הצבעים 3 - קוראים לזה וויט

ג’ייק

האם אפשר לתקן את מה שנשבר מעבר לכל יכולת איחוי?

מעולם לא חשבתי שאפשר.

לא חשבתי שיש טעם בכלל לנסות.

אבל החיים תמיד מפתיעים. הכול יכול להשתנות בעניין של שעות.

של דקות.

לפעמים תוך שניות.

תאמינו לי, אני יודע.

וזה היה עלול להיות הסוף שלי, אם זה לא היה הדבר הכי טוב שקרה לי.

אדי

מדי ערב, באותו בר. רק הוא והמשקה שלו. הוא לא מדבר, אבל הוא לא צריך. הוא אדם שתלאות חייו ניכרות בכל מבט שלו, בכל תנועה, חרותות בתווי פניו המיוסרים.

הוא אינו הגבר בשבילי, אין פה כל שאלה. כל דבר בו צועק סכנה. עליי לברוח, להתרחק.

אך מתברר שג’ייק הוא היחיד שיכול להגן עליי ואולי אפילו להציל את נשמתי.

קוראים לזה וויט מאת טי. אל. סמית’, סופרת רבי המכר של עיתון יו־אס־איי טודיי, הוא הספר השלישי בסדרת הצבעים. שני הספרים הראשונים בסדרה, קוראים לי בלאק וקוראים לה רד הם דואט, אך ספר זה יכול להיקרא גם כספר יחיד. זה רומן פשע עכשווי על שני אנשים הנעזרים באהבה כדי להתגבר על קשיי החיים האפלים ביותר.

הקדמה
אדי
היה זה כאילו משהו כרסם בקרבו, והמשהו הזה הטביע אותו, גזל ממנו את כל מה שהוא היה. והוא נותר בשלו, יושב פה כהרגלו, מניח לזה להטביע אותו. הוא מעולם לא הבחין בשום דבר ובאף אחד סביבו. נשים ניגשו אליו והתיישבו לצידו אך הוא התעלם מכל מה שנמצא סביב, אבוד במחשבותיו האומללות. אפילו לי הוא לא הקדיש תשומת לב, אלא אם כן זה היה כדי להטיח את ידו בבר ולדרוש שאגיש לו משקה נוסף.
מנוול נבער, זה מה שהוא היה. הוא ניגב את פניו המצולקות ואני התבוננתי בהן מתעקמות בכאב, או בעצב, לא הייתי בטוחה. לא הכרתי אותו טוב מספיק. על אף שממה שהספקתי לראות, הוא בהחלט היה פגום.
כפות ידיו תמיד היו קפוצות לאגרופים, כאילו החזיק את הכול בקצות אצבעותיו וניסה לא לתת לשום דבר לחמוק החוצה. הבנתי שהוא רצה להחזיק את הכאב, או את מה שכרסם בקרבו. הוא שקע בזה והחזיק את הכאב בתור האסיר שלו. רק אדם מעוות מאוד יהיה מעוניין בכך. מישהו דפוק בראש. אז החלטתי שאני לא רוצה לדעת, ושאני לא רוצה לדבר עם הגבר המסוכן הזה, שישב שם כל היום, יום אחר יום, ושתה עד ששקע בשכחה עמוקה. היו לי שדים משלי ורציתי להימלט מהם, לא להיאחז בהם בעוצמה כאילו היו חבל ההצלה שלי.

פרק 1
ג'ייק
הלב, איזה איבר מוזר. אנחנו מסתמכים עליו מאוד בלי שבכלל נבין שאנחנו זקוקים לו – בלי שנבין את החשיבות המלאה של המשאבה האדומה והקטנה הזאת. זו המשאבה שמזרימה את כוח החיים ברחבי הגוף שלנו. אם נהיה דוממים מספיק, נוכל להרגיש אותה, לשמוע אותה שואבת ושואבת.
פעימה אחת.
יותר מדי אבדות.
שתי פעימות.
יותר מדי לבבות שבורים.
שלוש פעימות.
עבור אלה שסובלים.
ארבע פעימות.
עבור אלה שאיבדו את דרכם.
פעימה, שאיבה. אפשר פשוט לדמיין מה המשמעות של כל פעימה ופעימה, מה ההסבר שמספקת כל שאיבה ושאיבה, אבל במציאות אין לנו שמץ של מושג. כלום. אפס.
לעולם לא נדע, אנחנו צריכים פשוט לבטוח במה שהלב עושה. במה שגורם לו לפעום או לשאוב מהר יותר.
אך האם אנחנו יכולים לבטוח בו? האם אנחנו יכולים לסמוך על הפעימות האלה? על השאיבות שמשתלטות על הגוף שלנו?
הייתי בהרבה מצבים בהם כל מה שנותר לי הוא להאזין לליבי האפל והמעוות. חוויתי יותר מדי לילות שבמהלכם תהיתי מה הוא אומר, לכל השדים והרוחות. מה הוא רוצה, כאשר למעשה הוא בסך הכול רצה שאחיה. הוא רצה לפעום ולשאוב עוד קצת, אפילו אם לפעמים אני עצמי לא הייתי בטוח שזה מה שאני רוצה.
לפעמים אני אפילו חושב שיהיה חכם יותר לסתום את הפה, להפסיק לענות את עצמי כשהדממה משתלטת ואני יודע שהוא שם. שהוא פועם עבורי, אך ורק עבורי.
איזה לב דפוק יש לי. איזו סיבה יש לו להמשיך לפעום, להמשיך לשאוב?
היו פעמים שאזרתי את כל כוח הרצון שלי וניסיתי להפסיק את פעולתו – היו פעמים שבהן הרהרתי באפשרות להשתחרר מהפעימה הזאת שבגופי.
האם יהיה זה המהלך החכם מצידי?
או שמא יהיה זה הדבר המטופש ביותר שאי פעם עשיתי?
מי, לכל הרוחות יודע? לא אני, זה בטוח.
אז אני יושב פה ומאזין לליבי פועם. אני מניח לו לפעום בכל רחבי גופי, בין כל הסדקים, בין כל השברים, מניח לו לעשות את העבודה שלו – להשאיר אותי בחיים.
מפני שזה הדבר היחיד שיש לי כרגע, על אף שהוא פועם במהירות עבור האישה הלא נכונה.