סדרת הרגלים רעים 3 - בוא נחטא יחד

אין לי כל זיכרון מהחיים שהיו לי לפני גיל שמונה־עשרה. הם נכחדו בתאונה שבה נהרגו הוריי. איכשהו שרדתי ומאז אני חיה את חיי כאילו כל יום הוא יומי האחרון, חיים שבהם אין מקום לסיבוכים מיותרים. עבודתי כמטפלת זוגית בבברלי הילס רק מחזקת אצלי את האמונה שאהבה מביאה בעיות, וברודי סקוט, הגיטריסט הסקסי והמסתורי של להקת הרגל רע, הוא ההגדרה של 'בעיות' מבחינתי.

המשיכה בינינו רוחשת על אש נמוכה כבר שנתיים, כל הזמן על סף פיצוץ, והסודות ששנינו מסתירים הם חומרים נפיצים ביותר.

שנינו רוקדים על קצות האצבעות סביב הדבר שעלול להרוס את אותנו, אבל מה יתרחש כאשר הבלתי נמנע יקרה סוף־סוף ונתנגש? אני לא יודעת אם מישהו מאיתנו ישרוד את זה.

בוא נחטא יחד מאת סופרת רבי המכר ג'יי. טי. גייסינגר הוא רומן עכשווי סוחף ומרגש על סודות שבכוחם להרוס, וסודות שבכוחם לבנות מחדש גם את ההריסות הנוראיות ביותר.

זה הספר השלישי בסדרת הרגלים רעים. הספרים נוספים בסדרה: מתוק כמו חטא ותגרום לי לחטוא. עוד ספרים מפרי עטה של הסופרת שראו אור בהוצאת אדל וזכו להצלחה רבה: מתכון לאסון, רוגבי ואומנות הפיתוי ועשרים ושש נשיקות.

פרק 1
גרייס
"גרייס, אם לא תמחקי את ההבעה הזאת מפנייך, אמחק לך אותה בסטירה," ממלמלת קאת שעומדת לידי בסוויטת הלידה הפרטית והיוקרתית שאיי־ג'יי הזמין ללידה של קלואי. בסוויטה יש שלושה חדרים ושני חדרי שירותים. סחלבים טריים באגרטלים הוצבו בכל מקום ובחדר יש מסך טלוויזיה שטוח, גדול כמעט כמו זה שיש לי בסלון.

זה לגמרי מוגזם, כמו כל דבר אחר שאיי־ג'יי עושה בשביל קלואי. זה ממיס לי את הלב, לראות איך איש המערות הענק והזועף הזה הפך לכזה דובון חביב כשמדובר באישה שלו.

אומרים שמוזיקה יכולה לאלף חיית פרא, אבל יש לי ראיות מוצקות לכך שאהבה היא שיקוי הקסם. אהבה יכולה להפוך אפילו את המפלצת המפחידה ביותר לכדור צמר רך ומגרגר. "איזו הבעה?" אני פונה אל חברתי הטובה ביותר בגבות מורמות.

"ההבעה שגורמת לך להיראות כאילו את מנסה לא להפליץ בכנסייה," היא מסננת. "אני יודעת שאת לא ממש מתלהבת מתינוקות, אבל זה היום המיוחד של קלואי!"

"אוי, תפסיקי, דרמה קווין," אני מנופפת בידי בביטול מול פניה. "ראשית, כף רגלי לא הייתה דורכת בכנסייה אפילו אם אלוהים בעצמו היה יורד מהשמיים בכרכרת זהב ומצווה עליי לעשות זאת. כנסיות עושות לי צמרמורת. כל הצביעות, רגשות האשמה והמיניות המודחקת... איכס. ובנוסף, אפילו אם אני שונאת את הצאצאים של כל אדם אחר, אני מתכוונת לאהוב את הצאצא של קלואי ואיי־ג'יי כאילו הוא יצא ממני."

"אז מה הקטע עם הפרצוף שלך?" היא ממשיכה ללחוץ, "את צריכה ללכת לשירותים?"

במקום להודות שאני מתרגשת עד דמעות מכך שהיום הזה סוף־סוף הגיע, ושפרצוף הכלבה הקבוע שלי מתקשה לשמור על הסטטוס קוו שלו, אני אומרת בקלילות, "אני פשוט לא סובלת ריח של בית חולים." זה לא שקר. לבתי חולים יש ריח ייחודי, ריח של חומר חיטוי עם רמזים לצער ולדברים מתים. ריח שנצרב לי בזיכרון. למעשה, זה אחד הזיכרונות הראשונים שיש לי.

אני שולפת מהתיק בקבוקון בושם 'קלייב כריסטיאן' ומתיזה קצת באוויר. "והמקום הזה בהחלט היה יכול להשתמש בתאורה מחמיאה יותר. אף אחת לא רוצה לדחוף לעולם יצור אנושי חדש דרך המה־שמו שלה באור מסנוור ואכזרי כזה. זה לא מתורבת. אביא נרות מחנות המתנות."

קאת מגחכת. "אלוהים אדירים. בבקשה אל תגידי לי שאת מתכוונת אחר כך לבדוק את צפיפות החוטים במצעים."

אני מביטה במיטת בית החולים ומעפעפת. "עכשיו, כשאת מזכירה את זה..."

"גבירותיי, הגענו! כולנו פה! האחות מביאה לכאן את קלואי בעוד רגע!" מכריז אביה של קלואי כשהוא נכנס לחדר, מחייך כמו מטורף. כרגיל, הוא לבוש ללא רבב בחליפה שנתפרה בהזמנה אישית, ועונד שעון ששווה יותר ממאה אלף דולר. הוא האיש היחיד שאני מכירה שמגיע אל לידת הנכד הראשון שלו כשהוא לבוש כאילו הגיע לארוחת צהריים בקאן עם נשיא האיחוד האירופי.

דווקא מאימא של קלואי אני כן מצפה לכך. היא בתה של דוכסית בריטית, והייתה מעדיפה למות מאשר להיתפס בלבוש מרושל. היא נכנסת בעקבותיו של תומאס אל החדר בחליפה ורודה של 'שאנל' כשהיא עונדת שרשרת פנינים מבריקה ועטופה בענן של בושם 'שאלימר'.

"גרייס." היא אוחזת בידיי ומנשקת אותי על הלחיים. "את נראית אלוהית, כתמיד." היא בוחנת את השרשרת שלי. "זה מקולקציית 'חלום של דיווה' של 'בולגארי'?"

האישה הזאת מסוגלת לקלוט כל דבר יקר ממרחק של אלף צעדים. אין פלא שאנחנו מסתדרות טוב. אני מהנהנת בחיוך. "כן. קניתי גם לקאת ולקלואי שרשראות כאלה, לכבוד הלידה."

אליזבת' טופחת על ידי. "כזאת חברה טובה. שלום, קתרין." היא פונה אל קאת ומציגה את לחייה לנשיקה. קאת מצייתת. ואז אליזבת' מושיטה לקאת את התיק שלה, כאילו קאת היא המארחת פה, וצריכה לתלות את המעיל בארון או משהו. קאת מסתכלת עליי ומגלגלת עיניים. אני מנסה לא לצחוק. לאחר שאליזבת' מתרחקת לכיוון השירותים, אני מאמצת את המבטא הזר שלה ואומרת, "יקירה, נעליי זקוקות לצחצוח, כשיהיה לך רגע."

קאת תוקעת לי מרפק בצלעות. "תסתמי. ולמה את האהובה ביותר עליה? אני מכירה את ההורים של קלואי יותר זמן ממך."

אני מסיטה את שערי אל מעבר לכתפי. "בלתי אפשרי להתחרות עם שלמות, יקירה."

קאת משמיעה קול של הקאה ומניחה את התיק של אליזבת' על כיסא קרוב. תומאס חוזר מחדר ההמתנה הסמוך ומוחא כפיים בהתלהבות.

"אז! מה אנחנו שותים? ויסקי? וודקה? קצת ג'ין וטוניק כדי להתחיל את המסיבה? יש לנו כאן מיניבר מצויד למופת, גבירותיי. זה יהיה חטא לתת לכל זה להתבזבז!"

מאחר ששתינו מכירות את אבא של קלואי מעולה, אף אחת מאיתנו לא חושבת שזה מוזר שקוקטיילים הם הדבר הראשון שמעניין אותו. הוא תערובת מעניינת של ג'יימס בונד ואל קפונה, תמיד לבוש מושלם, חלקלק כמו משי, עם מרטיני ביד אחת בזמן שהאחרת מלטפת אקדח טעון החבוי בכיסו.

אולי הוא עורך דין עשיר ומכובד, אבל אני יודעת לזהות מסכה מעוצבת בקפידה כשאני רואה אחת כזאת. הרי גם אני עוטה אחת כזאת.

"אני בסדר, תודה," קאת אומרת, ומעיפה מבט אל המזוודה שלרגליה. "אני רוצה לסדר את הדברים של קלואי לפני שהיא תגיע." היא פוסעת אל המיטה, מניחה את המזוודה עליה ופורקת את פרטי הלבוש המעטים שבתוכה.

תומאס מושך בכתפיו. "גרייס? מה אני יכול להביא לך?"

אני שומטת את התיק שלי על הכיסא ליד התיק של אליזבת'. אני לא בטוחה אם העצבים שלי יצליחו לעבור בשלום את השעות הקרובות בלי חיזוק, לכן אני אומרת, "אשמח לוודקה עם קרח. לא יותר מדי קרח."

הוא קורן. "מייד מגיע!"

הוא נעלם אל החדר הסמוך בדיוק כשאחות דוחפת את קלואי אל תוך החדר על גבי כיסא גלגלים. היא לובשת חלוק כותנה כחול וגורבת גרבי קרסול לבנים. היא גם חיוורת ומזיעה וחובקת בידה את בטנה הענקית.

איי־ג'יי, הארוס של קלואי, אוחז בידה האחרת וצועד לצידה. למרות העובדה שהוא לא מסוגל לראות, יש שחצנות ברורה בהילוכו. חיוכו משתרע מאוזן לאוזן והחזה שלו נפוח כאילו הוא עומד לטפוח עליו באגרופיו ולשחרר צעקת טרזן מחרישת אוזניים.

תסתכלו עליו. הוא כבר אבא גאה, והתינוק אפילו לא נולד עדיין. הגבר הזה עומד להיות אבא מדהים. אני מוחה במהירות את עיניי לפני שמישהו יבחין בדמעות הנקוות בהן.

האחות, ברונטית עגלגלה בשנות השלושים לחייה עם פוני שמוחזק בספריי לשיער וגבות מצוירות בעיפרון אומרת בקול מרגיע, "קלואי, זאת סוויטת הלידה שלך. את תבלי כאן קצת, עד שנהיה מוכנים להיכנס לחדר הלידה. הדולה שלך תהיה כאן בכל רגע, כדי להתחיל לתזמן את הצירים – "

"פאק!" קלואי מתקפלת בכיסא הגלגלים, פניה מעוותות מכאב.

קאת ואני משתנקות. איי־ג'יי צועק, "מלאכית!" ויורד על ברכיו לידה. האחות, שכנראה ראתה את כל זה מיליון פעמים בעבר, אומרת בעליצות, "אופס, הנה עוד אחד!"

קלואי גונחת. קאת ואני ממהרות אליה, צווחות ומנופפות בידינו כמו צמד יונים היסטריות.

"מותק, מה אני יכולה לעשות בשבילך?"

"נשימות עמוקות, קלואי, תזכרי את ההדרכה שקיבלת."

"את צריכה מים?"

"קיבלת אפידורל?"

"להעביר אותך אל המיטה?"

"התחלתי לפרוק את הבגדים שלך."

"מה אנחנו יכולות לעשות כדי לגרום לך להרגיש נוח?"

"אבא שלך מכין משקאות."

"בנות!" איי־ג'יי שואג. קאת ואני משתתקות. בקול רך יותר הוא אומר, "תודה." הוא מניח את כף ידו הגדולה על כתפה של קלואי ולוחץ בעדינות. "קלואי, מותק, את בסדר?"

מתנשפת, היא אומרת בשיניים חשוקות, "בן אדם בגודל של אבטיח מנסה לצאת לי מהרחם. לא, אני לא בסדר."

האחות מנידה בראשה ואומרת לנו בלי קול 'היא בסדר'.

"מותק! אלוהים אדירים!" אימא של קלואי יוצאת מבעד לדלת חדר השירותים, אוחזת בחוזקה בשרשרת הפנינים שלה.

"הרגע היה לה ציר ממש חזק, אימא," איי־ג'יי אומר.

עוד דבר שממס לי את הלב. האופן שבו איי־ג'יי מכנה את חמותו לעתיד 'אימא'. לאיש הזה יש הרבה שכבות של מתיקות מתחת לחיצוניות המקועקעת והמפחידה, וזה מעניק לי תקווה לגבי יתר האנושות.

"התכוונתי לקללות!" אומרת אליזבת' במורת רוח.

קלואי נאנחת. "אני בלידה, אימא."

אליזבת' נושפת בבוז. "אין שום תירוץ לוולגריות, יקירה. אני עברתי צירים במשך ארבעים ושש שעות איתך ועם אחיך, ולא קיללתי אפילו פעם אחת. זה לא נאה."

האופן שבו קלואי מביטה באימה גורם לי לחשוב שמשהו לא נאה עומד לצאת מפיה. כדי לשמור על השלום, אני מתערבת. "איי־ג'יי, למה שלא נעביר אותה למיטה? אני חושבת שיהיה לה הכי נוח שם."

הוא מגיב מהר, כאילו יש לו קפיצים ברגליים. "זרועות סביב הכתפיים שלי, מותק," הוא ממלמל אל קלואי ומרים אותה. כשהיא נמצאת בבטחה בזרועותיו הוא אומר, "תובילי אותי, גרייס."

קאת מורידה את המזוודה מהמיטה כשאני מניחה את ידי על זרועו ומובילה אותו אל המיטה. "בדיוק כאן. מרגיש?"

כשהוא נוגע בקצה המזרן הוא רוכן ומניח בעדינות את קלואי על המיטה. הוא מוצא את פניה ונותן לה נשיקה רכה. "תגידי לי מה את צריכה."

"רק את זה." היא נאנחת ושוקעת על הכריות.

"זאת הילדה שלי!" קורא תומאס, שמגיע עם משקה בכל יד. הוא מחייך אל קלואי ונותן לי את הוודקה. אני שותה בערך מחצית מהמשקה בלגימה אחת.

העסק הזה של הולדת ילדים ממש מלחיץ.

אישה בשיער בלונדיני ארוך וגולש ובעלת חיוך נעים מופיעה בפתח, מקישה בהיסוס על הדלת. "שלום. שמי נדין. אני הדולה?"

היא אומרת את זה כאילו היא לא לגמרי בטוחה שזה נכון. אליזבת' מזעיפה מבט כשהיא רואה את כפכפי ה'בירקנשטוק'. איי־ג'יי אומר, "כן! ברוכה הבאה, תיכנסי."

"את רוצה משקה, נדין?" תומאס שואל.

"תומאס," אליזבת' אומרת ביובש,

קלואי נאנחת. "אוה, שיט. הנה מגיע עוד אחד!"

"קלואי אן קרמייקל!" אליזבת' קוראת.

הדולה מתקרבת אל המיטה. "בואי נבדוק כמה פתיחה יש לנו, בסדר?"

"או־קיי, ילדים," אני אומרת, "הגיע הזמן שנעזוב אתכם לבד! נהיה בחדר ההמתנה עם יתר החבורה." אני מנשקת את קלואי על המצח.

היא נוהמת, "מה, את לא רוצה לבדוק את הלוע הפעור של הנרתיק שלי?"

"תודה על הדימוי המטריד הזה." אני מעווה את פניי ולוגמת עוד לגימה מהמשקה שלי.

קאת מעיפה אותי מהדרך ומנשקת את קלואי על הלחי. "את תהיי נהדרת. הכול יהיה מושלם. תנסי לא להילחץ. פשוט תנשמי. בסדר?

קלואי מהנהנת, ואז פניה מתקמטות והיא מתנשפת. "איי־ג'יי!"

קאת ואני מזנקות הצידה ומפנות את הדרך לפני שהוא ימעך אותנו.

"אני כאן, מלאכית. אני ממש כאן."

קאת משלבת את זרועה בזרועי. אנחנו נפרדות מההורים של קלואי, אוספות את התיקים ועוזבות את החדר. אחרי שסגרנו את הדלת מאחורינו ואנחנו עומדות במסדרון, קאת פולטת נשימה רועדת. "את בסדר?"

היא עוצמת את עיניה לרגע ואז מהנהנת. "כן. זה פשוט... בתי חולים."

אני יודעת שזה גובה ממנה מחיר רגשי כבד. כשקאת הייתה בגיל העשרה, היא נכנסה להיריון. היא החליטה להמשיך את ההיריון, דאגה שהתינוקת תועבר לאימוץ ואפילו התיידדה עם בני הזוג שעמדו להיות ההורים המאמצים. כאילו החיים החליטו שקאת לא נדפקה מספיק כשאביה נטש אותה ביום הולדתה השמיני, כשהאב הביולוגי של התינוקת שלה נטש אותה כשגילה שהיא בהיריון וכשאימה מתה ביום שבו קאת ילדה, התינוקת שלה מתה בגיל שלושה ימים.

"בתי חולים מחורבנים," אני מסכימה, פוגשת בעיניה.

"ואת בסדר?" היא לוחשת, לוחצת את זרועי.

בדרך כלל זה נהדר שיש לך חברה שמכירה אותך טוב, אבל מדי פעם זה קוץ בתחת. אני שונאת שיש אנשים שיודעים שאני עשויה ממשהו שהוא לא טיטניום. אני מחייכת חיוך זוהר. "כמובן."

הגבה שלה מתרוממת. קאת שולטת באומנות הרמת הגבות. תמיד מפתיע אותי לראות איך חמישה סנטימטרים של שיער פנים יכול להעביר בצורה מושלמת קשת מגוונת של רגשות. "אני חסינה לכול, קאת. את יודעת את זה."

"ברור, פינוקיו, אבל האף שלך מתארך." היא מסתכלת במבט רב משמעות על כוס הוודקה שבידי. מכשפה בעלת עיני נץ.

"היי, רק הייתי מנומסת. תומאס שונא לשתות לבד."

"תומאס?" קאת מחקה אותי.

"כן, תומאס. זה השם שלו."

"זה מצחיק כי אני תמיד קוראת לו מר קרמייקל. את יודעת, מתוך כבוד?"

אני מחייכת ושוב מאמצת את קולה של אימה של קלואי. "כן, יקירה, העוזרת תמיד צריכה להפגין כבוד כלפי הטובים ממנה."

היא פורצת בצחוק ומנידה בראשה. "לכי תזדייני, סבתא."

"הזמנה מענגת, אך כרגע אני מזיינת סוכן כישרונות יפהפה ומצויד היטב מסוכנות השחקנים 'סי־איי־איי'."

"לא!" קאת קוראת, "מי זה? למה לא סיפרת לנו שום דבר עליו?"

היא מתרגשת ומה שחשוב יותר, זה מסיח את דעתה מלשאול שאלות נוספות על מצבי הרגשי. בדיוק כפי שקיוויתי. אני מספרת לה על הכיבוש האחרון שלי בזמן שאני מובילה אותה אל חדר ההמתנה, שם ממתינים לנו כולם, מלבד ברודי סקוט, הגיטריסט המוביל של 'הרגל רע', שאת עיניו הירוקות והלוהטות אני לא מצליחה להוציא מהראש, מאז שנפגשנו לראשונה לפני שנה וחצי.

זאת בדיוק הסיבה לכך שאני משתדלת לא להתקרב אליו. משיכה חזקה היא דבר מסוכן מדי עבור מישהי שאין לה עבר או עתיד, ושיש לה חור שחור בחזה, במקום שבו שכן פעם לב.