דף הבית > רן פאוקר, סיפורו של צבר בהפרחת המדבר
רן פאוקר, סיפורו של צבר בהפרחת המדבר
הוצאה: איפאבליש (ePublish) - הוצאה לאור
תאריך הוצאה: 2022
קטגוריה: פנאי פרוזה וסיפורת עיון / ספרות מקצועית
מספר עמודים: 201

רן פאוקר, סיפורו של צבר בהפרחת המדבר

         
תקציר

"אני גנן בן גנן", מעיד על עצמו בהומור רן פאוקר: צבר ותיק שעוסק בהפרחת המדבר, ציוני שורשי שסיפורו האישי משתלב בסיפורה של המדינה כולה – ובמיוחד בסיפור הפרחת הנגב על פי חזונו של בן־גוריון והתפתחות החקלאות בישראל. רן הבין אקולוגיה עוד לפני שידענו לומר את המילה הזאת, ופעל לצמצום הפרעת האדם לטבע ולקידום חיים הרמוניים.

הוריו היו ממייסדי נהריה, הוא עצמו סייע בהברחת מעפילים, ובמשך שנות דור היה מעורב בצמיחתה של התנועה הקיבוצית. הוא מאותם האנשים אשר סיפורם האישי משתלב כל כך עמוק בסיפור של כולנו. רן פורש בפנינו את השתלשלות חייו בשפה ציורית וישירה, דרך תחנות מגוריו, מפגשים עם אנשים שונים, ופרויקטים מגוונים שבהם נטל חלק מהותי. אישיותו כובשת, ודרכה נחשפים מחקרים ומפעלים מרשימים שבהם נטל חלק.

נקודה ירוקה הוא שמה של העמותה שמנהלת את הגן הבוטני בקיבוץ ניר עוז, אחד מהגנים הבוטניים הנכללים בחוק ומתוקצבים על ידי המדינה. הגן הייחודי הוא פרויקט חייו של רן. לאורך הספר עולה היתרון לממשו מתוך קיבוץ שיתופי שככזה גדולה יכולתו לתמוך בפרויקט מורלית, פיזית וכלכלית. כך אכן עשה קיבוץ ניר עוז לאורך השנים.

פרק ראשון

משפחה ציונית
בין חיים ארלוזורוב לאבי התגלע ויכוח. אבא שלי היה העוזר שלו ב"הפועל הצעיר" בברלין וסיפר לי פעם שהוא היחיד שהיה יכול לקרוא את כתב ידו. לכן תפקידו היה להעתיק את מה שכתב ארלוזורוב. אבי היה ציוני. הוא נולד בצֶ'רנוֹבְצי, או צ'רנוביץ כמו שקוראים לעיר היום, אבל גדל בברלין ולמד חקלאות בוורדה הסמוכה כדי לעלות לארץ כחקלאי.

ארלוזורוב אמר לו, "תעלה מהר לארץ, צריכים אותך", אבל הנשים הרבות שחיו בקרבת ארלוזורוב אמרו לאבא שלי, "מה בוער לך? תעשה דוקטורט ותעלה אחר כך".

בתקופה ההיא עלו הנאצים לשלטון. בחצי השנה הראשונה הם לא התעניינו ביהודים אלא רק בתנועות השמאל הגרמניות. הם תפסו את אבא, אבל שחררו אותו כעבור זמן קצר כי הוא היה יהודי אומנם אבל לא חבר בתנועת שמאל גרמניות. ועם זה, עצם המעצר גרם לו להבין לאן הרוח מנשבת.

הוא השיג סרטיפיקט (אשרת עלייה לישראל), עזב את הספרייה הענקית שלו ובה עשרת אלפים ספרים, ועלה לארץ. בתוך כך נישא לאישה מסלוניקי כדי שגם היא תוכל לעלות לארץ בעזרת האשרה שלו. הנישואים היו פיקטיביים, הוא לא הכיר אותה כלל, ובהמשך הם התגרשו.

*
לפני עלייתו לארץ עבד אבי בתחנת קמח גדולה בנמל המבורג. למנהל התחנה הייתה בת, ולימים היא הייתה לאמא שלי. סבא וילי קנה אדמות רבות בפלשתינה, וכשעלה ארצה התגורר על הכרמל. דוֹדיי מצד אמא למדו בתיכון בחיפה בשנות העשרים של המאה העשרים וחזרו לגרמניה ללימודי דוקטורט. כשעלה היטלר לשלטון הם "לקחו את הרגליים" וברחו מגרמניה וכנראה השאירו שם רכוש.

*
גם משפחתה של סבתי מצד אמא הייתה ציונית. כשנערך הקונגרס הציוני בשווייץ התארחו המשתתפים מאמריקה, שהגיעו באונייה דרך גרמניה, בבית סבתי בדרכם לקונגרס. בקיצור, נולדתי למשפחה ציונית.

לאחר שעזב אבי את גרמניה ובא לישראל הוא הגיע לחיפה, לסבא וילי, ושאל אותו מה עושים פה בחקלאות. סבי שלח אותו למפרץ חיפה, היום נמל הקישון, כי אז עוד לא היה נמל בעיר.

"לך", הוא אמר לו, "כי שם הקרקעות שלי, ותגיד לי מה עושים שם". כשחזר אבי הוא דיווח לסבי ש"שם בונים בתים, שם לא עושים חקלאות". לימים מכר סבי את האדמות הללו, ועליהן בנו את נמל הקישון. כנראה הוא היה יכול להרוויח הרבה כסף לו השאירן ברשותו.

על כל פנים, הוא הרוויח חתן.

חיפש מים, מצא אישה

לסבא שלי הייתה חברה לחיפושי מים בעזרת מוליכות חשמלית. היו תוקעים יתדות ברזל במרחקים מדודים ומעבירים דרכן חשמל. ככל שהקרקע רטובה יותר כך החשמל עובר טוב יותר. הם חשבו שככה ימצאו מים. זאת הייתה עבודתו הראשונה או השנייה של אבי בארץ, והוא תקע יתדות ברזל במרחקים קבועים לכל אורך הגלבוע, בצידו הדרומי של עמק יזרעאל. לצערי, השיטה כשלה, הם לא מצאו מים, וסבא שלי הפסיד הרבה כסף בפרויקט הזה.

מספרים שסבא היה אצל עבדאללה מלך ירדן והציע לו את השיטה. המלך אמר לו, "איפה שאתה מוצא באר, הכפר סביב הבאר הוא שלך". זה היה התשלום תמורת חיפושי המים, אבל העסק הזה קרס, כאמור.

כשעבד אבי אצל סבא בגרמניה, היה סבי שולח אותו לקנות תפוזים לבתו בכל יום שישי בגלל הידע שלו בחקלאות. לאחר שעלה לארץ עבד אבי אצל משפחה מסלוניקי שגרה בתל אביב, במקום ששוכנת בו "מסעדת הפיל" היום. הבתים מהימים ההם עוד עומדים שם. אבי עבד בחווה שלהם והרוויח כסף רב. באחת הפעמים שבא לבקר את סבי על הכרמל הוא פגש את מי שהתבקש לקנות למענה תפוזים בגרמניה. הם הכירו, וכעבור זמן מה התחתנו. אחרי החתונה נתן לו סבי את הכסף לדמי הנדוניה, ואבי קנה בו תשעה דונם בנהריה.

חברו לאבי ברכישה הזאת בבניית הבתים הראשונים ארבעה גברים ובהם איש ממשפחת דיין ואיש ממשפחת רוזנבלט. הגברים בנו בעצמם את צריפיה הראשונים של נהריה במשך השבוע, ישנו שם במחסן חלפים וחזרו לחיפה לסופי השבוע.

הם היו הגרעין המייסד של נהריה, אבל מי היה הראשון בגרעין?

הראשון שגר בנהריה

יעקב ורות, הוריי, ייסדו את נהריה.

בשנת 1933 הקים יוסף לוי את החברה המיישבת "נהריה משקים זעירים בע"מ". החברה קנתה ממשפחת טואני הלבנונית אלפיים וחמש מאות דונם מצפון לעין שרה ומכרה לכל מתיישב תשעה דונם. זה היה היישוב היחידי בארץ שניסה יוסף לוי להקים.

המתיישבים שקנו את האדמות, כל אחד למשפחתו, חשבו להתפרנס ממשקי עזר, אבל מוסדות היישוב התנגדו להצעתם. הם טענו שלא די בזה לכלכלת משפחה, והם אכן צדקו.

יום שישי אחד, כשהיו המתיישבים החדשים בדרכם חזרה לחיפה, אמר השכן שלנו דיין לאבא שהוא יביא את משפחתו לנהריה ביום ראשון. אבי חשב בליבו שלא יניח לאיש להקדימו ואמר לאמי, "ביום ראשון אנחנו עולים לנהריה", ועוד בדרך לחיפה הזמין משאית הובלות ליום ראשון, אף שקיר אחד עדיין לא היה בנוי בצריף שלו.

הם הגיעו לנהריה עם סבתי מצד אמי, שהיא הכירה את בתה וידעה שהיא דואגת. כשירדה מהמשאית חיבקה החמות את אבי, נשקה לו ואמרה, "עשית בחוכמה שלא גמרת את הקיר, כי עכשיו יהיה קל מאוד לפרוק את הציוד". דבריה הרגיעו את אמא שלי.

אני זוכר שבימי ילדותי התווכחו שני השכנים שלי מי מהם היה הראשון שהגיע לנהריה, והוויכוחים ביניהם נמשכו עד יום מותם. מספרים שבין הגעתו של הראשון לשני הפרידו עשרים דקות בקירוב. לנו, הילדים, לא היה אכפת מי מיהם הגיע קודם. אני והבן של דיין היינו חברים מצוינים, וכאלה היו גם אחותי ובתו.

מה חשבו הקוראים? 0 ביקורות
המלצות נוספות עבורך
עוד ספרים של איפאבליש (ePublish) - הוצאה לאור
הירשמו לרשימת התפוצה של ביבוקס
Powered by blacknet.co.il