דף הבית > לבבות שבירים 2 - שקרים שבירים
לבבות שבירים 2 - שקרים שבירים
הוצאה: אליטה - הוצאה לאור
תאריך הוצאה: 12-2023
קטגוריה: ספרות רומנטית וארוטית
מספר עמודים: 265
ניתן לרכישה גם במארז מארז לבבות שבירים מארז לבבות שבירים

לבבות שבירים 2 - שקרים שבירים

         
תקציר

* מסטוץ לאהבה * גיבור קשוח * גיבורה עוקצנית * חייל לשעבר *

ג'קס

אני לא יוצא לדייטים. תנו לי כיף בלי ציפיות, בלי רגשות, בלי מחויבות. זה עובד בשבילי ותמיד עבד, אבל הכול משתנה כשאני פוגש את לקסי. היא כל מה שמעולם לא העזתי לחשוב שמגיע לי, כל מה שמעולם לא חשבתי שאני ראוי לו או אפילו דמיינתי שאני צריך. אין לי מה להציע לה מלבד את הגוף שלי, אך היא רוצה את הלב, משהו שלעולם אל תוכל לקבל. אני אפילו לא חושב שיש לי אחד.

לקסי

נשבעתי להתרחק מגברים לתמיד אחרי המנוול ששבר את ליבי, אבל כשאני מכירה את ג'קס המצחיק, הסקסי והפלרטטן, אני חושבת שאולי לא יזיק לי לחזור ליהנות קצת מחברה גברית, גם אם זמנית. ידידים עם הטבות נשמע כמו משהו שיכול להועיל לי להקל על הבדידות, אבל נראה שכאשר החלטות נעשו והסכמים הוסכמו הלב שלי לא קיבל את התזכיר. כשרגשות מתחילים להתפתח, כל הסיפור נעשה מסובך בהרבה.

שקרים שבירים מאת סופרת רבי המכר ליליאן האריס הוא רומן עכשווי מלא תשוקה ורגש. זה הספר השני בסדרת לבבות שבירים. גם הספרים האחרים בסדרה, צלקות שבירות, אמיתות שבירות וחלקים שבירים, ראו אור בהוצאת אליטה.

פרק ראשון

פתח דבר


לקסי
לפני שנה
היופי שבאהבה נמצא באופן שבו היא שובה את ליבך ומעצבת אותו למשהו חדש, משהו מורכב ונועז. כך הרגשתי כשהתאהבתי באיידן, הגבר שלו אני עומדת להינשא בעוד חודש. עיניי רואות את העולם בגוונים של צבע שלא ראיתי לפני כן, ובכל יום אני מגלה שאני אוהבת אותו יותר מאשר ביום הקודם, אבל לאחרונה העבודה שלו גובה מחיר. שעות העבודה שלו התארכו. בחודשים האחרונים הוא יוצא מהעבודה הרבה אחרי תשע, וכשהוא מגיע, כל מה שהוא רוצה לעשות זה לישון.

השבועיים האחרונים היו הגרועים ביותר. הוא הפסיק לגמרי לבוא. הוא תמיד עייף ואני מנסה לגלות הבנה. אני יודעת שהוא עובד קשה, אבל אני מתגעגעת אליו. אני מתגעגעת אלינו.

אף פעם לא ידעתי שחייו של אנליסט פיננסי כוללים עבודה בשעות מטורפות כאלה. נכון, הוא עבד שעות ארוכות פה ושם בשנים האחרונות, אבל אף פעם לא היה רצף כזה.

היו לנו תוכניות שהוא יהיה כאן הערב כדי שנוכל להשלים פרטים אחרונים בהכנות לחתונה, אבל אני עדיין כאן לבד. שלחתי לו שתי הודעות לפני שעה, אבל הוא לא ענה. זה לא מתאים לו. אפילו כשהוא במשרד, הוא תמיד חוזר אליי.

אני מביטה בטלפון שלי. השעון מראה שהשעה שמונה בערב. אולי משהו קרה. דאגה מכרסמת בי. אולי הוא נפגע ונמצא לבד באיזה מקום. אני משפשפת את חזי וכבדות שלא הייתה שם קודם מתיישבת לה שם. אני שולחת לו עוד הודעה.

לקסי: היי, מותק. עכשיו אני מודאגת. אני רק רוצה לוודא שאתה בסדר. בבקשה תתקשר אליי.

אני זקוקה להסחת דעת, לכן אני מרימה את כוס היין האדום ביד אחת וביד האחרת מרימה את מגזין החתונות. אני מדפדפת בין הדפים, מקווה למצוא סידור פרחים שייראה איכשהו יפה. חנות הפרחים זקוקה להחלטה שלי בדחיפות, אבל הראש שלי לא שם. אני מודאגת מדי בגלל איידן.

אני מופתעת שאימא שלו נתנה לי להביע את דעתי בנוגע למשהו, בהתחשב בכך שהיא השתלטה לחלוטין על כל תכנון החתונה. אל תבינו אותי לא נכון, אני אוהבת את האישה הזאת, אבל לעזאזל, היא קיבלה כל־כך הרבה החלטות בלי להתייעץ איתנו אפילו. אני מניחה שהעובדה שהיא משלמת על האירוע הראוותני משמעה שהדעה שלי חשובה פחות משלה. נראה שהדבר היחיד שאנחנו מסכימות עליו הוא שהכול צריך להיות מוגזם ומודרני.

היא הזמינה קרוב לשלוש מאות אנשים, רובם אנשים שהמשפחה שלה מכירה. לא שיש לי כל־כך הרבה אנשים להזמין. מלבד המשפחה הגרעינית שלי, יש לי כמה דודים, ועוד כמה בני דודים. אני מגיעה ממשפחה קטנה, וכולם חיים בפלורידה. אני הייתי המורדת שעברה אל התפוח הגדול. הברק והזוהר של ניו יורק תמיד קסמו לי, וכשהגיע הזמן לנסות להתקבל לקולג'ים הגשתי בקשות רק לקולג'ים כאן.

ההורים שלי התעייפו מלהתחנן בפניי שאחזור אל הקן. הספינה הזאת כבר הפליגה. אני לא יכולה להגיד שאני לא מתגעגעת אליהם או אל שתי אחיותיי. המעבר היה החלטה קשה, אבל זה תמיד היה החלום שלי לחיות כאן.

לא הבנתי עד כמה החלום הזה שלי יהיה יקר, אבל אני לא מתחרטת על זה. אחרי הכול, פגשתי את איידן.

בכל מה שקשור לחברים, היחידה שאני קרובה אליה היא ליילה. הייתם חושבים שיהיה קל לפגוש אנשים מדהימים בניו יורק. כן, בטח.

אבל ליילה היא החברה היחידה שאני באמת צריכה. היא כמו אחותי השלישית. נפגשנו בשנה שעברה, כששתינו התחלנו לעבוד כעוזרות משפטיות במשרד עורכי דין קטן בטרייבקה, שעוסק בפגיעות אישיות. עמדות העבודה שלנו ממש זו ליד זו, ובימים הראשונים כל אחת מאיתנו התכנסה בעצמה. ידעתי שנועדנו להיות חברות ברגע שראיתי אותה שותה את אותו סוג של קפה כמוני. זה היה מקיאטו קרמל עם קרח, אם תהיתם.

היא אחד האנשים הכי כנים שפגשתי מאז עברתי לכאן. חבל מאוד שהחבר שלה כזה מנוול. איך שהוא מדבר אליה, והריבים הבלתי פוסקים שלהם, גורמים לי לדאגה. אני יודעת שיש דברים שהיא לא סיפרה לי. התחננתי בפניה פעמים רבות שתעזוב, אבל היא נשארת. הלוואי שלא הייתה נשארת. היא ראויה למישהו הרבה יותר טוב ממנו, ועושה לי בחילה לדעת שהיא לא רואה את זה.

אולי יום אחד היא תקשיב לי ותזרוק את המנוול הזה כדי שתוכל לפגוש מישהו כמו איידן. אני עדיין לא מאמינה שאני זוכה להתחתן איתו. אני מרגישה כמו בחלום.

כשהוא הציע לי נישואים, לפני כמעט שנה וחצי, לא האמנתי. זה היה יום רגיל, שום דבר מיוחד. פסענו בסנטרל פארק בשיאו של החורף עם שוקו חם בידינו הרועדות. כשהתקרבנו אל מזרקת בת'סדה והשלכנו לפח את הכוסות הריקות שלנו, שמענו מוזיקה נפלאה ביותר, מנוגנת על ידי גבר עם סקסופון. לא היה שם אף אחד מלבדו ומלבד המלודיה שלו, שריחפה על גבי הרוח.

כשהתקרבנו, איידן ביקש ממני לרקוד. רקדנו לנו ריקוד סלואו לבדנו ליד מדרגות המזרקה, והמוזיקה התנגנה כאילו כל פעימה נועדה רק בשבילנו.

כשהוא שחרר את ידי, השיר התחיל להשתנות לשיר שהכרתי היטב, שיר שלא יכולתי להפסיק לשמוע שוב ושוב. כשטבעתי בתוך המלודיה הנפלאה של All of Me של ג'ון לג'נד, איידן כרע על הקרקע, הביט היישר לתוך עיניי הקרועות לרווחה והדומעות וביקש ממני להיות שלו לנצח.

גופי התמלא בכל־כך הרבה אהבה, עד שהדף את הקור שהרגשתי רגעים אחדים לפני כן. בשפתיים רועדות ובדמעות הזולגות על פניי אמרתי 'כן' שוב ושוב. חיוכו זהר כמו הלב שלי כשענד לי את הטבעת על אצבעי.

ואז הוא חיבק אותי בזרועותיו ורקדנו עוד קצת. המשכנו לרקוד אפילו אחרי שהמוזיקה פסקה. מאז אנחנו ממשיכים לרקוד.

דמעות טריות צצות בעיניי כשאני נזכרת באחד הימים שהכי אהבתי. הזיכרון ממלא אותי בכל־כך הרבה מסירות, עד שליבי מאיים לפרוץ מחזי.

כשעברתי לראשונה אל העיר לא דמיינתי שאפגוש במקרה גבר טוב כל־כך. כשלקחתי את הרכבת התחתית לעבודה מדי יום ראיתי את אותו גבר סקסי מחכה מדי בוקר לרכבת. בהתחלה העמדתי פנים שאני לא מבחינה בו, אבל זה התחיל להיות קשה מדי, לכן העפתי מבט לכיוונו פה ושם בתקווה ללכוד את מבטו. בתחילה, הוא לא הבחין בי. זאת אומרת, הרכבת התחתית בניו יורק סואנת למדי בבקרים, כך שלא נפגעתי. ברגע שהוא קלט את מבטי, הוא היה שלי לפני שהוא בכלל קלט מה נפל עליו. זה היה כאילו נקלעתי לפרק בסדרה 'סקס והעיר הגדולה'.

איידן הוא כל מה שיכולתי לרצות. הוא נחמד ומתייחס אליי כאילו אני יקרה לו. כשהוא מביט בי, אני רואה אהבה.

אני ממשיכה לעלעל בהיסח הדעת במגזין ונזכרת ביום שבו נפגשנו, עד שסידור פרחים שמונח במרכז השולחן הדף שבו אני מסתכלת, עם ורדים בצבע שמנת, לוכד את תשומת ליבי. הקריסטלים שנתלים מהאגרטל הנוצץ והצר הם בדיוק במידת הדקדנטיות שאני רוצה. תנו לי את כל הדברים הנוצצים. אני מקפלת את פינת הדף.

בדיוק באותו רגע הטלפון שלי רוטט עם הודעה נכנסת ואני לוקחת אותו במהירות מהמיטה שלידי ומקלידה את קוד ביטול הנעילה.

איידן: היי, מותק, אני מצטער. רק עכשיו ראיתי את ההודעות שלך. סליחה, אבל אני שוב מוכרח לעבוד עד מאוחר, כך שלא אוכל לבוא אלייך. אני יודע שאת מאוכזבת, אבל אני מבטיח שמחר בערב כולי שלך. מתגעגע אלייך.

לקסי: מאוכזבת זו לשון המעטה. אני מתגעגעת אליך כל־כך. קיוויתי שנוכל לדבר על כמה עניינים שקשורים לחתונה. אתה יודע, הדברים שאימא שלך הרשתה לנו לעשות.

איידן: אני יודע, מותק, היא מוציאה גם אותי מדעתי. מאחר שלא אראה אותך, אני רוצה תמונה סקסית כדי שאהיה קצת פחות בודד.

אני אוהבת שהוא מבקש תמונות. זה גורם לי להרגיש סקסית, נחשקת. אני מורידה את עצמי אל המיטה, מושכת בגופייה וחושפת את החזיה הוורודה והלוהטת שלי, והרבה מחשוף. אני מכניסה אצבע לפי בתנוחה מפתה ושולחת אליו את מבט ה'זיין אותי' הכי טוב שיש לי. קליק. שלח.

איידן: את כזאת סקסית. הלוואי שהייתי שם עכשיו.

לקסי: כן? מה היית עושה לי?

אני מצלמת עוד תמונה, אבל הפעם מראה לו עוד משהו, לא רק את החזייה.

איידן: וואו. את מדהימה. אם רצית לגרום לי זקפה, המשימה הושלמה בהצלחה. אצטרך להישאר ליד השולחן שלי כדי לא להביך את עצמי בפני החבר'ה.

לקסי: זה מה שאתה מקבל על זה שנטשת אותי הלילה.

איידן: מצטער, לקס. את יודעת שהייתי מעדיף להיות איתך. נהיה פה מטורף לאחרונה. מחר אקח אותך לבלות ואשאר אצלך בלילה. אני מתגעגע אלייך, מתוקה, אבל תני לי לחזור לעבודה לפני שיעמוד לי כל־כך עד שלא אוכל לעשות שום דבר מלבד לטפל בבעיה שיצרת.

לקסי: הלוואי שהייתי שם כדי לעזור בבעיה הזאת. נתראה מחר. נשיקות.

איידן: אוהב אותך.

לקסי: אוהבת אותך יותר.

אני משליכה את המגזין על הרצפה ואז משלבת את ידיי מאחורי ראשי ובוהה בתקרה, בדידות הולמת בי ומתפשטת עד שאני מרגישה אותה בכל מקום.

אני לא הטיפוס התלותי, אבל מגיעה נקודה שבה הבדידות הופכת להיות אפלה ומציפה. זה כאילו אני עץ חשוף בלי העלים הצבעוניים שלו, המערסלים אותו בחמימותם. לעזאזל, אולי זה מפני שלא עשינו סקס כבר שבועות. אני מתגעגעת אל החיבור, וזה כנראה עולה לי לראש.

לעזאזל עם זה. נמאס לי לרחם על עצמי. אני מתכוונת לעשות משהו בעניין. אני מסירה את מכנסי הפיג'מה הקצרים ואת הגופייה השחורה והולכת לארון כדי למצוא משהו סקסי ללבוש. אחרי הכול, אם אני מתכוונת להפתיע את ארוסי בעבודה, אני זקוקה לתלבושת שתהפוך את כוונותיי לברורות כשמש.

אני בטוחה שהוא יכול לקחת הפסקה קטנה, ולשנינו לא יזיק קצת שחרור מתחים. הייתה לי פנטזיה לזיין אותו במשרד שלו, אבל בפעם היחידה שהזכרתי את זה, הוא אמר לא. הפעם לא אהיה מוכנה לקבל 'לא' כתשובה.

הריגוש מקיף אותי וגופי מתמלא חשמל. אני לוקחת שמלת ג'רזי כחולה וצמודה מהארון ולובשת אותה, ואחר כך נועלת סנדלים בעלי עקבים גבוהים. לבסוף אני מתאפרת במעט מסקרה ואודם אדום. אם מבט היה יכול להרוג, אני חושבת שאין ספק שזה היה גורם לליבו להפסיק לפעום.

אני ממהרת לצאת מהדירה שבקומה השמינית ואת פניי מקדם אוויר הקיץ הלח. אני אוהבת מזג אוויר חמים, אבל אפילו לזה יש גבולות. יולי הוא כבר לא החבר שלי, אלא המדכא שלי, שחונק כל דבר שנמצא בדרכו.

אני נכנסת למכונית שחונה במקום השמור שלה בחזית החניון, מתניעה את המנוע ויוצאת לרחוב. הנסיעה מהדירה שלי בברוקלין עד לוול סטריט לא אמורה לקחת יותר משלושים דקות. הזמזום העצבני של הציפייה מפרפר בתוכי.

אני מקווה שהוא יאהב את הביקור הלא צפוי. אני בטוחה שהוא התגעגע להיות איתי באותה המידה שבה אני התגעגעתי להיות איתו.

אם יהיה לי מזל כריס, השומר שאוהב אותי, ייתן לי להיכנס. האם הוא אוהב אותי מספיק כדי להפר את הכללים? אני מנחשת שאגלה בקרוב.

ליתר ביטחון, כשאני עוצרת במסעדה הסינית החביבה עליי ולוקחת משם משלוח בשבילי ובשביל איידן, אני לוקחת גם משהו קטן גם בשביל כריס. אומרים שהדרך לליבו של גבר עוברת דרך קיבתו, אז תכף אנסה את זה.

המכונית נתקלת במדרכה לא ישרה כשאני מתקרבת אל היעד. אני מוצאת מקום חניה מעבר לרחוב, יוצאת במהירות מהמכונית, ומתקדמת לעבר הבניין. דלתות ההזזה הכבדות העשויות זכוכית הנפתחות ברגע שאני מתקרבת אל הכניסה.

נקישות נעלי העקב שלי הן הצליל היחיד שאפשר לשמוע על אריחי הפורצלן הלבנים של הלובי כשאני מתקרבת אל דלפק הביטחון. "היי, כריס, מזמן לא נפגשנו. מה שלום המשפחה?"

"היי, מיס פיליפס. אכן, הרבה זמן. כולם בסדר." הוא קם על רגליו והכיסא חורק על הרצפה כשהוא דוחף אותו לאחור. "הזאטוטים גדלים מהר מדי. מה שלומך?"

"אני בסדר גמור. ההכנות לחתונה משגעות אותי. לכן אני כאן." אני מחייכת. "אני צריכה לראות את איידן כדי לברר כמה דברים לקראת היום הגדול. ולפני שאני שוכחת... זה בשבילך." אני מרימה את השקית עם האורז והעוף המטוגן ומניחה אותה על הדלפק.

"מיס פיליפס, ממש לא היית צריכה." הוא לוקח את השקית בלי היסוס. "תודה רבה."

"אין בעיה, ותקרא לי לקסי."

הוא מחייך בנימוס, זוויות עיניו החומות מתקמטות. "תודה, לקסי. אין ספק שאיידן יודע לבחור נשים."

לחיי מתלהטות. "תודה."

"טוב, אז תעלי היישר למעלה." הוא קורץ לי. "רק תחתמי ואת מסודרת."

ניצחון! אני לוקחת את העט ומשרבטת את שמי. הבטן שלי מתהפכת כשהפרפרים רוקדים להם שם בפנים. אני כבר לא יכולה לחכות לראות את הבעת פניו.

אני מנופפת לכריס לשלום ואז עולה במעלית לקומה השלישית. אני משעינה את ראשי על הדופן ונזכרת בפעם האחרונה שאיידן ואני היינו יחד. הכול נראה נכון, אבל זה לא נראה ככה עכשיו. עברו שלושה שבועות מאז נגע בי, שלושה שבועות מאז הרגשתי כאילו הגוף שלי והגוף שלו מאוחדים והלבבות שלנו מסונכרנים. יותר מדי זמן, אם שואלים אותי.

המעלית סוף־סוף מגיעה ואני יוצאת לתוך לובי חשוך, ואל משרדים חשוכים לא פחות. דממה אופפת אותי.

הבטן שלי צונחת.

הדופק שלי עולה במהירות, רועם באוזניי. בום־בום. משהו לא בסדר. הוא לא אמר שיש כאן עוד אנשים? אולי כולם הלכו הביתה?

כן, כנראה.

אני פונה שמאלה אל המסדרון המרופד בשטיח והולכת בצעדים רועדים אל המשרד שלו. כשאני מתקדמת הלאה, אני שומעת צחוק מרוחק, צחוק של אישה. משקל כבד צונח לפתע אל תוך ריאותיי ומקשה עליי לנשום. טוב, אני מניחה שהוא לא היחיד שנשאר כאן.

כשהצעדים שלי מתקרבים, כך גם הקול שלה מתקרב, אבל עכשיו לא רק את הקול שלה אני שומעת, אלא גם את קולו של איידן, ושני הקולות מגיעים ממשרדו.

"זה ממש נעים," הוא גונח.

אני נעצרת, חסרת תנועה. הפרפרים שהיו לי לפני כמה רגעים מתחלפים באימה פתאומית. הדם אוזל מגופי ואני נרעדת מהקרח שמתפשט עכשיו בעורקיי. אני מקווה שמה שאני מדמיינת הוא הרבה גרוע יותר מהמציאות. אולי הפרפרים האלה ידעו משהו שאני לא ידעתי. אולי הם הזהירו אותי לא להתקרב.

"אוה, איידן." היא מצחקקת. "בגללך נסתבך בצרות."

אני נושמת עמוק. כל אחד מהצחוקים שלה הוא כמו אגרוף בבטן. טעם מר עולה בגרוני וכל ניסיון לבלוע אותו רק הופך אותו לגרוע יותר. אני עוצמת את עיניי כאשר הסימן הראשון לדמעות מתחיל להופיע.

אני פוסעת צעד קדימה, ועוד אחד, רק עוד כמה מטרים מפרידים ביני לבין הגניחות שלהם. עם כל צעד נוסף הפחד גובר, עד שהוא משתלט לגמרי.

"תתכופפי."

קולו נשמע במסדרון ונכנס היישר לליבי, מנפץ אותו לחתיכות זעירות. אני מרגישה כאב חד בכף ידי מפני שאני מקמצת את אגרופיי חזק כל־כך, שציפורניי חופרות עמוק. הכאב הזה הוא כלום בהשוואה למה שקורה ללב שלי.

"כן, אדוני," היא ממלמלת, "מה שתרצה."

השפה שלי רועדת ודמעות זולגות על לחיי, מספרות על לב שבור. אוי, לא, אני עומדת להקיא. אני אוחזת חזק בשקית האוכל שבידי ומתקרבת אל הדלת.

אל תעשה לנו את זה, איידן. בבקשה.

אני לא יודעת למה אני מתחננת כשאני יודעת מה אראה, כשאני יודעת שה'לנצח' שהוא הבטיח לי בליל חורף ציורי אחד התפוגג.

אני אוחזת בידית ומסובבת אותה לאט, בדיוק כשגניחה כבדה יותר דוקרת את אוזניי, הגניחות שהייתי מזהה בכל מקום, הקולות ששייכים לגבר שאני אוהבת, זה שחשבתי שהרגיש כמוני.

"וואו, קייטי, את נעימה כל־כך. רחב יותר."

אני נושכת את החלק הפנימי של לחיי, מדכאת את היבבה שמנסה לפרוץ מגרוני. הדלת נפתחת. בתחילה אני לא רואה דבר מלבד ספת הקטיפה הירוקה ליד הקיר, אבל אני שומעת אותם, העור על העור, הזעקות והגניחות. אני יודעת מה זה אומר, ולא משנה כמה ארצה להכחיש את זה, לא משנה עד כמה הייתי רוצה שזה יהיה רק חלום, זה לא. זה ממשי וזה קורה. שום דבר שאעשה לא ימחק את מה שאני עומדת לראות, והלוואי שלא הייתי צריכה לראות את זה.

אני פותחת את הדלת עוד קצת ומאבדת את היכולת לנשום. אם לב היה יכול להיקרע מתוך החזה, זה היה קורה ללב שלי. הוא היה נופל על הרצפה, ממש ליד שולחן הכתיבה שלו, היכן שהוא מזיין אותה.

הוא עומד מאחוריה, וכל התקוות והחלומות שבניתי נשמטים. הוא הרס את כל העתיד שלנו, ניתץ את האהבה שלנו כאילו לא הייתה קיימת מעולם. אני עומדת שם, רק קליפה של האישה שהייתי לפני דקות אחדות בלבד.

כשאהבה מתה, שפע הצבעים מת איתה. הכול מסביבי אפל, הגוונים מלאי החיים התפוגגו והכול נעשה חד־גוני.

הוא אוחז בשערה הבלונדיני כשהוא ממשיך לבגוד בי, לא מודע לכך שאני עומדת שם, וכל שאיפת אוויר שולחת אותי קרוב יותר אל חורבני המוחלט.

ידיי רועדות ושקית האוכל נופלת מידי בחבטה על הרצפה. זה הרגע שבו הוא מבחין בי, האישה מבחוץ, שעומדת בפתח.

הוא מפנה את פניו הצידה, ועיניו הקרועות לרווחה, המלאות באימה, פוגשות סוף־סוף בעיניי.

"לקסי, שיט."

הוא ממהר לצאת ממנה והיא שולחת אליי מבט מלא אימה ומסתובבת. הוא לובש את מכנסיו ומסדר את עצמו מהר בזמן שהוא מתרחק ממנה עוד. הוא מתקרב אליי, אבל אני ממשיכה להתבונן בבלונדינית. היא הרבה יותר רזה, וצעירה ממני.

היא אוספת את החולצה הלבנה שלה ביד אחת ומנסה ללבוש אותה על העירום שלה בזמן שהיא מסדרת את חצאית העיפרון שלה בידה האחרת.

עיניה מתרוצצות הלוך ושוב ביני לבין הקיר שמולה. אני רואה את הפחד נשקף מעיניה. מה היא רואה בעיניי? את הכאב שזולל את נשמתי? או אולי את הזעם הלוהט, את האש הנוזלית הבוערת, שהופכת אותי לאבק?

היא יודעת שאני קיימת, היא בטוח יודעת. היא לא הייתה המומה כשראתה אותי. היא נבהלה רק מכך שהם נתפסו.

האם הוא התחיל איתה? או שאולי היא זאת שהתחילה את זה? כמה פעמים? האם זה חולני שאני רוצה לדעת הכול?

"לקס, זה לא..."

אני מפנה את מבטי הקפוא אליו. מזווית עיני אני רואה אותה מתרחקת משולחן הכתיבה ופונה אל עבר פינת החדר, אל מקום שבו אני כבר לא יכולה בקלות להסתכל עליה.

אני יודעת שאת עדיין כאן, כלבה.

"זה לא מה, בן־זונה?" הוא לא מסוגל להביט בעיניי. הוא מביט ברצפה ומחכך את פיו באצבעותיו. "תסתכל עליי." הוא עדיין לא מסתכל. "תתמודד עם מה שעשית, פחדן מזוין."

קלאק. אני פוסעת קדימה. קלאק. עוד צעד ואני ממש מולו, ליבי הולם בפראות, הדופק שלי שואג. הזעם נבנה ונבנה ואני עומדת מול קיר לבנים ומרגישה צורך לנפץ אותו לרסיסים, להכאיב לו.

ואני עושה את זה. אני נותנת לו אגרוף היישר בסנטר. חזק.

"פאק!" הוא שואג, מעסה את המקום הכואב. אני לא אדם אלים, אבל זעם טוב יותר מכאב, לזעם יש מטרה וזה עתה השגתי אותה. אני מתחילה לסגת, מוכרחה להיות רחוקה ממנו עד כמה שאוכל.

"לקסי, בבקשה, חכי. אין לה שום משמעות. זה קרה רק פעם אחת. הייתי... חלש. אני מצטער."

אבל המבט בעיניו החומות מלא ברמייה, מסתיר בתוכו את השקר. אני מניחה שהוא שוכח כמה טוב אני מכירה אותו. "איך יכולת?" אני מנסה לבלוע את הכאב הזוחל במעלה גרוני. "איך לא ראיתי איזה אדם אתה? הרסת הכול!"

אני נושמת עמוק ומנמיכה את קולי. אני לא רוצה שהוא יראה אותי מאבדת את זה לגמרי. אני טובה יותר מזה. "אני מקווה שהיא תשבור לך את הלב כמו שאתה שברת את שלי, וכשתהיה שבור, אני מקווה שתגיע מישהי ותשבור אותך עוד יותר, עד שלא יישאר ממך כלום, מפני שזה מה שאתה. אתה כלום."

אני מרימה את השקית עם העוף בשומשום ומשליכה אותה על חזהו.

“שיט," הוא ממלמל. כשהוא מנסה לנגב את מה שנמרח על פניו מתוכן השקית, אני ממהרת אל המסדרון, לא קרובה אפילו להיות מרוצה. המסדרון נראה ארוך יותר מכפי שהיה קודם.

לעזאזל, חבל שאני נועלת את נעלי העקב האלה. כשאני מגיעה אל המעלית אני לוחצת על הכפתור ושומעת את צעדיו מתקרבים במהירות עד שהוא ממש מאחוריי.

“לקסי, בבקשה, אל תעשי את זה! אני אוהב אותך. זאת תמיד היית את." הוא ממשיך לדבר, אבל אני רק מתפללת שישתוק. כל מילה חותכת עמוק יותר, כל מילה ערמומית יותר מהמילה שלפניה. "פישלתי, בסדר? אני יודע! לעזאזל!" קולו נשבר קצת, אבל הוא מתאושש במהירות. "את הדבר הכי טוב שקרה לי אי פעם ודפקתי את זה.”

"כן, בהחלט, חתיכת חרא שכמוך. אף פעם לא אסלח לבוגד." אני מתעלמת ממנו, מביטה בדלתות ומתפללת שייפתחו, בינתיים נושכת את החלק הפנימי של לחיי כדי לעצור את זרם הדמעות שמתחנן להראות לו מה עשה. לא אעשה את זה. הוא לא יקבל את הכאב או את הפגיעוּת שלי.

"בבקשה, מותק, תגידי משהו. תגידי לי מה אני יכול לעשות!"

קולו רווי ברגש, ואני מקווה שהוא ייחנק מזה. בגיל עשרים ושמונה כמעט, החיים שלי כבר היו מתוכננים לגמרי עם גבר שקיבל את ליבי מהרגע שבו התנשקנו, לפני שלוש שנים כמעט, אבל הוא החריב את זה ברגע אחד. לא משנה עד כמה הייתי רוצה שנוכל לחזור לאחור, זה הסוף של מה שהיה, ומה שיכול היה להיות.

אני פונה אליו, עיניי מצומצמות, בדיוק כשצלצול המעלית מודיע לי שהיא סוף־סוף הגיעה. "מה שאתה יכול לעשות זה ללכת לעזאזל!" אני נכנסת למעלית והוא לא עוצר אותי. הוא יודע בדיוק כמוני שזה נגמר.

בדיוק כשהדלתות עומדות להיסגר אני מסירה את הטבעת שהוא נתן לי באחד הימים הכי טובים של חיי ומשליכה אותה לרגליו, ממש ליד ליבי, שפועם בקושי.

"לקסי — "

המילים שלו נקטעות כשהדלתות נסגרות. איזו טיפשה הייתי שהאמנתי שמצאתי את האחד. זו הייתה רק אשליה. הקירות שבתוך חזי לוחצים חזק, ואני אוחזת בפלג גופי העליון בתקווה לגרום לכאב לחדול, מקווה שהריאות שלי יצליחו לקלוט את האוויר שכל־כך נחוץ לי. אני מתחילה להתמוטט, אבל אני לא יכולה לבכות, לא עכשיו, לא כאן.

תחזיקי מעמד. רק עוד קצת.

הדלתות נפתחות ואני מצליחה לצאת החוצה. אני לא יוצרת קשר עין עם כריס כשאני חולפת ליד הדלפק שלו. הוא נעמד ברגע שהוא רואה אותי.

"ביי, לקסי — את בסדר?"

אני מהנהנת ומרימה את ידי לנפנוף קטן, מושפלת מדי מכדי שאביט בו. אני ממהרת לצאת מהדלת. האם כשעליתי לשם הוא ידע שאיידן מתייחס אליי כמו אל טיפשה? הייתי רוצה להאמין שהוא לא ידע. הוא לא התנהג כאילו ידע.

הלילה החמים כבר לא חם בעיניי. הוא קפוא, נושך את בשרי החשוף ושוקע לתוך עצמותיי. אני רועדת, עורי הופך לעור ברווז כשאני צועדת לעבר המכונית.

ידי רועדת בזעם כשאני פותחת את הדלת ונכנסת, שמחה להיות סוף־סוף לבד, אבל ברגע שאני מתניעה יבבה מתפרצת ואז עוד אחת, ובמהרה אני נבלעת על ידי אוקיינוס של דמעות ועל ידי גל גדול של שיברון לב.

1


לקסי
הווה
עשיתי משהו רע מאוד. נתתי לפני שבועיים את מספר הטלפון שלי לבחור שידעתי מייד שהוא לא מתאים לי, בחור מהסוג שאימהות מזהירות את הבנות שלהן מפניו. אתם מכירים את הסוג. סקסי בטירוף, גוף של לוחם ספרטני, פנים של מלאך, כזה שימחץ לך את הלב בלי שאפילו תראי שזה מגיע. לפעמים בחורה פשוט יודעת. ואחרי איידן, רדאר המנוולים שלי כל הזמן סורק ומחפש איומים.

אבל לשוחח עם ג'קס היה קל ונוח. התכתבנו בהודעות במשך שעות בכל יום, ועם זאת, אני חוששת לתת לזה להתקדם עוד, אפילו שהוא רוצה.

אני בוהה בהודעה שלו כבר חמש־עשרה דקות, ובסוף מחליטה להקליד תשובה.

ג'קס: את תיתני לי אי פעם לראות אותך?

לקסי: מה, הודעות לא מספיקות לך?

ג'קס: אין מצב, מותק. יש לך כזה פה גדול בטלפון, הייתי שמח לראות באופן אישי מה הוא יודע לעשות.

לקסי: אתה כזה מגעיל. למה, לעזאזל, נתתי לך בכלל את המספר שלי? טעות ענקית!

ג'קס: את יודעת מה עוד ענקי?

לקסי: האגו שלך?

ג'קס: גם זה.

הוא שולח אימוג'י של קריצה, שמפיק ממני גלגול עיניים דרמטי ומוגזם.

אני יודעת מה אתם חושבים, למה בכלל התחלתי עם הבחור הזה? לא למדתי כלום משגיאות העבר? כנראה לא למדתי מספיק.

שתיתי כמה משקאות בלילה שבו נפגשנו. תוסיפו לזה את עצמות הלחיים המגולפות בשלמות שלו ואת המבט הכחול הנוקב הזה שחורך כמו להבות של האש הלוהטת ביותר, והלך עליי.

אני נבוכה להודות בכך, אבל בתוך תוכי התעלפתי. אגב, אני לא מהמתעלפות. לא מאז איידן דרך לי על הלב כאילו הלב שלי היה לא יותר מאיזו פיסת זבל שאמורים להשליך לאשפה.

נשכחת. לא חשובה. ניתנת להחלפה.

זה מה שהייתי בשבילו, ונשבעתי לעצמי שאף פעם לא אעשה שוב את הטעות הזאת.

העניין עם ג'קס הוא שהקסם שלו הוא כמו מפולת שלגים, ולפני שאת יודעת מה קורה את נקברת תחת העוצמה שלו. זה מוצא חן בעיניי.

ג'קס: את יודעת שאני מת על זה שאת משחקת אותה קשה להשגה.

לקסי: הו, ילד גדול, לא שיחקתי.

אוי, נו, למה כתבתי את זה עכשיו? רמיזות מיניות בעוד שלוש, שתיים, אחת...

ג'קס: וואו. תשמרי אותו בתוך המכנסיים, פיליפס. עדיין לא קנית לי ארוחת ערב אפילו.

לקסי: אתה תמיד כזה מקורי?

חיוך קטנטן מתעקל על שפתיי. אני יכולה להריח את הווייב של הפלרטטן שנודף ממנו. אני לא יכולה להתאהב בעוד בחור שבטוח יהרוס אותי. בניתי לי חומות, ושום כמות של כריזמה או שרירים מפוסלים לא תפיל אותן. לא אתן לו להתקרב מספיק כדי לפגוע בי.

ההודעות שלנו הן לא יותר מאשר חילופי דברים משועשעים, תמימים לחלוטין. עבר זמן מאז גבר כלשהו עורר בי עניין, ונחמד להשתעשע קצת. זה כל מה שזה.

לקסי: אתה חושב אי פעם על משהו אחר מלבד סקס?

ג'קס: לא ממש. הלוואי שהיית יכולה לראות את הדברים שאני עושה כרגע.

תשוקה בוערת בי, בהונות רגליי מתכווצות, ופתאום אני רוצה לדעת כל פרט מלוכלך. אני מהדקת את ירכיי זו אל זו כאילו זה יעזור להקל על המתח. גופי יודע מה הוא רוצה, אבל את מוחי לא קל כל־כך לשכנע.

בלילה שבו פגשתי את ג'קס לא ציפיתי בכלל לפגוש מישהו. הסיבה היחידה לכך שהייתי בבר מלכתחילה הייתה ליילה. היא התקשרה וביקשה ממני לפגוש אותה שם אחרי מריבה עם אש, החבר המנוול שלה. בזמן שניסיתי לשכנע אותה לזרוק אותו, הברמן הביא לנו משקאות ופתק מזר מוחלט שישב בצד השני של הבר.

זה היה דמיאן. הוא הבחין בכך שהיא עצובה ואיחל לה יום טוב יותר, ומה היא עשתה? אתם חושבים שהיא אמרה לו תודה? הא! לא. היא שלחה לו אצבע משולשת.

לא יכולתי להאשים אותה. היא הייתה במצב רוח מחורבן בגלל המריבה עם אש.

כשהברמן הצביע על דמיאן, זה היה הרגע שבו ראיתי את ג'קס יושב לידו, לצד גבר נוסף, גבר מושך וכהה שיער, שעכשיו אני יודעת ששמו גייב.

בזרועות שלובות על חזהו הרחב, ג'קס ישב על כיסא בר מסתובב כאילו הוא מלך הסוקר את ממלכתו. לרגע חולף אחד מבטינו התמזגו ברשת מסובכת אחת של חשמל, והחיוך שהיה על פניו רק שנייה לפני כן נעלם.

גופי נמשך אליו. הרגשתי חשופה אפילו שבגדיי עדיין כיסו אותי. הייתי הראשונה שהסיטה מבט. העוצמה הפכה ליותר ממה שהייתי מסוגלת לשאת.

כשליילה ביקשה סליחה כדי ללכת לשירותים, מיהרתי אל דמיאן כדי להתנצל על האצבע המשולשת שכנראה לא הגיע לו לקבל, אבל אם להיות כנה, זה היה רק תירוץ כדי להתבונן יותר מקרוב בגבר שאותו באמת רציתי לראות.

כשהתקרבתי, עיניו הכחולות כבדולח של ג'קס הביטו בפניי ושוטטו על גופי כאילו הן בוחנות ציור, מעריכות כל סנטימטר. פרץ של תשוקה החל להיבנות בין ירכיי והותיר אותי מורעבת ומשתוקקת, מזכיר לי שלא הייתי עם אף גבר כבר שנה, בטח לא עם גבר שנראה כמוהו.

וכן, יכול להיות שגם אני התקשיתי להסיר ממנו את העיניים. חולצת הטי הלבנה שלו עם הכיתוב 'זה שלך' הייתה מתוחה על חזה מוצק וחזק, וגרמה לי להזיל ריר.

ניסיתי להעמיד פנים כאילו לא הייתה לו שום השפעה עליי, והצלחתי בזה עד שהוא שאל אם אני פנויה. אולי הייתי צריכה לשקר, אבל אמרתי כן, והחלפנו מספרי טלפון.

הוא גרם לגוף שלי לצרוח שהוא רוצה זיון, אבל אף פעם לא אודה בכך בפניו מרצוני הטוב. אני לוקחת את זה איתי אל הקבר.

ועכשיו, הנה אנחנו.

הוא התקשר כמה פעמים, וההודעות שלו ממש התחננו שנדבר בטלפון, אבל סירבתי. אני חוששת שאם אשמע שוב את הקול המעושן הזה, אסכים להיפגש איתו, ואז מי יודע מה יקרה.

או־קיי, בסדר, כולנו יודעים מה יקרה. הוא יזיין אותי ואני אתן לו. אני נקרעת כל הזמן בין הרצון שהוא יקרע ממני את הבגדים לבין המחשבה שהלוואי שלא הייתי פוגשת אותו. זה מעגל קסמים, אני חייבת להגיד.

לא יצאתי להרבה דייטים. אלה שגילו התעניינות לא עניינו אותי. הכרחתי את עצמי לתת להם הזדמנות כי ליילה הפצירה בי להיפתח, אבל אחרי הדייט הראשון, לא היה דייט שני. אני מניחה שהלב שלי עדיין נעול בחדר קטן וחשוך, בודד אך מוגן. אני מעדיפה שהוא יישאר שם. שמש זה דבר נעים, עד שהיא שורפת אותך.

לא היה קל להתגבר על מה שאיידן עשה, וזה השפיע עליי ביותר ממובן אחד. לא רק שהוא שבר אותנו, הוא שבר אותי. התחלתי להיות מוטרדת ממחשבות של חוסר ביטחון בכל הנוגע למראה החיצוני שלי ומהרגשה שאני לא ראויה שיאהבו אותי.

לאט־לאט אני מחזירה לעצמי את תחושת הערך העצמי שלי, ממלאת את הריקנות שהוא הותיר אחריו. אני לא מי שהייתי קודם, ואני חושבת שלא אחזור להיות אי פעם, אבל זה בסדר. לפעמים מה שאנחנו יוצרים מהפיסות המפוזרות שמישהו מותיר אחריו הוא הרבה יותר יפה ממה שיכולנו לדמיין לעצמנו.

אחרי שאיידן בגד בי, הוא התקשר אליי במשך חודשים והתחנן בפניי שאקבל אותו בחזרה, ביקש הזדמנות שלא יקבל לעולם. אפילו אימו התקשרה פעמים רבות והשאירה הודעות. היא שאלה מה קרה כי איידן לא היה מוכן לספר לה, לכן החלטתי שאני צריכה. היא נותרה ללא מילים, התנצלה, ולאחר מכן לא שמעתי ממנה יותר. בסופו של דבר גם הוא הפסיק לנסות, וסוף־סוף השתחררתי ממנו, אך לא מהזיכרונות.

נכנסתי לדיכאון אחרי שעזבתי אותו באותו לילה והיה לי קשה לצאת ממנו, אבל בעזרת ליילה, האחיות שלי ואימי הצלחתי, בסופו של דבר. אני לא רוצה אף פעם לחזור אל האישה שהייתי פעם, וזה מה שהרתיע אותי מלמצוא מישהו חדש.

ג'קס לא יוכל אף פעם להיות יותר ממה שזה לא יהיה שאנחנו עכשיו. השתעשעתי ברעיון לשכב איתו רק פעם אחת, פשוט כדי להוציא לי אותו מהראש, אבל זה לא רעיון טוב. משהו קורה בין ליילה לדמיאן והדבר האחרון שאני רוצה זה ליצור סיטואציה מביכה בשבילה על ידי כך שאשכב עם החבר שלו.

אבל כן נוכחתי בדבר אחד מאז נפגשנו, אני צריכה סקס ודחוף. ויברטורים הם נחמדים והכול, אבל שום דבר לא יוכל להחליף את הדבר האמיתי. כל העוצמה הזאת, הכוח, הדחיפה, המשיכה... הגוף שלי מתלהט ואני מהדקת את ירכיי זו לזו כשאני מדמיינת את ג'קס שוקע לתוכי בפעם הראשונה.

הטלפון שלי מזמזם שוב. עוד הודעה מגיעה, מטביעה את המחשבות התאוותניות שלי.

ג'קס: את חושבת על זה, נכון? על הדברים שאעשה לך.

לקסי: אין לי שום מושג על מה אתה מדבר.

ג'קס: כמה פעמים חשבת עליי? כמה פעמים גרמתי לך לגמור? אני מתערב שאני יכול לשפר את המספר הזה פנים אל פנים.

אני נושמת עמוק, מרגישה חום בין רגליי. פטמותיי מזדקרות, משתוקקות אל הפה שלו. אני חייבת לחנוק את התשוקה המתגברת הזאת.

תחשבי על דברים עצובים או מגעילים. מיונז, חולדות, עכבישים, כלבלבים מורעבים. כלבלבים הם חמודים, ג'קס חמוד. לא, ג'קס סקסי בטירוף. טוב, לעזאזל, זה חזר אליי כמו בומרנג.

ג'קס: פעם אחת. תני לי לראות אותך פעם אחת, ואם אחרי זה לא תרצי יותר לראות אותי לעולם, לא אאבק בזה. אף פעם לא אעשה משהו שלא תרגישי איתו בנוח, אני מבטיח. אנחנו יכולים להיות רק ידידים. מה כבר יכול להשתבש?

לקסי: אני יכולה לחשוב על הרבה דברים, חייל.

ג'קס: את לא יכולה לקרוא לי ככה. הראש שלי ישר חוזר אל השוחות.

לקסי: מתי הראש שלך יצא בכלל מהשוחות?

ג'קס: איזו חכמולוגית קטנה. נו, בואי, מה את אומרת? אפילו אעשה כמיטב יכולתי לא לחשוב כל הזמן על סקס איתך.

בבקשה, תזיין אותי. אני מתנשפת. אם הוא היה שומע את המחשבות שלי, הוא היה מגיע לכאן תוך שנייה.

לקסי: תנסה? זה לא נשמע משכנע במיוחד.

ג'קס: את לא יכולה לצפות לניסים, מותק.

הוא שולח עוד הודעה, והפעם אלה פניו המסותתות, פנים שלא ראיתי מאז הלילה שנפגשנו. הלסת הזאת מעוצבת באופן מושלם, עם צל של זיפים בצבע בלונד מלוכלך. הוא מבליט את השפה התחתונה והמלאה שלו בניסיון להיראות עצוב. והעיניים שלו... הן כמו ים רוגע, מסוכנות ומזמינות באותה המידה. אוף, לעזאזל איתך, ג'קס. לפני שאשנה את דעתי, אני שולחת תשובה.

לקסי: בסדר. אנחנו יכולים להיפגש. פעם אחת וזהו זה. אני בטוחה שלא תהיה עצוב מדי אם לא תראה אותי יותר לעולם. אני בטוחה שיש אספקה בלתי מוגבלת של תחתונים שאתה יכול להיכנס לתוכם.

ג'קס: חוץ משלך, כמובן. יש לך טיפים?

לקסי: תתנהג יפה.

ג'קס: אבל זה קשה כל־כך.

ג'קס: משחק המילים מכוון.

אני מחייכת ונושכת את החלק הפנימי של השפה שלי. הוא תמיד מצחיק אותי, וזו הרגשה טובה, להרגיש שוב את החמימות של צחוק אמיתי. הרגשה טובה מדי.

לקסי: אתה עדיין רוצה להיפגש איתי?

ג'קס: את יודעת שכן. מאוד. הלב שלי משתוקק אלייך.

לקסי: איכס. בבקשה, אל תנסה אף פעם לכתוב שירה.

ג'קס: אולי במקום זה אני אשיר לך שיר.

לקסי: אתה שר?

ג'קס: כן, אבל הכישרון שלי בשירה טוב כמו השירה שאני כותב.

לקסי: אז בעצם אתה גרוע בזה?

ג'קס: תפגשי אותי ותגלי. מה דעתך על הערב?

אולי עדיף כבר לגמור עם זה.

לקסי: תאסוף אותי בשבע. אל תאחר.

ג'קס: לא עולה בדעתי.

הוא שולח אימוג'י של ריקוד. אני מנידה בראשי, חיוך נתלה על שפתיי. כל־כך בלתי אפשרי לשנוא אותו. ניסיתי.

אני מניחה את הטלפון על שידת הלילה, לוקחת כרית ומצמידה אותה חזק אל חזי. נשיפה חדה נפלטת מפי. רק ידידים. אנחנו יכולים לעשות את זה, נכון? אל תענו על זה.

החלפתי בגדים כבר עשר פעמים עד עכשיו, אבל מי סופר? היה לי קשה להחליט על התלבושת המתאימה שתאמר מה שאני רוצה. לא אזדיין איתך, אבל אולי אתן לך לנשק אותי.

אני מחליטה על מכנסי ג'ינס צמודים וחולצה לבנה רחבה, ונעליים שטוחות בצבע בז'. עדיין סקסי, אבל יותר יום־יומי, לפחות בשבילי. אני לא ממש בחורה של נעלי ספורט וחולצות טי.

אני עדיין צריכה להוריד כמה קילוגרמים, במיוחד באזור הבטן, לכן אני אוהבת את האופן שבו החולצה הזאת מסתירה את המקום שאני הכי צריכה לכסות. אכלתי הרבה מתוך מתח אחרי שזרקתי על איידן את הטבעת ואני עדיין מנסה להיפטר מההשלכות.

ביפ. ביפ. האינטרקום מזמזם, קוטע את מסיבת השנאה העצמית שלי. וואו, לא יכול להיות שכבר שבע! אני מעיפה מבט אל הממיר של הכבלים. שיט, כן, כבר שבע!

אני ממהרת אל מראת הגוף ומעבירה אצבעות בשערי הבלונדיני והגלי, ואז מוסיפה עוד שכבה של מסקרה, מהר ככל האפשר, ליבי דוהר כאילו הרגע סיימתי ריצת מרתון.

אני לוקחת את תיק הבז' שלי, מכניסה לתוכו את הטלפון, וממהרת ללחוץ על הכפתור ולתת לו לעלות. אני רצה בחזרה אל המראה ומעיפה בעצמי מבט נוסף. זה יספיק.

פעמון הדלת מצלצל, אבל אני לא מצליחה לזוז, ליבי הפועם בחרדה לא מאפשר לי לנוע. אני מרגישה כמו צבי שנלכד באורות דרך של מכונית.

אין לי מושג למה אני עצבנית. הוא כבר ראה אותי בעבר, אז זה לא שהוא יברח או משהו, ואם הוא יברח, זה כנראה לא יהיה כזה רע.

אני עוצמת את עיניי, נושמת נשימה רועדת, ואז משחררת את האוויר. כמה צעדים מהירים מאוחר יותר אני מול הדלת, מסובבת את הידית לפני שאשנה את דעתי.

הוא עומד שם, זרועותיו משולבות על חולצת הטי השחורה שלו, המחבקת את גופו כאילו היא לא רוצה שיסיר אותה ממנו אי פעם. השרירים העבים של זרועותיו מוצגים לראווה, ואני לגמרי מנצלת את זה.

הוא מגחך בשקט. "העיניים שלי כאן למעלה." אני מביטה למעלה ומוצאת חיוך ערמומי על שפתיו. "ובדיוק כשחשבתי שאת לא יכולה להיות יפה יותר, טעיתי."

חום פושט בצווארי ועל לחיי. אני באמת מקווה שהוא לא שם לב.

"אכפת לך אם אשתמש בשירותים שלך?" הוא שואל, עיניו לא עוזבות לרגע את עיניי. זה כאילו הן מוחזקות על ידי כוח מגנטי כלשהו.

אני מתרחקת ממבטו לפני שאלך לאיבוד במעמקיהן. "בטח, אבל הדירה שלי די מבולגנת." הבגדים שמדדתי עדיין זרוקים באי־סדר על מיטתי. אני מקווה שהוא לא יציץ לשם בדרכו לשירותים. אני די בטוחה שלא סגרתי את הדלת.

“לא אכפת לי מבלגן." הוא מחייך, ואני מרגישה את זה בכל מקום. יש לו סוג של חיוך שהגוף שלך לא יכול להתחבא ממנו. לא משנה עד כמה את לא רוצה שהגוף שלך יגיב, הוא יגיב.

אני זזה הצידה כדי לתת לו לעבור. "זה בהמשך המסדרון, קדימה. הדלת האחרונה משמאל."

במקום להיכנס הוא מתקרב אליי, קרוב מדי. עיניו מוצאות את עיניי פעם נוספת והוא רוכן אליי, נשימתו מדגדגת את שפתיי, חום גופו סוגד לגופי. גופי מתחמם וגל של דחיפות מלאת תשוקה הולם בי.

פיו נפתח ולשונו יוצאת ומלקקת את השוליים, קרובה עד כדי סכנה אל פי. אני מרגישה איך אני מתכווצת שם למטה כשהוא מרכין את ראשו ושפתיו כמעט נוגעות בשפתיי, אבל במקום זאת הן נוחתות ברכות על לחיי, רכות כמו נוצה. הנשימות שלי נעשות מאומצות ואני משחררת השתנקות קלה.

הוא נסוג, עיניו מלאות באותו צמא שחולף דרך גופי. אף אחד מאיתנו לא מסיט את מבטו, ואני שוקעת בתוך העיניים הכחולות הזוהרות שלו בלי שום דבר להיאחז בו.

כל המחשבות על למה לא הייתי צריכה להסכים לראות אותו חוזרות אליי. זאת רק תגובה פיזית כלפי בחור שנראה ממש טוב, זה הכול. אני באמת צריכה זיון. נשיקה פשוטה הייתה משפיעה עליי באותו אופן.

הוא משפיל את עיניו לרצפה ונאנח, ונכנס ללא קול פנימה, מותיר אותי משתוקקת לעוד מהדבר שהשאיר מאחור.

ברגע שאני שומעת את דלת השירותים נסגרת, אני ממהרת אל המטבח לקחת בקבוק מים. אני שותה את כל הבקבוק כאילו בעקבות מבט אחד, בעקבות מגע קצר ביותר של שפתיו, כל החיים התדלדלו מתוכי.

אני מניחה את הבקבוק ואוחזת בשיש כדי להרגיע את עצביי. איך תהיה ההרגשה כשהשפתיים האלה יהיו במקומות אחרים? לא, אני אפילו לא הולכת לשם עכשיו.

“לא יכולת להחליט מה ללבוש, הא?"

עיניי מתרחבות באימה. לעזאזל. אפילו לא שמעתי אותו יוצא! אני מסתובבת אליו בשוויון נפש. לא סיפור גדול, רק בחורה שמדדה מיליון תלבושות שונות.

הוא נשען על משקוף דלת חדר השינה שלי, מביט בערמת הבגדים שזרוקים באי־סדר על המיטה.

“כן, אני אדם לא החלטי."

"אני רואה," הוא אומר, שמץ של שעשוע מתגנב לחיוכו. הוא מסתובב ועיניו משוטטות בעצלתיים על גופי, מותירות שביל חורך של חמימות על עורי הסמוק. “אני לא בטוח אם זה היה בשבילי," הוא מצביע על הבגדים, קולו נמוך ורך, "אבל העניין הוא שלא אכפת לי מה את לובשת." אני מנסה לבלוע למרות הגוש שתקוע בגרוני. הוא מתקרב אליי, רוכן אל הפה שלי עד שהשפתיים שלנו נוגעות. "את לא צריכה להשתדל בשבילי אף פעם. בעיניי את תמיד יפה."

רעד עובר בגופי ועיניי נעצמות לשבריר שנייה מעקצוץ פתאומי של דמעות, אלה שאני מנסה להרחיק. אני לא רוצה שהוא ידע עד כמה המילים האלה משמעותיות בעיניי ומה הן עושות לליבי.

שפתיו נשארות קרובות לשפתיי, רק מגע קל ביותר, כאילו הן לא רוצות לעזוב. הוא שואף שאיפה עמוקה, כאילו מושך אליו את הניחוח שלי.

הקרבה של הגוף שלו, המילים האלה, שליטפו אותי במקומות שאף גבר לא נגע בהם כבר זמן מה, הכול כבר יותר מדי. אני טובעת בסוג נואש של הזדקקות. אני הראשונה שמתנתקת. אני רוצה מרחק, כדי לשלוט ברגשותיי.

"את מוכנה?" הוא שואל בקול צרוד, נמנע מעיניי כאילו הרגיש את עוצמת הרגע ממש כמוני.

אני מכחכחת בגרוני. "בטח, בוא נלך."

זה שקר. אני לא מוכנה. אפילו לא קרובה לזה.

מה חשבו הקוראים? 0 ביקורות
המלצות נוספות עבורך
עוד ספרים של אליטה - הוצאה לאור
דיגיטלי35 ₪ 29 ₪
מודפס98 ₪ 49.9 ₪
דיגיטלי70 ₪ 55 ₪
מודפס196 ₪ 70 ₪
דיגיטלי35 ₪ 29 ₪
מודפס98 ₪ 39 ₪
דיגיטלי35 ₪ 29 ₪
מודפס98 ₪ 39 ₪
דיגיטלי35 ₪ 26 ₪
מודפס98 ₪ 39 ₪
דיגיטלי35 ₪ 26 ₪
מודפס98 ₪ 39 ₪
עוד ספרים של ליליאן האריס
דיגיטלי140 ₪ 109 ₪
מודפס392 ₪ 159 ₪
דיגיטלי70 ₪ 29 ₪
מודפס98 ₪ 39 ₪
דיגיטלי70 ₪ 29 ₪
מודפס98 ₪ 39 ₪
דיגיטלי70 ₪ 29 ₪
מודפס98 ₪ 39 ₪
הירשמו לרשימת התפוצה של ביבוקס
Powered by blacknet.co.il