איך לגרום להתאהב בך ב-90 דקות

כולנו יודעים שאהבה ממבט ראשון היא דבר אמיתי, דבר שקורה. אז איך אפשר ללמד אותך לרתום את האהבה לחייך?
ספר זה יראה לך כיצד לזהות ולמשוך אליך את הניגוד התואם שלך – האדם שישלים אותך – ואז לטפח במהירות את רגשות האהבה שנבטו ביניכם.
הספר ילמד אותך כיצד ליצור הזדמנויות להיכרות, וכיצד לפעול בצורה הטובה ביותר: כיצד להיראות, מה לעשות, מה לומר (ומה לא לומר). כך שבתום הפגישה הראשונה מי שמצא – או מצאה – חן בעיניך כבר לא ירצה להרפות.
בספר תכירו טכניקות תקשורת פשוטות, מילוליות ובלתי מילוליות, שיעזרו לכם ללבות את אש הרומנטיקה ולהוביל את הקשר לאינטימיות ולקשר מתמשך. זאת הסיבה לכך שמכתבי הקוראים אל המחבר מתחילים לעיתים קרובות במילים "אתה מוזמן לחתונתי…"

הקדמה

מי אמר שאי אפשר לזרז את האהבה?

האם באמת אפשר ללבות את אש האהבה ב-90 דקות או פחות? זה נשמע מופרך ושטחי - או שמא לא? כשפירסמתי את ספרי הראשון, "איך לגרום לאנשים לחבב אותך ב-90 שניות או פחות", לא מעט אנשים חשבו שהוא מופרך ושטחי, עד שלמדו לדעת שזה אתה שמחליט אם אתה מחבב מישהו או לא בשתי השניות הראשונות שאתה רואה אותו. עד שעברו 90 השניות, אתה עשוי להיות כבר בדרך להפיכת הרושם הראשוני לקשר של ממש, בין שזה קשר ידידותי, קשר עסקי או קשר רומנטי. במודע או שלא במודע, בני־אדם מוכשרים חברתית - אתם יודעים, אלה שיכולים להיכנס סתם כך לחדר מלא זרים ולקשור בלי מאמץ שיחה מרתקת עם כל אחד - שולחים בגופם סימנים ומדברים בדרכים שגורמות לאנשים להגיב אליהם מיידית בחיבה ובאמון, ולהרגיש נוח במחיצתם. ברגע שתדע מה הם עושים, וכיצד הם עושים זאת, תוכל גם אתה ליצור מייד רושם ראשוני טוב.

בידידות או בעסקים, אותן 90 שניות יקרות עשויות להעלות אותך על המסלול הנכון, המוביל להמשך מזהיר. בנסיבות המתאימות, כאשר שניכם משדרים מסרים מסוימים ומדברים באופן מסוים ובתזמון הנכון, זה עשוי גם להיות תו הפתיחה של סיפור אהבה, הלוקח אותך ממשיכה הדדית לחיבור לאינטימיות ולמחויבות. אצל אחוז קטן של הזוגות אירועים אלה מתגלגלים באופן כמעט מיידי, וגורמים להם להתאהב ממבט ראשון. רוב הזוגות חשים את התהליך אינטואיטיבית, אך נאלצים לגשש את דרכם דרך ניסוי וטעייה, לפני שהם מתחברים לבסוף כעבור שבועות, חודשים ולפעמים אפילו כעבור שנים. אבל התהליך לא חייב להיות ממושך כל כך - ואינכם צריכים להשאיר אותו ליד המקרה.

לצורך כתיבת הספר הזה ניתחתי קרוב לאלפיים קשרים רומנטיים - מזוגות שהתאהבו ממבט ראשון, עד אלו שהיו ידידים במשך שנים לפני שהתפתחה ביניהם מעורבות רומנטית. שוחחתי עם זוגות שהיו יחד חמישים שנה, ועם מתבגרים שהיו מאוהבים עד כלות נשמתם במשך כמה חודשים. ראיינתי בני זוג בעבר ובהווה של אותם אנשים, כדי לגלות היכן טעו בפעם הראשונה, מה למדו מההתנסויות שלהם, וכיצד עלו על הדרך הנכונה עם בני זוגם החדשים. דיברתי עם אנשים שאיבדו בנות זוג במחלה או בתאונה, והאמינו שלעולם לא יוכלו לאהוב שוב, עד שנסיבות החיים הביאו אל פתחם אהבה חדשה.

העברתי סמינרים וסדנאות כדי לבחון את הרעיונות המובאים בספר הזה, והתוצאה היתה שהוזמנתי לחתונות רבות. הכרתי ועבדתי עם אנשים חסרי ביטחון באופן משווע, וכאלה שסובלים מבעיה פיזית כזו או אחרת, וראו זה פלא - אחרי שזנחו כל תקווה, הם מצאו אהבה שלא פיללו לה. קבוצה אחרונה זו חיזקה אצלי משהו שידעתי תמיד: יש בן זוג מתאים לכל אחת - ובת זוג מתאימה לכל אחד - ובמקרים רבים הם מוצאים זה את זו ברגעים שאינם מצפים לכך כלל.

90 דקות זה כל הזמן שנדרש כדי להביט עמוק לתוך אדם אחר ולקבל מושג של ממש לגבי טיבו - מה מניע אותו, מה מפעיל אותו - ולאפשר לו להביט עמוק לתוכך ולעשות אותו דבר.

תוך כדי כל המחקר הזה, התחוור דבר אחד: זה לא עניין של משך הזמן, אלא של התקדמות רגשית רציפה, שכל שלב שלה בא בדיוק בסדר הנכון. אם אתם מבינים את השלבים הכרוכים בכך וכיצד לבנות ולתזמן אותם כהלכה, יש בהחלט אפשרות ממשית ששני בני־אדם יתאהבו זה בזו ב-90 דקות או פחות.

החוקר ד"ר ארתור אָרוֹן גילה את הדבר בסדרת ניסויים שערך באוניברסיטת קליפורניה. גבר ואישה שלא נפגשו מעולם הוכנסו יחד לחדר למשך 90 דקות. נאמר לכל אחד מהם שהאחר יחבב אותו, והם הונחו להחליף מידע אינטימי, כגון הרגעים המביכים ביותר בחייהם וכיצד ירגישו אם יאבדו הורה. מפעם לפעם נכנס חוקר לחדר ואמר להם לבטא במילים מה מוצא חן בעיניהם אצל האחר. נאמר להם גם להיישיר מבט אל עיני האחר במשך כשתי דקות בלי לדבר. בתום הניסוי יצאו שני הנבדקים מדלתות נפרדות. רבים מן המשתתפים בניסוי התוודו שהם מרגישים משיכה עמוקה וקרבה לאדם האחר. למעשה, זוג הנבדקים הראשון נישא כעבור זמן קצר, והזמין את ד"ר ארון ואת עמיתיו לחתונה. מסקנה: עם האדם הנכון, עם שפת־גוף מסוימת ועם חשיפה עצמית הדדית, אפשר לחולל רגשות חזקים של אהבה ואינטימיות. ד"ר ארון אישר כי לציפיות של הנבדקים שהאדם מולם עומד לחבב אותם היתה השפעה עצומה. "אם אתה שואל אנשים על חוויות ההתאהבות שלהם, יותר מתשעים אחוז יאמרו שגורם מרכזי היה הגילוי שבן הזוג מחבב אותם," לדברי ד"ר ארון.

90 דקות זה כל הזמן שנדרש כדי להביט עמוק לתוך אדם אחר ולקבל מושג של ממש לגבי טיבו - מה מניע אותו, מה מפעיל אותו - ולאפשר לו להביט עמוק לתוכך ולעשות אותו דבר. אם שניכם אוהבים ומעריכים את מה שאתם רואים, אתם יכולים לרתום את התלהבותכם ההדדית להנעת התהליך הרגשי במהירות לקראת אחדות. לא זו בלבד, אם באמת מצאת את האדם הנכון, אין סיבה שזה לא יתמיד לעד.

המחקר שלי גילה עוד שלוש אמיתות פשוטות:

1. להתאהב ולהישאר בקשר של אהבה אלה שני אירועים נפרדים לגמרי. התאהבות היא אירוע כימי ממכר, משכר, מסעיר ומסחרר. גופך מוצף מוליכים עצביים (נוירו־טרנסמיטרים) שגורמים הרגשה טובה, כמו דופמין וסרוטונין, ואתה מרגיש על גג העולם. אבל להישאר בקשר של אהבה זה עניין שונה לגמרי. אחרי שהמוליכים העצביים גורמי האושר דועכים, מה שקורה בהכרח, נדרש משהו מעבר לזכרונות כימיים כדי להשאיר אתכם יחד.

2. את (או אתה) לא מתאהבת באדם האחר, אלא ברגשות שאת חווה כשאת איתו: ההתעוררות הרוחנית והרגשית, הפחתת העכבות, החדווה שבהרגשת ביטחון וחמימות מלאה תקווה, תחושת המלאות - הריגוש. אנחנו הופכים את הרגשות האלה למילים, ונושאים אותן איתנו כסיפורים. כשאנחנו מספרים את הסיפור, הרומנטיקה גוברת. בהמשך הספר נדון בדרכים לכוון ולהאיץ את הסיפורים הללו.

3. ככל שזה נוח ומפתה להימשך לאדם דומה לך (בסופו של דבר, הדומים נמשכים), וככל שזה מעורר ורומנטי לעיתים להימשך להיפוך המדויק שלך (גם ניגודים נמשכים), זה פשוט לא עובד בטווח הארוך.

לא משנה מה קראתם או שמעתם במקום אחר, האמת היא שקשרים מרתקים, אוהבים ומתמשכים, הם מזיגה אמנותית של שני הדברים: המינון הנכון של "הדומים נמשכים", כך שאתה באמת מחבב, מכבד ותואם אותה; עם המינון הנכון של "ניגודים נמשכים", כך שאתם יכולים ליהנות להשתטות יחד ולאפשר לניצוצות לעוף. האדם שמכיל את השילוב הנכון של שני אלה הוא מה שאנחנו קוראים "הניגוד התואם" שלך: תואם בערכים ובמניעים, וניגוד בהתנהגות ובתכונות אישיות.

הרם את שתי ידיך מולך. אין לך שתי ידיים שמאליות או שתיים ימניות, יש לך זוג מושלם של ניגודים תואמים. בנפרד, כל יד יכולה לעשות דברים רבים, אבל יחד הן יכולות לחולל פלאים.

לא פעם שאלו אותי, "איך אפשר לדעת אם מצאת את האדם הנכון?" רוב האנשים שראיינתי לצורך ספר זה אמרו אותו דבר: בדרך כלל, כשאתה מתאהב במישהו חדש, אתה חווה את התחושות המסחררות של ריגוש ותשוקה, אך זה מלוּוה במתח. אבל כשאתה פוגש את הניגוד התואם שלך, המתח מתחלף בתחושה עמוקה של רגיעה שאין לטעות בה - וגם בהקלה.

הסיבה הראשונה לגירושים בעולם היא שרבים מתחתנים מלכתחילה עם האדם הלא־נכון. הספר הזה עוסק במציאה, במשיכה ובהתחברות עם האדם הנכון - הניגוד התואם שלך - וביצירת אינטימיות רגשית הדדית תוך 90 דקות או פחות. חלק א' של הספר יעזור לך לרכוש הבנה מלאה יותר של עצמך, ושל מי שעשויה להיות הניגוד התואם שלך. חלק ב' יראה לך איך לשכלל ולעדן את כישוריך הבין־אישיים באופן שתדע ליצור רושם ראשוני נפלא ושתהיה מוכן להתחבר. חלק ג' יראה לך איך לעבור מחיבור לאינטימיות לאהבה - במהירות.

בשלב זה אתה אולי תוהה מי אני שאומר לך איך לגרום למישהי (או למישהו) להתאהב בך. שאלה טובה. אני לומד את כל נושא ההתנהגות האנושית זה שלושים שנה. בעשר השנים האחרונות אני משמש מורה בכיר בשיטת NLP - ניתוב לשוני־פיזיולוגי (או Neuro-Linguistic Programming), הבוחנת כיצד אנחנו משתמשים במילים - בלי לחשוב - כדי להעצים או להחליש את עצמנו ואת זולתנו.

רכשתי את תוארי ה-NLP שלי כשלמדתי את השיטה אצל שני המייסדים, ד"ר ריצ'רד בנדלר וד"ר ג'ון גרינדר, קודם לכן עבדתי 25 שנה כצלם אופנה ופרסום עם סטודיו בשלוש יבשות והקמתי חברה לייעוץ עסקי. מה שלמדתי כצלם וכתלמיד NLP הוביל אותי לכתיבת שני ספרים על הפיכת רשמים ראשוניים לקשרים בני־קיימא - אחד לזירה החברתית, ואחד לעולם העסקים. אבל בכל הנוגע לספר הזה, הכישורים הטובים ביותר שלי הם העובדה שהתמזל מזלי למצוא את הניגוד התואם שלי לפני יותר מ-35 שנים, אחרי ששנינו עזבנו נישואים בלתי מאושרים.

היא שבתה את ליבי עם ה"שלום" הראשון

כנער מתבגר הייתי הטיפוס שכמעט אף פעם לא יוצר מגע עם בנות. כמובן, הלכתי למסיבות ולערבי ריקודים, וביליתי בבתי־קפה מדליקים, אך את הדרך חזרה הביתה עשיתי לבדי, באוטובוס. למזלי הייתי שאפתן, והייתי אופטימי. אחרי כמה שנים של השתרכות בודדה הצטרפתי ללהקת רוק, למדתי לרכוב על סוסים וקיבלתי עבודה במשרה חלקית במשלוח עוגות חתונה לבתי־מלון.

ככל שנפגשתי עם עוד ועוד אנשים, הבנתי שזה לא מה שאתה חושב, אלא איך אתה חושב. זה לא מה שאתה אומר, זה איך אתה אומר. זה לא מה שאתה עושה, אלא איך אתה עושה. עד מהרה לא חזרתי הביתה באוטובוס עם מועדון הלבבות הבודדים. הפכתי להיות מושך, התחברתי עם בנות, ובשנות העשרים המוקדמות שלי פגשתי נערה יפה ונשאתי אותה לאישה. לא עבר זמן רב ולמדתי בדרך הקשה שמשיכה וחיבור הם רק הצעד הראשון. משיכה וחיבור עם האדם הנכון בשבילך, זה כבר עניין אחר לגמרי.

הנישואים התפרקו ועברתי לפורטוגל. פתחתי סטודיו לצילומי אופנה בקומה העליונה של בניין יפה בלב ליסבון. כשעשיתי את הסיבובים בין לקוחות אפשריים עם תיק העבודות שלי, שם אחד צץ ועלה שוב ושוב בשיחות עם אנשי סוכנויות הפרסום: "אתה עובד עם סוכנות הדוגמנות של ונדי?", "ונדי דיגמנה ל'איב סן לורן' בפריז, היא יודעת על מה היא מדברת", "ונדי רקדה עם הבלט הלאומי, אתה יודע", "ונדי טסה במטוס משלה".

"לא, אני לא עובד עם ונדי, ולא, עדיין לא פגשתי אותה," השבתי. נמאס לי לשמוע עליה בכל מקום. עד מהרה עלתה "מיס שלמות" לראש רשימת האנשים שלא רציתי לפגוש.

ואז נקרתה בדרכי הזדמנות, שיצר השובבות הבלתי בוגר שלי לא היה יכול לעמוד בפניה. אחת הלקוחות החדשים שלי, עורכת כתב־העת לנשים המוביל במדינה, התקשרה לשאול אם ארצה לצלם את שער הגיליון הקרוב. המשימה התגלתה כפחות זוהרת מכפי שקיוויתי. זה נועד לגיליון שנתי המוקדש לסריגה, והיא רצתה שאצלם שלושה חתלתולים יושבים על סלסילת צמר.

איפה אמצא שלושה חתלתולים? שאלתי את עצמי ברגע שהנחתי את השפופרת. אהה, אני יודע, אמר הפרא־אדם הפנימי שלי, למה שלא אתקשר לוונדי המופלאה ואתן לה לטפל בזה?

איתרתי את הסוכנות שלה וחייגתי את מספר הטלפון. פקידת הקבלה ביקשה ממני להמתין וכעבור רגע נשמע שמעתי, "שלום, כאן ונדי."

"שלום. שמי ניקולאס בותמן ואני צלם."

"כן, אני יודעת," השיבה ברכות.

הסברתי לה שאני זקוק לשלוש דוגמניות חתלתולות. ציפיתי לשינוי כלשהו בטון האדיב שלה, אך היא נשארה שלווה ונימוסית. דחקתי עוד קצת במזלי, לראות איך היא תגיב, "אזדקק גם לסל קטן, עם כדורי צמר צבעוני, שני לוחות עץ פשוט של חצי מטר על מטר, שני צירים ונייר אלומיניום לבישול."

רוב סוכנויות הדוגמניות היו אומרות לצלם שמצרף רשימת קניות מסוג זה ללכת לכל הרוחות, אך ונדי המופלאה רק המשיכה לומר "כן" אחרי כל בקשה. סיימנו בכך שהסכמנו על תאריך ושעה.

בבניין ההיסטורי שאיכלס את הסטודיו לצילום שלי פעלה מעלית כלוב ישנה מעץ ומתכת. בדיוק בחמש אחר־הצהריים ביום המיועד שמעתי את המנוע נכנס לפעולה והנחתי שאחד מעוזריה של ונדי הגיע. המעלית נעצרה בקומה שלנו, וכעבור כמה שניות שמעתי את פקידת הקבלה שלי, ססיליה, פותחת את הדלת. ציון מעולה על דייקנות - ונדי מאמנת את אנשיה כהלכה, חשבתי (בין קסמיה המרובים של פורטוגל נפקד באופן בולט מקומה של הדייקנות). ססיליה נכנסה לסטודיו שלי ואחריה האישה היפה ביותר שראיתי מימיי. קרמבה! היא שלחה את אחת הדוגמניות שלה, חשבתי. תזמורת התחילה לנגן בראשי כשהפריט המרשים, היפה והנינוח של המין הנשי פנה למולי. היא היישירה אלי את עיניה הכחולות הבהירות, חייכה, הושיטה את ידה ואמרה, "שלום, אני ונדי."

קשה להסביר איך הרגשתי, אבל אנסה. חשתי שאני מאבד את תחושת המציאות. יכולתי לאבחן במדויק מה קורה - זה היה כמו מכת הלם. כשהתזמורת בתוך ראשי הגבירה את עוצמת הקול, היא התחילה לדבר.

"הבאתי את החתלתולים. לא ביקשת, אבל בדרך לכאן עברתי אצל וטרינר, והוא נתן להם סם הרגעה חלש. נצטרך לחכות חצי שעה עד שהוא ישפיע. הבאתי את הלוחות והצירים. אני מניחה שתכין מחזיר אור - לא ביקשת ברגים, אבל הבאתי כמה. אני מניחה שתדביק את נייר האלומיניום לעץ. לא ביקשת דבק, אבל הבאתי גם את זה." וואו! היא צדקה, תיכננתי להכין מחזיר אור שישקף על החתלתולים אור אחורי, כך שההבזק הישיר לא יבהיל אותם. התרשמתי והתרככתי. תוך כדי כך חשתי שאני מרחף אל מין ממד נטול כבידה. לא יכולתי להסיר ממנה את עיניי. כן, היא היתה יפה להפליא, אך היתה זו נוכחותה הכללית שכבשה אותי. היא היתה כל כך מלאת חן.

בעודנו ממתינים לחתלתולים שיירגעו, הרכבתי את מחזיר האור. כשערכתי את התפאורה לצילום, ניגשה ונדי לחלון והביטה החוצה על בָּאִישָׁה, רובע במרכז ליסבון שבו נהגו במשך מאות שנים משוררים, ציירים וסופרים לבלות את עיתותיהם בבתי־הקפה המרובים של המקום.

חשתי שאני מרחף אל מין ממד נטול כבידה. לא יכולתי להסיר ממנה את עיניי.

"אני אוהב את באישה," אמרתי לעברה, "הוא כל כך מלא אנרגיה ורומנטיקה." "גם אני," השיבה. הרגשתי שאני מתמוסס. "תוכלי להושיט לי יד?" שאלתי. היא פנתה לעברי והושיטה לעברי את שתי כפות ידיה. "שתיים, אם תרצה." היא חייכה שוב, וליבי התרונן ושר.

מצאנו את עצמנו שם, כורעים על הרצפה, פנים מול פנים משני עברי לוח עץ זול באורך מטר. התחלנו למתוח את נייר האלומיניום, ונדי מהצד שלה ואני מהצד שלי, לעבר המרכז. כשהגענו לשם, ידינו נגעו לרגע. זה עצר את נשימתי. מה שקרה אחר כך היה סוריאליסטי, אבל אני זוכר את השניות הללו לפרטי פרטיהן.

פרץ אנרגיה גדול ועמוק מכל מה שהרגשתי מימיי סחף אותי מכפות רגליי דרך כל גופי עד מעל ראשי ואליה. הבטתי ישר אל תוך עיניה ושמעתי את הקול הזה - אני יודע שהוא שלי, אך לא שמעתי אותו מבפנים כמו שקורה בדרך כלל, אלא מבחוץ –אומר, "זה הדבר האבסורדי ביותר שאמרתי בחיי, אבל אני אוהב אותך." התזמורת בתוך ראשי השתוללה, אבל פתאום הפסיקה.

ונדי הביטה ישר אלי. "אוי ואבוי," היא אמרה, "מה נעשה עכשיו?" ידעתי שהיא מרגישה אותו דבר. מצאתי את הניגוד התואם שלי, וונדי מצאה את הניגוד התואם שלה.

אחרי שהשלמתי את המשימה, וססיליה לקחה את החתלתולים הביתה ללילה, בילינו שעות על גבי שעות בשיחות. היה לנו כל כך הרבה מה לומר. שיתפנו זה את זו בתקוותינו ובחלומותינו, בדעותינו ובהתנסויות שלנו. צחקנו מאותם דברים, גילינו שאנחנו מתלהבים מאותם דברים ואכפתיים כלפי אותם דברים. זה היה כמו ידידות עמוקה, שרק חיכתה להיפתח ולהתגשם על צלילי המוזיקה.

ונדי ואני מצאנו המון משותף בינינו. היא טיפוס בריטי מהוקצע, ממש כמוני. שנינו היינו גולים מארצנו בפורטוגל. היה לה ניצוץ של משובה בעיניה, כמו לי, והיא התלבשה באופן מסוגנן אך מאופק, כפי שרציתי לראות את עצמי. חשוב מכול, עסקנו בתחומים דומים והיינו שותפים לרוח חזקה של הרפתקנות. אבל היו בה גם צדדים שחשתי כי אינם כמוני. היא ניחנה בסבלנות ובכושר אבחנה לפרטים. היא היתה חזקה, סולידית ופרטית. היא היתה מאופקת, ואני הייתי מוחצן. האופן שהסתכלה והקשיבה ושמה לב גרם לי להרגיש כאילו אני האדם היחיד בעולם שיש לו חשיבות באותו רגע.

המשך הפרק בספר המלא