דף הבית > קללת הארוסה
קללת הארוסה
הוצאה: ספרי ניב - הוצאה לאור
תאריך הוצאה: 07-2023
קטגוריה: ביוגרפיה וזיכרונות
מספר עמודים: 353

קללת הארוסה

         
תקציר

"קִלְלַת הארוסה" הוא ספר מותח ומרתק על הבטחה שהופרה, משפחה שקוללה וסיפורה האמיתי של לאה בת ה–22, סטודנטית ענייה שגרה בחדר שכור, עובדת ביום ולומדת בערב, כסטודנטית השואפת להיטיב את עתידה.

לאה לא חלמה לנסוע לחו”ל כמו שעשו צעירים רבים בגילה. ואז, באורח פלא,  התקבצו מאורעות שסייעו לה, כמעט נגד רצונה, לנסוע, לא סתם לחו”ל, אלא לאמריקה  הגדולה והרחוקה, מבלי שתנקוף אצבע. אתם תקראו לזה יד הגורל, לאה תקרא לזה ״ידה של ההשגחה״. ״השגחה פרטית״, שמתגלה שוב ושוב בסיפור חייה. צברית חילונית  שמגלה את השגחתו של הקב״ה בחייה ומגלה אותה גם לך, הקורא. שם באמריקה, כנגד כל הסיכויים, היא תפגוש את ייעודה והצלחתה, ויותר מכול, תפתור את תעלומת חייה: מי היא הארוסה המסתורית? מהי אותה קללה שהטילה על משפחתה, ומדוע?

 

ד"ר לאה מחבוב–חובב: בעלת תואר שלישי בפילוסופיה של היהדות מהסמינר התיאולוגי בניו יורק. עסקה בהוראת עברית ותנ״ך במשך יותר מ–40 שנה בבתי ספר יהודיים במנהטן ובברוקלין. במהלך לימודיה לתואר השלישי חזרה בתשובה והפכה למרצה מבוקשת לתנ״ך בקרב נשים דתיות. חזרה לישראל כעבור 55 שנים עם בתה ושבעת נכדיה לאחר שאיבדה את בעלה למחלת הקורונה.

פרק ראשון

'ביום ראשון בבוקר, בשעה 11:00 בדיוק, הופיעה בביתי ידידתי לאה. חיכיתי לה וידעתי שתבוא בזמן כדרכה תמיד. היא חייכה את חיוכה היפה שחשף את שיניה הלבנות, אמרה שלום לבבי, נכנסה לחדר האורחים ופשטה את מעיל החורף שלה בתנועות נמרצות.

״אוך, איזה ריח טוב של קפה״, אמרה, ואני ידעתי שקפה יהיה הדבר הראשון שהיא תרצה כדי שתוכל להצית את הסיגריה הראשונה שלה לפני שתיתן לסיפוריה לזרום מנבכי עברה.

הארומה של הקפה הטרי שבעבע בקומקום הפרקולטור התפשטה בכל הדירה. ידעתי שאם ארצה לשמוע סיפורים מרתקים באותו יום חורף קר, יהיה עליי להגיש לה קפה עם חלב, שני כדורי סוכרזית, משהו קל לאכול, לשים לפניה מאפרה גדולה, להיות חופשייה מכל תוכניות למשך אותו היום ורק לשבת מולה, לשתוק ולהקשיב ללאה מגוללת את סיפוריה.

באותו יום ראשון, רציתי לא רק לשמוע את סיפוריה של לאה, אלא הפעם רציתי גם לא לאבד את הקסם והחוט המקשרים בין הסיפורים ששמעתי ממנה במשך השנים הרבות שהכרתי אותה. על אף שעם לאה לא היה מעולם ״סתם״ לשמוע, כל סיפור שלה תמיד השאיר אותי בתימהון ושאלתי את עצמי: ״האומנם הסיפור שאך שמעתי ממנה הוא אמיתי או שהדמיון שלה עשיר בצורה בלתי רגילה?״ לא רציתי לאבד את החוט שבו טוויתי את סיפוריה לעצמי, כדי שברגע שאמצא את אותו החוט, ארצה לאחוז בו אחת ולתמיד ולשזור בו את כל סיפוריה, כשכל סיפור ימצא לו מקום משלו בגובלן הענק והמורכב שנקרא: ״חייה של לאה״, הסיפור אשר לימים היא תקרא לו: ״קללת הארוסה".

״ספרי לי את סיפור חייך מן ההתחלה״, אמרתי לה לאחר שהתמקמנו שתינו על הכורסאות הנוחות בסלון שבדירתי, ולגמנו מן הקפה הריחני.

לאה נעצה בי מבט תמוה כאינה מאמינה, ופרצה בצחוק לגלגני: ״בוקר טוב, אליהו״, אמרה לי בסגנונה המיוחד, ״כאילו שאינך מכירה כבר את סיפור חיי. כבר סיפרתי לך על מאורעות חיי הרבה פעמים, ואפילו התחלתי לחשוב שנמאס לך כבר לשמוע ממני סיפורים על משפחתי, עברי, ואהבותיי הנכזבות. אז מה פתאום את מבקשת שאספר לך את סיפור חיי?״

עיניה החומות־כהות הביטו בי ישירות, ומבטה היה מבודח ורציני כאחד.

״אני רוצה לכתוב את סיפור חייך״, אמרתי לה בפשטות.

״את סיפור חיי?״ שאלה כשהיא מורה באצבעה על ליבה.

״כן״, השבתי.

״שמעי לי, טלי״, אמרה לי לאה בטון הרציני שלה, ״לכל אדם יש סיפור חיים מיוחד ומעניין. הסיפור שלי אינו יוצא דופן. אינני רואה מה מיוחד בסיפור חיי שאת רוצה לכתוב עליו".

״את צודקת״, השבתי לה באותו טון שקט. שהרי ידעתי שעוד מעט היא תיכנע ותיענה לבקשתי. ידעתי שהיא אמרה את דבריה האחרונים מבלי להתכוון אליהם. הרגשתי שהיא עצמה לא מאמינה למה שהיא אומרת. סיפורה היה מיוחד במינו, ושתינו ידענו זאת.

האמת ניתנה להיאמר, זה באמת נשמע משונה: שנים רבות הקשבתי לסיפוריה של לאה. נתתי לה לפרוק את מה שהעיק עליה והנחתי לה לחזור אל הבמה שעליה שיחקה תפקיד קשה. היו תקופות שבהן לא ראיתיה שנים או חודשים, אך תמיד כשהופיעה, היא הופיעה עם מטען סיפורים חדשים.

אני מוצאת את עצמי ממשיכה לכנות אותם ׳סיפורים׳, אך לא אחת היו אלה דרמות וטרגדיות. רק היא נתנה לסיפוריה אווירה מבודחת באותן פעמים שבהן זינק מוחה ממעמקיו של בור הייאוש אל נקודה שממנה יכולה הייתה להביט מלמעלה על חייה ויכולה הייתה לתאר את הדברים העצובים ביותר בצחוק קל וברוח מבודחת באמת.

לאה התבדחה, ואני חנקתי את דמעותיי, וידעתי שגם היא מחפה בסגנונה המבודח על כאב עמוק. לפעמים חששתי שהיא על סף השיגעון, אך ברור לי היום שחששותיי היו שלי בלבד כיוון שידעתי שאני לא הייתי עומדת בכל המבחנים והניסיונות שבהם היא עמדה.

״את יודעת, טלי״, אמרה לי, ״כשיושבים לספר סיפור בצורה מתוכננת, הוא לא יוצא מוצלח כפי שהיה יכול לצאת לו היו כותבים אותו ברגע שבו הוא סופר לראשונה. חבל שלא הקלטת אותי או כתבת את סיפוריי בשעה שסיפרתי לך אותם, אמיתיים ומוחשיים, ואחר כך יכולת לקבץ אותם והיה לך סיפור חיי. מה את רוצה שאספר לך עכשיו? או ליתר דיוק, במה את רוצה שאתחיל? ועל מי תרצי שאספר לך תחילה? על עצמי ועל חיי בניו יורק? על הסיבות שהביאו אותי לאמריקה? על ילדותי בתל אביב? או אולי על הוריי, חייהם והמאורעות שהביאו לנישואיהם, ובעקבות כך להולדתי?״

״אינני יודעת״, עניתי כשאני מבינה היטב שגם היא חיפשה את קצה החוט. היא חיפשה נקודת מוצא שממנה הכול מתגלגל מאליו מבלי שתצטרך לבקש את עזרתי. לאה לא נזקקה לעזרה מעולם כדי לזכור ולשחזר בצורה חיה מאורעות בחייה. היא הייתה זקוקה לנקודת התחלה.

שתינו ישבנו שותקות. היא הציתה סיגריה, התבוננה בציפורני ידיה המסודרות והמטופחות. הכרתי את תנועתה זו וידעתי, שהנה היא נכנסת לתוך עצמה ומארגנת את מחשבותיה. היא נראתה עצבנית וחסרת מנוחה, אך גם כאן ידעתי שברגע שתתחיל, היא תירגע, ותיקח אותי איתה אל תקופתו של הסיפור שתספר, ושתינו נשכח את היום, המקום והזמן שבו ישבנו ושוחחנו. היה לה כישרון לתאר דברים בצורה כל כך מוחשית שהאדם השומע היה נסחף אחר הסיפור, שוכח את עצמו ואת מחשבותיו והיה לאחד איתה ועם החוויה שהעבירה אליו. מאוד קיוויתי שגם הפעם היא תגיע אל אותה הנקודה, והמסע של שתינו יתחיל.

״אני מניחה״, התחילה לאה את סיפורה, ״שכל אדם הרוצה להתחיל לספר את סיפור חייו, יתחיל לספר על הזמן והדרך שבהם נפגשו הוריו. אך לפני כן אספר לך שפעמים רבות בחיי נשאלתי מאיזה מוצא אני. מדוע היו שואלים? כי אני נראית לא בדיוק אשכנזייה ולא בדיוק תימנייה. כשחייתי בניו יורק חשבו אותי לפורטוריקנית. מחוץ לישראל, כששמעו את המבטא הישראלי שלי, היו שואלים אותי אם אני יוונייה, צרפתייה או איטלקייה. אז בישראל הייתי עונה שאני ׳חצי חצי׳, ״חצי תימנייה וחצי אשכנזייה״.

״'איך זה?'״ הייתה השאלה השנייה שנשאלתי, ועליה הייתי עונה: 'אבי תימני ואימי אשכנזייה'.

השומע היה מרים גבה ועונה: 'באמת? איך זה קרה?'

וכך היה מתחיל הסיפור: איך הגיע אבי התימני אל אישה אשכנזייה בשנים שלפני קום המדינה".

ומעשה שהיה כך היה:

האמת היא, שכל לידה של יהודי היא בעצם תוצאת ההיסטוריה של העם היהודי וכך גם הרקע והנסיבות שהביאו ללידתי הם תוצאה של ההיסטוריה של עם ישראל. ולכן אתחיל בתיאור הרקע ההיסטורי של ביאתי לעולם, כלומר, איך, היכן ומתי נפגשו הוריי, ובמיוחד כשמדובר בבחור תימני ובחורה פולנייה.

הסיפור מתחיל בשנת 1935. בארץ שולטים הבריטים, שנכנסו לארץ בקיץ 1917 ונשארו עד חצות הלילה שבין 14 ל־15 במאי 1948, שאז הוכרזה מדינת ישראל.

לימים התברר כי בריטניה שכחה, כנראה בלחץ מדינות ערב, שאחד מתפקידיה היה לאפשר ליהודים מכל מקום, במיוחד ממזרח אירופה של אחרי השואה לעלות לא״י. בפועל, הבריטים לא נתנו ליהודים מהתפוצות להיכנס לא״י ולהתיישב בה.

אבל היישוב היהודי שכבר היה קיים בא״י, מצא דרך לעקוף את איסור העלייה לארץ. אחת מן הדרכים הייתה לשלוח בחורים שהיו נתינים ארץ ישראליים (פלשתינה דאז) להתחתן עם נשים יהודיות רווקות בגולה, במיוחד לפולין. נישואים אלה נקראו ״נישואים פיקטיביים״ שבהם שני בני הזוג ידעו שהם מתחתנים רק על מנת שהבחורות היהודיות האלה תקבלנה את ה״סרטיפיקט״ (רישיון עלייה לא״י).

רבים מן הזוגות אכן התגרשו לאחר שהגיעו ארצה, אבל היו גם הרבה שנשארו נשואים זה לזה.

הסופר חנוך ברטוב מתאר בספרו האוטוביוגרפי "מתום עד תום": 

״...ויש בחורים, אפילו מבני האיכרים, אפילו תימנים שנסעו בקיץ לפולין, שם פגשו בחורות יהודיות שרצו להתחתן כדי לעלות ארצה ואשר לא היה להן ה־״סרטיפיקט״, וכך, הבחור בעל האזרחות הישראלית התחתן עם האישה היהודייה מפולין או מכל מקום אחר במזרח אירופה ובמרכזה כדי שהיא תוכל לעלות לארץ כאשתו״.

חנוך ברטוב מציין שהורי הבחורה היו מכסים את הוצאות הנסיעה גם שלו וגם שלה, ועבור הבחור, היה זה טיול בחינם לחו״ל.

מבצע זה פסק בשנת 1939 מכיוון ששלטון המנדט שינה את חוק האזרחות, ואישה שוב לא הייתה זכאית באופן אוטומטי לקבל את אזרחותו של בעלה.

עד כאן הרקע ההיסטורי הכללי, ועכשיו יובן גם החלק האישי שלי. אחד מאותם בחורים תימניים שחנוך ברטוב מזכיר, אשר נסע לפולין להתחתן ולהביא לארץ אישה יהודייה, היה אבי, שלמה מחבוב ז״ל.

אני יודעת שהוא היה אז בן 21, והרבה שנים לא היה לי שום מושג מה היו מניעיו לנסוע לפולין. ייתכן שכבחור צעיר הוא פשוט רצה את חווית הנסיעה לחו״ל, ואולי הייתה גם מטרה אידיאולוגית להביא לארץ עוד אישה יהודייה על אפם וחמתם של הבריטים. לימים תתברר לי הסיבה האמיתית, אבל על כך אספר מאוחר יותר.

אבי קיבל שם וכתובת של בחורה יהודייה מן העיירה בולח'וב. מי שמע אז ומי ידע על העיירה בולח'וב?

גם היום, אם נשאל אנשים, נגלה שרבים אינם יודעים ומעולם לא שמעו על המקום הזה.

וכפי שסיפרה לי אימי, כשהוא הגיע אל הכתובת שהייתה בידו כדי לפגוש את הבחורה המסוימת, אמרו לו שהיא מתעכבת ותגיע רק בעוד שלושה ימים. לימים עלה בדעתי שהבחורה שהיה אמור לשאת הייתה שם, אך מכיוון שמעולם לא ראתה יהודי כהה עור כפי שתימני נראה, לא רצתה להתחתן איתו, אפילו לא נישואים פיקטיביים, ולכן לא רצתה לגלות את זהותה, וביקשה שיספרו לו שהיא לא נמצאת ותבוא רק בעוד שלושה ימים, ואולי הוא ילך לו לדרכו. ומי יודע אם זה כך יצא כי יד ההשגחה כיוונה את אבי אל בחורה אחרת, בחורה שלא היה לה שום סיכוי לממן נסיעה של בחור ישראלי ושל עצמה לארץ ישראל, וככל הנראה, מן הראוי היה שתיסע לישראל. בחורה שלימים תהיה אימי האשכנזייה הנשואה לאבי התימני.

אז מה יעשה בחור תימני בעיירה נידחת בפולין כשאינו מדבר פולנית? ייתכן שהיה שם עם עוד בחורים מהארץ, מכל מקום הוא הלך אל המועדון הציוני בעיירה. התברר שהיו בבולח'וב הרבה יהודים צעירים ציונים, ושם, סיפרה לי אימי, אבי פגש אותה.

ואיך משוחחים בחור תימני ובחורה פולנייה בפולין? למזלו של אבי, אימי דיברה עברית שוטפת, כמו יהודים ציונים רבים בפולין. אימי, אז בת 23, בשנתיים מבוגרת מאבי, הייתה בחורה יפה, עור פניה היה לבן, עיניה חומות־ירוקות ושערה חום כהה. היא הייתה בחורה מלאה, לא שמנה, אבל נשית מאוד. ולפי סיפוריה של אימי, אבי התאהב בה ורצה מייד להתחתן איתה ולקחת אותה איתו לא״י. אבי היה מוכן לשכוח מן הבחורה שאותה היה צריך לשאת ולהביאה לארץ. תפקידו היה להתחתן בנישואים פיקטיביים עם בחורה יהודייה מפולין, והנה פגש את אימי, ורצה להתחתן איתה כדת משה וישראל מבלי לחשוב על גירושין כשיגיעו לארץ.

אימי הייתה ציונית ורצתה מאוד לעלות לארץ ישראל. אבל היא באה ממשפחה ענייה, הייתה יתומה מאב מאז היותה בת שלוש, ולא היה לה מי שיממן לה, ולבחור ישראלי, כרטיס נסיעה באונייה לישראל. מבחינתה, לא היה לה שום סיכוי להגשים את חלומה לעלות לארץ. והנה, הקב״ה סובב את העניינים כך שהבחורה שאבי היה צריך לשאת ולקחת איתו לא״י, התעכבה, וכך כמו ״נתמזל מזלה של אימי״, ואבי, שהיו בידו שני כרטיסים לנסיעה באונייה לא"י, פגש אותה "במקרה" במועדון הציוני בעיירה בולח'וב.

כתבתי את המילים ״נתמזל מזלה״ במרכאות כפולות כי שנים רבות חשבתי שזה לא היה מזלה הטוב, עד אשר, אחרי שנים רבות, גיליתי פרטים חשובים עליה ועל משפחתה, שהוכיחו כי אכן היה זה מזלה הטוב, ושוב, אסביר את דבריי מאוחר יותר בסיפור.

כאשר אימי ראתה שאבי מאוהב בה ומוכן להתחתן איתה בנישואים אמיתיים ולא בנישואים פיקטיביים, היא קפצה על המציאה, אף על פי שהיא לא אהבה את אבי. בליבה היא קיוותה שכאשר יגיעו לארץ ישראל, הוא יסכים לתת לה גט והיא תוכל לנסוע לחיפה ולהצטרף אל

הבחורים והבחורות מהעיירה שלה שעלו לארץ לפניה. היא רק ראתה כאן את ההזדמנות לעלות לארץ ישראל, דבר שרצתה יותר מכול.

ולכן, היא מייד הביאה את אבי אל בית אימה. כאמור, אביה נפטר כשהייתה בת שלוש והשאיר את אימה עם חמישה יתומים וללא מקור פרנסה. כאשר אימה ואחיה ראו את אבי, וגם הם לא ראו יהודי כהה עור מימיהם, הם הגיבו באופן שונה. סבתי, אם אימי, מייד חשבה שזאת הזדמנות טובה להשיא את אימי לבחור שבא מארץ ישראל ושמוכן להתחתן איתה אף על פי שהיא לא באה מייחוס חשוב ולא ממשפחה עשירה, ואפילו נדוניה נאה לא הייתה לה. יתרה מזאת, סבתי ידעה על האנטישמיות ההולכת וגוברת בכל מקום, ובמיוחד בעיירה בולח'וב. וכנראה שמעה כבר על עלייתו של היטלר, ולכן הסכימה מייד לשידוך, במחשבה שמוטב שבתה, אימי, תיסע רחוק ממקום הסכנה. ולימים יתברר עד כמה היא הייתה חכמה בשיקוליה אלו.

אולם, אחיה הבכור של אימי, בני שמו, לא חשב כמוה. הוא הביט על אבי בחשדנות. הוא לא היה בטוח שהוא בכלל יהודי. הוא ביקש מאבי להצטרף אליו לתפילת שחרית למוחרת בבוקר, כי פשוט רצה לראות אם אבי יודע להניח תפילין ולהתפלל. כמובן, אבי ״עבר את המבחן״ ועדיין, אחיה הבכור של אימי התנגד לנישואיה לבחור כהה העור שהגיע לעיירה שלהם מפלשתינה.

ושוב, סבתי "לקחה את העניינים לידיים", היא הייתה נחושה בדעתה שזאת הזדמנות בלתי חוזרת עבור בתה הענייה לעלות לארץ ישראל ולהתרחק מהתנאים הקשים של היהודים בבולח'וב בכלל ובביתה בפרט. היא החליטה לא לתת לבנה להפריע להזדמנות של בתה להינשא ולעזוב את בולח'וב בפרט ואת פולין בכלל. אז מה עשתה? היא לקחה את אבי ואימי לעיירה הסמוכה, שלימים גיליתי ששם העיירה היה סְטְרי, ושם הם הלכו אל ביתו של רב העיירה, הקימו חופה, ובנוכחות שני עדים השיא אותם הרב כדת משה וישראל.

אני זוכרת איך אימי תיארה לי את פרטי הפגישה ונישואיה לאבי, והיא סיפרה, שכבר בזמן החופה, היא ידעה שזה לא סיפור טוב, כי באמצע טקס הנישואים נקרעה החופה מעל לראשיהם...

מייד לאחר נישואים חפוזים אלה, מיהרו אבי ואימי אל הרכבת שלקחה אותם אל עיר הנמל שם עגנה הספינה שעמדה להפליג לארץ ישראל. סבתי ציידה את בתה עם נדוניה דלה של שתי שמיכות פוך, מעיל פרוות נמר שהיה לו כובע תואם, שלבשה בישראל, ואיני זוכרת שהיה לה מעיל חורפי אחר.

אינני יודעת בדיוק באיזה תאריך הגיעו הוריי לחופי ישראל. לפי החישובים שלי, הם הגיעו בסוף הקיץ של שנת 1935, אף על פי שאימי תמיד אמרה שהיא הגיעה לארץ בשנת 1936. אני יודעת שאבי הגיע לבולח'וב בעונת הקיץ, והם עזבו את בולח'וב זמן קצר אחרי כן, כלומר, כנראה בסוף הקיץ של שנת 1935 כי בנם הבכור, אחי אלי ז״ל, נולד ב־22 בנובמבר, 1936.

אינני יודעת גם מאיזה נמל באירופה הם יצאו, והאם הייתה זאת הפלגה ישירה או שהחליפו אונייה באיזה נמל אחר. את הפרטים האלה אימי מעולם לא סיפרה לי. ולצערי הרב, גם לא שאלתי אותה, כי באותם שנים, זה לא כל כך עניין אותי. גם לא ידוע לי מה היה שם האונייה שעליה הפליגו לארץ ישראל.

אני כן יודעת, מסיפוריה של אימי, שאבי הביא אותה אל ביתו, שהיה אז בכרם התימנים בדרום תל אביב, ושהם גרו שם עם החמור בחצר. אני יכולה לתאר לעצמי את השוק התרבותי שעבר על אימי כאשר אבי הביא אותה לתנאי מגורים עלובים כאלה.

בבית אבי התגוררו סבי, יעקב מחבוב ז״ל, ואשתו השנייה מרים. אימו של אבי, לאה מחבוב ז״ל, שעל שמה אני נקראת (אבדל לחיים טובים

וארוכים), נפטרה ממחלת השחפת כשאבי היה בערך בן 17. יחד איתם התגוררה גם דודתי האהובה, רחל (אגי) ז״ל.

אבל הם לא גרו זמן רב בכרם התימנים, מכיוון שסבתי עבדה ככובסת וחסכה פרוטה לפרוטה ובכסף הזה הם קנו חלקת אדמה בצפון תל אביב ברחוב עמוס 26, שהיום נחשב לאזור יוקרתי ומבוקש מאוד.

על חלקת האדמה הזאת הם בנו בית דו־משפחתי בן קומה אחת. בחלקו האחורי של הבית, שכלל חדר וחצי, מטבח ושירותים, התגוררו סבי, אשתו השנייה, מרים, שקראנו לה עמי, ובחצי החדר הקטן גרה דודתי רחל, שהייתה רווקה גם לאחר שאני נולדתי, ואשר לימים יתברר שזה היה מזלי הטוב שהיא לא התחתנה עד שאני הייתי בת חמש שנים.

בחלקו הקדמי של הבית, היו שני חדרים ומטבח גדול, שירותים צמודים מחוץ לבית, מרפסת וחצר גדולה, שם גרו בהתחלה הוריי ואחי אלי. אחר כך התווספו במשך השנים אחי חנן, אני, אחותי ואחינו הצעיר יעקב.

הוריי היו זוג יפה שמשך תשומת לב כשהלכו ברחוב, כי לא היה זה דבר רגיל לראות בחור תימני נשוי לאישה אשכנזייה. בשכונה שלנו היו כמה משפחות תימניות שהפכו להיות החוג החברתי של הוריי. לאימי לא הייתה בעיה להתחבר עם הנשים התימניות כי כולן דיברו עברית, אף על פי שגם השכנות האשכנזיות היו לה לחברות, ואיתן שוחחה ביידיש ובפולנית כשרצתה שאנחנו, הילדים, לא נבין על מה הן מדברות.

במשך השנים למדה קצת גם את השפה התימנית מסבי ז״ל ואבי למד קצת לדבר יידיש. סבי גם לימד אותה לבשל מאכלים תימניים כמו מרק תימני, ג'חנון ומלאווח. וכך, היינו אוכלים גפילטע פיש ממותק בסגנון אשכנזי מחד, וסחוג וג'חנון מאידך.

מהר מאוד היא הבינה שאבי לא התכוון להתחתן איתה בצורה פיקטיבית ושאין לו כל כוונה לתת לה גט ולשחרר אותה. האהבה ביניהם הייתה חד־צדדית, היא מעולם לא החזירה לו אהבה, דבר שמִן הסתם גרם לאבי כאב רב.

יום אחד, אזרה אומץ ונסעה לה לבדה לחיפה לפגוש את ידידיה מהעיירה בולח'וב. יש לי הרושם שהיה שם גם בחור שהייתה מעוניינת בו. אינני יודעת כמה זמן הייתה שם ואצל מי היא שהתה, היא רק סיפרה לי שאבי הגיע אל המקום שבו הייתה בחיפה ואיים עליה בסכין שתחזור אל ביתם בתל אביב.

מאז, אבי לא נתן לה לצאת לעבודה ולא נתן לה כסף כדי שהיא לא תוכל בשום אופן להתרחק מביתם בתל אביב. היא כל כך השתוקקה לנסוע לבקר בירושלים עיר הקודש, ואבי לא נתן לה לנסוע משום שחשש שלא תרצה לחזור לתל אביב. חלפו 25 שנים עד שהצליחה סוף־סוף לעלות לירושלים וזאת רק לאחר שהם התגרשו. שם, בשכונת מאה שערים בירושלים, היא נישאה בשנית והתגוררה עם בעלה השני, הרב אברהם הורוביץ, עד יום מותה, ושם, בירושלים, גם זכתה להיקבר.

אימי לא דיברה על השואה, ולא גדלתי עם הידיעה שכל משפחתה נספתה בשואה. לא חשבתי מעולם שסיפור זוועות השואה קשור אליי דרך משפחתה: קשור אל סבתי מצד אימי, דודתי מצד אימי ושלושת הדודים שלי, אחיה של אימי.

היא מעולם לא הזכירה את שמותיהם של אחותה ואחיה. לא ידעתי כמה אחים היו לה. ידעתי שהייתה לה אחות אחת, אך היא מעולם לא הזכירה את שמה, ושוב, מעולם לא שאלתי. זה מדהים אותי היום להיווכח עד כמה הפרטים על משפחתה לא עניינו אותי במשך רוב שנות חיי. וכשסוף־סוף התחלתי להתעניין, גיליתי מה עלה בגורלם של אנשי העיירה בולח'וב בכלל ובגורלם של בני משפחתה של אימי בפרט. ומה שגיליתי, שפך אור על התנהגותה והבעיות שהיו לי איתה. פתאום התחלתי להבין מה היו הסיבות לכל אותם דברים שלא יכולתי לסבול בהתנהלותה כאימא וכעקרת בית.

מה חשבו הקוראים? 0 ביקורות
המלצות נוספות עבורך
דיגיטלי 40 ₪
מודפס 85 ₪
דיגיטלי 42 ₪
קינדל 42 ₪
מודפס 92 ₪
דיגיטלי 42 ₪
קינדל 42 ₪
מודפס 107 ₪
דיגיטלי 44 ₪
מודפס 88 ₪
דיגיטלי 35 ₪
קינדל 34 ₪
מודפס 78 ₪
עוד ספרים של ספרי ניב - הוצאה לאור
דיגיטלי 35 ₪
מודפס 101 ₪
דיגיטלי 40 ₪
מודפס 92 ₪
דיגיטלי 35 ₪
מודפס 103 ₪
דיגיטלי 44 ₪
מודפס 118 ₪
דיגיטלי 35 ₪
מודפס 84 ₪
הירשמו לרשימת התפוצה של ביבוקס
Powered by blacknet.co.il