דף הבית > סדרת בשם האהבה 3: תישארי
סדרת בשם האהבה 3: תישארי
הוצאה: אדל - הוצאה לאור
תאריך הוצאה: 05-2024
קטגוריה: ספרי רומנטיקה וארוטיקה
מספר עמודים: 296
ניתן לרכישה גם במארז מארז סדרת בשם האהבה מארז סדרת בשם האהבה

סדרת בשם האהבה 3: תישארי

         
תקציר

* החבר הכי טוב של אחי * מיליארדר * שונאים לאוהבים * הזדמנות שנייה * נישואי נוחות *


אמי
סטפן הייסטינגס היה הבחור שעליו תמיד חלמתי, עד שבלילה אחד הוא ניפץ את כל חלומותיי. עשר שנים אחרי זה אני גרושה שמגדלת ילד לבד והוא עדיין המנוול השחצן שהוא תמיד היה, רק שעכשיו יש לו הרבה מאוד כסף. סטפן מנסה לפתח איתי שיחות כאילו אנחנו חברי ילדות. הוא לא חבר שלי, אבל יש בכוחו לשנות לטובה את חיינו ועבור הבן שלי אני מוכנה לעשות הכול.

סטפן
בפעם האחרונה שהתראינו לאמי ברטון היו תוכניות גדולות, ועכשיו היא עובדת במכבסה לניקוי יבש? מה, לעזאזל, קרה?
תמיד זכרתי אותה לטובה, אבל היא אפילו לא מוכנה להביט בי עכשיו. אני מוכן לעשות הכול כדי לגרום לה לשנות את דעתה עליי, כולל לתת לה את כל מה שליבה חפץ בו, רק שאני לגמרי לא מוכן לכך שהיא רוצה את ליבי.

תישארי מאת סופרת רבי המכר טיה לואיז הוא רומן רומנטי מתוק ומרגש המתרחש בעיר קטנה שבו בין הגיבורים עובר קו דק בין אהבה לשנאה, אבל הקו הדק הזה בוער.
זה ספר שלישי בסדרת בשם האהבה. הספרים הנוספים בסדרה: להפוך אותך לשלי, תגיד שאני שלך. כל ספר בעל סוף סגור ויכול להיקרא כבודד. ספרים נוספים של הסופרת שיצאו בהוצאת אדל: כשאנחנו מתנשקים, כשאנחנו נוגעים.

פרק ראשון

"האנשים הכי טובים הם אלה שנשארים."

רוברט מ' דרייק

 

פרולוג

סטפן

לפני עשר שנים

תפסיק לבכות, ילד. החיים לא הוגנים. בני אדם המציאו את המילה 'הוגן' כסוג של מוצץ, מפני שהם היו זקוקים לצדק. בעלי חיים לא יודעים מה זה 'הוגן'. בטבע רק החזקים שורדים.

אתה אדיב, אוהב, ישר? נחמד.

אם אתה חלש, אתה מת.

או עני.

"על מה אתה חושב, אסטבן?"

חימנה מתיישבת בזהירות על כורסה שחומה ושחוקה, ואני מרחיק את המחשבות האלה.

"תמיד היית הילד הכי חכם בחדר."

השערות הלבנות מתגברות על השחורות בשערה של עוזרת הבית הוותיקה שלי. שערה דק יותר מכפי שהיה כשהייתי ילד, והיא אוספת אותו תמיד בפקעת נמוכה. "עכשיו אני גבר." אני מנשק את ראשה. "ועכשיו אני חכם יותר מכל אנשי העיר."

שריריה רועדים ממאמץ, אבל עיניה בוהקות. היא עדיין מברכת אותי בחיוך, בדיוק כמו תמיד, כשאני בא לביקור. "האדם החכם ביותר בעיר. איך זה להיות הכי חכם?"

"לא משהו." אני מסתכל סביבי על דירת שני החדרים המתפוררת שלה. קומה שנייה בלי מעלית, מיושנת, אבל נקייה. היא עובדת קשה כדי לשמור על הניקיון, אפילו כשהסרטן אוכל אותה מבפנים. השנים חולפות, והיא מתקרבת אל המוות. המחשבה על מותה הקרב ממלא אותי בחושך. "איפה רמון?"

"הוא עבר למרכז העיר. הוא קיבל עבודה טובה, עובד במספנות."

המבטא שלה כבד למרות כל השנים שבהן היא חיה במנהטן, והאנגלית שלה עדיין זרועה ספרדית. "זה רחוק מכאן."

הוא לא יבקר. אולי הוא ירצה, אבל לא יהיה לו זמן או כוח לבדוק מה קורה עם אימו הגוססת. השכונה שלה חשוכה מאד, והיא חלשה מכדי לטפס במדרגות, ואני עומד לנסוע להרבה זמן. אצטרך לסמוך על השכנים שלה שיעשו את מה שאני לא אוכל לעשות.

אני מוציא מעטפה שמנה מכיס החזה של המעיל שלי ומניח אותה מתחת לספל על שולחן הקפה. "זה אמור להספיק לזמן מה. אשלח עוד, אבל לא אוכל לבקר. אעדר למשך שמונה־עשר חודשים, אולי אפילו יותר."

"אני כל־כך גאה בך. כל־כך גאה." לחייה מתרוממות והיא מנידה לאט בראשה. "קצין בחיל הים."

כל קו בפניה מתקמט עם החיוך שלה. שמלת הבית הסגולה והדהויה שלה דקה ומבוגרת כמוה. אני זוכר אותה כששערה היה מבריק ולחייה היו שמנות ושמחות, כל מילה מפי הייתה מצחיקה אותה, גם אם מה שאמרתי לא היה מצחיק. לא הבנתי איך היא נתנה אהבה בנדיבות כזאת לילד שלא היה שלה, לבן של איש שאפילו לא חשב שהיא שווה את הזמן שלו, שחשב שהוא עושה לה טובה כשלקח אותה לטפל בבית הגדול שלו בעל הלבנים החומות.

היא לוקחת את ידי ואני כורע לידה. בכל פעם שאני מבקר היא קטנה יותר, ועתה היא כמעט נעלמת. האחיזה שלה מתהדקת וריח הבושם שלה מרחף סביבנו, ריחות של פרחים מיובשים ושל אבקת טלק. זה מעלה בי זיכרון שלי כילד, יושב על ברכיה, בוכה על צווארה לאחר שאימי מתה. היא חיבקה אותי אל גופה הרך, התנדנדה וזמזמה שיר עצוב שלא הכרתי.

"אבא שלך ינשל אותך אם יגלה שאתה נותן לי כסף, אסטבן."

אני נושף צחוק נגעל. "תומס גאה מכדי לנשל אותי. זה יגרום לו להיראות רע במועדון. מבחינתם יש לסבול בנים סוררים, ואפילו להתפאר בהם."

עיניה נעצמות, וראשה נשען לאחור כשהיא פולטת צחוק חלש. "גברים הם אותו הדבר בכל מקום. מאסימו."

מלחמות על למי יש גדול יותר. אני קם לעמידה בתנועה חלקה. "לעולם לא אסלח לו על כך שעשה לך את זה." אני מאשים אותו במחלה שלה. אני מאשים אותו בבריאות המתדרדרת שלה. אני מאשים אותו בחוסר היכולת שלה למצוא עבודה אחרי שהוא הרס את השם הטוב שלה.

אף אחד לא רצה לקחת אותה לעבודה אחרי שהוא סימן אותה בתור גנבת. כל העשירים באפר איסט סייד סגרו את דלתותיהם בפניה ונותר לה רק למצוא עבודות מזדמנות איפה שרק יכלה.

אני נותן לה כסף מתוך דמי הקיום שלי כבר חמש שנים, ואשמח אם הוא יתעמת איתי על זה. בן־זונה מתנשא. כזה מודאג ממה שיחשבו עליו. נעלב כל־כך משעון חסר.

"הוא עשה את מה שהיה עליו לעשות."

חימנה עדיין מגוננת על מעשיו של אבי.

"הבן שלי גנב ממנו. אבא שלך לא יכול היה להחזיק אותי בבית אחרי שהוא גנב."

"רמון גנב כדי לקנות לך תרופות. הוא לא גנב כדי לצאת למסיבה או לקנות סמים." יכול להיות שהוא גם היה מתחמק מעונש אם לא היה גונב את ה'רולקס' האהוב על אבי, אלא את אחד משבעת השעונים האחרים שהוא אף פעם לא עונד.

"הוא לא הכניס את הבן שלי לכלא." היא מהנהנת כאילו לאבי, תומס הייסטינגס, יש את היכולת לזרוק כל אחד לכלא. הוא פשוט ילד מפונק שגדל על קרן נאמנות ולאחר שהתבגר ידע להשקיע את העושר העצום שירש מאבותיו, שעשו את ההון שלהם בסחר לא חוקי במשקאות בשנות השלושים.

לפחות משהו יצא ממנו.

גאווה זוהרת בעיניה כשהיא מביטה בי. "עכשיו תלך ותהיה גיבור. נאה כל־כך, משרת את המדינה שלך."

אני מחליק את ידי במורד דשי המעיל וחושב על הצביעות. "זה מה שאימא שלי תמיד רצתה. אבא שלה היה בצבא."

"כן, והיא יכולה לראות אותך מלמעלה. היא בוודאי גאה בך, בדיוק כמו שאני גאה."

אני בוחן את האישה שמילאה את תפקידה של אימא שלי לזמן מה. אני לא יכול לרפא אותה, אני לא יכול לשנות את מצבה, ואני רוצה להשאיר אותה מאושרת, לא מרירה. "תודה, אימא. אני אוהב אותך."

"אני אוהבת אותך, אסטבן." היא שואפת שאיפה איטית של אוויר ומכריחה את עצמה לצחוק. "עכשיו, מה אתה עושה פה עם אישה זקנה כמוני? למה אתה לא חוגג עם חברים? יש לך יותר מדי חיוניות. אתה צריך להיות עם בחורה הלילה, לשחרר קצת אנרגיה."

אנרגיה. היא מעודדת אותי לצאת ולשכב עם בחורה. "אני לא מחפש בחורה."

"אז בחור!" עיניי נצמדות לעיניה, ואני רואה ניצוץ מבודח. גם אחרי כל התרופות, הכימותרפיה, היא מסרבת להרים ידיים ועדיין מצליחה להקניט אותי. היא היחידה שיכולה לעשות את זה ולהתחמק מזה בלי עונש.

"אני לא גיי. אני עוזב בבוקר."

"מה שאומר שיש לך את כל הלילה." היא קמה בזהירות מהכיסא ולוקחת את זרועי, מושכת אותי אל הדלת. "אל תבזבז פה עוד זמן. צא וחיה את חייך."

אני עוטף אותה בזרועותיי בחיבוק ארוך. תחושת העצמות שלה מתחת לכותנה הדקה מכאיבה לי פיזית. "אמצא מישהו שיבדוק אותך בזמן שלא אהיה כאן."

"יש לי חברים, יש לי את השכנים שלי, תפסיק לדאוג לי." היא מנופפת בידה לעבר הדלת שוב. "כשיגיע הזמן שלי, אהיה מוכנה." היא נוגעת בלחיי, אומרת לי את מילותיה האחרונות. "תהיה אמיץ, אסטבן. תדאג לצחוק לעיתים תכופות. תשמור על עצמך."

"תדאגי לעצמך." אני מנשק את ראשה ומהסס רגע לפני שאני הולך. זו כנראה תהיה הפעם האחרונה שאראה אותה.

אמי

"הארלי קווין הרבה יותר סקסית מהאלמנה השחורה." הקול של ברט דיקרסון חזק מדי. הוא מקשקש עוד פעם את השטויות שלו על 'מארוול', ואני בוהה בתחתית כוס הפלסטיק האדומה והריקה שלי. אני צריכה למלא אותה בפעם הרביעית.

"לעזאזל עם זה. האלמנה השחורה לוקחת, בוודאות!" אחי הגדול איתן צועק עליו, אבל הוא רק עושה את זה כדי לעצבן את ברט. איתן לא מעוניין בעולמות הקומיקס. "תן לי ג'ינג'ית בכל יום בשבוע. מפשעה שעולה באש."

האף שלי מתקמט ואני רוצה לתת אגרוף לאחי מתחת לחגורה. "היא הייתה בלונדינית בסרט האחרון. אתה אוהב את סקרלט ג'והנסון." למה אני עדיין עומדת כאן ומקשיבה להם?

"מה הבעיה עם זה?" הוא תוקע לי אצבע בצלעות, ואני מוכנה כבר ללכת. השעה כמעט חצות וכואבות לי העיניים מרוב בהייה חזקה בדלת. איתן הרים מסיבה כדי לחגוג את סיום הלימודים בקולג' והזמין את כל חבריו הוותיקים, ואני וידאתי שסטפן הייסטינגס יקבל הזמנה.

סטפן הייסטינגס... אהבת חיי.

איתן אמר שהוא לא יבוא. הוא צחק עליי ואמר שסטפן שונא את רוב האנשים האלה. נראה שהוא צדק.

אלוהים, אני כזאת מטומטמת. כמה זמן אני יכולה לשמור את עצמי בשביל בחור שאפילו לא יודע שאני קיימת? אני סטודנטית בקולג' עכשיו, הגיע הזמן לשכוח מהקראש הדבילי שלי ולהתחיל לחיות את חיי.

אני פשוט... קיוויתי.

בנשיפה עצובה אני נזכרת בכל הזיכרונות היקרים שלי מסטפן, מכל שנות הילדות. הוא היה גבוה ורזה, שערו היה כהה וגלי, ואף שהוא אף פעם לא נגע בו, הוא תמיד נראה פשוט מושלם. הוא היה בצוות החתירה עם איתן, וכשהוא היה מווריד את החולצה... שיט, בטני מתהדקת כשאני חושבת על כתפיו הרחבות, על זרועותיו החטובות והמושלמות שלו... הוא היה שרירי ושזוף. כשהוא היה מתכופף ומותח את השרירים האלה, הייתי מריירת כמו הכלב של פבלוב.

עכשיו אני מוכנה להחליף את הבירה שאני מחזיקה בחצי ליטר של גלידה 'בן אנד ג'ריס', להתכרבל במיטה ולבכות כי ברור שהוא לא מגיע.

אני פונה לעבר המדרגות כדי לעלות אל דלת הכניסה וכבר מגיעה אל שולי הקהל שגודש את החדר כשקולו של אחי מקפיא אותי.

"סטפן! לעזאזל, אני לא מאמין!" איתן קורא, וכמה מהחבר'ה מצטרפים לברך אותו. "לא חשבתי שתבוא."

"גם אני לא."

הבריטון הנמוך של סטפן מדגדג את איבריי הנשיים. אני מסתובבת באיטיות כדי להביט בו. הוא לובש ז'קט טוויד חום מעל חולצה לבנה מכופתרת ומכנסי ג'ינס כהים. כמעט אף פעם לא ראיתי אותו לובש ג'ינס, אבל וואו, הישבן שלו נראה מעולה בג'ינס. הוא תמיד נראה קצת חסר סבלנות, וכשהוא סורק את הקהל, נראה שעיניו הכחולות זוהרות מתחת לגבותיו הכהות. הוא כזה לוהט.

הלב שלי פועם מהר יותר כשאני שוקלת את הצעד הבא. הוא יראה אותי הלילה, לעזאזל. אני נותנת לעצמי הזדמנות אחרונה.

הוא פונה לאיתן שוב, השריר בלסת המרובעת שלו זז. "אני עוזב בבוקר."

"יום אחרון כאדם חופשי. מדכא להיות אתה." איתן דוחף לידו כוס ויסקי.

הוא בודק את הכוס. "חשבתי שזה יפגין את האופי המדהים שלי."

"אופי מדהים," אומר ברט בקול רם וקוטע אותם. סטפן מתכווץ במובחן. "אתה עדיין חושב שאתה טוב יותר מאיתנו, הייסטינגס?"

"רק ממך, חתיכת זין." סטפן לוגם ארוכות מהכוס. "רק ממך."

בנות מתעלפות על ברט כל הזמן, אבל הוא כלום בהשוואה לסטפן.

"בוא, תצטרף למסיבה." איתן מניח את ידו על הכתף של סטפן והם מתחילים לרדת במדרגות לכיווני. "לך תמצא לך בחורה ותרטיב את הזין."

"ממש. נשמע כמו משהו שמתאים לי." סטפן מתנער מאחי, ואיתן מתנודד.

הוא עוצר בתחתית המדרגות וסורק את הקהל בזעף. אני עוקבת אחר מבטו מעל קהל חבריו ללימודים לשעבר. רובם קצת שיכורים, רובם מוכרים. חלפנו זה על פני זה מדי יום ב'אקדמיית פייק' לפני ארבע שנים, עד שהוא עזב ל'ייל'. הערב נתאחד.

בנות רוקדות בשמלות משי צבעוניות בעלות רצועות ספגטי דקות, הלבשה תחתונה, פחות או יותר. שערן תלוי בגלים על כתפיהן ועיניהן נוצצות בזמן שהן מקשיבות לבחורים מספרים סיפורים מוגזמים על ההצלחות שלהם בבורסה או על מגרשי הכדורסל והפוטבול. הגברים אומדים את השדיים שלהן, את הירכיים, את השפתיים. אני בטוחה שהם ימצאו עם מי להזדיין כמו ארנבים עוד לפני שהערב ייגמר. חברינו ללימודים יכולים להיות כאלה צפויים.

כל מה שאני יודעת זה שסטפן פנוי. זה עכשיו או לעולם לא.

"איזו הבעה זעופה." אני נדהמת עד כמה קולי נשמע בטוח, חזק ומצווה. תודה לך, בירה. "אתה לא אוהב את מה שאתה רואה?"

אני נעמדת על המדרגה התחתונה לידו, מה שמעמיד את ראשי בגובה הכתף שלו. אני מרימה את הסנטר ומביטה בקהל בזעף שמחקה את זעפו. "אתה צודק." אפי מתקמט ואני פוגשת במבטו. "הם חבורה של מנוולים חרמנים." אני מצליחה להישמע נינוחה ומתגרה, והזעף שלו הופך לחיוך צר.

"אמי ברטון. איתן לא אמר שיהיו כאן ילדות."

קולו רך כמו חמאה חמה, ואני מתרגשת מכך שהוא זוכר אותי. "אני כבר לא ילדה, סטפן הייסטינגס. התחלתי ב'שרה לורנס' בשנה שעברה."

"כל הכבוד לך." הוא לוגם מהוויסקי, אבל אני חזקה יותר מהציניות שלו.

"רציתי להישאר קרובה לבית."

"למה, לעזאזל, שתרצי דבר כזה?"

אני מחייכת, הולך על כנות. "חשבתי שאתגעגע לאבי. שאתגעגע לאיתן. אני מניחה שהמשפחה מקבלת חשיבות גבוהה יותר אחרי שמאבדים מישהו."

"נכון. אני מצטער." הוא מביט בכוס שלו בהבעה קודרת.

אימא שלי הפסידה במאבק הארוך שלה בסרטן הריאות לפני כמה שנים. זה היה הרסני לראות אותה סובלת, ומותה היה תערובת של שיברון לב והקלה על כך שהיא לא סובלת יותר. זה עדיין כואב, אם אני חושבת על זה יותר מדי.

אימו של סטפן מתה מסרטן כשהיינו ילדים, ואני זוכרת איך זה שינה אותו. איך הוא חייך פחות, שיחק פחות. "זה משהו שיש לנו במשותף, לא?" קולי רך.

"זה לא כזה טרי אצלי."

קולו מתרכך ואני חשה מעודדת. לא הצלחתי לעבור את הקיר, אבל אני קרובה יותר אליו.

"הנה את."

ברט מופיע לצידי, מניח את ידו על הגב התחתון שלי. מה נסגר?

עיניו של סטפן גולשות למקום שבו הוא נוגע בי, וכל מה שאני יכולה לחשוב זה 'ממש לא'. "אתה שיכור." אני דוחפת את ידיו של ברט מחצאית הג'ינס הקצרה שלי.

הוא מייד מניח את שתי ידיו על מותניי ומפנה אותי אליו, רוכן קרוב יותר. "את לא דוחה אותי בגלל החרא הזה, נכון?"

הבל פיו מדיף ריח של וודקה, ועיניו החומות שיכורות. הוא עושה תנועה כאילו הוא מתכוון לנשק אותי, אבל אני מתכופפת ומתפתלת, זזה כדי לעמוד ליד סטפן, מחזיקה בזרועו. "סטפן ואני מנהלים שיחה נחמדה. עדיף שתפסיק עם השתייה הערב."

תשומת ליבו של ברט פונה לסטפן, והגבות שלו יורדות. הוא תופס בכתפו של ברט ומרחיק אותו ממני.

"לך הביתה, דיקרסון."

זו נהמה נמוכה, ואני יודעת שסטפן יכול לנגב את הרצפה בישבן השיכור של ברט.

"אל תגיד לי מה לעשות, הייסטינגס." ברט אוחז במפרק כף ידו. האגרוף של סטפן עולה, ואני עוצרת את נשימתי. מעולם לא ראיתי את סטפן הולך מכות והלב שלי עף. אני בטוחה שעומד להתפתח פה קרב רציני כשאיתן מופיע בחברת בחור גדול.

הם עוצרים את ברט וגוררים אותו משם ואני מנצלת את ההזדמנות כדי לתפוס בידו של סטפן ולמשוך אותו לתוך הקהל. הוא עוצר ומיישר את הז'קט שלו, לסתו קפוצה.

"החרא הזה. אני זז."

"חכה!" אני מושכת בעדינות בזרועו שוב. "אני יודעת איפה אנחנו יכולים לשתות משהו, הרחק מכל זה."

הוא מהסס לרגע, ואז העיניים שלנו נפגשות וכתפיו נרגעות. אני מובילה אותו על פני כולם, מנופפת לעבר חברים ותיקים בזמן שאנחנו מפלסים את הדרך ביניהם.

איתן הציב חבית על המרפסת, וסטפן הולך למלא את כוס הוויסקי שלו בזמן שאני יוצאת למרפסת הפינתית, המשקיפה על סנטרל פארק. זה לילה יפה, ואני יכולה לראות את הירח וגם כמה כוכבים. אני מבקשת משאלה זריזה.

החום שאני מרגישה לצידי גורם לי להסתובב. הוא עומד לידי באור הירח, שערו כהה, עיניו כחולות, גומה בצד לחיו.

"אז מה את לומדת?"

הוא אומר את זה באופן שגורם לי להתחיל לצחוק. אני דוחפת קווצת שיער בלונדיני ארוך וגלי אל מאחורי אוזני. "תולדות האומנות."

הסצנה מתהפכת. הוא נאנק, מגלגל את עיניו ומפנה את גבו למעקה. "את לא מתכוונת למצוא עבודה אחרי הלימודים?"

הגועל שהוא מפגין פוגע בי. "ברור שכן. אני רוצה למצוא עבודה ב'סות'ביס' או באחד המוזיאונים שבמרכז העיר. אולי משהו בסוהו. או שאולי אעבור ללונדון."

הוא מלכסן אליי מבט. "מה את אומרת."

"כן." אני עדיין קצת פגועה. אני מיישרת את החולצה המכופתרת שלי. "מה תעשה עכשיו, כשסיימת? תעבוד עם אבא שלך? תהיה לך אישה בניו הייבן ופילגש בעיר?" גם אני יכולה לשחק במשחק הסטריאוטיפים.

הוא מתקרב קצת יותר אליי והדופק שלי הולם מהר יותר. "זה מה שאנחנו עושים?" קולו נמוך, ועיניו נופלות אל שפתיי.

קולי רך יותר, גבוה יותר בהשוואה לשלו. "לא?" חיוך קל ממנו, והזמזום ההוא חוזר עכשיו לוורידיי.

"את חכמה יותר ממה שחשבתי."

"זו מחמאה?"

"זו התנצלות. זלזלתי בך."

עכשיו תורי להסס. ובכל זאת, זה לא כאילו לא ידעתי שסטפן אדם יהיר. זה אחד הדברים שאני אוהבת בו. "אני מקבלת את ההתנצלות שלך." אני מושיטה יד, מעבירה את אצבעי במורד החלק הקדמי של המעיל שלו. "אתה רואה? אתה לא חייב לריב עם כולם."

אני מסתכנת ומניחה את ידי על החזה שלו. הוא יציב וחם כשהוא מכסה את ידי בידו. המגע עדין, אבל הוא מקרין חום לחזה שלי, עובר אל הבטן, מחמם את החלל שבין ירכיי. אני רוצה את זה כל־כך. חלמתי על זה. אני יודעת שאם הוא ייתן לי להיכנס, הכול ישתנה. הוא ישתנה.

קולי בקושי מעל לחישה. "כשאתה מסתכל עליי ככה, אני תוהה על מה אתה חושב."

העיניים שלנו ננעלות ואני יודעת שהוא מרגיש את זה, את המשיכה שבינינו. הנשימה שלי דוממת ואני נטרפת מרוב תשוקה. אבל הוא בולם אותי.

"אני חושב ששתיתי מספיק ויסקי."

הוא משחרר את ידי ומתרחק. אני חייבת לעצור אותו, אני לא יכולה לאבד את הרגע הזה. "מה אתה רוצה?" אני חצופה, מפלרטטת. "אתה בכלל יודע?"

הוא עוצר ונותן לי את מלוא עוצמת הזעף שלו. "אני לא רוצה אישה בקונטיקט, ואני בהחלט לא צריך פילגש בעיר."

אני סוגרת את המרחק בינינו, מניחה יד על מותניו הפעם, מחליקה אותה קדימה ואחורה ומתקדמת למטה. "אולי אתה צריך אותי."

הוא עוצר את ההתקדמות שלי באחיזה חזקה. "את משחקת באש, אמי ברטון."

"אני מעדיפה חום על פני קור."

האחיזה שלו מתהדקת והוא מושך אותי אל החזה שלו. אני בקושי יכולה לנשום, אבל אני ממצמצת ועולה על קצות האצבעות עד ששפתיי מול שפתיו. אני מחליקה את הלשון על שפתיו, מרגישה את העוררות שלו נצמדת לבטן שלי וזה מספיק כדי לעשות אותי רטובה.

"את שיכורה?"

קולו הוא לחישה מחוספסת. "לא, ואתה?" אני מתמתחת גבוה יותר, נוגעת בשפתיי בזיפים שעל הלסת שלו.

הוא רוכן ומנשק אותי במהירות, שפתיו בולעות את שפתיי והלשון שלו פולשת לפי ומוצאת את לשוני. ברכיי מתחילות להיכנע, אבל זרועו נכרכת סביב מותניי מושכת אותי אל החזה שלו. זו נשיקה גסה, לא חביבה או עדינה, וציפורניי שורטות את גבו עד כתפיו. רעש קטן בורח מגרוני, והוא נוהם בתגובה. חום מציף את התחתונים שלי.

נשימות מחממות את האוויר בינינו ועיניו הכחולות בוערות. "את רוצה את זה?"

אני מהנהנת, נסוגה ומושיטה לו את ידי. "בוא איתי."

הוא מהסס כשאני ניגשת לדלתות הזכוכית המובילות לחדר השינה החשוך של איתן. כשאני עוצרת ומסתכלת אחורה, הוא צופה בי כמו טורף, שערו מבולגן מאצבעותיי, ושפתיו פשוקות. הוא נראה כמו סקס טהור.

"מכאן." אני מחכה, מקווה, עד ש... הוא בא אחריי.

החולצה שלי נקרעת. סטפן לא טורח להסיר את החזייה שלי. הוא דוחף אותה למטה, חושף את שדיי הקטנים וטורף אותי, מושך פטמה זקורה לתוך פיו ונוגס בה, שולח חשמל היישר לליבה הפועמת שלי.

"סטפן," אני מייבבת בזמן שידיו הגדולות חופנות ומנשקות אותי. אני בוערת. אני משחילה את אצבעותיי בשערו. פיו מעניק לי הרגשה טובה כל־כך כשהוא נוגע בעורי, והוא מרים אותי כאילו אני לא שוקלת כלום, ואז נושא אותי לחדר האמבטיה ומושיב אותי על השיש.

אנחנו סגורים בחדר האמבטיה בחדרו של אחי, והוא מגשים לי את החלומות.

"את עדיין רוצה את זה?"

קולו לוהט באוזני כשהוא מרים בדחיפה את החצאית שלי עד למותניי. "כן," אני מתנשפת, אוחזת בצווארו.

אלוהים, כן.

החגורה שלו נפתחת ואני מחכה בזמן שהוא מגלגל על עצמו קונדום. העיניים שלנו נפגשות שוב, והרצון שלו בוער. הכול ישתנה אחרי זה, הוא הולך להתאהב בי, אני פשוט יודעת את זה.

כפות ידיו הגדולות נכנסות מתחת לירכיי ומרימות אותן, ואני מרגישה את קצה איברו נוגע בי, נדחק. זה עומד לקרות. ואז, בבת אחת...

אוה, שיט! עיניי נעצמות ואני נושכת את שפתי התחתונה בחוזקה ומשחררת גניחה קטנה של כאב.

"פאק, אמי," הוא נאנח באוזני, "את צרה כל־כך."

אני מהמהמת בהסכמה ואוחזת בכתפיו כשהוא מבתק את בתוליי, וזה כואב הרבה יותר ממה שציפיתי. אין לו מושג, כמובן, ואין לי שום כוונה לספר לו. אני יודעת בוודאות שאם הייתי אומרת לו, סטפן הייסטינגס לא היה שוכב איתי בכזאת פראות. אני מניעה את האגן, עושה כמיטב יכולתי כדי להכיל את תחושת המילוי הזאת. עיניי עצומות ואני מתמקדת בריח שלו, בריח הזיעה החריפה והסבון הטרי. זה ריח חם וטוב. הוא נאנח שוב ונע מהר יותר נגד התנועות שלי.

"כן... בדיוק ככה." שפתיו מוצאות את שפתיי ומנשקות אותי במהירות, מגע לשונו משאיר בי חשק לעוד. פניו בשערי, וככל שהוא זז מהר יותר, הכאב מתחיל להתפוגג. זה הופך לחוסר תחושה, עד שבהדרגה, ניצוץ קטן ביותר של חום פורח בבטן התחתונה שלי.

"תגמרי בשבילי."

נשימתו חמה באוזן שלי, וכל השרירים שלי נמתחים. אני יכולה? ידיו החמות חופנות את הישבן שלי, מרימות אותי מהכיור ומצמידות אולי אל הקיר. הכאב נעלם, והגוף שלי מחליק מעלה ומטה על האגן שלו. איברו מחליק פנימה והחוצה, כיפת הזין שלו עושה את שלה בתוכי. הדגדגן שלי מתחכך במפשעה שלו ומשהו מתחיל לקרות. חום מתחיל לצמוח, הולך ומתחזק, ואני שוכחת הכול ורודפת אחר האורגזמה. ירכיי מתהדקות סביבו ואני רוכבת עליו, רוצה שהחום הזה ימשיך להתעצם. אני נואשת, אוחזת בזרועותיו וגונחת כשהאורגזמה עולה גבוה יותר במעלה ירכיי.

"פאק, אמי," הוא נאנח, מזיין אותי חזק יותר.

"כן," אני כמעט שם, "כן!" ממש שם! הלחץ בבטן התחתונה שלי מתעצם ומתפרץ בתוכי, ואני גונחת, מרגישה כאילו מיליון זיקוקים נורים בתוך העורקים שלי. אני רואה לבן, אני עפה, ומרגישה את זה כשהאורגזמה שלו מגיעה, פועמת עמוק בתוכי.

אני רועדת כשירכיי אוחזות בו, והוא מחזיק אותי. הוא דומם כששנינו טסים יחד בחלל, ממריאים על פני גלקסיות, נוגעים בכוכבים. זה מדהים.

בהדרגה אני ממצמצת ופוקחת את עיניי, ומבעד לאובך אני רואה אותנו במראה, הגוף שלי ושלו משתלבים יחד בצורה מושלמת, בדיוק כמו שחלמתי. ידיי סביב צווארו, הגופים של שנינו סמוקים.

זה נמשך רק רגע. רעש המסיבה בחוץ מזדחל לתוך החדרון שבו אנחנו נמצאים. הוא מושיט יד בינינו, אוחז בקונדום ונפטר ממנו במהירות ואז מוריד אותי על רגליי. אני מרגישה כמו סייח שזה עתה נולד בשל רגליי הרועדות.

הוא מפנה אליי את גבו וכתפיו מתרחבות כשהוא נושם עמוק. אחר כך הוא עובר לכיור כדי לשטוף את הידיים. "עבר הרבה זמן מאז עשיתי את זה." הוא נשמע מתנצל.

אני מסדרת את החצאית ומיישרת את החזייה, מנסה להתאפס. "מאז מה? מאז שזיינת בחדר אמבטיה במסיבה?"

הוא סוגר את ברז המים ומייבש את ידיו במגבת כשאני מכפתרת את החולצה. אני כבר מצליחה להתארגן כשהוא צועד אליי, מניח יד אחת מעל ראשי על הקיר ורוכן קרוב. "מאז עשיתי סקס, נקודה." הוא רוכן למטה ומנשק את לחיי. "היית נהדרת."

הוא נסוג, וממש ככה, הוא כבר מוכן ללכת.

"זהו?" אני מבולבלת, ההרס עדיין לא הכה בי.

"אני חושב שאלך הביתה." הוא מושיט את ידו ומלטף את החלק העליון של זרועי. "בהצלחה בלימודים."

אני נרתעת מהמגע שלו. הוא צוחק עליי? בהצלחה בלימודים?

דפיקות חזקות על הדלת מבהילות אותי וקול נשי צועק, "נו, תזדרזו שם!"

הדפיקות מתחזקות. אני מתקרבת אל הדלת, מסתכלת אליו מעבר לכתפי, אבל לא פוגשת בעיניו. "כנראה הערכתי אותך יותר מדי."

אני פותחת את הדלת ונתקלת בקהל. המסיבה מקיפה אותי כמו גל, ואני נותנת לגל הזה למשוך ולהטביע את דמעותיי ברעש שסוחף אותי ממנו.

1

אמי

כעבור עשר שנים

"הורד את המכנסיים לקבלת שירות מהיר," אלי קורא את השלט בקול, ואני רוצה למות.

לפעמים אני תוהה אם לולה־בל בריידי היא ההשפעה הטובה ביותר עבור בני בן השבע. לא שיש לי הרבה ברירות.

"אוי." הוא מהנהן בזמן שזה נקלט אצלו. "כי זה ניקוי יבש. אני מבין. כמו 'מיס ניקיון', מפני שדודה לולה הייתה מלכת יופי."

"היא עדיין מלכת יופי." אני מושכת את דלת הזכוכית ורואה שתור שלם כבר נוצר מול הדלפק. "לעולם אל תגיד 'הייתה' ליד דודה לולה. לך מסביב ותתחיל לעבוד על שיעורי הבית שלך."

לולה־בל בריידי אולי ראוותנית, אבל היא המושיעה שלי. היא לא רק נתנה לי עבודה במשרה מלאה כולל תנאים סוציאליים כשעזבתי את בעלי לשעבר הבוגד, היא גם מאפשרת לאלי לשבת במשרד שלה ולעשות שיעורים במהלך היום, בזמן שאני עובדת.

היה נכון להעביר אותו לחינוך ביתי כשהתחילו ההתקפים שלו וחבריו לכיתה התייחסו אליו כאילו הוא חולה, או התעלמו ממנו, מה שהיה גרוע עוד יותר. הוצאתי אותו באימפולסיביות מבית הספר עוד לפני שהספקתי להתארגן על הכול. זו לא הייתה כזאת החלטה טובה, אחרי הכול. למרבה המזל, גם ללולה־בל יש בעיות שליטה בדחפים.

"מה יש באביב שגורם לאנשים לרצות לנקות הכול?" לולה חולפת על פניי בזמן שאני לובשת את וסט העבודה שלי בצבע ורוד־ניאון שעליו הכתובת 'מיס ניקיון'. השם שלי תפור עליו באותיות כסופות.

השיער של לולה צבוע במג'נטה לוהטת, וריסיה המזויפים עבים ושחורים. שפתיה מושלמות ומלאות. היא יכלה להיות דראג קווין, אם היא הייתה גבר. היום היא נאבקת להחזיק את משקלו של תיק כחול על כתף אחת, וערמה של בגדים שתלויה על ידה האחרת.

"מה קורה פה? אנשים החליטו לכבס את כל הבית בתור איזה תהליך של קינון?" היא נאנקת. "היי, אלי! איך החיים בתור ילד גאון?"

"כבדים מדי." הוא מניף את התרמיל מלא הספרים גבוה יותר על כתפו.

"ספר לי על זה."

אני קופצת לעזור לה עם מה שהיא נושאת. הבן שלי מניף יד מעל ראשו בנפנוף של ברכה וממשיך למשרד שלה, שם היא הציבה שולחן בית ספר קטן שמצאה בחנות וינטג' במיוחד בשבילו.

אני אוהבת אותה על כך שהיא עשתה את זה. "האם מלכות דראג מקננות?" אני שואלת, מורידה מכתפה את התיק הכחול המכיל שמיכות פוך, והיא תולה את השמלות שהחזיקה על מתלה סמוך.

"לא יותר ממלכות יופי, והן עסוקות יותר מדי בדיאטות." היא קורצת לי ואז בוחנת תג נייר אדום שמחובר לאחת השמלות. "תג אדום זה אומר לא לגהץ. זה ימיס את החרוזים."

"הבנתי." אני רושמת לעצמי בראש לזכור את זה.

לאחר שזכתה בתחרות יופי במדינת הולדתה, קנטקי, לולה עברה לניו יורק כדי להיות שחקנית. היא לא עלתה על במה, אבל מצאה את מקומה במתן שירותי ניקוי יבש במיוחד לאלה המשתתפות בתחרויות יופי ובאלה המעלים מופעי דראג. שמלות חרוזים, נוצות ובגדים תחתונים דורשים טיפול עדין ואוהב, ו'מיס ניקיון' נמצאת כאן כדי לספק את השירות הזה.

מדהים איך גימיק הוא אבן שואבת לעסקים.

"היי, 'ארט בר' מארח ארוחת צדקה שתכלול תצוגת אופנה בסוף השבוע הזה. אשמח לעזרה בסידור השיער והאיפור של הדוגמניות. הן ישלמו לך."

עיניי מתרחבות. "את חושבת שאני מוכנה?"

"ברור, איזו שאלה!" היא מגחכת.

אני קופצת כדי לתת לה חיבוק. "את באמת המלאך ששומר עליי."

זה מצחיק אותה. "פשוט ראיתי הזדמנות עם ילדה שראויה לזה וניצלתי אותה."

"ריחמת על אם חד־הורית שאין לה יותר מתואר בתולדות האומנות, אילן יוחסין מפוקפק ואפס כישורי עבודה."

"היה לי ברור שאת תלמדי מהר."

כשנכנסתי להיריון והחלטתי להתחתן עם ברט דיקרסון, ויתרתי על חלומותיי לעבוד ב'סות'ביס', וכשאלי נולד וגילינו את הבעיה הרפואית שממנה הוא סובל, החלומות שלי נדחקו עוד יותר עמוק.

ואז ברט החליט שהוא מעדיף לדפוק את פג ירדלי מאשר להתמודד עם האתגרים שלנו יחד, ואני עזבתי אותו ובזבזתי על עורכי דין את מעט הירושה שאבי השאיר לי כי כדי להתגרש צריך כסף, וצריך הרבה ממנו כדי להשיג את סידור המשמורת שרציתי.

אלי נשאר במשמורת המלאה שלי, ולי ולברט יש הסדר ראייה. זה לא הסידור המושלם, אבל אני מזכירה לעצמי שהוא אביו של אלי. בכל זאת, קשה לי לתת לו ללכת עם איש שמעדיף להתעלם ממצבו של בנו במקום לנקוט פעולות בעניין.

בימים אלה שיער ואיפור הם הדברים הקרובים ביותר לאומנות שיש לי כרגע, וכשאני מתחילה להרגיש עצובה, אני מסתכלת על הילד הקטן שלי. ואז נראה כאילו ההזדמנויות שהוחמצו מתפוגגות ואני בטוחה שמשהו טוב יותר מחכה לנו שם בחוץ. אף פעם אי אפשר לדעת מה צופן העתיד.

הפעמון שעל הדלפק בחזית משמיע צלצול חסר סבלנות, ואנחנו מביטות זו בזו.

"ניו יורקרים," לולה מתלוננת, "חס וחלילה שהם יחכו חצי שנייה! העולם עלול להתהפך."

"אני אטפל בזה." אני מסדרת את הווסט והולכת אל הדלפק.

"מייד אצא," היא קוראת, "יש לי משהו בשביל אלי."

אני מעיפה מבט אל הבן שלי ורואה אותו כבר שקוע בספר הלימוד שלו במדעי החיים. הוא כזה חכם. הוא כבר עושה פרויקטים של כיתה ו' במדעים. "את מפנקת אותו."

"מגיע לו להתפנק."

"את מלאך." אני מנענעת בראשי, מסתובבת ועוברת מבעד לפתח לעבר דלפק הקבלה. כשאני רואה את זה שצלצל בפעמון בחוסר סבלנות אני קופאת במקום, הבטן שלי מתהפכת וגרוני מתייבש.

סטפן הייסטינגס עומד מול הדלפק בחנותה הקטנה של 'מיס ניקיון'. אני קולטת את שערו החום הגלי, הגזור בקפידה ומסורק לאחור הרחק מפניו, את הלסת המרובעת והסקסית הזאת שבה השריר נע בקוצר רוח.

הוא לובש חליפה אפורה מחויטת שמדגישה את כתפיו הרחבות ואת מותניו הצרים. הוא לא עונב עניבה ואני מקבלת הצצה קטנה ביותר אל שקע צווארו, ממש ב'וי' שיוצר צווארון החולצה הלבנה שהוא לובש.

בטני מתכווצת בקשרים ואני רוצה לברוח, לעבור לחדר האחורי ולהתחבא. זו הפעם הראשונה שאני רואה אותו מאז אותו לילה לפני עשר שנים, ובכל זאת הכול חוזר אליי במהירות הבזק.

אני זוכרת שנגעתי בצוואר שלו בקצה הלשון שלי. אני זוכרת את שפשוף הזיפים שלו על לחיי כשהוא נישק את צווארי ונשך את תנוך אוזני. אני עדיין יכולה להרגיש את ידיו הגדולות אוחזות בירכיי, מושכות אותי בחוזקה אל האגן שלו. את איברו העצום נדחף לתוכי.

כל השרירים הפנימיים שלי מתכווצים רק מלחשוב על זה. כן, השרירים האלה...

באותה המהירות אני נזכרת בבושה שחשתי לאחר הדחייה שלו. סומק עולה בלחיי כשאני חושבת על כמה תמימה הייתי, כשהאמנתי שזה היה חשוב לו כמו שזה היה חשוב לי.

אני כמעט צוחקת. בסופו של דבר, סטפן הייסטינגס היה בדיוק כמו כל אידיוט אחר באפר איסט סייד, שפרק את הסחורה שלו על איזו בחורה במסיבה. הוא פשוט לא הצליח לצאת מחדר האמבטיה ההוא מהר מספיק.

לא. אני מקבעת את שרירי הלסת שלי. לא משנה כמה זה היה לוהט בינינו, לעולם לא אתן לו להשפיל אותי ככה שוב.

עכשיו הוא עומד ליד הדלפק, זועף ונרגז, נראה יהיר כתמיד, וסקסי בטירוף.

למה הוא פה? במקרה אני יודעת שהוא ירש הרבה מאוד כסף אחרי שאבא שלו מת. הוא צריך לתת לאחד העוזרים שלו לקחת למכבסה את הניקוי היבש שלו, ובכל זאת הוא כאן, משבש לי את החיים מעצם הנוכחות שלו.

מבטו האינטנסיבי נעוץ במשהו מחוץ לחלון, ואני שוקלת ללכת אחורה לאט לפני שהוא יראה אותי.

מאוחר מדי.

ראשו מסתובב, העיניים הכחולות האלה מתקבעות בעיניי והלב שלי טס כמו טיל. לעזאזל איתו.

אני מופתעת כשהוא נסוג וממצמץ במהירות. יכול להיות שהוא נבהל כשראה אותי כמו שאני נבהלתי כשראיתי אותו? אם כן, הוא התאושש מהר.

"אמי ברטון?" הטון שלו חזק. "מה את עושה פה?"

"אני עובדת כאן." אני ניגשת לדלפק ומרימה את פנקס ההזמנות הקטן ואת העט, נדהמת מכך שאני מצליחה להישמע רגועה. "מביא כביסה?"

"אה, כן." הוא מרים אל הדלפק את תיק הבגדים שהביא ופותח אותו כדי לחשוף שמלה אדומה עם חרוזים ונוצות. "צריך לנקות את זה, והיא אמרה שיש בעיה עם הרוכסן."

אני מציצה בידו השמאלית בזמן שאני מחליקה את ידי על רצועות הבד האדום הדקות. אין טבעת. אני מביטה בפניו והוא נראה מעט נבוך. יכול להיות שסטפן מתבייש?

"היא?" כאילו זה בכלל ענייני.

"הדודה שלי רבקה התחילה לרקוד ריקודים סלוניים." הוא אומר את זה כאילו היא חשפנית או משהו.

"ואתה מטפל בניקוי היבש שלה?"

"היא קצת מוזרה. היא לא סומכת על הבל־בוי בבניין שלה." עיניו סורקות אותי, מראשי במורד לחיי ועד כתפיי, וזה לוהט בצורה מתסכלת. "עבר הרבה זמן. למה את עובדת במקום הזה?"

אני מצמידה את שפתיי זו לזו ונלחמת בו, במבטו הסקסי, בחסד שלו כלפי דודתו. אני זוכרת שהוא איחל לי בהצלחה ממש לפני שעזב אותי ונעלם.

קרב משתולל במוחי כאשר לולה־בל מתפרצת מאחור, מזמזמת שיר מתוך מחזמר. היא נעצרת מהר וקולה חורק כמו מחט שמחליקה מתקליט.

"אלוהים אדירים, אמי! למה לא אמרת לי שג'יימס בונד נמצא בחנות שלנו!"

"סטפן הייסטינגס הוא ממש לא ג'יימס בונד." זה נשמע מביך יותר ממה שאני מתכוונת כשזה יוצא מפי.

"טוב, הוא יכול לעשות עליי מבצעים סמויים כל יום." היא נעמדת לידי ממצמצת לעברו בעיניה הכבדות. באנחה, אני מניפה את ידי ביניהם. "לולה־בל בריידי, סטפן הייסטינגס. סטפן הייסטינגס, הבוסית שלי, לולה־בל. סטפן הוא חבר ותיק... מבית הספר."

הדגשתי את ה'ותיק' קצת יותר מהדרוש.

"נעים מאוד." הוא מושיט יד, אבל כשלולה רואה את רצועות הנוצות והחרוזים הנוצצים שבתיק, היא משנה כיוון.

"וואו, זה מדהים! זה של ז'אן קלוד?"

"סליחה?" הוא מרים את המבט ממנה אל התלבושת שהיא מוציאה לאט מתיק הבד הכבד.

"זו יצירת אומנות, אמילי. אני רואה שיש כאן בעיית רוכסן." לולה מנמיכה את משקפי הקריאה על עיניה ומטה את רוכסן המתכת מצד לצד על הדלפק. "אני יכולה להחליף אותו. אתה מעדיף מתכת או פלסטיק?"

"השמלה של הדודה שלי. אני יכול לשלוח לה הודעה ולשאול."

"תתקשר אליי ותשאיר לי הודעה כשתדע. גם ככה לא אוכל לעבוד על זה עד הערב. לכבוד יהיה לי." היא מחזירה את השמלה לתיק כאילו היא הדבר הכי יקר בעולם. "אמי יכולה לסיים למלא את הפרטים. תגיד לדודה שלך שאטפל באופן אישי בכל התלבושות שלה, כמו שמגיע להן."

"תודה." סטפן מושיט את ידו לכיס החזה שלו.

"אנחנו גם מטפלות בבגדי גברים משובחים." לולה קורצת לו. "ואתה נראה מעולה בבגדים שלך."

היא פונה ללקוח הבא, וסטפן נראה מופתע לחלוטין, מה שמעניק לי סוג של עונג, עד שהוא מפנה אליי את העיניים הכחולות האלה. ככל שאני שונאת אותו, קשה לי להסתכל עליו ישירות.

"את האדם האחרון שציפיתי לראות כאן." הוא בוחן אותי שוב, ואני תוהה אם הוא זוכר את הלילה ההוא בבירור כמוני. "את נראית נהדר."

"סיימנו פה? אנחנו פשוט עמוסות מאוד." הטון שלי קצר.

הזעף הזה שאני מכירה היטב חוזר. הרבה יותר נוח לי עם זה, מאשר עם החיוך שלו, אבל קול קטן קוטע אותנו.

"אימא! תראי!" אלי נמצא לצידי ומחזיק בקבוק קטן ובתוכו ספינת פיראטים. "דודה לולה אמרה שזה העתק אמיתי של הספינה של בארט השחור."

"באמת?" אני כורעת ברך כדי לבחון את הבקבוק שהבן שלי אוחז. "נצטרך למצוא זכוכית מגדלת כדי לראות אותה."

"או־קיי!" עיניו נפערות מהתרגשות, והכעס שלי נשכח.

"ג'ון רוברטס אולץ להפוך לפיראט."

הגבות שלי עולות, ושנינו מסתכלים על סטפן, שמתבונן בנו בסקרנות.

"הוא היה קצין ימי, והספינה שלו הותקפה על ידי הפיראט האוול דיוויס. רוברטס השתלט על העניינים אחרי שדיוויס פרש, ושינה את שמו לברתולומיאו רוברטס. אחר כך הוא זכה לכינוי 'בארט השחור'."

אני נעמדת לאט ומשלבת את זרועותיי. "איך אתה יודע את כל זה?"

"הייתי ילד קטן פעם."

"חבל שהתבגרת."

"היי, אדון." אלי מושיט אליו את הבקבוק. "זו נראית כמו הספינה שלו?"

סטפן לוקח את הבקבוק ומקרב אותו אליו, פוזל בעין אחת כשהוא מסובב את הבקבוק קדימה ואחורה. "ל'בארט השחור' היו כמה ספינות. זו יכולה להיות 'המזל', 'המזל הטוב', או 'המזל המלכותי'."

"הוא לא היה יצירתי מאוד עם השמות שלו." הזרועות שלי עדיין שלובות.

"אה. הוא היה פיראט." סטפן מושך בכתפיו וקורץ לי. זה מעורר ניצוץ קטן בחזה שלי, והלסת שלי מתהדקת.

"אימא ואני אוספים פיראטים ובנות ים. היא אוהבת את בנות הים." אלי מרים אגודל לכיווני.

"אתה נשמע לי כמו בחור ממש חכם. מה המקצוע האהוב עליך בבית הספר?"

"ביולוגיה ימית!"

"ברור."

הספיק לי. "זה הכול להיום, מר הייסטינגס?"

הוא מתיישר. "לא ידעתי שאנחנו כאלה רשמיים, מיס ברטון. או שאולי אני אמור לומר, גברת?"

"צדקת בניסיון הראשון." הגבה שלו מתקמרת כאילו הוא רוצה לדעת יותר. הוא יכול להמשיך לרצות. "אם לא אכפת לך לסיים, אנשים מחכים."

החיוך ממס התחתונים שכל הבנות היו מתות בגללו מרים את זווית פיו. "אולי יהיה לך מצב רוח טוב יותר כשאחזור."

"אנחנו עושות משלוחים." הטון שלי הוא קרח טהור.

הוא חושב שאני מאתגרת אותו, וסטפן אף פעם לא פחד מאתגרים. "לא אכפת לי לבוא לאסוף."

מעולה.

עם זה הוא נעלם, ואני נשארת במקום, מנסה להיזכר איך נושמים רגיל. אני מרגישה חום לצידי, ולולה נמצאת ממש ליד הכתף שלי.

"מי זה היה, הגבר החתיך הזה? ולמה את מסתירה חברים כאלה?"

"הוא לא חבר שלי." אני מרגישה כאילו רצתי מרתון. אני נושמת עמוק, בולעת את הלחץ החוסם את גרוני. "הוא הטעות הכי גרועה שעשיתי בחיי."

היא מנידה בראשה וצוחקת. "חמודה, את הסיפור הזה תהיי חייבת לספר לי."

אלי במשרד של לולה, מאזין לסרטונים על ציפורי אמריקה הצפונית. על השלט שעל הדלת כתוב 'נחזור בעוד שלושים דקות'. לולה־בל ואני יושבות ליד שולחן, בינינו שתי כוסות קפה ושני דונאטס מזוגגים.

"הוא היה הראשון שלך?" גבותיה מתרוממות כשהיא לוגמת מהקפה. "נשמע לי כמו סוג של חלום שהתגשם."

אני חושבת על איך החיים שלי השתנו באותו לילה, ולא לטובה. "היה לי קראש עליו הרבה זמן." אני מעבירה את אצבעי לאורך צד הספל. "הוא סיים את הלימודים עם איתן, אבל הם לא היו חברים קרובים. בכל זאת הייתי בכל תחרות חתירה, תחרות ריצה... אוי, אלוהים."

אני עוצמת את עיניי ורועדת. לולה־בל צוחקת.

"הוא ממש לוהט עכשיו, אז אני יכולה רק לדמיין אותו בגיל שבע־עשרה." היא מרימה גבה. "אלא אם כן היה לו שלב מוזר כזה."

אני מנידה בראשי, לוגמת מהקפה. "הוא אף פעם לא היה מוזר. מעולם לא." אני עוצמת את עיניי ונושפת את כל הרגש המטורף והעצום שנשאתי בתור נערה מתבגרת מטומטמת, שהייתה מאוהבת בסטפן הייסטינגס. "הוא אף פעם לא היה שום דבר מלבד מהמם ומבריק, ומרוחק ומזלזל... וכזה סקסי."

"נשמע כמו בחור שהייתי מתאהבת בו בשנייה."

"אז השתכרתי קצת, וחשבתי שאצליח לגרום לו לראות שאני נערת החלומות שלו."

"עם הקסם שלך, 'כוס בתול'?"

קפה כמעט יוצא לי מהאף. אני צווחת ומשתעלת, ולולה־בל מתחילה לטפוח לי על הגב. "אל תמותי לי פה, 'כוס הקסם'!"

"אלוהים אדירים!" אני משתעלת עוד, הפעם בקול רם. "כן! באמת חשבתי שהוא יתאהב בי בטירוף אחרי שהוא ישכב עם הבתולה הקטנה שהייתי."

"אני מבינה שזה לא קרה. " החיוך שלה מתחלף בזעף קטן ועצוב.

אני מנגבת את הדמעות מעיניי ומצליחה להתאושש מהתקף החנק שלי. "הוא טפח על כתפי ואיחל לי חיים נחמדים." אני עונה על הזעף האמפתי שלה בעיקול שפה זועף. "נראה שאין לי כוס קסם."

היא רוכנת קרוב יותר ומחבקת אותי. "לאף אחת מאיתנו אין, מותק." שתינו צוחקות ואז היא מתיישרת ומשחררת אותי. "לפחות זה היה סקס טוב?"

"נו, את יודעת." אני נשענת לאחור ולוקחת ביס מהדונאט. "בהתחלה זה כאב מאוד. יש לו די גדול." אני מנופפת לעברה בדונאט.

"אלוהים, תן לי כוח!" היא לופתת את החזה שלה, מצחיקה אותי.

"אבל הייתי מוכנה לזה. החזקתי מעמד בהתחלה ורק התמקדתי בלנשק את צווארו ולגעת בו, להריח אותו."

"הוא מריח טוב כל־כך."

"כן. ואז זה השתפר ממש. ואז זה נגמר." עיניי ממש מתחממות מהזיכרון ואני מתחילה לצחוק. "אלוהים, אני כזאת סתומה!"

"לא, את לא." הקול שלה שקט, אדיב. "הוא מהטיפוסים שאף פעם אי אפשר להתגבר עליהם. עכשיו תראי מה גברת גורל עשתה! היא החזירה אותו והניחה אותו ממש על מפתן הדלת שלך. אם זו לא הזדמנות שנייה, אני לא יודעת מה כן."

"לא." אני מנידה בראשי, מסיימת את הדונאט וקמה מהכיסא. "אין הזדמנות שנייה. לא שוב."

"אוי, נו, אמי. את חייבת לתת לזה הזדמנות. זה מתבקש."

עיניי עוברות אל פתח המשרד ואני רואה את אלי לומד ליד השולחן שלו. "סטפן הוא טעות אחת שלא אעשה שוב."

"אני לא יודעת." היא קמה בעקבותיי. "טעות כזאת הייתי מוכנה לעשות שוב. ושוב. ושוב."

העיניים שלנו נפגשות ושתינו צוחקות.

מה חשבו הקוראים? 0 ביקורות
המלצות נוספות עבורך
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי33 ₪ 29 ₪
מודפס98 ₪ 59 ₪
דיגיטלי33 ₪ 29 ₪
מודפס59 ₪ 98 ₪
דיגיטלי 150 ₪
מודפס 200 ₪
עוד ספרים של אדל - הוצאה לאור
דיגיטלי35 ₪ 20 ₪
מודפס98 ₪ 49 ₪
דיגיטלי35 ₪ 20 ₪
מודפס98 ₪ 49 ₪
דיגיטלי99 ₪ 75 ₪
מודפס294 ₪ 147 ₪
דיגיטלי35 ₪ 29 ₪
מודפס98 ₪ 49 ₪
דיגיטלי99 ₪ 75 ₪
מודפס294 ₪ 147 ₪
עוד ספרים של טיה לואיז
דיגיטלי99 ₪ 75 ₪
מודפס294 ₪ 147 ₪
דיגיטלי35 ₪ 29 ₪
מודפס98 ₪ 49 ₪
דיגיטלי35 ₪ 29 ₪
מודפס98 ₪ 49 ₪
דיגיטלי 45 ₪
מודפס 78 ₪
דיגיטלי29 ₪ 25 ₪
מודפס98 ₪ 49.9 ₪
דיגיטלי29 ₪ 25 ₪
מודפס98 ₪ 49.9 ₪
הירשמו לרשימת התפוצה של ביבוקס
Powered by blacknet.co.il