דף הבית > כשאנחנו 2 - כשאנחנו נוגעים
כשאנחנו 2 - כשאנחנו נוגעים
הוצאה: הוצאת אדל
תאריך הוצאה: 11-2023
קטגוריה: ספרי רומנטיקה וארוטיקה
מספר עמודים: 280
ניתן לרכישה גם במארז כשאנחנו - המארז המלא כשאנחנו - המארז המלא

כשאנחנו 2 - כשאנחנו נוגעים

         
תקציר

עיירות קטנות * מרגש * הזדמנות שנייה * התנגדות של המשפחה * אהבה כנגד כל הסיכויים

 

ג'קסון קיין

אמבר רוז הייתה פיתוי חריף־מתוק. הפיתוי הגדול ביותר שלי. החרטה הגדולה ביותר שלי. חשבתי שהיא תחכה לי. טעיתי.

עכשיו אני באושנסייד שוב בחיפוש אחר שלווה, אחר מקום להימלט אליו ממה שחיי הפכו להיות, כאשר אני נתקל בהפתעה הגדולה ביותר של חיי. אני יודע שיש לה את החיים שלה ולי יש את שלי, אבל כשאנחנו נוגעים, אני יודע שאעשה כל מה שנדרש כדי להחזיר אותה אל בין זרועותיי.

 

אמבר רוז

כשהוא עזב, זה היה מתוך הבטחה שנשוב ונתאחד. זה לא קרה. המשכתי הלאה ונשבעתי שלעולם לא אפול ככה בקסמיו של גבר, אבל יום אחד ג'קסון מופיע בעיירה וכל החיים שלי מתהפכים. כשאנחנו נוגעים... אני נוכחת לדעת שהלב שלי לגמרי לא אדיש כלפיו. ג'קסון מסוכן עבורי. אני חייבת להזכיר לעצמי שוב ושוב שלעולם אתן לו לפגוע בי שנית.

כשאנחנו נוגעים מאת סופרת רבי המכר טיה לואיז הוא רומן רומנטי על אהבת נעורים ששבה ומתעוררת לאחר שנים של נתק. ספר נוסף מאת הסופרת שראה אור בהוצאת אדל: כשאנחנו מתנשקים.

פרק ראשון

פרולוג
אמבר
היכן זה מתחיל
לג'קסון קיין יש טעם של קינמון אדום לוהט, של מי מלח ושל חטא. כשהוא מתרכז, אצבעותיו הארוכות מתפתלות בשיער של עורפו, ומושכות.

ומושכות.

ומושכות.

אני אוהבת להכניס את האצבעות שלי בין אצבעותיו ולמשוך.

ואז עיניו הכחולות כאוקיינוס מהבהבות אל עיניי, שולחות זרם חשמלי בוורידיי. הוא מחייך, אני מחייכת, וכעבור זמן לא רב שפתינו נוגעות. אני מתיישבת עליו בפישוק ופותחת את פי, ולשונו המענגת מוצאת את לשוני ומלהיטה כל חלק בגופי. הנשיקות שלנו רכות ועמוקות, רודפות וטועמות. אנחנו רוחשים כמו זיקוקי דינור בליל קיץ חם.

בסופו של דבר אני מתנתקת באנחה כבדה, אבל גם כמה שעות אחר כך הפה שלי עדיין בוער. אני חשה בטעמו בכל מקום שאליו אני הולכת.

כשאני שוכבת במיטה בחדר החשוך ליבי משתוקק, כבד וכואב בחזי. כל נשימה היא עול. אני ממצמצת באיטיות לעבר התקרה ומחליקה את לשוני על החלק האחורי של שיניי, חושבת על קינמון חם, על מלח, על קרמל וסוכר, על אור שמש ועל הקיץ הטוב ביותר בחיי.

ברגע שאני שומעת את נהמת המנוע השקטה אני קמה וצועדת על קצות האצבעות אל החלון הפתוח. הנהמה הזאת אומרת לי שהוא שם ברחוב, בין הצללים, ממש מעבר לפנס התאורה הגדול.

הלחות של סוף הקיץ מרחפת בכבדות באוויר. צרצרים מתקבצים על ענפי עץ האלון הגדול שליד הבית, כנפיהם הלחות הופכות אותם לכבדים מדי מכדי לעוף.

העצב שבחזי מתחלף בציפייה חסרת נשימה ואני מתנשפת. אף פעם לא הרגשתי ככה כלפי אף אחד, ואני נואשת להיאחז בהרגשה. איכשהו, אני יודעת שלעולם לא ארגיש ככה שוב כלפי מישהו.

שקטה כמו עכבר, אני פוסעת אל הדלת ומקשיבה. הצליל היחיד הוא זמזום מאוורר התקרה בחדרה של אימא. אני לא שומעת אותה נושמת, אני לא שומעת כלום למעט רעש המנוע של ג'קסון ברחוב למטה, בעודו מחכה.

קינמון אדום לוהט.

מי מלח.

חטא.

לחץ מעקצץ סביב הגולגולת שלי וטיפת זיעה זולגת על צד צווארי, אל הכתף ומשם אל בין שדיי. אני ליד החלון, מרימה את הזגוגית, לא אכפת לי אם היא תשמע אותי. אני קופצת החוצה, אל גג רעפי עץ הארז, רגליי יחפות. חתיכת עץ עלולה להיתקע ברגלי אם לא אזהר.

יש לי כל־כך הרבה סיבות להיות זהירה...

אני מתעלמת מכולן.

אני הולכת אליו כמו מלחים אל קריאת בנות הים באוקיינוס, כמו בסיפור בת הים הקטנה, רק הפוך. עתה אני המלח המהופנט והוא ההבטחה לכל־כך הרבה הנאות מרושעות.

אני מושיטה יד אל ענף, מניפה את גופי מעבר לרווח הצר בגובה שתי קומות, ומחליקה למטה על הגזע, שמלתי מתרוממת עד למותניי. האופניים שלי מונחים היכן שהשארתי אותם לצד הבית, ואני מרימה אותם בזהירות ופוסעת על קצות אצבעותיי במורד שביל החצץ לעבר הרחוב.

אני לא יכולה להסתכן בזה שמישהו יראה אותנו יחד ויספר לאימא, לכן אני ממהרת לחצות את הרחוב תחת אלומות האור הרחבות שמטילים פנסי המכונית שלו. הוא מהבהב בהם כדי להודיע לי שהוא רואה אותי, ואני נכנסת אל היער החשוך ומדוושת במהירות.

צמיגים רומסים את החצץ, ואני דוהרת לאורך שביל מחטי האורן, המרחיק אותי מביתי, רוכבת בין עצים גבוהים ודקים, כל הדרך עד לרצועת חול חשופה המשתרעת מתחת לשמיים זרועי כוכבים, מוארת באור ירח, מלוטפת על ידי המים הכחולים, הצלולים, של האוקיינוס.

זה המקום שלנו. המקום שבו אנחנו שני האנשים היחידים על פני כדור הארץ. בקיץ המבקרים בעיירה המנומנמת שלנו מבלים את יומם על רצועת החול הבתולית והרחבה בשיזוף ובמשחק, אבל עכשיו כבר כמעט סתיו, כל הילדים חזרו לבית הספר וג'קסון יצא לקולג' מחר, לכן יש לנו את החוף רק לעצמנו.

המנוע שלו שואג על הכביש למעלה, ואני נעמדת על הדוושות כדי לדווש מהר יותר, נדחפת על ידי התשוקה הבוערת בשיפולי אגן ירכיי. אני רוצה להיות איתו עכשיו, ואני לא רוצה לבזבז דקה.

אני רוכבת מהר עוד יותר כשהשביל יורד בשיפוע. גשר העץ הצר משמיע קולות של חריקות כשהצמיגים שלי מפעילים לחץ על לוחות העץ המזדקנים ומטלטלים אותם. ברגע שמופיע פתח בין העצים אני משליכה את האופניים הצידה ורצה בחשיכה אל החול הלבן, הזוהר.

רחש הגלים המתנפצים אל החוף ממלא את הלילה והאדוות השחורות מסומנות באור כסוף.

ג'קסון עומד במכנסי הדגמ"ח הקצרים שלו, ידיו בכיסיו, וחולצת טי הלבנה והדקה שהוא לובש מתנופפת על גבו ברוח הקלה. אני מתנשפת כשאני מגיעה אליו, והוא מסתובב. שיניו לבנות בליל הירח המלא. גומות החן מעמיקות בשתי לחייו כשהוא משפיל את מבטו ומחייך אליי, ואני מרגישה קטנה. תלתל של שיער כהה וארוך מדי נופל על עיניו הכחולות, ונשימתי נעתקת. הוא יפהפה.

אני בולעת את הגוש שבגרוני כשאני מביטה בו. איזה כוכב סטה ממסלולו במערכת השמש ושינה את גורלי כך שאוכל לקבל אותו, גם אם רק לזמן קצר?

"רכבת ממש מהר הלילה."

הקול שלו מרטיט את האוויר החמים בינינו. אני צוחקת ומתקרבת אליו, מקיפה בידיי את מותניו, מניחה את מצחי על חזהו ושואפת עמוק. הניחוח שלו מורכב מריחות של עור וסבון, וריח עמוק יותר, חריף יותר, שהוא לגמרי של ג'קסון קיין.

זו הרגשה טובה כל־כך, להחזיק אותו בזרועותיי.

פיו נצמד אל ראשי ואני מרימה את סנטרי, מחפשת את שפתיו. הוא רוכן ותובע לעצמו את פי, שפתיו החמות מפשקות את שפתיי. אני מנשקת אותו בלהיטות, מפתלת את לשוני עם לשונו, משלבת את אצבעותיי בשערו הרך והכהה ומושכת.

גניחת תשוקה עולה בחזי כשהוא מרים אותי. הפה שלי רודף אחר נשיקותיו ובוער מקינמון, ושם למטה אני מעקצצת מתשוקה. הוא נושא אותי אל המקום שלנו, אל מקום המפלט הקטן שליד קצה המפרץ, היכן שבול עץ עצום שוכב על החול והופך לאיטו לחתיכות עץ הנסחפות במים.

אנחנו נשכבים על החול, אני על הגב והוא על ברכיו, מביט בי. החצאית שלי מתרוממת סביב מותניי, והתחתונים שלי רחוקים מכאן, נותרו על רצפת חדר השינה שלי. שריקה רכה נפלטת משפתיו והוא מחליק אצבע למטה, על מרכז גופי.

עיניי נעצמות. "ג'קסון," אני לוחשת.

אני אוהבת אותך. אני אוהבת אותך. אני אוהבת אותך.

הוא רוכן כדי לטעום אותי, לשונו עוברת קלות על הקו שבין ירכיי והגב שלי מתקמר מהחול הרך. גופי נוסק עם התנועה של פיו כשהוא מנשק אותי עמוק, משאיר סימנים על החלקים הרגישים ביותר שלי.

בפעם הראשונה שהוא עשה לי את זה, לא הבנתי. הייתי נבוכה מהמהירות שבה גופי הגיב, מהאופן שבו רעדתי, כמה רטובה הייתי בין הרגליים כשהרעידות פסקו.

ואז חששתי מהטעם שיש לי. חששתי שזה מלוכלך ולא בסדר, כמו שאימא הייתה אומרת. חשבתי שזה חטא.

ואז הוא נישק אותי והפה שלי התמלא בטעם עדין ונקי של אוקיינוס, כמו האוויר אחרי סערה. זו הייתה הפעם הראשונה שלי, וכשהוא חדר לתוכי, המוח שלי התפרק. הנפש שלי השתנתה, ואני השתניתי לנצח.

הייתי שלו לנצח.

הפרפרים מתחילים בקשתות כפות רגליי כשהוא מנשק את דרכו למעלה, עד הבטן שלי. "ג'קסון, ג'קסון..." אני לא מצליחה להפסיק להגיד את שמו כשאני מכניסה את אצבעותיי לתוך שערו הרך. סוף־סוף הפה שלו מכסה את פי. סוף־סוף אנחנו אחד.

"אמבר..."

הפה שלו מתנתק בגניחה, ואני מתרוממת כדי להעביר את לשוני על צווארו. טעם של מי מלח. אני מלקקת את הגרגרת שלו ועולה עד ללסתו המרובעת. זיפים מחוספסים שורטים את לשוני.

רגליי כרוכות סביב מותניו ואנחנו נעים יחד, רודפים אחר הפורקן האלוהי. הוא מותח וממלא אותי, מעסה אותי עמוק, עד שאני מתחילה להתפרק. אצבעותיי מתהדקות על גבו כשכל שריר בגופי נמתח.

חזק יותר...

חזק יותר...

ואז... כן!

ממטרי עונג מציפים אותי. "כן," הוא גונח, ואני מרגישה אותו גומר עמוק בתוכי. הגוף שלי מתאחד עם גופו, אבל אנחנו גם עפים כל אחד בנפרד כשגלי האקסטזה ממלאים את ורידינו. זה קסום כמו האוקיינוס, כמו המים הכסופים שאור הירח נוגע בהם.

אנחנו מתנשקים עכשיו ברכות, נשיקות עמוקות, עדינות, שוב ושוב. הלשון שלו נוגעת בשפה העליונה שלי, והוא מושך את השפה התחתונה בין שיניו. קינמון אדום־לוהט.

אנחנו מתנשמים בכבדות. הוא מחליק יד מתחת לישבני והופך אותנו בלי לאבד מגע, כך שאני יושבת עליו בפישוק. השמלה שלי סביב מותניי ואור הירח נוגע בקצות שדיי. אנחנו מחבקים זה את זה, עור מול עור.

דמעה חמה זולגת על לחיי. אני לא לגמרי בוכה. אשמור את הדמעות המגעילות למחר, כשהוא ייסע. במקום זאת, אני מוצאת את עיניו הכחולות. גבותיו הכהות מתחברות והוא מנשק את אפי.

"את בוכה?"

קולי נסדק כשאני לוחשת, "אתה לא עצוב?"

"אני רק הולך לקולג', אמבר, אני לא יוצא למלחמה."

"אבל לא נתראה במשך חודשים." אני לא אומרת את מה שבאמת מפחיד אותי. אני לא מבטאת בקול את החשש שאני, רק תלמידת תיכון, לא אוכל להחזיק בו. הוא נוסע רחוק, אל מקום שבו הבנות בוגרות יותר, מנוסות יותר, מתוחכמות יותר.

"את צודקת." הוא מהנהן. "זה עומד להיות מדכא. במיוחד כשארצה לנשק אותך." הוא מצמיד אותי אל חזהו ונאנח עמוקות, זרועותיו החזקות מקיפות את כתפיי ואני נצמדת אליו. "אבל זה לא משהו שצריך לבכות בגללו," הוא טוען. "את הבחורה שלי, אמבר. זה לא ישתנה אף פעם."

עיניי נעצמות ואני שואפת את הניחוח שלו, עושה כמיטב יכולתי לחקוק אותו בזיכרוני, מנסה לספוג כל חלק וחלק שלו. אין סיכוי בעולם שאוכל אפילו להתחיל להתווכח. אני שלו, והוא... הכול בשבילי.

ג'קסון קיין הוא כל פעם ראשונה שהייתה לי. הנשיקה האמיתית הראשונה שלי, החבר האמיתי הראשון שלי, הפעם הראשונה שעשיתי סקס... שעשיתי אהבה.

"היי." הוא נסוג, עיניו הכחולות מלאות דאגה. "אני צודק, נכון?"

אני ממצמצת במהירות, מנסה להתעשת. "מה?" אני לא יודעת למה הוא נראה מודאג.

"את הבחורה שלי, נכון?"

אני מוכרחה לכסות את פי. "אתה באמת צריך לשאול?"

ידיו החמות חופנות את לחיי, ואגודליו משוטטים בעדינות על עצמות לחיי. "יפה כל־כך," הוא ממלמל, "אמבר רוז שלי." עיניו נעות על פניי, על שערי, על צד הלסת שלי, כמו ליטוף.

"אף פעם לא אשכח את זה." אני חשה בושה על כך שקולי נשמע נואש. "זאת אומרת... אני פשוט..." אני כזאת תינוקת.

הוא ממצמץ וחיוך עולה על שפתיו. בהנהון, הוא מושך אותי אל חזהו, זרועותיו החזקות מקיפות אותי. אנחנו נשארים ככה זמן רב, מקשיבים להתנפצות הגלים, להלמות הלבבות שלנו. הירח מטפס גבוה יותר. הכול מושלם, אבל זה הסוף.

לבסוף, באנחה, הוא קם ועוזר לי לעמוד. אנחנו מחזיקים ידיים כשהוא לוקח אותי אל תוך הגלים כדי להתנקות. אני לובשת את השמלה ומרגישה מטופשת. בחורות בקולג' לא צריכות שיטפלו בהן כמו בתינוקות. הן לא מייבבות ובוכות כשמשאירים אותן מאחור, הן מפריחות נשיקות וקורצות מעל למסגרות משקפי השמש שלהן. הן מרימות את הראש בגאווה וממשיכות הלאה. החברה הכי טובה שלי, טאבי, היא כבר אחת הבנות האלה, והיא בגילי. אני אף פעם לא אהיה אחת הבנות האלה.

"אל תבכי, אמבר רוז," הוא אומר בלחישה רכה, "אני לא רוצה שתבכי אף פעם."

אני מחבקת אותו עוד קצת, מקשיבה למקצב הסדיר של ליבו. ידיו מחליקות מעלה ומטה על גבי בתנועה מרגיעה. אחרי זמן מה הן מחליקות אל זרועותיי ואצבעותיו משתלבות באצבעותיי. הוא פוסע לאחור ומוביל אותי אל הדרך שממנה באתי, עוצר בשולי היער, היכן שהשארתי את האופניים.

"סעי הביתה לפני שאימא שלך תתעורר."

החיוך הסקסי הזה עולה על שפתיו. הוא תוחב את שערו אל מאחורי אוזניו, ואני פוסעת שוב קדימה, אוחזת בחולצתו ומדביקה פעם אחת אחרונה את שפתיי אל שפתיו.

קינמון אדום לוהט.

חטא כחול מנצנץ.

סלעי מלח שוברים את ליבי.

1
ג'ק
כעבור עשר שנים ואחד־עשר חודשים
"האחרון שנכנס צריך לנסוע הביתה עירום!" טיפאני מעבירה את שמלת המשי האדומה שלה מעל ראשה ורצה אל בין העצים לעבר האגם.

הגלגלים של ה'אאודי R8' השחורה שלי בקושי הפסיקו לנוע. אפילו עדיין לא כיביתי את המנוע. בקבוק יין ריק מקיש בבקבוק טקילה ריק המתגלגל על רצפת המכונית ואני חושב לרגע שאני צריך להשליך אותם לפח אשפה קרוב.

אני משעין את מרפקי על ההגה ומעסה את עורפי באצבעותיי. השיער שלי קצר מאוד עכשיו, וזה הכי טוב שאני יכול לעשות. לא שתיתי כבר שעה. גמרתי בקבוק ויסקי במשרד שלי כשעמדתי מול חלונות הזכוכית המשתרעים מהרצפה עד לתקרה והבטתי בעיר באי־אמון.

הקריירה שלי.

המוניטין שלי.

זה נגמר.

הכול נגמר.

תיקייה אחר תיקייה, המספרות על הניצחון שלי, ההגנה שלי שעלתה לי מיליוני דולרים... וכל זה מבוסס על שקרים. "פאק!" אני צועק, הולם בכף ידי בהגה. הזמזום שבראשי נעלם עם קהות החושים שבחזי, וכל ההלם, הכאב והזעם חוזרים אליי כמו קיר מים לפני הוריקן, הוריקן שירסק את כל מה שעבדתי עליו בשנים האחרונות.

אני אוחז בידית, פותח את הדלת ויוצא אל החשיכה. האדמה מכוסה בעלים מרקיבים ובאוויר יש ריחות של בד מעופש, של חזזית לחה ושל אדמה.

"ג'קסון! מה אתה עושה?" טיפאני צווחת בין התזות המים במי האגם השחורים.

בדיוק. מה, לעזאזל, אני עושה כאן?

החזה שלי מכווץ וכל שאיפה היא כמו טפרים הקורעים את ריאותיי מבפנים. נדרשה לי שעה לנסוע מבניין המשרדים הפינתי שלי בשדרה השמינית אל הדרך הזנוחה הזאת, המובילה אל האגם. מתישהו לאורך הדרך הבנתי שאני לא יודע על מה, לעזאזל, טיפאני מדברת, או למה היא בכלל במכונית שלי.

היא הלכה אחריי אל המעלית ואל החניון, צוחקת ושותה עוד לגימה של טקילה תוך כדי כך. ככה יצא שפקידת הקבלה שלנו נמצאת איתי.

אני צריך להחזיר אותה אל העיר. אני מחפש בכיס הבלייזר שלי, שולף את הטלפון שלי ובוהה בפרצופי. מסך הנעילה שלי הוא תצלום של מים כחולים, צלולים, ולרגע המחשבות שלי מיטשטשות.

עזבתי את הבית שלי ליד האוקיינוס עם חלומות גדולים. מחציתם התגשמו. סיימתי את התואר הראשון בראש הכיתה שלי, קיבלתי מלגה ללימודי משפטים, התקבלתי היישר כשסיימתי את התואר לאחד מחמשת משרדי עורכי הדין הגדולים ביותר ועכשיו אני אחד מעורכי הדין בעלי השכר הגבוה ביותר. אני מטפל בעיקר בשחיתות תאגידית, ומדי פעם בתאונות דרכים, בשביל הגיוון. הפנים שלי מופיעות בכתבה האחרונה שעשו על 'שלושים הגדולים מתחת לגיל שלושים', והטלפון שלי לא מפסיק לצלצל.

האבא הדפוק שלי גאה כל־כך.

עשיתי את הכול, ואני לגמרי לבד.

"אני מוכרח ללכת מכאן." אני מרכין את סנטרי ומשפשף את עיניי.

רשרוש כפות רגליים הרצות על העלים נקטע מדי פעם על ידי צחקוקים המפירים את השקט. עיניי כבר הסתגלו אל החשיכה ואני רואה את טיפאני חוזרת לעברי כשהיא עירומה לגמרי, שערה הבלונדיני נוצץ מהמים ושדיה קופצים עם כל צעד.

"מה אתה עושה כאן?"

הקול שלה עבה. היא נצמדת אל חזי, אוחזת בעורפי ומנסה לנשק אותי. היא חלקלקה ושריריה רפויים. קל לחמוק מהנשיקה שלה, אבל לא מגופה הרטוב, שנצמד אל חולצת הכפתורים שלי. "בדיוק חשבתי על אותה השאלה." שרירי הלסת שלי מתכווצים ואני מרים את סנטרי כדי להרחיק את פניי מפניה.

"אלוהים, אתה כזה קשה." היא מצחקקת. גבותיי מתכווצות. אני לא מגורה אפילו קצת. "כמו קיר של גרניט."

"טיפאני, אני מתכוון להזמין לך מונית." אני חוזר להקליד בטלפון. "לאן את רוצה שהמונית תיקח אותך? מה הכתובת שלך?"

"מה?" היא לוחשת־צווחת. "חכה שנייה — "

"לא משנה." אני מעלה את ספר הכתובות של החברה ומרחיק אותה מהחזה שלי. היא לא מוותרת, יורדת על ברכיה מולי ומניחה את ידיה על החגורה שלי. "תפסיקי." אני מקיש מהר יותר על המסך ומשתמש בידי החופשית כדי להדוף אותה הרחק מהרוכסן שלי.

"תפסיקי..." היא חוזרת אחריי בהתגרות, קולה גבוה ומקניט, "איזה בחור לא רוצה מציצה?"

"תפסיקי!" אני מצליח להזמין לה מונית, אבל היא כבר פתחה את מכנסיי וממששת את הזין שלי.

"שאני אמות," היא גונחת. אני משפיל מבט, והיא מרימה את עיניה. הלבן שבעיניה גלוי, ופיה התעגל. "השמועות נכונות!"

"קומי." אני תוחב את הטלפון לכיסי, אוחז בה מתחת לזרועותיה ומקים אותה על רגליה.

"נו, ג'קסון," היא משרבבת את שפתיה בזעף, "תן לי לרכוב על הזין הגדול... הענק שלך!"

"איפה השמלה שלך?" אני נע במהירות, סוגר את מכנסיי ביד אחת ועדיין אוחז בחלק העליון של זרועה, משאיר אותה איתי כשאני מסתובב ומחפש במקום שבו ראיתי את השמלה האדומה מתעופפת מעל ראשה. "הנה היא." אני מרים את השמלה מהמקום שבו היא מוטלת, על השביל.

"אתה תמיד לבד." היא מזעיפה מבט בעודה פוסעת לידי כשאני מוליך אותה אל המכונית ומשעין אותה עליה. אני חוסם אותה עם רגל אחת כדי שלא תחמוק בזמן שאני מחפש את חור הצוואר בשמלה. "אתה הומו?" קולה נשמע כמו קולן של כל נערות הקולג' השיכורות שאי פעם סירבתי להן.

"לא," אני עונה ביובש.

"מתי הזדיינת בפעם האחרונה?"

שערה הבלונדיני נתפס בבד ואני משחרר אותו ומושך בבד מטה על גופה הרטוב.

"יש לי סקס," אני נוהם, וחושב על כך שעבר זמן מאז הפעם האחרונה. הייתי ממוקד בעבודה, בתיק הזה, והדבר האחרון שיש לי בראש עכשיו זה לזיין איזו בחורה שיכורה. קודם כול, ההסכמה שלה מפוקפקת. ושנית, היא פקידת הקבלה שלנו, והיא עלולה לצרוח שהטרדתי אותה מינית, או גרוע מזה. "חוץ מזה, אני לא טובל את העט שלי בדיו של החברה."

"אני אתפטר!" היא צועקת, עדיין נאחזת בי, "רק תנשק אותי, פעם אחת."

"איפה המונית, לעזאזל?" אני שוב מכניס יד לכיס הבלייזר שלי. "היא כאן!"

ואכן, אורות דרך חוצים את היער, מאירים את העצים השחורים. אני מתחיל ללכת לאורך השביל, לכיוון הכביש.

"הנעליים שלי!" היא צווחת, מנסה לרוץ בחזרה אל עבר האגם. "הן של 'לובוטין'!"

אחיזתי בזרועה מתהדקת ואני ממש גורר אותה אל המונית הממתינה. "אשלח לך אותן למשרד."

"אתה לא חוזר לעבודה? מה אתה מתכוון לעשות?"

אני מהסס לרגע. זו שאלה טובה. אני יודע מה אני רוצה לעשות. אני רוצה לעשות את מה שמציק לי במוח, את מה שאני רוצה לעשות כבר הרבה זמן.

אני עייף, והמחשבות שלי מפותלות ומעורפלות, אבל אני יודע מה אני רוצה יותר מכל דבר אחר. "יש לי פגישה שאני צריך להגיע אליה."

"עכשיו?"

"ממש עכשיו."

המונית מסתלקת, לוקחת את טיפאני לביתה. אני הולך אל המכונית שלי, שולף את הטלפון תוך כדי הליכה. אי־האמון שלי נעלם, הראש שלי צלול, ואני מוכרח להתמודד עם זה.

*

"ג'קסון." קולו הנמוך של ברייס וגנר שזור בהתנשאות כשהוא מוביל אותי אל תוך חדר העבודה העצום שלו, המחופה עץ. "מה מביא אותך כל הדרך עד לכאן בשעה כזאת?"

נדרשו לי שעתיים לנהוג אל האחוזה של השותף המבוגר שלי, הנמצאת על שפת האוקיינוס, מצפון לעיר. על פי הריח של הנשימה שלו, הוא עבד קשה על הוויסקי שלו, חוגג את סגירת התיק שלנו, ללא ספק.

חושב כמה היינו יכולים להפסיד.

כמה הצלתי.

כמה הוא טייח.

"עשיתי כמה בדיקות לפני שסגרתי הערב."

"אתם, הצעירים." הוא טופח על גבי, נובח צחוק תוך כדי שהוא עוקף את שולחנו. "אחרי הניצחון של היום, אם הייתי בגילך הייתי יוצא אל העיר ודואג שיהיו לי בקבוק בכל יד ובלונדינית על כל זרוע."

"אין ספק." אני מניח יד על כיסא העור הנוקשה שמול שולחן המהגוני הגדול של השותף שלי. "חשבתי לעשות משהו כזה."

זה נכון. סיימתי את הדברים האחרונים ואספתי את כל התיקיות יחד לפני שאצא אל מה שקיוויתי שיהיה סוף שבוע ארוך, עד שפתחתי במחשב את הכונן ששיתפנו בינינו כדי לעבוד על התיק הזה וגיליתי תיקייה מוסתרת, שכונתה 'מסמכים למחיקה'. הסיסמה שהגנה על התיקייה הייתה שמו של ילד שמת.

"ובכן?" הוא מוזג ויסקי לכוס קריסטל ומושיט לי אותה. "מה עצר בעדך?"

אני לוקח את הכוס ומטה אותה מצד לצד, בוחן את תנועת הנוזל. בחדר יש ריחות של רהיטים עתיקים ושל עור משומן, ריחות של כסף ושל דברים עתיקים, ומפני שאני יודע את מה שאני יודע עכשיו, אני מבין שזו צחנה של ריקבון שמקורו בשחיתות.

רגיעה משונה מחלחלת בחזי כשאני אומר את המילים הבאות. "חשבתי על סוף שבוע ארוך, אולי שבוע חופש. השקענו הרבה שעות בתיק הזה."

"אתה צודק." הוא מתנדנד אחורה בכיסאו ומניח כף רגל על פינת השולחן. אני מתבונן בו כשהוא מוציא סיגר שמן וקוטם את הקצה. הוא לא מציע לי אחד. לא שהייתי לוקח.

הריח הצורב של עשן הסיגר מתפשט אליי כשאני ממשיך. "אבל הסכם הפשרה והשחרור צריכים לצאת. הייתי צריך לוודא שלורי תוכל למצוא את מה שהיא צריכה כדי לעשות את זה."

"בסדר."

הגעתי אל קצה סבלנותי, לכן אני אומר את מה שבאתי לכאן לומר. אני מדבר על לב ליבו של הטיעון העיקרי של התביעה. "ג'וני מאוק נהג במשך שלושים שעות רצופות כשאיבד שליטה במשאית והחליק לעבר הנתיב הנגדי."

ברייס מוריד את רגלו ומביט בי, זעם מאדים את עיניו המימיות, אבל זה שום דבר בהשוואה לתופת הלוהטת בחזי.

"תעצור כאן." קולו הוא אזהרה רגועה.

"'ביג טראקס' מימנה את האמפטמינים שעזרו לו להמשיך לנהוג. היית בזירה, ידעת את זה לכל אורך הדרך." כל נשימה שלי לוהטת בחזי. "מצאתי את המסמכים, את היומנים, את המרשמים. כל מה שהיה צריך להציג במהלך המשפט."

"לא מצאת כלום." הוא אומר את המילים לאט, בטון מאיים.

העיניים שלי קשות כמו צור. "מצאתי הכול."

אנחנו שותקים, אומדים זה את זה. שעון הנחושת שעל כרכוב האח מתקתק חזק יותר מהלמות של תוף. אם נותרו בי ספקות כלשהם, אם תהיתי מה לעשות במהלך הנהיגה הארוכה לכאן, התשובה שלו נועצת את המסמר האחרון בארון הזה.

הוא רוכן קדימה וכיסא העור שלו חורק תחת משקלו. "אז קיבלת החלטה?"

האגרוף שבחזי עדיין לא מרפה. אולי הוא אף פעם לא ירפה. בכל מקרה, התשובה היא כן. "אני לא עושה את זה יותר."

יש לו את החוצפה להיראות זחוח. "לאן תלך?"

"בחזרה להתחלה." אם איבדתי הכול, אז כבר כדאי שאעשה את זה, שאסתלק כל הדרך אל המקום היחיד שבו הייתי מאושר אי פעם. אאסוף את החלקים ואתחיל מחדש.

מה חשבו הקוראים? 0 ביקורות
המלצות נוספות עבורך
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי49 ₪ 29 ₪
מודפס 98 ₪
דיגיטלי 47 ₪
קינדל 47 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי35 ₪ 29 ₪
מודפס98 ₪ 49 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
עוד ספרים של הוצאת אדל
דיגיטלי35 ₪ 29 ₪
מודפס98 ₪ 49 ₪
דיגיטלי35 ₪ 29 ₪
מודפס98 ₪ 49 ₪
דיגיטלי99 ₪ 75 ₪
מודפס294 ₪ 147 ₪
דיגיטלי35 ₪ 29 ₪
מודפס98 ₪ 49 ₪
דיגיטלי99 ₪ 75 ₪
מודפס294 ₪ 147 ₪
עוד ספרים של טיה לואיז
דיגיטלי99 ₪ 75 ₪
מודפס294 ₪ 147 ₪
דיגיטלי35 ₪ 29 ₪
מודפס98 ₪ 49 ₪
דיגיטלי35 ₪ 29 ₪
מודפס98 ₪ 49 ₪
דיגיטלי35 ₪ 29 ₪
מודפס98 ₪ 49 ₪
דיגיטלי 45 ₪
מודפס 78 ₪
דיגיטלי29 ₪ 25 ₪
מודפס98 ₪ 49.9 ₪
הירשמו לרשימת התפוצה של ביבוקס
Powered by blacknet.co.il