אמת או חובה

פרק ראשון
עמדנו שלושתנו מול לוח המודעות של חטיבת הביניים “קשת“, במגרש הגדול ליד השומר, החזקנו ידיים ועצרנו את נשימתנו. תלמידים מוכרים ולא מוכרים דחפו מכל עבר, רצו לבדוק לאיזו כיתה שובצו, ורק אני, ראשונה מבין שלושתנו, ראיתי את השמות של תומר ושל מיכלי ברשימה של ז'3. השם שלי לא היה שם. הוצאתי את כף היד המזיעה שלי מכף ידה של מיכלי ושפשפתי עיניים. לא הייתי בטוחה שאני רואה טוב. עיניי רצו על הרשימות התלויות וברשימה של ז'5 ראיתי את שמי, אלה זהר.
משכתי אותן אחורה וכמעט נפלנו על ערימת תלמידים שעמדה שם, כשכולם התחילו ב“הי, ילדה, אין לך עיניים?“, “מה את דוחפת?“, “תיזהרי“, “נו באמת“...
“מה קרה? הצלחת לראות?“ שאלה תומי (כך אנחנו קוראות לתומר, ששונאת שחושבים שהיא בן).
“אתן יחד ב־ז'3 ואני ב־ז'5.“
“מה?“ מיכלי תפסה את הראש כלא־מאמינה.
“הם השתגעו? הרי מילאנו טפסים בשנה שעברה, וכתבנו עם מי אנחנו מבקשות להיות יחד בכיתה. וגם בתיה המחנכת שלנו מכיתה ו' אמרה שתמליץ לא להפריד בינינו, למה הם לא עשו מה שביקשנו?“ המשיכה תומי בתדהמה. “אני בשוק.“
דמעות עלו בעיניי ובגרוני, הרגשתי כאילו פטיש חמישה קילו נחת על ראשי וממש התקשיתי לנשום. מיכלי ותומי באותה כיתה ואני לא איתן? גם ככה היום הראשון בחטיבת הביניים מפחיד, עכשיו הוא מפחיד פי מיליון, אני לבד ובא לי לצרוח “הצילו“, מזל שלא הצלחתי להוציא הגה מפי, כך לפחות נמנעה ממני פדיחת־על.
רק לא לבכות, רק לא לבכות, לחשתי לעצמי בלב כמו מנטרה, את ילדה גדולה, אסור לבכות, לא כאן ולא עכשיו, תתאפקי ותשמרי את זה לצהריים כשתראי את אמא בבית. הצלחתי לבלוע כמה דמעות אך לא את כולן, מזווית העין ראיתי נער לא מוכר מביט בי מחייך וראיתי שהוא הבחין בי בוכה, מה שהיה בעיניי אסון לא פחות גדול מזה שהופרדתי מחברותיי הטובות.
תומי ומיכלי אמרו משהו אבל לא ממש שמעתי.
“אין מצב, אין מצב שאני נכנסת לכיתה הזאת,“ אמרתי בהחלטיות, והתחלתי לרוץ.
“הי, אלה, לאן? לאן את רצה? חכי רגע...“ שמעתי את מיכלי קוראת אחריי.
“אני לא נכנסת לכיתה הזאת, מה לא ברור? אין מצב,“ עצרתי וקראתי להן להצטרף אליי, “אני הולכת למזכירות.“ המשכתי לרוץ והן בעקבותיי. בית הספר הזה היה חדש לכולנו. לא ידענו אפילו באיזה כיוון המזכירות נמצאת אבל איכשהו הצלחנו להגיע לשם, אלא שבמזכירות היו אולי עשרים ילדים במצבי, עצבניים וצועקים שהם רוצים לעבור כיתה, והמזכירות נראו חסרות אונים. היועצת שהייתה אמורה לטפל בנושא נעדרה מבית הספר דווקא בשעתיים הראשונות של היום הראשון.
התיישבתי עצבנית על הרצפה במסדרון, הוצאתי את הנייד מהתיק וצלצלתי לאמא. זהו. אמא שלי היא וונדר אמא, חשבתי לעצמי, גידלה אותי לבד מהיום שנולדתי ותמיד הצליחה לפתור לי כל בעיה שנתקלתי בה. תמיד היא יודעת להגיד את הדבר הנכון, היא בטח תחשוב כבר על משהו. חיכיתי עם צליל ההמתנה הנעים שלה, עד שהיא תענה, שרתי את השיר של אריק איינשטיין “יש בי אהבה והיא תנצח“ אבל אפילו אריק איינשטיין לא עזר כאן וחלפה דקה, חלפו שתי דקות ואמא לא ענתה.
ניסיתי שוב ועכשיו אפילו אריק איינשטיין עצבן אותי כי אמא לא ענתה וכשהגעתי למשיבון שלה ניתקתי.
“מה את מתעצבנת?“ הייתה זאת תומר שדיברה ראשונה, “אמא שלך מורה, גם היא בטח עסוקה עם פתיחת השנה בבית הספר שלה ומקבלת את התלמידים החדשים שלה.“
“אלה, תנשמי, אנחנו נסדר הכול, אל תדאגי, נמצא פתרון,“ הצטרפה אליה גם מיכלי.
“גם אם לא נהיה בסוף באותה כיתה הרי תמיד נישאר חברות,“ הוסיפה תומי, משפט מיותר שלמרות שניסתה להרגיע אותי בעזרתו גרמה לזרם הדמעות שלי שכבר עמד בגרון, לפרוץ.
“תראו כמה ילדים נדפקו עם כיתות שהם לא רוצים להיות משובצים בהן. כולם הגיעו לפה לקטר ולהתלונן, המזכירות מפוצצת בילדים ואין כאן מקום לכולם, מי האידיוט שאחראי לשיבוץ הזה?“ סיננתי ומשכתי באף.
הצלצול המעצבן הרעים ברחבת בית הספר. מה עושים? ולמה אמא לא עונה? לאן הולכים עכשיו? זאת אומרת... לאן אני הולכת עכשיו?
רציתי לחכות במזכירות אבל מיכלי אמרה שלא כדאי לי להתחיל את שנת הלימודים ברגל שמאל, היה צלצול וכדאי שניכנס לכיתות. ידעתי שהיא צודקת אבל הדבר האחרון שרציתי לעשות היה להיכנס לכיתה.
הרגשתי לוזרית, שתי חברותיי הטובות עמדו לצידי, היום הראשון שלי נראה כמו טרגדיה מהלכת, הרגשתי שאני מקלקלת גם להן את היום הראשון בחטיבה ואף על פי שהן היו איתי הרגשתי הכי לבד בעולם.
למרות החום המעיק של תחילת ספטמבר, המבנה הקר של חטיבת “קשת“ היה קפוא. הלכנו יחד בשתיקה במסדרון צר, מיכלי ותומר נכנסו לכיתה ז'3, ואילו אני המשכתי הלאה לכיוון הדלת שהשלט ז'5 היה מודבק עליה. מצב הרוח שלי היה נורא.
הכיתה כבר המתה תלמידים וכל אחד ישב במקום שבחר. נשאר רק מקום אחד פנוי בסוף הכיתה בצד ימין ושם התיישבתי. זרקתי את התיק על הרצפה לידי, ניסיתי לחייך אבל לא הצלחתי, הפרצוף שלי נראה כאילו הרגע ראיתי רוח רפאים.
המולת בני נוער מתרגשים וסקרנים הייתה באוויר. את רוב הילדים כאן הכרתי, חלקם למדו איתי בבית הספר היסודי בשכבה או בכיתה, את חלקם הכרתי מהצופים, והיו מעטים שלא הכרתי כלל.
המורה שנכנסה לכיתה נראתה דווקא מגניבה לגמרי. היא הייתה צעירה, לבושה בבגדים אופנתיים, וממש אהבתי את העגילים שלה שהיו בצבע טורקיז, מעוינים, עם נקודה דמוית יהלום בקצה התחתון של כל מעוין. במקום להקשיב לה התעופפתי במחשבותיי ונזכרתי פתאום בחופש הגדול שלפני כיתה א'. באחד הימים סיפרה לי אמא שבדרך מהסופר, פגשה שכנה חדשה ליד המעלית למטה. היא הציגה את עצמה וסיפרה שבדיוק היום הם עברו לבניין שלנו, וכרגע המשאיות שהובילו את הרהיטים ותכולת הדירה הקודמת שלהם עזבו לאחר שפרקו הכול בדירה החדשה. אמא המשיכה להתעניין בשכנה החדשה, שסיפרה שיש לה ילדה בגילי ושמה תומר. רעיה, אמא של תומר, סיפרה לאמא שהם עברו לפתח תקווה מנתניה, שם הם גרו ליד הים. אמא סיפרה לה שיש לה בת ששמה אלה ושאני בדיוק בגיל של תומר, היא גם סיפרה לה שבבניין גרה ילדה נוספת בגילנו ששמה מיכלי ובטח נוכל להכיר ולהיות חברות. ואז רעיה העלתה רעיון חכם שניפגש שלושתנו לפני ששנת הלימודים תיפתח וכך תומר תכיר חברות חדשות לפני תחילת שנת הלימודים.
השנים חלפו ותומר הפכה מהר מאוד לחלק בלתי נפרד מחיי ומחיי מיכלי, חברות אמת נבנתה בינינו, שש שנים שלא נפרדנו, היינו השלישייה הנצחית. זכרתי שהשיתוף האישי הראשון של תומר היה כשסיפרה לנו שהיא שונאת את השם שלה. “מה הם חשבו לעצמם, ההורים שלי? מה פתאום קראו לי בשם של בן?“ היא הייתה מתרעמת. “בכל מקום שלא רואים אותי ורק שומעים את שמי, בטוחים שאני בן.“ לתומר יש שיער קצר, כך היא אוהבת, ולא ייאמן איך לפני שש שנים כלל לא הכרתי אותה ועכשיו אני מוכנה לתת הכול כדי שנהיה שוב באותה כיתה; היא, מיכלי ואני.
הכי כיף זה הקטע שאנחנו גרות באותו בניין, בניין טופז, כך הוא נקרא בשכונה שלנו. בכיתה א' עוד לא היו טלפונים סלולריים אז היינו עולות אחת אל השנייה במדרגות, רצות בין הקומות או קוראות זו לזו דרך האינטרקום. עכשיו כשגדלנו ולכולנו יש סלולרי כבר מכיתה ד' בערך, פתחנו קבוצה שקראנו לה קבוצת אמ“ת. זה היה הקוד הסודי שלנו מגיל עשר. אלה, מיכלי, תומי. בכיתה ד' הקריאה לנו המורה את הספר “שמונה בעקבות אחד“ של ימימה טשרנוביץ' אבידר. התלהבנו מהסיפור המרתק על חבורת ילדים שגילתה מרגל בתקופת קום המדינה והחלטנו שגם אנחנו חייבות להקים חבורה שכזאת. מיכלי, ה“ספרותית“ שבינינו, שתמיד קראה ספרים והכירה היטב את כל ספרי ההרפתקאות למיניהם, הייתה זאת שבחרה את שם החבורה. בשנים שחלפו מאז, גדלנו והבנו שתעלומות ככל הנראה כבר לא נפתור, אבל כשפתחנו את קבוצת הווטסאפ הכי פעילה בארץ... השם אמת התלבש לנו עליה בול והחלטנו להחיות אותו מחדש.
המורה המשיכה לדבר ואני המשכתי לחלום.
חשבתי על מיכלי המקסימה ואיזה כיף למי שזכה להיות איתה באותה כיתה. היא באמת הילדה הכי חמודה בעולם, תלמידה מצטיינת, ילדה טובה, מעולם לא פגעה ולא תפגע בזבוב, עדינה וביישנית, כמוני אוהבת לשחות. עד כמה שזה יישמע מוזר - שחייה היא הספורט השקט, ודווקא שם, במי הבריכה, הקשר שלנו העמיק ופרח. שחינו יחד מגיל שלוש וכל כך נהנינו להרגיש את המים הקרירים של הבריכה עוטפים את הגוף. שתינו חולות על ריח הכלור ועפות על תחרויות. כשאנחנו מתחרות זו בזו אנחנו תמיד מפרגנות. אני גם שרה ורוקדת, מיכלי לא. היא לא שרה (ואם תשאלו אותה, היא תתגונן בחן ותגיד, “אז מה אם אני זייפנית צמרת, במקום לשיר ולשבור חלונות בצווחות שלי, אני כותבת שירים. זה גם נחשב“). המגירה של מיכלי מפוצצת בשירים שהיא כותבת. היא מקלידה על המחשב אבל מדפיסה ושומרת במגירה. לפעמים היא מראה אותם לתומי ולי. היא חולמת להיות סופרת או משוררת ולי לא ברור איך היא נהנית מכל משחקי המילים. בעיניי, ספרות וכתיבה הן העיסוקים המשעממים ביותר בעולם כולו.
מיכלי ואני נולדנו להיות חברות. אנחנו גרות כבר כמעט שלוש־עשרה שנה באותו בניין, מהיום שנולדנו. שתי קומות מפרידות בינינו ואנו חוגגות יום הולדת בהפרש של יומיים. היא מבוגרת ממני ביומיים ושעתיים! שערה שחור, עיניה כחולות, עורה בהיר והיא מאוד ביישנית, לכן אינה בין הילדים המקובלים. דווקא כשיש הרבה ילדים בסביבה היא משתתקת ולא מוציאה הגה מפיה, אבל כשחבורת אמת נפגשת היא דברנית גדולה, יודעת להצחיק, שנונה - חבל שכל זה יוצא ממנה רק כשהיא איתנו.
וכך, במקום להקשיב ולשמוע מה המורה אומרת ומה התוכניות לשנה הבאה, שקעתי בהרהורים על חברותיי מ־ז'3 ובכל פעם שנזכרתי שאנחנו כבר לא באותה כיתה הרגשתי גוש חונק את גרוני.
היום הראשון כבר לא היה פתאום כל כך מבטיח ומילת קסם לא תוכל להחזיר אותנו בזמן אל החופש הגדול שהסתיים לו הבוקר. שוב נלחמתי בדמעות כשפתאום ראיתי בזווית העין את הנער שנתקלתי בו קודם בחצר, כן, ההוא שראה אותי בוכה. מסתבר שהוא לומד איתי בכיתה. פתאום שמתי לב שסביבי היו הרבה מאוד פרצופים מוכרים, אולי מהצופים, או מהכיתה המקבילה בשנה שעברה, אבל בסופו של דבר, הרגשתי שאין לי כאן אף חבר או חברה ואני הכי לבד בעולם.
דברי המורה המשיכו לחלוף מעל ראשי עד שהצלצול הצורמני קטע בחריפות את השיעור הראשון שלי בחטיבת הביניים. הוצאתי את הטלפון הנייד מהילקוט ורצתי החוצה במהירות. במסדרון הצר האפור חיכו לי כבר תומי ומיכלי ויחד הלכנו לחצר. הן שאלו אותי מיליון שאלות; איך קוראים למורה שלי ומה היא לימדה ואיך הילדים בכיתה, אבל לא ידעתי לענות על כלום וכל מה שרציתי היה דבר אחד: את אמא. אמא שלי בטוח תצליח לחלץ אותי מהצרה הזאת שקוראים לה ז'5. תמיד יש לה שיטות והיא מכירה את החוק. הייתי בטוחה שהיא תגאל אותי מייסורי הכיתה החדשה.
“תבקשי מהיועצת לעבור כיתה,“ קטעה מיכלי את הרהוריי.
“נלך אליה יחד איתך,“ הוסיפה תומי. הייתי עסוקה ברחמים עצמיים וחשבתי בקול רם, “מה יקרה לחבורת אמת? אמת בלי ה־א' של שמי זה ‘מת'.“
“נו באמת, אלה,“ התעצבנה עליי מיכלי, “נראה לך שאת מקבלת שחרור מהחבורה שלנו? אל תגזימי עם הדרמה של ‘אמת' ו'מת'. אף אחד לא מת, אנחנו יחד באש ובמים, ואף אחד בעולם לא יצליח לפרק לנו את החבורה והחברות, אפילו לא היועצת או המנהלת.“ מיכלי המשיכה, “גם לא ראש הממשלה או שר החינוך. אנחנו יחד לנצח,“ ושתיהן חיבקו אותי חזק. ברקע ראיתי בנות מצחקקות ומצטלמות סלפי בפוזות של דוגמניות. כולם היו באווירה כל כך חגיגית והאינסטוש הופצץ בתמונות של היום הראשון ללימודים ורק אני בעיניים אדומות, משתמשת בנייד למטרתו האמיתית, לצלצל לאמא.
הפעם היא ענתה די מהר.
“מה קרה?!“ שאלה בבהלה.
רק אמרתי לה “אמא“, והיא מייד הבינה שמשהו השתבש. סיפרתי לה בקול רועד והיא אמרה לי לקחת הרבה אוויר, שאנסה לדבר עם היועצת והוסיפה שהיא בטוחה שבסוף הכול יסתדר. היא גם הבטיחה להתערב אם יהיה צורך.
איך זה שכולם סביבי בטוחים שהכול יהיה בסדר ורק אני לא?
שוב ראיתי את הילד ההוא מהכיתה שלי, מביט בי מחייך (נדמה לי שקוראים לו אופיר, אבל אני לא סגורה על זה ולא מבינה איך בכל פעם שאני מרגישה רע הוא צץ מולי). עוד מעט תיגמר ההפסקה ואני אצטרך ללכת שוב לכיתה (וכבר יש לי סלוגן מתאים: ז'5 - הכי גרוע שיש!).
ישבנו באחת הפינות בחצר, תומי, מיכלי ואני. הן באמת ניסו לעודד אותי ולהרגיע אבל לא הצלחתי לחייך וגם לא להקשיב. חשבתי שוב על כך שאני ממשיכה להרוס למיכלי ולתומי את היום. לא עלה על דעתי שזוהי רק התחלת השנה.
כששוב צלצל הפעמון נפרדנו בחיבוק במסדרון הצר. נכנסתי לכיתה במבט מושפל. “בלונדג'ינג'ית, רוצה את אמא?“ שמעתי קול מתגרה בי, ולמרות שהייתי הג'ינג'ית היחידה בכיתה לא הייתי בטוחה שהדובר פונה דווקא אליי. הרמתי את עיניי וראיתי את הנער המעצבן ההוא שקלט אותי בבוקר ובהפסקה, עומד במקומו, מביט בי בלעג וכולם מסתכלים עליי.
רציתי להיבלע מתחת לשולחן. להיעלם. אבל זה לא קרה.
“ראיתם? יש לנו ג'ינג'ולה בכיינית בכיתה. שלום כיתה א', תפוזינה.“
לא. זה לא באמת קורה, אמרתי לעצמי בלב והתיישבתי במקומי. וכאילו כדי להוכיח לי שהכול אמיתי ושאני לא חולמת, שמעתי אותו מוסיף, “בלונדג'ינ'יג'ית, יפה לך אף אדום.“ המבטים של כולם חצבו בי. היה ברור שכולם יודעים שאני במצוקה אבל אף אחד לא התכוון להושיט לי יד.
לא העזתי להגיד כלום למחנכת, אפילו לא זכרתי את שמה, אורית או אירית, אולי עירית. הייתי כל כך עצובה ופלא שבכלל זכרתי מה אמרה וכיצד הציגה את עצמה. אפילו לא זכרתי אילו מקצועות היא מלמדת והיכן ניתן לראות את המערכת של מחר.
במהלך היום הבנתי שלמציקן באמת קוראים אופיר כמו שהיה נדמה לי, והוא לא ריחם עליי כלל.
הצלצול הצורמני סוף־סוף הגיע וסימֵן שהיום הראשון בחטיבה הסתיים. גיליתי שיש לי שלל כינויים חדשים ושנואים: “ג'ינג'ולה“, “בכיינית“, “תפוזינה“, “בלונדג'ינג'ית“ - כל אלה היו חלק דל מהצלפותיו של אופיר.
ממש תענוג, כיף, חשבתי בציניות ומיהרתי לשער לחכות לחברותיי. יחד הלכנו הביתה והן סיפרו לי שאורית, המחנכת שלי (אהה, אז ככה קוראים לה...), מלמדת אותן ספרות ותנ“ך והיום לימדה אותן בשעה האחרונה. הן חשבו שהיא מאוד נחמדה ומיכלי הייתה מאושרת שלומדים השנה שעתיים ספרות. בבית הספר היסודי בכלל לא למדנו ספרות ומיכלי, שחולה על ספרים וכל כך אוהבת לדבר עליהם, שמחה מאוד. תומר הציעה לי שבלי שום קשר למעבר כיתה, אני חייבת להתלונן על אופיר שמציק לי.
“רק זה חסר לי, שגם יקראו לי מלשנית נוסף על כל השמות שהוא המציא לי,“ עניתי. תומי ומיכלי הבינו ששום דבר שיגידו לא יתקבל על ידיי כפתרון ועברו לניסיונות לשעשע אותי אבל שום דבר לא עזר. מצב הרוח שלי היה נמוך מים המלח.
קבענו להיפגש למטה בסביבות שש, כשתומר תחזור מאימון כדורסל. היא הבטיחה לסמס לנו לרדת.
נכנסתי הביתה במצב רוח נוראי וזרקתי על רצפת חדרי את הילקוט החדש שאתמול הכי ריגש אותי בעולם והיום אפילו הוא נראה לי מאוכזב ומובס. הבית היה ריק ואני נמרחתי על הספה בסלון והמתנתי לאמא שתחזור. שנאתי להיות בת יחידה אבל עכשיו חשבתי שדווקא מזל שאין לי פה עוד איזה אח או אחות שאני צריכה לחשבן להם. למרות שאני כבר כמעט בת שלוש־עשרה, חיבקתי את הדובי הלבן הגדול שקיבלתי מסבתא בשנה שעברה ובכיתי לתוכו. הוא שיתף פעולה בלית ברירה ופרוותו ספגה לתוכה את דמעותיי.
עצמתי עיניים וניהלתי עם עצמי שיחה פנימית והזויה:
אולי דווקא יהיה בסדר?
לא! איך יהיה בסדר?
אולי הילדים בכיתה דווקא נחמדים?
אני מכירה אותם! אז מה אם הם נחמדים?
איך נחמדים? שמעו כל מה שאופיר אמר ולא הגיבו.
טוב נו, גם אני לא הגבתי.
אולי יהיו שיעורים משותפים עם הכיתות המקבילות ואז אלמד עם מיכלי ותומי?
למה שיהיו שיעורים משותפים? לומדים לפי כיתות.
בטוח המורה שלהן יותר נחמדה.
אין לי מזל.
אמא חייבת להתערב ולעזור לי.
אני כבר גדולה. אני לא צריכה שאמא תסדר לי את העניינים.
מחר אלך לדבר בעצמי עם היועצת.
המורה שלי דומה למכשפה.
מיכלי ותומי אמרו שהיא נחמדה. טוב, נו, מכשפה נחמדה.
אין מצב שאני נכנסת מחר לכיתה הזאת.
מה בכלל המערכת למחר?
האם הודיעו משהו?
לא שמעתי כלום, ממי משלימים חומר?
מה בכלל למדו היום?
את מי זה מעניין?
לא הולכת מחר למקום הזה!
אולי מחר יהיה יותר נחמד?
למה דווקא לי זה קרה?
לא יודעת עד מתי שכבתי כך, מחבקת את הדובי הלבן. נראה שגם נרדמתי, כי כשהתעוררתי אמא כבר ישבה לידי וליטפה את ידי באהבה ובדאגה. הייתי כל כך עצובה ומאוכזבת וסיפרתי לה הכול. על הכיתה, על אופיר, על אורית, על ז'3 ועל ז'5. אמא הבטיחה לי שמחר הכול ייראה קצת פחות נורא. היא אמרה בביטחון מלא שאני מאוד חברותית ושיהיה לי טוב בכל מקום, זה רק עניין של זמן.
אני הייתי קצת פחות בטוחה בזה ואז אמא הציעה שאנסה להסתדר עם כל עניין מעבר הכיתה - לבד. שאלך לדבר עם היועצת, עם המחנכת, ורק אם לא אצליח בכוחות עצמי היא תתערב. איכשהו היא הצליחה בסופו של דבר לגרום לי לחייך ופתאום הכול נראה לי פחות מפחיד. אחרי הכול, עברתי את היום הראשון והוא אמור להיות הכי קשה.
מכשיר הטלפון שלי קטע את הרהוריי בצפצוף הודעת ווטסאפ קבוצתית.