כוכבים מתנפצים

"יש לו צורך בלתי נשלט לאהוב, ואני הייתי זקוקה להיות בצד המקבל של האהבה הזאת. האהבה שלו הצילה אותי פעמים רבות, ורציתי להאמין שהיא עשויה להיות הדבר היחיד שתמיד יציל אותי."

הייתי רק בת שמונה־עשרה ובתקופה הקשה בחיי כשפגשתי את ליין הנסן, הסולן הראשי של להקת רוק על סף פריצה. לא ציפיתי אי פעם להתאהב, אך נגד כל הסיכויים הגורל הביא אלינו אהבה שכל אחד היה מוכן למות למענה.

אחד־עשר שנים לאחר מכן, אני עומדת לאבד את הכול. מה יישאר מהאהבה הגדולה של חיי אם לא אהיה מסוגלת לזכור אותה?

מה יישאר לליין, שנתן לי את כל חייו וויתר על כל עתידו עבורי, מלבד כוכבים מנופצים?

האם אפסה עבורנו כל תקווה, או שיש עדיין אור קלוש השמור שם עבורנו, בין הרסיסים, והאם הוא יהיה חזק מספיק כדי להדביק בחזרה את כל מה שנשבר ואבד?

כוכבים מתנפצים מאת סופרת רבי המכר שרי ג'יי ריאן הוא ספר מטלטל ומרגש על אהבה גדולה מהחיים. זה ספר שהוא קריאת חובה לכל מעריצי ניקולס ספרקס וג'ודי פיקו. ספר נוסף ומרגש של הסופרת, מילים שנוגעות, ראה אור בהוצאת אדל וזכה לשבחים רבים.

פרולוג
מילים נוטפות כמו דבש חם, מחלחלות דרך נקבוביות המיקרופון. חשבתי שמוזיקת רוק מלאה בזעם ובצרחות, אך זה שונה. זה כל־כך הרבה יותר.

הרגשתם פעם חרדה מעיקה?

קהים ממחשבות ומחרטה,

זה בסדר לתפוס מרחק זה מזה,

ואפילו לעמוד על הקצה.

הריאות שלי אינן מסוגלות לנשום,

גופי שברירי וחסר אונים, מלא בפחדים,

ליבה מגמגם, שבור, ספוג,

באוקיינוס של דמעות קפואות.

רסיס יחיד בימים מלאי שרידים,

כל אחד מהם נושא כאב וצלקות,

משתוקקים לברוח מהמציאות הכואבת,

לפני שייפלו בין כוכבים מתנפצים.

נופלים בין כוכבים מתנפצים.

היא מנסה להציל את חלומותיה,

זעם משתולל בגופה.

סיוטים פורמים את התפרים,

אפלה בלתי פוסקת מטשטשת הכול.

אראה לך דרך אחרת,

תרגישי אותה בליבך,

אפשר לסבול פחות,

לראות בזה התחלה חדשה.

רסיס יחיד בימים מלאי שרידים,

כל אחד מהם נושא כאב וצלקות,

משתוקקים לברוח מהמציאות הכואבת,

לפני שייפלו בין כוכבים מתנפצים.

היא עוצמת את עיניה בתקווה,

ומושיטה אליי את ידיה בתשוקה.

אנחנו נופלים זה בזרועות זה,

למען הדבר הטוב ביותר.

היא בוהה בהקלה,

מחייכת בעיניים מעריצות.

אני מעלים את כל אותן צלקות.

היא הרבה יותר עכשיו...

מרק כוכבים מתנפצים.

נופלים בין כוכבים מתנפצים

רסיס יחיד בימים מלאי שרידים,

כל אחד מהם נושא כאב וצלקות,

משתוקקים לברוח מהמציאות הכואבת,

לפני שייפלו בין כוכבים מתנפצים.

המוח שלי כתהום עם מיליוני מחשבות מסתחררות ויוצאות משליטה. כל אחת ממילותיו נמסה לתוכי, כאילו יועדה עבורי, וזה בלתי אפשרי כי איש אינו מכיר את הסיפור שלי.

עדיין.

פרק 1
כיום
ד"ר שילה עוצרת את השיחה שלנו כדי להתרכז וכותבת מילים על דף. אני נאבקת לראות מה היא כותבת, אך קו המחשבה שלי מופרע כשנשמעת דפיקה על דלת העץ.

"היכנסי!" קוראת ד"ר שילה, מבטה עדיין ממוקד בדף הנייר שמולה.

"הפגישה של שתים־‏עשרה פה," אומרת אישה מבעד לסדק שפתחה בדלת. אני מציצה בשעון שלי ורואה שהשעה שתים־עשרה ועשרה. לא חשבתי שהפגישה שלנו תתארך כל־כך.

הדלת לא פתוחה מספיק כדי‏ שאוכל לראות מי מדברת, אבל זו בטח המזכירה הצעירה שיושבת מאחורי דלפק הקבלה.

"תודה, אנחנו בדיוק מסיימות," ד"ר שילה עונה. היא מסיימת את המשפט במעין נשיפה שמעידה על עצבנות. אני תוהה אם לד"ר שילה אין סבלנות לעוזרות, או שאולי העוזרת המסוימת הזאת לא עושה את עבודתה כראוי.

"לא קלטתי שכבר אחרי שתים־‏עשרה," אני מתנצלת, אפילו ש‏ד"ר שילה הייתה זו שדיברה רוב הזמן.

זו הפגישה הראשונה שלי עם ד"ר שילה, כך שאני לא בטוחה שהצלחתי לפענח אותה. היא נראית נחמדה, אבל יש לי תחושה שהיא ממוקדת מאוד בעבודה ולא מותירה זמן פנוי לדברים אחרים.

אם לשפוט לפי המראה החיצוני שלה בלבד, הייתי חושבת שהיא שמרנית ביותר, לפי שערה המבריק שאסוף לאחור בפקעת מתוחה על ראשה. גם משקפי הראייה חסרי המסגרת שהיא מרכיבה ועור פניה החפוי מכל איפור לא מקנים לה הופעה חביבה וחברותית.

אני לא אמורה לשפוט מכיוון שתפקידה להיראות מושלמת, כאילו שום דבר בחייה לא יגרום לה אי פעם לשבת על הכיסא שבו אני יושבת עכשיו ולהיות בנעליי. מצד שני, ‏אני יודעת שזה מיתוס; אפילו פסיכולוגים ופסיכיאטרים זקוקים לעזרה נפשית לפעמים.

"זה בסדר. נוכל להיפגש בעוד חודש בערך, אך אם תיתקלי בתופעות לוואי או בסימפטומים חדשים לפני כן, תתקשרי אליי, בבקשה."

ד"ר שילה תולשת את הדף מהפנקס שלה ומניחה אותו על השולחן מולי. "תודה," אני עונה, מושיטה את ידי למרשם.

הרגעים הקצרצרים שבהם אנחנו מחליפות מילים נראים לי חסרי תועלת, כאילו אני סתם עוד מטופלת וזו רק העבודה שלה.

אני רוצה להגיד לה עד כמה בת מזל היא שיש לה את היכולת להשאיר מאחור את כל הבעיות האלה כשהיא מסיימת את עבודתה לקראת הערב. איזה נהדר זה עבורה שהיא יכולה לשכוח מהצרות של כולם, אך למרות חזותה הקרה, אני תוהה אם היא באמת משאירה מאחוריה בסוף כל יום את כל מה ששמעה במהלכו. זה בהחלט נראה לי ככה כרגע, מפני שהיא אפילו לא יוצרת איתי קשר עין.

אני מכניסה את המרשם לתיק ויוצאת ממשרדה ללא ליווי שלה, מתרחקת משם כאילו אני בטראנס. אני לא בטוחה שאני מצליחה להבין את האירוניה בכך שמישהו משכנע אותי להשתמש בסמים וחושב שזה סוג של פתרון. זה פתרון זמני, כמו ללחוץ על כפתור ההשהיה כשצופים בסרט או מאזינים למוזיקה, אבל אני לא בטוחה ש'כפתור ההשהיה' שהיא נתנה לי בדמות מרשם ישפיע באותו האופן על החיים האמיתיים כפי שכפתור ההשהיה משפיע על אלה שצופים בסרט או מאזינים לשיר. ההתמודדות הבלתי נמנעת עדיין שם, ואני תוהה אם היא תהיה קלה יותר עבורי ברגע שאגיע לאותה שלווה אפלה.

העננים קודרים מאוד היום, ומטילים צינה בחמימות הקיצית של אחר הצהריים. אני קולטת את ג'יפ ה'גראנד צ'רוקי' השחור, המאיר בפנסי הערפל שלו את האוויר הדחוס. מר ה' מזדקף כשהוא רואה אותי צועדת לעברו ויוצא מהרכב כדי לקבל את פניי כאילו הרגל שלי שבורה או משהו.

"מה היא אמרה?" הוא שואל, עיניו מתמלאות תקווה כמו בכל פעם שבה אני נפגשת עם רופא חדש. הלוואי שהוא לא היה מרוגש כל־כך לדעת מה קרה. אימנתי את עצמי להתעלם מהאופטימיות שלו כי עבדתי קשה להסתגל למצבי הנפשי ולקבל את הקיים, בידיעה שאין פתרון טוב.

אני מכניסה יד לתיק ומוציאה את המרשם שהיא נתנה לי. "הנה." אני נאנחת ומושיטה לו אותו. "זה הפתרון שנתנה לי ד"ר שילה המפורסמת."

מר ה' מוריד את עיניו לפתק ומניד בראשו. "למה זה קשה כל־כך להשתמש ברפואה אלטרנטיבית? חשבתי שזו המומחיות של ד"ר שילה! האם הדגשת בפניה שאת מבקשת את עצתה?"

אני מבינה. הוא מוטרד. זה מפני שיש לו תקווה. זה לא שאיבדתי את התקווה, אני פשוט מציאותית, ואני גם מעדיפה לא לשקר לעצמי.

"אין יותר אפשרויות," אני חוזרת על המילים של ד"ר שילה, מילה במילה.

"זה מה שהיא אמרה? טוב, אני כבר הייתי יודע מה לענות לה," הוא אומר.

"בגלל זה ביקשתי ממך להישאר בג'יפ," אני מסבירה בגבה מורמת, שפתי העליונה מקומרת קלות.

"מספיק עם זה, דני. מעכשיו אכנס לפגישות האלה איתך. את אולי מוכנה לקבל את כל זה, אבל אני לא. אני אלחם למענך!"

"אין על מה להילחם," אני מתווכחת, ניגשת לצד הנוסע בג'יפ.

מר ה' תופס בידי כשאני חולפת על פניו ומושך אותי אליו לחיבוק, מצמיד את ראשי לחזה שלו. "את שומעת את הצליל הזה?"

ליבו משתולל, פועם בחוזקה. "כן."

"זה בגללך. זה תמיד היה בגללך ולא אתן לשום דבר להפריד בינינו."

"בגלל זה אני איתך, מר ה'. זו הסיבה לכך שהתאהבתי בך." יש לו צורך בלתי נשלט לאהוב, ואני הייתי זקוקה להיות בצד המקבל של האהבה הזאת. האהבה שלו הצילה אותי פעמים רבות, ורציתי להאמין שהיא עשויה להיות הדבר היחיד שתמיד יציל אותי.

"אל תקראי לי מר ה' ברגע זה. זה כבר לא מצחיק."

"זה מצחיק אותי, אז תן לי להשתעשע קצת עכשיו."

מה שלא מצחיק זה שכל האהבה שבעולם לא יכולה להציל אותי מלאבד את שפיותי.

פרק 2
כיום
לא הייתי מתייחסת להרגלים שלי כאל מאפיינים של הפרעה טורדנית־‏כפייתית. האמת? אני חושבת שאנשים זורקים את המושג 'הפרעה טורדנית־כפייתית' בקלות רבה מאוד בימינו. מה שמצחיק זה שאני בטוחה שמחצית מהאנשים שטוענים שהם סובלים מהפרעה טורדנית־כפייתית בכלל לא מבינים מה זה אומר.

אני לא פסיכולוגית וגם לא עשיתי קריירה בתחום בריאות הנפש, אבל חקרתי את הנושא לעומק כפי שלא חשבתי שאי פעם אעשה, ואני יודעת מה ההבדל בין אדם עם אישיות 'טייפ איי'1 לבין מישהו שסובל מהפרעה טורדנית־‏כפייתית.

לא תמיד הייתי כזאת מאורגנת. זו עובדה ידועה שאומנים קצת יותר מבולגנים כי המחשבות שלהם קצת יותר מפוזרות מאלה של אנשים רגילים, ואני יכולה להעיד שזה נכון. בכלל, ‏אומנים הם אנשים מוזרים, ואני לא מתכוונת לזה במובן השלילי. אנחנו רואים את החיים באור אחר. כשאני רואה בלגן, אני מחפשת נושא מעניין להתמקד בו בבלגן הזה, אך עם הזמן הבלגן ילחיץ אותי עד לנקודה שבה ארגיש צורך לנקות.

בעבר הייתי זורקת את המכחולים, את העפרונות ואת הצבעים לתוך מגירה ובכך מסיימת את היום, אבל אם היה לי קנבס לבן שעליו ולו נקודה אחת של חוסר שלמות, הייתי זורקת את הקנבס כי זה אומר שהקנבס פגום, ובהכרח גם הציור שלי יהיה פגום.

זה אומר שחלק אחד במוחי מעדיף שלמות בעוד החלק האחר משתוקק לאנדרלמוסיה. במילים אחרות, אני בלגן אחד גדול.

"היי, דני!" מר ה' קורא מהמטבח, "את מוכנה לארוחת הערב?"

כן, אני חיה עם גבר שאוהב לבשל. אני אחת מבנות המזל האלה. "כן, אני באה בעוד רגע."

אני מניחה את הפחית המלאה עפרונות כחולים בשורה אחת עם פחיות של עפרונות ירוקים ושל עפרונות סגולים. אני מיישרת את הפחיות בשורה לפי הפס שסימנתי בפיסה של דבק נייר, שמודבקת מצד אחד של השולחן לצד השני.

מושלם. אני תמיד דואגת להניח את הכלים שלי בסדר מסוים, כדי לעזור לי לזכור וכדי להימנע מאיבוד של דברים.

אני דוחפת את השרפרף מתחת לשולחן ומסתובבת לעבר הדלת, ומגלה את מר ה' מחכה לי.

הוא נאנח. "דני, בייבי, זה לא יקרה מחר. זה בסדר."

הוא מושיט את ידיו אליי. אני יודעת שהכוונות שלו טובות, אבל האובססיה שלי לסדר ולארגון מטריפה אותו כי ההרגל הזה חדש יחסית אצלי. במערכות יחסים לטווח ארוך שינויים בסגנון בחיים ובהתנהגות עלולים להיות הרסניים, אבל אין לי ברירה. אני שכחנית. אני מאבדת דברים, שוכחת תאריכים חשובים, לפעמים אפילו לא זוכרת איזה יום היום. זה לא בשליטתי, ואני מעדיפה להיות בשליטה.

הוא לוקח את ידי ומושך אותי אל מחוץ לסטודיו, דרך הסלון ולתוך המטבח. "מה אוכלים לארוחת הערב?" אני שואלת, מנסה להתאים את ניחוחות השום והרוזמרין לתבשיל מסוים. זה לא שאני אישה מפונקת, בבית שלנו אנחנו מבשלים בתורות, אפילו ש‏נראה לי שמר ה' נהנה לבשל יותר ממני. היום יום שני, ובימי שני הוא מבשל.

"עוף צלוי וריזוטו פטריות מוקפצות," הוא אומר במבטא איטלקי מוגזם וגרוע.

"אלוהים אדירים, אבא! תפסיק! בבקשה, תרחם על האוזניים שלי," אלי גונחת ומגלגלת בדרמטיות את עיניה הכחולות כים כשהיא מתיישבת במקום שלה ליד השולחן.

"אם תתלונני ככה שוב אתקשר לג'ואי כדי שישמע את המבטא האיטלקי שלי," מר ה' עונה.

"אבא! ברצינות? קראת את היומן שלי באינטרנט? נעלתי אותו."

מר ה' נאנח. "אוי, מתוקה. יש דבר כזה 'סיסמא אוניברסלית', ולי יש את מספר הקסם."

"אז מה, אתה כאילו מרגל אחריי?" אלי אומרת בכעס ומסיטה את גלי שערה הבלונדינים אל מעל כתפה. "זה לא הוגן. אתה חודר לי לפרטיות."

"אבל את חודרת לאינטרנט שלי," הוא עונה.

"אני צריכה את האינטרנט כדי לכתוב את מחשבותיי האישיות," היא רוטנת.

"את בת שלוש־‏עשרה. את באחריותי עד שתגיעי לגיל בגרות, ועד אז יש לי זכות מלאה לרגל אחרייך. אם את לא רוצה שארגל, אל תיתני לי סיבה."

היא בת שלוש־‏עשרה שחושבת שהיא בת עשרים. נאלצתי לנהל איתה לא מעט שיחות השנה לגבי הבגדים שהיא בוחרת ללבוש, דבר שלא הייתי מוכנה לו עדיין. כנראה לא ‏עשיתי עבודה מדהימה במיוחד, מפני שהיא מקפידה ללבוש רק בגדים שחורים מדי יום. אם לא הייתי לוקחת ממנה את האייליינר השחור שהיא מצאה במגירת האיפור שלי, היא הייתה גם מסתובבת במראה 'מרילין מנסון'. הגבול שלי עובר באיפור, וככה זה יהיה עד להודעה חדשה, או עד שימלאו לה שמונה־‏עשרה. אני לא בטוחה מתי נעשיתי הורה כזאת, אך זה המצב.

"חבר'ה," אני קוטעת את שיחתם ומתיישבת ליד השולחן מול מר ה', בעלי האהוב, שנראה כועס כל־כך עד שעשן כמעט יוצא לו מהאוזניים. "מר ה', בואו נאכל. נמשיך בשיחה הזאת מאוחר יותר."

"דני, ביקשתי ממך להפסיק עם המר ה' הזה. ובכלל, בצד של מי את?" הוא זורק את מגבת הכלים שלו על הראש שלי לפני שהוא מתיישב מולי. "חוץ מזה, לא ריגלתי אחריה בעזרת היומן שלה, אפילו ש‏די בא לי לעשות את זה עכשיו. בזמן שהיא דיברה בטלפון אתמול בלילה שמעתי את הצחקוקים שלה ואת שמו של ג'ואי ארבעים פעמים לפחות."

"לא דיברתי עם ג'ואי! דיברתי עם חברה שלי. היא זו שמחבבת את ג'ואי. אתה הבן־אדם הכי מעצבן בעולם," אלי נוהמת.

היא משקרת. היא זו שמחבבת את ג'ואי. ראיתי את השם שלו מקושקש על אחת המחברות שלה, אבל אני יודעת שהיא לא תודה בזה בקול, לא בגיל שלוש־‏עשרה.

"אבל את בכל זאת אוהבת אותי," מזמר מר ה'.

"מה שתגיד," אלי ממלמלת.

"אז מי זה ג'ואי?" אני שואלת.

"לא," היא אומרת, מדגישה את הל' בתגובתה.

"גם לי יש את הסיסמה האוניברסלית," אני אומרת. אני אפילו לא יודעת אם יש דבר כזה, 'סיסמה אוניברסלית', אבל אם יש לנו דבר כזה, כדאי שאכתוב אותה.

"פשוט נפלא," היא אומרת, סוטרת לעצמה על המצח ומעבירה את היד בדרמטיות במורד לחייה.

"מה קרה לילדה הקטנה והמאושרת שלי?" אני שואלת, ותוהה למה שנות הנעורים אכזריות כל־כך לבנות. זה אפילו לא 'כיף ‏של ‏פעם ‏בחודש' שאנחנו נאלצים לסבול כל הזמן מאלי, אלא שהיא הופכת לגרמלין במשך שבוע כמעט ואז חוזרת לגרסה הזאת של מתבגרת הורמונלית.

לפי העוינות שנוספה לקולה, הייתי אומרת שאנחנו קרובים לעונת הגרמלין. מר ה' ואני לא צריכים תזכורת לזמנים בחודש שבהם אנחנו נמצאים. ההתנהגות של אלי היא תזכורת מספיקה.

"אני לא ילדה קטנה," היא עונה, דוקרת במזלג את העוף שעל צלחתה.

"את הילדה הקטנה שלי," אני מזכירה לה. אני יודעת שאני רק מעצבנת אותה יותר, אך לפעמים אני חושבת שנחמדות מצליחה לחדור דרך כעס מיותר.

"למה שניכם לא יכולים פשוט להפסיק? אתם שומעים כמה מעצבנים אתם?" אלי עונה.

בשנה שעברה, כשהשינויים במצבי הרוח שלה החלו, היחס שלה פגע בי, אבל הזכרתי לעצמי בכל פעם שגם אני עשיתי טרור לאימי כשהייתי בגילה, וזו כנראה הנקמה של היקום בי.

"אימא שלך הלכה לרופאה היום," מר ה' ממלמל, משאיר את מבטו נעול על האוכל שלו בזמן שהוא מזיז על הצלחת חתיכות של עוף.

"אז מה?" אלי אומרת, מנסה להישמע כועסת, אבל ‏אני קולטת רעד קטנטן בשפה התחתונה שלה. "זה לא כאילו יש לרופאים האלה משהו חדש להגיד מתישהו. הם לא יכולים להבריא את אימא, אז למה אתם ממשיכים ללכת אליהם?"

אני מסכימה איתה. לא הייתי אומרת לה את זה, אבל היא ילדה חכמה, והיא חושבת כמוני.

עם זאת, ליין לא חושב כמוה, או כמוני. הוא נחוש לתקן משהו שהוא מעבר לכל יכולת תיקון.

אני עוצמת את עיניי ומתפללת לכך שהרגע הבא ייעלם כי אני יכולה לנחש מה עומד להגיע. עד לדיאגנוזה שלי מעולם לא היה מתח בין שניהם. אלי היא הילדה הקטנה של אבא שלה, אבל מאז שקיבלנו את הבשורות היא לוחצת לו על כל הכפתורים הלא נכונים.

מר ה' מפיל את המזלג על הצלחת ומעביר את אצבעותיו בשערו הכהה והארוך מדי. "לכי לחדר שלך," הוא אומר.

"אני אוכלת."

"את סיימת." הוא לוקח את הצלחת של אלי ומרחיק אותה לצד השני של השולחן. "לכי. כשתצליחי להבין איך להתנהג כמו בן אדם בבית הזה, תוכלי לחזור לשולחן כדי לאכול."

בעלי השתנה. הוא השתנה למעני. הוא השתנה למעני לפני שנים, ויתר על כל מה שהיה שלו בעולם.

לא רציתי שהוא ישתנה. אהבתי אותו כמו שהוא ואני עדיין אוהבת אותו באותה המידה, רק שעכשיו אני מרגישה כאילו גנבתי לו חלק מהחיים.

אלי לא מתווכחת. היא קמה מכיסאה וצועדת בסערה למעלה, לחדר השינה שלה, שם היא טורקת את הדלת בכעס כסימן קריאה לעזיבה הדרמטית שלה.

"אתה לא צריך להיות קשה כל־כך איתה," אני אומרת.

מר ה' מניח את אגרופיו מתחת לסנטרו ובוהה בי בפליאה. "אני מגן עליה," הוא אומר. "אני מגן עליה כמו שאני מנסה להגן עלייך."

"מגן עליה מפני מה?"

"חרטה, דני. אני לא רוצה שהיא תתחרט על משהו."

"בבקשה, תפסיק לעשות את זה," אני מתחננת. "בבקשה, מר ה'."

אני נאנחת, מרגישה את ליבי צונח לרצפה ומבלבל את המוח שלי ככה שהוא חושב שאני מלאה, כשלא אכלתי ולו ביס אחד.

הריזוטו עדיין מעלה אדים ואני בוהה בערפל שהם יוצרים וחושבת שחמש הדקות האחרונות של ארוחת הערב קרו באשמתי. מעתה והלאה הכול יהיה באשמתי. נדיר שאנשים מרגישים חרטה ואשמה בעת ובעונה אחת, אז לא נראה לי שיש טעם בכך שהוא מנסה ללמד אותה להעריך משהו על ידי כך שהוא מנסה לומר לה מה נכון ומה לא נכון לעשות.

"דני," הוא אומר, "את לא יודעת איך קוראים לי, נכון?"

אני מתעוררת מהערפל שאליו שקעתי ומסתכלת עליו דרך האדים. "מה?"

"מה קורה? קראתי בשמך שלוש פעמים."

"מצטערת. סתם שקעתי במחשבות, תירגע כבר."

"את מפחידה אותי."

"זה מפני שאתה מגזים בתגובות שלך וגורם לעצמך לדאוג. אני בסדר גמור." אני מושיטה את ידיי ומסובבת אותן מצד לצד. "אתה רואה משהו לא בסדר איתי? לא. בוא נאכל."

אני מניחה את יד שמאל ליד הצלחת ומושיטה יד למזלג, אבל אז קולטת שהנחתי אותו על הצלחת.

אני בסדר.

את לא בסדר.

אני רק עייפה.

את שבורה.

נפלא, הקולות הקטנים בראש שלי התחילו שוב.

"כמו שאמרתי... אני בסדר," אני אומרת לו.

"טוב, הבנתי," הוא אומר.

"לא שמעת אותי? אמרתי שאני בסדר!"

"דני, מה את —"

מר ה' מצמיד את מרפקיו לשולחן ורוכן קדימה. הפה שלו זז, אבל אני לא שומעת את המילים שנאמרו.

"אני בסדר, לעזאזל!" אני צועקת עליו. זה כאילו הוא מציק לי בכוונה. אולי הוא מציק לי כדי להרחיק אותי כדי שהוא לא יצטרך להתמודד עם הבעיות האלה יותר.

הוא בוהה בי כאילו אני זרה. הוא יודע שאני שונאת כשהוא עושה את זה ועדיין, הנה המבט הזה, מול העיניים שלי. "אני תכף חוזרת."

"דני, אני רק רוצה שהיא תהיה מבינה יותר. זה הכול."

"היא עדיין ילדה, היא לא צריכה להבין שום דבר מזה." אני קמה מהשולחן, עושה את דרכי לחדר השינה של אלי וסוגרת את עצמי בפנים.

"אני מצטערת, אימא," היא אומרת ברגע שאני מתיישבת על המיטה לידה.

"את לא צריכה להצטער. אנחנו החברות הכי טובות. החברות הכי טובות לא צריכות להגיד שהן מצטערות, בסדר?"

"אימא, אני שונאת לדבר על הפגישות שלך עם רופאים. אני רוצה להעמיד פנים שאת לא הולכת לרופאים. אני רוצה לשכנע את עצמי שאת בסדר. אני לא יכולה לאבד אותך."

המילים שלה קורעות לי את הלב. אני חושבת לעומק על מה שהיא אומרת, וגם אני מרגישה ככה לגביה, אבל לי אין ברירה אלא לעזוב אותה, ולה לא תהיה ברירה אלא לאבד אותי. "אני יודעת, ואני לא יכולה לאבד אותך, אבל הלבבות שלנו מחוברים כך שטכנית לא נוכל לאבד זו את זו לעולם." אין לי משהו יותר טוב להציע לה כנחמה וזו הרגשה נוראית.

"אני רוצה שאבא יפסיק להתנהג כאילו את שבורה," אלי אומרת.

"זה מתוך אהבה," אני מודה, אפילו ש‏גם אני התעצבנתי בגלל היחס המגונן מדי שלו.

"החיים שלנו לא יכולים פשוט לחזור להיות נורמליים בינתיים?"

שום דבר לא יהיה נורמלי יותר לעולם לאף אחת מאיתנו, ואני לא יודעת אם כדאי לי לתת לה תקוות שווא או את האמת הקשה והאכזרית.

1 המונח הזה בא לתאר אדם שחותר להישגים, תחרותי ופעמים רבות חסר סבלנות.