אב יחידני * הזדמנות שנייה * עיירות קטנות

חברי ילדות * חלומות שמתנפצים

נילי קימבר

מייד לאחר שהוא שבר את ליבי עזבתי את דוגווד ליין בלי שום כוונה לחזור. סיפרתי לעצמי סיפורים שהוא בחור רע, שהוא לא מתאים לי, ושלכל דבר יש סיבה, אבל עמוק בפנים ידעתי שזה לא נכון; דיין מאדן היה כל מה שאי פעם רציתי.

הבטחתי לעצמי שדבר לא יעצור אותי בדרכי להגשים את חלומי להיות כתבת ספורט מוערכת, שיבוא יום ואתגאה בכל מה שיזמתי ויצרתי, אבל כשכל חיי מתפרקים אני מוצאת את עצמי חוזרת אל העיירה שממנה ברחתי, מבטיחה לעצמי לעשות הכול כדי להתחמק ממנו, רק שלא הבאתי בחשבון שהוא יימצא בכל מקום.

האם ייתכן שדבר לא השתנה ודיין מאדן הוא עדיין כל מה שאני רוצה?

דיין מאדן

היינו הזוג הזה, שכולם רצו להיות כמותו, אבל היא רצתה לנסוע לעיר הגדולה ולהגשים את עצמה, ואני רציתי להישאר בדוגווד ליין ולהצליח לבסס את עצמי בעסק שאבי העביר לי.

לא יכולתי להיות זה שעומד בדרכה, ולכן נפרדתי ממנה. חשבתי שזה לטובתה, וריסקתי את ליבה וגם את ליבי, ואם כל זה לא מספיק, עד מהרה הפכתי אב יחידני. השנים חלפו ולעיתים השתעשעתי במחשבה שהתגברתי עליה, אבל עמוק בפנים ידעתי שלא. ניסיתי, אני לא יכול לומר אחרת, אבל נילי קימבר הייתה עבורי עקב אכילס. הסדק בשריון שלי.

נפלתי הרבה פעמים. לפעמים זה כאב ולפעמים פחות, לפעמים זה צילק ולפעמים לא, אבל הפעם לא התכוונתי להניח לדבר להפיל אותי שוב, אלא אם כן מדובר בליפול לרגליה.

בחירה מאת מחברת רבי המכר של USA Today אדריאנה לוק הוא רומן עכשווי שנון ושובה לב על אהבה ראשונה שמפסיקה טרם עת, אבל מפגש מחודש מצית אותה כמו אש בשדה קוצים.

זה הספר הראשון בסדרת אהבה בדוגווד ליין. ספרים נוספים בסדרה: תסבוכת וצרות, יצאו לאור בהוצאת אדל.

פרק 1

נילי

"אתה בטח צוחק עליי."

אני לוחצת על הבלמים, והמכונית השכורה הקטנה שלי, שלא גדולה בהרבה מקופסת קרקרים, מאטה לכדי עצירה מוחלטת. באמצע הכביש, בדיוק במקום שבו היו אמורים להיות פסים צהובים, אם הייתה זו עיירה שבה מתגוררים יותר מאלף איש, שוכב כלב המרים את ראשו. אני צופרת לו, והוא מניח את ראשו בחזרה ומפהק.

"חכי רגע, גרייס." אני נאנחת ומרחיקה את הטלפון מהאוזן. כשהחלון גולש מטה והשמש שוטפת את פניי אני תוהה במעורפל מתי בפעם האחרונה ראיתי בוקר כה בהיר. השמש לא זורחת ככה בניו יורק.

אני מוציאה את ראשי מהחלון. "קדימה, בלו. זוז!"

הוא לא זז. הוא אפילו לא טורח למצמץ.

"מי זה בלו?" שואלת גרייס. "בלו כמו הצבע? כחול?"

"הוא כלב."

"חשבתי שאת במכונית שלך."

"אני במכונית," אני רוטנת. "בלו, בחייך, כלב. זוז מהדרך. בבקשה?"

"למה את מנהלת משא ומתן עם כלב?"

אני מתעלמת ממנה, מתבוננת בבלו המפהק בעצלתיים ואז עוצם את עיניו בלי לחשוב עוד על בקשתי. פרוותו זרועה אפור, עיניו שמוטות יותר מאשר בתקופה שהיינו מרימים אותו אל חלקו האחורי של הטנדר ונוסעים איתו למשך כל סוף השבוע. זה די עצוב.

"בסדר," אני אומרת, מזעיפה פנים, "איך שאתה רוצה." אני מנווטת את הרכב סביבו ומתקדמת.

"אני לא מאמינה שדיברת הרגע עם כלב," אומרת גרייס. "את בטנסי שתים־עשרה שעות בערך, וכבר את מאבדת את השפיות."

"כמה מתוק מצידך לרמוז שעדיין יש לי שכל."

שתיקה ארוכה משתררת בינינו כשאני עוצרת בתמרור 'עצור'.

כשגרייס הורידה אותי בשדה התעופה אתמול בלילה כדי שאתפוס את טיסת הלילה לטנסי, דמעותיי הכתימו במריחות מסקרה את הז'קט החדש שלה. זו הייתה הפעם הראשונה שהיא ראתה אותי בוכה בכל השנים שאנו חברות. בכי הוא משהו שאני לא טובה בו. שנים של תחרויות התעמלות חישלו אותי מלבכות בקלות.

"אני יודעת שעדיין יש לך שכל," מלגלגת גרייס. "ואני יודעת שאת בסדר, אפילו כשאת לא, מפני שאת אחת הנשים החזקות ביותר שאני מכירה, אם כי אני מודה שהדמעות שלך אתמול בלילה די בלבלו אותי."

"אה, בטח. ברור שמדובר בך." אני מנידה בראשי. הלוואי שהיינו מנהלות את הדיון הזה כשאנחנו יושבות ושותות קפה ולא בטלפון.

"לא התכוונתי לזה ככה."

"אל תדאגי בקשר לזה. יותר מכול דבר אחר, זה היה בכי של כעס." אני מורידה את מגן השמש, משתמשת בקצת יותר כוח מכפי שצריך ומאיצה בעודי חוצה את הצומת. "הדמעות נגמרו."

"הן לא חייבות להיגמר, ומותר לך להתעצבן. רק תבטיחי לי שאת בסדר."

אני שוקלת את העניין. יהיה קל כל‏־כך להיות לא בסדר כרגע; אני מובטלת, שכר הדירה שלי בניו יורק נוראי והתפטרתי מהעבודה בלי לחשוב על זה ואפילו אין לי תוכנית גיבוי.

ואני כאן, במקום היחיד שממנו נמנעתי מהיום שעזבתי.

אני חולפת על פני עצי האורן ואין חמיצות בבטני על כך שחזרתי לדוגווד ליין. גם אין בי חרטה על שרכשתי כרטיס טיסה אתמול בלילה וקפצתי על מטוס כדי לחזור הביתה וזאת תוך כדי שהחלטתי לא לספר לאימא שלי עד שאנחת. ציפיתי לפחות לאחת מהן, וזה מבלבל.

"אני לא בסדר בשום אופן, אבל הבוקר המצב טוב יותר." אני מושכת בכתפי, מנסה למצוא דרך לנמק זאת. "את יודעת מה אומרים, אור השמש מביא איתו הזדמנויות."

"אממ... אף אחד לא אומר את זה."

"אז הם צריכים."

"אם השמש הדרומית מרפאת בעיות מהר כל־כך, אני בדרך."

אני מאיטה כדי לפנות. "הבעיות שלי לא נפתרו, אבל יש משהו באוויר כאן. הוא מטהר את הנשמה או משהו כזה."

היא צוחקת. "אני אקח את הקרדיט על הטיהור הזה שלך מפני שלטוס הביתה היה הרעיון שלי. אני זו שיש לה רעיונות טובים."

"בקושי. בגלל העצה האחרונה שלך קיבלתי אזהרה מאבטחת המלון היוקרתי שבמרכז העיר."

"כדאי שתקשיבי לי יותר. אני מבטיחה שיהיו לך חיוכים רבים יותר, אור שמש, ואולי הרבה יותר סקס. סקס מעולה."

"אלוהים יודע שאני צריכה יותר מכל אלה, אבל לא היה לי זמן אליהם לפני שהחלטתי להיכנס למשרד של הבוס שלי ולהתפטר כמו איזו נסיכה שלא צריכה כסף, ועכשיו בכלל אין לי זמן אליהם."

"יש לך זמן למה שאת מפנה זמן. עלינו לזכור שיש עשרים וארבע שעות ביממה, ואם נהיה בוסיות בניו יורק, יהיה עלינו לנצל את כל עשרים וארבע השעות."

רק מלשמוע את הדברים שלה אני מרגישה כאילו משקל רב מכביד על כתפיי. "אני יודעת. את צודקת. אני חייבת לוותר על ארבע שעות השינה שאני ישנה בלילה ולהתנהל לפי לוח שנה חברתי." אני בוכה לנוכח הרעיון. "אני מבינה עכשיו למה יש נשים רודפות בצע. אם הייתי יוצאת עם הברוקר מהמעדנייה, לא הייתי מודאגת."

"לא. בלי ברוקרים." הקו מתעמעם לפתע. "חכי רגע, נילי."

קולה מתערבב עם אחר, מתגבר ואז מתרכך לפני שהיא שבה אליי. "מצטערת. הם מנסים להימנע מלפרסם את המאמר שלי בנוגע לטניס נשים ואילו אני עומדת על שלי. זה המאמר הכי טוב שכתבתי אי פעם."

הקו מתעמעם שוב ומחשבותיי נודדות ליצירה האחרונה שכתבתי עבור מגזין הספורט שאני עובדת בו. בעצם שעבדתי בו. המאמר עקב אחר שחקן כדורגל בקולג' שהגיע מכלום וזכה בעמדת שוער ראשון בבית ספר מובחר. סיפור על עבודה קשה ועל התגברות על מכשולים, מסוג הסיפורים שנשמתי השתוקקה להם.

הכתבה הזאת היא מהסוג שכדי לכתוב אותו נעשיתי עיתונאית ספורט.

זה היה סיפור מושלם לפתוח איתו את החטיבה החדשה במגזין.

אני מכריחה את עצמי לבלוע רוק בניסיון להקהות את הטעם המר שבפי ומפנה את תשומת ליבי לחברה שלי.

"את עדיין כאן?" גרייס שואלת.

"כן."

"בסדר. הייתי צריכה להעלות בפני הבנים מופע קטן של 'הביצים שלי גדולות משלך'. את יודעת איך זה." היא נאנחת. "אני אוהבת שהם חושבים שהם יכולים להחליט החלטות בלי לכלול אותי. מטומטמים."

זה פוגע בנקודה רגישה. אני מכריחה את עצמי לבלוע שוב. "לגמרי."

גרייס כנראה שומעת את הרעד הקל בקולי כי הטון שלה יורד. "את יודעת מה? בואי נשנה את נושא השיחה הזאת."

"זה בסדר," אני מבטיחה. "מותר לך לדבר על העבודה שלך."

היא מתעלמת ממני. "אני תקועה בעבודה, מתעסקת בפוליטיקה משרדית וחולמת על חופשה ואילו את, חברתי, את חופשייה. את צריכה לגמרי ליהנות מזה למשך כמה ימים."

"ליהנות מזה בדוגווד ליין הישנה והטובה," אני אומרת וצוחקת בעודי חולפת על פני בניין קטן הצבוע צהוב, גגו מטולא. "אולי אני אכנס לחנות הפיתיונות ואספור תולעים."

"תולעים? דוחה. אבל אם חושבים על זה, אני בטוחה שיש שם גברים כפריים נחמדים, כנראה אפילו כאלה שלובשים חולצות פלנל."

"פלנל?" אני צוחקת. "זה מקורי."

"כן, פלנל. התפקיד שלך הוא למצוא גבר כפרי ולוהט שלובש פלנל ולהתגלגל איתו באיזו ערמת חציר. לשתות קצת לימונדה. לנסוע בטנדר ישן. תעשי את הדברים שעושים שם ותשכחי מהכול למשך כמה ימים. בינתיים אני אעבוד כאן על כמה עניינים."

רוחי שוקעת, ממש כמו שהשמש שוקעת מאחורי העננים. חיי בניו יורק עיגנו את תפקידי במגזין. כל השגרה שלי סבבה סביב העבודה שלי. הסיפורים. האנשים.

אני מתכווצת לנוכח המצב החדש. להתחיל מחדש, מאפס, ולדבוק באנרגיה ובהרגשה הטובה שמקורה באוויר ובניחוח האורנים. "תזכירי לי שוב שלא סתם דפקתי את החיים שלי."

"תפסיקי עם זה," מזהירה גרייס. "לא דפקת כלום, והכול יסתדר על הצד הטוב ביותר. אני יודעת את זה."

"אני מקווה, אבל להיות עם גבר דווקא עכשיו, כשהאדרנלין התפוגג..." אני מנסה לצחוק, להתייחס למצב כאל בדיחה, אבל שום קול לא יוצא מפי.

"תראי, יש לי חברים בעלי מעמד. להשיג לך עבודה יהיה קשה כמו המוזיקאי ששכבתי איתו אתמול, ותאמיני לי, זה דבר טוב עבורך."

"אני מבינה שהוא לא היה מדהים מאחר שאת מכנה אותו במקצוע שבו הוא עוסק ולא בשמו."

"הוא אמר לי ששמו גבריאל, אבל מאחר שאמרתי לו ששמי לידיה, מי יודע אם זה נכון? ועכשיו את מסיחה את דעתי." היא צועקת על מישהו לפני שהיא חוזרת לטלפון. "יש לי רשימה של אנשים שאתקשר אליהם השבוע כדי לראות אם מישהו מחפש עיתונאית ספורט מבריקה."

אצבעותיי אוחזות בהגה. גרייס היא כמו כלב ציד. ברגע שהיא מכוונת מטרה, אין דרך חזרה. נפגשנו לפני כמה שנים בכנס והבנו ששתינו גרות בניו יורק, וממש קרוב זו לזו. התחברנו בזכות קופסאות דגנים, סרטים המוקרנים בשעות אחר הצהריים ונקניקיות. גרייס החליטה שאנחנו חברות, וזהו. אני אוהבת אותה בזכות זה.

"אני יודעת שאת רוצה לעזור," אני אומרת, "אבל אני אמצא משהו. הבוקר כבר שלחתי קורות חיים לכמה מקומות. אני מטפלת בזה."

"בסדר, אבל לא תוכלי להאשים אותי אם משהו פשוט ייפול לחיקי בזמן שאת בחופשה."

"לא הייתי קוראת לזה חופשה," אני מציינת. "יותר כמו הזדמנות לראות את אימא שלי."

"טוב, אני עדיין חושבת שאת צריכה להפיק מזה את המיטב. רק אל תתאהבי יותר מדי בעיירה שבה נולדת כי את לא עוזבת אותי."

אני נוסעת במרכז העיירה, סופגת את מראות הבניינים הישנים והילדים הרוכבים על אופניהם על המדרכות. אין בתי קפה, אין שורות של מסעדות. הניקוי היבש הקרוב ביותר נמצא במרחק שתי עיירות מכאן, ואם את רוצה נייר טואלט איכותי יותר מהנייר הזול שנמכר כאן, אין לך מזל. שום דבר לא השתנה בעשור שלא הייתי פה. לא באופן פיזי, בכל מקרה. הבטן שלי שוקעת כשאני חושבת על האנשים ועל הדברים שנמנעתי מהם כל חיי הבוגרים, ורוחי נופלת כשאני מהרהרת בנושאים שאסרתי על אימי אפילו להזכיר לאורך השנים.

אני מנערת אותם מראשי ונאנחת. "תסמכי עליי. אני לא אתאהב במקום הזה. אני אהיה בבית לפני שתרגישי."

"למה? מה רע בדוגווד ליין, טנסי?" היא שואלת במבטא הדרומי הטוב ביותר שלה.

"בתור בחורה מניו יורק, הניסיון שלך לדבר במבטא דרומי הוא פתטי."

"אני אעבוד על זה. עכשיו ספרי לי מה את רואה. אני רוצה להצליח לדמיין ככה שתהיה לי תמונה מלאה, ואם הסיפור הזה יכלול פלנל, זה יהיה בונוס."

אני מביטה אל הבניין הראשון מימיני. "הבניין שבו הדואר נבנה לפני מאה שנה, והוא זקוק לשכבת צבע חדשה כבר עשרים שנים לפחות." אני מאותתת. "מעבר לרחוב נמצאת כנסייה שכדורי רובי 'מוסקט' הותירו חורים בצריח מגדל הפעמון שלה עוד בימי מלחמת האזרחים."

"את צוחקת."

"אני חוששת שלא," אני אומרת לה. "חביות הוויסקי שהושכבו בצד הרחוב הראשי מלאות פרחי אמנון ותמר, וזאת מפני שבשנה ששתלו אותם קבוצת הכדורגל של התיכון עלתה לגמר המדינה. זה מעולם לא נשמע לי הגיוני כי הם הפסידו, אבל נראה שזה קרוב מספיק ואף אחד לא רצה לנדנד את הסירה. אמונות טפלות וכל זה."

גרייס נושאת מונולוג רק כדי לשמוע את המבטא החדש שלה בזמן שאני חולפת על פני דוגווד ליין. כוסות קלקר עם כיתוב 'מזל טוב לקבוצת הכדורסל' תלויות על שרשרת המוצמדת לגדר שמקיפה את בית הספר התיכון.

"בסדר. אני עוצרת עכשיו ב'קפה דוגווד'. זה המקום היחיד בעיירה שבו את יכולה להשיג כוס קפה, מלבד תחנת הדלק, אבל אפילו אני לא נואשת עד כדי כך."

"אין לאימא שלך מכונת קפה?"

"אימא שלי התחילה לשתות קפה נטול קפאין." אני מתכווצת ומדוממת את המנוע. "אני מרגישה כאילו אני אפילו לא מכירה אותה."

"אה. בסדר. תתקשרי אליי מאוחר יותר."

"להתראות, חברה."

שערי הבלונדיני אסוף על ראשי ופניי נטולות איפור, למעט מעט מסקרה, כשאני מתקדמת לעבר דלת הכניסה לבית הקפה. אני עולה אל המרפסת וכמעט נתקלת במשהו.

"וואו," אני אומרת וזזה מהדרך כשילדה קטנה מסיימת את תרגיל ההתעמלות שלה. "זה די טוב."

היא מסתובבת להביט בי, שערה שצבעו בלונד־תות והנמשים הפזורים על גשר אפה מזכירים לי גרסה צעירה יותר של עצמי. חיוך מרים את לחייה.

"זה כל מה שמותר לי לעשות כאן בחוץ," היא אומרת ומיישרת את החולצה בצבע לבנדר שלגופה, שבחזיתה כתוב באותיות זהב 'אריאל'. "המטפלת שלי אומרת שאני אפתח את הראש והיא תצטרך לקחת אותי כדי שיתפרו את הפצע. היו לך פעם תפרים?"

"לא," אני אומרת וצוחקת על האופן שבו האף הקטן שלה מתרומם כמו זה של ארנב. "ולך?"

"פעם. נפלתי מהטרמפולינה ופתחתי את צד הרגל. יכולתי לראות את העצמות שלי," היא אומרת וקולה הופך חורש מזימות, "זה היה מגעיל כל־כך."

"זה מגעיל."

היא מביטה בי, עיניה הכחולות והבוהקות נוצצות. יש בה קלילות שמושכת אותי, מעין קסם, אלמנט כריזמטי שבמשך כל חיי הרגשתי רק אצל קומץ אנשים. לרוב האנשים אין את זה, אבל לה יש.

היא מושכת בכתפה ומסיטה ממנו את שערה. "קיבלתי הרבה גלידה לארוחת הערב, אז זה לא היה דבר רע לגמרי."

"גלידה מרפאת הכול."

"כן. והרגל שלי חזקה מתמיד. אני כמעט יכולה לעשות גשר לאחור ללא עזרה."

עכשיו היא מדברת בשפה שלי.

אני מגחכת. "זה מגניב. גם לי נדרש הרבה מאוד זמן כדי להצליח לעשות גשר לאחור. אני חושבת שהייתי כמעט בת שתים־עשרה."

"טוב, אני כמעט בת עשר. לא היית גדולה ממני בהרבה, אבל אני עושה את זה מגיל שלוש."

אני מחניקה צחקוק ומהנהנת. "את מתאמנת ב'אריאל'?"

"כן. מופע הקיץ מתקרב. הוא עומד להיות מדהים. מיס אריאל אומרת שהוא הטוב ביותר אי פעם!"

הגאווה בקולה פוגעת בליבי. מופע הקיץ הוא הדבר הגדול ביותר שיש לעיירה הזאת להציע. כשהייתי ילדה קטנה זה התחיל בתור מופע ריקודים. כעת המופע מתרחש במשך סוף שבוע שלם ויש בו מופעי התעמלות, ריקודים ומצעד. אנשים מגיעים מכל רחבי המדינה כדי לתמוך בעמותות הצדקה לילדים ש'אריאל' מטפחת. מדובר בגולת הכותרת של כל העיירה.

"כדאי שתבואי," היא מתעקשת.

"אני אשתדל."

דלת בית הקפה נפתחת ואישה בעלת שיער שחור וארוך ושפתיים מבריקות מחייכת וצועדת אל המרפסת. "את מוכנה, שובבה?" היא מסתובבת ורואה אותי עומדת ליד החלונות. "הו, שלום. לא ראיתי אותך."

"אל דאגה," אני אומרת, "רק באתי לשתות קפה ונקלעתי לשיחה על מופע הקיץ עם..."

"מיה," מצייצת הילדה הקטנה.

"עם מיה," אני מוסיפה. "נשמע שהמופע עומד להיות מעולה."

האישה מהנהנת ומביטה אל הילדה. "זה יהיה לא בסדר להגיד שאני אשמח כשזה ייגמר?"

"כן," אני והילדה הקטנה אומרות יחד וגורמות לה לצחוק.

"טוב, אז אשמור את זה לעצמי," היא מתבדחת. "את מוכנה לקצת עבודה?"

מיה מהנהנת.

"שיהיה לכן יום טוב," אני אומרת להן ומושיטה יד אל הדלת.

"גם לך," קוראת הגברת מעבר לכתפה.

"להתראות!" הילדה הקטנה מנופפת לי כשהן נכנסות לחניון.

אני מושכת בידית הדלת ונכנסת, וריחות של בייקון ושל סירופ מתוק עומדים באוויר. פטפוטי הלקוחות הנותרים המספרים סיפורים מתערבבים ברעשי כלי הכסף המקרקשים וברחשים העולים מהמטבח.

להיכנס לבית הקפה הקטן והנעים הזה זה כמו לפסוע צעד לאחור בזמן. הקירות צבועים באותו צבע לבן המוכתם בנגיעות של צהוב שנוצרו לנוכח הטיגונים שמאחור. שורות של כיסאות בצבע כחול כפרי נשענים על ארבעת הקירות של פינת האוכל. בר מפריד בין החלק הקדמי לאזור המטבח וכיסאות בר מרופדים בעור מלאכותי בצבע חום שמתפצח כשיושבים עליהם, או לפחות אני מניחה שזה עדיין כך.

הקופה משמיעה צלצול כשאני כופה על רגליי לצעוד קדימה לעבר הבר. אני לא מסתכלת על אף אחד. אני רק צריכה קפה.

אני פוסעת צעד נוסף לעבר הדלפק ועוצרת. הירך שלי מתנגשת בשולחן, והמלחייה והפלפלייה מקרקשים על השולחן.

עיניים שצבען כצבע העלים בתחילת האביב תופסות את מבטי ממרחק כמה מטרים. הן בצבע ירוק בהיר כל־כך, תוסס כל־כך, מוכר כל־כך.

או, לעזאזל.