דף הבית > עשרים ושש נשיקות
עשרים ושש נשיקות / ג´יי. טי. גייסינגר
הוצאה: הוצאת אדל
תאריך הוצאה: 05-2019
קטגוריה: ספרי רומנטיקה וארוטיקה
מספר עמודים: 379

עשרים ושש נשיקות

         
תקציר

קימבר

כרטיס במחלקה הראשונה תמורת מחברת השרטוטים שלי. עסקה הוגנת תמורת ההזדמנות להספיק לראות את אבי לפני מותו, לא?

לרגע, מתאו מורטי, האיטלקי היפהפה והשחצן, נראה לי כמו מלאך משמיים, אך הוא מתגלה כשטן בהתגלמותו. כאילו החיים שלי לא מחורבנים מספיק. כשמתאו מציע להחזיר לי את עיצובי השמלות שלי תמורת נשיקות, אין לי ברירה אלא להסכים. זה רק משחק, לא יותר. לעולם לא אתן לעצמי להיכוות שוב.

 

מתאו

הפה של קימבר דיסנטו, הגישה העוקצנית שלה… משגעים אותי. אני לא רגיל לנשים כמוה והניצוצות שעפים בינינו מטריפים.

אני חייב לכבוש אותה, באותה מידה שבה אני נהנה לעצבן אותה.

היא לא תיכנע לי בקלות, אבל כשאגמור איתה, העסק שלה יהיה שייך לי. אנחנו אויבים, מתחרים, לא יותר מזה. ליבי לא באמת נמצא בסכנה, מגעה לא באמת גורם לו לרקד בשמחה. זו בסך הכול פנטזיה, לא רומן אמיתי.

 

עשרים ושש נשיקות מאת סופרת רבי המכר ג’יי. טי. גייסינגר, הוא קומדיה רומנטית עכשווית המראה שאם פותחים את הלב לאהבה, גם הפנטזיות הפרועות ביותר עשויות להפוך למציאות. גם הספרים מתכון לאסון ורוגבי ואומנות הפיתוי מפרי עטה של הסופרת, כיכבו ברשימות רבי המכר בעולם וזכו להצלחה רבה, וראו אור בהוצאת אדל.

פרק ראשון

1

קימבר

 

שמלת הכלה הנכונה תגרום לכל אישה להרגיש יפה יותר מנסיכה מהאגדות, ולא משנה אם היא שמנמנה, פשוטה או ענייה. ברגע זה אני חושבת לעצמי שסינדרלה יכולה לנשק את התחת המהמם שלי. בלב פועם בהתרגשות אני יוצאת מחדר ההלבשה, אפופה בענן מפואר של משי ושל תחרה שנדרשו לי שלושה חודשים ליצור, ומחכה לתגובתו של ג'נר.

תגובתו טובה יותר מכפי שקיוויתי.

"בחיי הביצים השעירות של וינסטון צ'רצ'יל!" הוא מזנק על רגליו מההדום המבריק והמכוער שעליו השתרע בזמן שהתכוננתי לטקס. הוא נראה מושלם בחליפת ה'ארמני' שנתפרה במיוחד למידותיו בעודו סוקר אותי באיטיות מכף רגל ועד ראש. "את פשוט מלאך! תאווה לעיניים! אלה מזוינת!"

זה גורם לי להסמיק. אני מרגישה נוח עם מחמאות בדיוק כמו שהייתי מרגישה נוח אם היו עושים לי חוקן. "תודה."

הוא מצמיד שפתיים זו לזו ומשלב את זרועותיו על החזה שלו. "זה יהיה נורא אם יעמוד לי עכשיו? העניינים מתחילים להיות קצת מעיקים שם למטה."

אני צוחקת בהתלהבות. "תמיד היית זונה כשמדובר בתחרה צרפתית."

הוא מנופף בידו במלכותיות כאילו היה מלכת אנגליה. "תסתובבי, יקירה. אנו צריכים לראות את השמלה בפעולה."

אני מרימה את שולי שמלתי ומסתובבת כמו בלרינה. ההינומה מתעופפת סביב כתפיי כהילה משובחת שנטוותה מעננים זכים. כשאני נעצרת ומסתובבת שוב בפניי אל ג'נר, הוא מעמיד פנים שהוא בוכה ומכסה את פיו באגרופו. "הילדה הקטנה שלי כבר גדולה."

אני נאנחת ומביטה בתקרה. "אלוהים אדירים. אתה מבוגר ממני בחודש אחד."

"אני מדבר במטאפורה!" בידיים מושטות, הוא צועד לעברי באלגנטיות ולוקח אותי בזרועותיו, נזהר שלא לקמט את השמלה שלי או למרוח את האיפור כשהוא מנשק את לחיי. "אני חייב להודות שלא תמיד האמנתי שבראד יתחתן איתך..."

"אמרת לי את זה בפנים!" אני אומרת, "ואני מצטטת, 'החרא הזה לעולם לא יתחתן איתך'."

הוא גונח. "מרי פופינס, מה אני אעשה איתך? יש לך זיכרון של פיל! כמו שאמרתי, לא תמיד האמנתי, אבל אני ממש שמח שטעיתי. למענך." הוא מתרחק ואוחז בעדינות בכתפיי. יש לו נטייה להילחץ כשדברים לא בדיוק כפי שהם צריכים להיות ולכן הוא דוחף אל מאחורי אוזני תלתל סורר שנמלט מהתסרוקת שלי. קולו מתקשח והמבטא הבריטי שלו נעשה עוד יותר קשה להבנה. "אבל אם הוא יעשה דבר אחד שיעציב אותך, אפילו יגרום לך להזעיף פנים, אסרס את החרא הזה בעזרת סכין חמאה חלודה."

אני מתבוננת בפניו הקשוחות ומחייכת, אומרת בעדינות, "גם אני אוהבת אותך."

"את סנטימנטלית בצורה מחרידה." הוא אומר זאת כלאחר יד, אך אני רואה את הרעד בשפתו התחתונה. "אזרוק לך את זה בפרצוף כשתבכי לתוך המטפחת שלך כשאני אתחתן, חברה שלי." הוא שותק לרגע, חושב, ואז מתחיל להתעסק עם שולי ההינומה. "מרגישה פחד של הרגע האחרון?"

"לא." חיכיתי לרגע הזה שלוש שנים. ברגע שעיניי נחו על בראדלי המילטון וינגייט השלישי, התאהבתי בו בטירוף. זה היום המאושר בחיי. הדבר היחיד שיכול היה להפוך אותו למושלם יותר היה לו אבי היה מלווה אותי לחופה, אך בגלל הקלסטרופוביה הקיצונית שממנה הוא סובל, הוא אינו מסוגל לטוס למרחקים. ג'נר האלגנטי והחתיך שלי ימלא את מקומו היטב, וזה יהיה כמעט כאילו אבא נמצא איתי.

כשהוא עדיין מהורהר ומתעסק עם ההינומה שלי, ג'נר אומר, "היגואר שלי בחוץ, את יודעת. נוכל להיות בארץ היין ולקבל עיסוי בעודנו מזילים ריר על המצילים במדו־וודס[1] תוך פחות משעתיים."

אני מעניקה לו מבט נוקב. "אני יודעת שבראד הוא לא האדם הכי חביב עלייך, אבל אם תהרוס את יום החתונה שלי בכך שתלכלך על בעלי, אצית באש את אוסף צעיפי ה'גוצ'י' שלך."

הוא מעוות את שפתיו. "אל תתלהבי, בריידזילה[2]. שפתיי חתומות מרגע זה." הוא מחווה באצבעותיו על שפתיו כאילו הוא מסובב מנעול וזורק את המפתח ואז משתהה. "אבל אני רוצה להגיד באופן רשמי שהיית יכולה למצוא לעצמך גבר הרבה יותר טוב – "

"ג'נר!"

הוא מביט בפנים מתוחות בשרירי לסתי הקמוצים ובכפות ידיי המאוגרפות ובוחן את עיניי הבולטות. "את צודקת," הוא אומר בעדינות, "טעות שלי. אני רק רוצה את הכי טוב בשבילך, זה הכול." הוא לא מזכיר את כל אותן פעמים שבכיתי על כתפו לאחר אחת המריבות שלי עם בראד בגלל חוסר היכולת שלו להיפתח רגשית, או את כל שיחות הטלפון שבהן בכיתי והתייסרתי כשלא הבנתי למה הוא עדיין לא מוכן להתחייב ולא קונה לי טבעת, או את כל החפירות שחפרתי לו כשהורדתי קוקטיילים בלי הכרה ותהיתי מה חסר לי בחיים.

אבל כל זה נגמר. עברנו את מה שהיינו צריכים לעבור כדי להשיג את ה'באושר ובעושר עד עצם היום הזה' שלנו, ששם היינו אמורים להיות מלכתחילה. הכול יהיה אחרת לאחר שנתחתן.

אני בדיוק עומדת להגיד את זה לג'נר כשמארגנת החתונות מתפרצת לחדר בנשימות קטועות ומנופפת בידיה, שערה השחור מקורזל מהלחות של אוגוסט. "הגיע הזמן! הגיע הזמן! כולם מוכנים?" היא נעצרת בפתאומיות כשהיא רואה אותנו ומניחה את ידה על גרונה. "אלוהים אדירים, איזה משגע."

"תודה, מירנדה."

היא ממצמצת. "אוי, אה... גם את!"

אני מבינה שהיא התכוונה לג'נר.

הוא מצחקק כשהוא קולט את הבעתי החמוצה. "אל תדאגי, דרלינג, אלך בצעד מרושל ואחמיץ פנים כשאלווה אותך לחופה וכך תיראי עוד יותר מדהימה בהשוואה אליי."

"כן, רק שהליכה מרושלת ופנים חמוצות רק גורמות לך להיות יפה יותר, לא פחות," אני אומרת בעצב מעושה, "אני לא מאמינה שהייתי מטומטמת מספיק לבקש מדוגמן להיות השושבין שלי. אני מקללת את היום שבו פגשתי אותך."

"יש לך מזל שפגשת אותי. אם לא הייתי מעמיד פנים לפני עשר שנים שאני החבר שלך כדי להציל אותך מאיש המערות שרייר עלייך ב'ניימן מרקוס'[3], יש סיכוי שעדיין היית שם, מנסה לסרב בנימוס לניסיונות שלו לגעת בך בידיו הגדולות והשעירות."

"תהיה בשקט ותעביר לי את הזר הארור."

הוא מוציא אותו מהאגרטל שעל השולחן מתחת לחלון ושפתיו מתעגלות כשהוא בוחן אותו. "קאלות לבנות? אלוהים ישמור. זה פרח שמתאים להלוויות."

"אם תגיד משהו שמתקרב בכלל לביטוי 'כמה הולם את המאורע'," אני מזהירה, "אוציא לך את הקרביים."

הוא מביט בי בהבעת בוז קרירה, שהיא הגרסה הבריטית להבעת חיבה. "אוה, עוד איומים באלימות. ועוד ביום החתונה שלך, לא פחות. כמה דון קורליאונה[4] מצידך. נראה שזה בגלל הדם האיטלקי הזה שלך."

"ועוד איך. ועכשיו בוא נלך ונשתלט על החופה." אני מסתובבת בחדר ההלבשה וצועקת, "בנות!"

מחדרי ההלבשה יוצאות ג'יני, אחותו של בראד, שיכלה להיות הכפילה של גרייס קלי, וחברתי מימי התיכון, דניאל, שטסה מאוהיו במיוחד לחתונה.

שתיהן נראות מהממות בשמלות השיפון בצבע השמפניה שעוצבו במיוחד עבורן, למרות שהשדיים של דניאל עושים כמיטב יכולתם להימלט מהשמלה. "היית צריכה להתקין פיגומים כדי לתמוך בדברים האלה," ג'נר אומר כשהוא מסתכל בדאגה על השדיים של דניאל.

דניאל מניעה את החזה הענק שלה ושולחת לג'נר נשיקה באוויר. "המעצבת בהחלט ניסתה, אבל הבנות רוצות להיות חופשיות. הכרחתי אותה לשחרר את כל המעצורים."

ג'נר נראה מוטרד. "אני לא מבין, זו חתונה או קברט?"

"זו לא רק חתונה," אומרת ג'יני ומורחת נגיעה אחרונה של שפתון, "זו החתונה, בה' הידיעה." היא סוגרת את השפופרת ומניחה אותה על שולחן הצד ואז מסתובבת לג'נר בחיוך. "כל המי ומי של סן פרנסיסקו נמצאים פה. אני מתה כבר לראות את הסיקור התקשורתי!"

אני נחרדת. "העיתונות. אלוהים, אל תזכירי לי."

"אני יודעת שהדבילים מהצהובונים עקבו אחרייך לכל מקום, אבל האנשים שאבא שכר כדי לסקר את החתונה הם חבר'ה רציניים לגמרי. זה יהיה מעולה עבור החברה שלך, קימבר." ג'יני מעבירה יד במורד שמלתה. "השמלות האלה משגעות ואת נראית כמו נסיכה. ברגע שהתמונות יתפרסמו, חנות הבגדים הקטנה שלך תהיה מפורסמת."

"בלי עין הרע."

"כולם! בבקשה, בואו נזוז!" צועקת מירנדה ומתנשפת.

אני לוקחת את הזר מידיו של ג'נר ונושמת עמוק כדי להרגיע את עצביי המתוחים. לא שזה עוזר, אבל הייתי חייבת לנסות משהו. הדיאודורנט שלי כבר הפסיק לפעול, הבטן שלי מתהפכת וידיי רועדות חזק כל־כך שהפרחים נראים מעוותים.

דניאל וג'יני לוקחות את הזרים שלהן והולכות לפנינו, ואז ג'נר ואני יוצאים מהחדר בזרועות משולבות. "ההצגה מתחילה, מתוקה," ג'נר ממלמל כשצלמים נוהרים לעברנו ומקיפים אותנו והמצלמות מתחילות לתקתק. "סנטר מעלה. גב זקוף. להבליט ציצים."

אני מרימה את הסנטר, מיישרת את הכתפיים ומנסה לא לבלוע אוויר כמו דג כשאנו מסתובבים ונכנסים לאכסדרה של הכנסייה דרך דלתות העץ הכבדות. צלילי היצירה של פאכלבל, 'קנון ב־די', ממלאים את אוזניי. מירנדה מסמנת לנו בלחץ להתקדם. ג'נר לוחץ על זרועי הרועדת. אנו פוסעים עוד כמה צעדים ונכנסים לחלל המרכזי של הכנסייה. הכול נראה משגע כל־כך שלרגע אחד אני המומה. הפרחים. הנרות. המון האורחים העצום, כולם לבושים במיטב מחלצותיהם, עומדים לכבודי.

ובראד, שמחכה לי תחת החופה, גבוה ורחב כתפיים, לבוש בטוקסידו ונראה כה נינוח, כאילו נולד בו.

כשמבטינו נפגשים מעל למרחק בינינו, ליבי מתמלא שמחה. הוא מושלם כפשטידת תפוחים אמריקאית. לסתו המרובעת, עורו השזוף, הזהוב, שערו הבלונדיני הגלי שבוהק מתחת לאורות. עמידתו הגאה ויופיו המשגע. נסיך החלומות שלי. הוא יפהפה יותר מכל דבר אחר, מושלם יותר מהחלומות הכי פרועים שלי.

הכול מושלם מלבד הפאניקה הטהורה שמביעות פניו, הבעה שלא תואמת כלל וכלל את המעמד או את הטוקסידו שלו.

אני מועדת. ג'נר לוחץ את זרועי שוב. "לאט, יקירה."

אנו מתחילים את המסע במורד המעבר בקצב של זחל, באופן שבו מירנדה הצליפה בנו להפנים בחזרות איתה. צעד אחד, עצירה. צעד נוסף, עצירה. זה מעצים את הדרמה, היא אמרה. היא צדקה לגמרי כי עם כל צעד שמקרב אותי אליו, הדם מפניו של בראד אוזל עד שהוא נראה ממש כמו גווייה. מתחת לעצם החזה שלי, ליבי משתולל כמו דג גוסס, משתנק לאוויר.

ג'נר מחייך חיוך מזויף ומסנן בזהירות, "ילד האחווה הקטנטן והמפונק שלך נראה עוד יותר הזוי מהרגיל."

החיוך שלי רחב כל־כך שעוד רגע הפנים שלי ייסדקו. שני צלמים אורבים בקצה המעבר ומצלמים תמונות, אז אני מנסה לא להזיז את השפתיים כשאני עונה. "הוא נראה כאילו הוא עומד מול כיתת יורים. זה נורמלי?"

"אולי נפלה טיפה של מים קדושים על עורו של השטן הזה והוא מנסה לא להפוך לאפר מול כל הבוחרים של אבא שלו."

אני אהרוג את ג'נר, אבל זה יצטרך לחכות. ברגע זה אני עושה מאמצים עילאיים להתרכז ולהשאיר את החיוך על שפתיי.

כשאנו מגיעים לסוף המעבר, אני יכולה לראות בבירור את הזיעה נוטפת מרקותיו של בראד, את הפאניקה בעיניו כאילו היה חיה לכודה ואת החיוורון הקטלני של פניו. טרנט, השושבין שלו שעומד לידו, מחייך כמו טיפש בעודו נועץ עיניים בחזה של דניאל.

הכומר מכריז בקול רם כל־כך עד שאני נבהלת, "מי מוסר את האישה הזאת לגבר הזה?"

"היא מוסרת את עצמה," עונה ג'נר בצורה חלקה, ומחריב את התשובה 'אני' שמירנדה אישרה. הוא מעביר אותי לבראד, שנאבק להישאר בהכרה.

אני מתקרבת אליו בחיוך רועד ולוחשת, "בייבי? אתה בסדר?"

בראד ממצמץ כמו גוזל ובולע את הרוק בכבדות. הוא פולט צליל מקרקר שלא נשמע בכלל קרוב ל'כן'. ראיתי ניצולים מתאונות דרכים שהיו במצב טוב יותר ממנו. אני יורה מבט מיואש לעבר הוריו, היושבים בשורה הקדמית. הסנטור והגברת וינגייט לבושים באלגנטיות כמו כולם, אך שלא כמו יתר האנשים, הם נראים לחוצים כמעט כמו הבן שלהם.

משהו ממש לא בסדר.

ליבי מתכווץ בפחד.

הכומר אומר משהו שאני לא מצליחה לשמוע מעבר לצלילי ליבי המתרסק. זה הכול מילים, מילים, מילים, פס קול מגוחך שמדגיש את תחושת האבדון המחניקה שמחלחלת אליי כשאני בוהה באימה מתגברת במיועד שלי, שנמצא על סף הקאה או עילפון.

או שניהם.

הכומר מסיים לדבר ומסתובב אל עבר בראד. "בראדלי המילטון וינגייט, האם אתה לוקח אישה זו להיות אשתך החוקית? לשמור ולהוקיר מיום זה והלאה, בטוב וברע, בעושר ובעוני, בחולי ובבריאות, עד שהמוות יפריד ביניכם?"

שתיקה קודרת משתררת בעקבות דבריו של הכומר ובראד בוהה בי בעיניים פקוחות לרווחה, הווריד בצווארו פועם בהיסטריה. שקט כל־כך עד שרעש המצלמות המקליקות נשמע כמו יריות.

כשהשתיקה נמשכת ונעשית מביכה, הכומר מכחכח בגרונו. "בני?"

פיו של בראד מתנועע אך לא יוצאות ממנו מילים. האוויר הופך מחושמל. לחישות ורשרושים נשמעים בין האורחים. זיעה קרה נוטפת בין השכמות שלי. אני יורה מבט מיואש לאחור אל ג'נר, שמביט בבראד במבט קשוח ומסוכן.

סנטור וינגייט, הלבוש בטוקסידו, רוכן קדימה ממקומו בשורה הראשונה, הבעתו קשוחה ופניו אדומות, ולוחש בכעס, "בראדלי!"

 זה כנראה מבטל את הכישוף שבראד היה נתון תחתיו כי הוא מתחיל לדבר. "אני... אני..."

אני מהנהנת בטירוף, ראשי מתנועע כראש בובה. הייאוש מקנה לקולי נימה היסטרית. "כן, בייבי?"

הוא נושם עמוק, מוציא את האוויר בלחץ, וכמו סכר שנפרץ, מתחיל לברבר. "אני לא יכול לעשות את זה, אני פשוט לא יכול. אני מצטער, זה לא הולך לקרות, אבא..." הוא מסתובב אל עבר אביו שמתחיל לקום. "אני לא יכול לעשות את זה! אין שום סיכוי שאתחתן איתה!"

אביו של בראד מסתער ונוחת עליו בשאגה של שור זועם. הם נופלים ופוגעים ברצפת השיש תחת החופה בסבך של ידיים ושל רגליים בחבטה שממוטטת את מנורת הקנים הכסופה וגורמת לקהל להשתנק בתדהמה.

שלוש מאות איש מזנקים ממקומם.

אימו של בראד מפטירה יללה מיוסרת.

מצלמות מקליקות, מצלמות בתאווה.

מישהו מגחך ולוחש, "הנה הלכה הירושה של בראד."

צרחה נוקבת ומתייסרת מהדהדת בכאב ופוגעת בקירות מכל עבר, מתפצלת לאלפי צרחות קטנות יותר המהדהדות מעל משטחי השיש הקשים פעם אחר פעם ופורחות גבוה אל קורות הכנסייה כמו להקת ציפורים מצווחת שנבהלה והתעופפה.

אלה צלילים נוראיים. מעולם לא שמעתי צלילים כאלה גרועים בכל ימי חיי. רק לאחר שג'נר תופס וגורר אותי במורד המדרגות והרחק מהחופה, אני קולטת שהצרחה הנוראית הזאת בקעה ממני.

 

 

2

 

קימבר

 

התמונות קטסטרופליות.

"טוב, תתמקדי בצד החיובי," ג'נר אומר ממקומו על הספה שלי, שוכב על ערמה של כריות ומנשנש צ'יפס דל־קלוריות. "האף השטני שלו לעולם לא יהיה ישר שוב."

אני מעט מרוצה מכך שריסקתי לבראד את האף בחבטה אחת מדויקת, לאחר שהשתחררתי מזרועותיו של ג'נר. דם ניתז מפרצופו של הבוגד הצווחן כמו מזרקה. נראה היה שאפילו אביו התרשם מהאגרוף שלי. "כן," אני אומרת במרירות, "האף שלו, הלב שלי. אותה עיסה."

בשלושת הימים שחלפו מאז החתונה שלא קרתה לא הפסקתי לבכות, טרפתי גלידות בכמויות, ריסקתי את כל כלי החרסינה שקיבלנו לחתונה והפכתי צרודה מרוב שצרחתי על הקירות. מה שלא עשיתי זה לצאת מהדירה או לענות לטלפון. אוסיף לזה גם חרם על האינטרנט, כי התיעוד המלא להשפלה הציבורית שלי עשה את דרכו גם לשם.

עם זאת, אני חייבת לומר שהתמונה שלי שוברת את אפו של בראד היא תמונה שחייבת להישמר. הדפסתי והדבקתי אותה על המקרר.

אני מתהפכת על הבטן ומסדרת את הכרית מתחת לסנטרי בעודי שוכבת על הרצפה באמצע הסלון, באותו מקום בערך שבו שאני שוכבת כבר שלושה ימים. אני לא מסוגלת להתקרב אל חדר השינה שלי כי המיטה שבראד ואני חלקנו לועגת לי בכל פעם שאני מעזה להציץ לעברה.

גם ככה עוד מעט היא כבר לא תהיה פה. אני לא יכולה להרשות לעצמי לשלם את שכר הדירה פה לבד. כשיגיע הראשון בחודש, לא אעבור לבית הוויקטוריאני המקסים ב'אשברי הייטס' שבראד קנה עבורנו. אעבור לחדר האחורי בחנות שלי עד שאמצא דירת סטודיו. משהו זול, מחוץ לעיר, רצוי מתחת לאדמה, כדי שלא אצטרך לפגוש אנשים.

'התופרת שנזרקה!' צרחה אחת הכותרות.

סיפור חיי נעשה סרט נדוש סוג ב' שנועד מראש לשידור בטלוויזיה.

"דניאל שלחה לי הודעה שהיא הגיעה הביתה בבטחה. היא רצתה לדעת איך את מחזיקה מעמד."

"מה אמרת לה?"

"שיקרתי וכתבתי לה שאת בסדר גמור. ידעתי שאם אומר את האמת, היא והציצים שלה יסתובבו ויחזרו על הטיסה הראשונה." הוא משמיע צלילי הקאה. "נשגב מבינתי איך מישהי יכולה לעבור לקליבלנד אחרי שגדלה בסן פרנסיסקו. אוהיו היא כמו פלורידה של המערב התיכון."

"אתה סנוב נוראי."

"מרסי[5]. מתי את מתכוונת להתקשר לאבא שלך?"

אני גונחת וקוברת את הפרצוף בכרית. בא לי למות כשאני חושבת על כל הכסף שאבי העביר לי לכבוד החתונה. רק הבד שקניתי עבור השמלות עלה אלפים. כשאני מדברת, קולי מעומעם בגלל הכרית. "הוא חושב שאני בירח דבש. יש לי עוד אחד עשר ימים לפני שאצטרך להתקשר אליו."

"אלא אם הוא יראה את התמונות באינטרנט."

אני שוקלת את זה לרגע, אך מחליטה שהסבירות שאבי המאותגר טכנולוגית יהיה בסביבת מחשב כדי לצפות בראיות להשפלת בתו היחידה בידי החברה הגבוהה בסן פרנסיסקו קרובה לאפס. פעם שלחתי לו 'קינדל'[6] לחג המולד והוא רצה לדעת איך לפתוח את זה. הוא חשב שזה באמת ספר, רק שטוח.

"ספרי לי שוב למה לא יצאנו לירח הדבש שלך כמו שהבנות עשו ב'סקס והעיר הגדולה'[7] אחרי שמיסטר ביג נטש את קארי בחופה?"

"כי ירח דבש של שבועיים בחוות בקר במונטנה היה הרעיון של בראד לחופש שיעניק לו אושר עילאי, לא שלי. ואתה יודע טוב מאוד שקרי לא ננטשה בחופה על ידי ביג. הוא נפרד ממנה בטלפון בכנסייה, רגע לפני שהיא החלה לצעוד במורד המעבר לכיוון המזבח."

כלבה ברת מזל.

ג'נר נאנח ונשמע מלנכולי. "או קונטרייר[8]. שבועיים בחוות בקר נשמעים לי פשוט גן עדן, דרלינג. תחשבי על זה – כל הבוקרים האלה. והלאסו שלהם. שאני אמות."

אני מרימה את מבטי אליו. הוא מנופף על פניו בשקית הצ'יפס הריקה. "לא. בלי בוקרים. בלי גברים בכלל. לא אצטער אם לא אראה שוב גבר במשך כל ימי חיי!"

ג'נר מפסיק לנופף על עצמו ומרים גבות. "את קולטת שאני בעליו הגאה של פין, כן?"

"אתה לא נחשב."

"אאוץ'!"

"אתה יודע למה אני מתכוונת!" אני נופלת על הכרית, אך שבה ומתרוממת כשאני שומעת דפיקה על דלת הכניסה.

ג'נר ואני מסתכלים זה על זה. ליבי מתחיל לפעום בפראות. הדפיקה נשמעת שוב, הפעם חזק יותר.

חצי־מבועתת וחצי־רותחת, אני לוחשת, "אתה חושב שזה בראד?"

"אני די בספק, דרלינג," אומר ג'נר, משועשע, "מכיוון שיש לו מפתח, ונראה לי שהוא עדיין עסוק בלשלוף רסיסי עצם וסחוס מבין השיניים." כשהדפיקות ממשיכות, ג'נר מתיישב ומסתכל לעבר הדלת. "את רוצה שאענה?"

"למה דופקים ולא מצלצלים בפעמון?" מסיבה כלשהי, זה נראה לי כמו סימן מבשר רעות. מי היה מעדיף להלום על הדלת באגרוף פעם אחר פעם במקום ללחוץ על כפתור באופן נחמד ותרבותי?

"אלך להציץ דרך חור ההצצה כדי לראות מי זה."

לפני שאני מספיקה למחות, ג'נר מחליק החוצה מהחדר. רגע לאחר מכן, קולו נשמע מהמסדרון. "הוא נראה כמו שליח. לפתוח?"

שליח? נכון יותר פפראצי שמנסה לצלם ללא רשות את כלתו לשעבר של הסנטור, המסכנה שננטשה ליד המזבח.

הסקרנות משתלטת עליי. אני צועדת יחפה לדלת במכנסיים מוכתמים מגלידה ודוחפת את ג'נר הצידה כדי להצמיד את פניי אל הדלת ולהציץ דרך חור ההצצה. כמו שהוא אמר, אני רואה שליח במדים. הוא מחזיק מעטפה קטנה ולוח כתיבה.

"אתה חושב שזו מלכודת?" אני לוחשת, "אתה חושב שאולי זה מישהו מ־[9]TMZ ולוח הכתיבה הזה הוא בכלל מצלמה?"

"כן, איך לא חשבתי על זה קודם?" שואל ג'נר, קולו נוטף ציניות. "מצלמת לוח הכתיבה ידועה לשמצה, כולם יודעים את זה. שמעתי שזה ממש להיט היום."

"מה עם הבחור שדפק אתמול על הדלת ואמר שהוא מחברת החשמל והתברר שהוא עיתונאי מה'אקזמינר' שרצה לדעת אם הדיווחים על כך שאני בעלת נטיות אובדניות נכונים?"

ג'נר מצמיד את שפתיו זו לזו. "יש משהו במה שאת אומרת."

"אני יודעת!"

ג'נר נאנח. "אם זה גבר שמנסה לצלם אותך כדי למכור את התמונה לצהובונים, אדאג להפריד בינו ובין האשכים שלו. מרוצה?" הוא מזיז אותי הצידה ופותח את הדלת. "שלום. איך אוכל לעזור לך?"

"יש לי חבילה לגברת דיסנטו." השליח סוקר את ג'נר מכף רגל ועד ראש. "זו את?"

זו אמורה להיות שאלה מגוחכת, אבל ג'נר לובש את חלוק האמבטיה הסגול והפלומתי שלי וחובש פאה בעלת שיער ארוך ואדום שקניתי לליל כל הקדושים לפני כמה שנים, לכן זו בהחלט שאלה לגיטימית. ג'נר יפה יותר מרוב הנשים שאני מכירה. תיקון: מכל הנשים שאני מכירה.

"למרות שזה מצלצל מקסים ביותר באוזניי," ג'נר אומר, "אני מצטער לבשר לך שאני לא בדיוק הגברת דיסנטו." הוא מצביע עליי. "הנה הגברת המדוברת." הוא משתהה. "ואני משתמש במונח 'גברת' בצורה חופשית, שתדע לך."

השליח דוחף לידיי את המעטפה. כשאני לוקחת אותה, הוא מגיש לי את לוח הכתיבה ואומר, "תחתמי על קו מספר שתים עשרה."

אני חותמת. השליח עוזב וג'נר סוגר את הדלת. אני פותחת את מעטפת הקרטון הדקה ומסתכלת פנימה. בתוכה ישנה מעטפה נוספת, מרובעת בצבע שנהב. שמי המלא משורבט על גביה בדיו שחור, בכתב יד נטוי ומעוגל.

ג'נר מציץ מעבר לכתפי. "וואו, נראה יוקרתי. נראה לך שזו הזמנה לנשף?"

"מצחיק." אני פותחת את שולי המעטפה המודבקים, מוציאה ממנה כרטיס עבה מנייר וקוראת בקול, "לא הצלחתי להשיג אותך. בואי מייד. אביך חולה אנושות."

 הכרטיס נופל לרצפה כשאני רצה במורד המסדרון לכיוון הטלפון.

  •  

גם בימים הטובים שלו, נמל התעופה של סן פרנסיסקו הוא סיוט, אך ביום שבו את מנסה נואשות להגיע לאיטליה אל אביך לפני שהוא ימות, זה פשוט גיהינום.

עד שאני נדחסת בכיסא במחלקת התיירים בין אישה ששוקלת מאה וארבעים קילו שמחזיקה בזרועותיה תינוק בוכה לבין סטודנט מצונן שעל גב כף ידו קעקוע של 'שתזדיין המשטרה', כבר 'נישקתי' בטעות בעזרת המכונית שלי פגוש של מכונית אחרת והתאונה כמעט גרמה לי לפספס את הטיסה, נדחפתי על ידי נוסעים זועמים וחטפתי מכות ממזוודות על גלגלים אין־ספור פעמים. אם זה לא מספיק, נאלצתי לסבול בדיקה גופנית מדוקדקת נוספת על ידי מאבטח עוין שמשום מה נראה משוכנע שאני נושאת בחללי גופי המוצנעים כלי נשק חבויים.

הטיסה המוקדמת ביותר שהצלחתי למצוא כוללת חניית ביניים בניו יורק. כשהטיסה מגיעה לשדה התעופה 'קנדי', אני יורדת מהמטוס תשושה ונפוחת עיניים, אני זקוקה נואשות לקפה ולמחטא ידיים בעל עוצמה משולשת. אני לא יודעת איזה וירוס חטף הסטודנט, אבל הוא ייצר הרבה מאוד ליחה. אני בדיוק עומדת להצטרף לתור הארוך ב'סטארבקס' כשאני קולטת לוח קטן ומוכסף הקבוע בקיר ליד המעלית ועליו כתוב 'טרקלין סנטוריון'.

איזה יופי, טרקלין לחברי אמריקן אקספרס!

אני מסתובבת לכיוון המעלית מהר כל־כך, שאני כמעט דורסת משפחה בת ארבע נפשות. תוך התעלמות מוחלטת מקיטוריו של האבא, אני לוחצת על כפתור המעלית, כבר מתחילה לרייר לנוכח המחשבה על נווה המדבר המפואר והשלו שממנו אני עומדת ליהנות, הודות לשטן.

כרטיס הפלטינה החדש והמבריק שלי, על שמה של הגברת בראדלי המילטון וינגייט, הגיע בדואר בשבוע שעבר.

האישה בדלפק הקבלה מחייכת בנעימות, מעבירה את הכרטיס בקורא הכרטיסים כדי לוודא שאני חברת מועדון ואז אומרת, "תודה שהצטרפת אלינו, גברת וינגייט. השהות בטרקלין היא חינם, וכוללת את האוכל ואת השתייה. את מוזמנת ליהנות מעיסוי ומטיפול פנים בחדר הספא הפרטי שבקצה הטרקלין. גם אלו מוצעים לך חינם כחברת המועדון."

אני רוצה לנשק אותה.

היא מאחלת לי שהייה מהנה, ואני מתרחקת מאזור דלפק הקבלה ונכנסת לחדר הגדול המעוצב בטוב טעם. אזורי ישיבה, שולחנות וכיסאות שנראים נוחים במיוחד ניצבים במקומות שונים על הרצפה, המכוסה שטיחים. בר מתפרש לאורך אחד מצידי המתחם. ליד המזנון עומדים כמה נוסעים ומחזיקים צלחות. מוזיקה קלאסית מתנגנת ברכות מתוך רמקולים נסתרים. אני בגן עדן. אני מתיישבת על אחת הכורסאות הגדולות והנוחות שניצבות ליד הקיר, העשוי חלונות ומשקיף לעבר מסלולי ההמראה. אני מניחה את המזוודה הקטנה, את המעיל ואת תיק היד שלי על הכיסא לידי. מלצרית חייכנית ניגשת אליי, נושאת בידיה מגש ועליו כוסות משקה.

"שמפניה, גבירתי?"

"כן, תודה." אני לוקחת מהמגש שלה כוס שמפניה בהכרת תודה כמעט דתית, כאילו הציעה לי ללגום מהגביע הקדוש. אני בולעת את התכולה בלגימה אחת ואז נשענת לאחור על הכורסה ומשחררת אנחה כבדה ותשושה.

ואז אני קולטת אותו.

הוא כל־כך יפה עד שנשימתי נעתקת ונראה לי שאני הוזה. זו המחשבה הראשונה שעולה בראשי כשאני מביטה באל שצועד לכיוון הבר. אני בטוח הוזה כי לא רק שהוא נראה כמו שיא הגבריות המושלמת, הוא פוסע במלכותיות, כמו בהילוך איטי.

או שהיופי שלו השפיע אפילו על חוקי הפיזיקה, או שהיה משהו מוזר בשמפניה ששתיתי.

הוא גבוה ושערו שחור, ומגולמת בו אותה אלגנטיות אריסטוקרטית טבעית שאיתה נולדים גברים מסוימים. אני מחליטה שהוא אירופאי. אני לא בטוחה מה משגע יותר, פניו או החליפה שהוא לובש. בניגוד גמור ליתר הנוסעים בטרקלין, שלבושים בבגדים נוחים, הוא נראה כאילו בזה הרגע ירד ממסלול דוגמנות.

חליפתו הכחולה והמעוצבת מונחת בשלמות על גופו השרירי. צווארון חולצתו האלגנטית לבן עד כדי כך שהוא בוהק ומדגיש את גוון עורו הכהה. מעיל קשמיר בצבע ריבת חלב מכסה את כתפיו הרחבות. אני מבחינה בכיס מרובע ממשי, בשעון כסף עבה, ובזוג נעליים שנראות כאילו נוצרו מעור רך כמו חמאה שיהיה כיף להעביר עליו את הלחי.

הדחף לזרוק את עצמי לרגליו ולחכך את פניי בנעליו משתלט עליי.

אני מתבוננת בו בעודו ניגש לבר ואומר משהו לברמנית, שמבריקה כוס. כשהיא מסתובבת וקולטת אותו, היא קופאת במקום ועיניה כמעט יוצאות מחוריהן.

החתיך האירופאי נראה כאילו הוא רגיל לקבל תגובות כאלה מנשים. הוא נאלץ לחזור על דבריו פעמיים לפני שהאישה המסכנה מצליחה להביא את עצמה לענות. היא מוזגת לו משקה, מושיטה לו אותו ביד רועדת ובחיוך רועד יותר ומתחילה למצמץ כמנסה לסמן לעזרה.

הייתי צוחקת אם לא הייתי מרחמת עליה. הגבר מהמם מדי מכדי לבטא את זה במילים, שלא לדבר על להתנהג במחיצתו בצורה הגיונית. הוא לוגם מהמשקה הענברי שבכוסו ומסתובב כדי לסרוק את החדר.

אני מפנה את מבטי במהירות. נכון שאני כלה שננטשה ונעשתה הבדיחה המהלכת ברשת, עדיין נותרה בי מספיק גאווה שתמנע ממני להיתפס מריירת על זר.

אף אישה אחרת בסביבתי אינה אוחזת באותם העקרונות. מעולם לא ראיתי כל־כך הרבה אנשים פעורי פה מרוכזים במקום אחד. אפילו כמה מהגברים בוהים ביראת כבוד.

המשיכה שלי לחתיך האירופאי מתמוססת באותה המהירות שבה הופיעה.

הבחור הזה גורם לבראד להיראות כמו הומר סימפסון, ובראד משגע, אז אם האגו והביטחון העצמי של בראד מנופחים מעבר לכל יכולת תפיסה, אני יכולה רק לדמיין כמה שחצן וזחוח יהיה החתיך האירופאי. הוא בטח מחזיק אישה בכל עיר ברחבי הגלובוס. אני מחליטה שאני שונאת אותו. אותו ואת השיער המושלם שלו, וגם את לסת גיבור־העל שלו ומעיל הקשמיר המטופש שהוא לובש. מי בכלל לובש מעיל כזה כיום? מה הוא, דוכס? האמת שהוא נראה כמו דוכס. אני מוכנה להתערב שהוא לגמרי מיוחס. אני מוכנה להתערב שיש לו שתים עשרה פילגשים והוא משלם למשרתים שלו בקמצנות ומרביץ לכלב שלו.

שפתיי מתכווצות לאותה צורת שזיף מיובש שהיה מעלה לבראד את הסעיף, כמו שקורה בכל פעם שאני מתעצבנת. כשאני מרימה שוב את מבטי, אני רואה שהחתיך האירופאי בוהה בי בעוצמה.

שיט.

אני מסתובבת לכיסא שלידי באדישות מופגנת וחופרת בתיק היד שלי כדי להוציא את המחברת ואת העיפרון. אני מתחילה לצייר בלי להרים את מבטי. אני נוהגת לצייר כך מאז הייתי ילדה וזה תמיד מרגיע וממקד אותי.

תוך שניות, קווים של שמלה יפהפייה מתחילים להופיע. גזרתה כגזרת בתולת ים, חושפנית אך אלגנטית, בעלת מחשוף נמוך בגב ועיטורי אבני קריסטל ופנינה עדינים באזור הכתפיים ופלג הגוף העליון ושובל ארוך מתחרה צרפתית.

אני קופאת לפתע, נחרדת לגלות שאני מציירת את שמלת החתונה שלי. מאחוריי, קול גברי אומר, "קה בלה[10]. את ממש מוכשרת."

אלוהים, הקול שלו. התחתונים שלי עולים בלהבות. בקולו, העשיר והרך כחמאה כמו נעליו, יש רמז קל למבטא איטלקי, מתוחכם ומיני כאחד. אני בטוחה שהוא היה מצליח לגרום לי לגמור רק באמצעות הקול שלו, גם אם היה מקריא באוזניי את ספר הטלפונים.

אבל אני שונאת אותו, אז כדאי שאשכח מזה.

"תודה," אני אומרת בקרירות ומנסה להקרין אנרגיה יהירה שתשדר 'אל תפריע לי, חתיכת זבל אירופאי מכה כלבים דפוק שכמוך'. זה לא עובד.

"את אומנית?"

"לא."

"המממ."

אני ממשיכה לצייר, מתעלמת ממנו ומחכה שילך. הוא לא קולט את הרמז. חוסר הנוחות שאני חשה הולך וגובר כשהוא ממשיך לעמוד לידי ומביט בי משרבטת על הדף.

למה הוא לא אומר שום דבר? למה הוא לא עוזב? ומה זה הבושם המדהים הזה שהוא הזליף על עצמו? אלוהים אדירים, אני מריירת?

אני מקללת את עצמי על טיפשותי, בולעת את הרוק בכבדות ומציירת מהר יותר.

"צריך להוסיף סרט קישוט בגב התחתון." הוא רוכן מעל הכיסא שלי ומתופף באצבעו הארוכה והאלגנטית על המחברת שלי. "פה."

למרות שעמדתי להוסיף את סרט הקישוט – כמו שיש לשמלה האמיתית – אני כל־כך מתעצבנת מכך שהניח שיהיה לי אכפת מהדעה שלו, עד שאני מציירת סרט גדול ומכוער במקומו.

הוא מצחקק.

הצליל כל־כך סקסי, שכל השערות על גבי עורפי סומרות.

אני דוחפת את מחברת הציור בחזרה למזוודה הקטנה, מרימה את תיק היד ואת המעיל ומתרוממת מהכיסא. בלי להביט לאחור אני הולכת לבר, מתיישבת על שרפרף ומניחה את חפציי על הרצפה, לרגליי. אני מזמינה אספרסו מהברמנית, שנאלמה דום מהיופי של החתיך האירופאי ואז מניחה את מרפקיי על הבר ומשעינה על כפות ידיי את ראשי הכואב.

"העלבתי אותך."

אני נבהלת ומרימה את הראש. סוס ההרבעה האיטלקי עומד לידי, מביט בי מלמעלה בעיניים שצבען צבע המים באותו אי קטנטן בבאלי שאליו רציתי לנסוע לירח דבש עם בראד – צלולות, ירוקות־כחלחלות ומבריקות. הן מעוטרות בריסים עבים ושחורים כל־כך שבא לי לסטור לו.

"באיזה אופן?" הוא שואל. אני מכווצת את גבותיי וממצמצת כי הוא מסנוור אותי בפרצופו הטיפשי והמושלם. רק ליתר ביטחון, כדי לוודא שהרחם שלי כבר התפוצץ, הוא חוזר על דבריו. "באיזה אופן העלבתי אותך?"

היופי שלך מעליב אותי. ההשפעה שיש לך על נשים מעליבה אותי. העובדה שיש לך פין מעליבה אותי. אתה, אדוני, גבר. פסגת הגבריות. בשל כך אני לא סובלת אותך.

"אני לא מדברת אנגלית," אני אומרת ומניחה שוב את הראש בין ידיי.

"באמת?" הוא מהרהר, "מוזר – נראה שהבנת אותי לפני כמה שניות. תני לי לנסות שוב." הוא חוזר על השאלה בצרפתית. ואז בגרמנית, ואז באיטלקית, ואז בספרדית. כשאני לא עונה, הוא חוזר עליה בשפה שאני לא מזהה אך יכול להיות שזו הולנדית. עכשיו הוא סתם משוויץ. אני מרימה את הראש ונועצת בו את המבט הקטלני ביותר שלי. "אני לא רוצה לדבר איתך."

הוא אפילו לא ממצמץ. "הבנתי. את לסבית."

"לא, הרוזן אגו־מניאק, אני לא לסבית! פשוט לא מתחשק לי לנהל שיחות, בסדר?"

"בסדר." מבטו מחליק אל שפתיי וקולו צונח באוקטבה. "אז מה כן מתחשק לך?"

מתחשק לי לכעוס. בא לי להשתולל. הייתי רוצה לסטור לו. כל הדברים האלה לא קורים. מה שכן קרה זה שפיצוץ תרמו־גרעיני התרחש בין רגליי והדבר היחיד שאני מצליחה לעשות הוא לבהות בו בזמן שגל חום לוהט עוטף אותי והפטמות שלי מזדקרות.

כששפתיו המלאות מתעגלות לחיוך חושני – הוא כנראה מבחין בהשפעה שיש לו עליי – הכעס שציפיתי לו מופיע. אני מיישירה אליו מבט. "חתיכת טווס," אני מסננת מבעד לשיניים מהודקות, "יהיר, שחצן, מלא בחשיבות עצמית וסקסיסטי. אתה רוצה לדעת מה מתחשק לי?" אני רוכנת לעברו ומתקרבת אליו. "מתחשק לי לרצוח אותך."

אם ציפיתי שהנאום הקטן והפסיכוטי שלי ירתיע אותו, טעיתי. עיניו נדלקות, חיוכו החושני הופך מטונף לחלוטין והוא מייצר עוד צחקוק שגורם לברמנית, שמגיעה עם האספרסו שלי, לפלוט גרגור קטנטן של תאווה. הוא מביט ישירות בעיניי. "כן, בלה," הוא אומר בעדינות, "גם אני רוצה אותך."

[1] אתר נופש באורלנדו, פלורידה.

[2] כינוי לכלה מהגיהינום.

[3] רשת חנויות יוקרתית בארה"ב.

[4] דמות מהסרט 'הסנדק'.

[5] מצרפתית: תודה.

[6] מכשיר מתוצרת 'אמאזון' המיועד לקריאת ספרים אלקטרוניים.

[7] סדרת טלוויזיה מפורסמת.

[8] מצרפתית: בדיוק להיפך.

[9] אתר רכילות אמריקאי.

[10] מאיטלקית: כמה יפה.

מה חשבו הקוראים? 1 ביקורות
sararn
6/7/2021 22:39
26 נשיקות אדל הוצאה לאור פינג פונג ???????אתם מכירים? זה משחק אדיר, וכך גם הספר הזה. מצאתי את עצמי מתגלגלת ?? מצחוק ?? ממשחק המילים. הגיבורים בסיפור שנונים כל כך, שהסופרת נותנת לעצמה דרור ומאפשרת להומור השחור להיכתב. אני אוהבת ספרי אהבה, מתח, ופנטזיה, אבל הומור פחות. במקרה הזה התאהבתי בספר מהעמוד הראשון! הגיבורים שאת שמותיהם לא אחשוף אתגרו זה את זה וגם אותי. 26 נשיקות, ואהבתי כל אחת ואחת מהן. ??
המלצות נוספות עבורך
דיגיטלי49 ₪ 29 ₪
מודפס 98 ₪
דיגיטלי 47 ₪
קינדל 47 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי35 ₪ 29 ₪
מודפס98 ₪ 49 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
עוד ספרים של הוצאת אדל
דיגיטלי35 ₪ 29 ₪
מודפס98 ₪ 49 ₪
דיגיטלי35 ₪ 29 ₪
מודפס98 ₪ 49 ₪
דיגיטלי99 ₪ 75 ₪
מודפס294 ₪ 147 ₪
דיגיטלי35 ₪ 29 ₪
מודפס98 ₪ 49 ₪
דיגיטלי99 ₪ 75 ₪
מודפס294 ₪ 147 ₪
דיגיטלי35 ₪ 29 ₪
מודפס98 ₪ 49 ₪
עוד ספרים של ג’יי. טי. גייסינגר
הירשמו לרשימת התפוצה של ביבוקס
Powered by blacknet.co.il