שירים צורבים

1
"במחשבה לאחור," אמרה שושנה לאחר זמן מה, "הערב היה יפה מדי, והשמש הייתה לעת ערב אדומה מדי, ואני הייתי צריכה לדעת. כבר עמדנו להיכנס הביתה, לא שזה היה משנה משהו, אבל לפחות... לפחות מישהו אחר היה..." המילים גוועו ופרדי לא ידע מה יש להגיד, מהן הטענות שיש להטיח בשמש ובשדות ובטרקטור, כי הרי הם עשו את מה שידעו לעשות, ושושנה עשתה את מה שהייתה מוכרחה לעשות. וגם, חשב פרדי, איש לא הבטיח לנו גן של שושנים וששדה חיטה צהוב ושקיעה אידילית לא יתערבבו ככה במוות.

הרבה אחר כך, אחרי שהסודות התגלו ונחשפו - נותרו רק השירים שאי אפשר היה לעמוד בפניהם, ונותרה דמותו של הנער, צרובה בזיכרון המסרב להתעמעם, שְערו נשמט על עיניו והגיטרה בידו, והוא שר בקול חם וצרוד ומצמרר, מחייך אליה. וגם, חשבה לעצמה, נותר האיש המסלק בתנועת יד שובת לב את שְערו המכסיף מעל מצחו וחיוכו מעלה גומה קטנה בלחיו, ואיתו הספקות, ההחמצה, והשאלות שמחפשות תשובה.

המילים חלפו מעל ראשו הפרוותי של ברוטוס, שלוות ונעימות וחמימות כמו אור השמש שהקיף אותם, בצק, קמח, שמרים, חלב, מלח. בלתי מובנות ככל שהיו, הוא חש כיצד המילים יוצרות מעטפת שקופה של שקט שאין להפר. לרגע הן התנגשו זו בזו. רות אמרה "חלב פושר", שושנה התעקשה "מים חמימים", לבסוף הסכימו שלא להסכים. ומיד זרמו מילים חדשות, ראש עיסה, התפחה, לישה. רחש רחוק נשמע מן השדות שהשתרעו ממול, והכלב, מציית לדחף שאין לכבוש, פקח את עיניו ופלט נביחה קצרה וזועפת. "ששש..." אמרה שושנה והניחה יד מרגיעה על ראשו, "זה רק טרקטור. מה יש לך לנבוח? צריך לעבד את האדמה, אם תנבח ואם לא..." ומיד התחדש זרם המילים השלֵו, והכלב עצם את עיניו, אבל רק למחצה, והביט בחשד מה אל הטרקטור, וממנו והלאה, אל טורי הבתים הזעירים שמעבר לשדות, שקווי המתאר שלהם ריצדו באור השמש הקֵיצית הכתומה מאוד, השוקעת.

"נוח לך? להביא לך משהו?" שאלה שושנה ומיד התחרטה לנוכח פניה של רות.

"סידרו לי מחדש את האינסטלציה של הלב, לא כרתו לי את הרגליים," השיבה רות, עוקצנית שלא כדרכה.

"וגם לא את הלשון," הייתה התשובה הנמהרת, ושתי האחיות הביטו זו בזו וחייכו. אם היה שם כעס, הוא מיהר להתמוסס. שלושה ימים תמימים בילו זו בחברתה של זו, נהנות לשוב ולהיות "האחיות לבית רובין," כפי שכינתה זאת שושנה, מספרות מחדש את ההיסטוריה המשפחתית, קצת משחזרות, קצת משכתבות, ובעיקר מדלגות על מה שראוי לדלג. זה לא היה הזמן למריבות. זה היה הזמן לשיחת "בישלתי-בישלתְּניקיתי-ניקיתְּ," כפי שקראה לה שושנה.

מרגע ששוחררה רות מבית החולים לאחר הצנתור שעברה, הודיעה לה שושנה שבחודש הקרוב תיאלץ לסבול את נוכחותה כל יום, מהצהריים והלאה. "את כולם נשא הרוח," אמרה לה שושנה, רומזת לשני ילדיה של רות - יאיר שגר במעונות בירושלים ושירה, שנסעה להדריך במחנה של התנועה - "אבל אני עוד כאן ויש חיים אחרי שעות בית הספר. המכונית שלי ואני נסבול בשקט כל יום את הפקקים מאשדוד עד לכאן וברוטוס ינבח בשמחה על הרכבת שסותמת את היציאה מהעיר. כשנגיע אני אכבס, אנקה ואבשל, ואת תספרי לי מה קורה במושב הזה שלך, מי התחתן, מי התגרש, ומי בוגד במי. ובערב נצא לטייל בכבישי המושב שאני לא מכירה בכלל. זה יהיה טוב לרגליים שלי וללב שלך," ורות צחקה.

עתה עצמה שושנה את עיניה אל מול קרני השמש האחרונות שהסתננו בין מחטי האורנים וצבעו את השמים ביופי בלתי נסבל כמעט, כזה שצלמים מזייפים עם פילטרים צבעוניים על עדשות המצלמה שלהם. היא האזינה לצליל החדגוני שהשמיע זנבו העצל של ברוטוס, שהכה שוב ושוב ברגלי שולחן העץ הישן. דומה היה שחום היום המֵס גם את הזמן, שזרם בעצלתיים, עד שקצבו המטורף של שעון בית הספר שבו עבדה, על צלצוליו ומוריו ותלמידיו, היה לזיכרון מתרחק. חג השבועות הלך ובא, וריח פרחי ההדר המתפוגג סימן את חופשת הקיץ הקרבה. הטרקטור נסע לעברם, וברוטוס הרים ראשו בחשדנות.

"אני רואה שיש כאלה שעובדים גם בשבת," ציינה שושנה, ומיד שאלה, "מי בכלל מעבד לכם את השדות?" ורות הנידה בראשה אל הבית השכן. "השכנים כאן. הם חכרו את כל השדות שלנו לעשר שנים, ועכשיו אין לי על מה לריב עם מיקי, שכל שנה התעקש לבדוק גידול חדש ומפסיד במיוחד. את זוכרת את האספרגוס? הוא הצליח למכור אותו לשלוש מסעדות, פחות או יותר. בסוף יאיר הודיע לו שהוא פוגע לו בירושה ושעדיף שיתרכז במעגלים מודפסים, שזו המומחיות האמיתית שלו..." היא הירהרה לרגע ואחר הוסיפה, "שירה, עם הפה הגדול שלה, טענה שאבא שלה 'ישר מתאהב בכל עץ ובוכה על כל ענף שצריך לגזום, בזמן שמושבניקים אמיתיים עוקרים ונוטעים לפי מה שאומר להם מנהל הבנק'. ככה היא אמרה. עכשיו השכן מגדל שם חיטה, ותראי איזה זהב נהדר יש לנו כאן מול העיניים."

רות זעה מעט בתוך כורסת הקש שלה, הניחה את רגליה על הכיסא שעמד מולה וחייכה ברוב נחת. מבעד לתיאור הסרקסטי קל היה לחוש באהבתה הגדולה של רות לילדיה ולבעלה.

"אבל החצר שלהם די מוזנחת," אמרה שושנה, ומבטה נמשך אל החצר הגדולה של השכנים.

 "רק מאחור. נשארו שם כמה מבנים ישנים. המבנה הגדול יותר היה פעם רפת. והמבנה הקטן היה מיועד לעגלים."

שושנה הטתה מעט את כורסת הקש כדי להיטיב לראות. היא שלחה מבט בוחן אל המבנים שנראו מטים לנפול והיו מכוסים עד מחצית גובהם בעשב צהוב זה לצד זה. כמו שתי שכבות של היסטוריה שכנו הרפתות המתפוררות והעזובות לצד בית חדש ומטופח עם טיח צהבהב וגג אדום, כאילו יצא זה עתה מתוך דגם של אדריכל.

 "נעשה קריר," אמרה והצטמררה קלות. "כדאי שניכנס. אנחנו צריכות לשמור על צנרת הלב שלך... ואל תיאנחי לי עכשיו, אני יודעת שאת נהנית מזה שסוף סוף מישהו מטפל גם בך!" "עוד קצת," ביקשה רות, "מזמן לא ישבתי ככה במנוחה גמורה, וטוב לי עכשיו."

שושנה נכנעה בלי קרב ושקעה מחדש בכורסת הקש, משתאה לראות כיצד עצמה רות את עיניה ובתוך שניות ספורות נרדמה.

ימים רבים אחר כך חשבה שושנה על שנתה העמוקה של רות, שלא התעוררה גם כשהעולם התהפך סביבה אלא רק כשהשקט חזר, שקט אחר, מעורער. ועוד חשבה, שאלמלא עבר שם החתלתול התועה, ואלמלא היה ברוטוס נכנע ליצר הציד הקדמוני שלו, ועוד כהנה וכהנה 'אלמלא' שכאלה, היה נחסך ממנה לפחות המראה הנורא, שהבעיר בה את הצורך להבין ולגלות את מה שמוטב היה לכסות. אבל החתלתול עבר, וברוטוס זינק לעברו בנביחות עזות והיא קפצה ממקומה בזריזות שלא ידעה שיש בה, כדי לתפוס את הכלב הסורר שנעצר לבסוף ליד האורן הגדול, ממש בפתח הרפת הישנה של השכנים, ונבח עד צרידות לעבר החתלתול שמצא מקלט בין ענפי העץ. ואז, כשהצליחה סוף סוף לאחוז בקולר ולמשוך אותו משם, נשלח מבטה באקראי אל תוך חשכת הרפת הישנה והדם קפא בעורקיה.

כשהיא עדיין ממצמצת בחשיכה כמו בהצגת תיאטרון מסויטת, ראתה איך נשלחה מבעד לסדק גדול שנפער בקיר קרן דקה ואדומה של שמש שוקעת, היישר אל פניו יפות התואר של הנער. ראשו נטה הצידה וכלפי מטה, וצמות דקות וקשורות בחוטים אדומים ירדו מראשו אל לולאת החבל שהייתה כרוכה סביב צווארו. החבל הגס, הישן, שאניצים קשים למראה ביצבצו ממנו כמו סיכות זהב, השתלשל לצד גופו העירום-למחצה ולאורך מכנסיו הדהויים. סביב מותניו הייתה קשורה חולצה כחולה. מאחוריו האדימה רשת סבוכה של קורי עכביש, מתוחה בין יתדות ברזל שננעצו בקיר הבטון החשוף, וסובבה את ראשו כהילה. לרגע נדמה היה לשושנה שהוא מביט בה בעיניים מבועתות, מאשים אותה במשהו שלא ידעה מה הוא. רגליה הרועדות ניגפו בחשכת הרפת בדבר מה - ארגז עץ ישן, שהיה מוטל על צידו - מתחת לרגליו היחפות של הנער המשתלשלות מטה, יחפות ומכוסות אבק. לא להתעלף, הורה לה קול פנימי, לא לאבד את העשתונות. רק בפעם השנייה הצליחה לייצב את הארגז ולטפס עליו, ובכוחות אחרונים ניסתה להרים את גופו של הנער ולהסיר את הלולאה. חפץ קשה ננעץ בצלעותיה כשחיבקה את הגוף הנוקשה והיא נרתעה מעט לאחור, אך מיד ניסתה שוב. עיניה נמלאו דמעות של זעם וייאוש כשנכשלה. גופו היה נוקשה וקר, והלולאה גבוהה מדי.

 בחילה גדולה עלתה בה, ודחף גדול להתיישב על רצפת הבטון המחורצת ולבכות בחוסר אונים. אבל במקום זאת מצאה עצמה רצה החוצה, אל עבר חצר הבית של רות, חוצה ברגליים כושלות את חצר השכנים, חולפת על פניה של רות שנחה עצומת עיניים על כורסת הקש הישנה, ונכנסת אל תוך הבית. נצח חלף מאז שאצבעותיה הצליחו להקיש את המספרים הנכונים על לוח הטלפון, ועד שנשמע קול מן העבר השני. נצח נוסף חלף עד שהצליחה למצוא מילים.