הקדמה
לעולם לא אשכח את התחושה שהייתה בי כשצעדתי לראשונה במסדרונות ה-MoMA, המוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק. כשעמדתי - באופן ממשי - מול יצירות האמנות הכבירות של האמנים המודרניים האהובים עליי.
יש דברים שאפשר לחוש - ובעוצמה מירבית - אך לא ניתן לתארם במילים.
בה בעת, באותו ביקור ראשון בממלכת האמנות המודרנית החשובה בעולם, החלטתי "לשדרג" את חנות הבגדים שהייתה לי בשעתו ברחוב אורצ'ארד 193 בשכונת הלואר איסט סייד במנהטן - חנות שמכרה בעיקר בגדי-אמנות: יצירות אופנה מסוג one of a kind, אוונגרדיות מאוד, אשר נקראה "Apollo Braun", על שם כינוי החיבה שלי - ולתת במה לאמנים להציג על קירות החנות את יצירותיהם, וכך, מדי שבועיים, הצגתי בחנות הבגדים שלי - שהפכה עם הזמן למעין גלריה - ציירים וצלמים שונים - מרביתם אמנים אוונגרדיים, דאדאיסטיים, אבסטרקטיים ואקספרסיוניסטיים - הז'אנרים האמנותיים האהובים עליי.
כששבתי לארץ - לאחר כשבע וחצי שנות חיים בניו יורק - התמקדתי בעיקר בכתיבה ובהוצאת ספרים לאור. בין היתר, פרסמתי את ספריי "הזונות של פתח תקווה", "ביום שתל אביב מתה", "לדנה שני אבות" ו"המלכות של אושוויץ". אך למרות חדוות היצירה שבכתיבה, משהו היה בי חסר.
בשנת 2016 הרגשתי שהמשהו החסר הזה מתחיל סוף סוף להתמלא.
הקמתי את בלוג התרבות והאמנות "חי תרבות" ושמתי לי למטרה לפרגן לאמנים שאני אוהב ומעריך את עבודתם - ואת דרכם - לראיין אותם ולפרסם את דבריהם ברבים. ומה שהתחיל בקטן - אם תרצו, כדבר אשר נעשה בעיקרו לעצמי, למעני - צבר תאוצה - וקהל רב - עם השנים.
בספר זה איגדתי ראיונות נבחרים - אשר בחרתי בקפידה - עם אמנים שראיינתי מאז הקמת הבלוג ועד היום.
כפי שניתן לראות, בחרתי - במתכוון - לחזור במרבית הראיונות על אותן השאלות בדיוק - וזאת כדי להראות את ההבדלים שבתשובות - ובפרספקטיבות, בתפישות האמנותיות - שבין אמן לאמן. קרי, אותה השאלה בדיוק - תשובה שונה לחלוטין ודרך שונה לחלוטין לראות את הדברים. עובדה זו מבליטה ומעצימה את ייחודו וסגנונו - אם תרצו, חותמו - של כל אמן.
*
ראוי לציין: לעתים יכול קורא מסוים לראות בראיונותיי במידה מסוימת דברי חנופה. אין הדבר נכון כלל וכלל, ולמען הדיוק - נהפוך הוא.
כאשר אני כותב אודות אמן זה או אחר שהוא "ייחודי", "חשוב", "מעורר השראה" וכו', אני מתכוון לכל סופרלטיב בכל לבי. אלו אינן תשבחות מן השפה לחוץ כי אם אמת לאמיתה הראויה להיאמר.
בעיניי, כל "ייחודי" - ייחודי בדרכו, כל "חשוב" - חשוב בדרכו וכל "מעורר השראה" - מעורר השראה בדרכו.
בשנותיי בניו יורק למדתי - הלכה למעשה - לפרגן כאשר הדבר ראוי לכך.
במקומותינו, הדבר נתפש לעתים כ"מוגזם", כ"חסר פרופורציות" ואף לעתים כ"לא ראוי". מדוע לפרגן אם ניתן לבטל, לקטול או לבקר?
אני, למעשה, מתנגד לכך. אני רואה בי אדם שהגיע לכאן במטרה להכביר טוב בעולם, ולכן, כאשר אני אוהב - אני אומר שאני אוהב. כאשר אני מעריץ - אני מודה בכך בלב שלם. כזה אני.
אינני מתחנף למרואייניי ומעולם לא עשיתי זאת - כפי שאינני מתחנף לקוראיי.
אני כותב את דברי הימים שלי, את דברי אמנותי, בכנות וביושר, באהבה ובהערכה רבה למושאי ראיונותיי.
אלו אינם דברי חנופה כי אם דברי אמת וכל סופרלטיב וסופרלטיב נאחז במציאות וראוי להיאמר ולהיוודע ברבים.
*
לסיכום: אני מקווה שגם ספר זה יעשה את הדבר שלשמו הקמתי את הבלוג "חי תרבות" מלכתחילה, ויחשוף לעוד קהלים את דבריהם, את אמנותם ואת חשיבות יצירותיהם ויצירתיותם של אמנים ישראליים אלה, אשר לא בכדי אני מכנה אותם בלב שלם ובידיעה נחרצת, מוחלטת וברורה: "מכוננים".
איתי זלאיט: אודות ניצוץ של אש באמנות, חופש ובחירה, אמנות אל מול פוליטיקה או: "אני לא יצור פוליטי. אני אמן."
ב-6 בדצמבר, 2016, נפל דבר בתל אביב.
איתי זלאיט, אמן אשר מגדיר מחדש את מושג האמנות המודרנית הבלתי-אמצעית באשר היא, הציג בכיכר רבין – אם תרצו, "כיכר העיר" – פסל מוזהב בדמותו של ראש הממשלה בנימין נתניהו.
מה שהחל בשעות הבוקר המוקדמות (בסביבות 6 בבוקר, ליתר דיוק) כהנחת פסל בכיכר, משמע "מיצב", הפך ברבות השעות (בסביבות השעה 12 בצהריים של אותו היום הופל פסל זה על ידי עובר אורח אשר התנגד להצבתו) ל"מיצג".
עובדה זו בלבד מוכיחה את עוצמתו של אותו מיצב-מיצג חד-פעמי, את כוחה של האמנות להפעיל, לעורר, לגרות – ואף, לעתים, לתעתע.
זכיתי לראיין היום את יוצר פסל זה, האמן איתי זלאיט, אשר התגלה כאדם מקסים מאין כמוהו, רהוט ומיטיב להסביר את עמדותיו ודעותיו מעוררות ההשראה והמחשבה.
זלאיט בן ה-37 נכון לכתיבת שורות אלו (נולד ב-21 באפריל, 1979), נשוי, אב לשניים וגר ברמת גן.
אני ממליץ לכם בחום לעקוב אחר יצירתו הערכית ופורצת הדרך באתרו: itayzalait.com.
והנה הדברים.
דורון בראונשטיין: מנין הגיע הרעיון לפסל מוזהב בדמותו של בנימין נתניהו ומנין הגיע הרעיון להציב אותו מכל המקומות דווקא בכיכר רבין?
איתי זלאיט: זה התחיל כמיצב, כפסל, ועם כל מה שקרה מסביבו במהלך שש השעות שהוא היה בכיכר רבין, הוא הפך למיצג. לא ידעתי לתכנן ממש לאן זה יתפתח. אתה יודע, אני בסטודיו שלי עכשיו ואני מסתכל על עבודה אחרת שלי: איקונה מוזהבת של גלעד שליט שעשיתי לפני שש שנים. לפני ששחררתי את העבודה הזאת, את האיקונה עם כל הסמלים הנוצריים הזאת, גלעד שליט שוחרר, ואז גנזתי את העבודה הזאת. גם העבודה של שליט וגם העבודה של ביבי באו מאותו מקום. הרעיון של הפסל של ביבי נוצר כי אני חי פה, אני רואה את מה שקורה פה וכאמן אני חוקר את נושא הבחירה והחופש כל הזמן. ישבתי בסטודיו שלי וחשבתי עד כמה שהחופש והבחירה הם חשובים, עד כמה שהם מפעילים אותי כאמן ועד כמה שהכל פה משתנה, ואז החלטתי ללכת עם האמת שלי עד הסוף, לא להתפשר. הרי עולם האמנות הוא במידה רבה דומם, למרות כל מה שקורה מסביב כל הזמן, אז חשבתי: למה אנחנו מחכים? להמשיך ולעשות עבודות אמנות יפות כדי שיום אחד, בעוד כמה שנים, יעשו רטרוספקטיבה על מה שהיה קיים פה בשנת 2016? אז היו כמה ערוצים כדי שאני אעשה משהו ואוציא מהבטן את מה שאני מרגיש וכולם ישמעו. אתה יודע, בחיי שמעתי הרבה פעמים 'לא', אבל כשסוגרים את הדלת, תמיד אפשר להיכנס דרך החלון.
בראונשטיין: כמה זמן הפסל היה כבר קיים לפני ש"הוצאת אותו לאוויר העולם"?
זלאיט: הפסל היה מוכן כבר שלושה חודשים וכמעט אף אחד לא ידע על קיומו. חיכיתי לרגע הנכון. ואז, הודעתי לכמה צלמים, חברים, גם לאבא שלי, שזה קורה, הם באו איתי, העמסנו את הפסל על עגלה ועשינו את זה. הכל היה מדויק.
בראונשטיין: זה היה חוקי?
זלאיט: תמיד אפשר לשחק קצת עם החוק, למתוח אותו. החוק היבש נתון לפרשנויות.
בראונשטיין: מה הרגשת באותו יום? הלב דפק? פחדת?
זלאיט: אתה יודע, כשבעטו בפסל – אני חייכתי. כל הנקודות אז התחברו, נסגר איזה מעגל, זה היה כמו… הרפייה. כי הרי הנחתי את הפסל שם וזהו. הוא יצא מהסטודיו, ומהרגע הזה – הוא בעצם שייך לכולם. גם אם אוהבים וגם אם לא. בסך הכל, אני רציתי ללכת כמה שיותר לכיוון האמנות ולא לכיוון הפוליטיקה. אני לא יצור פוליטי. אני אמן. חלק אוהבים לעמוד מול דמות המנהיג וחלק לא, אבל התגובות גרמו לאנשים לחשוב, וזה מה שחשוב.
בראונשטיין: אילו תגובות קיבלת?
זלאיט: זה נגע בכל כך הרבה רבדים… מישהי אמרה שהיא שונאת את הפסל, שהוא גרם לה לבכות. מישהי אחרת שפיסלה בעבר והפסיקה, אמרה שהפסל גרם לה לחזור לפסל.
בראונשטיין: מהי התגובה הכי מרגשת שקיבלת? הכי עוצמתית בעיניך?
זלאיט: כשניצולת שואה, בת 90, הגיבה בהתרגשות.
בראונשטיין: מדוע בחרת לצבוע את הפסל בזהב?
זלאיט: היה ברור לי שהפסל יהיה בזהב כמו שהיה ברור לי שהוא יוצב בכיכר רבין. כשהשמש מאירה שם, ידעתי שהיא תאיר גם את הפסל, וזה יצר איזו הילה.
בראונשטיין: מהי דעתך האישית על ביבי?
זלאיט: אני חושב שהתשובה לזה בתוך הפסל. גם אם זה היה בוז'י, והוא היה מי שעומד בראש ההצגה הזאת, אז הוא היה הסמל. ביבי מסמל את מה שקורה פה עכשיו כי הוא אחראי.
בראונשטיין: בשנת 2008, בזמן הבחירות בארצות הברית, יצרתי חולצה עם הכיתוב הפרובוקטיבי משהו,
"?who killed obama", אותה הצגתי בחנות-גלריה שהייתה לי, "Apollo Braun" שמה, בניו יורק. זה עורר מהומה. מהי דעתך על כך?
זלאיט: הכל, מן הסתם, קשור בקונטקסט של זמן ומקום. עצם זה שהגיבו לעבודה שלך וזה הפעיל – זה חשוב. כל קול של אמן צריך להישמע. אבל בהקשר של האמנות שלי, היה לי חשוב לעורר, אבל לא בצורה שתעורר אנטגוניזם פשטני.
בראונשטיין: האם לדעתך ראוי שיהיה גבול באמנות?
זלאיט: זאת שאלה קשה. יש איזשהו גבול והוא תלוי-מקום.
בראונשטיין: מהו השלב הבא שלך כאמן?
זלאיט: יש לי כמה כיוונים מעניינים. אני בעיקר רוצה לדבר עם העולם. הכיוון הוא אנחנו והעולם.
בראונשטיין: מהו זיכרון הילדות החזק ביותר שלך ועד כמה הוא משפיע על עבודתך היום?
זלאיט: וואו. זיכרון ילדות… יש מוטיב של אש שחוזר. שרפתי הרבה דברים בחיים שלי. בכל מיני תקופות בחיים שלי התחברתי לאש.
בראונשטיין: ולסיום, איתי, איך היית רוצה שאנשים יזכרו את איתי זלאיט האמן בעוד מאה שנים מהיום?
זלאיט: בסופו של דבר, בעיקר בנגיעה שבין הלב שלי לבין הלב של אנשים שרואים את העבודות שלי.
אתר ביבוקס הוקם בכדי לאפשר חווית רכישה נוחה ומהירה לקהל חובבי הספרים.
אנו מציעים מגוון ענק של ספרים בקריאה דיגיטלית באפליקציה או במשלוח עד הבית.
