דף הבית > ים של חורבן
ים של חורבן
הוצאה: אליטה - הוצאה לאור
תאריך הוצאה: 02-2024
קטגוריה: ספרי רומנטיקה וארוטיקה
מספר עמודים: 567

ים של חורבן

         
משתתף במבצע העשירייה הפותחת
תקציר

משונאים לאוהבים * אהבה אובססיבית * פיראטים

אני בנט שארפ, בתו של הפיראט הידוע לשמצה אדריק שארפ. הייתי מבוקשת בעוון פשעים שלי, אך לא חששתי מפני האל או מפני אף אדם. היה רק אחד שמפניו פחדתי, פריסט פארל, הליברטיני חסר הפחד ובעל העיניים הבוערות. פריסט צד אותי ברכושנות אובססיבית, וידעתי שלא יעצור בדבר עד שיניח את ידיו עליי, אבל לא יכולתי לסלוח לו על בגידתו בי ועל הסודות שהסתיר ממני. במנוסתי מפניו אני נופלת בידיו של לורד אשלי קאטלר, צייד פיראטים שליבו קפוא אף יותר מהבעת פניו. לפתע נראה שהיחיד שיכול להציל אותי מציפורניו של אשלי הוא הגבר שממנו אני חוששת יותר מכול.
פריסט אוחז בידיו משהו יקר ערך עבורי, משהו שעבורו אלך באש ובקרח, אך דווקא לורד קאטלר הוא זה הדורש ממני את המחיר הגבוה מכול.
אחד מהם הוא פיראט אכזרי ללא גבול, והשני צייד פיראטים קשוח ולא מתפשר, ואני מוצאת את עצמי במרכזה של סערה ביניהם, נלחמת על הישרדות במאבק שעלול להותיר אחריו ים של חורבן.

ים של חורבן מאת סופרת רבי המכר של הניו יורק טיימס פאם גודווין הוא רומן ממכר ולוהט שייקח אתכם למסע על פני הימים עם שני אנטי גיבורים אובססיביים, גיבורה שאין בה פחד ואהבה אחת חורכת.
הספר כולל בתוכו גם בונוס: הנובלה מלך הליברטיניים.

פרק ראשון

1
ספטמבר 1714
מחוז קרוליינה
צ'רלסטון. לכל מי שהתיישב כאן, היה זה אזור סְפָר מהפנט, מלא ביופי ובהזדמנויות. תושביה כללו בעלי אדמות עשירים שהפליגו מהמושבה האנגלית של ברבדוס, וילידי המקום משבט היאמאסי, שנלחמו כדי להרוס את הפולשים הלבנים. בתווך הייתי אני, הבת הממזרה שמוצאה מדם אצולה, שהייתה מוכנה לעשות הכול כדי לברוח מהחיים האלה.

אפילו שנולדתי כאן לפני ארבע־עשרה שנים, לא היה לי עניין בארץ או במלחמותיה. התאוותי לים, להרגיש את הסיפון מתנדנד מתחת לרגליי, לשמוע את הרוח מתופפת על בד המפרש כשעורי מכוסה מלח ורוח ים מנשבת בשרוולי חולצתי. לאימא שלי, לצערי, לא היה אכפת בכלל מרצונותיי.

"תפסיקי להתנועע." היא שלפה את אצבעותיי הקפוצות ממחוך שמלתי שמחץ את צלעותיי. הזעף שלה עיוות את התווים המפוארים של הפנים שפעם היו קנאת החברה הגבוהה. עיניה, כחולות־ירוקות כשלי, רחשו זעם בשעה שבחנה את הבד הצבעוני הזוועתי שאילצה אותי ללבוש.

"אני יכולה לפשוט את חצאית החישוק? בבקשה, אימא?" אמרתי בקול מתחנן בשעה שמשכתי בבגד התחתון המסורבל. "שהאל יגרום לו להירקב, אני לא יכולה לזוז!" חישוקי התיל הנסתרים ישבו על מותניי כמו סלי לחם על חיית משא. הסתובבתי ימינה ושמאלה, תופסת פי שלושה יותר מקום מגבר בוגר. יהיה בלתי אפשרי לעלות על הסוס שלי עם האביזר המגעיל הזה. לא שהרוזנת תאפשר לי להתקרב לאסם היום.

"באמת, בנדיקטה, את גורמת לי מיגרנה."

היא התנשאה מעליי בראש, שערה הזהוב אסוף בסיכות בתסרוקת של תלתלים ומעוטר נוצות. "השקעתי שבועיים בתפירת השמלה הזאת, ובחסדי האל, את תלבשי אותה בכבוד."

לעזאזל עם חסדי האל. מרדתי למרות זעמו, אך מעולם לא בפניה של ליידי אביגיל. "לא ביקשתי את זה ממך." סימנתי לעבר השמלה והריהוט הקיטשי של חדר השינה שלי. "שום דבר מזה."

"ואני לא ביקשתי אותך, אבל הנה את, נערה חצופה וכפוית טובה שנולדה עם שני אגרופים קפוצים."

זה חזר על עצמו בכל פעם שהרוזנת הביטה בי. היא לא ראתה את ילדתה היחידה כבת לאהוב או כנערה בעלת חלומות אמיתיים. היא ראתה רק את הבושה שלה. את החורבן שלה. את הסיבה שבגללה הוגלתה.

פניתי לחלון בחיפוש אחר נוף משובב נפש יותר. הים שזהר מאור השחר נמתח מזרחה מקו החוף החולי, מנצנץ בגלים שלא יכולתי לשמוע מחדר השינה. מעולם לא העזתי לנדוד מעבר לנמל צ'רלסטון, אפילו לא עליתי על סיפונה של ספינה, אבל אנגליה זרמה בעורקיי וכיווצה את בית החזה שלי, פשוטו כמשמעו. "זה צמוד מדי." הושטתי יד לאחור ואחזתי בקרסים שצבטו את עמוד השדרה שלי. "כואב לנשום."

"אז אל תנשמי."

"לא לנשום? לכמה זמן?"

"ככל שיידרש כדי להשיג הצעה."

הצעה שלא רציתי. ייחלתי לחיים על ספינה עם צוות של מלחים מקללים, לא בבית עם סוללה של משרתים צייתנים. רציתי לרכוב על סוס כשרגליי בארכובות, לא על אוכף צד בגוף זקוף. התאוותי לבירה כהה על פני כוס תה מימי, קרב חרבות על פני תפירה, ואף צרוב מחשיפה לשמש מאשר ישיבה בסלון מחניק.

ובאשר לשמלה הזאת? פלטתי רטינה לא נשית. מה לא הייתי נותנת עבור זוג מכנסיים.

וכאן הייתה טמונה התשובה. שכנערה על סף הסכם אירוסים, לא הייתי אחוזת תשוקה, לא שיתפתי פעולה ולגמרי לא התאמתי למה שעתיד היה לקרות. לרוע המזל, הרוזנת לא הזדהתה עם עמדתי או עם התכונות הלא נאותות שלי. כשידה מקיפה את זרועי, היא גררה אותי לשולחן האיפור ובחנה את המראה שלי במראה.

"ובכן..." היא הטתה את ראשה ורחרחה. "אני לא תופרת, אבל אני מרהיבה עוז לומר שלא ראיתי משהו מוצלח כל־כך מחוץ ללונדון. אם תזכרי את מקומך ותשמרי את פיך סגור, השמלה לבדה עשויה לגרום לו להשתכנע."

השתקפותי במראה החזירה אליי מבט, לבושה בשמלה הכי מושכת תשומת לב בקרוליינה. פסים בגווני ורוד, החצאית נפתחה מלפנים וחשפה תחתונית לבנה, מלאה בתריסר כפלים מיותרים. הגזרה המרובעת והנמוכה מלפנים הדגישה את העדר שדיי ואת כתפיי הגרומות. שרוולים בצורת חצוצרה נצמדו אל מרפקיי, שבדרך כלל נמרחו על פני צלחות של רוטב ושמנת מתוקה לפני סוף היום.

אבל ככל שבזתי לשמלה, הבנתי את נחיצות הפאר והטקס ואת המאמץ של אימי להשיג את זה. לאנשי המעמד הגבוה היו אנשים שתפרו עבורם בגדים, והרוזנת הצליחה לחיות בתוך המעגל המקסים הזה, אפילו שלא היה לה ערך כספי משלה.

ליידי אביגיל לייטון, הילדה היחידה של הרוזן לייטון התשיעי, ירשה את תוארה עם מותו, אך לא יותר מזה. כאשר הרומן המביש שלה עם פשוט עם הפך גלוי עקב קיומי הלא חוקי, היא איבדה את הנדוניה שלה, את משפחתה ואת מעמדה הנחשק בחברה הגבוהה. ללא תמיכה באנגליה, היא נאלצה לעבור מעבר לים – בהיריון, חסרת כול, לבד – ומצאה כאן מקלט אצל בני דודים רחוקים. הם קיבלו אותה, וארבע־עשרה שנים לאחר מכן, נשארנו בביתם המפואר, השתמשנו במשרתים שלהם ואכלנו את הארוחות המפוארות שלהם.

אבל כל זה לא שייך לנו. אדון הבית, אפילו שתמיד נהג בנדיבות, יכול היה לזרוק אותנו לרחוב ברגע ללא אזהרה או סיבה. היינו דיירות חסרות כול. המוניטין ההרוס של אימי הבטיח שזה כל מה שהיא אי פעם תהיה, אלא אם כן תמצא דרך להיכנס מחדש לחברה.

העברתי את ידי על השמלה, זוהרת ממאמציה הדקדקניים. היא שזרה, ארגה ועיצבה את הבגדים שלנו מתוך צורך. כל סליל חוט היה במחיר שהיה מעבר למה שיכלה להרשות לעצמה, כל פיסת כותנה הייתה עבודה של נחישות, כל תפר סיכוי לעתיד טוב יותר.

עתיד טוב יותר עבורה. כל מה שאני רציתי היו הרפתקאות וזוג מכנסיים.

היא הסתובבה למשמע נקישה על דלת חדר השינה. "יבוא."

"גברתי." משרתת הטרקלין מיהרה להיכנס והרכינה את ראשה חבוש המצנפת בשעה שמסרה לרוזנת כרטיס ביקור של אדון. זיעה זלגה במורד עמוד השדרה שלי והשרוכים התהדקו בצורה לא נוחה. לא הייתי צריכה להציץ בכרטיס כדי לדעת שהוא הכריז על הגעתו של המרקיז מגריסדייל.

"אקבל את פניו בטרקלין הכחול," אמרה אימי. "הכיני את התה."

"כן, גברתי." המשרתת השתחוותה קלות ופנתה לצאת בזריזות.

מעולם לא פגשתי את לורד גריסדייל, אבל מכתבו לרוזנת ציין שלכדתי את עינו באחד מביקוריי במזח. בגיל ארבעים וארבע, לאלמן חסר הילדים היו העושר וההשפעה כדי לעזור לליידי אביגיל להשיב בחזרה את מעמדה הקודם. הוא חי באנגליה ועמד לחזור לשם ברגע שעסקיו יסתיימו בצ'רלסטון. הוא היה הכרטיס שלה הביתה. בתמורה, היה לה רק דבר אחד להציע. אותי.

ערכי היה טמון בתומתי ובשושלת שלי. זה לא היה משנה שהייתי רק בת ארבע־עשרה או שהוא היה מבוגר ממני בשלושים שנה. אם יציע את ההצעה הגבוהה ביותר עבורי, הרוזנת תיענה בלהיטות.

הנשימות שלי הואצו, אימה התפשטה במורד גרוני אל בטני המתכווצת. שמעתי את השיחות המהוסות בין המשרתות, שיחות על מה שעשו יחד גברים ונשים במיטת הנישואים. לורד גריסדייל ידרוש ממני לעשות את זה איתו, להרות את יורשיו ולשרת את צרכיו הגבריים. המחשבה החליאה אותי, אבל היה לי מעט לומר בנדון, כמו לסוס עצבני באסם.

"למען השם, בנדיקטה. תסתכלי על השיער שלך." קולה של אימי רעד, צליל גדוש של אי־הסכמה ועצבים פתאומיים. "זה לא טוב מספיק, ואין לי זמן לתקן את זה."

המשרתת של הגברת בילתה את השעה האחרונה בניסיון להפוך את פקעת שערי הבלונדיני הפרוע לתסרוקת ייצוגית. המחלפות שהגיעו עד למותניי, עבות וסוררות יותר משל אימי, כבר החלו משתחררות מהסיכות. תלתלים סוררים בצבצו לכל עבר והשתלשלו במרדנות סביב אוזניי.

לא היה לי אכפת מהמראה שלי, אבל היה לו אפקט משתק עבור אימי. ידיה נסגרו לאגרופים משני צידי גופה. קשרים נמתחו בצווארה הנוקשה והתקווה שהאירה את עיניה רק כמה רגעים קודם לכן נעלמה מאחורי צללים של פחד.

הגרון שלי התעבה. הו, כמה ייחלתי שתהיה מאושרת. לא ידעתי איך ייראה חיוך על פניה האריסטוקרטיות או איך צליל הצחוק ישנה את קולה. אבל אולי הם היו בני השגה. אולי אם אשתף פעולה. רק הפעם.

"אסור לך לגרום לו להמתין." רכנתי לעבר המראה והסתכלתי על שערי. "אני אסדר את זה." כשהוספתי עוד סיכות, היא לא זזה. נוכחותה גהרה מעליי, שקטה וחסרת ודאות. "אימא?" העפתי מבט מעבר לכתפי.

"זה חשוב לי." עיניה הצטמצמו.

"אני יודעת, גברתי."

הבעת פניה התרככה. עד שמשהו על צווארי משך את תשומת ליבה. היא הושיטה יד אליו, חטפה את השרשרת הדקה שניסיתי להסתיר מתחת לצווארון התחרה. התליון היה מונח על עמוד השדרה שלי, מוסתר על ידי הקרסים.

"למה את עונדת את זה?" היא משכה את השרשרת בניסיון לקרוע אותה.

"אל." לכדתי את כף ידה באחיזה מכאיבה ומנעתי ממנה לפגוע ברכוש היקר ביותר שלי. עיניה התרחבו, אבל היא ויתרה על אחיזתה בשרשרת.

"זה התכשיט שקיבלת מהיליד הפראי ההוא בשנה שעברה?"

זה היה הסיפור שסיפרתי לה. אסור היה שתדע את האמת על איך קיבלתי את השרשרת, מה משמעותה בשבילי, או על ההתחייבות שנתתי לא להסיר אותה לעולם. "כן." סגרתי את ידי סביב תליון הירקן, מגינה עליו מפני הביקורת שלה.

"הסירי אותה."

לעולם לא.

"סלחי לי." נתתי ליציבה שלי לצנוח וסידרתי בזהירות את שפתיי סביב שקר. "שכחתי לשים אותה בצד, אבל אעשה את זה." סובבתי את קולר התחרה והעמדתי פנים שאני משחררת את השרשרת. "לעזאזל עם זה, זה הסתבך."

"אין לנו זמן לזה." אדום עז התפשט בלחייה כששלחה את ידה אל צווארי.

"לכי." פסעתי לאחור. "אני אסדר הכול במקום ואצטרף אלייך במהרה."

היא העיפה מבט אל הדלת ונשמה נשימה עמוקה. ועוד אחת. בכתפיים מיושרות ובראש מורם, היא לבשה על עצמה דיוקן של חן חברתי. "אל תתעכבי." היא העיפה לעברי מבט מותש. "ואם אראה שוב את השרשרת המבישה הזאת, אקשור באמצעותה את מפרקי כפות הידיים שלך ואדאג שתולקי."

בענן של משי לבנדר היא ריחפה אל המסדרון וסגרה את הדלת מאחוריה. פרץ אוויר התפנה מריאותיי ופתחתי את אצבעותיי, מערסלת את התליון היקר בכף ידי. נחה בתוך טבעת שזורה זהב, האבן הירוקה הייתה באורך האגודל שלי וגודלה מחצית מעובייה. חתכים משוננים קישטו עשרות היבטים מסתוריים כאילו נוסרו בקפידה מהאדמה. מעולם לא ראיתי דבר כל־כך לא מעודן וקסום. כצאצאית של אצולה אנגלית, חונכתי מגיל צעיר ללבוש ביגוד מגביל, לעטות חיוכים מלוטשים ולהתמחות באומנות העמדת הפנים, אבל מקומו של ליבי היה על ספינה, עם הימאי שנתן לי אבן ירקן ואהב אותי בגלל מי שאני.

אימפולסיבית. פראית. מרדנית.

החזרתי את התליון למקום המחבוא שלו מתחת לבגדיי ושיטחתי את תלתליי במראה שתואם את האופנה האנגלית. זה לא יהרוג אותי להיראות כמו גברת.

אבל אם המרקיז יאהב את מה שהוא רואה, חתונה תצא לפועל ותהרוג את החלומות שלי.

אם אחבל במפגש הזה, יהיו מחזרים אחרים. הצעות אחרות. והלקאה, בוודאות. ביטחון.

יכולתי לשאת את ההלקאות. היה זה העצב של אימי שיצר קשר בבטני בלולאה אין־סופית. אני לא צריכה לגרום לה לעבוד קשה כל־כך כדי להיות מאושרת. היא הדפה אותי לתוך העולם הזה, ומאז רק הדפתי בחזרה. לא פלא שהיא מעולם לא חייכה.

תוך כדי ניעור ראשי בחוזקה, בדקתי את התסרוקת שריסנה את התלתלים הבלונדיניים. ואז שמעתי את זה. נביחה רחוקה של כלב. קפאתי, מקשיבה עם כל הווייתי, כשכלב שני הצטרף לנביחות. הדופק שלי עלה לדהרה.

הייתכן? האם דמיינתי את זה?

זינקתי אל החלון, נחבטת עם חצאית החישוק ברהיטים ומפילה מנורה. ליד הסף, הצמדתי את מצחי לזכוכית ובחנתי את השטח. דונמים של חורש השתרעו בין חלקה האחורי של האחוזה לחוף. הנביחות נשמעו שוב, וזיהיתי שהצליל מגיע מהקצה הצפוני של שדרת העצים.

שני כלבי ציד רצו קדימה ואחורה, צועקים את המסר שלהם בקול רם ובהתמדה, כפי שאומנו לעשות.

הכלבים שלו. השליחים שלו.

נחנקתי כשניסיתי לנשום. "הוא חזר." התרחקתי מהחלון והסתחררתי במבוכה בכלוב שמלתי. "הו, אלוהים, הוא כאן."

אם לא הייתי עוקבת אחר הכלבים שלו, הייתי מחמיצה אותו. אם הייתי מחמיצה אותו, עוד חודשים היו חולפים. עוד עונות. עוד שנה. לא יכולתי לשאת את המחשבה.

הלב שלי התחבט. אם אעזוב, הרוזנת תדאג לכלות בי את זעמה.

הסתובבתי בחזרה אל החלון וחרקתי שיניים. "אז שהיא תכלה בי את הזעם."

2
ידעתי היטב מה יהיו ההשלכות של מה שעמדתי לעשות והייתי צריכה להרגיש את ציפורני השטן ננעצות בבטני, הייתי צריכה להיות מבועתת, אבל הצחוק אפף את גופי. לחיי כאבו מניסיון להשאיר אותו בפנים. המחשבה שאני עומדת לראות את האדם היחיד שאי פעם אהב אותי באמת שלחה את ליבי למערבולת מסחררת.

בלי לבזבז זמן, אספתי את החצאיות אל ירכיי בעודי עוברת מבעד לכותנה ולמלמלה, רוטנת עד שאצבעותיי מצאו את האבזם שבמותניי. כשחצאית החישוק נחבטה ברצפה, קרעתי מעליי את הגרביים וזינקתי למיטה. מתחת למסגרת המיטה הוצאתי חבילה עטופה בבד ונשאתי אותה אל הדלת.

אדון הבית ביקר חברים במושבת ניו יורק. מכיוון שהוא ואשתו נסעו עם רוב המשרתים, ייתכן שהעזיבה שלי לא תורגש. פסעתי יחפה לתוך המסדרון וירדתי במדרגות, מצליחה לא להיחשף. המזל היה איתי גם בחדר האורחים, וכשעברתי את חדר העבודה ואת גרם המדרגות. אף לא אדם אחד, משרת, רב משרתים או משרתות בית, סיכל את ההתחמקות שלי. עד שהגעתי לטרקלין הכחול ואל קולה של אימי.

"מתי תחזור לאנגליה, אדוני?"

"תוך חודש," הוא אמר, "מוקדם יותר, אם יש חתונה באופק."

"לא תמצא כלה מתאימה יותר. ומכיוון שסבא שלה היה רוזן, יש לה שושלת יוחסין מצוינת."

"אני מצפה להתוודע אליה. היא הייתה די מהממת, ממה שהבחנתי בו במזח."

ממקום מחבואי מעבר לפינה, נשכתי את לחיי. מה יכול היה הוד רוממותו למצוא מהמם בילדה בת ארבע־עשרה?

חיבקתי את החבילה אל חזי, משותקת מהדימוי שעלה לפתע במוחי, של איבר מינו הזקן והמקומט לא במצב מנוחה.

רוצי, בנט. רוצי!

דלת העץ המסיבית של הטרקלין נפתחה, מעניקה ליושביו מבט ישיר על דרכי אל היציאה הראשית שבחזית. אבל גדלתי כאן והכרתי כל חדר ומעבר. בהטיה שמאלה, התכופפתי למשמע צעדיו המדדים של השוער. מסדרון אחר הביא אותי לנתיב של עוזרת בית, ונכנסתי במהירות לתוך ארון. לאחר מכן זחלתי על ידיי וברכיי דרך החלקים העמוסים יותר של האחוזה, כשארומת עוגת השזיפים שנאפתה במטבח מלווה אותי. שם נעמדתי על רגליי והצצתי פנימה.

אש ריצדה בתנור. כוסות זכוכית הבריקו. תבשיל כבש בעבע בסיר והטבחית, אישה ילידית צעירה, זמזמה מנגינה זרה.

כולם ידעו שמשרתים לא אמורים לשיר, לזמזם או להשמיע שום רעש בטווח שמיעה של משפחתו של האדון. חייכתי לנוכח המרד שלה. כשגבה מופנה אל הפתח וקולה היפה רוטט באוויר, היא לא הבחינה בבריחה שלי דרך המטבח וביציאתי מבעד לדלת השירות. אור השמש של הבוקר טשטש את הראייה שלי, ומשב רוח חם נאחז בשערי ושחרר את תלתליי. פזלתי לכיוון האסם והקשבתי.

הקשבתי חזק יותר.

לעזאזל עם הדממה! היכן הכלבים האלה?

אל תילחצי.

הכלבים ימצאו אותי. הם תמיד מצאו.

פתחתי בריצה על המדשאה הלחה, מועדת על התחתונית וחוגגת את העצבים שלי בפרץ של התעלות נפש. בשדה הרחוק, איכר הרים את ראשו כדי לצפות בריצה נטולת האלגנטיות שלי אל האורווה, אבל הוא לא עצר בעדי. אף אחד לא עשה את זה בשעה שהתמקדתי בסוס לא מוכר שכבר המתין בחוץ.

סוס גזעי בצבע שחור היה קשור לעמוד, על גבו אוכף מעור משובח. הוא לא היה שייך לאחוזה.

"מיס בנדיקטה?" נער האורווה הגיח מהאסם וחייך אליי חיוך חם. "בא לך לרכוב היום? להכין סוסה עבורך?"

"אין זמן. לורד גריסדייל הגיע לכאן בכרכרה?"

"לא, הוא הגיע על גב סוס. זה שנמצא שם." פניו המנומשות התכרכמו בשעה שהצביע על החיה שהתמקדתי בה. "אסור לך – "

"אשיב אותו." הכנסתי את החבילה העטופה שלי לתיק האוכף.

"הוא יצליף בי!"

"האם ההרפתקאות שלי אי פעם זיכו אותך בהלקאה?" כשמבטי נישא אל החלקה המיוערת שמנגד, תחבתי את החצאיות המגושמות בין רגליי.

"לא, אבל לורד גריסדייל – "

"יכוון את החגורה שלו לאחוריי." מיקמתי מחדש את תליון אבן הירקן שלי כך שינוח על החזה שלי. "תעביר לי את המושכות."

הוא עשה הצגה של גרירת רגליים, כפי שעשה לעיתים קרובות כל־כך כשעירבתי אותו במעשי הקונדס שלי, ואז קללה חמקה מפיו, ההחלטה התקבלה. הוא התיר את המושכות והשליך אותן לידיי המחכות. "אגניב לך עוגת שזיפים אחרי ההלקאה שלי הלילה." הקריצה שלי שלחה כתמים ורודים על לחייו המנומשות.

הצמדתי את ירכיי לסוס ודרבנתי אותו לדהרה. תוך דקות הסיכות שבשערי נכנעו לרוח ונתנו דרור לרעמת תלתלים סבוכה. על קו העצים דחפתי שתי אצבעות לפי ושרקתי שריקה חזקה.

קשקוש והמהום שיבשו את סבך הצמחייה. רגעים ספורים לאחר מכן כלבי הציד פרצו אל מחוץ ליער והתקדמו לעברי. האטתי את הסוס והתפוצצתי מצחוק כשכפות ולסתות השתופפו לרגליי. הכלבים קפצו וליקקו במרץ, מכסים את בהונותיי ברצועות של ריר ובוץ. היה בוץ בכל מקום, משחיר את התחתונית ומכתים את שרווליי. לא יכולתי לעשות שום דבר בנוגע לזה עכשיו. "תפסיקו, פוחזים!" מחאתי כפיים ומשכתי את תשומת ליבם של כלבי הציד. "איפה הוא? תראו לי!"

בדיוק כמו בכל הפעמים הקודמות, הם הסתובבו אל תוך העצים, זנבות למעלה וחוטמים מטה, נותנים לאפיהם להוביל אותם לנקודת המפגש. הצטרפתי למרוץ, העמקתי לתוך המרדף והתחקיתי אחר השבילים. בסופו של דבר, איבדתי את תחושת המיקום מכל הפניות והעיקולים והמשכתי ללא היסוס אל מקומות לא ידועים.

האזור הלך והפך סלעי ופראי. זרדים אחזו בחצאיותיי, קרעו תפרים ופערו חורים בלתי הפיכים בבד הרקום. הסתבכתי בצרות לא אחת במהלך חיי והצלחתי להיחלץ מזה בכל הפעמים, אבל לגנוב סוס של אציל ולהרוס את השמלה היקרה של אימי? מזה לא תהיה דרך חזרה.

אולי לא אצטרך. אולי הפעם הוא ייתן לי ללכת איתו.

קצב הלב שלי האיץ ומילא את החזה שלי בציפייה מסחררת. הוא מעולם לא התקרב יותר מדי לעיר, כך שלא הופתעתי כשהדרך התארכה מעבר לשעה. כלבי הציד שמרו על קצב קדחתני לכיוון צפון, וחלקו איתי את ההתרגשות לקראת האיחוד עם אדונם.

עמוק לתוך היער, שבילי העפר הלכו והצטמצמו, נחנקו מעלווה ונעלמו מתחת לשממה פראית, אבל לא התרחקתי מהחוף. ניחוח של מי ים ואוויר עמוס במלח אפף בכבדות את האוויר החם, ותהודה של גלים רעמה מעל לטפיחת הפרסות. כמה דקות לאחר מכן העצים נפרדו אל נוף אוקיינוס כחול.

כלבי הציד רצו לכיוון החוף ויצרו ענני חול תוך כדי תנועה. ירדתי מהסוס וקשרתי אותו בצל, ואז זינקתי החוצה מהיער לחיבוק השמש היוקדת באין מפריע. חצי הסהר הצר של החוף יצר מפרצון, כשישים צעדים רוחבו. בצד הצפוני נשברו גלים תוך התזת קצף על בסיס הצוק. שחפים חגו מעל ונעמדו על פני סלע. רחוק יותר, מעבר לגלים החובטים, נח לו ים אין־סופי.

לא היו ספינות, לא היה רמז לחיים אנושיים, אבל הרגשתי אותו. הוא קרא אליי מבעד להתרסקות הגלים אל החוף וחיבק אותי ברוח הלחה והדביקה שנשבה על האוקיינוס המערבי הגדול. הוא היה הים. מחוספס. מסוכן. מהימן. לא משנה כמה רחוק הוא נסע או כמה זמן נעדר, הוא תמיד חזר אליי.

סרקתי את קו החוף מדרום, שם התעקל מחוץ לטווח הראייה. כלבי הציד נעלמו בכיוון הזה, מעבר למקבץ של עצים. אספתי את החצאיות שלי ונעצתי את בהונותיי בחול, הולכת בעקבותיהם. כמה צעדים קדימה, משהו רחש בזווית עיני. הסתובבתי לעבר התנועה והגנתי על עיניי, מצמצמת אותן לכיוון העצים.

צללים נעו ביער ליד הסוס. מישהו היה שם, בדיוק במקום שבו עמדתי. ריאותיי התרוקנו מאוויר בשעה שגבר פסע אל החוף. גבר גדול ממדים, לבוש מכף רגל ועד ראש בשחור. שערו היה אדום, ארוך סביב האוזניים ופרוע כמו הרוח. הוא לבש חולצה ממשי, נעל מגפיים בגובה הברך ונשא חרב קצרה בעלת להב מעוקל שנצצה בשמש. למרות הלבוש הנחות שלו, הוא הקרין מראה של אדון. בהבעה נחושה הוא התקרב אליי. ברכיי איבדו יציבות תחת הסערה שניבטה מעיניו.

"עלמה צעירה ומקסימה כמוך צריכה לתת תשומת לב יתרה לסביבתה." צעדיו ארוכי הרגליים טרפו את המרחק בינינו. "את אף פעם לא יודעת מי אורב ומחכה."

גרוני החנוק היה מכווץ מדי מכדי להשמיע קול. כשירדתי מהסוס לא בדקתי את הסביבה או השתמשתי בחושיי כדי לתור אחר סכנות. בגלל ההתרגשות שלי, לא עמדתי על המשמר.

זוויות פיו היו שמוטות, פניו חתומות כאבן, שזופות מאוד ובעלות מוניטין מפוקפק. זה היה אדריק שארפּ הידוע לשמצה. קלסתרונו הופיע בעיתונים ועל גבי פוסטרים וכרוזים בכל רחבי צ'רלסטון. הם כינו אותו 'פיראט' והציעו פרס משמעותי עבור לכידתו.

קראתי כל דבר שנכתב, כל תיאור של מראהו שנמסר. היו שאמרו שהוא גבוה ומרושע. אחרים טענו שהיה מצולק ומזוקן וחבש פאה נכרית. כל מילה וקלסתרון מאויר נוצרו מדמיונם של אומנים שמעולם לא פגשו אותו. הוא היה נאה יותר בחיים האמיתיים, מאיים יותר, אבל לא פחדתי. הייתי מלאת יראה.

חול נמחץ מתחת למגפיו כשעצר במרחק של זרוע ממני. לא זזתי. לא נשמתי. שריר קפץ בלסתו הנוקשה. ואז חיוך התפשט על שפתיו, מעקל את הזוויות. חיכיתי לשינוי בהבעתו, וכשהחיוך האיר לבסוף את עיניו, התנפלתי על חזהו האדיר של איש הים. "אבא!" חיבקתי את כתפיו הרחבות, לוחצת בכל הכוח.

"אוי, בנט. התגעגעתי אלייך." הוא הניף אותי בזרועותיו המגוננות וקבר את לחייו השורטת בצווארי. "את חייבת להיות ערנית יותר. כל אחד יכול היה לארוב לך. לא לימדתי אותך כלום?"

"תסלח לי. ההתרגשות התגברה על השכל הישר. זה לא תירוץ, אבל אבא, עברו שמונה חודשים. בבקשה, אל תכעס עליי."

"לעולם, יקירה שלי. אף פעם לא אכעס."

נשענתי לאחור כדי לערוך היכרות מחודשת עם תווי פניו הנוקשים. ידיי נשלחו אל לסתו החדה, אצבעותיי מתחקות אחר התווים המחוספסים. למרות כל הזוויות הבולטות והעור שכהה מאור השמש, פניו עדיין שימרו את נעוריו ואת חיוכו. החיוך המידבק הזה התרחב וזיפים עוקצניים דגדגו את כפות ידיי בשעה שהתחקיתי אחר קמטים חדשים סביב עיניו החכמות ונגעתי בטבעת הזהב המוכרת שבאוזנו.

זרועותיו חיבקו אותי חזק יותר, עבות ושריריות, ומגפיו התפרשו לרווחה מתחתיי כאילו נצמדו לדרכו של הים גם עכשיו. הוא היה ימאי בכל רמ"ח איבריו. שודד ים ללא מתחרים. חסר רחמים ועשיר, אם אפשר להאמין לשמועות. ידעתי את האמת על הכיבושים שלו ויכולתי לחזור ולהיזכר בכל פרס שבו זכה או הפסיד. האוצר שלו היה גדול מכפי שמישהו יכול היה לדמיין. "הבאת לי עוד סיפורים ממרחבי הים?" משכתי בצווארון החולצה שלו, תרה בפחד אחר צלקות טריות.

"אכן. יש לי הרבה מה לספר לך, ילדה יפה שלי."

הורדתי את כפות רגליי לקרקע, מתפתלת בזרועותיו. לפני שבהונותיי נגעו בחול, הבחנתי בנוכחות כהה מעבר לכתפו, מתקרבת מהחוף. האיש הופיע משום מקום, מתגנב לעברנו בצעד חרישי. כשחגורת אקדחים צמודה אל חזהו, הוא בהה בי בעיניים זקנות מדי בשביל פנים שלא מלאו להם אפילו עשרים שנה.

השערות שעל עורפי סמרו ובטני התהפכה, אבל אדריק שארפ לא לימד אותי לרעוד לאור הסכנה. לא, הוא לימד אותי איך להילחם באגרופים ובשנינות, עם אבן צור ורובה, והאפשרות המועדפת עליי, החרב שלו. יכולתי להרגיש אותה עכשיו, את הידית האחוזה בכף ידי, את מגע המתכת על מתכת בנקישות להוטות, ואת האמינות שלה בקרב. להב מעולם לא ירה מחוץ למטרה.

בלי שמץ של היסוס תפסתי את החרב מהאבנט של אבי, חלפתי ביעף על פניו, וכיוונתי את הקצה החד לעבר האויב. האיש עצר ועיניו המרושעות התרחבו למראי. כנראה הייתי מראה מפחיד בשמלתי המרופטת ובשערי הפרוע, שהתבדר סביב ההבעה האכזרית שלי. הבהלה שלו הייתה נקודת התורפה שלו והשתמשתי בה כדי לחדור דרך חגורת האקדחים שלו ולהסיר את כלי הנשק שלו מעליו. "תיכנע!" התנועעתי שנית, מחוררת חור בשרוול חולצתו.

"לעזאזל, ילדה!" הוא הרים את ידיו וסימן לעבר החתך שבזרועו. "מה את עושה?"

"מחליטה איזה חלק ממך אחתוך עכשיו," אמרתי בשעה שדחפתי את החרב לעבר איבריו המוצנעים.

היד הענקית שלו נחתה על ראשי, מחזיקה אותי במרחק ממנו בשעה שהתחמק מלהב החרב שלי. "שחרר אותי, אדוני." חבטתי, מנסה לעקור את עצמי מאחיזתו הבלתי ניתנת לתזוזה. "תעשה את זה עכשיו, או שאבתר את הבחור המשעמם והדומם שבין רגליך."

"קפטן," הוא אמר בטון משועמם, "תרגיע את הבת המטורפת והארורה שלך לפני שהיא תפגע בעצמה."

"בנט, תורידי את החרב." אבי צחק, עיניו נוצצות. "זה ההגאי החדש שלי."

"מה?" משכתי את החרב והתנערתי מאחיזתו של האיש. "איך? איפה קירבי?"

"הוא איבד את רגליו בגלל ירי מתותח, וגם את רוב האיברים הפנימיים שלו, לדאבוני."

"אוי." בטני התכווצה כשדמיינתי פיצוץ של עשן ושל אפר, אלפי קילוגרמים של ברזל לוהט וסיפונים ספוגים בדם וזרועים בגפיים מבותרות. מעולם לא חוויתי אכזריות כזאת, אבל חייתי כל פרט מבעית דרך הסיפורים של אבי. ברוב הימים האמנתי שאדריק שארפ היה בלתי מנוצח, אבל לפעמים, כשבהיתי בים מחדרי, חששתי שהפיראט הבא שייפול יהיה הוא.

"איפה הכלבים האלה?" הוא פסע משם ושרק לכלבי הציד.

"אז את היא מי שהקפטן דיבר עליה והסיבה שבגללה הוא קיצר את ההפלגה?" ההגאי החדש אסף את אקדחיו בשעה שהביט בי מהצד. "אי אפשר לשכנע אותו לעגון בנסאו ללילה של שתייה, אבל הוא יהיה מוכן להשליך עוגן כדי לראות את השדונית הקטנה והחצופה שלו."

שאפתי נשימה והזדקפתי. "אתה לא מכיר אותי."

"את הדבר היחיד שעליו הוא מדבר."

"אז אני בעמדת נחיתות כי אני אפילו לא יודעת מה שמך."

"עכשיו מתאים לך לערוך היכרות?" הוא צקצק בלשונו. "אין בך חרטה על כך שתקפת אותי?"

"לא." לכדתי את מבטו במבטי, אפילו שהיה גבוה ממני בהרבה.

"את לא מייפה את דברייך, הא?"

הנחתי את החרב על כתפי. "אני שומרת את ההתייפייפות לדברים מוחשיים."

"טוב, הבהרת את הנקודה." חיוך ערמומי חמק אל שפתיו. "השם הוא צ'רלס ויין."

מה חשבו הקוראים? 0 ביקורות
המלצות נוספות עבורך
דיגיטלי49 ₪ 29 ₪
מודפס 98 ₪
דיגיטלי 47 ₪
קינדל 47 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי35 ₪ 29 ₪
מודפס98 ₪ 49 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
עוד ספרים של אליטה - הוצאה לאור
דיגיטלי140 ₪ 109 ₪
מודפס392 ₪ 159 ₪
דיגיטלי70 ₪ 29 ₪
מודפס98 ₪ 39 ₪
דיגיטלי70 ₪ 29 ₪
מודפס98 ₪ 39 ₪
דיגיטלי70 ₪ 29 ₪
מודפס98 ₪ 39 ₪
דיגיטלי70 ₪ 29 ₪
מודפס98 ₪ 39 ₪
דיגיטלי70 ₪ 55 ₪
מודפס196 ₪ 70 ₪
עוד ספרים של פאם גודווין
דיגיטלי 46.2 ₪
מודפס 79.9 ₪
דיגיטלי 20 ₪
מודפס98 ₪ 49.9 ₪
דיגיטלי 20 ₪
מודפס98 ₪ 49.9 ₪
דיגיטלי 24.5 ₪
מודפס98 ₪ 49.9 ₪
הירשמו לרשימת התפוצה של ביבוקס
Powered by blacknet.co.il