דף הבית > חף מפשע
חף מפשע / ארז שדו
הוצאה: הוצאת יהלומים
תאריך הוצאה: 05-2021
קטגוריה: מתח ופעולה
מספר עמודים: 308

חף מפשע

         
משתתף במבצע מהסרטים
משתתף במבצע מהסרטים
תקציר

“תשמע,” לוחש יריב, “אתה חייב לשתוק. אל תשתף פעולה עם המשטרה עד שימצאו את הגופה. עד אז אתה עונה על הכול בתשובה אחת: לא זוכר.”

“אני באמת לא זוכר,” אני מסנן בייאוש.

“יש לך זכות לשמור על שתיקה, מבין?”

“מבין.” הייתי רוצה לעצום את עיניי ולשקוע בתרדמת עד שהמצב יתבהר. איך אוכל להתמודד אם אני לא זוכר אף אחד ושום דבר?

איל הנדל”ן תומר לוי מתעורר בבית החולים לאחר שעבר תאונת דרכים ומגלה שהוא מואשם ברצח. אבוד, מבולבל ומבוהל, תומר מוצא את עצמו מוקף אנשים שהוא לא זוכר, ולא יודע על מי לסמוך. נרדף על ידי המשטרה, תומר לוקח על עצמו משימה להוכיח את חפותו ולגלות מי הוא באמת, אך נראה שככל שהוא חופר עמוק יותר, המצב רק מסתבך. מי רוצה לפגוע בו עד כדי הפללתו ברצח? יריביו העסקיים? הנשים שבחייו? או שאולי זה מישהו מבין חבריו הקרובים ביותר? ומה אם תומר לא יאהב את מה שהוא יגלה על עצמו בחתירתו אל האמת? מה יקרה אם הוא יגלה שהוא הרוצח?

חף מפשע הוא רומן הביכורים של ארז שדו, בעלים של רשת מסעדות ואולמות אירועים. חף מפשע הוא ספר מתח קצבי ומסחרר שלא תוכלו להניח מהיד לרגע עד לסופו המפתיע.

פרק ראשון

פרק 1
תומר
השעה שש בערב ומהקומה העשרים ושתיים במגדלי עזריאלי האנשים נראים קטנים מאוד. פנסי המכוניות מרצדים על הכבישים וענני גשם של סוף החורף מכסים את השמיים. אנשי העיר מתכנסים בביתם ואני עדיין במשרד, נשען על החלון הפנורמי, מביט בשולחן הישיבות הגדול מעץ מהגוני שעומד במרכז החדר וחושב לעצמי עד כמה אבא היה גאה בי. אני בן ארבעים ושלוש, מנכ"ל חברת בנייה 'בית לכול', בעל משרד מפואר במרכז תל אביב והכי חשוב – אני עובד עם השכל ולא עם הידיים, כמו שהוא חלם תמיד.

"ערב טוב," נשמע קול גברי. יורם ויריב נכנסים למשרד.

"נקווה שיהיו בשורות טובות," לוחש יריב ליורם.

"תכף נדע," יורם עונה.

"שבו ונתחיל," אני משתיק אותם.

את יריב הכרתי כאשר ייצג אותי בפרויקטים הראשונים בעיר. הוא עורך דין מצליח בעל חוש שישי מפותח לעסקים. לאחר כמה פעמים שבהן הצטלבו דרכינו החלטנו שאין טעם להתחרות ואיחדנו כוחות ומאז הוא עורך הדין של החברה ומשנה למנכ"ל.

"שלום לכולם."

דלת הזכוכית נפתחת וולדימיר נכנס. ולדימיר הוא היחיד שנמצא איתי מתחילת הדרך. גם כאשר לא היה לי שקל בכיס הוא נשאר לצידי, נאמן תמיד. "תצטרף בזריזות, אני רוצה להתחיל."

"הבאתי את החוזים, הם מוכנים לחתימה." הוא מחייך אליי ומתקדם אל יריב, נעצר ליד כיסאו, מניח את כף ידו על כתפו ושולח אליי קריצה. "יריב, תתקדם, הבטן שלך דוחפת אותך הרחק מהשולחן." הוא מגחך ומניח מולו את החוזים. "אתה צריך לחתום כאן, ליד חתימתו של תומר."

"בשבילך אני עורך דין יריב," הוא מתקן אותו ומגרד את הקרחת.

"איך הוא אוהב את התואר שלו," עוקץ ולדימיר וצוחק.

"אתה האיש שאני צריך, הכיסא שלך מוכן." אני מחווה לעבר הכיסא הפנוי שלצידי. ולדימיר מתיישב ולוחש, "תבדוק שלא שכחנו כלום."

אני מרכיב את משקפי הקריאה, מקמט מעט את מצחי ומרפרף בעמודי החוזה בזריזות, משלב את אצבעותיי בזמן הקריאה. אני מרים את עיניי ומביט סביב השולחן בגאווה, באנשים שאספתי בדרכי להצלחה. אומנם הם עובדים עבורי, אבל הם ממש כמו משפחה. בתחילת דרכי העסקית האמנתי שעדיף להיקשר פחות לאנשים שעובדים סביבי כדי שהרגש לא ישפיע על ההחלטות העסקיות, אבל החיים לימדו אותי שאפשר להכניס למעגל מצומצם כמה אנשים, שהופכים עם הזמן למשפחה.

"אספרסו, מישהו?" ערן מתפרץ לחדר הישיבות ונעצר כאשר מבחין בכך שהשולחן כמעט מלא. "איחרתי?"

"אחרי שאיחרת אתה שואל?" אני מקניט ומדפדף בפרטי החוזה בלי להרים את ראשי. מזווית עיני אני רואה את יריב מציץ ברצף הודעות שמשמיעות צלילים כשהן מקפצות על מסך מכשיר האייפון שלו ולוחש ליורם, "נמתין להן עוד שתי דקות, הן מאחרות כרגיל."

"למי להכין אספרסו קצר?" ערן נעמד ליד המכונה.

"תכין לי," יריב עונה.

"גם לי," מבקש יורם בלי להרים את ראשו מטבלאות המאזנים הצבעוניות. ערן מגיח מאחורי יריב, מניח על השולחן את כוסות הזכוכית הקטנות וריח האספרסו ממלא את חלל החדר.

"מתי תגיע בזמן?" יורם מעיף לעברו מבט מזלזל. ערן מתיישב מולו ומשיב בחיוך, "אתה לא מתכוון להפסיק ללחוץ על כפתורי המחשבון ולשתות את הקפה שלך?"

"יורם הוא חשב החברה והאיש הכי רציני כאן. בזכותו שקל אחד לא הולך לאיבוד," מגבה אותו יריב.

ערן מסתכל עליו במבט מבודח. "אם הוא היה במערך האבטחה לא הייתי נותן לו לשמור על כוס מים." פתאום הוא מזנק בבהלה ונועץ בי מבט לחוץ, "לעזאזל, איפה שמתי את מפתחות המכונית שלך?" הוא מחפש בכיסי מכנסיו.

"אם איבדת את המפתחות כדאי שתפתח את החלון ותקפוץ," אני אומר.

"מצאתי, מצאתי," הוא מרגיע אותי, "אתה יכול לסגור את החלון, לא אקפוץ היום." הוא צוחק ומתיישב בחזרה בכיסאו, נושם לרווחה.

"קדימה, מספיק ברברת, אפשר להמשיך?" אני שואל בקשיחות. שקט משתלט על החדר. "אני מבין שכן. רגע, איפה ליאל ויאנה?" אני שואל. כולם מחליפים מבטים.

"יאנה מתעכבת בעירייה, מגישה את התוכניות לביצוע," ערן שובר את השתיקה.

דלת חדר הישיבות נפתחת וליאל נכנסת. "סליחה על האיחור."

היא מתנשפת ובצעדים קטנים ומהירים תופסת את מקומה ליד השולחן.

"לא משנה כמה פעמים אראה אותה ביום, תמיד אשאר פעור פה," לוחש לי ולדימיר, חיוך סוטה נמרח על פניו.

ליאל היא מנהלת המשרד. יש לה גוף מושלם והיא נראית כאילו נלקחה מסרט הוליוודי. ירכיה עגולות, החזה שלה טופל על ידי הפלסטיקאי הטוב ביותר, עיניה ירוקות, אבל יותר מכול, היא חרוצה כמו נמלה. אני יודע שכולם חושבים שהיא נמצאת בחברה בגלל היופי שלה או מפני שזיינתי אותה, אבל מה שחושבים לא רלוונטי; בחרתי אותה כי היא יודעת מה היא רוצה והיא יסודית להחריד. כבר בפגישתנו הראשונה, כשעוד הייתה מנהלת המשרדים של המתחרה, מיקי לוין, המנכ"ל של 'בונים מהר', היא כתבה לי ברוב חוצפתה 'מחר אני מתחילה לעבוד אצלך'. פשוט כך – קבעה עובדה ומאז מוכיחה את עצמה בכל פעם מחדש.

"עכשיו אפשר להתחיל." מחייכת ליאל ומתיישבת לצידו של ולדימיר.

"מצוין." אני שומר על טון ענייני. "ביום שבו הבנתי שאני יכול לעשות אקזיט מרכישת בתים ישנים במרכז הארץ, משדרוגם וממכירתם, הפכתי לנדל"ניסט ועזבתי את קריית שמונה. התחלתי לבד, שלב אחר שלב, ואז הבנתי שכדי להצליח צריך משפחה ומאז פעם צירפתי אח אחר אח למשפחה שלנו." אני מסתכל על כולם ומצביע על ערן, "קודם אותך." ואז אני מצביע על יריב. "ואז אותך. בכוחות משולבים הפכנו את החברה לאימפריית נדל"ן. אומרים שהקיץ הוא זמן מעולה לבנייה, לכן בחורף חשוב לבצע את העסקאות הטובות ביותר. אני שמח לבשר לכם שהיום סגרנו סופית את פרויקט פלורנטין בהשקעה של עשרה מיליון נקודה שבע, ונהפוך את בלוק ארבע מאות לפנינה נדל"נית שתכניס לנו רווח נקי של שישה מיליון שקלים בסיום הפרויקט."

מסביב לשולחן נשמעות קריאות עידוד ומחיאות כפיים.

"העסקה מאושרת וחתומה?" אני מסתכל על יריב, ממתין לאישורו הסופי. יריב מהנהן.

"ליאל תחלק לכם את החומר בצורה מסודרת וכל אחד ילמד את החלק שלו בפרויקט. אני נותן לכם ארבעה ימים כדי לבדוק שאנחנו מוכנים לביצוע השלב הבא ותזכרו, כל זה לא היה קורה בלעדיכם. יורם," אני קורא, מושך את תשומת ליבו מהטבלאות הבלתי נגמרות, "תבדוק מול הבנק איך אנחנו מעבירים בהקדם האפשרי את החלק השני של המקדמה וקדימה – יוצאים לדרך."

"נו, אפשר לפתוח בקבוק שמפניה?" ולדימיר שואל.

"כמו תמיד, מחפש סיבה לשתות. אפשר להוציא את האדם מקריית שמונה אבל לא את קריית שמונה מהאדם," לוחש לי יריב במבט מזלזל, "אני לא יודע מה מצאת בו."

"אולי כשתצא מהחליפה שלך ותרד לעם, תבין," אני עונה בתקיפות, "תזכור, ולדימיר אחי." אני מפנה את מבטי אל ולדימיר. "יש לנו עוד דרך ארוכה. בואו נסיים את ההכנות ולאחר מכן נשתה לחיים. זה לא אומר שאתם לא יכולים לשמוח, אך את החגיגה נשמור להנחת אבן הפינה. יאללה, חברים, שיהיה לנו ערב נעים, אתם משוחררים," אני מכריז בחיוך מזויף. ולדימיר ויריב מתנהגים כמו חתול ועכבר, והיריבות הזאת מטריפה אותי. "ולדימיר, תישאר פה." אני לוחץ על רגלו, מונע ממנו לקום ואז ניגש אל החלון הענק ומסיט מעט את הווילון. יופייה של העיר תל אביב מעניק לי שלווה. "כולם יצאו?" אני שואל את ולדימיר בגבי אליו.

"כן, בוס."

"הדלת סגורה?"

"סגורה," הוא מאשר.

"יופי, תפתח את השמפניה," אני פוקד בחיוך, וכמו שני ילדים אנחנו מתגלגלים מצחוק. אצלנו כל סיבה היא סיבה למסיבה.

"יש פה רווח עצום," הוא מציין.

"אכן כן, זו עסקה מעולה." אני מתיישב על הכיסא, מותח את רגליי ומרים אותן על שולחן הישיבות, בידי כוס שמפניה ורודה ומבעבעת. "מי היה מאמין שנגיע לכאן? איך שני ילדים שאפילו לא סיימו את בית הספר ושאף אחד לא האמין בהם טורפים את העיר הגדולה? לחיים, אח שלי." אני משיק את הכוסות שלנו.

"לחיים," הוא מריע וממשיך את נאומי בנאומו הקבוע, "אני זוכר איך לפני פחות מעשור, כשהייתי בן שלושים עם חובות כבדים מהימורים ונרדף על ידי מלווים בשוק האפור, תמכת בי. זה היה רגע לפני שתכננתי למכור את בובי, כלב הבולדוג חסר העין שמצאתי משוטט ברחובות העיר." הוא שותה מהשמפניה. "בובי היה כל עולמי, אבל ההימורים הכניסו אותי לבור ללא תחתית. רק שעתיים לפני שהגיעו הקונים לקחת אותו קיבלתי ממך שיחת טלפון, בדיוק ברגע הנכון. אח יקר, הצעת לי עבודה חלומית. מאז אני אסיר תודה לך. הצלת את חיי ואת חייו של בובי. בזכותך הוא יושב על הרבה הרצלים."

אנחנו צוחקים כי את המילה 'הרצלים' אמרנו יחד. כבר שמעתי את הנאום הזה עשרות פעמים השנה. אני מניח את גביע השמפניה על השולחן, לא לפני שאני לוגם לגימה אחרונה, מאושר עד השמיים. אני מוריד את רגליי, מרים את תיק הספורט ואומר, "קדימה, אחי, שתינו מספיק. מחר צפויה לנו הרבה עבודה. זו רק ההתחלה, ואל תשכח לנעול את המשרדים אחריך." אני קורץ ויוצא מחדר העבודה, מחזיר אל פניי את ארשת איש העסקים בעל החיוך הממזרי.

sep
אני דוהר על איילון ב'פורשה' השחורה שלי, אוחז בחוזקה בהגה כמאלף סוסים שמנסה להשתלט על סוס פרא. גשם זלעפות יורד והכביש מוצף. אני עוקף בדרכי שלוליות בניסיון לא להחליק. מחוגי שעוני מראים שהשעה רבע לתשע בלילה. צלצול הטלפון שובר את השקט והשם האהוב עליי מופיע על צג הדיבורית.

"מאמי, יש בשורות טובות?" שואל אותי קול נשי רך ומלטף מהצד השני.

"אני בדרך אלייך."

"אז יש בשורות טובות?" היא מתעקשת.

"יש בשורות טובות, אני בדרך, נדבר בעוד כמה דקות, כשאגיע."

אני מסתכל במראה הקדמית ומחייך לעצמי חיוך שבע רצון. רטט בכיס מכנסיי מודיע על הודעה נכנסת. אני שולף את הטלפון הנייד בכוח ומתבונן בצג.

 

גאה בך, חיים שלי.

 

תוך כדי נהיגה אני מקליד:

 

תודה, בייב. תכף נרים כוסית.

 

הכביש החלק, מהירות הנסיעה וההתעסקות בנייד גורמים לי לאבד לרגע את הריכוז ואני גולש עם המכונית לנתיב הסמוך. אני נלחץ ומנסה לתקן, לחזור לנתיב שלי, מושך בכוח חזק מדי בהגה ומחליק על הכביש הרטוב לעבר החומה המפרידה בין נתיבי איילון לנחל. אני לוחץ על דוושת הבלם בכוח והמכונית מסתובבת במהירות עצומה כמה פעמים על הכביש, פורצת את הגדר המפרידה ועפה לתעלה.

אני עוצם את עיניי, ראשי מסתחרר מההדף. כרית האוויר מדביקה אותי למשענת הכיסא. אני מגשש בהיסטריה אחר אבזם חגורת הבטיחות, נלחם בה, מנסה להיחלץ. גופי רועד, פעימות ליבי מקשות עליי לנשום. עשן סמיך ממלא את חלל המכונית. אני מתקשה להילחם בעיניי הכבדות ומניח לחשיכה להשתלט עליי.

 

יעל

השעה בערך עשר בלילה ומחוגי השעון מוכיחים פעם נוספת שלא עמדתי בלוח הזמנים שקבעתי לעצמי. אבסורד שלא עובר עם הגיל.

גשם מידפק על החלון. אני נעמדת מולו ומניחה למחשבות לנדוד. רעד פתאומי פוקד את גופי ומעביר בי צמרמורת וחרדה משתלטת עליי. משהו קרה, אני מרגישה את זה. איפה הסלולרי שלי? אני רצה לתיק ומחפשת בו. שיט, הוא בכלל בטעינה במטבח. אני מסתובבת כאשר הוא מתחיל לצלצל וממהרת אל שולחן האוכל. "הלו?" אני שואלת בפחד, ממתינה לבשורה הרעה.

"גברת לוי?" קול גברי נשמע מהצד השני.

"כן?"

"מדברים מהמשטרה. בעלך, תומר, עבר תאונה. הוא מאושפז במחלקת טראומה בבית החולים 'בילינסון'."

"מה? מה קרה לו?"

"אני לא יכול למסור פרטים בטלפון, בבקשה תגיעי."

השיחה מתנתקת ואני נותרת להסתכל על צג הטלפון, כפות ידיי רועדות וליבי פועם במהירות. בלי לחשוב פעמיים אני חוטפת את התיק ואת מפתחות המכונית וממהרת אל החניון. למזלי השארתי את תום אצל אימא שלי כי ידעתי שתומר יאחר ותכננתי לצאת עם חברות, לרגע לא חשבתי שדבר כזה עלול לקרות. אני לוחצת על מסך הטלפון ומצלצלת למספר שנמצא אצלי בחיוג המהיר.

"הלו?" ולדימיר עונה לשיחה.

"התקשרו אליי מבית החולים, תומר עבר תאונת דרכים," אני מעדכנת בקול רועד, "אני לא יודעת מה מצבו."

"איפה את?"

"בדרך לבית החולים."

"אני קרוב, ניפגש שם," הוא אומר בלחץ ומנתק את השיחה.

בתקופה האחרונה תומר נראה מוטרד ודאגתי לו, אבל כמו תמיד הוא השאיר אותי מחוץ לכל מה שקורה במשרד. הוא לא רצה לערבב את הזוגיות עם העבודה וידעתי שיהיה מיותר לשאול שאלות כי הוא בכל מקרה לא יספק לי תשובות.

הטלפון הנייד שלי מצלצל ועל הצג מופיע 'בני'. זה אחיו של תומר. יהיה מיותר לענות לו, אין לי פרטים ואני לחוצה מדי מכדי לנהל שיחות חולין. ובכלל, איך הוא יודע? הוא יודע? למה שהוא יתקשר אליי בשעה כזאת אם הוא לא יודע?

אני נכנסת לחניון וחונה בחניה הראשונה הפנויה ומשם רצה למחלקת הטראומה. הכניסה לבית החולים חסומה על ידי אנשי תקשורת. אני מפלסת את דרכי ביניהם ולרגע תוהה איזה סלב מאושפז.

"שלום, הגעתי לברר פרטים – " אני מתחילה לומר כאשר קולו של ולדימיר נשמע.

"יעל, בואי!"

אני עוזבת את הפקידה ופונה לכיוונו, שמה לב ללחץ שמתבטא בהבעת פניו. "מה קרה? מה מצבו?" אני שואלת בפחד, מתקשה לנשום.

"הוא מחוסר הכרה והבני־זונות לא נותנים לי שום מידע, רק לשוטרים," הוא יורה בזעם.

"מה זאת אומרת? למה הם מעדכנים את המשטרה?" אני מתקשה להבין, "אם אציג את עצמי בתור אשתו ייתנו לי פרטים. אתה לא בן משפחה מקרבה ראשונה."

"לא הקשבת לחדשות? לא ראית את הידיעה?" הוא שואל בחוסר אמון.

"על מה אתה מדבר? איזו ידיעה?" אני מאבדת את הסבלנות שגם ככה כבר אין לי, "תפסיק לדבר איתי בקודים ובסיסמאות, מה קורה כאן?"

"מצאו במכונית של תומר חלקי גופה," הוא ממלמל, "כולם מדברים על זה. כרגע לא נותנים לאף אחד להתקרב לחדרו. יש שוטר בכניסה למחלקה. המשטרה לא מכחישה את השמועות וגם לא יצאה עדיין בהצהרה."

"מה?" אני בקושי מצליחה להגות את המילה. "זאת בדיחה? כי אם כן, היא לא מצחיקה."

"לא ראית את אנשי התקשורת בכניסה?" ולדימיר מתלהט. "הם כאן בגלל תומר."

"רגע, אני עדיין לא מבינה," אני מתעקשת, "חלקי גופה? מה זה אומר בכלל? חלקי גופה של מי?"

"אין לי מושג. גם אני שובר את הראש. אין לי מושג במה מדובר."

ראשי מסתחרר ואני מאבדת לרגע את השליטה על ברכיי. ולדימיר תופס אותי לפני שאני מתרסקת לרצפה. "תומר," אני מצליחה למלמל בקושי. מה קורה כאן, לעזאזל?

"יעל!" ולדימיר קורא בבהלה ומוביל אותי לכיסא. "שבי, אביא לך משהו לשתות." הוא נאנח. "רק הדרמות שלך היו חסרות לי עכשיו."

אני מתעלמת ממה שהוא אמר ותופסת בראשי, מתקשה לעכל את כל המידע. יכול להיות שהתקשורת ממציאה את השטויות האלה? למה המשטרה מעורבת? אני לא יכולה לסמוך על מידע חלקי מוולדימיר ואהיה חייבת לברר בעצמי. ולדימיר נעלם במורד המסדרון כדי להביא לי משהו לשתות ושני גברים ניגשים אליי.

אני נעמדת. המבוגר נראה בשנות הארבעים המאוחרות לחייו, שערו מאפיר ופניו זועפות. השני נראה בשנות השלושים לחייו. הם לא לובשים מדים ובכל זאת ברור שהם שוטרים.

"לילה טוב," אומר המבוגר, "את קרובת משפחה של תומר לוי?"

"אשתו." אני מתקשה לשמור על יציבות קולי. "אתם יודעים מה מצבו? הבנתי שהמשטרה מונעת מהרופאים למסור לנו מידע."

"הוא מחוסר הכרה, אבל לא בסכנת חיים, את יכולה להיות רגועה. הוא בוודאי יחזור להכרה בזמן הקרוב," הוא מרגיע אותי. "הרופא דיווח לנו שהוא לא סובל מדימום מוחי או מנזק רציני, רק כמה סדקים בצלעות ומכות יבשות."

"טוב, אני חייבת לראות אותו." אני מנסה לעקוף את השוטר וללכת לכיוון המחלקה, אך הוא תופס במרפקי ועוצר אותי מלהתקדם.

"את לא יכולה לראות אותו עכשיו. בואי נדון בנושא בתחנה." אני פוערת את עיניי בהפתעה. "נצטרך לשאול אותך כמה שאלות," הוא מוסיף.

"אתם עוצרים אותי?" אני שואלת בתדהמה מתובלת בפחד.

"לא, אנחנו לא עוצרים אותך. זאת חקירה ראשונית, זה הכול. את רוצה להצטרף אלינו או שתגיעי לתחנה בכוחות עצמך?"

"איך אוכל להשאיר את בעלי לבד בבית החולים? אתם לא יכולים לחקור אותי כאן?"

"אם יהיה שינוי במצבו יעדכנו אותנו," הוא אומר בקור רוח. ולדימיר מתקרב בהליכה מהירה במסדרון, נושא בידו בקבוק של מים מינרלים.

"מי אתם? מה אתם צריכים?" הוא שואל בתקיפות ונעמד לצידי.

"מהמשטרה," המבוגר עונה, "איך קוראים לך ומה הקשר שלך לתומר לוי?"

"אני ולדימיר מרישניקוב, חבר ילדות של תומר. הוא כמו אחי, אנחנו עובדים ומבלים כל הזמן יחד."

"הבנתי. אז נצטרך לחקור גם אותך. נעדכן אותך לגבי היום והשעה." הוא מחזיר אליי את תשומת ליבו. "בואי, תתלווי אלינו."

"אתם לא מתביישים? בעלה במצב קשה ואתם מטרידים אותה בשטויות?"

"בעלה ישרוד, ואל תגיד לי איך לבצע את העבודה שלי. קדימה," הוא פוקד עליי בחוסר סבלנות.

"ולדימיר, תישאר כאן ותעדכן אותי בכל התפתחות," אני מבקשת.

"את רוצה שאתקשר ליריב?"

"אני לא יודעת מה הם רוצים או במה מאשימים את תומר. בכל מקרה, אנחנו לא מסתירים כלום, אני לא צריכה עורך דין."

אני הולכת בעקבותיהם אל היציאה, מנסה להתחמק מהצלמים ומהעיתונאים שמתנפלים עלינו. השוטרים מגוננים עליי ומפלסים לנו דרך אל הניידת. אני מתיישבת במושב האחורי ושואלת בכעס, "אם זה לא מעצר אז מה זה? השפלתם אותי מול כל העולם."

"הצלנו אותך מהכתבים," המבוגר עונה באדישות מוחלטת.

"איך קוראים לך?"

"אני יאיר מתתיהו, ואני ממונה על החקירה בעניין בעלך."

"אבל למה יש חקירה? אני לא מבינה! במה מדובר?" אני מתקשה להסתיר את ההיסטריה שלי. תומר גבר שאפתני וכריזמטי, הוא בנה את עצמו מאפס ללא עזרה מאף אחד ובדרך הישרה, הוא לא היה עובר על החוק ומכתים את שם המשפחה של אבא שלו. מבחינתו, הכבוד קודם לכול.

"נגיע לתחנה ושם נמשיך בתשאול," הוא חותם את השיחה. אני מסתכלת מהחלון, מרגישה בחילה. במה הם חושדים בתומר?

השוטר חונה בכניסה לתחנה ואנחנו נכנסים. הם מובילים את הדרך למשרד ומבקשים ממני להמתין עד שיקראו לי. אני מנצלת את הזמן כדי לשלוח הודעה לוולדימיר.

 

אני: יש חדש?

ולדימיר: לא. מה איתך?

אני: עדיין לא התחלנו, אעדכן אותך בסוף החקירה.

 

דלת המשרד נפתחת ואני תוחבת את הטלפון הנייד לתיק.

"את יכולה להיכנס," אומר השוטר הצעיר יותר במבטא ערבי מובהק. אני נעמדת ומתפללת חרישית שהסיוט הזה יסתיים במהרה.

"שבי," אומר החוקר מתתיהו ברגע שאני נכנסת למשרד ומחווה לעבר כיסא עץ ישן. אני מסתכלת סביבי על חלל החדר הקטן. לפניי ניצב שולחן ישן ומאובק ועליו יש מנורת ניאון שמאירה את החדר. בפינה, על הרצפה, מונחות שתי משקולות יד כסופות ומעליהן, על הקיר הלבן, תלוי פוסטר של רצועת חול לבנה הנושקת לים כחול. עצי דקל ממלאים את התמונה וסלעי בזלת שחורים מתפרצים מהאדמה החולית. למטה כתוב בשחור ובאנגלית 'איי סיישל'.

"אני יודע שמצבו של בעלך מדאיג אותך ושהיית מעדיפה להיות בבית החולים כרגע, אבל החקירה חשובה לא פחות. אם יהיה שינוי כלשהו במצבו, ולו הזעיר ביותר, יעדכנו אותנו, את יכולה להיות רגועה."

מתתיהו נשמע עייף. הוא בוודאי היה מעדיף להיות בכל מקום אחר כרגע, כמוני. הוא מתיישב על הכיסא ומניח על השולחן את כוס הקפה שהביא איתו.

"מה קרה לתומר?" אני משתדלת לשמור על טון רגוע על אף הסערה המתחוללת בתוכי. "למה היה דחוף כל־כך שאגיע לתחנה? למה לא יכולנו לדבר בבית החולים?"

"החלפנו תפקידים?" חיוך ציני מופיע על פניו. "אני אמור לשאול את השאלות. חשוב שתדעי שתומר בחזקת עצור."

"מה הוא עשה? הוא אשם בתאונה? היו נפגעים?" ראשי מסתחרר. "זאת אשמתי, שמתי לב שהוא עייף בתקופה האחרונה ובכל זאת אפשרתי לו לנהוג. לא הכרחתי אותו לישון מספיק." אני מכסה את פניי, מתקשה לעצור את הבכי. כפות ידיי רועדות. איך הגענו למצב הזה? הייתי אמורה לבלות ערב נעים עם החברות שלי. מה תום תחשוב? איך אשלח אותה ללימודים בבוקר?

"לא היו נפגעים נוספים בתאונה, הוא התנגש בקיר בטון." הוא רוכן לעברי. "נמצאה במכונית שלו כף יד כרותה."

"מה?" אני פוערת את עיניי. ולדימיר לא שיקר לי. "לא יכול להיות, יש לכם טעות קשה. תומר לא יכול לפגוע באף אחד, הוא איש טוב."

"תני לי הסבר הגיוני לכף היד הכרותה שנמצאה במכונית ואשחרר אותו. את יודעת למי היא שייכת?" הוא לא מסיר את מבטו מעיניי, חוקר כל תנועת גוף, כל נשימה.

"אני לא יודעת במה מדובר, אין לי הסבר לממצאים האלה," אני ממלמלת בפחד. דלת המשרד נפתחת והשוטר הערבי נכנס, בידו טלפון נייד.

"הנה המכשיר שלו, ברזל." הוא מושיט את המכשיר למתתיהו.

"מה הקוד?" החוקר שואל אותי. אני מרימה גבות בבלבול.

"אני לא יודעת מה הקוד, אף פעם לא חיטטתי לבעלי בנייד." אני מוחה את דמעותיי ומכריחה את עצמי להתעשת. זה לא הזמן להתפרק, לא מולם.

"לא קיימת אישה שלא מחטטת לבעלה בטלפון," הוא מתעקש, במילים אחרות קורא לי שקרנית. "תנחשי את הקוד. את אמורה להכיר אותו טוב מכולם, לא?"

אני מרימה את הטלפון הנייד מהשולחן, אוחזת בו בשתי ידיי כדי לייצב אותו ומסתכלת על הצג. תמונת רקע של תום מחייכת והודעה ממספר טלפון לא מוכר.

 

מאמי, איפה אתה? אני מתחילה לדאוג.

 

אני בולעת את רוקי בכבדות וקוראת שוב ושוב את ההודעה.

"הקוד," מתתיהו מזכיר לי ללא קמצוץ של רגש. אני הולכת ומתקרבת לקצה ואין לי שליטה על כך. אני עוצמת את עיניי. השעות האחרונות עוברות מול עיניי כמו סרט נע; שיחת הטלפון, העיתונאים, הידיעה שתומר במצב קשה, שנמצאה במכונית שלו כף יד כרותה, הנוכחות שלי בחדר חקירות במשטרה ואם לא די בכל זה, הגילוי שתומר בוגד בי.

אחיזתי בטלפון מתהדקת. הייתי רוצה לנפץ אותו למיליון רסיסים, לצרוח מעמקי נשמתי, לבכות, להכאיב. בלי לחשוב, אני זורקת את הטלפון על השולחן לעברו של מתתיהו ופוערת את עיניי השורפות מהדמעות. "אני לא יודעת את הקוד, הבנת אותי? אני לא יודעת את הקוד ואני לא יודעת מה אני עושה פה! אני לא יודעת כלום, מרוצה?"

"את רוצה כוס מים?" הערבי שואל.

ברזל חובט בחוזקה בשולחן ומקפיץ אותי. "עוף מפה, אחמד."

הנזיפה שבקולו מעבירה בי צמרמורת כי היא חושפת את פרצופו האמיתי. מספיק לראות את הפחד המרוח על פניו של אחמד כדי להבין שלא כדאי להתעסק עם המפקד שלו. אחמד יוצא מהמשרד וסוגר אחריו את הדלת. מתתיהו מגרד את סנטרו ונראה מעורער. "יכול להיות שאת לא מכירה את בעלך כמו שחשבת?"

"אני לא צריכה לדעת מה הקוד של הטלפון הנייד שלו כדי לדעת אם הוא מסוגל לרצוח או לא," אני מבהירה ללא שמץ של היסוס, "תומר נלחם שנים רבות כדי להגיע למקום שאליו הגיע ולאורך כל הדרך הוא פעל ביושר, לא משנה כמה ניסו לתקוע לו מקלות בגלגלים. הדבר הקדוש ביותר לבעלי הוא שם המשפחה שלו, השם שירש מאבא שלו. הוא לא ישחיר אותו ולא משנה מאיזו סיבה כי זה הדבר היחיד שנותר לו מהאיש שהוא העריץ."

"ובכל זאת, אין הסבר לכף היד הכרותה שנמצאה אצלו במכונית." הוא מחייך לעצמו. "למה את בטוחה כל־כך בחפותו? תופתעי לגלות מה אנשים מוכנים לעשות בשביל כסף."

"לא תומר," אני עונה בביטחון מלא, "אין לי מושג במה מדובר, אבל אני בטוחה בדבר אחד, לתומר יהיו תשובות הגיוניות למצב הזה."

"תמתיני בכניסה, יסיעו אותך בחזרה לבית החולים," הוא מסכם. אני ממהרת להתרומם מהכיסא. "נמשיך את השיחה הזאת בהזדמנות אחרת."

אני נעצרת בגבי אליו, כף ידי מונחת על הידית. "לא, לא נמשיך את השיחה הזאת. תומר יתעורר והסיפור הזה יסתיים." בלי לאפשר לו להגיב, אני יוצאת וסוגרת אחריי את הדלת, נושמת עמוק ומסתכלת על כפות ידיי הרועדות. אל תבכי, לא פה, אני ממלמלת לעצמי וצועדת לכיוון היציאה.

מה חשבו הקוראים? 2 ביקורות
ravidtahar
8/5/2021 11:28
חף מפשע/ ארז שדו הוצאה עצמית. תארו לכם להתעורר אחרי תאונה, כשזכרונכם לא מתפקד, ואתם מגלית ששוטרים מאשימים אותכם ברצח. זה מה שקרה לתומר לוי, איש עסקים מצליח שבא מקרית שמונה ובנה את עצמו מכלום... מה גרם לתאונה? מי שם כף יד כרותה וכסף במכונית? איך ידע תומר להבדיל מי חבר ומי אויב ומי ישלם את המחיר? הכתיבה קולחת והספר מרתק! מומלץ בחום!!!
sararn
5/7/2021 16:30
חף מפשע / ארז שדו הוצאה עצמית. ״להיות במקום הכי טוב בעולם, בראש חברה שהקמתי במו ידי מאפס. והכי חשוב שחברי הטובים סובבים אותי...״ זה מה שתומר חושב לעצמי דקה לפני שהכל מסתחרר סביבו והוא שוכח את כולם. מאישתו וביתו ועד חבר/אח. ?? כיצד ניתן להתקדם בחיים כשכול מה שידעת נעלם פתאום? ופתאום אתה מוצא את עצמך מפחד מהאנשים הכי הכי קרובים? ?? ספר מקסים שאומר לנו לבטוח בתחושות הבטן שלנו, גם כשהראש לא עובד. ?? אהבתי מאוד ואני ממליצה. ??
המלצות נוספות עבורך
דיגיטלי 35 ₪
מודפס 93 ₪
דיגיטלי 35 ₪
מודפס 114 ₪
דיגיטלי 40 ₪
מודפס 107 ₪
עוד ספרים של הוצאת יהלומים
דיגיטלי 150 ₪
מודפס 200 ₪
דיגיטלי 54 ₪
מודפס 104 ₪
דיגיטלי66 ₪ 57 ₪
מודפס196 ₪ 110 ₪
דיגיטלי35 ₪ 29 ₪
מודפס98 ₪ 55 ₪
דיגיטלי35 ₪ 29 ₪
מודפס98 ₪ 55 ₪
דיגיטלי165 ₪ 145 ₪
מודפס490 ₪ 222 ₪
עוד ספרים של ארז שדו
דיגיטלי 29 ₪
מודפס98 ₪ 49.9 ₪
הירשמו לרשימת התפוצה של ביבוקס
Powered by blacknet.co.il