דף הבית > כאשר האפר מתפזר
כאשר האפר מתפזר
הוצאה: אדל - הוצאה לאור
תאריך הוצאה: 11-223
קטגוריה: ספרי רומנטיקה וארוטיקה
מספר עמודים: 296

כאשר האפר מתפזר

         
תקציר

רומן מתח * גבר חלומות * טוויסט מוחץ * מרגש * אהבה מנצחת

כולם הכירו אותי באזור בוסטון, אבל לא מהסיבות הנכונות. לא רציתי את זה. לא רציתי את החיוכים הגדולים במיוחד מצד חבריי לעבודה שראיתי בכל פעם שנכנסתי למוקד, לא רציתי את כרטיסי הברכה שהניחו על שולחני, לא רציתי את ההזמנות לארוחות הצהריים, שאת כולן דחיתי. כל זה היה באמת לא נחוץ, והרבה יותר מדי תשומת לב. את מה שבאמת רציתי, את הדבר היחיד שרציתי, ידעתי שלעולם לא אוכל לקבל.

לפני מה שקרה היה לי את הכול. כל מה שיכולתי לחלום עליו ומעבר לכך, וביום אחד הכול השתנה.

אחרי שזה קרה חייתי בין הצללים וחיכיתי לרגע שבו האפר יתפזר. לא האמנתי שיום אחד השמש תאיר את חיי, אבל אז הגיע סמית'. האם היה עוד סיכוי לשינוי, או שזה מאוחר מדי עבורי?

 מאת סופרת רבי המכר מרני מאן הוא רומן עכשווי בלתי רגיל שפורט על מיתרי הרגש, ויכבוש את ליבכם. הקריאה בו כמו נסיעה ברכבת הרים, העלילה תופסת את הקוראים ערניים מהשנייה הראשונה ועד לדפים האחרונים של הספר.

פרק ראשון

1
אליקס
הווה
"מוקד החירום, מה מקרה החירום שלך?" שאלתי בטלפון והסתכלתי על מסך המחשב. בזמן שהמתנתי לתגובה, נשמתי עמוק והנחתי את אצבעותיי על המקלדת. אגודלי הקיש קלות על מקש הרווח, אך לא חזק מספיק כדי ללחוץ עליו ממש. גופי נדרך. בהונותיי התחפרו בנעליי.

זה היה טקס.

טקס שחזרתי עליו בכל פעם שעניתי לשיחה.

"אני בגן הציבורי," אמרה אישה, "וגבר נפל הרגע מאחד הספסלים. הוא שוכב על הקרקע וצורח, את בטח יכולה לשמוע אותו ברקע. נראה שהוא נפגע בזרועו או משהו כזה."

אחרי שקלטתי את התיאור שלה, החזה שלי נרגע. האוויר שהיה אצור בתוכי עשה באיטיות את דרכו החוצה מבעד לשפתיי. התיפוף נעצר.

"מה שמך?" שאלתי.

"למה את צריכה לדעת?"

"זה בשביל הרישומים שלנו, וגם כדי שאדע איך לקרוא לך."

"אני לא מרגישה בנוח לומר לך את שם המשפחה שלי, אבל שמי הפרטי הוא רייצ'ל."

"רייצ'ל," חזרתי, מקלידה את השם לתוך המערכת, "את יודעת את שמו של האיש?"

"אני לא מכירה אותו. פשוט הלכתי לי בשביל הסמוך עם החבר שלי וראיתי את זה קורה."

"את יכולה להתקרב אליו ולשאול אם הוא בסדר?"

"תראי, אני מתקשרת רק מתוך אדיבות. אין לי זמן ללכת לשם ולבדוק את האיש."

לפני שהספקתי לענות רייצ'ל ניתקה את השיחה. סיימתי להקליד את הרישומים שלי ושלחתי את צוותי החירום אל הגן הציבורי. עוד לפני שלוחמי האש, הפרמדיקים והשוטרים עזבו את התחנות שלהם, הם ידעו שייתכן שהאיש סובל מזרוע ומכתף שבורות ואולי אפילו מפגיעה בראש, ושלא דווח על עוד סימפטומים אחרים.

לאחר שסיימתי להכניס את כל הקודים, התנתקתי והסרתי את האוזניות. אחר כך הוצאתי את התיק שלי מהמגירה התחתונה וחיפשתי בתוכו את הטלפון הסלולרי שלי. מצאתי את ההודעה האחרונה של רוז והתחלתי להקליד.

אני: לא אצליח להגיע. אני מותשת.

רוז: אם לא תגיעי, אבוא לדירה שלך ואגרור את הישבן שלך החוצה. הבחירה שלך.

אני: אני יוצאת ממש עכשיו. נתראה בעוד חמש־עשרה דקות.

רוז: השגתי לנו שולחן בחוץ, ממש ממול. לא תוכלי לפספס אותי.

החזרתי את הטלפון לתיק וקמתי מהשולחן. יצאתי מהמוקד. זה היה המקום שאליו הגיעו רוב שיחות החירום של כל אחד מהמחוזות של בוסטון, המקום שבו עבדנו במשמרות של שמונה שעות וטיפלנו ביותר מאלף שיחות ביום.

תהיתי אם אבצע את אותו הטקס גם מחר, או שאולי יהיה לי טקס אחר.

או שאולי לא יהיה טקס בכלל.

המחשבה הזאת נקטעה כשמישהו קרא אליי, "אליקס!" בדיוק ברגע שבו חלפתי על פני משרדה של מרלה.

נעצרתי בחוסר רצון וסבתי על עקביי, הולכת לאחור עד שהגעתי אל פתח דלת משרדה. "היי," אמרתי, מביטה בחיוכה כשקמה מכיסאה.

מרלה הייתה שוטרת, והייתה האחראית על המחלקה הזאת במשך כל שש השנים שבהן עבדתי בה. פגשתי אותה בזמן שלמדתי באקדמיה להכשרת מגישי עזרה ראשונה.

היא ניגשה אליי, כרכה את זרועותיה סביב כתפיי וחיבקה אותי. "אני מקווה שהיום עבר בסדר."

עצמתי את עיניי וקיוויתי שהיא לא שמעה אותי נאנחת. זה מה שלא רציתי. לא רציתי את זה, את החיוכים הגדולים במיוחד מצד חבריי לעבודה שראיתי כשנכנסתי מוקדם יותר היום למוקד.

לא רציתי את כרטיס הברכה שהניחו על שולחני, הכרטיס שפתחתי לפני המשמרת. לא רציתי את ההזמנה לארוחת הצהריים, ההזמנה שדחיתי.

כל זה היה באמת לא נחוץ, והרבה יותר מדי תשומת לב.

חיבקתי אותה כי זה היה דבר הנכון לעשות ואמרתי, "כן, היום היה בסדר." ואז התרחקתי.

"נתראה מחר?"

"כמובן."

תהיתי אם מחר ארגיש אחרת.

חשבתי על זה כשעשיתי את דרכי החוצה מתוך תחנת המשטרה. המבנה היה עמוס כל־כך בעובדים, שרבים מהם כבר פגשתי בעבר. אולי אפילו כמעט את כולם. אם הם יראו אותי, הם ירצו לעצור ולדבר. הם ירצו לדבר. חלקם אולי אפילו ירצו לחבק אותי.

כדי להימנע מכל סוג של אינטראקציה הוצאתי את הטלפון וקירבתי אותו לאוזני, מעמידה פנים שאני שקועה בשיחה בזמן שהקפדתי להישאר קרובה אל הקיר כשפסעתי במסדרונות ולהשפיל את עיניי.

זה היה כל מה שיכולתי לעשות כדי שלא יבחינו בי.

הרגשתי הקלה גדולה כשהצלחתי להגיע אל היציאה מהבניין בלי שאצטרך לומר מילה, והמשכתי בדרכי אל תחנת 'ראגלס', ממהרת אל הרכבת לפני שהדלתות ייסגרו.

שתי תחנות, זה היה המרחק אל תחנת בק־ביי. במהלך הנסיעה כרכתי את זרועי סביב מוט המתכת וגלשתי באחת האפליקציות החברתיות שלי. הצלחתי לקרוא רק כמה עדכוני סטטוס לפני שנשמעה ברמקולים הכְּריזה על הגעת הרכבת לתחנת בק־ביי.

יצאתי מהרכבת ופסעתי לאורך רחוב דארטמות' עד שהגעתי אל המסעדה. רוז חיכתה לי בחזית, בדיוק כפי שאמרה שתעשה בהודעה שלה. היא ישבה ליד שולחן קטן ועגול שעליו ניצבו שתי כוסות יין אדום ופלטת גבינות, נקניקים וירקות.

"היי," אמרה כשהתקרבתי, קמה ממקומה וחיבקה אותי ברגע שהגעתי אליה.

לא היה אכפת לי. זה היה חלק מהסיבה לכך שהייתי כאן. אפילו חיבקתי אותה בחזרה, חזק ככל שיכולתי.

רוז ואני שובצנו יחד באותו חדר בשנה הראשונה שלנו באוניברסיטת 'נורת'איסטרן'. אני הייתי נערה ביישנית מדרום מיין שהגיעה אל רשימת המצטיינים בקלות ורצתה לעבוד בתחום שירותי הבריאות. הייתי גם חסרת ניסיון לחלוטין בכל מה שהיה קשור במסיבות. רוז באה מדרום בוסטון. היא הגיעה לאוניברסיטה עם תואר שני בשתייה, והייתה מסוגלת להקיא בבוקר למחרת בלי אפילו למרוח את האודם שלה.

היינו ניגודים מוחלטים, ואפילו ששתינו השתנינו הרבה לאורך השנים, היינו קרובות יותר מאי פעם. "היי," אמרתי בחזרה. היא חיבקה אותי חזק כל־כך עד שהתקשיתי לנשום.

"תודה שלא ביטלת."

"טוב, ניסיתי," הודיתי.

"את יודעת, אם באמת לא היית רוצה לבוא הערב, לא הייתי מאלצת אותך."

"אני יודעת."

עברתי לצד השני של השולחן והתיישבתי מולה. תליתי את התיק על מסעד הכיסא, הרמתי את כוס היין, הקשתי אותה בכוסה ולגמתי ממנה. פינו נואר. היא ידעה למה הייתי זקוקה.

"לכבוד הרגעים," היא אמרה בזמן שבלעתי את היין.

רוז האמינה שיש תמיד לחגוג רגעים מיוחדים, ולדבריה היום חווינו את אחד הרגעים האלה. "לכבוד הרגעים," חזרתי.

היא שתתה מהכוס שלה ואחר כך שילבה את זרועותיה על השולחן ורכנה קרוב יותר אליי. "ספרי לי הכול על היום שעברת. אני רוצה לשמוע כל פרט."

ידעתי שהשאלה הזאת תגיע. במידה מסוימת זאת הייתה הסיבה לכך שרציתי לבטל את הפגישה. "התעוררתי, יצאתי לריצה, הלכתי לעבודה ועכשיו אני פוגשת אותך. אין הרבה מה לספר מעבר לזה."

"אליקס."

היא לא אמרה את שמי בטון נוזף. היא אמרה אותו כאילו היא מעודדת אותי לדבר על זה, משום שרוז תמיד הניחה שאני צריכה להוריד משהו מהחזה.

"העבודה הייתה בסדר," אמרתי. "כל המשמרת הייתה נטולת אירועים, באמת, ורוב הזמן זה היה יום בטוח עד להדהים בבוסטון."

פניה החלו להירגע. רק עכשיו הבנתי כמה הן נראו מתוחות קודם לכן.

"וזה היה יום שמש," היא אמרה.

הנהנתי. "אני אסירת תודה על זה." לגמתי עוד לגימה וקיוויתי שסיפקתי את רצונה ושעכשיו היא תשנה את נושא השיחה.

"יש לי חדשות."

הרגשתי הקלה על כך שקיבלתי את מבוקשי. הושטתי את ידי ולקחתי קוביית גבינה ופרוסה של פרושוטו. "כן? איזה סוג של חדשות?"

"מצאתי גבר."

"מה?" אמרתי, לועסת את החתיכה שהייתה בפי. "כבר יש לך גבר. למה, לכל הרוחות, חיפשת עוד אחד?"

"לא חיפשתי בשבילי. חיפשתי בשבילך."

הנדתי בראשי. "לא."

"את יודעת שאני כבר הרבה זמן מתכננת לסדר לך את אחד הארט דיירקטורים במשרד שלי, ועכשיו סוף־סוף הגיע הזמן. אל תחשבי ששכחתי את מה שהבטחת לי."

לפני שלושה חודשים ושבוע רוז שאלה אותי אם היא יכולה לסדר לי דייט. אמרתי לה אז שאשקול את זה בעוד שלושה חודשים. היא נהגה בחוכמה שלא שאלה אותי על זה בשבוע שעבר. היא נהגה עוד יותר בחוכמה כששאלה אותי עכשיו.

הנחתי את הכוס הריקה כמעט, שלא שמתי לב שאני עדיין מחזיקה. בדיוק כשעמדתי להשיב היא אמרה, "אני לא מבקשת ממך שתפתחי משהו רציני עם הבחור, אני רק מבקשת ממך להיפגש איתו לארוחת ערב, בפגישה דומה לזו שאנחנו מקיימות עכשיו. אם תהיה כימיה, תמשיכי איתו. אם לא, אז לפחות ניסית."

"את ממש לחוצה להשיג לי זיון, הא?"

"זה משהו רע?"

פתחתי את פי ואז סגרתי אותו מייד. הייתי צריכה לחשוב על מה שהתכוונתי לומר לפני שמשהו בלתי נשכח ייפלט ממנו. "לא, אני מניחה שלא."

"יפה." היא חייכה. "אז תני לי להשיג לך זיון."

לא ידעתי אם באמת אצא לדייט עם הארט דיירקטור, אבל כדי להימנע מאחת השיחות האלה של רוז, חייכתי ווידאתי שהטון שלי יהיה משכנע כשאמרתי, "אני כבר בקושי יכולה לחכות."

2
דילן
לפני שלוש שנים וחודשיים
בפעם הראשונה שפגשתי את אליקס ריין היא נכנסה למסעדה שבה אכלתי. היא הייתה שם עם בחורה שמאוחר יותר למדתי שהיא רוז, חברתה הטובה ביותר. הייתי שם עם אישה אחרת. לא התכוונתי לצפות באליקס נעה ברחבי המסעדה, אבל הדייט שלי פשוט לא לכדה את תשומת ליבי, ומשום שהייתי רגיל לקלוט את מה שקורה בסביבתי והראייה המרחבית שלי הייתה טובה יותר משל רוב האנשים, ברגע שאליקס נכנסה למסעדה לא הצלחתי להסיר את עיניי ממנה.

היא הייתה פשוט יפהפייה.

שתי הנשים התיישבו ליד שולחן שהיה מרוחק פחות משלושה מטרים מהשולחן שלי. אליקס ישבה בפניה אליי, ואז היא צחקה ממשהו שרוז אמרה ובחנה את תפריט היינות.

"דילן?" אמרה הדייט שלי.

סובבתי את ראשי והבטתי בה, אבל עדיין האזנתי לקולות שהגיעו מהשולחן האחר. "כן?"

"לא רצית להזמין יין עם הארוחה? אני חושבת שהמלצר יחזור בקרוב."

לא רציתי להיות גס רוח, אבל כבר לא רציתי לאכול איתה את ארוחת הערב, גם אם משמעות הדבר הייתה אובדן המציצה המובטחת במושב האחורי בזמן שהנהג שלי ייקח אותה הביתה.

רציתי להיות עם האישה היפה שישבה ליד השולחן האחר, זאת עם השיער הארוך בצבע השוקולד והמותניים המעוגלים, ועם השפתיים הזעופות שהיו ורודות באופן טבעי.

בדיוק כשעמדתי להשיב הרגשתי רטט בכיס הפנימי של הז'קט שלי. הושטתי לתוכו יד והוצאתי את הטלפון. כשראיתי את השם על המסך אמרתי לדייט שלי, "אני מוכרח לענות לשיחה." החלקתי את אצבעי על מסך הטלפון ואז הרמתי אותו לאוזני. "כן?"

"יש לי כאן מצב לא נעים," אמרה המזכירה שלי.

"תדברי."

"אחד הטייסים הופיע כשהוא שיכור. הוא נשלח הביתה והעלייה למטוס התעכבה. המטוס אמור לצאת משדה התעופה הבין־לאומי 'לוגאן' בעוד שלושים דקות. התקשרתי לכל יתר הטייסים שיש לנו באזור ואף אחד מהם לא זמין. מה תרצה שנעשה?"

"לאן המטוס מיועד לטוס?"

"ללאס וגאס. האם תהיה מוכן להטיס את המטוס, או שאני צריכה לקנות לנוסעים כרטיסים בטיסה מסחרית ולפצות אותם על אי־הנוחות?"

הלקוחות שלי השתמשו בחברת התעופה שלי מסיבות רבות. אחת הסיבות האלה הייתה שתמיד לקחנו אותם לאן שהם היו צריכים להגיע, וזה אף פעם לא היה תוך שימוש במטוס מסחרי.

תמיד מצאנו פתרון, לא משנה איך, לא משנה באיזה מחיר. זו הסיבה לכך שהיא ידעה מה תהיה התשובה שלי עוד לפני שאמרתי, "אהיה שם בעוד שלושים דקות."

"איידע את שדה התעופה."

הכנסתי את הטלפון לכיס הז'קט והושטתי את ידי לכיס מכנסיי כדי להוציא את ארנקי. שלפתי ממנו שלושה שטרות של מאה דולר בידיעה שזה יותר ממספיק כדי לשלם עבור האוכל שהזמנו. הנחתי את הכסף על השולחן. "אני מוכרח ללכת."

"מה? ברצינות?"

קמתי מהשולחן, התקרבתי אל הכיסא שלה. הנחתי את ידי על כתפה ואמרתי, "תישארי, תיהני, תאכלי את האוכל שלך ואולי גם את שלי, אם תרצי. היה נחמד לפגוש אותך." עצרתי וכחכחתי בגרוני בניסיון להיזכר בשמה. לא הצלחתי להיזכר ולא נותר לי מה לומר, לכן הלכתי.

אבל לא עזבתי את המסעדה. ניגשתי לשולחן של אליקס, נעמדתי ממש לידה והפניתי את גבי אל הדייט שלי. "סליחה?"

רוז הרימה את עיניה אליי. אליקס לא. הייתי צריך להמתין כדי שהיא תפנה אליי, והיא עשתה את זה באיטיות. מבטה התרומם בהדרגה עד שהגיע אל פניי.

"היי," היא אמרה.

"אני רוצה לתת לך משהו."

היא חייכה בעצבנות. "או־קיי."

"תני לי את היד שלך."

"היא לא תיתן לך שום דבר עד שאדע במה מדובר," אמרה רוז.

הדינמיקה של החברוּת ביניהן הובהרה לי ממש באותו רגע, וכך גם האישיות של כל אחת מהן. העפתי מבט אל רוז. "מה שאני עומד לתת לה לא יזיק לה."

"אני לא יכולה להיות בטוחה בזה."

הושטתי שוב את ידי אל כיס מכנסיי, הוצאתי את ארנקי ונתתי לה אותו. "יש לך שם הכול בפנים. את תעודת הזהות שלי, את רישיון הטיס, כרטיסי אשראי ויותר מאלף דולר במזומן. אם משהו יקרה לה, את יכולה לתת את זה למשטרה. מלבד המזומן. את המזומן את יכולה לשמור לעצמך."

היא הרימה את מבטה מכף ידי והביטה בעיניי. "נשמע לי הוגן."

מבטי חזר אל אליקס. "תני לי את כף ידך, בבקשה."

היא הרימה אותה מחיקה. תפסתי בה והפכתי אותה כך שכף היד הייתה מופנית כלפי מעלה. הוצאתי עט מכיס הז'קט שלי ולחצתי אותו על עורה, מעביר את קצה העט לאורך כף היד. כששחררתי את כף ידה, היא הסתכלה כדי לראות מה כתבתי.

"מספר הטלפון שלך?" הנהנתי. "יכולת להקליד אותו בטלפון שלי."

"זה לא אישי מספיק."

"ולכתוב לי אותו על כף היד זה אישי מספיק?"

מכל השאלות האפשריות, היא שאלה דווקא את השאלה הזאת. "הייתי מוכרח לגעת בך," אמרתי, ולשוני נגעה בקצה שפתי כשנזכרתי בתחושת המגע שלה. "רציתי לראות ולהרגיש איך את מגיבה כלפיי."

היא סרקה את עיניי ולחייה החלו להאדים. "יכול להיות שאני נשואה."

לא היה לי אכפת אם כן. מה שהרגשתי כלפי הבחורה הזאת היה עד כדי כך חזק, ושהיתי במחיצתה רק דקות ספורות. "אז אל תתקשרי אליי. או שתתקשרי. ההחלטה שלך."

כשהושטתי את ידי לעבר רוז וחיכיתי שתושיט לי בחזרה את ארנקי, אליקס שאלה, "לאן אתה הולך מפה?"

"לשדה התעופה," השבתי, "יש לי מטוס שעליי להטיס."

"אתה טייס."

היא לא אמרה את זה כאילו היא מתחקרת אותי. היא אמרה את זה כאילו היא מאחסנת את המידע, מקבעת אותו במוחה, אפילו שזו הייתה הפעם השנייה שאמרתי לה את זה. "אני הרבה דברים," עניתי, ואז יצאתי מהמסעדה.

שלושים ושמונה דקות מאוחר יותר, כבר הייתי באוויר.

מה חשבו הקוראים? 0 ביקורות
המלצות נוספות עבורך
דיגיטלי35 ₪ 29 ₪
מודפס98 ₪ 49 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי29 ₪ 25 ₪
מודפס 59 ₪
דיגיטלי92 ₪ 78 ₪
מודפס294 ₪ 177 ₪
דיגיטלי33 ₪ 29 ₪
מודפס98 ₪ 59 ₪
דיגיטלי33 ₪ 29 ₪
מודפס98 ₪ 59 ₪
עוד ספרים של אדל - הוצאה לאור
דיגיטלי99 ₪ 75 ₪
מודפס294 ₪ 147 ₪
דיגיטלי35 ₪ 29 ₪
מודפס98 ₪ 49 ₪
דיגיטלי99 ₪ 75 ₪
מודפס294 ₪ 147 ₪
דיגיטלי35 ₪ 29 ₪
מודפס98 ₪ 49 ₪
דיגיטלי35 ₪ 29 ₪
מודפס98 ₪ 49 ₪
דיגיטלי35 ₪ 29 ₪
מודפס98 ₪ 49 ₪
עוד ספרים של מרני מאן
דיגיטלי 24.5 ₪
מודפס98 ₪ 49.9 ₪
דיגיטלי 24.5 ₪
מודפס98 ₪ 49.9 ₪
דיגיטלי 99 ₪
מודפס 119 ₪
דיגיטלי 24.5 ₪
מודפס98 ₪ 49.9 ₪
הירשמו לרשימת התפוצה של ביבוקס
Powered by blacknet.co.il