כשהתודעה הגדולה הפכה לאדם

לחיים שלנו עלי אדמות יש מטרה – לקדם את עצמנו לעבר היותנו ישות שלמה. כל אחד מאיתנו הוא אחד יחיד ומיוחד, אך הוא חלקיק מתוך ישות ענקית קולקטיבית שעדיין נמצאת בתהליך בריאה. מתפקידנו כיחידים לעשות את המוטל עלינו לקידום ישות זו לעבר התבראותה השלמה.

אירי ישראלי־רושין מזמינה אותנו למסע רגשי טרנספורמטיבי, המאחד בין הרוח לחומר בתוך איברי גופנו. בספרהּ הנועז היא מבקשת מאיתנו להתעורר עוד היום ולקחת על עצמנו את תפקידנו האישי כחלקיק זעיר מן התודעה האין־סופית, אשר יצאה להרפתקה של הסתרה עצמית וגילוי מחדש בחומר – כלומר, בגופנו. בשפה בהירה ונגישה מתארת המחברת כיצד ומדוע, בתהליך התבראות מתמשך, הפכה "התודעה הגדולה" לבן אנוש, הכלוא רוחנית זה אלפי שנים בתפישה עוברית תלותית שמעוורת אותו.

הספר מזמין לחשיבה חדשה שאינה מוכרת לנו –

• מהם המנגנונים הגורמים לנו להיאחז בסיפורי עבר? באילו איברי גוף הם מסתתרים?
• אילו הפרעות גופניות, התנהגותיות, רגשיות ומחשבתיות יוצרים בנו המנגנונים הנסתרים?
• כיצד נחליש את שליטתם של המנגנונים בתודעתנו ונצא לחיי חופש?

אירי ישראלי־רושין היא חוקרת ומרפאת תודעה אישית וחברתית מן הוותיקות בארץ. עיקר מאמציה היום מושקעים בהטמעת חשיבה חדשה אצל נשים, שאותן היא רואה כמובילות החברה לעבר ייעודה השלם. ספריה שמאל ימין ומה שביניהם, נחש קדמון, מבט על – בדרך לאדם שלם ונשיות השפיעו על אלפים רבים, שינו דרכי חיים ותפישות טיפוליות מעשיות.

אל הקוראות והקוראים

בספרי אפנה אליכם בלשון זכר רבים... לצערי, העברית התקנית דורשת זאת.

קיימות היום צורות שונות של פנייה לשני המגדרים. להרגשתי, צורות חדשות אלו מסרבלות את הקריאה, אינן פותרות את הבעיה אלא מדגישות אותה – לכן לא אשתמש בהן. עימכן הסליחה, נשים יקרות. הספר כולל הרבה התעסקות ברעה החולה של המילוליות, וזהו רק אחד מן התסמינים של בעיות השפה האנושית...

אירי

פתח דבר

במה עוסק הספר?

הבה נדמה לעצמנו ציפור שמישהו או משהו גזלו ממנה את יכולת התעופה. היא סובלת בטירוף – זאת משום שהתעופה היא המאפיין הכי חזק שלה. אי אפשר להפריד בין ציפוריות לתעופה. עתה נדַמה לעצמנו קוף שמנוע מלטפס על עצים, לקפץ ולהתנדנד בין ענפים. הרי ברור לנו שהוא ישתגע מרוב מצוקה. להיות קוף משמע לטפס על עצים, להשתובב ולקפץ בין ענפים. הקופיות מכילה בתוך עצמה את התנועתיות הקופצנית השובבה. לכן מחויב המציאות שקוף בריא ומאושר יתנדנד על ענפי עץ בחופשיות, בדיוק כשם שמחויב המציאות שציפור מאושרת תעוף חופשייה באוויר. כך גם אנחנו.

כשאנו מנועים מלעשות את מה שהכי מאפיין את מי שאנו – כלומר, כשאיננו מממשים את היכולת הבסיסית המאפיינת אותנו – את ה"אדמיות" שבנו – אנו משתגעים מרוב סבל.

מהי, אם כן, ה"אדמיות"? האדמיות היא היכולת המולדת, הראשונית, המהותית, המצויה בנו, היכולת לחוות את הווייתנו ולדעת אותנו בשלמות. האדם הוא ישות שעצם מהותה היא ידיעת עצמה כולה.

את האדמיות אי אפשר לראות בעיניים, כי האבולוציה שלנו לא גרמה לאדמיות לפתח איברים חיצוניים שנראים לעין. היא גם לא ניכרת בתנועות הגוף שלנו. האדמיות היא תכונה פנימית, והיא דרשה את התפתחותו של מוח גדול, ואכן, המוח של בן אנוש גדול מאוד יחסית לגופו, לעומת גודל המוח ביחס לגוף אצל שאר בעלי החיים בעולמנו.

לכאורה הדיבור הוא הכוח המיוחד שהתפתח באדם, אך לא כך הדבר. בין בעלי חיים יש צורות תקשורת מדויקות מאוד, וגם אם השיח שלהם אינו מילולי, הוא מעביר מידע משמעותי מאוד. אצל בני האדם התפתח הדיבור המילולי, המתווך בין בני האדם, אך הוא אינו המאפיין הראשוני המהותי המיוחד שבו בורך האדם.

מעבר לדיבור המילולי, בורכנו גם בחשיבה המילולית, אלא שבמצב ההתפתחות הנוכחי שלנו החשיבה המילולית משמשת רק תחומים מסוימים ומוגבלים בדיבור הפנימי שלנו. בהמשך התפתחותו של האדם, כך אני מאמינה, היכולת המילולית שלנו תלך ותתרחב. האדמיות שלנו תתפתח, ואנו נשתמש בשיח המילולי לא רק בתוך הראש, אלא גם בין איברי הגוף.

האדמיות, אם כן, היא היכולת לדעת את עצמנו, מכף רגל ועד ראש, בידיעה עצמית מלאה, ולבטא כל חלק מאיתנו באמצעות המילוליות.

מה פירוש ידיעה עצמית מלאה? כדי להבין את רעיון הידיעה העצמית המלאה, אתן דוגמה. נאמר שיש מכונית משוכללת עד מאוד, שאליה צירף היצרן ספר שמתאר כל פרט ופרט הנוגע לאלפי רכיביה – מאילו חומרים מורכב הרכיב, מהי צורתו, מהו תפקידו, כיצד הוא פועל, מה הקשר בין כל רכיב למשנהו וכדומה. המכונית אינה יכולה לדעת או לתאר בעצמה את רכיביה ואת דרך פעולתם, אך הספר שנלווה אליה מכיל את כל הידע. להבדיל מן המכונית, בתוכנו, בני האדם, קיים "ספר הִתבראות", וקיימת בנו היכולת לקרוא בו. אלא שכיום אנו רחוקים מאוד מיכולת זו. כשנהיה בני אדם שלמים, נוכל לדעת את עצמנו על כל מרכיבינו, כאילו קראנו בספר ההתבראות שלנו.

כל תא בגופנו נושא את "ספר ההתבראות" בצורת מידע שמוטמע בגרעין התא ובמיטוכונדריה שלו. כל תא יודע מה חלקו במערכת, וכיצד עליו לפעול כחלק מן האיבר שאליו הוא שייך. הוא יודע מתי עליו להיוולד, מתי למות, כיצד הוא נפגם, ואיך הוא יכול להירפא. המידע רשום בדנ"א שלנו. בהמשך התפתחות האדמיות שלנו נוכל לחוות את המידע הזה ולהופכו למילים מדוברות. כיום אנו משתמשים במכשירים חיצוניים לנו, שמסבירים לנו מעט על הגנום – אך למוח האנושי יש בפוטנציה את הכושר לפענח את המידע ישירות מן התאים.

למדענים בכל דור יש יותר ויותר רעיונות כיצד לפענח אותנו. התפתחות המדע נובעת במקורה מן היכולת האדמית שלנו לחקור את עצמנו. אלא שכרגע הרעיונות באים באופן השראתי, חלקי ומפוזר. המדען בן ימינו מקבל את הרעיונות מתוך גופו, כחוויה השראתית. "פתאום" מגיע לתודעתו ניצוץ של רעיון, אלא שהמדען מפתח את הרעיון שצץ במוחו באמצעות חקירה חיצונית. על ידי מכשירים שחיצוניים לגופו. כל אדם מסוגל בפוטנציה להיות "מכונה" שמודעת לכל מרכיביה, אם נקבל עלינו את האדמיות השלמה שלנו.

בעיקרון, ככל שהמדע מתקדם, כך האדמיות שלנו נסוגה. מפני שהמדע מעביר את מחקריו אל מחוץ לגוף, אל מכשירי המדידה שפיתח. היום בני אדם רחוקים מאוד מידיעת עצמם, וספרי יסביר מדוע. בעבר, מכיוון שתנאי החיים היו כה שונים משלנו כיום, היו אנשים בעלי יכולות ידיעה עצמית גדולות משלנו. אותם אנשים העניקו לעולם ידע אדיר, כמו הידע שעליו מבוססים היוגה, האיורוודה, הרפואה הסינית, המיתולוגיה היוונית, התנ"ך ועוד. אנשים בעבר חוו את הידע הזה מתוך גופם. כיצד ידעו החכמים הסינים למקם את נקודות האקופונקטורה ולהסביר במדויק מה הן מכילות מבחינה פיזית ורגשית? כיצד ידעו חכמי היוגה איזו תנוחה יכולה להשפיע על איבר פנימי זה או אחר? הם יכלו לעשות זאת כי הם היו מקושרים אל פנימיותם הפיזית והרגשית הרבה יותר מאיתנו.

ה"אדמיות", שמשמעה "האדם השלם המודע לעצמו כולו", קיימת בנו, והיא דוחקת בנו עוד ועוד לפענח את סודנו ולהתקדם לעבר מימושה. אלא שאנו נתונים במלכודת נוראה – משהו בנו גורם לנו לשקר לעצמנו, ולכן אנו רק מדמים שאנו מפענחים את סודנו. אנו רק מדמים שאנו נענים לאדמיות. הלכה למעשה, אנו מתכחשים לדרישתה. אנו מתעקשים להתעלם ממנה, אנו מתרחקים ממנה ומתנכרים לה – ומכאן סבלנו.

האדם אינו יודע מיהו ומהו, אינו מכיר את מהותו ואינו קרוב לעצמו – עד כדי ניכור לעצמו, ריחוק מעצמו, ניצול עצמו, דיכוי עצמו, שִעבוד עצמו, הענשת עצמו, הכפשת עצמו והשפלת עצמו עד עפר. ויותר מכך – הוא כולא את עצמו האמיתי בכלא חשוך. כלא שבתוכו אין לו כל סיכוי לראות את מי שהינו.

ולמה שהאדם לא יסבול אם זה מצבו?

ספרי עוסק בסבל האנושי, ובהבנה העמוקה שהסבל הוא כוח משמעותי וחשוב בתוכנו, מפני שהוא הכוח המניע אותנו לחפש אמת חבויה – ולגלות את ה"אדמיות" שבנו. ספרי מתבונן במבט חדש בסבל ובסיבותיו ומתווה דרך בהירה ואמיצה להשתמש בו ככוח המוביל אל החופש – וזאת, על ידי הפסקת השקר העצמי, כלומר, הפסקת התעתוע העצמי שבו אנו נתונים – משמע, הפסקת ההתכחשות לכלי המיוחד שבורכנו בו, "הכלי האדמי", כלי המודעות העצמית. ואז, מעצם גילוי האדמיות שבנו, הסבל ייעלם מעצמו...

ספרי מזמין אותך להיות אדם, או במילים אחרות – להפסיק להיות בן אנוש סובל. ספרי נועד לפתוח בפניך עולם עלום. עולם של תודעה נסתרת, נועזת ומרחיקת לכת. עולם של חשיבה חופשית, מרתקת ומיטיבה. עולם של הפסקת השנאה העצמית הקטלנית, שבה כולנו מוכים.

אנשים שיוצאים עימי לדרך כתלמידים, נאבקים בי לעיתים בתחילתה, בטרם נוצר האמון. הם דוחים את טענתי שהם מאוד רחוקים מעצמם. לטענתם, הם עברו אין־ספור קורסים, סדנאות וטיפולים. הם קראו את כל ספרי הידע הרוחני והטיפולי ותרגלו אין־ספור שיטות. לטענתם, הם מודעים לעצמם ומכירים את עצמם היטב. יתרה מזאת, בתחילת הדרך מתנגדים תלמידיי נחרצות לרעיון שהם פועלים משנאה עצמית. לא! אני לא שונא/ת את עצמי! הרי אני נותנ/ת לעצמי המון. למדתי להקשיב לעצמי, להיטיב עם עצמי, לדבר בשם עצמי.

עם הזמן ההתנגדות חולפת, ואמת חדשה נחשפת בפני תלמידיי. הם מגלים את התעתוע, את השקר הנורא שבו הם נתונים. יתרה מזאת, הם מגלים את כיעורו של הטרור הפנימי שתחת איומיו התמידיים הם חיים. תלמידיי לומדים לראות שחייהם הם חיים אקטיביים של עינוי עצמי. חיים של דחייה עצמית, תיעוב עצמי, הענשה עצמית, הגליה עצמית. חיים שמהותם היא האיסור על אושר. חיים שהכוח המניע אותם הוא רצון עמוק לא לחיות בגוף, לא לחיות על האדמה. לא לחיות.

הספר "כשהתודעה הגדולה הפכה לאדם" מתאר את מבנה תודעתו של בן האנוש הלכוד, שאינו מצליח לזהות את האדם שהנו. הספר מבהיר שזהו מבנה תודעתי קולקטיבי שכולנו נתונים בו. יש מי שיותר חשים בו, ויש מי שפחות חשים בו – אך כולנו חיים בתוך מבנה זה, שניצת בנו בשניית הלידה. כיצד נוצר המבנה הקולקטיבי הזה? מהם מרכיביו? מהם הכוחות ששומרים עליו כמבנה נוקשה שכמעט בלתי ניתן לפירוק? כיצד ולמה כוחות אלו נוצרו בתוכנו? באיזה אופן הם שולטים בנו בפועל?

בה־בעת הספר מחבר אותנו עם הכוחות האחרים המצויים בנו. הכוחות המכוונים אותנו להשתחרר מן המבנה הסגור שבו אנו נתונים בכפייה. הכוחות המנתבים אותנו אל החופש, אל השקט הפנימי, אל הפסקת הפיצולים והמלחמות הפנימיים, אל השלם והאוהב.

"כשהתודעה הגדולה הפכה לאדם" הוא סיפורו של עולמנו הפנימי על כל מרכיביו. הוא סיפורו של האדם בדרכו אל התבראותו השלמה.

מי אני?

יותר מ־40 שנה אני עוסקת בחקר התודעה ובריפויה –תודעתי העצמית ותודעתם של מאות, ואולי אפילו אלפי תלמידים. בעברי למדתי אומנות פלסטית. מטבעי אני אומנית. קיבלתי תעודת מורה בכירה לציור ולפיסול מן המדרשה לאומנות, אך בחרתי שלא להיות ציירת או פסלת, ולא ללמד זאת – כי לא הרגשתי שהאומנות הפלסטית מבטאת את מהותי.

יצאתי לדרך ששואלת – מה כן יבטא אותי? ישראל של שנות ה־80 החלה מתעוררת לתודעה חדשה. דרכי ריפוי וביטוי חדשות נוצרו, פותחו ויובאו, ואני טעמתי מהכול. התנסיתי בשיטות תנועה, משחק, ריקוד, ריפוי, בפיתוח קול, בנגינה, בתיפוף... אך דבר מכל אלו לא ענה על הצורך שלי להבין אמת בסיסית ומהותית. התקרבתי לקבלה, עיינתי באין־ספור כתבים עתיקים. למדתי באוניברסיטה לימודי רוח, לימודי יהדות, חקר התנ"ך, וגם שם לא מצאתי את מבוקשי. חיפשתי דרך נשית. דרך נטולת השפעות של החשיבה הגברית הדומיננטית, דרך שהעולם עוד לא הכיר בה. הבנתי שהעולם מוכה בעיוורון בגלל אופן החשיבה הרוֹוח בו אלפי שנים. דורות על דורות אנו מובלים על ידי חשיבה זכרית מוטעית. חשיבה שדוחה את גרעין האמת ומתנכרת לו, כפי שהיא דוחה את הנשיות ומתנכרת לה. מתוך ההתנכרות למהות הנשית נוצרו הדתות ונוצרו הזרמים הרוחניים הרווחים. כך פועל גם המדע, ולשם נדחקת האנושות בעשרות השנים האחרונות – להתרחק עוד ועוד ממהותה.

בשנות ה־30 לחיי כתבתי את ספרי הראשון, "שמאל, ימין ומה שביניהם". הספר השפיע על עולם הטיפול בארץ והפך לספר עזר למטפלים. הוא נלמד בבתי ספר לרפואה אלטרנטיבית. מאות ביקשו לחוות את הדרך שגיליתי. רבנים, מקובלים, פסיכיאטרים ורופאים באו לבקש את עצתי. בהמשך כתבתי ספרים נוספים.

עוד בתחילת דרכי, בזכות גילויי הראשונים, יצרתי שיטה טיפולית שעסקה בשיחות בין איברי הגוף. באמצעות תנועה ספונטנית טבעית של איברי גופם, לימדתי את תלמידיי ליצור שיחות בין איברי הגוף – יד מול יד שנייה, יד מול רגל, עין מול אוזן וכו' – ולספר אילו קונפליקטים קיימים ביניהם. פענוח הקונפליקטים שבין איברי הגוף הוציא לאור קונפליקטים שקיימים בחיים בפועל ופירק אותם. הקמתי בית ספר שנקרא: "בית הספר למודעות עצמית באמצעות הגוף", והעמדתי תלמידים רבים, אבל עדיין לא הגעתי לגרעין, ולא שקטתי. המשכתי לחקור ולבדוק ולהעמיק. בעודי מטפלת באנשים, מלמדת, מרצה, מנחה קבוצות, יוצרת סרט אומנותי, מקימה קבוצת תיאטרון, כותבת, מפרסמת, מנהלת אתר טיפולי, מעמידה תלמידים... שעטתי קדימה, כלומר, פנימה אל תוכי, והמשכתי לחקור.

לאורך הדרך בת עשרות השנים מצאתי בתוכי תשובות מופלאות, אך רק בשנים האחרונות חשתי שמצאתי את התשובה, בה"א הידיעה. ובזאת עוסק ספרי זה.

הספר הזה מבקש להיכתב

כתיבת ספר היא מלאכה לא קלה, במיוחד כשמדובר בספר בעל רעיונות מהפכניים. ספרי זה הוא ספר בעל רעיונות מהפכניים בהחלט, והוא בא לקעקע רעיונות בסיסיים שעליהם מבוססת המחשבה האנושית זה אלפי שנים.

הספר הזה מבקש להיכתב, ועליי להיכנע לדרישתו. לאורך תקופה ארוכה מאוד ניסיתי להתחמק מן הכתיבה בדרכים שונות ורבות מספור. דחיתי, העמסתי על עצמי המון מטלות אחרות, ברחתי לעיסוקים מרתקים, כשבעצם, עשיתי כל שביכולתי כדי לא להתמודד עם החומר הרב והלא נוח לעיכול שהצטבר במוחי.

מדי פעם עצרתי מבריחתי. הידע שהצטבר והתגבש בתוכי דרש זאת ממני. הוא דרש ממני להיות אחראית יותר ולהתמסר. ביטלתי מחויבויות ופיניתי לי זמן. שוב ושוב החלטתי לצאת למסע הכתיבה המרתק. התביישתי בפני עצמי על התחמקויותיי. הרגשתי שספינתי עומדת זמן רב מדי קשורה למזח וממתינה שאעלה עליה ואצא להפלגה. שוב ושוב עזבתי את יציבות האדמה וקפצתי אל אי־יציבותם של המים. התרתי את החבל הקושר את הספינה למזח, הנעתי את המנועים ויצאתי לדרך. אלא שבדיעבד התברר לי שבכל פעם שראיתי נמל וכיוונתי אליו את חרטום ספינתי, נטשתי את הספינה ונחתי בנמל. הכתיבה הזאת קשה. הכתיבה תובענית וחושפנית, והיא מבקשת ממני להיות מאוד ממוקדת ובהירה, ובעיקר לקדם את עצמי בדרכי אל עבר האמת.

יתרה מכך, ובזאת עליי להודות, מי שעבדו עליי במניפולציות אין־סופיות ודרשו ממני לרדת מן הספינה ולהתנחל בנוחות חיי, היו "שומרי השכל" – אותם כוחות מתעתעים הנטועים בכל אחד מאיתנו, שמשקרים לנו ומכשילים אותנו בדרכנו אל האמת. כוחות אלו דורשים מאיתנו לברוח מן הסבל במקום להשתמש בו כאמצעי לגילוי האמת. שומרי השכל הם כוחות שספרי יעסוק בהם רבות.

איני יכולה להתעלם מכך שהזמנים דוחקים. אני מרגישה שאין עוד מקום להתחמקויות, לא לוויתורים עצמיים ולא להליכה בין הטיפות. תקופת הקורונה, שהכתה בכולנו, הפכה את האדמה הרגשית שלנו לאדמה משקשקת. אי־יציבותה של האדמה דומה לאי־יציבותו של האוקיאנוס. קשה לנו לברוח מן האמת. גל ועוד גל פוקדים אותנו ומשפיעים חברתית ופוליטית על העולם כולו, ועל המדינה הקטנטנה שלנו בפרט. בעצם – אין לאן לברוח ואין לנו ברירה, עלינו לעמוד מול אמיתות ולהתמודד איתן!

בימים אלו אני מרגישה מחויבת יותר. ספר זה עוסק בתקופה העכשווית. בתקופה החדשה שאליה האנושות נדרשת.

למה חשוב לקרוא את הספר?

ספרי מזמין אתכם, הקוראים, למסע של גילוי עצמי כפי שאנו מצוּוים מתוכנו. כלומר, הספר הוא הזמנה להצטרפות לפעולה, שבני האנוש מחויבים לה מעצם הווייתם. לחיים שלנו עלי אדמות יש מטרה – לקדם את עצמנו לעבר היותנו ישות שלמה. כל אחד מאיתנו הוא אחד יחיד ומיוחד, אך הוא חלקיק מתוך ישות ענקית קולקטיבית שעדיין נמצאת בתהליך בריאה. מתפקידנו כיחידים לעשות את המוטל עלינו לקידום ישות זו לעבר התבראותה השלמה.

ספרי אינו ספר תיאורטי. זהו ספר שאמור ליצור בנו שינוי. מטרתי בספר זה היא לחשוף את הכוחות האדירים ששולטים במוח האנושי ובתודעת ה"אני" שלנו ולהוציאם ממחבואם, כדי שנוכל להשתחרר מאחיזתם הלופתת.

חקירה עצמית – גילוי "הטבע האדמי"

החקירה שלי אינה חקירה מדעית, והיא אינה נשענת על ידע שלקוח מספרים. לא תמצאו כאן ציטטות ולא הישענות על דברי חכמים. זוהי חקירה מעמיקה ויסודית שמתבוננת במיקרוסקופ דמיוני בתודעתי שלי, ובהמשך, בתודעתם של תלמידותיי ותלמידיי.

בעבר זו הייתה הדרך שבה למד האדם את עצמו ואת סודות הטבע. הוא התבונן והתפתח. כך נוצרו היוגה, הרפואה הסינית, הקבלה ועוד תורות חשובות שהשפיעו על מיליארדי בני אנוש. רק במאות האחרונות השתלט המדע על חיינו. הוא קבע כללים לחקירה ולגילוי האמת. השתלטות זו מונעת מן האדם המודרני לעשות את הדבר החשוב ביותר שהוא נועד לעשות – לצאת למסעות לימוד עצמו.

המדע המודרני היטיב את תנאי חיינו, האריך את שנותינו ונתן לנו מתנות טכנולוגיות, אך הוא הרחיק אותנו מעצמנו. הוא סגר את דלתות הכניסה לאמת המצויה בתוכנו. המדע אינו מאפשר לנו להתממש כבני אדם ולממש את ה"אדמיות" שלנו. ככל שהמדע יותר מפותח, כך הוא מכריח אותנו להיות בני אנוש סובלים, מתועתעים, כנועים ותלותיים. לא בכדי ככל שהטכנולוגיה שלנו יותר מפותחת, כך אנו יותר אבודים רגשית.

כולנו חווינו את תקופת הקורונה ואת ספיחיה כזמנים שבהם הורגש התעתוע בכל עוצמתו. מה גורם לנו להיות כה מתועתעים? האם זה בגלל חוסר מנהיגות? האם זה בגלל שמישהו מחוץ לנו רוצה לתעתע בנו? לשלוט בנו?

לטענתי, יש בנו, בתוך מוחנו, כוח מתעתע, שעושה הכול כדי שלא נדע מי אנו ולא נממש את היכולת המולדת ה"אדמית" שבורכנו בה לחוות את עצמנו באמת ולחיות את חיינו האמיתיים. מכאן שמי שרוצה להשתחרר מסבלו, אמור לעמוד בנחישות מול כוח זה, להכיר את עצמו באמת, ובעיקר לחיות את מי שהנו בפועל – כלומר:

א. לחיות את מי שהינו במובן הקולקטיבי, כאדם בכלל, כלומר, כמין בעל תכונות מסוימות החי בכדור הארץ.

ב. לחיות את מי שהינו כאדם פרטי ייחודי.

אדם שמבקש לחוות מי הוא, אך יוצא ללמידת עצמו באמצעות שכלו תאב הידע, אינו מקדם את עצמו, אלא מפיל את עצמו עוד ועוד לעיוורון. חוויית עצמנו אינה פעולה של רכישת ידע. זו אינה פעולה שכלית. חוויית עצמנו היא פעולה רגשית. חוויית עצמנו האמיתיים היא ההסכמה להשתנות לטבע המולד הראשוני שלנו. לטבע ה"אדמי" שלנו.

ספרי מזמין אתכם להרגיש, לחוות, לחוש, לתרגל קרבה עצמית ולהיות.

ספרי מזמין אתכם לכעוס, להתנגח, לבכות, להתבלבל ולמצוא אתכם האמיתיים בתוך עצמכם.

ספרי הוא מראָה – לפעמים מראה מכאיבה וחותכת. לפעמים מכעיסה ומעוררת דחייה. לפעמים מלטפת. אבל היא עומדת שם עבורכם עם המון אהבה.

ספרי אינו מזמין אתכם לרכוש ידע.

השתחררו מן הידע שרכשתם. בואו תמימים...

חלק ראשון

התודעה הגדולה

פתיחה

בפרק זה אציג בפניכם, הקוראים, באמצעות תרגיל שערכתי בקבוצה טיפולית, כיצד ברובדי העומק שלנו אנו חווים את עצמנו כמי שפשעוּ פשע נורא, ובעטיו אנו מרגישים ראויים להיכלא. בחלק זה אתאר את ההכרה שיורדת על תלמידותיי בעת התרגיל שבו הן גילו שבעצם הן מענישות את עצמן על פשע שהן מעולם לא ביצעו. בתרגיל הן למדו לגלות, בהבזק של חוויה, מדוע אסור להן מתוכן להיות חופשיות ומאושרות.

פרק א'

הכלא

הנשים של יום חמישי

אחת לשבועיים, בימי חמישי בערב, הן מגיעות לביתי. ארבע נשים עמוקות, המעוניינות להשתחרר מן הכלא התודעתי שבו הן נתונות. הן, מצידן, אינן מגדירות את עצמן כנתונות בכלא. הן פשוט מרגישות הרבה סבל בחייהן.

קבוצה זו מורכבת מנשים שכולן אימהות, וחלקן כבר סבתות. כולן מרגישות אשמה לגבי אימהותן. אצל חלק מהן האשמה הופכת לעשיית יתר למען הילדים והנכדים. אצל חלקן האשמה הופכת לטינה כלפי ילדיהן – טינה שמוסיפה עוד רובד של אשמה. נוסף על כך הן חוות אי־נחת בזוגיות ובתפקודן הכללי בעולם. כולן לא מרוצות ממראה הגוף שלהן, ולרובן יש כאבי גוף. נושא האכילה הלא סדירה שלהן מעיק עליהן, כמו גם חוסר שמחת החיים, חוסר היכולת לקום, להתחדש, לשנות ועוד.

נינה נשואה שנים רבות ומרגישה שנישואיה מייצבים אותה ומעניקים לה שקט וביטחון, אך הם מרדימים אותה. היא אישה סוערת שבחרה ברדימות, ולכן היא מרירה פעמים רבות, בורחת לעבודה קשה, וגופה דואב. רונית מרגישה לכודה בנישואים מדכאים, ואין לה אומץ להיפרד מבן זוגה. מצבי הרוח שלה משתנים לפי התנהגותו של בעלה. אף שבטבעה היא מרבה לצחוק ומלאת שמחה, בפועל היא כעוסה רוב הזמן וסובלת ממערכת עיכול בעייתית. נעמה מלאת כעס ובוז על עצמה כאישה. היא מרגישה כבדת משקל. בעבר הייתה מתחנפת לכל גבר כדי שיעניק לה פירור של חום. היא מתביישת בכך ובזה לעצמה עמוקות. קשה לה לדבר על ילדותה, שכיום נראית לה רצף של התעללויות רגשיות. ריקי עסוקה ללא סוף בעד כמה היא לא אהובה, עד כמה דוחים אותה כולם, במיוחד גברים, ועד כמה אין לה מקום בעולם. יחסיה עם אביה ואמהּ בעבר ובהווה מאוד טעונים, והיא מרגישה דחויה מאז ילדותה ועד היום.

כלפי חוץ, מי שמכיר אותן חושב שהן נשים נפלאות. מתפקדות היטב. מנהלות את חייהן ביד רמה, חברותיות, עליזות, מצליחות. בתוכן הן מרגישות עלובות, נחותות, מנוצלות, חסרות ערך. נשים אלו כלואות בכלא תודעתי.

כלא תודעתי אינו דבר שניתן לראותו בעיניים. כשאנו רואים תוכי צבעוני יפהפה, החי בכלוב מתכת קטנטן בסלון של משפחה נטולת לב, ברור לנו שהוא יצור שנתון בכלא. ברור לנו שנגזל ממנו החופש. שהוא איבד את הזכות להיות תוכי. כך בדיוק מרגישה "המהות האדמית" שלנו – היא איבדה את זכותה להיות היא. היא נתונה בכלא קטנטן, עבש וחשוך, כלא תודעתי.

אנו מדמים שאנו יצורים חופשיים בעלי יכולת בחירה – אך זהו שקר עצמי – אנו יצורים חופשיים לכאורה, יצורים בוחרים כביכול.

מתוך יומני

"אתמול, בפעם ראשונה בחייהן, נבקעה תודעת הכלא של תלמידותיי. רק אז הן הבינו חווייתית שהן נתונות בכלא תודעתי.

במהלך תרגיל, שבו מעכנו כולנו יחד בידינו את גופה של ריקי, ששכבה במרכז החדר, היא החלה לזעוק – 'די, די, די... בבקשה די...' – ואני שאלתי, 'מה די?' והיא ענתה מתוך בכי אדיר – 'די לי להקריב את עצמי שוב ושוב. די לי להיות השעיר לעזאזל.'

כששאלתי אותה, 'מיהו בדרך כלל השעיר לעזאזל? מה חטאו?' היא ענתה, 'השעיר לעזאזל הוא שה תמים. הוא מעולם לא עשה דבר רע. הוא סתם קורבן, הוא נזרק מן הצוק על לא עוול בכפו.'

אז השתרר שקט בחדר. ריקי נשמה עמוקות. שתקה עוד רגע, ואז פרץ ממעמקי בטנה בכי גדול של תובנה בהירה – 'אני חפה מפשע.'

בחדר השתרר שקט אדיר. התובנה העמוקה של ריקי עוררה את תודעתן של כל הנשים שבחדר – 'מעולם לא עשינו כל פשע, אנו רק מדמות את עצמנו כפושעות,' 'אנו חיות בכלא, כי אנו סוגרות את עצמנו בו, מפני שאנו מאמינות שאנו ראויות לעונש.' וכך נפרץ הכלא התודעתי. נולדה בהן ההכרה העמוקה שהכול שקר. שהן חיות בשקר עמוק, שגורם להן סבל בל יתואר.

פתאום הן הבינו ששנים על גבי שנים הן מתעקשות לדבוק בכלא שלהן, בלי שהן יודעות כלל שהוא קיים בתוכן. הן הבינו שמאז ומעולם הן הרגישו באופן סמוי שהן מחויבות לרצות עונש – לעבוד קשה, לסבול, לתת דין וחשבון על כל פיסת אושר קטנטנה שהן כביכול גנבו, לקבל עונש על כל פירור של אהבה שליקטו.

בהבזק של רגע הן גילו שכל חייהן הן נאמנות לסוהר דמיוני ששומר על דלת של כלא דמיוני, שמצוי בתודעתן. פתאום הן הבינו שכל חייהן הן מתפקדות מתוך נאמנות־על לאותו סוהר, ואפילו אינן מסוגלות להעלות על הדעת את האפשרות להשתחרר ממנו. הן קלטו בבהירות שבתודעתן לא קיימת אפשרות של עזיבת הכלא. שהן דבקות בכלא ובסוהר מרצונן המלא. הן הבינו שהמחויבות שלהן לכלא נובעת מכך שהן מרגישות שחובה עליהן לרַצות עונש על פשע דמיוני שהן כביכול ביצעו בעברן.

ואז... התבהר להן שמעולם לא היה פשע, שהכול הוא תעתוע מוחי, שהשופט דמיוני, וגם הסוהר דמיוני. שרק בדמיונן הן שפחות של אדון רודני שמענה אותן, ושהן מרצות עונש של מאסר עולם עם עבודת פרך על לא עוול בכפן."

חקירה מעמיקה יותר של פשע דמיוני זה הבהירה לנשות הקבוצה שכולנו, כבני אדם, מאמינים שיש בנו גרעין של רוע פנימי, שבעטיו גורשנו טרם עת מן הרחם (לעניין זה אקדיש בהמשך דיון מעמיק). רוע זה, שנסתר מאיתנו, מייצר בנו אשם תמידי וצורך קבוע לרַצות עונש. החוויה הפנימית שאנו נושאים באופן מולד חוזקה על ידי הדת היהודית. היא תרמה לתחושת האשם הגדולה בכך שהטילה על האדם, באמצעות סיפור הבריאה השני שבספר בראשית, את אשמת האכילה מעץ הדעת טוב ורע, שהיה אסור לאכילה, ולפיכך את אשמת הגירוש מגן העדן והמוות שנגזר עלינו, בני האנוש.

ריקי היא אשת מקצוע נפלאה. היא פסיכולוגית קלינית מצליחה. היא נאה מאוד, אינטליגנטית, חריפת שכל וחדה. היא אם לשלושה בני נוער, גרושה שנים רבות ומנהלת בכוחות עצמה את ביתה ואת הקליניקה המשגשגת שלה. היא אוהבת לצחוק, ומי שפוגש בה לראשונה רואה אישה מרנינה, שמחה, קלילה ומלאת חיים. אך ריקי נושאת בתוכה סבל נורא. רשמית היא אישה חופשייה, אך בתוכה היא אישה כלואה במרתף עינויים. שנים על שנים היא מבקשת לבנות לעצמה בית שלם ומנחם, להיות בזוגיות טובה, להרגיש אהובה. אלא ששוב ושוב היא מתנסה במערכות יחסים שרק מורידות אותה ומשפילות אותה.

בילדותה ראתה בה אימהּ ילדה טיפשה ומכוערת, ביקרה אותה ללא סוף ודחתה אותה שוב ושוב. אביה אומנם העריץ אותה, אך לא באמת חיזק אותה, לא תמך בה ולא שחרר אותה לחיים. להפך, הוא החזיק בה כשלו. היא הרגישה שהיא אחת משלל הנשים שהוא העריץ. ריקי חיה עד היום את בית הילדות שלה, שאותו היא נושאת בתוכה, והיא עדיין נלחמת על זכותה להיראות, להישמע ולהתקבל על ידי הוריה.

אף שריקי עברה מאז נעוריה טיפולים רבים, למדה את נפש האדם והוסמכה לטפל, היא נתונה בכלא תודעתי, שאינו מאפשר לה לדעת מי היא, ואינו מאפשר לה לממש בחייה זוגיות ראויה. היא שבה ומזמינה לחייה גברים שעליהם היא נסמכת מתוך תחושת קטנות ואשמה. במודע היא מצפה מהם שיעטפו אותה ויפנקו אותה וייתנו לה בית – אך מתוך רובדי העומק שלה, מבלי שהיא חווה שהיא עושה זאת, היא מבקשת מהם שיהיו עבורה סוהרים וימנעו ממנה חופש. בלי שהיא יודעת, היא מבקשת מהם שישיבו לה את חוויית היותה ילדה דחויה ולא אהובה.

ריקי מתארת את הגבר שלה כבוגדני, לא נאמן, דורש ממנה להיקשר אליו בלי שהוא מוכן להיות נאמן לה. עליה להסכים לכל משוגותיו. להמתין לו בעודו יוצא עם נשים אחרות ועוד. ולמרות כל זאת, היא מרגישה שאינה מסוגלת להיפרד ממנו.

ללא הכרה בכלא, בדרך התנהלותו, במי הוא הסוהר האוסר את היציאה מן הכלא ובמי הוא הכלוא – ריקי לא תוכל להגשים את חלומה להיות אישה חופשייה, המותרת לאהבה אמיתית ושלמה.