דף הבית > מיליונר ללא עבר
מיליונר ללא עבר / קרול מרינלי
הוצאה: הוצאת שלגי

מיליונר ללא עבר

         
תקציר
ז'אנר: רומן רומנטי הוצאה לאור: שלגי הוצאת ספרים עמודים: כ-208 ניקולאי אריסטוב חי לפי כלל אחד: לעולם אל תסתכל לאחור. הטייקון הבלתי נלאה קבר את עברו כה עמוק, כך שנראה שהדבר היחיד שמניע אותו הוא הנהג האישי שלו. עד שהוא פוגש בחתונה את רקדנית הבלט האלגנטית, רייצ'ל קרי. מבעד לחיוך המתורגל שלו ומאחורי חושניותו המולדת הוא מביט באישה בעלת צללים כהים מן העבר, כמו שלו. לילה משלהב אחד ביחד מוביל את ניקולאי להבטיח לרייצ'ל שבועיים של הנאה צרופה. אך זו הפעם הראשונה שהמיליארדר הנחוש משקר... כי שבועיים זה לא מספיק.
פרק ראשון

פרולוג
ניקולאי אריסטוב פתר את סוגיית עברו הקשה.

או ליתר דיוק, הוא היה בטוח למדי שעשה זאת.

אולם הבוקר, אחרי שהמשרת שלו הגיש לו את התה החזק שאהב, ניקולאי לא הרים את הכוס כהרגלו – הוא חשש שידו אולי תרעד, והוא החליט זה מכבר, לא לאפשר לאדם אחר להבחין בחולשתו.

כך, הוא הצליח לשרוד.

לאחר הגשת ארוחת הבוקר, המשרת שלו החל לצאת מהסוויטה הראשית היוקרתית, שעל סיפון הגשר של הסופר-יאכטה, אולם ניקולאי קרא לו לחזור.

"אני צריך שתטפל במשהו, הבוקר."

"בהחלט."

"אני צריך חליפה חדשה."

"סוויל רואו ורחוב ג'רמין נמצאים –"

"לא," קטע אותו ניקולאי. המשרת לא הבין נכונה את בקשתו. ניקולאי לא רצה שאחד החייטים הטובים ביותר בלונדון יובא אל היאכטה, וגם לא רצה להגיע אליהם. "אני רוצה שתלך לחנות כלבו ותקנה לי חליפה. אתה יודע את המידות שלי."

"כן, אבל –"

ניקולאי נד בראשו, בקצרה ובקוצר רוח. הוא לא היה צריך להסביר את דרך חשיבתו למשרת שלו, לכן במקום זה, ציין את דרישותיו. "אני רוצה שתקנה חליפה בצבע פחם, ואני צריך גם חולצה ועניבה, שמתאימות לחתונה בכנסייה. אוה, ואני אצטרך גם נעליים."

"אתה רוצה שאקנה לך בגדים, מהקולב?" וידא המשרת שלו בזהירות, ובצדק – ניקולאי היה גבוה ורחב כתפיים והתלבש בקפדנות. הבגדים שלו הגיעו ממעצבים בולטים – כולם רצו שהוא ילבש את שמם, למען הסיכוי הקטן שיופיו המהורהר והכהה יצולם, באחת מיצירות הפאר שלהם. למה שהוא ישלח את המשרת שלו לחנות כלבו, כשחדר הארונות שלו מלא במיטב הבגדים?

"כן," אמר ניקולאי, "ואני צריך שתלך בזמן הקרוב. החתונה בשתיים."

ניקולאי אמר לו מה טווח המחירים שהוא מקציב ללבוש שלו וראה את המשרת שלו המאופק-לרוב ממצמץ – אחרי הכול, בקבוק השמפניה הריק, שהוא פינה מארונית הלילה הבוקר, עלה רק קצת פחות מהסכום שהוקצה להיום. ניקולאי הוציא אלפים על שמפניה. ועם זאת, עבורו היה מדובר בתקציב צנוע בהחלט.

"לא ידעתי ששוב הגיעה התקופה הזאת, ועוד כל-כך מהר!" התלוצץ המשרת שלו. ניקולאי חייך חיוך קטן, משום שהם היו בשלהי האביב.

למשך מספר חודשים מדי שנה, חיי המותרות שלו על סיפונה של הסופר-יאכטה נעצרו, וניקולאי עבד על הספינות מבקעות הקרח הענקיות באוקיינוס האטלנטי. הוא חזר משם, לאחרונה. שם, הוא לבש שכבות עבות וחבש אושנקה. בשאר הזמן, הוא היטיב ללבוש את עושרו. הוא היה עשיר, מצליח בתחומים רבים, וניקולאי היה בטוח שרוחות הרפאים של העבר נשכחו מזמן. אף אחד לא יכול היה לנחש, שהוא נולד חסר פרוטה או שבושה ופחד נהגו להעיר אותו בלילות, שטוף בזיעה קרה.

"אני אמור לקנות מתנת חתונה?" שאל המשרת.

"לא."

רק כשהמשרת המבולבל במקצת שלו עזב, כדי לבצע את הוראותיו, ניקולאי הרים את הספל מהצלוחית. הוא צדק כשחיכה שהמשרת שלו יעזוב, כי ידו אכן רעדה קלות, כשתהה מהי הדרך הטובה ביותר להתמודד עם היום הקשה הזה, במה שהיו פעם חיים קשים.

עכשיו, החיים היו טובים.

הוא עבד קשה, כדי שהם יהיו כאלה.

ניקולאי נלחם כנגד הסיכויים וסירב להפוך לסטטיסטיקה נוספת. במקום להניח למי שהתעללו בו לשבור אותו, הוא נאבק לא רק כדי לשרוד אלא גם כדי לשגשג. במקום לפנות לשתייה או לסמים, שיעמעמו את כאב העבר, הוא ניצב מולו.

התמודד איתו בהצלחה.

ברור שהוא התמודד איתו בהצלחה, אמר לעצמו.

כעת היה ברשותו צי של סופר-יאכטות, והוא הוזמן בקביעות לאירועים של המי ומי – מסיבה על היאכטה שלו, הייתה המקום בהא הידיעה שבו כולם ביקשו להיות.

היה לו הכול, הודות ליורי, שהיה גם המנטור וגם המושיע שלו.

ניקולאי היה מוכן להרוג, בשביל עוד שיחה אחת עם האיש. הוא היה זקוק אנושות לעצה שלו, היום.

האדם היחיד שידע את האמת על עברו, היה יורי.

"בריס דרוז'נו נה באדט גרוזנו," הוא אמר לניקולאי. זה היה פתגם רוסי עתיק – אם תחלוק בנטל, הוא לא יהיה כבד כל-כך.

ניקולאי סיפר ליורי את האמת, רק כדי שיורי לא יזעיק את הרשויות שישלחו אותו בחזרה לדצקי דום, בית היתומים שממנו ברח. אך הסתבר שיורי צדק – השיתוף בנטל באמת הקל עליו.

אך יורי לא היה כאן, לכן ניקולאי נאלץ לשאול את עצמו, מהי הדרך הטובה ביותר להתמודד עם היום.

ניקולאי רצה לראות את חברו מתחתן, אך הוא לא רצה להיראות. אם סב יראה אותו, אין ספק שהוא ישאל למה ניקולאי ברח בלי להגיד מילה לחברו, וזה היה משהו שניקולאי לא רצה לדבר עליו.

אסור שהעבר שלו יכתים את ההווה, החליט ניקולאי. הוא יחמוק לתוך הכנסייה באין רואים, וגם יעזוב כך. אין שום דבר שהוא צריך לעשות, שום סודות שהוא צריך לחשוף.

ניקולאי כמעט יכול היה לשמוע את יורי פוסל את דרך ההתמודדות שלו, וקשר קטן של אי-שקט התהדק בחזהו.

יורי היה אומר שבהסתתרות, שבהתחמקות אל ירכתי הכנסייה, הוא בוחר במוצא הקל, וזה לא מתאים לניקולאי.

הוא נעמד, חצה את הסוויטה והשקיף החוצה אל קנרי וורף, שם עגן אמש. הזכוכית לא אפשרה לאיש לראות פנימה – צעד הכרחי, כי התקשורת הייתה שמחה להנציח בתמונות, את העשירים והמפורסמים ואת ההתנהלות הדקדנטית שעל סיפון היאכטה שלו. הוא בהה בעיוורון, במשפחות ובזוגות שהצביעו על היאכטה וצילמו תמונות של האטרקציה, שהייתה ביתו.

ניקולאי היה רגיל לזה.

היאכטה שלו נקראה סוובודה, המילה הרוסית לחופש, והיא משכה אליה קהל כל אימת שעגנה, במיוחד מפני שהחזיקה על סיפונה מכונית משלה. המראה של הכבש הנפתח ושל ניקולאי היוצא בנהיגה היה מרשים. לרוב, ביתו עגן בסביבה נוצצת יותר. המקום האהוב עליו היה דרום צרפת, וכן המפרץ הפרסי.

בדיוק בעודו משייט במפרץ עקבה, ניקולאי גילה לראשונה על סב ונעמי. הוא שכב במיטה, מבלי להצליח להירדם, ושקל להעיר את היפהפייה הבלונדינית שלצידו, בדרכו הרגילה. תחת זאת הוא קם וניגש אל סיפון השמש, ותחת הכוכבים פתח את המחשב הנייד שלו.

כדרכו, ניקולאי חיפש חדשות על חבריו מימי הדצקי דום, והוא קרא את החדשות העדכניות על סב.

 

סבסטיאן דרז'בין, המומחה לאבטחת אינטרנט שמתגורר בניו-יורק סיטי, נצפה בלונדון מתהדר בפנס בעין ובחתך מכוער. לצידו, נראתה העוזרת האישית שלו, נעמי ג'ונסון, עונדת טבעת אירוסים, עם יהלום שחור ענקי.

 

בתמונה שהתלוותה לכתבה הקטנה נראו סב, ומי שכנראה הייתה נעמי, הולכים יד ביד ברחוב, ולמרות פניו החבולות, סב נראה מאושר.

הוא היה ראוי לאושר.

בילדותם, סב וניקולאי היו כמו משפחה.

בבית היתומים היו ארבעה ילדים כהי-שיער, חיוורי-עור וכהי-עיניים שאתגרו את המטפלים. הם נולדו ללא תקווה, אבל לכל אחד מהם היו חלומות.

בהתחלה הם חלמו, שביום מן הימים משפחה תבחר בהם.

אך זה לא קרה, ולבסוף נאמר להם באכזריות למה. עורם החיוור שלא הווריד ושיערם הכהה, העידו עליהם שהם רוסים שחורים, והרבה יותר קשה למצוא להם בית, מאשר לילדים בלונדיניים וכחולי עיניים.

הם עדיין המשיכו לחלום.

כל הבנים היו משוכנעים שהתאומים, דניאיל ורומן, יהפכו למתאגרפים מפורסמים. סב, עם מוחו הפיקח, יגיע רחוק, ובאשר לניקולאי, אף שלא היה לו מושג מי היו הוריו, הוא היה בטוח שאביו היה מלח.

בטוח.

אהבתו של ניקולאי לאוקיינוס הושרשה בו, עוד הרבה לפני ששזף בכלל את עיניו בים.

אבל בדצקי דום, חלומות מתו בקלות.

בגיל שתיים-עשרה דניאיל אכן נבחר ועבר לחיות עם משפחה אנגלית. התאום הזהה שלו, רומן, התפרע לאחר מכן יותר מתמיד, והועבר לאגף המאובטח.

בגיל ארבע-עשרה, כשסב התחיל להצטיין בלימודים, הוא הועבר לכיתה אחרת ותלו בו תקוות רבות, שהוא יקבל מלגה לבית ספר יוקרתי. ניקולאי וסב עדיין נסעו יחד באוטובוס לבית הספר וישנו יחד באולם השינה בלילה, אבל ללא חברו, הציונים של ניקולאי הידרדרו, ומורה שהוא תיעב סימן אותו כמטרה.

"תגיד לי, ניקולאי, למה הציונים שלך ירדו פתאום?"

ניקולאי משך בכתפיו. הוא לא אהב את המורה הזה, שתמיד נטפל אליו והעניש אותו בריתוק, וכך הוא פספס את האוטובוס ונאלץ לחזור ברגל.

"סבסטיאן עזר לך?" שאל המורה.

"נייט." הוא נענע בראשו. "אני יכול ללכת עכשיו? אחרת, אני אפספס את האוטובוס."

היום היה קר ומושלג, והמעיל שלו לא היה איכותי.

"אנחנו צריכים לדבר על זה," אמר המורה. "זה לא ייראה טוב בטופס בקשת המלגה של החבר שלך, אם איאלץ לכתוב שסבסטיאן עזר לך לרמות."

"הוא לא עזר לי."

המורה הוציא דף בחינה במתמטיקה, שניקולאי עשה לאחרונה, אמר לו לשבת וביקש ממנו לכתוב את התשובות לשאלות.

"לפני חודשיים, ידעת לפתור את התרגילים האלה, אז למה לא עכשיו?"

"אני לא יודע."

"זה עלול להיות גרוע מאוד, בשביל החבר שלך..."

ניקולאי בהה במספרים והתחנן שהתשובה תתגלה לו. ברור שסב עזר לו, זה לא התפרש בעיניהם כרמאות, אלא רק כחבר שעוזר לחבר.

וכעת זה עלול לגרום לצרות.

"סבסטיאן עשה את העבודה שלך, במקומך?" שאל המורה והרים את ידו. ניקולאי חשב שהוא עומד לחטוף מכה על הראש, אבל היד נחתה על כתפו של ניקולאי.

"נייט," אמר ניקולאי וניסה להתנער מהיד, אך היא נותרה במקומה.

"קדימה, ניקולאי," אמר המורה, ואחרי שהסיר את ידו, התיישב לצד ניקולאי. "איך אני אעזור לך, אם לא תספר לי את האמת?"

"הוא לא עשה את העבודה שלי."

"אז אתה אמור להצליח לפתור את התרגילים."

אבל הוא לא הצליח.

הוא שמע את רעמת הצופר של האוטובוס וידע שהאוטובוס עוזב.

"אני אסיע אותך הביתה," אמר המורה, וניקולאי קימט את מצחו, משום שהיה מעדיף ללכת בשלג. "בנוגע לעזרה שקיבלת מסבסטיאן..."

"לא רימינו," התחנן ניקולאי, כדי שחברו לא יאבד את המלגה שלו. "סב רק הראה לי איך פותרים."

"זה בסדר," אמר המורה בעדינות, וניקולאי לא הבין את הטון המשונה בקולו של האיש, אולם דפיקות ליבו הזהירו אותו לחשוש מפניו. "נוכל לשמור את זה בינינו. אף אחד לא חייב להסתבך בצרות."

ניקולאי הביט במספרים ואחר-כך הרגיש יד על רום ירכו.

"נכון?" בירר המורה, וניקולאי לא ענה.

 

 

המשרת שלו חזר בזמן והצליח לא לזקוף גבה, למראה השולחן שניקולאי הפך בזעם, בהשפעת הזיכרון הרחוק שעלה בו. תחת זאת, המשרת פרש לפניו את הבגדים שקנה ואפילו הספיק לגהץ.

ניקולאי ניגש אל המקלחת והחליט לא להתגלח. שערו הכהה הסמיך צנח בעיצוב מושלם.

הוא לבש את החולצה הלבנה המגוהצת ואת העניבה האפורה כמתכת אקדח, שהמשרת שלו בחר. החליפה הכהה התאימה לכתפיו הרחבות, יותר מכפי שציפה.

הוא הרגיש כאילו הוא מתלבש להלוויה, מרוב צער על חברו האבוד, אולם הוא רצה בכל מאודו לראות את סב מאושר.

עיניו יישארו מאחורי משקפיים כהים, החליט ניקולאי כשהרכיב אותם. הוא יסיר אותם ברגע האחרון, כשייכנס לכנסייה.

הוא יגיע ויעזוב באין רואים, ולכן במקום להזעיק את הנהג שלו או למשוך אליו תשומת לב בצאתו מהרכב, הוא פתח בהליכה לאורך סאות' קי ואחר-כך עצר מונית שחורה.

הנהג פטפט על מזג האוויר, שהיה חמים יחסית לחודש מאי, אך ניקולאי לא הגיב. כשעצרו מול הכנסייה והנהג פנה לגבות את התשלום, ניקולאי נד בראשו.

"שתי דקות," אמר, במבטא רוסי כבד.

שתי הדקות הללו הפכו לעשר, אך הנהג לא מחה, אחרי הסכום שזה עתה החליף ידיים.

ניקולאי ישב והתבונן באורחים המטפסים במדרגות הכנסייה, והכין את עצמו לכניסה שלו. התקשורת הייתה במקום, והמשטרה חסמה את התקרבות ההמון, בצד השני של הכביש.

הוא שיער שסב בוודאי כבר בפנים, כי למרות שסקר את הקהל, הוא לא הבחין בחברו הוותיק. סב היה מופנם ואהב ספרים ומחשבים יותר מאנשים, אולם ביום חתונתו, הגיעו אנשים רבים לחגוג איתו.

כולל ניקולאי.

הוא ראה אישה תמירה ודקה, עם להבה של שיער אדום ארוך, יוצאת מרכב יוקרתי. היא צחקה ופטפטה, כשעזרה לאישה בהיריון מתקדם לצאת מהרכב. ניקולאי זיהה את האישה ההרה כליבי, אשתו של דניאיל, מהכתבה שקרא בחדשות, במסגרת חיפושי המידע שלו על חבריו.

כך שבוודאי, גם דניאיל כאן.

שתי הנשים עלו במדרגות ונכנסו לכנסייה, וניקולאי שמע פעמונים מדנדנים, כשאורחים נוספים התחילו לזרום פנימה.

"עוד שתי דקות," אמר שוב לנהג.

ההתמודדות עם עברו הייתה קשה, כמצופה.

סב שאל את ניקולאי מה הסיבה לדמעותיו, בלילה שבו ברח. ניקולאי לא היה מסוגל לענות על השאלה אז והוא גם היה רחוק מלהיות כשיר לענות עליה כעת. הוא לא רצה לפגוש באי-הנוחות, שתשתקף בעיניו של כל מי שישמע על העבר המכוער.

הוא יצא מהמונית ושם פעמיו אל הכנסייה, ובדיוק כשהמכונית של הכלה נגלתה לעין, הוא חמק פנימה.

הוא קיווה, שבאין רואים.

אילו יורי היה בחיים, ייתכן שהיה אומר שניקולאי מסתתר ושהוא צריך להתמודד עם המצב בתעוזה הרגילה שלו, אך במקרה הנוכחי ניקולאי לא רצה לשעות לעצות חכמות – הוא יפעל בעצתו הוא.

אין שום צורך, לדוש בעבר.

שום צורך, להזמין אליו שוב את הבושה.

מה חשבו הקוראים? 0 ביקורות
המלצות נוספות עבורך
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי 26 ₪
מודפס 88 ₪
דיגיטלי39 ₪ 31.2 ₪
קינדל38 ₪ 30.4 ₪
דיגיטלי 29 ₪
מודפס98 ₪ 49.9 ₪
עוד ספרים של הוצאת שלגי
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי28 ₪ 29 ₪
עוד ספרים של מילי
דיגיטלי 35 ₪
מודפס 39 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי 35 ₪
קינדל 34 ₪
מודפס 79 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
הירשמו לרשימת התפוצה של ביבוקס
Powered by blacknet.co.il