הקרבה

ג’וליה ג’נטרי

חיי השתנו לעד בלילה שבו בעלי מת. נותרתי עם לב שבור לרסיסים, ערמה של חובות לתשלום ובת. אני לא רוצה להזדקק לעזרתם של אנשים, בייחוד לא לעזרתו של אחיו הצעיר של בעלי המת, קרו ג’נטרי, שהיה אהבתי הראשונה והגבר שאכזב אותי בכל פעם שאי פעם נזקקתי לו, אבל כאשר הטרגדיה מרחפת מעל ראשי בפעם השנייה, ייתכן שקרו הוא האדם היחיד בעולם שיכול להציל אותנו.

קרו ג’נטרי

חיי השתנו לעד בלילה שבו אחי מת. נותרתי עם לא הרבה יותר ממצפון מיוסר וערמה של טעויות. לקחתי על עצמי לטפל בג’וליה, אלמנתו של אחי, ובבתם המשותפת. אני יודע שהיא הייתה מעדיפה לא לראות אותי שוב אי פעם ובטח שאינה מעוניינת בעזרתי, אבל היא תקבל אותה, על אפה ועל חמתה.

כאשר אסון נוסף מכה בנו, ניתנת לי ההזדמנות לכפר על מעשיי, ולו במעט. כדי לעשות זאת אצטרך להקריב את הכול, אבל הפעם אני לא אאכזב אותה, גם אם זה יעלה לי בחיי.

הקרבה מאת סופרת רבי המכר אדריאנה לוק הוא רומן עכשווי וכובש לבבות העוסק בשאלה כמה רחוק יהיה מוכן ללכת אדם כדי להציל את היקרים לו מכול? גם בסיכון שהוא עלול לשלם בחייו. הספר נכנס לרשימות רבי המכר של עיתון USA Today.

פרק 1

קרוּ

צלילי הריסוק של הקרח נשמעים מתחת למגפיי ונשימותיי יוצרות ענני אדים המתרחקים מגופי.

אני מרכין את הראש, שולף את הקפוצ'ון מתחת למעיל ומכסה את פניי. אני מהדק את שקית הנייר מתחת לזרועי ומקווה ששום דבר לא יתפזר על האספלט הרטוב. שאריות השלג האחרון נערמות מתחת לעצים, בצילם של בנייני הדירות המתנשאים מעל.

השכונה שוקקת למרות הקור המקפיא. אנשים יושבים במרפסות הדירות שלהם, חלקם שואפים משהו שבטוח איננו סתם טבק. עשן מיתמר מארובות של כמה בתים פרטיים באזור. רובם מוזנחים, כמעט מתמוטטים אל תוך האדמה.

אני חורק שיניים.

אני שונא את זה שהן גרות פה.

הבית מתחיל להתגלות לעיניי. כיסא עץ ניצב מימין לדלת, מעוטר בכרית מפוספסת באדום ובצהוב. המדרגות למרפסת רעועות ועליי לדלג מעל המדרגה השנייה. אני בטוח שאם אדרוך עליה אפול פנימה. אני מעווה את פניי ומזכיר לעצמי להתקשר לבעל הבית שלה. לחרא הזה לא אכפת מהמקום הזה עכשיו, אבל הוא יעשה את מה שצריך להיעשות, ואני אוודא שזה יקרה.

אני הולם על הדלת באגרוף. קור מטורף, אפילו יחסית לבוסטון בסוף פברואר. היה יום סבלות ארוך במספנה. בצהריים התחמם מעט, אבל עכשיו, כשהשמש שוקעת, הקור פורץ מבעד למעיל. אני מקרב את ידיי אל פי ומשפשף אותן זו בזו תוך שאני נושף עליהן אוויר חם.

אני דופק שוב, בחוסר סבלנות. אני שומע מוזיקה מעברם השני של לוחות העץ. שיר של מארון 5, שאותו היא תמיד אהבה.

אני שומע המולה מכיוון הבית השכן, משהו שנשמע כמו חתיכת עץ שמכה במשהו ולאחר מכן צרחה.

קפוא ועצבני, אני מסובב את הידית במחשבה שאם היא תשמע את הצלילים היא תיכנע ותפתח את הדלת. שרירי הלסת שלי מתהדקים כשהדלת נפתחת. קילופי צבע נופלים על הרצפה.

מה, לעזאזל, היא חושבת לעצמה?

אני נכנס, מסיר את הקפוצ'ון מהראש וסורק את המטבח. המוזיקה בוקעת מהטלפון שלה, המונח על הדלפק. סיר מבעבע על הכיריים הישנות. אני שם לב שהכיור מלא בכלים וזה לא מתאים לה. היא בדרך כלל קפדנית מאוד ומטפלת בכל מה שהיא יכולה לשלוט בו. זה לפעמים מעצבן, אבל אני מתאר לעצמי שזו התגובה שלה לכל מה שקורה בחיים שלה שעליו אין לה שליטה.

אני מניח את השקית על השולחן וסל התפוחים שנמצא עליו רועד. כשהיא מגיחה מבעד לפינה, עיניה החומות מתרחבות והיא נאחזת במשקוף בבהלה ביד אחת ואת השנייה מניחה על לוח ליבה. "לעזאזל, קרו!" ג'וליה אומרת. בשנייה לאחר מכן כתפיה נרגעות ואנחה קלה בורחת מבין שפתיה. אני אופטימי אבל זהיר – אולי היא מרגישה הקלה כשהיא רואה אותי, אבל זה לא מחזיק מעמד הרבה זמן.

היא זוקפת את כתפיה ומצרה את עיניה. אני לא יודע מה היא חושבת שזה אמור לעשות לי, אבל זה לא עושה לי כלום. ממש לא אכפת לי.

"תנעלי את הדלת המזוינת שלך," אני גוער, מחזיר לה מבט דומה. "יש לך מזל שאני לא איזה מניאק מאחת הדירות פה בשכונה."

"מזל שזה אתה." ציניות נוטפת מקולה בזמן שהיא מנענעת את ראשה ותלתליה הארוכים והשחורים מתנדנדים מצד לצד. היא הולכת אל עבר הכיריים ומכבה את המוזיקה.

אני מכה בשקית הנייר בגב ידי והיא קופצת. "הבאתי לך כמה דברים."

"תפסיק להביא לי דברים."

היא נותרת עם הגב אליי, מרימה מכסה ומניחה אותו על הסיר. אני יודע שהיא לא שמחה לראות אותי כי היא אף פעם לא שמחה לראות אותי.

בעיה שלה.

"איפה הקופיפה?" אני שואל.

"בסלון."

המילים שלה נשמעות שטוחות, אבל אני רגיל לזה. אני לא מצפה ממנה ליותר.

אני לא יכול.

"אברלי! בואי הנה, מותק!" היא קוראת.

זה כזה דבר טבעי, אימא שקוראת לילדה שלה לאכול ארוחת ערב. נראה כמו עניין שגרתי בחיים נורמליים, אבל אני יודע את האמת. מראה עיניים עלול להטעות, ובכל זאת אני נהנה מרגע ההונאה.

אני אקח כל מה שאני יכול לקבל.

כמה שניות מאוחר יותר, כפות רגליים קטנות רצות אל תוך המטבח. "דוד קרו!"

אני כורע על ברך אחת לקראתה בזמן שהיא רצה אליי, שערה השחור גולש מאחורי גבה.

"דוד קרו!" היא צועקת שוב ונופלת אל תוך זרועותיי, קוברת את פניה במעילי הקר. אני תופס ברוכסן ומושך כלפי מטה מחשש שהברזל הקפוא יצרוב את פניה הקטנות. שפתיי מוצאות את המצח שלה כשהיא כורכת את זרועותיה סביבי. אני אוחז בה, מלטף את שערה השחור ונושם את ריח המסטיק שמאפיין את האחיינית הקטנה שלי. "מה שלומך, קופיפה קטנה?"

"אני בסדר," היא מצחקקת, זזה לאחור ומביטה בי בציפייה. "הבאת לי משהו?"

"אברלי ניקול!" ג'וליה נוזפת בה, "איפה הנימוס?"

"אבל זה דוד קרו." היא ממצמצת אל אימה, שמגלגלת את עיניה בתגובה. "הבאת לי משהו, לא?" היא מביטה בי שוב בחיוך.

לעולם לא אצליח לומר 'לא' לילדה הזאת. היא תוכל לבקש ממני להוריד עבורה את הירח וכבר אמצא דרך לעשות זאת. "ברור שהבאתי לך משהו."

אברלי מצחקקת וקופצת, זרועותיה משולבות על חולצת הטינקרבל שהיא לובשת. אני מושיט יד אל השקית, מגשש בין הדברים ושולף ממנה חוברת צביעה וקופסת צבעים. אין לי מושג על מה התמונות, אבל זו החוברת היחידה שהייתה בחנות.

"יש!" היא צווחת ומחזיקה באוויר את מה שהבאתי לה כדי שג'וליה תוכל לראות. "תודה! אצבע משהו יפה בשבילך כדי שתוכל לתלות אותו בבית."

"בבקשה." אני מביט בה ומהנהן כדי שתדע שהסיכום בינינו עדיין תקף. היא מנסה לקרוץ אליי, אבל היא ממצמצת כמה פעמים. אני מתאפק שלא לצחוק. ברגע שג'וליה מסובבת את הגב אני נותן לה טופי בננה והיא מנשקת לי את הלחי. היא משתדלת להתגנב בחזרה אל הסלון כדי לא להיתפס עם ממתק לפני הארוחה.

אני מביט בה כשהיא הולכת. שערה, ארוך וכהה כמו של אימה, מגיע כבר כמעט עד מותניה. היא דומה לג'וליה כל־כך. גם לה יש פנים בצורת לב, עצמות לחיים גבוהות וחן.

למרות זאת, יש הרבה דברים באברלי שמזכירים את אחי. היא גבוהה כמו גייג', גבוהה בהרבה מחבריה בני גילה. עיניה באותו הצבע כמו שלו; כמו השמיים מעל המפרץ ביום בהיר.

 אבל הדבר שהכי מזכיר לי את אחי הוא הנשמה של אברלי. בדיוק כמו גייג', אברלי חכמה לגילה. היא חכמה בטירוף, ככל הנראה אפילו יותר מכפי שאני הייתי בשנות העשרים שלי.

אחי אהב אותה כל־כך.

אני משחרר אנחה ונשען על המקרר החבוט.

ג'וליה מתעלמת ממני ומתפעלת את הכיריים. היא אספה את שערה ואני רואה את המתח בכתפיה וביציבתה המתקוממת. היא נראתה ככה בתיכון, כשהייתה באה אלינו הביתה לאחר שרבה עם הוריה החלאות. אני שונא לראות את זה עכשיו, בדיוק כפי שנאתי את זה אז. ההבדל היחיד הוא שעכשיו אני יכול להאשים בזה רק את עצמי.

"את בסדר?" אני שואל, תוהה אם היא תענה לי בכלל. לפעמים היא עונה, לפעמים לא.

עברו שנתיים ארוכות מאז העולמות שלנו התרסקו, אבל הגענו לסוג של הסכמה שבשתיקה. אני למדתי לחיות עם העובדה שהיא תשנא אותי עד סוף ימיה. היא למדה לחיות עם העובדה שאני לא מתכוון ללכת לשום מקום.

התקדמנו קצת עם הזמן. היא לא מאיימת עליי בצו מניעה יותר. אני לא מתעצבן עליה כשהיא מסרבת לשתף פעולה. אני עושה את מה שאני עושה והיא מתעצבנת, אבל מקבלת את זה.

זו התקדמות.

"ג'ולס?" אני שואל שוב, מביט בה בזהירות. בדרך כלל אני לא לוחץ, אני רק מביא את מה שיש לי להביא והולך. אבל היום, היא נראית מדוכדכת יותר. אני יודע שהשבוע היא בטח מתגעגעת אליו יותר מהרגיל, מפני שגם אני מרגיש ככה. זה גורם לי לרצות ללכת לשתות, אבל אני לא יכול לעזוב אותה בלי לדעת שהיא בסדר. אני חייב לה לפחות את זה. "את בסדר?"

אני רואה אותה מניחה את הכף ומרכינה את הראש. אני מכין את עצמי ללא ידוע.

"מעולה."

קולה נמוך ואני כמעט לא שומע אותה. היא תופסת בדלפק משני צידי הכיריים ולא זזה. אני נושך את השפה ומביט בה, מחכה שהיא תיתן לי איזושהי אינדיקציה על מה היא חושבת. היא לא משחררת שום רמז. "צריכה משהו?"

"לא, קרו." היא מסתובבת לעברי. "אני לא צריכה כלום." עיניה בוערות ברגש כלשהו שאני לא מצליח להבין מהו. "גם לא הייתי צריכה שתחליף לי את הצמיגים הבוקר."

"על מה את מדברת?" אני שואל בתמימות. אני יודע שהיא תקרע אותי על זה, אבל זה לא כאילו הייתה לי ברירה. אני לא יכול לתת לה להסתכן ולהסיע את אברלי במכונית בעלת צמיגים שחוקים.

"אז לא אתה היית זה ששלח את ויל למשרד שלי הבוקר כדי שייקח את הרכב שלי? נחמד מצידו לבקש את המפתחות שלי מול חצי מחלקה. מהלך יפה. איך הייתי אמורה להתווכח איתו מול כולם בלי לעשות סצנה?"

אני שומט את כתפיי.

"תפסיק עם זה. בבקשה. אני יכולה לדאוג לעצמי."

אנחנו מנהלים דו־קרב של מבטים במקום לנהל את השיחה בקול רם. שנינו לא רוצים לומר את הדברים בקול. היא אומרת לי שהיא לא הילדה הקטנה שהכרתי. אבל זה לא כאילו אני לא יודע את זה. היא אולי גדלה, אבל לחיים שלה כיום יש קשר הדוק לחלוטין להחלטות שאני החלטתי.

יש עוד הרבה דברים שהייתי משנה אם הייתי יכול, אבל אני לא יכול.

"איך היא?" אני שואל בניסיון לשנות את הנושא, מהנהן לעבר הסלון.

ג'וליה נאנחת. העייפות ניכרת על פניה. "היא בסדר. היא לא הרגישה טוב הבוקר אז היא נשארה עם גב' בנט."

"אוליביה השכנה?"

"כן. אבל נראה שמצבה השתפר." היא נותנת לי רמז לחיוך לפני שמבטה מושפל לרצפה. "אברלי אוהבת שאתה בא, אז אני בטוחה שהיא תהיה מאושרת הלילה. היא אוהבת אותך."

הרמיזה חובטת חזק בליבי.

"היא מתגעגעת אליו הרבה בזמן האחרון."

השיחות שלנו בדרך כלל לא עוסקות בגייג', אלא אם כן אנחנו רבים. העובדה שהיא העלתה את זה מפתיעה אותי ולא נוח לי עם זה. אני לא יודע איך להתייחס לזה. שרירי הלסת שלי נעים בתסכול ואני מנסה בכוח לשנות שוב את הנושא. "למה קר פה כל־כך?"

החיוך של ג'וליה מתפוגג והיא מושכת בקוצר רוח בשולי שרוולי הסוודר שלה. "לא שמתי לב שקר."

"איך יכול להיות שלא שמת לב?" אני מתקדם לכיוון התרמוסטט בצד השני של החדר כשהיא מכחכחת בגרונה.

"החימום לא עובד כמו שצריך. ביקשתי מבעל הבית שיבוא לבדוק בתחילת השבוע."

"והוא עוד לא הגיע?" אני יורה בה מבט.

היא מנידה את ראשה לשלילה. "הוא יבוא הערב."

אני מוציא את הנייד מהכיס.

"קרו, אל תתקשר, בבקשה. בפעם האחרונה שהתקשרת לבעל הבית הוא התייחס אליי מגעיל במשך חודשיים. אני והוא בסדר שוב, סוף־סוף."

אני מחפש את השם שלו ברשימת אנשי הקשר שלי.

"קרו..."

אני יודע שעיניה מתחננות בפניי. אני גם יודע שאם ארים אליה את המבט, אוותר.

אז אני לא מתסכל עליה.

פרק 2

ג'וליה

אני מסיימת עוד סיפור על נסיכה ענייה שפוגשת בנסיך טוב לב. אלה הסיפורים האהובים על אברלי לפני השינה.

הם היו האהובים ביותר גם עליי, כאשר הייתי ילדה. נהגתי לשכב בלילות בעיניים עצומות חזק ולהמציא סיפורים על האביר על הסוס הלבן, שיגיע להציל אותי. הוא יטפס על הצמח שצומח מחוץ לחדר השינה שלי וינקוש ארבע פעמים על החלון.

אני לא בטוחה למה ארבע פעמים, אבל ככה זה תמיד היה. ארוץ אל חלון הזכוכית והוא יעזור לי לרדת מהחלון וייקח אותי הרחק מהוריי.

הסיפורים האלה הם חלומה של כל ילדה. מה שילדות קטנות עדיין לא למדו זה שכאשר החלומות האלה נמצאים ממש בתוך היד שלך, הם מתפוררים. הם עשויים בדיוק מאותו החומר ממנו עשויים הסיוטים.

אני מניחה את הספר על השמיכה של אברלי. היא נמצאת לידי, מדיפה ריח של סבון בניחוח מסטיק תות. היא מתכרבלת עם בובת הקוף, שנמצאת אצלה מאז שהייתה תינוקת. אני מזיזה את שערה מפניה והיא מחייכת אליי.

"את חושבת שאפגוש נסיך יום אחד, אימא? ואוכל להיות נסיכה יפה ולחיות בארמון?"

אני מחייכת לנוכח התמימות שלה. היא עוד תלמד.

"אי אפשר לדעת."

"יש נסיכים אמיתיים?"

עיניה בורקות מהתרגשות. הלוואי שיכולתי להשאיר אותה בגיל הזה, שלא תגדל ותתקלקל. "ברור, מתוקה. עדיין יש נסיכים בעולם."

"כמו אבא?"

הלב שלי מתנפח בחזי כשהיא מזכירה אותו. זה לא חריג שהיא מדברת עליו לפני השינה. יש משהו בוודאות ובשלווה שבשגרה, ברגע השקט הזה לפני השינה, שתמיד גורם לה למלמל את שמו של גייג'. היא מדברת עליו הרבה בזמן האחרון. לא רק לפני השינה.

אני לא בטוחה למה, אך גם שנתיים לאחר מותו, כשאני שומעת את שמו דמעות עולות בעיניי. המחשבות על בעלי מציפות אותי ברגשות שאיתם עדיין לא למדתי להתמודד.

"כן, מתוקה, כמו אבא שלך."

"את חושבת שטופי איתו בגן עדן?"

אני מהנהנת. "כן. אני בטוחה שאבא מטפל בחתלתול שלך." אני מחייכת אל הילדה שלי ובולעת בכוח גוש שהצטבר בגרוני. "אני בטוחה שהוא מביט בך עכשיו וחושב לעצמו שאת צריכה ללכת לישון."

היא מחייכת אליי כמו אבא שלה וזה כואב. "ומה עם דוד קרו? גם הוא נסיך?"

אני מנסה בכל הכוח לא לגלגל עיניים.

היא משפילה מבט ומשחקת עם הקופיף שלה. אני מקווה שהיא סיימה לדבר על הנושא. מלבדי, קרו הוא קרוב המשפחה היחיד שלה. הסבים מצד גייג' מתו והוריי לעולם לא יכירו אותה. הם יותר מדי מאוהבים בתחתיות של בקבוקים כך שלעולם לא הייתי סומכת עליהם בסביבת הבת שלי. אני מכירה היטב את הכאב הכרוך בלראות אותם משתכרים בלי הכרה, את העינוי בלשמוע את העלבונות המילוליים ואת תחושת הצריבה כשהזרוע שלך נמחצת חזק כל־כך, עד שאת צריכה להמציא סיפורים כדי להסביר איך קיבלת את הסימנים הכחולים הגדולים, שלא נעלמים גם לאחר שבוע.

הם לא ראו את אברלי מאז שהיא נולדה. במקרים הנדירים שבהם הם מתקשרים, זה רק כי הם צריכים משהו. זה אף פעם לא כי הם רוצים לראות אותי או את הבת שלי. לפעמים אני תוהה אם הם בכלל זוכרים שהיא קיימת.

אני רואה איך עפעפיה נעשים כבדים. אני מפהקת, מתכרבלת לצידה ומניחה את ראשי לצד ראשה. מבטי נח על התמונה הממוסגרת של גייג' ושל קרו, הניצבת על השידה שלה.

הם נראים צעירים וחסרי דאגות בתמונה הזאת, פניהם היפות מחייכות אל המצלמה. אני זוכרת את הרגע שבו צילמתי את התמונה. היינו אחרי יום ארוך בים ושמעתי את החברות שלי מדברות מאחורי גבי על כך שהם יכולים להיות דוגמנים.

התמונה דהויה, קורבן של הזמן ושל כוסות מיץ שנשפכו עליה. אברלי נהגה להסתובב בבית עם התמונה בעגלת הקניות הקטנה שלה. כשגדלה והפסיקה לעשות את זה, התעקשה לשמור על התמונה בחדרה.

הנסיכים שלה.

אני לא יכולה שלא לחייך כשאני עוצמת את עיניי ונזכרת ביום שבו ראיתי את שניהם בפעם הראשונה.

"הם מתקרבים לכאן," לורן אמרה והכניסה לי מרפק לצלעות. הרגשתי את לחיי מתחממות והפניתי את הגב לבחורים שהתקדמו בכיוון שלנו. הבחנתי בהם כבר קודם, כשהסתובבנו בקסטל איילנד, אי בדרום בוסטון. בילינו שם את היום, ערכנו פיקניק ליד המים וסתם הסתובבנו כמו שבני נוער עושים. לא יכולתי להפסיק להגניב אליהם מבטים כל היום.

הם לא היו כמו רוב הבחורים שראיתי עד אז. הם היו רזים, שריריים ומפוסלים יותר מבחורים אחרים בגילנו.

ההופעה הפיזית שלהם היא לא זו שתפסה את תשומת הלב שלי כמו האופן שבו הם התנהלו. הם הלכו סביב הפארק בביטחון מלא, כאילו לא פחדו מדבר.

קבוצת החברות שלי התחילה לצחקק ואני סובבתי את הראש לאט וראיתי את שניהם עומדים מולנו.

"היי, בנות," אמר אחד מהם.

הגנבתי לעברו מבט זריז ונשמתי את ניחוח הבושם שלו, שהיה מהול בזיעה מהשמש החמה. זה שדיבר היה גבוה מעט מהשני. שערו היה בגוון חום כהה יותר ועיניו כחולות בהירות. חיוכו היה נעים ועיניו מלאות חוכמה.

לשני היה שיער קצר יותר, עיניים מסתוריות וחיוך שחצני שהמס את ברכיי. עיניו ברקו ורעד צמרר את עורי למרות החום.

"אני גייג' ג'נטרי."

הגבוה חייך ולא יכולתי שלא להביט הצידה. הם פשוט היו יותר מדי. עצם הקרבה שלהם גרמה לי להרגיש חסרת אונים וחזקה בו־זמנית. מעולם לא הרגשתי ככה, ואהבתי את התחושה.

"וזה אחי, קרו."

קרו חייך אל החברות שלי, שהגבירו את קולות הצחקוקים שלהן בכמה רמות. אני לא צחקתי. בקושי הצלחתי לנשום. סקרתי אותו במהירות בעיניי. הוא הידק את שפתיו המלאות וחייך. הוא הרים גבה, כאילו כדי לאתגר אותי איכשהו. זה היה אתגר שלא הייתי צריכה להיענות לו.

"ומה עם דוד קרו?" הבת הישנונית שלי שואלת שוב.

אני נלחמת בדחף לספר לבתי שדודה האהוב ממש לא נסיך. הוא בדיוק ההיפך מגייג' כמעט בכל דבר. אני יודעת את זה ממקור ראשון. אף שלשניהם היו עיניים כחולות וכריזמה מולדת, קרו ג'נטרי הוא נהנתן חסר אחריות. הוא רודף אחר מה שהוא רוצה בלי לחשוב על ההשלכות שיהיו למעשה על האנשים סביבו בהווה, או בעוד חמש שנים. אף שפעם החשיבו אותו בתור כישרון עולה בתחום הלחימה ובעל פוטנציאל להיות אלוף הארץ, הוא מעולם לא נלחם על הדברים הנכונים.

אברלי נאנחת וגם מצב הרוח שלי צולל מעט עם שלה. אני יודעת שהיא אוהבת אותו. אני יודעת שבדרכו שלו, קרו אוהב אותה. אני גם יודעת שאיתו זה לא מספיק.

"האם הדוד שלך נסיך?" אני נושפת. "משהו כזה, מתוקה. כדאי שתלכי לישון."

"אני אנסה. בטני עדיין כואבת."

אני מנשקת אותה על המצח ומושכת את השמיכה מעלינו.

אנחנו שוכבות בשקט, אבל הדממה נחתכת על ידי הצעקות מהרחוב. אני מתחילה לזמזם שיר של מארון 5 ששמענו קודם בניסיון להטביע את קולות המהומה. אני שונאת את העובדה שהיא צריכה לחיות בדירה המחורבנת הזאת, אבל זה כל מה שיכולתי להרשות לעצמי אחרי מותו של גייג'. הלוואי שיכולנו להישאר בדירת שלושת החדרים שקנינו בקיימברידג', אבל המשכנתה לא לוותה בביטוח חיים, וזה היה בלתי אפשרי.

מעולם לא חשבתי שאהיה קשורה למשהו חומרי, במיוחד מפני שאף פעם לא היה לי משהו משלי, אבל הבית הקטן ההוא היה המקום היחיד שהכיל את הזיכרונות שלנו. קפסולת זמן שאחזה בחיינו המשותפים. הבית היה הדבר הראשון שקנינו יחד, המקום שאליו הבאנו את אברלי מבית החולים. חלקנו בו נשיקות מתחת לצמח הדבקון בחג המולד וארוחות נודלס במטבח, לאור נרות.

על כל ארגז שארזתי כשעברנו, הוספתי דלי שלם של דמעות. האם הזיכרונות יתפוגגו עם הזמן? האם אשכח את הריח בצד שלו של המיטה?

כשעזבתי את הבית הרגשתי כאילו השארתי את גייג' מאחור. הדבר היחיד שהחזיק אותי הייתה הידיעה ששני דברים משאירים אותי קשורה אליו – אברלי, וטבעת הנישואין שלי. כשיצאתי מהבית הקטן בשדרות אימפלה בפעם האחרונה, השארתי בו חתיכה מהנשמה שלי.

אני מרגישה את הנשימות של אברלי על ידי. היה עדיף לו הייתי קמה כדי לנקות את המטבח, אבל אני לא עושה את זה. אני יודעת שהכיור מלא ושארוחת הערב עדיין בחוץ, אבל אני לא קמה. אני מותשת מכדי לחשוב על תזוזה כלשהי.

אני עובדת כמזכירה בבניין 'ואן בוסטון פלייס' ולוקחת גם שתי משמרות ערב בשבוע בדיינר של פיכט, אבל זו הדרך היחידה להתקיים, גם בדירה המגעילה הזאת.

המיטה רכה ועיניי נעצמות. אני רואה מייד את פניו של גייג', כמו תמיד. הוא צוחק וקולו מנחם אותי.

גופי מתחמם כאילו היה עטוף בשמיכה חמה. אני נושמת ונהנית מהזיכרונות מהתקופה שבה חיי היו בדיוק כפי שרציתי שיהיו. תקופה שהייתה טובה מעבר לכל דמיון. הרגשתי בטוחה. נאהבת. חשובה. גייג' דאג לכך.

תצוגת השקופיות הדמיונית שלי מתחילה – תמונות שלו שוחה בים, מבשל את מתכון הסטייק בגבינה האהוב עליו שאותו אף פעם לא חלק איתי, תמונות שלו חוזר הביתה בחליפה ובעניבה – הכול בא בהבזקים, כמו זיקוקים. אני נודדת אל תוך השינה, זרועותיי אוחזות בבתי היקרה וליבי אוחז בזיכרונות היקרים.

קרו

פעמון הדלת מצלצל כשאני פותח אותה. פנים הבר האהוב עליי בבוסטון, 'שנניגנס'[1], אפל ואני צריך לתת לעיניי שנייה להתרגל לחשיכה. ג'ורדין, הג'ינג'ית שבדרך כלל עובדת פה בלילות, מרימה מבט בזמן שהיא מוזגת משקה. היא מחייכת וקורצת לי לפני שהיא מחזירה את תשומת ליבה לעבודה שלה.

מנורות ירוקות מפוזרות לאורך קיר הזכוכית מאחורי הבר ושיר של להקת 'קינגס אוף ליאון' מתנגן ברמקולים. זה מקום רגוע וחבוי יחסית, לעומת ברים אחרים בעיר. מקום כלבבי.

אני נושם עמוק ונותן לחום להרגיע את ריאותיי. הקילומטרים שרצתי לפני שהגעתי לפה עשו את שלהם. ריצה של תשעה קילומטרים מדי יום היא הרגל שאימצתי אחרי שנים של אימונים. זה ממקד אותי, עוזר לי לקחת הפסקה מהשטויות שבדרך כלל מנווטות את המחשבות שלי. זה לוקח אותי בחזרה לתקופה טובה יותר, תקופה שבה העתיד היה לפניי, כשהכול היה אפשרי.

נקישות כדורי הביליארד חותכות את החלל בבניין הלבנים הקטן. בצירוף הריח המלוח, זה מרגיע אותי, באופן מוזר. אני עושה את דרכי בין הלקוחות ורואה את ויל יושב ליד השולחן הקבוע שלנו בפינה. קצת יותר שקט מאחור ומשם אפשר לצפות ללא הפרעה בטלוויזיה הממוקמת בפינה. מהשולחן הזה אני יכול לראות את הדלת ואת כל מי שנכנס ויוצא.

ויל מביא אל שפתיו בקבוק בירה ממבשלה ביתית כלשהי, ידו כרוכה סביב בחורה שאני לא מכיר. אדם ודיין, שני ילדים שנמצאים פה כל הזמן, עומדים קרוב לשולחן ומתפקעים מצחוק ממשהו שוויל אמר.

אני מהנהן אליהם. אני מסוגל לסבול אותם כי יש לנו הרבה במשותף. אני לא יודע את זה כי הם אמרו לי; אני יודע כי אני יכול לראות את זה בעיניהם. יש להם כבוד וכישרון טבעי לדעת מתי לסתום את הפה. לא לומדים את זה מבייביסיטר – לומדים את זה ברחוב. זה לא משהו שמישהו יכול ללמד, אלא משהו שלומדים. על ידי התבוננות, הקשבה והבנה לגבי מי שולט בכל מצב, אתה מבין איך לנווט בעולם שאותו רוב בני האדם לא זוכים לראות.

"היי, קרו." ויל מחייך בזמן שהבלונדינית השיכורה מדביקה נשיקה לצווארו ומטיילת בלשונה במעלה הזיפים שלו.

"מה קורה?" אני שולף כיסא ומתיישב. הבלונדה מזיינת אותי עם עיניה.

"היי, קרו," אומר אדם, "אתה תראה את הקרב של פמפה רייס בסוף השבוע הזה?"

אני שומט כתפיים. אני חולה על זה. או לפחות הייתי משוגע על זה בעבר. לפעמים אני יכול לצפות וליהנות מזה, ולפעמים יש לזה טעם מר מדי.

"אני שם את הכסף שלי על פמפה," אומר ויל, עיניו מתרחבות בגלל משהו שהבלונדה עושה לו מתחת לשולחן. הוא אוהד שרוף של קרבות ותמיד יודע מה קורה בתחום. בזמנו, ויל נלחם פה ושם עם גייג' ואיתי. הוא לא היה רע, אבל ההורים שלו החזיקו אותו קצר, שלא יסתבך.

"כן, אני מסכים," דיין אומר, "פמפה חזק. אם הוא יצליח להוריד את רייס לקרשים, לא יהיה לו סיכוי."

"לפמפה בכלל לא תהיה הזדמנות להוריד אותו לקרשים. רייס יגמור אותו בנוק־אאוט." אני שולף סיגריה מהחפיסה של ויל שנחה על השולחן וממולל אותה בין האצבעות. "וגם אם לא, רייס צריך את זה יותר. הוא הפסיד בשני הקרבות האחרונים שלו על החלטות שופט."

"רייס, הא?"

עוד בחור שאת שמו אני לא יודע נעמד לצידו של אדם. "שניהם מחורבנים. מי שינצח יתמודד מול דיווידסון, והבן־זונה הזה חיה רעה."

ויל ואדם מביטים בי וממתינים לתגובה.

"סליק, תרגיע," דיין מזהיר, "אתה עומד לדרוך בערמה של חרא ואין לך מושג אפילו."

"ממש ככה," ויל צוחק.

סליק, שיש לו שיער קוצני שחור ועגיל יהלום באוזן, מחייך כאילו בדיוק ראה שני לווייתנים מזדיינים. הדביל הזה הוא הסיבה לכך שאני נמנע ממקומות מרובי קהל – יותר מדי מטומטמים שאני ממש לא יכול לסבול מסתובבים עם פרצוף דורש מכות.

יכול להיות שהיה עדיף לו הייתי נשאר בבית הערב, אבל הייתי חייב למצוא משהו שיעסיק אותי. חלמתי על גייג' אתמול בלילה. ישבנו על החוף וצפינו בגלים והוא אמר לי שאני חייב להתאפס. צחקתי כי זה משהו שאחי תמיד אמר לי. הוא לקח חופן של חול ונתן לו להישפך לאט מבין האצבעות שלו. הבטתי בגרגרי החול בזמן שהם גלשו על ערמת צדפים.

תתאפס, אח קטן. הגיע הזמן שתהיה גבר. אני סומך עליך.

התעוררתי עם זיעה קרה. אני לא חולם על גייג' הרבה, כמעט בכלל לא, אבל היה משהו באופן שבו הוא אמר את הדברים, הצלילות של הקול שלו והאינטנסיביות שבמבטו, שהותירו אותי בתחושה מוזרה כל היום. לא הצלחתי להשתחרר מזה. לא הצלחתי להוציא את הקול שלו מהראש.

אני מרים מבט אל סליק. הוא מחייך ומניח את זרועו סביב כתפו של דיין. דיין מתחמק ממגעו ומביט בי בעצבנות.

"דיווידסון? הוא לוחם?" אני ממולל את הסיגריה שאני מחזיק לפני שאני מעיף אותה על השולחן.

סליק צוחק. "אם הוא לוחם? אתה רציני? הוא הבן־זונה הכי קטלני שראיתי בהרבה מאוד זמן. הוא לא רק מנצח קרבות, הוא רוצח! אומרים שהוא בלתי מנוצח ואני מאמין שזה נכון."

אני מרים אליו מבט וצוחק.

"נראה לי שכדאי שתסתום את המוצץ שלך," ויל מחייך.

"את המוצץ שלי?"

"אתה יודע, את הפה הזה שלך, שאיתו אתה מוצץ זין," ויל צוחק.

"אל תיתן לפה שלך לקנות משהו שהתחת שלך לא יכול לשלם עליו."

"אחי, אתה בכלל יודע מי זה?" אדם מתערב ומניד בראשו. "זה קרו ג'נטרי, גבר. היחיד שיכול לנצח את הבן־זונה הקטלני כביכול שלך."

"אין מצב. אתה קרו ג'נטרי?" הוא צוחק. "חשבתי שתהיה גדול יותר."

"זה הזמן שבו סליק סותם את המוצץ שלו והולך לקנות לקרו ג'נטרי בירה," אני מחייך, אזהרה קבורה שם מתחת לפני השטח.

הפנים שלו מחווירות. "היי! מה שזה לא יהיה שקרו ג'נטרי שותה – זה עליי!" הוא צועק אל עבר ג'ורדין. הוא מסתובב בחזרה וסוקר אותי. "כן, עכשיו אני רואה. אתה עדיין קשה כמו אבן. יואו, אני עדיין לא מאמין שלא הלכת לליגת המקצוענים – "

"כן, אני יודע," אני אומר, קוטע אותו. כבר עברתי על זה מיליון פעם בראש שלי, שלא להזכיר את כל הפעמים שבהן חייתי את זה בכל פעם מחדש דרך המאמנים שלי, הרופאים או סתם אנשים ברחוב, שחושבים שהם יודעים משהו על לחימה; אני לא צריך לשמוע גם את השטויות שלו על מה השתבש או מה שלא יהיה לו לומר בעניין. ברור שהבחור לא יודע כלום על לחימה חוץ מאיך מקבלים בעיטה בתחת.

"בוא נלך להביא משהו לשתות," דיין אומר לסליק, קורא אותי כמו שהייתי מצפה מילד כמוהו שמבין עניין. הוא יכול להרגיש שמשהו יקרה אם סליק לא יסתום את הפה. "בוא."

"אני רוצה לדבר עם קרו," סליק אומר וגורר כיסא אל השולחן. אני מסיט את המבט.

"סמוך עליי, אחי," דיין אומר, "אתה ממש לא רוצה. בוא נלך."

אני יודע שסליק מסתכל עליי, אבל אני לא מרים את המבט. אני לא רוצה לפטפט. אני אפילו לא רוצה להיות בקרבת הבחור הזה. הילד הולך לאוניברסיטה יקרה שאבא ואימא משלמים עליה. הוא חרא קטן שנולד עם כפית זהב בפה וחושב שהוא יודע משהו. ממש לא בא לי להעמיד פני נחמד.

"נעים להכיר," סליק אומר לפני שהוא הולך אחרי דיין אל עבר קדמת הבר. אני שומע אותו לוחש משהו על 'אגדה' ומגלגל עיניים.

"חשבתי שלא תגיע," ויל אומר, מסב את תשומת ליבי בחזרה אליו. הוא מפנה את המבט שלו מהבלונדה, אבל היא תופסת את הפנים שלו ומסובבת אותן אליה בחזרה.

"רוצה לעוף מכאן?" היא שואלת, כאילו היא מדברת אל תינוק.

"איפה היית?" הוא שואל אותי, מתעלם ממנה.

"היי, בוא נלך. לא שמעת אותי? למה אתה לא עונה לי, בייבי?"

ויל מלכסן אליה מבט. "זה היה סימן בשבילך שהשיחה הזאת הסתיימה."

"אתה רציני איתי עכשיו?"

"למה שלא תלכי?" הוא מרחיק את הכיסא שלו משלה כאילו ידה לא הייתה במכנסיים שלו עד לפני שנייה.

אני צוחק ונותן בראשי עשר נקודות לבן הדוד שלי. אם הבחורה הזאת חשבה שהיא תחליט משהו בשביל ויל, היא טעתה בגדול.

"זבל," היא ממלמלת. היא נעמדת והולכת ומשאירה שובל של בושם זול אחריה.

אני לוקח בקבוק בירה קר מג'ורדין. היא שואלת אם אני צריך עוד משהו ואני צוחק כי אני יודע בדיוק למה היא מתכוונת. הבחורה יודעת למצוץ כמו כוכבת פורנו. "אני אעדכן אותך," אני אומר. היא לוחצת את כתפי לפני שהיא חוזרת אל הבר.

"מי הבלונדינית?" אני שואל את ויל.

"אין לי מושג. התיישבתי. היא התיישבה ותפסה לי את הזין. אחרי דבר כזה, ממש לא הטרידה אותי השאלה איך קוראים לה." ויל מעביר את ידו בשערו החום, עיניו מביעות שעשוע. הוא מחייך חיוך רחב ושיניו הישרות והמושלמות מבריקות. "בכל מקרה, איפה היית? ציפיתי שתגיע כבר לפני שעה."

"הייתי צריך להוריד כמה דברים בדירה של ג'וליה."

"אמרתי לך שאני יכול לעזור לך עם זה כשאתה צריך," הוא אומר בחיוך.

"היא לא בדיוק מסוג הבחורות שמישהו שיושב בבר מעופש ושותה בירה מתוצרת ביתית יוכל להתמודד איתן. ואם נעזוב רגע בצד את כל השטויות האלה, אם אגלה שאמרת לה משהו, אשבור לך את הפרצוף."

"אחי, כשהלכתי לאסוף את המכונית שלה אתמול, היא כמעט סירסה אותי. היא כעסה. ראיתי את זה על החיוך היפה שלה."

"זו ג'וליה."

"איך בחורה קטנה כל־כך יכולה להיות קטלנית כל־כך?"

הלב שלי עוצר לשנייה כי אני יודע בדיוק איך זה יכול לקרות. כשאתה פתאום לבד והעולם שלך קורס תחתיך, אתה מתחיל להילחם.

נלחם לחיות.

נלחם לשרוד.

נלחם לשמור על המעט שנותר לך.

אני מכיר את כל זה טוב מדי.

[1] מאנגלית: מעשי קונדס.