דף הבית > צום לסירוגין - כדרך חיים
צום לסירוגין - כדרך חיים
הוצאה: פוקוס – הוצאה לאור
תאריך הוצאה: 09-2022
קטגוריה: בריאות ותזונה
מספר עמודים: 219

צום לסירוגין - כדרך חיים

         
תקציר

זו לא עוד דיאטה וזה לא עוד טרנד תזונתי אופנתי. צום לסירוגין לא מכתיב מה לאכול וכמה לאכול. מדובר בדפוס אכילה של צום ואכילה, שמגביל את הארוחות לשעות מסוימות ביממה או לימים מסוימים בשבוע. הדפוס הנפוץ ביותר נקרא 8:16 - שפירושו לאכול בטווח של 8 שעות ולצום במשך 16 שעות ביממה (עם שתיית מים בלבד).

לא מדובר בהמצאה חדשה; למעשה, צום לסירוגין היה דפוס האכילה המצוי של אבותינו הקדומים. מחקרים באבולוציה של האדם גילו שגופו ומוחו היטיבו לתפקד דווקא בסביבות חיים שבהן המזון לא היה מצוי בשפע, ולכן השורדים החזקים בטבע היו אלה שידעו להסתגל לצום לסירוגין.

פרופ' מטסון - שמאחוריו עשרות שנות מחקר בנושא - מוכיח שצום לסירוגין הוא דפוס האכילה שלמעשה נועד עבור הגוף שלנו, ולכן הוא גם זה שמיטיב עמו בשלל היבטים. פרופ' מטסון מפרט את היתרונות הבריאותיים הרבים שנוכל לזכות בהם אם רק נשנה את דפוס האכילה שלנו, ביניהם:

  • ירידה במשקל וצמצום מסת השומן בגוף
  • יכולות מנטליות משופרות וצלילות מחשבתית גבוהה
  • שיפור ברמת האנרגיה, החיוניות ומצב הרוח
  • האטה של תהליך ההזדקנות ותוחלת חיים גבוהה יותר בבריאות טובה
  • שיפור ביכולת השיקום העצמי של הגוף באמצעות תהליכי ניקוי תוך תאיים
  • מניעה וטיפול במגוון מחלות, ביניהן סרטן, סוכרת, מחלות לב, שבץ, אלצהיימר, פרקינסון, מחלות דלקתיות, מחלות זיהומיות ועוד.

 

לצד גילויים חדשים של עובדות מדעיות, הספר גם משיא עצות מעשיות לאימוץ דפוס האכילה של צום לסירוגין כדרך חיים, וכן מביא מידע חשוב לרופאים ולמטפלים.

 

מחבר הספר:

פרופ' מארק מטסון (Mark P. Mattson) מכהן כפרופסור למדעי המוח באוניברסיטת ג'ון הופקינס בארה"ב לאחר שכיהן בעבר כראש המעבדה למדעי המוח במכון הלאומי להזדקנות בבולטימור. מאחורי פרופ' מטסון קריירה אקדמית עשירה, מרשימה ועטורת פרסים.

פרק ראשון

פרק 1
מחסור במזון "פיסל" את מוח וגוף האדם

לפני שנתעמק במה שידוע על השפעות הצום לסירוגין על הבריאות ועל תפקוד הגוף והמוח, חשוב לבחון את ההיסטוריה האבולוציונית שלנו כמין ביולוגי. האמת הבסיסית של האבולוציה היא שפרטים שמיטיבים להשיג מזון ולהימנע מטורפים או ממחלות יצליחו בסבירות גבוהה יותר לשרוד די והותר זמן כדי להוריש את הגנים שלהם לדורות הבאים. כמה מהגנים שמאפשרים הצלחה בתחרות על מקורות מזון מוגבלים מקודדים לחלבונים שחיוניים לפעילות מערכת העצבים (חדות הראייה או השמיעה, יכולת הלמידה והזיכרון, ביצוע החלטות וכיוצא בזה). גנים אחרים מאפשרים ביצוע פעילות גופנית ברמה גבוהה לאורך זמן (מהירות ריצה, כוח, סיבולת, זריזות ידיים) בתקופות של מחסור במזון.

יש שפע של ראיות שאפילו היכולות המורכבות ביותר של מוח האדם – יצירתיות, דמיון ושפה – התפתחו כי סיפקו יתרונות בהשגה ושיתוף של מזון. היכולות האלה כוללות הכנת כלים לציד, דיג וגידול מזון; טיפוח צמחים וביות בעלי חיים; ופיתוח שיטות לחלוקת מזון יעילה. רבים אם לא רוב האנשים חושבים שהיכולות השכליות של האדם נעלות במידה רבה על אלה של שאר בעלי החיים, אך אולי תחושו ענווה כשיתחוור לכם שהיכולות האלה של מוח האדם רק הותאמו למטרתן החדשה ממה שהתפתחו לראשונה להשיג – הישרדות ורבייה בסביבות של מחסור במזון ותחרות עזה.

המוח והגוף התפתחו לתפקוד מיטבי כשהמזון מועט
הצלחה בתחרות על כמויות מוגבלות של מזון הייתה הגורם החשוב ביותר להישרדות פרטים מכל המינים הביולוגיים וליכולתם להוריש את הגנים שלהם לדור הבא. הפרטים המיומנים ביותר באיתור והשגה של מזון הם בעלי הסיכוי הגבוה ביותר לשרוד ולהתרבות. זה נכון לאבולוציה של כל בעלי החיים, כולל מין האדם המודרני – הומו ספיינס. החשובות מבין יכולות המוח שאפשרו לאדם הקדמון להתגבר על מיעוט המזון הן היצירתיות שאפשרה לו לתכנן ולייצר כלי ציד, לשלוט ולהשתמש באש, לטפח צמחים ולביית בעלי חיים; התפתחות השפה שאפשרה לו לצבור כמויות עצומות של מידע רב-ערך ולהעביר את המידע לדורות הבאים; וארגון החברות באמצעות ממשלות ודתות שכוננו חלוקת עבודה ואמות מידה מוסריות.

כמסגרת למחקר שלי על צום לסירוגין, הרהרתי השכם והערב בשאלה המהותית כיצד יכולות ההסתגלות של המוח והגוף שאפשרו לנו לתפקד היטב בתקופות של מיעוט במזון סיפקו יתרון הישרדותי במהלך האבולוציה. כמה דוגמאות טובות שיש לבחון בהקשר זה הן האבולוציה של חדות הראייה, המהירות והגמישות בטורפים ממשפחת החתוליים, והאבולוציה של "המוח החברתי" בזאבים שאפשרה את שיתוף הפעולה שלהם בציד של טרף גדול. דמיינו להקת זאבים שמקיפה תְּאוֹ.

הטענה שרבות מהיכולות השכליות והגופניות של האדם התפתחו מתוך הסתגלות למחסור במזון נתמכת בראיות כבדות משקל. הכלים הידועים העתיקים ביותר שהמציא האדם הקדמון שימשו לציד בעלי חיים. ויש ספרות מדעית ענפה על התנהגויות אוכלי עשב בעת חיפוש מזון ואיך מוחם מאפשר להם להגיע להחלטה מתי לעזוב את מקומם הנוכחי ולחפש מקורות מזון שופעים יותר במקום אחר. ההחלטות האלה מבוססות בחלקן על התכולה האנרגטית (הקלורית) של הצמחים הנאכלים. לדוגמה, הצפיפות האנרגטית גבוהה יותר באגוזים ובפירות בהשוואה לעשב ולעלים.

ראיה נוספת היא המנגנונים שפיתחו צמחים להגנה מפני אכילה. לצמחים יש יכולות מופלאות לייצר מגוון רחב של כימיקלים שמגִנים על החלקים החיוניים שלהם מפני חרקים ובעלי חיים אחרים, כולל בני אדם. הגעתי למסקנה שהסיבה שירקות ופירות, קפה, תה ושוקולד מריר מועילים לבריאות היא שיש בהם כימיקלים מזיקים מרירים בטעמם שמעוררים תגובות עקה מתונות מועילות בתאים שלנו. לדוגמה, קפאין, כורכומין, סולפוראפן (בברוקולי) ורסברטרול (בענבים אדומים) הם כימיקלים מרירים בטעמם שמיוצרים על ידי הצמחים כהגנה מפני אכילה. היכולת לצרוך ללא פגע את ה"פיטוכימיקלים" האלה הועילה לנו כי כך יכולנו לקבל את האנרגיה והנוטריאנטים האחרים מהצמחים. בהתאם לכך, פיתחנו מנגנונים רבים שמאפשרים לנו לצרוך כמויות גדולות של חלקי הצמחים האלה ולהגיב באופן חיובי לכימיקלים המרירים שלהם. ארחיב על הפיטוכימיקלים הבריאים האלה בפרק 6.

האדריכלות התאית של מוח האדם כפי שהיא מוכרת לנו כיום "פוסלה" בתהליכים אבולוציוניים במשך מיליוני שנות אבולוציה. פיסול המוח הזה בוסס, לפחות בחלקו, על היכולת של מבנה מוחי מסוים או סוג מסוים של תא עצב לשפר את הצלחת השגת המזון או הרבייה או שתיהן. בעלי החשיבות הגדולה ביותר עבור האדם הם ההיפוקמפוס, ההכרחי לניווט מוצלח למקורות מזון בסביבות מורכבות; קליפת המוח הקדם-מצחית, שלה תפקידים חשובים בביצוע החלטות ומשימות מורכבות; וההיפותלמוס, ששולט בתיאבון, בניהול משק האנרגיה שלנו וברבייה. בהמשך הספר תלמדו על הרשתות העצביות באזורי המוח האלה, בתפקידן בחיי היום-יום ובהשפעת הצום לסירוגין עליהן.

היכולת לנווט במדויק תוך כדי תנועה בסביבות מורכבות חיונית להצלחת השגת המזון. ההיפוקמפוס הוא החשוב מבין אזורי המוח ששולטים בניווט – ידיעת מיקומנו הנוכחי וזכירת הדרך שבה צעדנו כדי להגיע אליו. באמצעות הקלטת פעילות תאי העצב בהיפוקמפוס של חולדות ועכברים כשאלה עוברים בין כלובי מעבדה או מרכיבים משקפי מציאות מדומה, חוקרי מוח גילו מעין מערכת איכון גיאוגרפית (GPS) שמנחה אותם. תאי עצב מסוימים מקודדים את התנוחה וכיוון התנועה הנוכחיים של בעל החיים. בנוסף, תאי העצב האלה נעשים פעילים כשבעל החיים "מדמיין" מסלולי ניווט עתידיים. תאי עצב בהיפוקמפוס שמכונים "תאי מיקום" (place cells) מקודדים את המיקום הנוכחי של בעל החיים, ותאי עצב בקליפת המוח האנטורינלית (אזור במוח שקשור ישירות להיפוקמפוס) שמכונים "תאי שריג" (grid cells) חיוניים לתכנון היעד הבא של בעל החיים. רצף של אותות של תאי המיקום בהיפוקמפוס מציג ב"הילוך חוזר" נתיבים קודמים ליעד עם גמול מזוני. הן נתיבי העבר והן הנתיב העתידי מוצגים, כהיבט חיוני ככל הנראה ביכולת של בעל החיים לראות בעיני רוחו את המסלול שעבר כך שיוכל לחזור בקלות למיקום קודם. הידיעה היכן ניתן בסבירות גבוהה למצוא מזון וכיצד להגיע לשם, מהותית להישרדות בעלי החיים ובני האדם.

קליפת המוח הקדם-מצחית גדולה בהרבה בקופי האדם ובמיוחד בבני האדם בהשוואה ליונקים אחרים כמו כלבים וחתולים. ראיות כבדות משקל מצביעות על כך שהתרחבות קליפת המוח הקדם-מצחית במהלך האבולוציה של הפרימטים אפשרה לקופי האדם שוכני העצים ביערות הטרופיים לבצע החלטות גורליות ששיפרו את יעילות ליקוט הפירות והאגוזים. ביערות הטרופיים יש מגוון רחב של מיני עצים שמניבים פירות ואגוזים, והעצים האלה ממוקמים בדרך כלל בחלקות שונות, שם הם מבשילים ומספקים הזנה מיטבית בזמנים שונים בשנה. הפיזור והזמינות המשתנה של מקורות המזון הפכו את קביעת העת שיש לעזוב חלקת מזון שנוצלה ברובה ולחפש חלקת מזון חדשה גורלית להישרדות. מחקרים הראו שקופים ובני אדם לקטים-ציידים יעזבו חלקה כשצפיפות המזון בה פוחתת לממוצע צפיפות המזון בכל רחבי הטריטוריה שבה הם מחפשים מזון. הקלטות אלקטרופיזיולוגיות מתאי עצב במוחות קופים הראו כיצד תאי עצב באזורים שונים במוח מתווכים את החלטות חיפוש המזון. המחקרים מראים כיצד מידע משולב בין קליפת המוח הראייתית, קליפת המוח הקדם-מצחית, ההיפוקמפוס וקליפת המוח המוטורית בדרכים שמגדילות במידה הרבה ביותר את יעילות השגת המזון. בפרט, קשרים חזקים בין ההיפוקמפוס וקליפת המוח הקדם-מצחית יוצרים תיאום בין הניווט במרחב (היפוקמפוס) לביצוע החלטות (קליפת המוח הקדם-מצחית).

שינויים אבולוציוניים בתכונות השלד, השרירים ואיברים שונים בגוף בני האדם אפשרו להם לצעוד ולרוץ למרחקים ארוכים ביעילות. ככל שהתרחבה הטריטוריה הפיזית של בני האדם וגדל מספר הפרטים בקבוצתם, כך המוחות שלהם פיתחו יכולות מתקדמות ששיפרו את יכולת השגת המזון ואת הביטחון התזונתי לאורך השנה. היכולות האלה כוללות יצירתיות, דמיון, שיתוף פעולה חברתי ושפה. המקור ה"מזוני" של היכולות הקוגניטיביות הגבוהות האלה נסמך במידה רבה על ממצאים ארכיאולוגיים. רוב הכלים הראשונים שיצרו בני האדם הקדומים, הלקטים-ציידים, במהלך תקופה של כמה מאות אלפי שנים נועדו להשגה או לעיבוד של מזון – אבנים מחודדות, חניתות, חץ וקשת, אש, כלי חרס וסכו"ם. לאחר מכן הגיעו ביות בעלי חיים, חקלאות, שינוע מזון, אחסון והפצה, טרקטורים, קומביינים ותעשיית המזון המעובד.

מעניין לציין שכמה מיני ציפורים, כולל עורבים ותוכים, גם פיתחו יכולות קוגניטיביות מתקדמות להשגת מזון הזהות ליכולות האדם. המילה הטמנה מתארת התנהגות של החבאת מצבורי מזון קטנים (או פריטים רבי-ערך אחרים) במקומות קשים לגילוי בידי אחרים. במחקרה על התנהגות ההטמנה של עורבני שיחים, ממשפחת העורביים, ניקולה קלייטון (Clayton) מאוניברסיטת קיימברידג' חשפה את היכולות הקוגניטיביות המופלאות של הציפורים האלה, שדומות ליכולות האדם. הציפורים האלה מחביאות מצבורי מזון קטנים תחת עלים, בולי עץ ומקומות דומים אחרים ושבות לצרוך את המזון לאחר זמן-מה. קלייטון הראתה שהציפורים האלה יכולות לזכור את העבר, לתכנן לעתיד ולפרש את ההתנהגויות של ציפורים אחרות. מסתבר שמספר תאי העצב במוח הקדמי של עורביים ותוכים גדול ממספר תאי העצב בפרימטים לא אנושיים עם מוחות הרבה יותר גדולים, כתורם אפשרי לאינטליגנציה המתקדמת של הציפורים. גם בדומה לפרימטים, לעורביים יש היפוקמפוס גדול שיכול ליצור "מפות קוגניטיביות" של סביבתם. ההיפוקמפוס שלהם קשור למבני מוח שמעורבים בפעולות ניהוליות (תכנון מכוון מטרה, בניית אסטרטגיה, השגחה עצמית) וקבלת החלטות. ראוי לציין כיצד ציפורים ממשפחת העורביים יכולות להבין שלפרטים אחרים יש תפיסה וכוונות זהות לאלה שלהן – יכולת שמכונה "תיאוריה של תודעה". בנוסף, הן משתמשות דרך קבע במסע מנטלי בזמן, פתרון בעיות וקוגניציה חברתית כדי להשיג, להחביא ולהשיב מזונות מהמאגרים שלהן. הציפורים האלה זוכרות מה קרה, מתי זה קרה והיכן זה קרה על סמך חוויית עבר בודדה, שמאפשרת להן להבדיל בין אירועים זהים קודמים רבים. הן אפילו לומדות את "חיי המדף" של המזונות ואוכלות ראשית את המזונות המתכלים.

בני האדם יוצאי דופן בהיבט זה היות שהמצב הטבעי של מיעוט במזון שעודד את התפתחות המוח השתנה לחלוטין בעקבות המהפכה החקלאית, שהחלה לפני כ-10,000 שנה. מרגע זה ואילך חוו חברות אנושיות רבות ברחבי העולם מותרות של שפע מזון. לפני המהפכה החקלאית, דפוס האכילה המודרני של ארוחות בוקר, צוהריים וערב היה בלתי אפשרי. בני האדם לא השכימו בבוקר לארוחה שהמתינה להם. היה עליהם לעבוד כדי להשיג מזון, ולמעשה עשו זאת במשך רוב שעות היום.

ככל שהשתפרה יעילות עבודת האדמה והפצת המזון, מספר הולך וגדל של אנשים פנו למקצועות אחרים שלא קשורים להשגת מזון. מערכות חינוך מאורגנות ומוסדות להשכלה גבוהה צצו כפטריות אחר הגשם. ההשכלה אפשרה לבני האדם לפתח שיטות לחקר הטבע בדרכים שגרמו לנו להבין לעומק את מקומנו ביקום ואת החיים בכדור הארץ. תחומי המדע והטכנולוגיה חוו פריחה עצומה.

מחקרים על חפצים דוממים (פיזיקה) ועל יצורים חיים (ביולוגיה) החלו להיערך במלוא המרץ במהלך המהפכה המדעית במאה ה-16 ועידן הנאורות של שלהי המאה ה-17 ותחילת המאה ה-18. ניקולאוס קופרניקוס סיפק ראיות שכדור הארץ מקיף את השמש, ואת הראיות האלה איששו וחיזקו יוהאנס קפלר וגלילאו גליליי, שניסחו את חוקי תנועת כוכבי הלכת. אחריהם הגיע אייזק ניוטון, שפיתח את החוקים המתמטיים ביסוד הפיזיקה, כולל הכבידה, ההתמד, החיכוך וכן הלאה. ראשי הדת, אנשי הממשל ורבים בציבור תיעבו את חלוצי המדע האלה כי התגליות המדעיות סתרו את כתבי הקודש. אך גם רוב חלוצי המדע היו דתיים, ובסופו של דבר נאלצו להחליט אם להאמין למראה עיניהם או למיתוסים של דתם. התגליות המדעיות הפרידו בין המציאות לדמיון, והן ממשיכות לעשות זאת עד היום.

באמצע המאה ה-19, צ'רלס דרווין ואלפרד וולאס צברו כמויות עתק של ראיות שמינים ביולוגיים מתפתחים במשך תקופות ארוכות בתהליך של ברירת התכונות שמעניקות יתרונות להישרדות ולרבייה בגומחה הטריטוריאלית של המינים. כך התגלו המקורות האבולוציוניים ועקרונות החיים בכדור הארץ. ב-150 השנים שחלפו מאז, פריצות דרך אדירות בגנטיקה, ביולוגיה מולקולרית, ביוכימיה וביולוגיה של התא הסבירו את המנגנונים שבאמצעותם מתרחשת האבולוציה. רצפים ספציפיים של ארבעת בסיסי הדנ"א (A, C, T, G) בגרעין התאים קבעו איזה תמהיל של חלבונים התאים יכולים לייצר. חלבונים בנויים משרשראות של חומצות אמינו, ורצף חומצות האמינו בכל חלבון נקבע על ידי רצף הדנ"א של הגן שמקודד את החלבון. כל חומצת אמינו מקודדת על ידי רצף של שלושה בסיסים בדנ"א. אנחנו יורשים חצי מהגנים שלנו מאבינו וחצי מאימנו, ולכן בכל אחד מאיתנו יש תערובת של תכונות משני ההורים.

תמהיל הגנים שלנו והחלבונים שהם מקודדים קובעים לא רק את התכונות הגופניות שלנו אלא גם את היכולות והנטיות ההתנהגותיות שלנו וכן את הסיכוי שלנו לפתח מחלה מסוימת. לדוגמה, אם שני הוריכם פיתחו מחלת לב בגיל צעיר, הרי שהסיכוי שלכם לפתח מחלת לב גבוה מזה של חברכם שהוריו לא סובלים ממחלת לב. זה נכון גם למחלות של המוח, כולל דיכאון, חרדה, אלצהיימר ופרקינסון. אך פרט למקרים הנדירים של מוטציות גנטיות שגורמות למחלה ספציפית, הגנים שאתם יורשים משפיעים רק על הסיכון שלכם לפתח מחלה. אלה חדשות טובות כי גלומה בהן ההזדמנות עבורכם לשנות את התזונה ואורח החיים שלכם כמשקל נגד לגנים "רעים" שאולי ירשתם מהוריכם. בהמשך הספר תלמדו שצום לסירוגין הוא שינוי באורח החיים שעשוי להגן עליכם מפני רבות מהמחלות החמורות שמהן אנחנו סובלים – מחלת לב, סוכרת, שבץ, סרטן ומגוון מחלות של המוח.

התקדמות משמעותית בהבנת המוח נעשתה בשלהי המאה ה-19 כשהפתולוג האיטלקי קמילו גולג'י פיתח שיטה לצביעת רקמות של מערכת העצבים שבה רק שיעור קטן של תאי העצב נצבעו בשחור עמוק. ההבחנה שנוצרה אפשרה צפייה בכל הדנדריטים והאקסונים של תאי העצב על הרקע הלבן של התאים שלא נצבעו. לפני פיתוח "צביעת גולג'י" לא היה ידוע בוודאות שהמוח בנוי ממיליארדי תאי עצב נפרדים שמחוברים בסינפסות. לאחר מכן השתמש חוקר המוח הספרדי סנטיאגו רמון אי קחאל בצביעת גולג'י כדי לבחון בדקדקנות תחת מיקרוסקופ את מערכות העצבים של מיני יונקים רבים ושונים ולצייר את תאי העצב הצבועים שראה. המחקר שלו סיפק תצפית חסרת תקדים לסידור המורכב של רשתות תאי העצב במוח והניח את היסודות להבנת תפקידיהם של אזורי המוח השונים, אופני התקשורת של תאי העצב זה עם זה באמצעות פעילות חשמלית ופעולות המוליכים העצביים בסינפסות. בחינת ציורי רשתות תאי העצב של קחאל באזורים שונים במוחם של בעלי חיים שונים – עכברים, חתולים, כלבים, קופים ובני אדם – חשפה ש"האדריכלות התאית" של מוחות בעלי החיים האלה דומה מאוד. מכאן שההבדל העיקרי בין מוח האדם לבין מוחם של בעלי חיים אחרים הוא מספרם הרב יותר של תאי עצב וסינפסות במוח האדם.

מחקרים על הנוירוביולוגיה המולקולרית של המוח בחמישים השנים האחרונות הראו שכמעט כל הגנים בתאי העצב במוח האדם קיימים גם בתאי העצב במוחות חיות המעבדה הנחקרות ביותר – עכברים וחולדות. המחקרים שנערכו במעבדה שלי ובמעבדות אחרות זיהו גנים רבים שמשותפים למכרסמים ולבני אדם שמגיבים לצום לסירוגין בדרכים שמשפרות את תפקוד ועמידות התאים והאיברים שמכילים את התאים. חלק מהגנים האלה מקודדים חלבונים שמגדילים את מספר המיטוכונדריה (שם מתרחשים תהליכי הנשימה התאית והפקת האנרגיה) בתאים, ואחרים מקודדים חלבונים שמשפרים את יכולת התאים לתקן דנ"א פגוע, לדכא רדיקלים חופשיים ולהתאושש מעקה. הגנים האלה רדומים יחסית בתאי פרטים שמפריזים בצריכה הקלורית וממעטים בפעילות גופנית. אני חושד שזה מסביר לפחות חלקית מדוע אורח חיים כזה מגדיל את הסיכון למחלות כה רבות, כולל מחלות שמשפיעות על המוח.

היבט מרשים ומטריד קמעה להשפעה העצומה של המחסור במזון על התפתחות המוח התגלה לאחרונה במחקרים על מוחות בעלי חיים מבויתים ובני אדם. התכנון התבוני של גזעי הכלבים שביצע האדם התבסס בתחילתו על רבייה בררנית של הכלבים הידידותיים ביותר ולאחר מכן רבייה בררנית למאפיינים גופניים מסוימים (כגון גודל, צבע פרווה, מראה חמוד או קשוח) או מאפייני התנהגות (כגון רעיית כבשים או ציד שועלים). עם זאת, מעניין לציין שהמוח של כלב המחמד שלכם קטן יותר ממוח הזאבים שמהם התפתח בתהליך הביות (תרשים 1.1). גם אם גופו של הכלב שלכם גדול כגוף הזאב, מוחו קטן יותר. נראה שהתופעה הזו נכונה גם בחיות משק, שמוחותיהן קטנים יותר ממוחות מיני הבר שמהם בויתו. מכאן שהקטנת המוח בחיות מבויתות התרחשה בנפרד מהתכונות שנבררו על ידי האדם, ועל כן חייבת לנבוע מגורם סביבתי שמשותף לכל בעלי החיים המבויתים. טענתי היא שהקטנת המוח במהלך הביות נובעת כמעט בוודאות מהעובדה שבעלי החיים מקבלים מזון באופן רציף. לכן הם לא חווים מחסורים זמניים במזון, וכך בניגוד למקביליהם בבר, הם לא צריכים להשקיע את המאמץ השכלי והגופני שדרוש להשגת מזון. נראה שבמהלך מספר דורות מועט יחסית, חלק מתאי העצב והסינפסות באזורי המוח שהתפתחו תחת לחץ המחסור במזון כבר לא הכרחיים בסביבה עם אספקת מזון תמידית מידי האדם.


תרשים 1.1

שפע עצום של מזון – שמונע את הצורך להשתמש במוח להשגת מזון – הוא ככל הנראה הסיבה שמוח בעלי החיים המבויתים והאדם המודרני (מאז המהפכה החקלאית) קטן יותר בהשוואה למוח אבותיהם הקדומים שחיו בסביבות דלות במזון.

ייתכן שתופעת הקטנת המוח במהלך הביות מתרחשת גם בבני אדם בתהליך של "ביות עצמי". במדידת גולגולותיהם של אנשים שמתו לפני למעלה מ-10,000 שנה והשוואת נפח הגולגולת (החלל שמכיל את המוח) שלהם לזה של אנשים שחיים בחברות מודרניות, מדענים הגיעו למסקנה שמוח האדם התכווץ ב-10% בקירוב. ייתכן שאין זה צירוף מקרים שהתכווצות המוח התרחשה במהירות רבה יחסית לאחר הופעת החקלאות והתפתחות טכנולוגיות חוסכות מאמץ. אני מניח שחוסר השימוש במעגלי המוח החיוניים להצלחת הליקוט והציד הוא שגרם להתכווצות המוח, דהיינו יכולת שאין משתמשים בה – אובדת. אף על פי ששימוש רהוט בשפה מדוברת וכתובה הכרחי לרוב המקצועות בחברות המודרניות, היכולת לבצע החלטות גורליות תוך כדי תנועה בסביבות מורכבות אינה הכרחית. מאחר שמוחות בני האדם שחיו לפני המהפכה החקלאית לא קיימים, איננו יכולים להשוות בין המוחות עצמם, רק בין הגולגולות. אף על פי כן, סביר להניח שאזורי המוח שהשימוש בהם בעבר היה רב והתבצע באופן יום-יומי לליקוט ולציד (קליפת המוח המוטורית, האונה הרקתית והאונה המצחית) הצטמקו, בעוד האזורים שמשמשים לשפה ולחשיבה מופשטת התרחבו. באפריקה עדיין יש כמה חברות לקטים-ציידים, ויהיה מאוד מעניין להשיג ולנתח סריקות טומוגרפיה ממוחשבת (CT) או דימות תהודה מגנטית (MRI) של מוחותיהם ולהשוות אותן לסריקות מוחות אנשים בחברות מודרניות (לא לקטים-ציידים).

ההשלכות השליליות האפשריות של אורח חיים שכולל צריכה קלורית מופרזת ומיעוט בפעילות גופנית על הדורות הנוכחיים והעתידיים מעוררות דאגה רבה. כל קוראי הספר יודעים שהשמנת יתר כרונית ומיעוט בפעילות גופנית לא מבשרים טובות למערכת הלב וכלי הדם שלהם. בעלי מדד מסת גוף (BMI) גבוה מ-25 נמצאים בסיכון גבוה יותר למחלת לב, שבץ וסוכרת. הסיכון גבוה אף יותר לסובלים מהשמנת יתר (BMI 30 או גבוה יותר). למעשה, השמנת יתר נחשבת כיום למחלה שדורשת טיפול רפואי אינטנסיבי. בעשר השנים האחרונות הצטברו ראיות כבדות משקל שמראות שמוחות אנשים שמפריזים באכילה דרך קבע לא מתפקדים היטב (בממוצע) כמו מוחות אנשים שצריכת המזון שלהם מתונה. מבוגרים שסובלים מהשמנת יתר זוכים לציונים נמוכים יחסית במבחנים קוגניטיביים שונים לעומת מבוגרים בני אותו גיל בעלי משקל תקין. היכולות הקוגניטיביות הירודות של הסובלים מהשמנת יתר נובעות מהתכווצות ההיפוקמפוס שלהם. סוכרת יכולה להאיץ את התכווצות המוח והפגיעה הקוגניטיבית, וידוע כעת שהסובלים מהשמנת יתר או מסוכרת או משתיהן נמצאים בסיכון גבוה יותר לאלצהיימר. פירוש הדבר שהיות שמגפת השמנת היתר התפשטה רק לאחרונה (במהלך 40 השנים האחרונות), תהיה עלייה מקבילה במספר האנשים הסובלים מאלצהיימר בעשור השישי, השביעי והשמיני לחייהם. האירוניה היא שמגפת האלצהיימר התפרצה נוכח שיפורים באבחון המוקדם ובטיפול במחלות לב ובסוגים רבים של סרטן, שאפשרו לרבים שבעבר היו מתים מהמחלות האלה בשנות החמישים או השישים לחייהם להגיע לגיל שבעים ושמונים. למרבה הצער, אין טיפול רפואי לאלצהיימר שאפילו מאט את הנזק החמור למוח, וגם תרופה אין. המשיכו לקרוא ותגלו כיצד צום לסירוגין עשוי להפחית את הסיכון שלכם לחלות באלצהיימר.

ואם ההשפעות השליליות של צריכת המזון המופרזת הכרונית על מוחות מבוגרים לא מספיק מטרידות, יש מחקרים שמראים פגיעה ביכולות הלמידה והזיכרון ובהישגים האקדמיים של ילדים קטנים ומתבגרים שסובלים מהשמנת יתר, בהשוואה לחבריהם לספסל הלימודים בעלי משקל תקין. בארצות הברית, המדינות עם השיעור הגבוה ביותר של השמנת יתר בילדים הן גם המדינות עם השיעור הנמוך ביותר של בוגרי תיכון וקולג'. בנוסף, השמנת יתר של האם והאב פוגעת ביכולות הקוגניטיביות של צאצאיהם באמצעות שינויים מולקולריים "אפיגנטיים" – לא שינויים ברצף הדנ"א של הגנים אלא שינויים בכמות ובמיקום של "תגים" מולקולריים על הדנ"א שיכולים לשנות את מידת הביטוי של הגן, וכך להגביר או להפחית את ייצור החלבון המסוים שהגן מקודד. בפרק 7 אדון בתפקיד האפיגנטיקה בהגדלת הסיכון לאוטיזם בילדים שנולדו לאימהות שסובלות מהשמנת יתר או מסוכרת.

אך ההיסטוריה האבולוציונית שלנו מציעה לנו ולדורות הבאים כמה סיבות לאופטימיות. אין ספק שרבים ממבני המוח ומרשתות תאי העצב שהתפתחו כדי לאפשר הצלחה בהשגת מזון יכולים לשמש במשימות אחרות שדורשות פתרון בעיות. לדוגמה, ביצוע פעילויות שמאתגרות את השכל באופן יום-יומי "מאמן" את הרשתות העצביות בהיפוקמפוס ובקליפת המוח הקדם-מצחית כך שמספר הסינפסות בין תאי העצב במעגלים האלה נשמר וגדל. שימוש קבוע במוח באתגרים מחשבתיים ובמצבים חברתיים עשוי גם לעודד ייצור תאי עצב חדשים מתאי גזע בהיפוקמפוס בתהליך המכונה "נוירוגנזה". מחקרים מראים שאנשים שעוסקים במקצועות שדורשים אתגרים שכליים חדשים מדי יום נמצאים בסיכון נמוך יותר לפתח דמנציה בגיל מבוגר.

המוח התפתח לתפקד היטב או אפילו בצורה מיטבית במצב של מחסור במזון (צום). אכילת יתר משפיעה באופן שלילי על המוח, כי פעילות מסלולי הולכת האותות שהתפתחו לשיפור תפקוד המוח בתנאי מחסור במזון נמוכה יחסית כשצריכת המזון רציפה לאורך כל שעות הערות. עודף משקל ומיעוט בפעילות גופנית יכולים אף לבטל את ההשפעות המועילות של האתגרים השכליים על תפקוד ועמידות המוח. לא די באתגרים שכליים להשגת יכולות קוגניטיביות מרביות או לשמירה על התפקוד הקוגניטיבי ככל שחולפות השנים. מחקרים מראים שפעילות גופנית וצום לסירוגין מחזקים את ההשפעות המועילות של משימות שמאתגרות את השכל באמצעות עידוד יצירת סינפסות חדשות ונוירוגנזה במידה דומה או רבה יותר מכפי שעושות סביבות עתירות אתגרים מחשבתיים לבדן. לפיכך, אף על פי שהעלייה התלולה בימינו בשיעורי השמנת היתר, הסוכרת והלקויות הקוגניטיביות לא מבשרת טובות לעתיד האבולוציה של מוח האדם, יש שפע של הזדמנויות להיפוך המגמה הזו.

עם קריאת הספר דמיינו לעצמכם להקת זאבים מקיפה תְּאוֹ או את אבותינו הלקטים-ציידים מכינים חניתות, כי התמונות האלה מציגות להפליא את מהות התפיסה כיצד החיים בסביבות של מחסור במזון "פיסלו" את הגוף והמוח שלנו בתהליך של ברירה טבעית.

המקורות המזוניים של התרבות האנושית
ליצירתיות שלכם במשלח היד העיקרי שלכם ובתחומים אחרים יש מקורות אבולוציוניים במאבקי אבותיכם להשיג ולעבד מזון. הגדלת מוח ההומינידים (קופי האדם הגדולים וכן מיני האדם הנכחדים והנוכחי) מקבילה להגדלת המורכבות של קבוצות חברתיות. התנהגויות חברתיות מורכבות ששיפרו את הצלחת ההישרדות והרבייה של השימפנזים וההומינידים הקדומים התפתחו על רקע ליקוט וציד. ברירת "המוח החברתי" בפרימטים נבעה בחלקה משיתוף הפעולה בהשגת המזון ומהעברת מיומנויות הקשורות בהשגת מזון לדורות הבאים (כגון שימוש במקלות לדליית טרמיטים אצל שימפנזים, וייצור אבנים מחודדות אצל ההומינידים הקדומים). ממצאי מחקרו של מייקל פלט מראים שההרחבה המשמעותית ביותר של מוח האדם חופפת להתנהגויות חדשות שאפשרו השגת תזונה עתירת קלוריות: ציד בקבוצות, המצאת כלי נשק ושימוש באש לבישול בשר.

המונח יצירתיות משמש לרוב לתיאור יכולת הפרט לפתח יכולות מתקדמות בתחומי התמחות מסוימים – מוזיקה, אמנות, ספרות, אדריכלות, מדע וכן הלאה. אף על פי כן, לאורך האבולוציה של האדם, עד לאחרונה לא התקיימו תחומי היצירתיות האלה. יצירתיות כוללת לא רק הבנת דפוסי תמונות וצלילים בדרכים שחושפות אפשרויות חדשות שלאחר מכן ניתן לבחון, לרוב באמצעות ניסוי וטעייה, אך גם בגישות הסתברותיות. לדוגמה, סביר להניח שבזמן זה או אחר באבולוציה האנושית פרט יצירתי ראה בדמיונו שחיבור אבן משוננת קטנה לענף ישר יגדיל את יעילות החנית בהרג בעלי חיים גדולים. דוגמה נוספת שקשורה להשגת מזון היא מעת המצאת העֲגָלות וביות הבקר והסוסים. להקלת העול הגופני של האיכר בעת קציר היבולים, הומצאה הרתמה שאפשרה את משיכת העגלה על ידי שור או סוס.

למזון יש חשיבות שאין שנייה לה בארגון, בתפקוד ובמערכת האמונות של החברות הגדולות שלתוכן נולדנו. לפני תִרבות הצמחים, ביות בעלי החיים והתפשטות החקלאות, בני האדם חיו בקבוצות קטנות יחסית, שבהן הפעילות היומית של כל חברי הקבוצה התמקדה בציד או בליקוט צמחים אכילים. הפעילויות האלה היו משלח היד של כולם. ככל שהשתרשה החקלאות (תרתי משמע) והתפשטה, נדרש מספר הולך וקטן של אנשים לייצור כמויות המזון המספיקות לכל האוכלוסייה. במקביל, למספר הולך וגדל של אנשים היה זמן פנוי להקדיש לתחומים חדשים שלא קשורים במישרין למזון, וכך נוצרו התמחויות מקצועיות חדשות – המצאה, הנדסה, בנייה, אריגה, רפואה, הוראה, מחקר ורבות אחרות. מכאן שמנגנוני היצירתיות האנושית מבוססי הרשתות העצביות שהתפתחו כאמצעי התמודדות עם מחסור במזון היו טובים דיים לאפשר חשיבה יצירתית בתחומים שאינם קשורים להשגה ולעיבוד של מזון.

בעוד פרימטים לא אנושיים לומדים אסטרטגיות ציד וליקוט והכנת כלים באמצעות חיקוי הוריהם ופרטים בוגרים מיומנים אחרים, בני האדם מפתחים שפה. שפות מדוברות וכתובות חיוניות לרוב המקצועות שלנו, כי הן מספקות אמצעים יעילים לארגון והפצת ידע. תקשור המיומנויות להכנת עלים ולציד היה ככל הנראה בין הגורמים שהניעו את התפתחות השפה. פרטים שניחנו ביכולת להסביר לילד ביעילות על המיקומים המדויקים של מקורות המזון, על שיטות להשגת מזון, על סכנות ועל מאפיינים חשובים אחרים בסביבתם יגדילו את סיכויי הילד לשרוד ולהתרבות. היכולת להעביר מידע במהירות וברמת דיוק גבוהה (כגון "האנטילופה נמצאת מאחורי עץ גדול" או "השבט היריב מתכוון לתקוף את העיר שלנו מצפון") בין פרטים במשפחה או בקהילה סיפקה יתרון מובהק להישרדות ולרבייה. השפה המדוברת והכתובה הקלה במידה עצומה את מעבר המידע לאורך הדורות.

נקודת מבט היסטורית על צום לבריאות (המוח)
עוד מקדמת דנא, דתות רבות העריכו את תועלת הצום למוח ושילבו אותו בפולחניהן. לדוגמה, כתוב בתנ"ך, "הֲלוֹא זֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ פַּתֵּחַ חַרְצֻבּוֹת רֶשַׁע הַתֵּר אֲגֻדּוֹת מוֹטָה וְשַׁלַּח רְצוּצִים חָפְשִׁים וְכָל מוֹטָה תְּנַתֵּקוּ" (ישעיהו נח, ו). הקוראן קובע שהצום צווה על מאמיני האל טרם נבואת מוחמד (דהיינו, היהודים והנוצרים), ושהצום מעניק למוסלמי תַקְוָא, "מודעות לאל" או "יראת האל". על פי האמונה, הצום מעודד טהרה וענווה, מונע חטא, ושומר מפני תאוות ותשוקות בלתי נשלטות ותקוות שווא. בעיני המוסלמים, הצום משמש מגן מפני הגיהינום. על פי הג'ייניזם, צומות לסירוגין של 36 שעות אמורים להסיר קארמה מהנשמה ולשפר את רווחת הגוף והנפש. אך ההיסטוריה של הצום לסירוגין לשיפור הבריאות וצלילות המחשבה מרחיקה מעבר למסורות הדתיות האלה.

לאורך ההיסטוריה המתועדת, רבים שמו לב שניתן לשפר את הבריאות באמצעות צמצום צריכת המזון. ראשוני הרופאים היו מודעים היטב לעובדה שצריכה רבה של אנרגיה היא המקור למחלות רבות.

האדם חי על רבע אחד ממזונו; על שלושת הרבעים האחרים חי רופאו.

– כתובת על פירמידה מצרית, 3800 לפנה"ס

הצום הוא הטוב שבתרופות – הרופא מבפנים.

– פיליפוס פאראצלסוס, אחד משלושת אבות הרפואה המערבית, 1525

הרעבה קלה יכולה להועיל לחולה הממוצע במידה רבה יותר מהתרופות הטובות ביותר והרופאים הטובים ביותר.

– מארק טוויין, 1890

אדוארד דיואי (Dewey) סיים את לימודיו בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת מישיגן בשנת 1864, ולאחר שעבד כמנתח בצבא ארצות הברית, פתח מרפאה פרטית במידוויל, פנסילבניה (תרשים 1.2).


תרשים 1.2

חסידי צום ידועים מהעבר. אדוארד דיואי צידד ביתרונות הצומות היומיים הקצרים, מה שמכונה בימינו "אכילה תחומה בזמן", ולינדה הזרד ואוטו בוכינגר הקימו מרפאות לצומות ארוכים. בוכינגר השגיח בקפידה על בריאות מטופליו, אך הזרד לא עשתה זאת.

בשנת 1900 פרסם דיואי את הספר, הינזרות מארוחת בוקר ומרפא הצום (The No-Breakfast Plan and the Fasting Cure), שבו טען שדפוס אכילה בריא פירושו הימנעות מארוחת בוקר ואכילת שתי ארוחות ביום בלבד. למיטב ידיעתי, דיואי הוא הראשון שצידד בצומות יומיים של 16 עד 18 שעות. מכל מקום, יחלפו למעלה ממאה שנים עד שמחקרים אקראיים מבוקרים בחיות מעבדה ובבני אדם יחשפו את התועלת הבריאותית של אכילה תחומה בזמן. מחקרים מבוקרים בבעלי חיים ובבני אדם הוכיחו רבות מהמסקנות שדיואי הסיק מהתצפיות הקפדניות שערך על מטופליו, ומכל המשתמע מכך לאורח חיים בריא ולטיפול רפואי.

אצטט להלן שני קטעים רלוונטיים מהספר של דיואי:

בארצות הברית, ארוחת הבוקר נחשבת לארוחה החשובה ביותר ביום, לחיזוק הגוף לקראת מלאכת הכפיים הממשמשת ובאה, ולאור האמונה העיקשת שממנה נשאבת המסקנה ששנת הליל מתישה כוחו של אדם אף יותר מיום העבודה.

הינזרות מארוחת הבוקר הייתה עבורי כיקיצה לחיים חדשים. די לי בקפה הבוקר לשעות של אנרגיה גופנית מרובה, ראש צלול להפליא והנאה צרופה ממלאכתי.*

באין באפשרותי להעניק למטופליי סיבות מוגדרות היטב לשיפורים הכלליים והנקודתיים הנובעים מצום בוקר כשיטת גהות, היה על הבשורה לעבור מפי המבריאים לאוזני הסובלים. על פי צורך, הסובלים ממיחושים שונים ומשונים יואילו לנסות כל מזור חדש, כשכל מאמצי רופא המשפחה והתרופות עלו בתוהו. הבשורה נפוצה כמגפה, המעידה על כישלונות מקצוע הרפואה.

דפוס האכילה של צום לסירוגין שאימצתי בעצמי הוא זה שהציע דיואי. אני פשוט מדלג על ארוחת הבוקר וצורך את כל מזוני בחלון של 6 שעות מדי יום. השפעת האכילה התחומה בזמן עלי זהה למדי לזו של דיואי, כולל שיפור ביכולת הריכוז ובהספק העבודה, בעיקר בשעות הבוקר.

עם זאת, לינדה הזרד (Hazzard), שהייתה "תלמידה" של דיואי, הוציאה לצום שם רע. במקום לעודד את דפוס האכילה התחומה בזמן, הזרד תמכה בעריכת צומות ארוכים של שבועות רבים ואפילו חודשים. אף על פי שלא זכתה להשכלה רפואית, ניתן לה רישיון לעסוק ברפואה במדינת וושינגטון כ"מטפלת ברפואה אלטרנטיבית". בשלהי המאה ה-19 פתחה בית הבראה ליד סיאטל, שם קיבלה מטופלים במחלות שונות לצומות ארוכים. אין ספק שלא הייתה מיומנת לטפל כך בחולים: לפחות 40 ממטופליה נפטרו בבית ההבראה, ככל הנראה מתת-תזונה והתייבשות כרונית. מקרי המוות היו ידועים היטב בקרב תושבי האזור, שקראו לבית ההבראה שלה "תל רעב". ב-1908 פרסמה הזרד את ספרה צום לריפוי מחלות (Fasting for the Cure of Disease) וטענה שכל המידע והראיות בו נשענים על מדע מבוסס. זה היה שקר.

ב-1912 הורשעה הזרד בהריגה ונשלחה למאסר של שנתיים בבית הסוהר בעיר וואלה וואלה. לאחר מכן העתיקה את מגוריה לניו זילנד, שם המשיכה לטפל בצום עד שהתגלה שאין לה השכלה רפואית. היא שבה למדינת וושינגטון, שם הקימה "בית ספר לבריאות". היא נפטרה בגיל 71 במהלך צום ארוך.

אפטון סינקלר (Sinclair) היה סופר אמריקאי נודע של סיפורת ועיון שזכה בפרס פוליצר לספרות ב-1943. ספריו המפורסמים ביותר היו הג'ונגל (The Jungle) (1904), שתיעד את תנאי העבודה המחרידים בתעשיית הבשר, ודיסקית הארד (The Brass Check) (1919), שחשף וביקר את "העיתונות הצהובה", שנקטה גוזמאות, רדיפת סנסציות והפצת תיאוריות קונספירציה כדי למשוך ולהלהיב קוראים. בימינו עברה העיתונות הצהובה להשתולל בערוצי הכבלים ובאינטרנט.

אך סינקלר פרסם ב-1911 ספר שלא זכה להכרה רבה בשם מרפא הצום (The Fasting Cure). בספר הוא מגולל את השפעת צומות המים שערך במשך פרקי זמן של כמה ימים עד כמה שבועות, ואת התכתובת שלו עם למעלה מ-200 אנשים אחרים שצמו כטיפול במגוון רחב של מחלות, כולל השמנת יתר, מחלות מעיים דלקתיות, שיגרון, אסתמה ומחלות כבד וכליות. מסיבות שאינן מובנות לי, בתחילת המאה ה-20 עלתה קרנו של הצום הארוך, שנערך לעיתים רחוקות. עם זאת, כפי שאתאר בהרחבה בהמשך הספר, ידוע לנו כעת שצומות קצרים ותכופים יותר מניבים תועלת בריאותית רבה ושניתן להמשיך בדפוס האכילה הזה לזמן בלתי מוגבל. אף על פי כן, כמה מהמסקנות של סינקלר נכונות גם בימינו. לדוגמה, סינקלר כותב במרפא הצום, "הקורא ימצא בהמשך הספר טבלה של תוצאות 277 טיפולי צום. בכל הטיפולים מצילי החיים האלה דווח רק על מקרים בודדים של כישלונות מוחלטים נטולי הסבר. לבטח לא ייתכן שהרופאים והמדענים ימשיכו עוד זמן רב לעצום את עיניהם לעובדות בעלות חשיבות כה רבה".

למרבה הצער, הם המשיכו לעצום את עיניהם עוד זמן רב. עד שעמיתיי ואני התחלנו במחקרינו על צום לסירוגין בחולדות ועכברים בשנות התשעים, מדענים רבים לא היו מודעים להשפעות המשמעותיות האפשריות של הצום על הבריאות והמחלות. רק בעשר השנים האחרונות החלו רופאים לפקוח את עיניהם, בזכות פרסום תוצאות המחקרים על צום לסירוגין בבני אדם ולאור תשומת הלב שקיבלו המחקרים בתקשורת וברשתות החברתיות.

רבים הם הסיפורים המסקרנים שעליהם ניתן לקרוא בספרי היוגים והתיאוסופים – שצמו בגלגולים קודמים כשאתם ואני התנדנדנו מענפי העצים בזנבותינו.

– אפטון סינקלר, מרפא הצום

אף שלב בחוויה (של הצום) לא הפתיע אותי יותר מפעילות שכלי: קראתי וכתבתי יותר משהרהבתי עוז לעשות במשך שנים.

– אפטון סינקלר, מרפא הצום

ואכן, כפי שארחיב בהמשך, מחקרים מדעיים הוכיחו את ההשפעה החיובית של הצום לסירוגין על הריכוז והקוגניציה.

כשסינקלר, הזרד ודיואי כתבו את ספריהם, לפני למעלה ממאה שנה, לא היו כל נתונים מבוססים ממחקרים מבוקרים על צומות בבעלי חיים ובבני אדם. כל העצות שהם וחסידי צומות אחרים העניקו נבעו מניסיון אישי ומהשערות. כפי שמדגישים שמות ספריהם, הטענות שלהם הרחיקו מעבר לתצפיות אנקדוטיות – הם הלכו עם הצום עד הסוף. לעיתים קרובות קפצו למסקנות לא מוצדקות על סמך ראיות מדעיות מועטות או אפסיות, והשלימו את החסר בחוויותיהם האישיות ובהשערות פוסט הוק. אף על פי כן, כמה מטענותיהם הוכחו כנכונות לפחות במידה מסוימת. לדוגמה, דיואי הטיל על אכילת היתר את האשמה במחלות רבות, ועודד עריכת צומות יומיים של 18-16 שעות.

אוטו בוכינגר היה רופא גרמני שזכה למוניטין רב באירופה המערבית על מחקריו בתחילת המאה ה-20 על צום לטיפול במחלות (תרשים 1.2). אף על פי שככל הנראה תיעד רבים מהניסויים שלו, הוא לא פרסם אותם ולא ערך כל מחקר אקראי מבוקר. הוא הקים כמה בתי הבראה לצומות, כולל בבאד פירמונט ובאוברלינגן שבגרמניה, שם חולים במגוון רחב של מחלות ערכו פעם בשנה צומות ארוכים מפוקחים של 10 עד 14 יום. בתי ההבראה האלה עדיין זוכים למוניטין מעולה והצוות משגיח בשבע עיניים על המטופלים. פרנסואה וילהלמי דה טולדו (Wilhelmi de Toledo), מנהל מרכז הצום באוברלינגן, פרסם לאחרונה ממצאים על מטופלים לאחר 10 ימי צום שמציגים ירידה ברמות הגלוקוז, האינסולין, ההמוגלובין המסוכרר, הכולסטרול הכללי והטריגליצרידים בדם. עם זאת, ייתכן שהשינויים המועילים האלה במהלך תקופת הצום לא יישארו על כנם כשהמטופלים ישובו לשגרת האכילה היומית הרגילה שלהם. ראיות חדשות שיוצגו בהמשך הספר מראות כיצד פרקי זמן קצרים ותכופים יותר של צום – 18 שעות צום מדי יום לדוגמה – יכולים לשפר את הבריאות באורח שניתן להתמיד בו לאורך זמן.

* הערת העורך המדעי: חשוב לציין שקפאין מדכא תחושת רעב. השימוש בקפה על הבוקר משבש את תחושת התיאבון הטבעית. יש מחלוקת גדולה על שתיית קפה בכלל ועל שתיית קפה על הבוקר בפרט (אך לא זה המקום להרחיב על כך).

מה חשבו הקוראים? 0 ביקורות
המלצות נוספות עבורך
עוד ספרים של פוקוס – הוצאה לאור
הירשמו לרשימת התפוצה של ביבוקס
Powered by blacknet.co.il