קוד חירום: דיאנה

רק אתמול היו חייו סדורים וברורים ודרכו אל פסגת ההצלחה בעולם ההיי־טק הייתה סלולה, והנה, יום אחרי, הוא בורח מהארגון שגידל אותו וקידם אותו והיה כל כך נדיב כלפיו. זה בלתי נתפס. הם יכלו להיהרג היום והכול בגלל ההמצאה שלו. הדבר העיקרי שתסכל אותו היה, שהוא לא ידע לאן הולכים מכאן. 

אדם היה בשיאו. הוא היה הכוכב של חברת מנטיסקום האמריקאית והוביל את הפיתוח החדשני של גרסה 6, פרויקט השיחות ההולגרמיות, שיצעיד אותם אל ראש טבלת חברות ההייטק הבינלאומיות. אלא שחוץ מליילה וקווין, חברי הצוות שלו, איש לא ידע שאדם כבר פיתח בסתר את גרסה 7 – את דיאנה – ההולגרמה החדשנית שעתידה לשנות את פני העולם. לאדם יש חופש פעולה, כסף ויוקרה, אך הכול משתנה בבת אחת כשהפרויקט הסודי שלו נחשף. 
המרדף אחר דיאנה מתחיל.
האם אדם יציל את עצמו ואת חברי הצוות שלו, או את דיאנה? 
בדרך יהיה עליו לפענח מיהם הכוחות אשר רודפים אחריו, בעולמו החיצוני ובעולמו הפנימי, ומהו המחיר שהוא מוכן לשלם עבור הגשמת חלומו. 

מסע מסעיר וקצבי בין דמויות, ארצות ותרבויות מרתקות, לתוך נפשו של גיבור מודרני שמחפש מקום אחד בעולם שבו יוכל שוב להרגיש בבית.

איתי יצחקי נולד ברמת גן בשנת 1960 וגדל בגבעתיים. קוד חירום: דיאנה הוא ספרו השני. 

פרק ראשון
מחקר ופיתוח

אדם עצר בשער והשומר חמור־הסבר ביקש את תג הזיהוי שלו. הוא הושיט לו את התג והשומר סרק אותו כמדי יום, למרות שהכירוֹ כבר כמה שנים. הכניסה לקמפוס הייתה מאובטחת מאוד וכללה אמצעי גילוי וזיהוי מגוונים, החל בשער הכניסה ועד למעבדות הסודיות ששכנו בבטן הבניין שניצב בתוך קמפוס גדול ומרשים, בודד בסביבה הירוקה, העטורה בדקלים ובערוגות פרחים.

הקמפוס השתייך לחברת מנטיסקום והכיל בעיקר את אגף המחקר והפיתוח של החברה. מנטיסקום הייתה תמיד חלוצה ופורצת־דרך בתחום התקשורת, ובשנים האחרונות הפכה לאחת מהחברות בעלות הערך הגבוה ביותר בבורסת נאסד”ק בניו־יורק.

החברה הייתה מעורבת ברוב תחומי התקשורת המתקדמים, מטלפונים חכמים ועד אפליקציות אינטרנט חדשניות, ומוצריה נמכרו ושווקו לכל העולם.

אדם נכנס אל אזור החנייה והחנה את הרכב במקום המיועד לו. הוא יצא מהמכונית והביט בה בגאווה. הייתה זו אאודי R7 ספורטסבק חדשה, בצבע כסוף, שקיבל לפני כחודשיים כפרס מהנהלת החברה על הפיתוח החדשני שהוביל, יחד עם צוותו בשנתיים האחרונות. את גרסתו הסופית של הפיתוח הם היו אמורים להציג בעוד ימים ספורים בפני הנהלת החברה.

שעה קלה קודם לכן, נכנס אדם למכוניתו. שמש של בוקר הציצה מעל קימורי הגבעות הירוקות מסביב לכרמל וַאלי שמצפון לסן דייגו. אדם אהב לרדת אל העמק בשעת בוקר מוקדמת יחסית, כשהתנועה עדיין דלילה ובטרם יצאו הילדים אל בתי הספר.

בעודו נוהג במורד הגבעות, הציפו אותו זיכרונות מחיפה, עיר הולדתו שבישראל. הוא נזכר איך בכל יום שישי היה נוסע באוטובוס כדי לבקר את סבתו בביתה במעלה הר הכרמל. אחר־כך, בצהריים, היה חוזר בחזרה לביתו שעל חוף הים בשכונת בת־גלים. כשהאוטובוס היה עובר את עיקול סטלה מאריס היו נשקפים לעיני הנוסע מראות מרהיבים של מורד הכרמל, הים והנמל. בימים שבהם הראות הייתה טובה היה אפשר להבחין בכל מפרץ חיפה, שבקצהו שוכנת עכו ומעבר לה – נהריה וראש הנקרה. אדם אהב להצמיד את אפו אל השמשה ולבהות במראה המרהיב עד שהאוטובוס היה יורד אל העיר התחתית והמראה נעלם.

בעודו פוסע אל דלת הבניין, נזכר בסוף השבוע הנהדר שבילה עם חברים בסן דייגו. הם נסעו בכביש חמש לאורך החוף ונהנו מהנוף המשקיף אל האוקיאנוס הפסיפי, בילו כמה שעות בשוטטות בעיר ואכלו ברובע גאסלאמפ, במסעדה האהובה עליו. היו לו מעט רגעים כאלה מאז מונה למנהל פרויקט הדגל של החברה.

הוא התקדם לכיוון בניין המחקר ועבר דרך הגינה המטופחת בזמן שזיכרונות סוף השבוע הנעימים נמוגו לאיטם. הבניין היה מרשים מאוד ועוצב על־ידי אדריכל מפורסם. היה בו שילוב של בטון, עץ וזכוכית, שהעניק לנכנס בשעריו תחושה מודרנית ומתקדמת מחד, ומאידך – תחושה נעימה ונוחה. גג הבניין כוסה במשטחים סולאריים נרחבים שסיפקו חלק מהאנרגיה הנדרשת, ובמרתפו שכנו גנרטורים מתקדמים שיכלו לספק את צריכת האנרגיה לזמן ארוך במקרה של הפסקת חשמל חיצונית. אנשי הצוות שלו כינו את המקום “הסניף”, כיוון ששכן כעשרה קילומטרים ממשרדי המטה הבינלאומיים של החברה.

אדם העביר את כרטיס הכניסה שלו כדי לפתוח את הדלת הראשית. הוא פסע אל עמדת הקבלה ובירך את הפקידה ב”בוקר טוב". אחר־כך המשיך לעמדת הבדיקה ועבר את עמדת המאבטחים לאחר שחצה את המגנומטר ועבר את בדיקת התיק שהחזיק בידו. משם המשיך וחצה את אולם הכניסה המרשים, עם מפל המים הזורמים על פני סלעים עטויי שרכים בגובה של כמה מטרים. הוא ניגש אל המעלית והעביר שוב את כרטיסו האישי. הפעם התבקש לשים את ידו על גבי המכשיר הביומטרי לבדיקת טביעות אצבעותיו. הוא נכנס למעלית ואמר, “קומה מינוס חמש, בבקשה.” הקול הנשי חזר על בקשתו והמעלית החליקה במהירות חרישית. “קומה מינוס חמש,” אמר הקול שוב והדלת נפתחה. הוא פסע אל תוך המסדרון ולאחר כמה דקות הגיע לדלת שעליה נכתב: “מעבדת פיתוח גרסה 6, גישה מוגבלת”. הוא העביר את כרטיסו האישי ושוב התבקש להניח את כף ידו לזיהוי. אחר־כך התבקש להניח את סנטרו בתוך מכשיר סריקת העיניים המתוחכם. “ברוך הבא, אדם,” אמר קול נשי מוכר והדלת נפתחה כלפי חוץ. אדם פסע פנימה אל תוך חלל החדר הגדול והמואר. תוך כדי צעידה, הבחין באנשי הצוות שלו שעבדו בפינות העבודה האישיות.

“בוקר טוב, סוזן,” אמר וחייך אל מזכירת המחלקה שישבה בכניסה לחדרו.

“בוקר טוב, אדם,” השיבה וחייכה אליו.

סוזן הייתה אישה מבוגרת בשנות השישים לחייה, על עיניה הרכיבה משקפי קרן גדולים ותמיד לבשה סוודרים כי היה לה קר בסביבה הסטרילית והממוזגת שמתחת לאדמה. “הם מחכים לך בחדר הישיבות, רוצה קפה?”

הוא הנהן בראשו ופסע אל חדר הישיבות. צוות הפיתוח של הפרויקט כלל כעשרים וחמישה איש, וצוות ההנהלה כלל שישה אנשים. כשפתח את הדלת, כולם כבר היו ישובים מסביב לשולחן האובלי במרכז החדר.

“בוקר טוב לכולם,” אמר אדם והתיישב בראש השולחן. “מצטער על האיחור, התחלתם בלעדיי?”

“בוקר טוב, בוס,” אמר קווין, האיש הבכיר בחדר שהיה גם סגנו של אדם, “חיכינו לך.”

קווין היה בתחילת שנות הארבעים לחייו ומבוגר מאדם בשנתיים. הוא היה גבוה, מקריח ובעל כרס קטנה שניסה להסתיר ללא הצלחה. הוא היה מהנדס תוכנה מהטובים שאדם פגש בחייו ומנהל מצוין. אנשי הצוות אהבו אותו והוא השרה אווירה משפחתית שנעים ונוח לעבוד בה. רוב האנשים עבדו בצוות מזמן הקמתו והכירו היטב איש את רעהו. אדם חייך אליו ונד בראשו. קווין לא היה רק סגנו אלא גם חברו הטוב. הם בילו יחד בסופי שבוע רבים והייתה להם בעלות משותפת על יאכטה במועדון השיט של סן דייגו.

“ליילה, את יכולה להתחיל,” אמר קווין. ליילה הנהנה בראשה והציבה שני טלפונים חכמים על השולחן זה מול זה. למרות גילה הצעיר יחסית, מונתה כמה חודשים קודם לכן לתפקיד מנהלת המטה של הפרויקט ואדם העריך אותה. היא דאגה לנהל את הצוות ביום־יום ולקבוע להם יעדים, ניהלה את התקציב ביד רמה והייתה יד ימינו של קווין.

ליילה העבירה את ידה על שערה האסוף ואחר־כך ביקשה משני מנהלי הפיתוח להדליק את המכשירים. “תכניסו אותם למוד הולוגרמה, בבקשה,” ביקשה מהם. השניים, שישבו משני קצות השולחן, הפעילו את הטלפונים שהיו הדגם האחרון של מנטיסקום בשוק. המכשירים השמיעו צפצוף. השניים הכניסו את הקודים שלהם למכשירים. פתאום הופיעו שתי דמויות על השולחן. אחת מול כל מפעיל. הדמויות היו העתק מושלם של המפעילים. בחורה בשם סילביה מזה ובחור בשם מארק מזה. גובהן של הדמויות היה כחצי מטר. כשמארק התחיל לדבר, דמותו שניצבה מול סילביה החלה להתנועע ולהשמיע את המילים.

“סילביה,” אמר וויל, מנהל העיצוב, “השמלה שאת לובשת היא משנות השישים. זה ממש לא ייצוגי.” סילביה הסמיקה לקול צחוקם של הנוכחים בחדר. אדם היסה אותם.

“זה נראה לא רע, חברים. נראה שהתגברנו על הפרש הזמן בין הדיבור לביצוע בפועל. עד איזה גובה אפשר לשחק עם הדמות?”

“אפשר להקטין ולהגדיל בחמישים אחוזים,” ענה קווין.

“ומה עם בחירת המראה?” הוסיף אדם ושאל.

“התקדמנו מאוד,” ענתה סילביה. היא העלתה מצגת על המסך שבחדר ועברה על אפשרויות הבחירה. היה ניתן לבחור מלבושים שונים, לשנות תסרוקות ואפילו להצעיר או להזקין את הדמות.

“אנחנו עובדים גם על הסביבה ועל התנועה,” הוסיף קווין. “בעוד כמה ימים נוכל לבחור את הסביבה – חדר מסוים בבית או סביבה חיצונית. בהתחלה הבחירה תהיה מוגבלת אבל בהמשך יתאפשר לקנות את הסביבה הרצויה דרך האינטרנט, וכמובן, לצלם את הבית שלך ואת סביבתו הקרובה.”

“ומה עם התנועה?” הוסיף אדם ושאל.

מארק כחכח בגרונו. הנושא היה בתחום המחלקה שלו.

“כרגע יש לנו ישיבה, עמידה ותנועה מוגבלת בחלל סגור. זה מה שקיבלנו במפרט של ההנהלה.”

אדם חייך. “אתה צודק,” הוא אמר. “בעוד יומיים מתוכננת המצגת האחרונה להנהלה לפני אישור מעבַר לייצור. גבירותיי ורבותיי, אני חושב שאנחנו כמעט מוכנים לעשות היסטוריה. טלפון ההולוגרמה הראשון בעולם קרוב ליציאה לשוק. אמנם לקח לנו שש גרסאות להגיע עד לכאן, אבל אני חושב שעשינו עבודה נהדרת. אתם יכולים להיות גאים בעצמכם.”

הצוות קם כאיש אחד ומחא כפיים בהתלהבות. שריקות נשמעו ברקע.

“אוקיי, אוקיי,” אמר קווין. “יש לנו עוד הרבה עבודה עד המצגת. קדימה, להתפזר כולם.”

האנשים קמו ועזבו את החדר כשהם במצב רוח מרומם.

“קווין וליילה, הישארו כאן רגע, בבקשה,” ביקש אדם.

שלושתם נשארו לבד בחדר. אדם קם והוריד את הווילונות שכיסו את החלונות. קווין וליילה ניתקו את הטלפון ואת אמצעי התקשורת האחרים. אדם התבונן בהם ולגם ארוכות מכוס הקפה שסוזן המזכירה הכניסה לחדר במהלך הדיון, ועכשיו כבר היה פושר.

“סיימתי לעבוד על הבטא של גרסה שבע,” אמר בקול נמוך. זיק של התרגשות ניכר בעיניהם של קווין וליילה.

“ואיך היא עכשיו?” שאל קווין. “לא הדגמת לנו כלום בחודש האחרון.”

“מדהימה,” חייך אדם. “אני בעצמי המום בכל פעם מחדש מההישגים שאליהם הגענו בגרסה הזו.”

“אדם, אם יורשה לי,” אמרה ליילה, שהייתה פרקטית כתמיד וחשבה על הכול חוץ מאשר על חלומות. “אתה בטוח שכדאי להמשיך עם הפרויקט הסודי הזה בין שלושתנו? אני חוששת ממה שיקרה כשההנהלה תגלה על מה עבדנו בחודשים האחרונים בלי שעדכנו אותם.”

“הכול בסדר,” הרגיע אותה קווין. “אדם יודע מה הוא עושה. אנחנו נחשוף אותה כמה חודשים אחרי שגרסה שש תצא לשוק ונפיל את כולם מהרגליים.”

“תישארו היום מאוחר,” ביקש אדם. “אני רוצה להדגים לכם לאן הגעתי.” הם הנהנו ועזבו את החדר. אדם נשאר לשבת שם עוד דקות ארוכות לבדו עד שסיים את הקפה.

היום עבר ביעף. הצוות היה עסוק בליטושים אחרונים ובשיפורים של גרסה שש. כולם ידעו שלהציג להנהלה שלושה חודשים לפני יציאה מתוכננת לשוק זה “ביג דיל”, במיוחד לטכנולוגיה המתיימרת לשנות את עולם התקשורת. המעבר מתקשורת דו־ממדית לתלת־ממדית היה מהפכה של ממש וההתרגשות ניכרה בעמדות העבודה שבאולם הפיתוח הגדול.

השעה הייתה כבר שמונה כשאחרון העובדים עזב את "הסניף" ונסע הביתה. אדם שחרר את סוזן, מזכירתו, אף שבדרך כלל היא נהגה להישאר עד שהוא עזב. הוא קרא לקווין וליילה והם נכנסו אל חדר הישיבות, דאגו להוריד את הווילונות וקווין נעל את החדר, לא לפני שווידא ששלושתם כיבו את הטלפונים שלהם והשאירו אותם מחוץ לחדר. חדר הישיבות נראה רגיל למדי אך היה אטום לאפשרויות האזנה חיצוניות ולרעשים. ליילה ניתקה את כל אמצעי התקשורת והמצלמות שבחדר בפעם השנייה באותו יום. אדם פתח את תיקו ושלף יחידה שחורה שנראתה אטומה מכל צדדיה. היא הייתה גדולה אך במעט מטלפון חכם סטנדרטי ולא היה בה צג כלל. במבט ראשון נראתה סגורה ואטומה לחלוטין אך במבט שני היה ניתן להבחין בכפתורי מגע ובכמה נוריות שקועות.

הוא העמיד את הקופסה במרכז השולחן ולחץ על הכפתור הראשון. בתחילה נדלקה נורה אדומה ולאחר מכן ירוקה. המכשיר זמזם ואחר־כך הקרין החוצה אלומת אור קלושה שהלכה והתחזקה עד שלפתע הופיעה מולם דמות אישה. בבת־אחת נעלמה האלומה והנורית הירוקה התחלפה בכחולה. הקשר בין הדמות לבין המכשיר כאילו התנתק. ליילה וקווין התבוננו בדמות מרותקים. היא נראתה ממש אמיתית. לא היו לה הסממנים של ההולוגרמות שהם היו רגילים לראות בגרסה שש. האישה נראתה בשנות העשרים לחייה. היה לה שיער חום שופע ועיניים ירוקות. גופה היה מחוטב והיא לבשה מכנסי ג’ינס וחולצת טריקו. גובהה היה רגיל וליילה העריכה אותו כקצת יותר ממטר ושבעים. מה שהיה מוזר לשניהם היה שהדמות התיישבה על השולחן בסמוך אליהם. היא חייכה אליהם ואמרה, “ערב טוב קווין וליילה. אני דיאנה. נעים להכיר אתכם.”

קווין שרק בהתפעלות שריקה חרישית. “בוא’נה, אתה גאון, אח שלי. איך הצלחת לנתק ככה את הקשר בין הדמות לבין היחידה?”

“אם אגלה לך את כל הסודות, לא תחשוב שאני גאון יותר,” השיב אדם בחיוך. “דברו איתה, תתנהגו בטבעיות.”

קווין וליילה המשיכו לנעוץ בדמות את מבטם ולא ידעו מה לומר.

“אני אעזור לכם,” אמרה דיאנה וחייכה אליהם. “קוראים לי דיאנה ואת השם הזה בחרתי בעצמי. למיטב ידיעתי, אני היצור הראשון בעולם שמתפקד באופן עצמאי ובנוי רק מאנרגיה. אינני כפופה למגבלות החומר כמוכם. אני לא זקוקה לשינה או לאוכל ואני אף פעם לא חולה. יש לי יכולות מתקדמות של בינה מלאכותית וגישה בלתי מוגבלת למאגרי מידע בכל העולם. בעצם, אני אפילו יכולה לכתוב תוכנה בעצמי. מה עוד תרצו לדעת?”

ליילה הישירה אליה את מבטה ולאחר היסוס קצר שאלה, “את ממש מודעת לעצמך?”

“אני לא בטוחה שכולנו פה בחדר מבינים את המשמעות של להיות מודעים לעצמנו, אבל אם שאלת אם אני יודעת מי אני – כבר עניתי לך על זה קודם,” ענתה דיאנה תוך שהיא מכווצת את שפתיה. “אגב, לדעתי כדאי לך לשחרר את השיער היפה שלך וללכת קצת עם שיער פזור. זה מאוד יוסיף לך וגם ימצא חן בעיני הבנים.”

ליילה הסמיקה במבוכה ונגעה מבלי משים בשערה. אדם צחק. קווין קם ממקומו וניגש אל דיאנה. הוא הושיט את ידו ואמר, “נעים להכיר, קווין.” גם היא הושיטה את ידה אליו ללחיצה. קווין הרגיש מעין מגע ותגובה נעימה על עורו. ממש כאילו מישהו רפרף בעדינות על כף ידו.

“זה נפלא,” אמר. “ת’שמע בן אדם, אני ממש מאושר. זה הדבר האמיתי. יש לך בקופסה הזאת יכולת ליצור אנרגיה יותר מאשר במכונית של טסלה.” הוא קיפץ במקומו, ניגש וחיבק את אדם חיבוק דובי בכל הכוח.

“הבנתי, הבנתי,” אמר אדם. “אתה ממש אוהב את זה. עכשיו רד ממני.”

ליילה, כהרגלה, הייתה רצינית. “אני חושבת שכדאי שנכבה את זה עכשיו. אנחנו ממש מסתכנים בכך שמישהו יראה את זה במקרה.” אדם נאנח והושיט את ידו אל המכשיר.

“מה, כל כך מהר?” אמרה דיאנה. “נו טוב, להתראות לכולם,” אמרה וקפצה אל תוך המכשיר כשהיא משאירה שובל יפה של אנרגיה בצבעי זהב וכחול.

“היא כל פעם עושה את זה בשביל הרושם,” נאנח אדם. הוא סגר את המכשיר והכניס אותו לתיקו. הם יצאו מהחדר כשליילה מקפידה לכבות את האורות. הם לא הבחינו בהבהוב נורית בצבע ירוק שבקע מאחת המצלמות שבחדר, אשר כובו לפני כניסתם. סילביה עמדה לצידו של אחד השומרים בכניסה שעקב אחרי הפגישה על־פי הוראותיה. היא סימנה לו והוא שלח את ידו אל הטלפון המאובטח שהיה לידו והעביר לה את השפופרת.

“ערב טוב מר סמית,” היא אמרה. “יש לי כאן סרט וידיאו מפגישה מאוד מעניינת שהייתה כאן היום. כפי שחשדת, הם עובדים על משהו ללא ידיעתך. אני מייד מעבירה לך את הסרט.” השומר לחץ על הכפתור והסרט נשלח ליעדו.

בבניין המפקדה של מנטיסקום, מרחק של עשרים מייל משם, בחדר מנהלים מרווח, הושטה יד אל המחשב והפעילה את הסרט. המנכ”ל, ג’ון סמית, צפה בו בעניין וחייך לעצמו חיוך קטן. הוא התקשר בקו מאובטח והמתין על הקו.

“מדבר לאמס, ערב טוב,” נשמע קולו העמוק של היזם האגדי
ויושב־ראש חברת מנטיסקום. ברקע נשמעו קולות רבים ומוזיקה.

“אני מפריע לך?” שאל ג’ון.

“אני באירוע התרמה שנתי לילדים במצוקה שאנחנו מממנים,” השיב לאמס, “משהו דחוף או שאפשר לדחות למחר?”

“החשדות שלך היו נכונים, אדם פיתח גרסה מתקדמת יותר של המכשיר ללא ידיעתנו. אתה מוכרח לראות את זה, אני מעביר לך סרטון קצר עכשיו.”

ג’ון חיכה בסבלנות עד שלאמס יקבל את הסרטון ויצפה בו. שתיקה נפלה בצד השני של הקו עד שנשמעה שריקה חרישית, מתפעלת.

“שמע חביבי, זה הדבר האמיתי שלו חיכינו כל השנים האלה. אתה יודע מה אפשר לעשות עם טכנולוגיה כזאת? תחשוב על השימושים הצבאיים, על עולם התקשורת. זאת המהפכה האמיתית. מי שמחזיק בדבר כזה שולט על הכול. ידעתי שהאדם הזה הוא גאון אמיתי.”

“מה אתה רוצה שאעשה?” ג’ון נשמע מהוסס. הוא חשב שלאמס יֵצֵא מדעתו מרוב כעס והנה הוא משבח את אדם ואת הפיתוח פורץ הדרך שלו.

“הו, יקירי, שלא תתבלבל לרגע,” השיב לו לאמס בנחת. “הכעס שלי כלפי הבגידה הבלתי נסלחת הזאת הוא עצום. האיש והצוות שלו ישלמו את המחיר הנדרש, אבל אנחנו מוכרחים לוודא שהטכנולוגיה תעבור לידינו בהקדם האפשרי.”

“אז מה לעשות עכשיו?” שאל ג’ון, שלא היה בטוח שהבין את האיש.

“אנחנו נקיים את המצגת לגרסה שש כרגיל ונתנהג כאילו לא קרה דבר,” השיב לו לאמס. “בינתיים תכין בשקט תוכנית להשתלטות מלאה על אתר המחקר והפיתוח שלנו בכל מחיר שיידרש, מייד לאחר המצגת המסכמת. המצגת מתוכננת לעוד יומיים, חמישי בבוקר. באותו ערב הכול יימצא בידינו וכל העדויות למה שקרה, יימחקו.”

“מחר אציג לך את התוכנית,” אמר ג’ון, שהפעם הבין לגמרי את ההוראות של הבוס שלו. “תיהנה מהערב, להתראות.”

הוא סגר את הטלפון והתקשר מייד אל ראש מחלקת האבטחה של החברה.

לאמס חזר אל שולחן המכובדים, שכלל סנטורים, אנשי ממשל ובכירים בתחום התקשורת. “איפה היינו רבותי?” שאל בחיוך, “אני יודע, סיפרתי לכם על העסקה שעשינו באסיה בשנה שעברה ואיך סגרנו חוזה של עשרה מיליארד דולר בקזינו במקאו, שיכורים לגמרי.” יושבי השולחן הריעו לו. הוא ידע להקסים אותם בסיפוריו והיה כוכב הערב.

יומיים לאחר מכן, בשעות הבוקר המאוחרות, נעצרה מכוניתו של אדם במגרש החנייה המרווח של המפקדה של חברת מנטיסקום. אדם לקח איתו רק ארבעה מאנשי הצוות והם היו נרגשים ופטפטו ביניהם בעליצות. הוא פתח את תא המטען וקווין, שיצא ראשון מהרכב, אסף את שני התיקים השחורים שהכילו את היחידות הראשונות של גרסה שש ואת המצגת.

“בוקר טוב אדם, מה שלומך הבוקר?” נשמע קול נשי מאחוריו. אדם הסתובב וראה את העוזרת האישית של לאמס. היא הייתה לבושה בחליפת עסקים כחולה ושערה הארוך היה אסוף ומהודק על ראשה. אדם חייך אליה.

“בוקר טוב אנג’י, שלומי מצוין. ואיך את?”

“נפלא,” חייכה אליו אנג’י, “יום גדול היום לחברה שלנו ולצוות שלכם, נכון?”

“אכן,” חייך אליה אדם חזרה, “אנחנו מתכוננים כבר שבוע. אין מה לדאוג. אנחנו מוכנים. זו הולכת להיות מהפכה אמיתית בעולם התקשורת.”

“יופי,” אמרה אנג’י, “כולם כבר מחכים לכם בחדר הישיבות. בואו אחריי.” היא התחילה ללכת בצעד נמרץ לכיוון הכניסה לבניין, אחריה אדם, מלווה בליילה ובקווין, שסחב את שני התיקים שהביאו. במאסף היו מארק וסילביה.

“היא כזאת סקסית. הייתי מת לצאת איתה,” אמר קווין בלחש, כשהוא מנסה להדביק את הקצב בהליכה מהירה.

“עזוב קווין, היא לא בשבילך,” לחש לו אדם בחזרה, “היא פרויקט של ג’ון, המנכ”ל, אם אתה מבין למה אני מתכוון.” החבורה הגיעה לפתח הבניין ונבלעה בתוכו.

אנג’י הובילה אותם ישירות אל מעלית ההנהלה בעזרת התג המיוחד שלה, תוך שהיא עוקפת את עמדת האבטחה.

“אנחנו מקבלים שירות VIP,” לחש קווין לאדם שהניד בראשו בחיוך. הם נכנסו למעלית ואנג’י אמרה, “לקומת ההנהלה בבקשה.” המעלית נסגרה והם עלו נרגשים אל הקומה האחרונה בבניין, שם שכנו משרדי ההנהלה הגלובלית וכמה חדרי ישיבות מרווחים שהיו מצוידים בכל אפשרויות ההקרנה וההדגמה המשוכללים ביותר שבנמצא.

המנכ”ל, ג’ון, חיכה להם בפתח המעלית.

“בוקר טוב גבירותיי ורבותיי. בואו איתי.” הוא הוביל אותם אל חדר הישיבות המרכזי של החברה. בעזרת סילביה ומארק, ליילה החלה להוציא את המכשירים מהתיקים ובמקביל חיברה שני מחשבים למקרנים שהיו מחוברים לתקרה, כדי לאפשר הקרנת מצגות באיכות הגבוהה ביותר.

“זהו יום חשוב מאוד לחברה שלנו.” אמר המנכ”ל לאדם. “אם לאמס ונציגי הבורד יאהבו את הפרויקט ויאשרו אותו ליציאה לשוק, זו תהיה מהפכה של ממש. עכשיו הכול תלוי בך.” הוא טפח על כתפו של אדם בחביבות.

“נעשה כמיטב יכולתנו,” השיב אדם וחייך בצניעות.

“מצוין,” אמר ג’ון. “יש לכם חצי שעה להתכונן ואז אכניס את כולם.” הוא יצא מהחדר והצוות המשיך בהכנות.

חצי שעה מאוחר יותר נפתחה דלת חדר הישיבות ואנשים החלו לזרום פנימה. אדם קם לקבל את פניהם. היו שם כמה חברי מועצת מנהלים שאדם זיהה מפגישות קודמות וכמה ידוענים המקורבים ללאמס, יזם החברה. לאמס נכנס גם הוא ומייד ניגש אל אדם והציג אותו בפני משתתפי הישיבה.

“זהו, רבותיי, אדם שלנו. אחד המוחות המבריקים בעולם התקשורת של היום, ולמזלנו הוא עובד אצלנו. אני בטוח שגם אתם תחשבו כך לאחר המצגת של הבוקר.” אדם חייך והסמיק קלות. הוא לחץ את ידיהם של הנוכחים.

“ובכן, קדימה,” הכריז ג’ון סמית, “בואו לא נבזבז זמן וניגש לעניין.” הוא הניד בראשו אל אדם וכולם התיישבו סביב השולחן הגדול. אדם העביר את מבטו על פני היושבים.

“ובכן, גבירותיי ורבותיי,” אמר, “תרשו לי להציג בפניכם את המהפכה הבאה בשוק התקשורת. תקשורת הולוגרמית אישית או
PHC, PERSONAL HOLOGRAMIC COMMUNICATION."

הוא פתח במצגת שהסבירה את עקרונות התקשורת ההולוגרמית ואת היתרונות שלה למשתמש. “המעבר לתקשורת תלת־ממדית ואישית, שתאפשר לנו לראות את האדם שאיתו אנו משוחחים כאילו הוא נמצא איתנו בחדר, או אפילו ברחוב, הוא מהפכני ממש כמו המעבר מהשימוש ברדיו לטלוויזיה,” כך טען. הוא הסביר את העקרונות ואת הטכנולוגיה שמאחורי השימוש. רחש של התרגשות עבר בחדר כשהקרין סרט המראה את השימושים בסיטואציות שונות, אפילו במקומות מרוחקים, עם גישה מוגבלת לאינטרנט. המתח בחדר הגיע לשיאו כשג’ון וסילביה הדליקו את המכשירים וג’ון יצא מהחדר והתיישב בחדר סמוך. דמותו הנעה והמדברת שליוותה את סילביה כשקמה, צעדה אל החלון ובחזרה, היממה את כולם והשיחה בחדר זרמה בהתרגשות גוברת והולכת, עד שלאמס נאלץ לנזוף בנוכחים ולהשתיק אותם. לבסוף, כשנסתיימה ההדגמה, קמו כולם על רגליהם ופרצו במחיאות כפיים סוערות. “פריצת דרך מדהימה”, “עידן חדש” ו”עתיד מזהיר”, היו בין המילים שנאמרו בחלל החדר. כשתמו מחיאות הכפיים קם יושב־ראש מועצת המנהלים ושאל, “מתי נהיה מוכנים ליציאה לשוק?”

“בעוד שלושה חודשים אנחנו יוצאים למכירה במהדורה מוגבלת.” השיב לו המנכ”ל, “999 דולר ליחידה. אנחנו צופים ביקוש גדול מאוד. מובן שהמכשיר יכיל את כל הפיצ’רים הרגילים של טלפון חכם ואת מוד ההולוגרמה, בנוסף.” היושב־ראש חייך בשביעות רצון וטפח על כתפיו של לאמס.

“נו ידידי,” הוא אמר, “אני כבר לא יכול לחכות להשקה. בהצלחה לכולנו. ואתה אדם, והצוות כולו, עשיתם עבודה נפלאה. אני בטוח שכבר השבוע תזכו לבונוס ראוי. בנוסף, אני ממליץ למנכ”ל לתת לכם חופשה מיוחדת על חשבון החברה. הרווחתם את זה ביושר,” אמר וניגש ללחוץ לאדם את היד בהתלהבות. אחר־כך יצא מהחדר יחד עם כל הנוכחים, כשלאמס מלווה אותם.

“חברים, אין זמן לבזבז,” אמר ג’ון סמית. “תארזו את הכול ותחזרו ל’סניף’. אני צריך שתתחילו בהכנות להעברה לייצור עוד היום.” ליילה ארגנה את כולם והם ארזו את התיקים במהירות ויצאו מחדר הישיבות במצב רוח מרומם. אנג’י כבר חיכתה להם על מנת ללוות אותם למטה במעלית ההנהלה. כשחיכו למעלית, פנה ג’ון אל סילביה.

“סילביה, תישארי כאן בבקשה כמה דקות. מנהלת כוח האדם שלנו רצתה להחליף איתך כמה מילים.” סילביה הביטה אל אדם כדי לקבל את אישורו ואדם הניד בראשו לאישור. היא צעדה בעקבות ג’ון אל משרדי ההנהלה.

בינתיים הם ירדו למטה וכשיצאו אל מגרש החנייה תפסה ליילה בשרוולו של קווין.

“למה לדעתך ג’ון סמית ביקש מסילביה להישאר?” סיננה לאוזנו בלחישה, “זה לא מוצא חן בעיניי. היא נשארה שם עם התיק ועם אחת משתי היחידות של גרסה שש.”

“תפסיקי, את והפרנואידיות שלך,” ענה לה קווין בקול נמוך בחזרה, “תמיד את רואה מרגלים בכל פינה. קראו לה לסדר משהו בכוח אדם וזה הכול. בואי ניסע חזרה. יש לנו הרבה מה לעשות. היא תגיע ל’סניף’ לבד בהמשך.”

הם נכנסו למכוניתו של אדם ונסעו בחזרה למשרדי חטיבת המחקר והפיתוח.

בקומת ההנהלה, במשרדו המרווח של המנכ”ל ג’ון סמית, התיישבה סילביה על אחד מכיסאות העור השחורים למול השולחן הרחב והמעוצב, כשהיא מתוחה ועצבנית. ג’ון סמית התיישב על כיסאו מולה והביט בה בחיוך.

“אפשר להציע לך קפה, סילביה?” היא השיבה בשלילה. “אם כן, ניגש היישר לעניין,” הוא אמר. “אני רוצה לשבח אותך ואת הנאמנות הארגונית שהפגנת כשחשפת בפניי את השערורייה של פיתוח גרסה שבע ללא ידיעתי וידיעתו של לאמס. המצלמה שהפעלת והסרט מהפגישה לפני כמה ימים נתנו לנו את ההוכחות למזימה שנרקמה שם בחדרי חדרים. אדם והצוות שלו עומדים ללמוד לקח גדול ולשלם מחיר כבד על בגידתם בחברה.”

“אתה בטוח שזה היה נכון לעכב אותי כאן כשהם חוזרים ל’סניף’?” שאלה סילביה בלב כבד. “הם עלולים לחשוד באשר לסיבה שנשארתי כאן מאחור.”

“אל תדאגי,” חייך ג’ון סמית וחשף את שיניו. “ה’סניף’ זה המקום האחרון שאת רוצה להיות בו היום. הם לא יודעים מה מחכה להם שם.” הוא קם והתיישב על קצה השולחן אל מול סילביה.

“ועכשיו, בואי נדבר על הקידום שלך ועל הבונוס שתקבלי מייד לאחר הפעולה האמורה. תני לי להראות לך איך אנחנו דואגים לאנשים הנאמנים שלנו.”