נערת המסיבות

מקרוב היא נראתה מסוכנת יותר מאשר יפה. פיו של קונל התהדק. נכון, היא הייתה ממש יפהפייה, אך... דהויה. כמו פרח שנקטף טרי ורענן כדי לקשט בו את דש חליפתו של גבר לקראת לילה של בילוי סוער, אבל מוטל כעת נבול, שמוט לו על חזהו.

שקועה בשינה עמוקה, היא הייתה שרועה על ספת העור הלבנה. היא הייתה לבושה בחולצת טריקו רחבה, שהתעקלה על קימורי שדיה וישבנה והסתיימה באמצע רגליה השזופות להפליא, שנראו כאילו הן נמשכות עוד ועוד בלי סוף. לצידה הייתה מוטלת כוס ריקה של שמפניה, מרוחה בטביעות אצבעות, הפוכה ובוהקת באור השמש האביבית. בריזה קלילה התגנבה מבעד לחלונות הפתוחים אל המרפסת, אך לא היה בה די כדי לגרש את ריח עשן הסיגריות שעמד בחדר, ביחד עם ניחוח הקטורת הכבד. קלישאה על גבי קלישאה, כולן היו מיוצגות כאן – מרוכזות בגוף הנפלא של אמבר קרטר ששכבה כשזרועה הכפופה משמשת לה כר מתחת לראשה, ושערה השחור נשפך כמו דיו על גבי עורה השזוף.

אילו הייתה גבר, הוא כבר היה מנער אותה ביד מלאת סלידה כדי להעירה, אבל היא לא הייתה גבר, אלא אישה. אישה מפונקת, יפהפייה במידה שעשויה לבלבל את דעתו של כל אחד, שהפכה כעת לנטל שמוטל עליו. ומשום מה הוא לא רצה לגעת בה. הוא לא העז.

לעזאזל עם אמברוז קרטר הזה, הוא חשב לעצמו בזעם, בהיזכרו בתחינתו הבכיינית של האיש המבוגר. אתה חייב להציל אותה מעצמה, קונל. מישהו חייב להראות לה שהיא לא יכולה להמשיך בצורה כזאת. ולעזאזל גם איתו ועם המצפון המטופש שלו, שגרם לו להיעתר למילוי העסקה המטורפת הזאת.

הוא עצר והקשיב. דממה מילאה את הדירה – אבל אולי מוטב היה שהוא יבדוק שהיא אכן ריקה. שאין עוד גופות שמוטלות בה באחד מחדרי השינה הרבים. שאין פה מישהו שיוכל לשמוע את מה שהוא עמד להגיד לה.

הוא עבר חרש ובמהירות מחדר לחדר, אבל בין כל שרידי הפיצה הקרה בקופסאות הקרטון השמנוניות, ובקבוקי השמפניה היקרה, הריקים למחצה, הוא לא הבחין באף אחד. רק פעם אחת הוא נעצר – כשפתח את דלת אחד מחדרי השינה המיועדים לאורחים, שהיה מבולגן, עם ספרים, בגדים זרוקים ואופני כושר מאובקים למראה. נסתרת למחצה, מאחורי ספת הקטיפה, נחה ערימה של ציורים, וקונל ניגש אליה. חוש האספן שבו אילץ אותו לעלעל בציורים בעניין. הציורים על בדי הקנבס היו עזים ומלאי זעם – עם כתמים ומריחות של צבע, שחלקם הודגשו על ידי שוליים של דיו שחור. הוא בחן אותם במשך כמה רגעים, עד שאילץ את עצמו להיזכר שהוא נמצא פה לשם מטרה מסוימת, ופנה מהציורים כדי לשוב אל הטרקלין, שם הוא מצא את אמבר קרטר, שרועה בדיוק באותה התנוחה שבה הוא השאיר אותה.

"הגיע הזמן להתעורר," הוא נהם. ואז, כשלא זכה לשום תגובה, הוא חזר על זה – הפעם בקול רם יותר. "אמרתי לך להתעורר."

היא זזה. זרוע זהובה נשלחה להסיט הצידה מסך עבה של שיער כהה אשר הסתיר את רוב פניה, מה שהעניק לו לפתע הצצה בלתי מופרעת בצדודיתה, באפה הקטן והחמוד ובהשתרבבות הטבעית של שפתיה האדמדמות. ריסים עבים רפרפו והתרוממו בעת שהיא הסבה אט-אט את ראשה כדי להביט בו, והוא קלט שלעיניה יש את הגוון הירוק המדהים ביותר שהוא ראה מעודו. עיניה גרמו לנשימתו להיעצר במעלה גרונו. הן גרמו לו לשכוח לרגע מה בדיוק הוא עושה פה.

"מה קורה פה?" היא שאלה בקול מעושן. "ומי אתה לעזאזל?"

היא התרוממה לישיבה ומצמצה בהביטה סביב – אך לא חוללה את המהומה שהוא ציפה לה. כאילו הייתה רגילה להיות מוערת על ידי גברים זרים שנכנסים אל דירתה בצהרי היום. הוא חש עוד גל של מיאוס. יכול להיות שהיא אכן רגילה למשהו כזה.

"שמי הוא קונל דבלין," הוא אמר והביט בפניה כדי למצוא בהם איזה סימן לכך ששמו מוכר לה, אבל נתקל בהבעה לגמרי אטומה ומשועממת על תווי פניה הקפואים.

"מה, באמת?" העיניים הירוקות המדהימות הללו סקרו אותו, ואז היא פיהקה. "ואיך נכנסת לפה, קונל דבלין?"

מבחינות רבות היה קונל שמרן ככל שבן-אדם יכול להיות, והאשמה אשר הוטחה בפניו לא פעם בעבר, מפי נשים מאוכזבות – וברגע זה ממש, העלתה את חמתו כיוון שדבריה אישרו את כל מה שהוא שמע אי-פעם אודותיה. שהיא חסרת אחריות. שלא אכפת לה משום דבר ומאף אחד, רק מעצמה. וכעס הוא רגש בטוח יותר מאשר תשוקה, מאשר להרשות לעצמו להתמקד באופן שבו שדיה התנודדו עם כל תנועה שלה. או להבחין בכך שהיא קמה וצעדה לרוחב החדר בחן טבעי שגרם לו להביט ולרצות להוסיף להביט בה. מה שגרם לחלציו להתחיל להתקשות במין תאווה לא רצויה.

"הדלת הייתה פתוחה," הוא אמר, ולא טרח להסתיר את דעתו השלילית בנידון.

"אה, טוב, כנראה מישהו השאיר אותה פתוחה כשיצא." היא הביטה בו וחייכה מין חיוך נחמד כזה, שבוודאי גרם לרוב הגברים לרצות ללקק לה את הבהונות. "הייתה לי מסיבה אתמול בערב."

הוא לא החזיר חיוך. "את לא מודאגת מזה שמישהו היה יכול להיכנס בלי בעיות ולשדוד אותך – או לעשות לך משהו נורא יותר?"

היא משכה בכתפיה. "לא ממש. האבטחה בדלת הראשית הדוקה מאוד, בדרך כלל. למרות שאם כבר חושבים על זה – עושה רושם שהצלחת לחלוף על פני השומר בלי בעיות רבות במיוחד. איך הצלחת לעשות את זה?"

"בעזרת המפתח שיש לי," הוא אמר בהרימו את המפתח שלו בין אגודל ואצבע, כך שהוא נצץ באור השמש הבוהק.

היא חצתה את החדר שוב – כשחולצתה הרחבה נעה על פני עכוזה כדי למשוך את מבטו, בניגוד גמור לרצונו, אל ההתעגלות החצופה של ישבנה. אך המילים שלו גרמו לה להרים את מבטה אליו מייד בהפתעה, ומצחה התכרכם קמעה בדאגה בעת שהיא שלפה חפיסת סיגריות מתיק יד קטן, רקום, אשר היה מונח על שולחן הקפה.

"מה זאת אומרת יש לך מפתח?" היא שאלה בשלפה סיגריה אחת ובהכניסה את קצה הפילטר שלה אל בין שפתיה.

"הייתי מעדיף שלא תדליקי אותה," אמר קונל בנוקשות.

עיניה הוצרו. "הו, באמת?"

"כן. באמת," הוא השיב בנימה סרקסטית. "מעבר לכל הסכנות הברורות שטמונות בעישון פסיבי, אני מתעב את הריח."

"אז לך. אף אחד לא מונע ממך לעזוב." היא פתחה את מכסה המצית בציפורן המטופחת של אגודלה, ולהבה כחולה-זהובה התעוררה לחיים, אך היא הספיקה לקחת רק שאיפה אחת לפני שקונל חצה את החדר וסילק את הסיגריה מפיה, תוך התעלמות מוחלטת מהבעת התדהמה שלה.

"מה לעזאזל נראה לך שאתה עושה?" היא סיננה בכעס. "אתה לא יכול לעשות דבר כזה."

"לא?" הוא שאל בקול חלק כמשי. "תסתכלי ותראי איך אני עושה את זה." הוא ניגש אל המרפסת, מעך את הקצה האדום היוקד של הסיגריה בין אגודל ואצבע ושמט אותה לתוך אחת מכוסות השמפניה שניצבו ליד עציץ גדול של מריחואנה.

בהסתובבו, הוא ראה הבעה של מרי על פניה בעת שהיא שלפה סיגריה נוספת.

"יש לי עוד הרבה כאלה," היא הקניטה.

"את רק תבזבזי את הזמן שלך," הוא השיב. "כי כל אחת שאת תציתי, אני אוציא מפיך ואכבה, עד שבסוף כבר לא יישארו לך עוד סיגריות."

"ואם אני אתקשר למשטרה ואורה לעצור אותך על השגת גבול והטרדה," היא טענה כנגדו, "מה יהיה אז?"

קונל נד בראשו. "צר לי לאכזב אותך, אבל אף אחת משתי התלונות הללו לא תתפוס – מאחר שנדמה לי שמבחינת החוק, את זאת שבעצם אשמה פה בהשגת גבול. זוכרת מה אמרתי לך הרגע? יש לי מפתח." הוא השתתק.

הוא ראה היסוס תופס לרגע את מקום המרי. ראה את הצל שחלף בעיניה הירוקות היפהפיות, וחש גל של משהו שהרגיש כמעט כמו רחמים, למרות שהוא לא היה בטוח למה בדיוק. עד שהוא הזכיר לעצמו איזו מין אישה היא. אישה מהסוג המפונק והמניפולטיבי, שמייצגת כמעט כל מה ששנוא עליו.

"כן. אני יודעת. אבל אני רוצה לדעת למה – וכדאי מאוד שזה יהיה הסבר טוב," היא אמרה בנימת קול שבה איש לא העז לדבר אליו מזה שנים רבות. "מי אתה, ומה פתאום אתה מתפרץ לפה ומנסה להשתלט פה על הכול."

"אשמח להגיד לך כל מה שתרצי לדעת," הוא אמר בקול שקול. "אבל ראשית, נראה לי שמוטב שתלבשי משהו."

"למה?" חיוך ריחף על זוויות שפתיה בהניחה יד על מותנה בפוזה של דוגמנית על המסלול. "ההופעה שלי מטרידה אותך, מר דבלין?"

"בעצם, לא – לפחות לא במובן שאליו נדמה לי שאת מתכוונת. אני לא נמשך אל נשים שמעשנות ומציגות את גופן לראווה בפני זרים," הוא אמר למרות שהחלק השני של הצהרתו לא היה לגמרי מדויק, כפי שהעידה התחושה הדואבת שמילאה את גופו. הוא בלע כדי להתגבר על היובש הפתאומי שעמד בגרונו. "ומאחר שאני לא יכול לבזבז את כל היום – למה שלא תעשי כפי שביקשתי, כדי שנוכל לגשת לעניינים שעל הפרק?"

אמבר היססה לרגע, התפתתה להגיד לו שילך לעזאזל. לממש את האיום שלה, לגשת אל הטלפון ולהתקשר למשטרה, למרות העובדה שהיא די נהנתה מכל הדרמה הבלתי צפויה של המצב. כי טוב היה להרגיש משהו – אפילו אם מדובר רק בכעס, אחרי שבמשך זמן רב כל כך היא לא הרגישה שום דבר מלבד תחושה רדומה, מפחידה מאוד. כאילו שהיא כבר לא בשר ודם, אלא חסרת כל צבע ובלתי נראית – כמו מים.

היא הצרה את עיניה כשבמוחה שבה ועברה במהירות על כל אירועי הערב הקודם. האם היה קונל דבלין אחד מהמוני האורחים הלא מוזמנים שהתגנבו למסיבה המאולתרת שיצא לה לערוך בסוף? לא. בהחלט לא. היא קימטה את מצחה. אותו היא הייתה זוכרת. בלי ספק. כי הוא מסוג הגברים שאי אפשר לשכוח, לא משנה עד כמה הוא נראה לך מעצבן.

שלא מרצונה, מבטה החל לסקור אותו. תווי פניו העזים היו יכולים להיות מושלמים, אלמלא העובדה שאפו נשבר בשלב כלשהו, בעבר. שערו היה כהה – אם כי לא כהה ממש כמו שלה – לעיניו היה הצבע של שמי חצות. סנטרו היה עטור צללית כהה – כאילו הוא לא טרח להתגלח הבוקר, כאילו לא מעט טסטוסטרון השתולל בתוך גופו. ואיזה גוף זה היה. אמבר בלעה אוויר. הוא נראה כאילו היה מרגיש לגמרי בנוח בהניפו קורנס כבד אל תוך גוש מוצק של בטון – למרות שהיא ידעה, בלי ספק, שחליפתו חסרת הרבב ודאי עלתה הון לא קטן.

ובינתיים, חלל פיה הרגיש כאילו דפנותיו נהפכו לדפי נייר זכוכית, והיא הייתה בטוחה שריח איום ונורא עולה ממנו בגלל שהיא נרדמה בלי לצחצח את שיניה. אצבעותיה התגנבו בחשאי אל פניה. האיפור של אמש היה עדיין מרוח על עיניה, ומתחת לחולצת הטריקו הרחבה שלה הרגיש עורה חם ודביק. לא ככה את רוצה להיראות כשאת ניצבת מול גבר מרשים כמוהו.

"בסדר," היא אמרה באדישות. "אגש להתלבש."

היא נהנתה מהבעת ההפתעה הרגעית שלו – כאילו הוא ממש לא ציפה לכניעתה המהירה – וזה שימח אותה כי היא אהבה להפתיע אנשים. היא יכלה לחוש במבטו עליה, בהדסה החוצה משם, לעבר חדר השינה שלה, שממנו נשקף נוף עוצר נשימה שכלל את כל המראות המפורסמים ביותר של לונדון.

היא בהתה בעיגול המושלם של גלגל המילניום וניסתה להכניס קצת סדר במחשבותיה. רוב הנשים היו נכנסות להיסטריה אילו היו מתעוררות בצורה כזאת ומוצאות גבר זר בביתן, אבל אמבר חשבה רק איך הוא הצליח להעניק התחלה מעניינת לכל היום הזה בזמן שכל הימים האחרונים כאילו נמסו זה אל תוך זה בערפל אחד גדול, חסר כל משמעות. היא תהתה אם קונל דבלין רגיל שכל מבוקשו מתממש תמיד. נראה שכן. הוא הקרין מין יהירות בלתי מוכחשת. האם נראה לו שהיא תיבהל מהגישה המצ'ואיסטית השתלטנית שלו? טוב, מהר מאוד הוא יגלה שאותה שום דבר לא מצליח להבהיל.

שום דבר.

היא לא נחפזה להתארגן – למרות שהיא כן נעלה את דלת חדר האמבטיה. מקלחת שוצפת עוררה אותה לחיים, ואחרי שהיא התלבשה, היא התאפרה בקפידה. ייבוש שיער קצר, והיא הייתה מוכנה לגמרי. עשרים דקות לקח לה לצאת בחזרה בזוג מכנסי סקיני ג'ינס וחולצת טריקו לבנה צמודה, ולמצוא אותו עדיין שם. רק לא בדיוק במקום שבו היא השאירה אותו – ממלא את חלל חדר הכניסה שלה, עם הניצוץ הכעוס בעיניו הכחולות כחצות הלילה. לא, הוא ישב על אחת הספות, עסוק בהקלדת דבר מה לתוך מחשבו הנייד, כאילו הייתה לו זכות מלאה להרגיש לגמרי בבית. הוא הרים את מבטו בהיכנסה, והיא ראתה בעיניו מבט שגרם לה להרגיש קצת לא בנוח, ואז הוא סגר את המחשב ובחן אותה בשלווה קרירה.

"שבי," הוא אמר.

"זה הבית שלי, לא שלך, ככה שאתה לא יכול להגיד לי מה לעשות. אני לא רוצה לשבת."

"נראה לי שעדיף שכן תשבי."

"לא אכפת לי מה נראה לך."

עיניו הוצרו. "מהרבה דברים לא אכפת לך, מה, אמבר?"

אמבר התאבנה. הוא השתמש בשמה הפרטי כאילו זכותו המלאה לעשות את זה. כאילו זה משהו שהוא התאמן לעשות. וכעת היא כבר יכלה להבחין בשמץ הקליל של המבטא האירי שנשמע בקולו העמוק. ליבה התכווץ מפני שלפתע זה הפסיק להיראות כמו חריגה משעשעת מהשגרה של יום ראשון בבוקר – מה שלא תהיה השגרה הזאת – והחל להיראות הרבה יותר... מאיים.

אבל היא התיישבה על הספה שמולו, כי לעמוד לפניו גרם לה להרגיש כמו תלמידה שובבה שנשלחה אל המנהל. ומשהו באופן שבו הוא התבונן בה גרם לברכיה לאיים להתפוקק, ללא שום קשר לכעס שהיא חשה.

היא בהתה בו. "אז מי אתה בדיוק?"

"אמרתי לך. קונל דבלין." הוא חייך. "השם עדיין לא אומר לך שום דבר?"

היא משכה בכתפיה, אך משהו קלוש כן עלה אל תוך הפינות העמוקות מאוד של זיכרונה, ואז שב ונגוז. "יכול להיות."

"אני מכיר את אחיך, רפאל – "

"אחי למחצה," היא תיקנה אותו בהדגשה צוננת. "לא ראיתי את רפי כבר שנים. הוא חי באוסטרליה." היא העניקה לו חיוך שברירי. "אנחנו משפחה די מפוררת."

"אני יודע. חוץ מזה, אני גם עבדתי אצל אביך."

"אבא שלי?" מצחה נחרש קמטים. "הו, מסכן שכמותך."

הבעת הפנים שבה התקבלה ההצהרה הזאת העידה שהיא הצליחה להרגיז אותו, ומשום מה, זה שימח אותה. אמבר הזכירה לעצמה שאין לו שום זכות להתפרץ לדירתה, ובכלל לשבת על הספה שלה, ללא הזמנתה. או לשבת מולה ולחקור אותה. הצרה הייתה שהוא הקרין מין ביטחון עצמי שופע, וודאות מוחלטת – כמו קוסם ששומר את הטריק המרשים ביותר לסוף ההופעה שלו...

"איך שלא יהיה," היא אמרה תוך הצצה לגמרי לא נחוצה בשעון היהלומים שבהק בעוז על פרק ידה, "באמת אין לי זמן לכל זה. אני מודה שזה היה שינוי מרענן להתעורר בצורה כזאת, אבל אני מתחילה להשתעמם עכשיו, ואני פוגשת חברים לארוחת צהריים. אז מספיק עם העיכובים ותגיד לי כבר מה אתה עושה פה, מר דבלין. האם אבי היקר נתקף שוב באחת מנקיפות המצפון התקופתיות שלו, והוא תוהה מה שלום ילדיו? אתה אחד מהבריונים שלו שהוא שלח כדי לבדוק מה שלומי? כי אם כן, אתה יכול להגיד לו ששלומי בסדר גמור." היא הרימה לעברו את גבותיה. "או שכבר נמאס לו מהאישה מספר... רגע, תן לי לחשוב איזה מספר היא? שש? או שהוא כבר במספרים דו-ספרתיים? קשה לעקוב אחרי חיי האהבה הסוערים שלו."

קונל הקשיב בעת שהיא התיזה את אבחנותיה העוקצניות, כשהוא אומר לעצמו שזה מובן שהיא תהיה מבולבלת וכועסת ולוחמנית. שכל אחד שבא מרקע בעייתי כמו שלה יגדל בסופו של דבר לנהל סגנון חיים לא קונבנציונלי. רק שהוא ידע שקושי לא חייב להפוך אותך למפונק או לזועף. הוא חשב על הדברים שאימו נאלצה לעבור בחייה – על קשיים שבוודאי היו מעבר להבנתה של אמבר קרטר קשת העורף.

פיו התהדק. הוא לא יעשה לה שום טובות בכך שיטפח על ראשה היפה ויגיד לה שהכול הולך להיות בסדר – הרי זה מה שאנשים עשו לאורך כל חייה – עם תוצאות צפויות לגמרי, לא? למען האמת, די התחשק לו להשכיבה לרוחב ברכיו ולהצליף לתוכה קצת תבונה. הוא חש מייד דקירה לא רצויה של תאווה. אז אולי זה לא רעיון מוצלח במיוחד.

"סיכמתי לאחרונה עסקה עם אביך," הוא אמר.

"יופי לך," היא אמרה באדישות מחוצפת. "אין לי שום ספק שהוא התעקש מאוד על הדרישות שלו."

"אכן כן," הוא אישר בקול יציב, ובליבו תהה אם יש לה איזשהו מושג בנוגע למידת האירוניה של דבריה – ועד כמה הוא בעצם מסכים איתם במעמקי ליבו. כי אם מישהו אחר היה מנסה לכפות עליו את התנאים שאמברוז קרטר תבע, קונל היה מסרב בתוקף ועוזב את העסקה בלי להביט אחורה. אבל הרכישה של גוש המגדלים המרשים שלו, בחלק הזה של לונדון, לא הייתה רק משהו שהוא חפץ בו כבר מזמן – חלום של חיים שלמים, שמעולם לא עלה בדעתו שהוא יצליח להגשים עוד לפני יום הולדתו השלושים וחמישה. זה היה יותר מכך. הוא הרגיש שהוא חייב לאיש הזקן. חייב לו המון. כי למרות האסון המהלך שהיו חיי הרגש של אמברוז קרטר, הוא הפגין טוב לב כלפי קונל כשטוב לב היה חסר לו מאוד בחייו. הוא העניק לו את ההזדמנות שקונל היה זקוק לה. הוא האמין בו בשעה שאף אחד אחר לא האמין בו.

"אתה חייב לי, קונל," הוא אמר לו בפרטו את התנאים השערורייתיים של הצעתו. "עשה את הדבר האחד הזה למעני, וכל חובות העבר בינינו מחוקים."

ולמרות שבתוכו קונל סלד מהסחטנות הרגשית הבוטה הזאת, איך הוא היה יכול לסרב? אילולא אמברוז הוא היה מגיע בסופו של דבר אל בית הכלא. כל חייו היו מתפתחים בצורה אחרת לגמרי. הרי זה לא לגמרי בלתי אפשרי שהוא יצליח ללמד את בתו הסוררת של האיש כמה לקחים חשובים בקשר להישרדות ולנימוסים טובים.

הוא בהה אל תוך עיני האזמרגד שלה והשתדל להתעלם מההתעקלות החושנית של פיה, ששלחה מסרים תת-הכרתיים ישר אל גופו וגרמה לדופק ברקתו להתחיל לפעום בעוז. "אתמול השלמתי רכישה גדולה מאוד מנכסיו של אבא שלך."

היא לא ממש הקשיבה. היא הייתה עסוקה מדי בשליחת מבטים כמהים לעבר הסיגריות שלה. "וזה חשוב לי למה?"

"זה חשוב כיוון שכעת אני הבעלים של בית הדירות הזה," הוא אמר.

זה כבר זיכה אותו בתשומת הלב שלה. במלואה. עיניה הירוקות הביעו הלם – היא נראתה כמו חתול שדלי של מי קרח נשפך עליו פתאום. אבל זה לא נמשך למעלה מכמה שניות לפני שגאוותה הטבעית שבה ותפסה את מקומה. לפני שעיניה הירוקות המדהימות הוצרו והיא הביטה בו במורד אפה הקטן.

"אתה? אבל... אבל זה היה חלק מתיק ההשקעות שלו, כבר שנים. זה היה אחד החלקים המשמעותיים של רכושו. איך זה שהוא מכר אותו בלי להגיד לי?" היא קימטה את מצחה בתהייה. "ועוד לך?"

קונל השמיע צחוק קטן. הרמיזה שלה הייתה ברורה כמו שמי האביב הצלולים מחוץ לחלונות הפנטהאוז. הוא תהה אם החדשות היו נראות לה מדהימות פחות אם הרכישה הייתה מתבצעת על ידי איזה אריסטוקרט עשיר – מישהו שכנראה היא הייתה מתקשה פחות לסובב סביב אצבעה הקטנה.

"כנראה מפני שהוא אוהב לעשות איתי עסקים," הוא אמר. "וכיוון שהוא רוצה לפנות חלק מההון ומההתחייבויות שלו כדי ליהנות מפרישתו לגמלאות."

מצחה המושלם שב ונקמט. "לא היה לי מושג שהוא בכלל שוקל לצאת לגמלאות."

קונל התפתה להגיד לה שאם היא הייתה טורחת לדבר קצת עם אביה, מדי פעם, יכול להיות שהיא הייתה יודעת מה קורה בחייו, אבל הוא לא היה פה כדי לשפוט אותה. הוא היה פה כדי להציע לה פתרון לסגנון החיים הנוכחי המחפיר שהיא מנהלת, אפילו שזה עומד בניגוד גמור לכל אינסטינקט שלו.

"טוב, הוא שוקל. הוא מתחיל להאט את הקצב, ונכון לעכשיו אני הבעלים החדש של הנכס הזה." הוא לקח נשימה עמוקה. "מה שאומר, כמובן, שעומדים להתחולל פה כמה שינויים. והעיקרי שבהם הוא שאת כבר לא יכולה להמשיך להתגורר פה בחינם, כמו שעשית עד כה."

"סליחה?"

"את תופסת כרגע דירת פאר במיקום יוקרתי ביותר," הוא המשיך, "שאותה אני יכול להשכיר תמורת שכר דירה חודשי אסטרונומי. נכון לעכשיו הסכום שאת משלמת הוא ממש אפס, ואני חושש שהסידור הזה חייב להיפסק."

הבעתה המתנשאת נעשתה מתנשאת עוד יותר, והיא נרעדה בחלחלה, כאילו עצם האזכור של כסף הוא וולגרי איכשהו, וקונל חש שמץ של הנאה בהבינו שהמצב הזה הוא ממש לרוחו. מפני שזמן רב מאוד עבר מאז הפעם האחרונה שבה איזושהי אישה התייחסה כלפיו במשהו מלבד להיטות ברורה.

"לא נראה לי שאתה מבין, מר... דבלין," היא המשיכה ואמרה, כשהיא ממש יורקת את שמו כאילו היה רעל בפיה, "שאתה כן תקבל את הכסף שלך. אשמח מאוד לשלם את שכר הדירה על פי מקובל בשוק כרגע. אני צריכה רק לשוחח עם הבנק שלי," היא השלימה.

הוא העניק לה חיוך. "בהצלחה עם זה."

עכשיו היא כבר החלה להתרגז באמת. הוא ראה את זה בניצוץ הפתאומי שהבליח בעיניה, ובאופן שבו היא עיקלה את אצבעותיה אדומות הציפורניים, כך שהן נראו כמו טפרים על רקע בד הג'ינס הדהוי של מכנסיה. והוא חש, בתגובה, מין דקירה של משהו לא מזוהה. משהו שהוא ניסה לגרש בהביטו היישר לעבר הרעד הזועם של שפתיה.

"אולי אתה מכיר את אבא שלי ואת אחי," היא אמרה, "אבל מה שבטוח הוא שזה לא מעניק לך את הסמכות לשפוט בנוגע לדברים שבפירוש אינם מעניינך. דברים שעליהם אתה לא יודע שום דבר. כמו מצבי הפיננסי, למשל."

"הו, אני יודע יותר מכפי שאת אולי מעלה בדעתך," הוא אמר. "יותר מכפי שהיית רוצה אולי שמישהו יֵדע."

"אני לא מאמינה לך."

"מותק, תאמיני במה שאת רוצה," הוא אמר חרש. "כי מהר מאוד תגלי שזה נכון. אבל זה לא צריך להגיע לטונים צורמים. אני עומד להפגין נדיבות רבה מאוד, אמבר, בגלל העבר המשותף שיש לי ולאבא שלך. ואני עומד להציע לך הצעה."

עיניה הנפלאות הוצרו בחשדנות. "איזו מין הצעה?"

"אני עומד להציע לך ג'וב והזדמנות לגאול את עצמך. ואם תקבלי את ההצעה, נדאג למצוא לך דירה מתאימה יותר לאישה שחיה ממשכורת חודשית, במקום המקום הזה – " הוא נופף בידו במחווה רבת רושם, "שאת חייבת להודות, מתאים יותר למי שחי מהכנסה של מיליונר."

היא בהתה בו בהשתוממות מוחלטת, כאילו לא הייתה מסוגלת להאמין במה שהוא אמר. כאילו הוא עמד לחייך בכל רגע ולהגיד לה שהוא רק התלוצץ איתה ושהיא יכולה לקבל ממנו כל מה שרק תרצה. האם כך מתנהגים איתה בדרך כלל כל הגברים? הוא תהה. מובן שכן. כשאת נראית כמו שאת נראית, גברים ישתטחו לפנייך ברגע שתקישי באצבעותייך מטופחות הציפורניים.

"ואם לא אסכים?"

הוא משך בכתפיו. "זה יעשה את העניינים מסובכים קצת יותר. איאלץ לתת לך התרעה של חודש, ולאחר מכן להחליף את המנעולים, ואז, אני חושש, תצטרכי להסתדר לבד."

היא קמה בקפיצה, כשעיניה מתיזות ניצוצות ירוקים – ונראתה כאילו היא עומדת לחצות את החדר ולשרוט את פניו בציפורניים האדומות הללו. והאם לא היה בו איזה צד פרימיטיבי שקיווה שהיא תנסה לעשות את זה? תשרוט ממש באמצע חזהו, מטה, עד לחלציו. תכופף את הטפרים הלו סביב אשכיו ותגרד אותם בעדינות בטרם תמשוך את ידיה כדי לפנות את המקום ללשונה המלקקת.

אבל היא לא הסתערה. היא עמדה שם, יונקת שאיפות עמוקות של אוויר ומנסה להשתלט על עצמה... בזמן שבגלל הפנטזיה הארוטית הקטנה שלו, גם הוא נאלץ לנהוג בדיוק כמוה.

"יכול להיות שאין לי הרבה מושג בעניינים של חוק, מר דבלין," היא אמרה כשכל מילה נורית מפיה כמו רסיס של קרח, "אבל אפילו אני יודעת שאתה לא יכול להשליך דייר מביתו אל הרחוב."

"אבל את לא דיירת, אמבר, ומעולם היית," הוא אמר תוך ניסיון לא להפגין את תחושת הניצחון הפתאומית שמילאה אותו. כי למרות שהיא הייתה אולי מפונקת ובלתי נסבלת, היא עמדה ללמוד כמה לקחי-חיים קשים מאוד, במהלכם של השבועות הקרובים, גם מבלי שהוא יזרה עוד מלח על פצעיה. הוא בחר בזהירות רבה מאוד את מילותיו הבאות. "אביך הניח לך להתגורר פה בתור טובה, לא יותר מזה. את לא חתמת על שום חוזה – "

"מובן שלא – כיוון שהוא הרי אבא שלי!"

"מה שאומר שמגורייך בדירה הזאת היו פשוט מעשה של חסד. ועכשיו, אחרי שהוא מכר לי אותה, אני חושש שכבר אין לו שום זכות על הנכס הזה. וכתוצאה מכך, גם לא לך."

היא ניערה את ראשה בפראות, וקווצות שיער שחור התנופפו סביבה. "הוא לא היה מפיל את זה עליי ככה! הוא היה אומר לי קודם!" קולה התרומם כשהיא אמרה את זה.

"הוא אמר לי שהוא שלח לך מכתב כדי להודיע לך על המהלך, וכך עשה גם הבנק."

אמבר שלחה מבט מיוסר לעבר ערימת הדואר שנחה על השולחן מבלי שבכלל נפתחה. היה לה מנהג נוראי להניח מכתבים בצד ולהתעלם מהם. כך היא נהגה זמן רב יותר מכפי שהיא יכלה לזכור. מכתבים נשאו בחובם רק בשורות רעות, וכל החשבונות שלה שולמו בהוראות קבע, ואם מישהו רצה אותה ממש דחוף, הוא היה יכול לשלוח לה מייל. כי זה מה שאנשים הרי עושים כיום, הלא כן?

אבל בינתיים, לא הייתה לה כוונה להתייחס אל הגבר עם הצללית על הסנטר והקול המלגלג וההתייחסות שדי הצליחה להטריד אותה. כל שהיה עליה לעשות הוא לדבר עם אבא שלה. בטח נפלה פה איזו טעות. בטוח. או זה, או שהמוח של אבא'לה כבר לא חד כמו שהיה בעבר. איזו סיבה אחרת יכלה לגרום לו למכור את אחד הנכסים החשובים ביותר שלו ל... לבריון הזה?

"אני מבקשת שתלך עכשיו, מר דבלין."

הוא הרים גבות כהות ולועגות. "כלומר את לא מעוניינת בהצעה שלי? משרה של ממש, לראשונה בחייך המיוחסים? הזדמנות להראות לעולם כולו שאת יותר מנערת חברה סתמית שמבזבזת את חייה במעבר ממסיבה למסיבה?"

"הייתי מעדיפה לעבוד אצל השטן עצמו מאשר אצלך," היא השיבה, וראתה כיצד הוא קם מהספה וחצה את החדר עד שנעמד והתנשא מעליה כשהבעה קודרת נסוכה על פניו.

"תוכלי לקבוע פגישה כדי לראות אותי ברגע שתחליטי להתחיל לחשוב בהיגיון," הוא אמר בהניחו כרטיס ביקור על גבי שולחן הקפה.

"זה פשוט לא עומד לקרות – אתה יכול להיות בטוח מאוד בנוגע לכך," היא אמרה תוך שליפת סיגריה מהחפיסה שלה, כשהיא נועצת בו מבט זועם ומתגרה, כאילו היא מזמינה אותו לעצור שוב בעדה. "ועכשיו, תעשה לי טובה ולך לעזאזל, בסדר?"

"הו, מותק, תאמיני לי," הוא אמר חרש, "עזאזל יהיה עדיף בהרבה על כל שנייה נוספת שאצטרך לבלות בחברתך."

והעובדה שהיא הבינה שהוא ממש התכוון למה שאמר, רק הוסיפה לתחושת הפניקה ההולכת וגוברת בקרבה.