חירות

‘תעמדי מול האויב שלך, אל תראי פחד ותילחמי כדי לשרוד’.

הייתי ילדה כאשר הועברתי לגיהינום.

הייתי שרויה באפלה אין־סופית עד שמצאתי את האור מחדש.

חירותי הוענקה לי, אם כי עדיין הייתי כלואה בכלוב.

הוא שחרר אותי.

הוא עזר לי לשכוח את מאסרי.

הוא גרם לי לחוש בטוחה.

ברגע שהייתי מבוגרת מספיק כדי להבין מה זו אהבה, הוא גרם לי להבין שהאהבה שלי לא רצויה.

שמי הוא גרייס, ואלה החיים החדשים שלי ב’חירות’.

***

חירות מאת סופרת רבי המכר קירסטי דאלאס הוא רומן דיסטופי על רוח האדם המסוגלת לגבור על כל מכשול. גם במצבים שבהם נראה כי אין כל תקווה, האהבה מנצחת. הסיפור מבוסס על דמות המוזכרת בספר כלום זה כל מה שיש, אך אפשר לקרוא אותו כספר יחיד. הספרים זכו להצלחה רבה בעולם ודורגו במקומות הראשונים ברשימות רבי המכר.

פרולוג
"את לא הולכת וזה סופי!" שאג אבי. דיבורו היה מעורפל ונתזי רוק עפו מפיו.

גופו היה כבד משקל וכרסו הייתה חופשייה מלפיתת מכנסיו שרוכסנם היה כעת פתוח. גופייה לבנה ודהויה חבקה את כרסו השמנה ובחולצתו המכופתרת ניכרו סימני הבליה, שלא לדבר על כתמי הזיעה שתחת זרועותיו.

עמדתי שם ונעצתי בו מבט מתריס. ראיתי אותו מתפתל בכורסתו במאמץ למצוא תנוחה נוחה יותר. הוא הגעיל אותי. הוא בקושי הצליח לשבת זקוף על הכורסה ופחית הבירה איימה לצנוח מאחיזתו לרצפה.

שנאתי אותו, ולא הייתה זו שנאה שהגיעה מתוך תסכול מפונק של ילדה בת שתים־עשרה. שנאתי אותו כמו ילדה קטנה שנאלצה לספוג מכות מהגבר שהיה אמור לאהוב אותה ולהגן עליה. נאלצתי לספוג סטירות בעזרת גב כף היד והלקאות מאבזם המתכת של חגורתו. האלימות, שניחתה עליי כל אימת שאבי היה שיכור וזה קרה לעיתים תכופות, הציתה בבטני אש שהלכה וגברה עם כל יום שחלף.

אימי עשתה כמיטב יכולתה כדי לחצוץ בינינו ולספוג בגופה את זעמו רווי האלכוהול, אבל מעולם לא היה די בכך. חלק קטן בי שנא גם אותה. היא מעולם לא עזבה את אבי, מעולם לא תקפה אותו כדי להגן עליי, ולא הבנתי למה. לא הצלחתי להבין במה פשעתי שזכיתי בחיים האלה.

העור בצד פניי היה מתוח ועיני הייתה נפוחה. החלק האחורי של ראשי פעם בכאב, במקום שבו הוטח בקיר לאחר עוד סטירת לחי שניחתה עליי בשל עוון זה או אחר שאבי החליט שביצעתי באותו ערב.

הייתי אמורה להיות בדרכי לביתה של חברתי הטובה ביותר. באותו יום חל יום הולדתה של בֶּל והיינו אמורות לערוך מסיבת פיג'מות – רק אני, בל ופָארָה, שלוש בנות שחיפשו מפלט מחייהן השבורים, ולו ללילה אחד. להפתעתי הרבה הוריי הסכימו שאלך לישון אצלה. זו הייתה אמורה להיות הפעם הראשונה שאבלה לילה בנפרד מהם וחיכיתי לה בכיליון עיניים.

אבל אבי השתכר שוב, כמובן, מה שאומר שהוא לא יכול היה להסיע אותי ואימי, השקטה כעכבר, סירבה לנהוג בשעות החשיכה מפחד שיחטפו ממנה את הרכב או שירצחו אותה. חששותיה היו כמעט משוללי יסוד. הסיכויים שמישהו יחטוף לנו את הרכב או ירצח אותנו היו דלים שכן החוקים בארה"ב אופיינו באפס סובלנות כלפי פשיעה וכל מי שעבר על החוק עבירה קלה כחמורה, נשלח לבית הסוהר התת־קרקעי, שהיה ידוע כעולם התחתון.

אנשים פחדו מהעולם התחתון. זה לא שגורמי הפשיעה בחברה נעלמו כליל בשל הפחד מזרועו הקשה של החוק, אלא שהם פשוט נזהרו יותר בעת שביצעו פשעים. הפשעים אופיינו בפחות תעוזה וביותר ערמומיות.

כואבת, כעוסה ונחושה, המתנתי עד שאימי תמצא את דרכה בחזרה לפינה הרגילה שלה בבית – המטבח – והתבוננתי בעפעפיו הצונחים של אבי בטרם חטפתי את מפתחות מכוניתו מהקערה הסדוקה שליד דלת הכניסה.

חמקתי החוצה ובאוויר הערב הקריר עשיתי את דרכי בריצה קלה אל עבר המכונית. לא היה סיכוי שאחמיץ את ההזדמנות היחידה שניתנה לי לברוח ללילה אחד מהגיהינום שלי. הגיע לי חופש ללילה אחד.

מעולם לא נהגתי, אבל תיארתי לעצמי שאם אתניע את המכונית ואצא בהילוך אחורי מהחנייה, אימי תיבהל עד כדי כך שהיא תסכים להסיע אותי בעצמה.

טיפסתי לתוך רכב השטח הגדול והתנעתי אותו, בדיוק כפי שראיתי את אבי עושה מאות פעמים. המנוע התעורר בגרגור וחייכתי בגאווה. העפתי מבט במוט ההילוכים שבין שני המושבים הקדמיים ונתתי לידי לנוח עליו. בדיוק ברגע שבו התחלתי לשלב באיטיות את ההילוך, שאגתו החייתית של אבי פילחה את אוויר הלילה. חשבתי שאבי הגיע למצב שבו האלכוהול לקח אותו לשינה עמוקה ושהוא לא ישמע את הרכב מתניע.

מתוך בהלה – יותר מאשר מריכוז – ידי דחפה את מוט ההילוכים עוד יותר לאחור, וכשראיתי את אבי יוצא בריצה אל מדרגות המרפסת הקדמית, גל אדרנלין עבר בגופי. מתחתי את רגלי ללחיצה חזקה על דוושת הדלק. העולם נזרק לתוך תאוצה מבלבלת והרכב זינק קדימה אף שציפיתי שהוא ייסע לאחור. מייד לאחר מכן נשמע צליל התפצחות רם שהקפיא את דמי וייבש את פי.

ואז השתררה דממה.

רגלי עדיין הייתה לחוצה אל הדוושה. רעש המנוע בליווי אוושה רכה ואנחת כאב הפרו את דממת הלילה. הצצתי מעבר לחלון הקדמי והבנתי כהרף עין מה אירע – במקום לשלב הילוך לנסיעה לאחור, שילבתי הילוך לנסיעה קדימה. הרכב היה צמוד אל הקיר החיצוני של הבית וגופו של אבי היה לכוד בין קיר הלבנים המתפורר לבין חלקו הקדמי של הרכב, שהיה כעת הרוס.

ידיי התעופפו אל פי כדי להחניק את הצעקה שהחלה לעלות בקרבי, אבל את הצעקה של אימי לא יכולתי לעצור. זעקתה שוברת הלב עלתה מהמדרגה העליונה מימיני. אימי הכנועה והמתונה, שכמעט אף פעם לא הרימה את קולה, שפכה את יגונה באותו רגע והבנתי שאני זו שגרמה לכאבה; באשמתי זעקה מטלטלת בקעה מבין שפתיה. הצליל הפחיד אותי יותר ממה שעשיתי. הייתה זו זעקה פראית ורוויית כאב.

הסטתי בכבדות את מבטי מאימי המייבבת אל עבר אבי. גופו היה שרוע על מכסה המנוע. הוא נראה חסר חיים, דומם, בקיפאון מוות, אבל לא נראו כל סימני דם. מלבד הנזק שנגרם לקיר הבית ולרכב, הכול היה... נקי כל־כך.

האם המוות לא אמור להיות עקוב יותר מדם?

לפתע התרומם ראשו של אבי ומבטו נטול החיים הקפיא אותי בפחד.

"את הרגת אותי, כלבה. ישלחו אותך לעולם התחתון בגלל זה."

הם לא ישלחו ילדה לעולם התחתון... או שכן? בעולם התחתון כלאו רוצחים, אנסים ופדופילים, לא ילדים.

דבריו של אבי נראו מנותקים ונאמרו בקול רגוע שסתר את אופיו ההפכפך. עיניו הכהות והשקועות ננעצו בי בשנאה והביעו נקמה. הוא נראה כמעט שבע רצון ממה שאירע, כאילו חש עליזות חולנית לנוכח גורלנו. באותו הרגע הסרתי את ידיי שכיסו את פי ופלטתי צרחה.

זינקתי לישיבה במיטתי ונקרעתי מתוך השינה בחזרה לעולם החיים בעוצמה כה גדולה עד כי חשבתי שאני חווה התקף לב.

זה רק חלום, הרגעתי את עצמי.

היה זה זיכרון אפל ששנים כבר לא חלחל לתוך חלומותיי. נדרשו לי דקות ארוכות כדי להרגיע את הפאניקה שעדיין טלטלה את ליבי ועוד כמה רגעים של מבטים סביב החדר כדי לוודא שאני בטוחה, עד כמה שאפשר היה לחוש בטוחה בעולם ההרוס שלנו.

קראתי סיפורים על איך נראו החיים לפני שהמלחמה על ה'חירות' הרסה הכול. לא שהיה זה עולם בטוח לחלוטין, אבל ארצות הברית הייתה שלמה ומאוחדת, לא המפלצת המתפוררת שהיא כעת ועדיין מנסה להתאושש.

לפני יותר ממאה שנה אמריקה רוסקה עד יסודותיה. לא הייתה זו התדרדרות הדרגתית אלא צניחה מהירה ועוצמתית. ראשית הותקפו וושינגטון, ניו יורק, לוס אנג'לס ויוסטון. מעשי האלימות גרמו לבניינים לקרוס ולגברים רבי עוצמה לרדת על ברכיהם. בזמן שאמריקה בערה גם תקוותיהם וחלומותיהם של מיליוני אנשים הפכו לאפר.

הייאוש הביא אנשים טובים לבצע מעשים רעים. לפעמים לחיות פירושו היה להרוג ובהיסטריה ההמונית שפרצה בעקבות אירועים אלה אנשים החלו לדאוג כל אחד לעצמו.

אספקת המזון החלה להידלדל ואלה שהיו פעם עשירים, היו כעת חסרי כול. כמעט כל העניים הושמדו. לזמן מה שררה עלטה באמריקה בהיעדר חשמל וגם הטכנולוגיה נסוגה אל תקופה פרימיטיבית יותר.

אחת האומות החזקות בעולם רוסקה ונעשתה חלשה כמו תינוק בן יומו. מדינות אחרות העניקו את תמיכתן, אבל ההרס היה בקנה מידה נרחב מכדי לאפשר חילוץ מיידי של האומה ההרוסה.

עם הזמן האויב נהדף מגבולותינו והשליטה שבה בהדרגה לידינו. הרוע רוסן ובהצבעת הרוב התקבלה מדיניות של אפס סובלנות כלפי פשיעה. בזמן שאמריקה ניסתה בגבורה לשקם את תשתיותיה השבורות ואת מדינותיה ההרוסות, נולד העולם התחתון. מנהרות רכבת תחתית, מערות תת־קרקעיות, מכרות ובונקרים – כולם הוסבו למערכת מתקני כליאה מעוררת יראה, אחוזה במעטפת של בטון ושל סלע, נעולה מאחורי סורג ובריח, נטולת אור, שלווה וחופש.

בכל אחד ממתקני הכליאה האלה שוכנו בין מאה לאלף אסירים ויותר, במדינות הגדולות יותר. בתי כלא היו גדולים כמו ערים ונוהלו ככאלה, עם חוקים ומנהיגים משלהם. עמוק במעי הערים התת־קרקעיות האלה נולדו תינוקות ונוצר מעמד חדש של עצורים – חפי הפשע. היו אלה ילדים טהורים ותמימים שנאלצו לחיות בתנאים האיומים ביותר שישנם, בעוד העולם החופשי שלמעלה התעלם מקיומם.

כשהייתי בת שתים־עשרה, מונעת על ידי עקשנות וחסרת יכולת שיפוט, עשיתי טעות איומה שעליה שילמתי בחיי. הייתי בסך הכול ילדה כשהושלכתי לעולם התחתון, וכל יום מאז היה מלחמת הישרדות שבה רק החזקים והמרושעים ביותר שרדו.

שם, בבור הגיהינום הזה, מלאכית בשם נאדה מצאה אותי. היא הייתה עוצמתית ומרדנית וחמושה בסכין, ופרשה עליי את חסותה. היא הגנה עליי ושיכנה אותי במקום מבטחים.

השמועה אמרה שהיא הייתה בין המתכננים של הבריחה הגדולה ביותר אי־פעם מהעולם התחתון. כל חפי הפשע שנולדו לתוך העולם ההוא, ורבים מבין אלו שנכלאו על לא עוול בכפם – ואני ביניהם – יצאו לחופשי ונעלמו עמוק לתוך חשכת הליל. כוחות מורדים הגניבו אותנו החוצה דרך הדלת הקדמית והבריחו אותנו הרחק מהרע שברע, שנותר כלוא מאחור.

היינו חופשיים ונסענו במשאיות במשך ימים ארוכים אל הלא־נודע. שוחררנו מהרוע והועברנו לגן עדן, או לפחות כך נאמר לנו: אל 'חירות', מחנה מלא בבקתות מגורים חינניות ובמתקני אחסון גדולים, בנויים מאבן. עם זאת, לא הורשינו לצאת לחופשי, לעולם הגדול.

רוב חפי הפשע ששוחררו מהעולם התחתון חיו שם כל חייהם ולכן לא היו להם הכישורים הנדרשים למצוא עבודה. לא היו להם משפחות או סיכוי ממשי לבנות חיים חדשים בכוחות עצמם.

בנוסף, היה את העניין הקטן הזה עם הממשלה, שעבורה בריחה בקנה מידה כה גדול ממתקן כליאה כה מאובטח, הייתה משפילה.

כעת נחשבנו פושעים נמלטים.

לעולם לא נהיה באמת חופשיים.

ביתנו החדש סיפק לעצמו כמעט את כל צורכו, ואני לא יכולה להכחיש את העובדה שהמחנה היה שָׁלֵו לעומת העולם התחתון. עם זאת, הגדרות הגבוהות ודלתות הפלדה העצומות שהפרידו בינינו לבין יתר העולם, רמזו על כך שייתכן שרק החלפנו בית כלא אחד במשנהו.

פרק 1
גרייס1
שכבתי מכוסה עד הסנטר בשמיכות והתענגתי על החום שאפף את עורי. הצינה ששררה בחלל החדר נדנדה לי לקום ולהזיז כבר את הישבן.

החורף התקרב, העונה הכי פחות אהובה עליי. וילונות התחרה הלבנים והקלילים היו מוסטים וקשורים בסרט ויכולתי לראות בבירור את החשיכה ששררה בחוץ. אך השמש לא הייתה רחוקה וכמעט יכולתי לחוש ביער מתעורר לחיים סביבי בעוד התופת הגדולה והלוהטת נעה לאיטה לפינה זו של העולם.

היה רגע לפני שהשמש עלתה, רגע לפני השחר, שבו הציפורים התעוררו וציוצן מילא את האוויר. ליד החלון נשמע ציוצו של יונק דבש ובמרחק נשמע זמזומו יוצא הדופן של הפשוש.

זו הייתה השעה האהובה עליי, שעה שבה הציפורים כביכול בירכו בשיר את הזריחה הבוהקת. אהבתי כל מה שקשור לציפורים – את יופיין, את התום שלהן, את השירה הייחודית לכל אחת מהן, אבל יותר מכול אהבתי את החופש שהן סימלו. כשאחת היצורים המנוצים האלה הייתה נוחתת בתמימות מבורכת על אחד העצים או על גג מבנה במתחם, היא הייתה מסוגלת בכל עת לפרוש את כנפיה ולנסוק אל מעבר לחומות שכלאו אותי. לא ששנאתי את חיי במתחם – חשתי הכרת תודה על כל מה שהכוחות המורדים העניקו לנו.

בעיקרון הייתה זו 'חירות', אבל לא ממש. משמעותה של החומה שמאחוריה התקיימנו הייתה שלא באמת היינו חופשיים.

הרהורים נוגים על מה שהיה ועל מה שהייתי רוצה שיהיה היו דרך מחורבנת להתחיל את היום. רציתי להתנער מהמחשבות ובאנחה עמוקה עשיתי מאמץ מרוכז לקבור את מחשבותיי העגומות ולחשוב על כל הדברים הטובים שהיו בחיים ב'חירות' – ביטחון, חברים, אינק2.

עכשיו נאנחתי שוב. לעזאזל. אינק, גבר שגילם את מושג הקדרות המהורהרת ולקח אותו לרמה אחרת לגמרי. אל תבינו אותי לא נכון – ראיתי אותו מחייך. חיוכים פלרטטנים, פתיינים, זחוחים – חיוכים שהיו שמורים לנשים האחרות ב'חירות'. לי הוא העניק חיוכים נדירים ומהירי חלוף שהגיעו ממעמקי נשמתו וטיפסו עד לעיניו, אבל עבר זמן רב מאז זכיתי לחיוך כזה ממנו.

בימים אלו אינק לא העניק לי יותר מריטונים החלטיים, מצח מקומט או הבעות פנים קודרות ומלאות רוגז. אינק היה... ידיד שלי? לא הייתי בטוחה בטיבו של הקשר שלנו. הכרנו כשהייתי בת שתים־עשרה והוא היה מבוגר ממני בהרבה – חייל מכוחות המורדים בן עשרים ואחת. הוא הגן עליי, סיפק את צרכיי ולימד אותי כישורי הישרדות בעולם הלא סלחני שבו חיינו. אהבתי אותו בשל כל אותם הדברים שנתן לי.

וכאן טמונה הבעיה. אני אוהבת אותו, אבל הוא לא אוהב אותי. לא באופן שבו הייתי רוצה שיאהב. אהבה נכזבת. איזו קלישאה.

במהלך השנה האחרונה השתנה הקשר בינינו באופן משמעותי. הוא הפך חסר סבלנות כלפיי והמעיט לבקר אותי. חיוכו הנדיר נעלם. מאז שזרקתי את עצמי עליו כמו איזו נערה חולת אהבה והצמדתי את שפתיי החמות אל שפתיו הקרות שנותרו ללא תגובה, הוא הרחיק את עצמו ממני יותר ויותר. כעת ליבי דאב משום שאיבדתי אחד מחבריי הקרובים ביותר והחיוך האמיתי שתמיד שמר עבורי נעלם.

התעלמתי ממחשבותיי המדכאות והבטתי סביב הבקתה השלווה והמוצלת שלי. אהבתי את הבקתה שלי. אומנם המבנה העשוי קורות עץ לא היה גדול, אבל הוא היה חם ויבש והוא היה שלי. החדר היחיד כלל אזור ישיבה, מטבח, פינת אוכל ופינת שינה. הרהיטים הגסים היו מעץ ונבנו בידי תושבים ב'חירות' מעצים שנחטבו ביער הסמוך. ספה קטנטנה ניצבה מול קמין פלדה בפינה. דלפק ארוך עם כיור שימש מטבח והמדפים שמעליו אחסנו את הכוסות, את הספלים ואת הצלחות הספורים שהיו ברשותי. ישנתי במיטה זוגית מפלדה מחושלת. שטיח סרוג ריפד את כפות רגליי כשיצאתי מהמיטה החמה אל רצפת העץ הקרה. פתח לצד המיטה הוביל לחדר אמבטיה זעיר.

האזור האהוב עליי היה מחוץ לבקתה. תחת עץ אורן עתיק בעל גזע עבה המתנשא לשמיים נתלתה נדנדה שמושבה היה עשוי לוח עץ, מוצלת על ידי חופת עלים דמוית תחרה. אינק תלה עבורי את הנדנדה כשהייתי ילדה אך ההנאה שלי מלשבת עליה ולהתנדנד בשלוות היער מעולם לא פגה. ישבתי שם בכל הזדמנות שרק יכולתי וספגתי אל קרבי את השקט ואת השלווה שהקיפו אותי.

זהו. זה היה ביתי. קטן, אבל חמים והחשוב מכול – בטוח. לא היה לי רכוש רב מלבד כמה פסלונים, בגדים וערמה קטנה של מצעי מיטה. אף שבמונחים מסוימים ביתי ורכושי הדל העידו על כך שהייתי ענייה, הרי שחייתי במשך זמן קצר עם פחות מזה.

'חירות' העניקה לי חיים. אולי לא החיים שהייתי בוחרת לעצמי, אבל בכל זאת חיים.

רעש לא אופייני לרחשי הזריחה משך את תשומת ליבי ומצחי התקמט בתמיהה. קול ריסוק רועם, הנשמע כמו ברזל נמחץ, גרם לי לפיק ברכיים ולרעד. צעקות עמומות נשמעו היכן שהוא במרחבי 'חירות'. עצרתי את נשימתי בניסיון לשמוע את הצעקות המרוחקות. קול נפץ של ירי הקפיץ אותי מקיפאוני. השלכתי את השמיכות לרצפה וזינקתי מהמיטה, ליבי הולם. לרגע תהיתי אם דמיינתי את הכול ונעצרתי באמצע החדר. שמתי לב שבחוץ השתררה דממת מוות. ואז – שוב קולות ירי.

בתנועה מסורבלת חטפתי את מכנסי הג'ינס שהיו מקופלים על המדף ומשכתי אותם על גופי. בנשימה כבדה ומהירה חטפתי חולצה בעלת שרוולים ארוכים משידת המגירות ומשכתי אותה מעל לגופייה שלבשתי. מעל לבשתי סוודר ונעלתי מגפיים. ממגירה נוספת משכתי רתמת עור וניסיתי ללפף אותה סביב ירכי. אחוזת פאניקה נאבקתי באבזם והתסכול גרם לי לחדול לרגע, לנשום נשימה עמוקה ומרגיעה ולחזור למשימה עם ידיים מעט יותר יציבות.

קולות הירי והצעקות חתכו את אוויר הבוקר והלכו וקרבו. חטפתי את הסכין החדה שקיבלתי לפני הרבה שנים מאינק והחלקתי אותה לתוך הנדן שעל ירכי ואז זינקתי לפינת החדר, הזזתי כוננית ספרים שמאחוריה היה כוך בקיר ובו האקדח שלי. בידיים רועדות אחזתי במתכת הקרירה וטענתי את האקדח במעט התחמושת שהייתה לי.

אינק לימד אותי איך להגן על עצמי והאקדח שבידי נסך בליבי מוכה הפחד מעטה ביטחון. עד כה יריתי רק במטרות, אבל לא אהסס לכוון את האקדח למישהו חי ונושם כדי להגן על עצמי ועל חבריי. אינק דאג לכך.

מהלומות פתאומיות על דלתי כמעט גרמו לי לשמוט את האקדח מידי.

"גרייס!" הקול המוכר מחוץ לדלתי היה מפוחד.

בעודי מזנקת על רגליי נפתחה הדלת בתנופה עזה ולזרועותיי עפה סקיי המבוהלת. היא הייתה חברתי הטובה ביותר ובימים כתיקונם הייתה יפהפייה וקשוחה עם פה גדול. עור המוקה החלק שלה ועיניה האקזוטיות גרמו לי קנאה עזה. היא חיבקה אותי חזק וניכר כי השלווה הרגילה שלה עורערה.

"את יודעת מה מתרחש?" שאלתי.

היא הנידה בראשה לשלילה ומשכה את עצמה מחיבוקי, אף שהמשיכה לאחוז בידי ושילבה את אצבעותיה באצבעותיי. מבטה נע בחשש. החלקתי את האקדח לתוך חגורת מכנסיי מאחור וחשבתי על איך אינק היה מתעצבן מכך. הוא אמר שנשיאת אקדח בצורה זו מסוכנת. יכולתי לירות לעצמי בישבן, אבל ברגע זה לא היה לי זמן לחפש אחר הנרתיק.

"גרייס!" נשמע קול מוכר נוסף מתוך העצים שבקדמת הבקתה.

"טריגר, מה קורה?" שאלתי בעודי גוררת את סקיי מהסלון לתוך אוויר הלילה הקפוא.

טריגר התקרב אליי ולסקיי ובעיניו מבט פראי. הוא היה לבוש במדים הצבאיים הרגילים ונראה ער לחלוטין, שלא כמוני וכמו סקיי, שנראינו פרועות כאילו הרגע יצאנו מהמיטה. ייתכן שהוא אייש במשמרת הלילה את השער הקדמי. טריגר היה חברו הטוב ביותר של אינק, חייל בכל נימי נפשו, אבל קליל וחייכן יותר מרוב האחרים. כעת פניו היו קודרות וגופו נוקשה וסמכותי כשהגיע בריצה, גורס את מחטי עצי האורן תחת רגליו ורובהו תלוי על כתפו.

"אנחנו חייבים ללכת," פקד טריגר, הושיט את ידו ומשך בזרועה של סקיי חזק כל־כך, עד שידה נתלשה מתוך ידי.

"מה קורה?" צעקתי והתחלתי לרוץ כדי להדביק את טריגר ואת סקיי שרצו לתוך העצים. האורות המרצדים מתוך הבקתות השכנות תפסו את עיני וחשבתי לעצמי כמה מפוחדים בוודאי היו האנשים שנמצאו מאחוריי הדלתות האלה.

"הייתה חדירה ל'חירות'." טריגר העיף מבט מעבר לכתפו, עיניו הקודרות אך נחושות פגשו בעיניי. "אנו תחת מתקפה."

מוחי קפא לרגע.

חדירה?

מתקפה?

זה תרחיש שאליו התכוננו בשנים האחרונות באמצעות תרגולי מתקפות, ועל אף הרצינות הרבה שבה התייחסנו לאימונים אלו, מעולם לא סברנו שהדבר באמת יכול להתרחש. אומנם עדיין היינו מוגדרים כ'עבריינים מבוקשים' שהצליחו לברוח מהכלא התת־קרקעי, אך חיינו בתחושה שהממשלה לא מוכנה להשקיע את הכסף ואת הזמן כדי למצוא אותנו. אחרי הכול, רובנו – ה'עבריינים' כביכול – היינו חפים מפשע שנולדו לתוך מערכת הכליאה.

האם הממשלה הצליחה למצוא אותנו כדי להחזיר אותנו לעולם התחתון? המחשבה העבירה בי צמרמורת.

לא יכולתי לחזור. לא אשרוד שם. כשחלפנו על פני קבוצה קטנה של אנשים שהתגודדה בחזית אחת הבקתות, לא יכולתי שלא לשים לב להבעות פניהם המבוהלות של האנשים שהתבוננו בנו כשעברנו.

"גרייס?" מריסה הייתה מבוגרת ממני בחמש שנים. היא הייתה אישה יפהפייה, חכמה ושמחה שתמיד קינאתי בה רק משום שהיא ואינק חלקו מיטה לפרק זמן קצר. שנאתי את הקנאה שחשתי. זה היה רגש שכאילו חדר לגופי ללא רשות והפך אותי למישהי שלא רציתי להיות. מריסה הייתה יפהפייה, מתוקה ואדיבה והכעס שלי כלפיה לא היה הוגן.

אף שקיווינו שלעולם לא ניאלץ להפעיל תוכנית פינוי, הייתה לנו תוכנית כזו בדיוק עבור התרחיש הנוכחי.

"חדרו למתחם. כולם צריכים להתפנות," קראתי, חמקתי בחזרה אל בין העצים וניסיתי להדביק את טריגר ואת סקיי המתרחקים.

המהומה שהותרתי מאחור נעלמה מעין, אבל הבעות פניהם של חבריי וצעקותיהם המבוהלות נותרו איתי כשעשיתי את דרכי עמוק בין העצים. טריגר וסקיי נעלמו מעיניי, אבל ידעתי להיכן הם הולכים. חזרנו על תרגיל הפינוי מספיק פעמים כדי שאדע שהיה על טריגר להוביל את סקיי ואותי בבטחה אל מחוץ ל'חירות'.

תוכנית הפינוי הייתה להגיע לנקודת הפינוי הקרובה ביותר. היו שתיים – השער הקדמי או המנהרה התת־קרקעית שהובילה אל מתחת לחומה במורד מסדרון צר חפור באדמה ומוביל אל דלת ביטחון שהייתה מוסתרת בינות לעצים בצידה הצפוני של החומה.

נראה שקולות הלחימה הגיעו ברובם מחזית המתחם, כך שהנחתי שהשער הקדמי נפרץ. משמעות הדבר הייתה שהמנהרה הייתה הסיכוי היחיד שלנו, אבל עד כה לא יכולתי להבחין באנשים נוספים העושים את דרכם לכיוון ההוא. לא יכולתי להמשיך. לא יכולתי להפנות גב לאנשים שלי בלי לדעת שהם בטוחים.

"טריגר?" קראתי, בעוד הוא ממשיך קדימה. "טריגר!"

הוא לא השיב. הוא היה חדור משימה לפנות אותנו. קול צעדיהם המהיר של טריגר ושל סקיי המתרחקים החל לדעוך אך אני עצרתי ונשמתי כמה נשימות עמוקות בזמן שהנחתי לקולות היער לחדור לתוך חושיי ובחנתי את סביבותיי. הכרתי כל סנטימטר במקום הזה וידעתי בדיוק היכן אני. המתחם כולו השתרע על פני קצת יותר משישים דונמים וכדי לשמר את תחושת החופש הותירו את העצים במקומם והחורש נעשה צפוף יותר לקראת שולי המתחם, שם עמדתי כעת. הבקתה שלי ניצבה עם רוב הבקתות האחרות, כתשעים מטרים מהמקום שבו עמדתי, קרוב יותר ללב המתחם. מעבר לבקתות ובסמוך להם ניצבו מבני אחסון גדולים, אורווה עצומה המלאה עד אפס מקום בבעלי חיים ובמזון לחיות, חניון ענק, מרפאה, מגורי חיילים ומטבח, וחדרי אוכל משותפים גדולי ממדים. בלב כל אלו הייתה גולת הכותרת וגאוות 'חירות' – שדה פתוח רחב ידיים. האחו, אף שהיה קטן ביחס לממדים של אחו רגיל, שימש השטח הציבורי שלנו. שם התאספנו כדי לחוש את חומה של השמש על עורנו ולתת לרעיון החופש לזרום בוורידינו. בשדה פתוח זה יכולנו לדמיין שאיננו לכודים מאחוריי חומה.

לסקיי ולי הייתה תוכנית פינוי הנפרדת משל כל היתר. כל תושבי 'חירות' היו אמורים להתפנות מהמתחם ולהתאסף בשדה פתוח גדול, אבל סקיי ואני היינו אמורות למצוא את דרכנו למערה קטנה הממוקמת כשמונה קילומטרים ממזרח למתחם.

אינק, טריגר, סקיי ואני סרקנו את האזור לפני כמה שנים. המערה תעניק מחסה ממזג האוויר ובה נוכל להיפגש ולהחליט על הצעד הבא.

היה זה מקום שבו אינק ידע שאהיה בטוחה. אם יבואו לחפש אותנו אינק ידע היכן למצוא אותי. אף שידעתי שאכפת לו מיתר תושבי 'חירות', תמיד אמר שהביטחון שלי הוא הדבר החשוב ביותר עבורו, אבל ברגעים אלו, כשביטחוני האישי היה אמור להיות סיבה לדאגה, לא יכולתי לנטוש את האנשים שלי, את החברים שלי, את המשפחה שלי. ועל אף העובדה שאינק היה ממזר רע מזג שריסק את ליבי הצעיר לרסיסים חדים ושבריריים, לא יכולתי להותיר אותו מאחור.

נתתי לרחשי החורש להרגיע אותי ופניתי לחזור לכיוון הבית. צעדתי בזהירות בסבך כדי לעשות כמה שפחות רעש, בדיוק כפי שאינק לימד אותי. קול התפצחות של זרדים עצר אותי מייד במקומי. זה לא הגיע ממני. באיטיות הושטתי את ידי לאקדח התחוב בחגורת מכנסיי.

השמש החלה לטפס באיטיות, עברה את האופק והפכה את החשיכה לאור כחול רך, שישתנה בהדרגה לגוונים של צהוב עם התקדמות היום. בצללים העמומים ראיתי דמות נעה. הפחד הותיר אותי משותקת, מתנשמת בכבדות. ידי שאחזה באקדח רעדה ולא היה לי זמן לפוגג את הפחד שאיתו נאבקתי.

הדמות בצללים החלה לנוע לקראתי ללא היסוס. לא זיהיתי את הפנים, והכרתי כל אחד מתושבי 'חירות'. העיניים הכהות שהתקרבו אליי במהירות היו זרות והרמתי את אקדחי ללא היסוס.

"עצור או שאירה בך," פקדתי בקול חזק ובוטח.

הוא לא עצר. הפאניקה חלחלה לתוך ורידיי והיישר לליבי הדוהר. אצבעי עטפה את ההדק – החלק היחיד של האקדח שבו נגעתי רק אם רציתי להרוג מישהו – ובאיטיות סחטתי אותו. האיש הזר נעצר במקום כמה צעדים ממני כשהקליע חדר לצווארו. כיוונתי לראשו, אך האור החלש וידיי הרועדות הסיטו את האקדח. בכל זאת הזר קרס בכבדות והשמיע קולות חרחור במאמץ לנשום דרך הדם שמילא את הפצע. קולות המוות בעודו נחנק מהדם שלו לא דמו לאף קול שאי פעם שמעתי. שיעול כבד וגס העביר בי צמרמורת בטרם השתתק לבסוף.

ידי רעדה אף יותר כעת, כשתחבתי את האקדח שוב למכנסיי. הרגתי אדם. לקחתי חיים בלי להסס לרגע.

'זה להרוג או להיהרג. זו את נגדם'.

מילותיו של אינק מאימוני הנשק הדהדו במחשבותיי. ניערתי את זרועותיי הרועדות ונעתי באי שקט מרגל לרגל. לא הספקתי לשמוע את קולות ההתקפה במתחם דועכים – קולות הנפץ החזירו אותי למציאות.

"קטן עלייך," לחשתי לעצמי וקיוויתי שהמילים ינסכו בי את השקט הממוקד כפי שעשו כשאינק השמיע אותן.

'תעמדי מול האויב שלך, אל תראי פחד ותילחמי כדי לשרוד'.

עוד אחד מציטוטיו מעוררי ההשראה.

שמעתי מישהו קורא בשמי אי שם מאחוריי. היה זה קולו של טריגר. הוא ינסה למנוע ממני לחזור למתחם. רגליי נעו מעצמן עוד לפני שקיבלתי החלטה מודעת לרוץ. בריצה שפופה חמקתי מענפים נמוכים ורצתי בינות לעצים דלילים. תוך כמה רגעים בקתות המגורים החלו להופיע וידעתי שאני מתקרבת ללב המתחם. בדלתה של הבקתה הראשונה שעל פניה חלפתי עמד לואי, רובה בידיו והבעה קשה על פניו.

"גרייס, מה קורה?" שאל בעצבנות.

"פינוי, לואי," צעקתי בעודי ממשיכה לרוץ.

רצתי לאורך השביל שחלף בסמוך לאחד ממבני האחסון ופניתי לכיוון קולות הירי והצעקות שנשמעו מדי פעם. נראה שהרעש מגיע מאזור השער הראשי, ואולי אף מהאחו. כשהתקרבתי עוד, קולות הצעקות והבכי גברו והחישו את צעדיי.

"גרייס, עצרי, לעזאזל!" קילל טריגר מאחוריי.

קול נשימתו הכבד היה עתה כה קרוב עד כי יכול היה בוודאי להושיט את ידו ולגעת בי. הפלתי את עצמי והתגלגלתי וטריגר המשיך לרוץ עוד כמה צעדים. עד שעצר והסתובב הספקתי לקום ולהמשיך לרוץ. חתכתי דרך המוסך, מחליקה על החצץ בעת שעקפתי את פינת הבניין.

"פאק, גרייס," צעק טריגר, כבר דוהר בעקבותיי שוב.

הרגשתי את ידו לופתת את הסוודר שלי. הוא בלם את ריצתי, אבל גם כך רגליי החלו להאט. הגעתי לאחו וחשתי את ליבי הולם מהר מדי, כמעט נעצר לנוכח המראה שהתגלה לעיניי. גברים קשוחים למראה, כלי נשק בידיהם, כינסו את אנשי 'חירות' בשטח הפתוח. ראיתי גבר עצום ממדים משתמש בקת רובהו כדי להלום בראשו של גבר וילד צורח בזרועותיה של אימו הבוכייה בעודם מתבוננים חסרי ישע בנעשה. לא ידעתי מי האיש, אבל הוא היה קטן ממדים בהרבה מהעריץ שכעת התנשא מעליו, רובהו מכוון אל קומץ אנשים מייבבים שנצמדו זה לזה.

ויוויאן הייתה המנהיגה של המתחם. לוחמת שלוות נפש, רגועה ובעלת שליטה עצמית שדאגה לשגשוגה של קהילתנו הקטנה בשבע השנים האחרונות. ברגעים אלו, גופתה נקשרה לתורן הדגל של המתחם. היא הייתה מכוסה בדם ועירומה. בהדרגה החלו הצעקות לדעוך ואלו שלא היו מוטלים על האדמה, מתים או גוססים, נדחפו לתוך קבוצה גדולה בידי גברים נוספים שלא הכרתי.

"שיט," מלמל טריגר לתוך אוזני וכרך את זרועותיו סביבי כדי למנוע ממני מלצעוד קדימה.

חשתי בגופו המתוח, כאילו הוא עוד רגע ירים אותי באוויר וירחיק אותי פיזית מהמקום, כשקול רם נשמע, חותך את האוויר ואת המהומה.

"נחמד מצידכם להצטרף למסיבה."

עיניי מצאו במהירות את בעל הקול רב העוצמה. איש רזה בעל מבנה גוף אתלטי חתך את דרכו מבעד למהומה. השמש כבר כמעט עלתה מעל לקו העצים ותווי פניו נראו בבירור באור השחר. עורו היה בגוון לבן מוזר, כזה שהזכיר לי שלג. שערו הזדקר בכל כיוון והיה לבן כעורו. לא היה אפשר לראות אם הוא חסר גבות או שגבותיו היו כה בהירות עד כי התמזגו עם עורו. מהמקום שבו עמדתי לא יכולתי לראות בבירור את צבע עיניו, אבל הן היו בהירות כשל רוח רפאים, אולי ירוקות או כחולות. פניו היו מלאות בברזלים מוזרים, בדומה לתכשיטי הפירסינג שבּוֹנְס היה שם לאלו מבין תושבי 'חירות' שהעזו לתת לו לחורר את גופם במחטים. שני חישוקים היו נעוצים בשפתו התחתונה. במחיצת אפו היה נעוץ חישוק נוסף ונראה כאילו מוט ברזל היה נעוץ בגשר אפו. מעולם לא ראיתי דבר כזה, אבל לא היו אלה המתכות המוזרות הנעוצות בפניו שהפחידו אותי עד מוות כי אם הניצוץ המטורף בעיניו. הוא היה גבוה, אולי מטר שמונים ושמונה, ולבש מכנסי ג'ינס שחורים וצמודים וחולצה שחורה ארוכת שרוולים שהייתה קרועה לרוחב החזה ובאחת הכתפיים. חולצה אדומה בצבצה מבעד לקרע. הוא נעל מגפיים כבדים בעלי אבזמים. הם נחתו על הקרקע בקול פיצוח מאיים כשפסע.

מאחוריו עמדה אישה גבוהה כמעט כמוהו והיא הלכה בעקבותיו, לבושה במכנסי חאקי צמודים ובחולצה שחורה ארוכת שרוולים, צמודה גם כן. המילה 'יפהפייה' הייתה דלה מכדי לתאר אותה, שכן הייתה יוצאת דופן בכל צורה, מעצמות לחייה הגבוהות, עיניה השקדיות ועד עורה הצח. בפניה לא היו תכשיטי ברזל כלל ובניגוד לגבר שנראה כמו השלג עצמו, הייתה היא כהה. הניצוץ המטורף בעיניה שיקף את זה שבעיניו.

בעודם חולפים על פני גופתה של ויוויאן, הושלך גוף אחר לחלקה לפנינו וכל האוויר יצא מריאותיי בנשיפה רמה.

אינק. אינק שלי. גופו התגלגל גלגול אחד והוא נדם. הייתי על סף איבוד שפיותי כשהגוף זע, והוא הרים עצמו על ברכיו כמנסה לעמוד. גבר בעל רובה צעד קדימה ובעט בגבו של אינק, והוא נפל חזרה על ברכיו. כשנאבקתי כדי ללכת אליו, התחזקה לפיתתו של טריגר.

"תישארי רגועה," פקד בשקט.

אינק הביט בזוג המטורף העומד מעליו. האיש חייך בציפייה מתוחה בעוד האישה עמדה זקופה ומרוחקת. פניו של אינק היו מוצפות דם שטפטף במורד לחיו ולסתו ונבלע בזקנו הקצר. הוא לבש מכנסיים צבאיים וחולצת טי. דם נזל במורד זרועו על גבי עורו המקועקע בטרם טפטף לאצבעותיו ומהן לאדמה המאובקת. לו לא הבטתי בו בתשומת לב, לא הייתי מבחינה בהבעת הכאב הקלה שחלפה על פניו כשניסה להזדקף על ברכיו. כל ביטוי של כאב ולו הקל ביותר הפך לכאב שלי וליבי התרסק עם כל טיפת דם שניגרה מגופו.

"אין טעם להילחם בנו. האנשים שלי אוספים ברגעים אלו את יתר תושבי 'חירות'. החיילים שלך בנחיתות מספרית קשה."

האיש החיוור הגה את המילים באופן מוזר, כמעט כאילו סבל מליקוי בדיבור. צלילי ה־S יצאו מפיו מעט מעוותים. הוא פסע כמה צעדים בנחת אל עבר הגופה של ויוויאן, תפס את שערה באגרופו ומשך מעלה את ראשה כדי שכולם יראו. כמעט לא היה אפשר לזהות את פניה, שהיו נפוחות ומכוסות בדם.

"לוויוויאן הייתה תאונה מצערת." הוא שמט את ראשה וסנטרה צנח לחזהּ. "כפי שאתם רואים, ויוויאן כבר אינה כשירה להנהיג אתכם," אמר בצחוק גבוה ומטורף. כמה מהחיילים שמן הסתם הגיעו איתו צחקקו בלעג וצהלו.

האנשים שלנו נותרו דוממים. מביטים. ממתינים.

"שמי ג'בדיה, ואני אחליף את ויו שנפרדה מאיתנו זה עתה." הוא צעד בנינוחות בחזרה לחלקה הפתוחה ונעצר לפני אינק, חיוכו המשוגע עדיין על פניו בעודו סוקר את האיש שעמד על ברכיו מולו, אבל אינק לא התכווץ בפחד. כתפיו היו משוכות לאחור ואף שבוודאי כאב לו, הוא לא מצמץ לשנייה.

"'חירות'," לעג ג'בדיה. "מי חשב על השם הזה?" הוא העביר מבטו על פני האנשים שהתבוננו בו בחשש, כאילו מצפה מהם לתשובה. "ויוויאן?" המשיך, והצביע על גופתה נטולת רוח החיים. הוא הנהן בראשו באכזבה ופסע אנה ואנה מול אינק, וכל אותה העת עמדה האישה, קרה כקרח, והביטה בכל תנועה שלו. "אני חושב שתחת ההנהגה החדשה, יהיה זה צעד חכם למצוא שם חדש למתחם הזה," אמר והחל פוסע בדרמטיות הלוך ושוב, מעמיד פנים שהוא שקוע במחשבה עמוקה. לבסוף עמד וחיוכו הבלתי שפוי העביר בי רעדה. "הזירה."

חייליו צהלו בתמיכה, אבל האישה נותרה קרה ואדישה. ג'בדיה הפחיד אותי, אבל היא גרמה לי לחוש אימה באופן שלא יכולתי להבין.

"שחרר אותה." פקודתו של ג'בדיה החזירה את תשומת ליבי אליו.

מבטו היה נעוץ בטריגר ובי. הוא השהה את מבטו על האיש שעמד מאחוריי, השמיע צחקוק קל ומלמל משהו בשקט.

"שחרר אותה עכשיו." פקד שוב בלי להרים את קולו ולו במעט.

"לו הייתי במקומך הייתי עושה מה שהבוס אומר," נשמע קול עמוק ומחוספס.

העפתי מבט מעבר לכתפי וראיתי גבר מצמיד את קנה הרובה שלו לראשו של טריגר. הוא חייך אליי וחשף שיניים רקובות. המוות וההרס שהם זרעו ב'חירות', הבהירו לי כי יירו בטריגר בלי לחשוב פעמיים.

טפחתי על זרועו של טריגר ולחשתי, "זה בסדר, תן לי ללכת."

באי־רצון הוא שחרר את אחיזתו בי.

כשמבטי חזר למראה שלפניי, ראיתי את עיניו היפות של אינק מביטות בי, מסוות אך בקושי את הפאניקה שהתלקחה במעמקים הכחולים של עיניו. מאחורי אינק החווה ג'בדיה תנועה באצבעו, מורה לי לגשת. "בואי, בואי, ציפור קטנה."

1 מאנגלית: חסד.

2 מאנגלית: קעקוע, דיו.