אני ואלוהים שותפים מלאים

“בעולמנו, עקרון השותפות הוא ערך עליון. כל מה שיוצר איזון מגיע בזוגות. כולנו זקוקים לאיזון בחיים, איזון בין הגוף והנפש, בין הבית לעבודה, בין בני הזוג ועוד”.

במרוצת חיי התחבטתי רבות בשאלות גדולות כמו: מהו מזל? האם אנחנו האחראים הבלעדיים לגורלנו? האם אנחנו מבינים את יחסי הכוחות בטבע? האם אנחנו תופסים כמה באמת מוטל על כתפינו? בחיים, בדומה למשחק כדורסל, אנחנו יכולים לקבוע איך נשחק – אבל לא את תוצאת המשחק. אנו נפעל כמיטב יכולתנו ונעשה את מרב המאמץ וההשתדלות, אך תוצאות מעשינו אינן תמיד בידינו.

בספר אני מתאר את המסע שאליו יצאתי בחיפוש אחר האיזון המושלם, את הניסיונות שבהם עמדתי, את התובנות שאליהן הגעתי, את הקשיים, את ההצלחות ואת הכישלונות. המסע הזה התחיל ביום אחד שבו הבנתי שיש לי שותף לחיים, והוא נמצא איתי בכל רגע, בכל צומת, בכל החלטה ובכל ניסיון. וכשהפנמתי שאני ואלוהים שותפים מלאים – רק אז השתנו לי החיים.

עדי גורן, יזם הייטק, גרוש ואב לשתיים. גדל והתחנך במשפחה חילונית בירושלים. כיום אינו מנהל אורח חיים דתי אך מגדיר את עצמו כאדם מאמין ורוחני מאוד. לאורך תקופה ארוכה התגורר בגואטמלה, שם החל המסע לעבר השינוי. זהו ספרו הראשון.

האם הכול עניין של מזל?

מאז ומתמיד התחבטתי בשאלה: מהו מזל, וכמה אחוזים הוא מהווה מההצלחה שלי? אומרים שמזל הוא ראשי תיבות של מקום – זמן – להיות. וזה נכון שבכל מקום וזמן יכולים להתרחש אירועים אחרים שישפיעו על חיינו וישנו אותם. עבורי, מזל הוא ראשי תיבות של מקום – זמן – ל... כאשר האות למ"ד יכולה להיות "לחלום", "לעשות", "להגשים"... ועוד. "להיות" יכול להתפרש כמו משהו אקראי, כאילו נקלעתי למקום מסוים לגמרי במקרה, ולאו דווקא בחרתי להיות שם מרצוני. במילים אחרות, כל מה שנבחר לעשות בכל מקום וזמן, יעצב את חיינו ויקבע את עתידנו.

לומר שמזל הוא עניין אקראי זה כמו לומר שאלוהים משחק בקוביות. מזל מבחינתי אינו דבר אקראי, או כמיטב הקלישה: האדם הנכון במקום הנכון ובזמן הנכון. הרי לא נקלעתי לסיטואציה מסוימת לגמרי במקרה, ובמקרה היא גרמה לתגובת שרשרת שהשפיעה על מאות אנשים. אם אחשוב כך, אני בעצם מייתר את חלקו של אלוהים בשותפות שלנו. האם הוא לא ידע שכך יקרה? האם הוא לא היה שותף להחלטותיי? האם הוא לא החליט בשבילי אלא רק היה נוכח באותה החלטה? הייתכן שהוא שיחק עם הקוביות ונפל הפור שקבע את גורלי בלי שהוא יהיה חלק בלתי נפרד מתוכנית חיי?

מזל עבורי הוא חלק אינטגרלי מהדרך שלי, דרך ייחודית שאותה אעבור במהלך חיי; דרך שנועדה לתקן אותי ולעצב אותי על ידי ניסיונות, אתגרים, קשיים, הצלחות, לקחים ועוד.

"אם זה זה – זה זה, ואם זה לא זה – כלום לא יעזור לזה" – המשפט מוכר לכולנו, אבל מה הוא בעצם אומר, חוץ מלציין שלכל דבר יש סיבה? אם משהו אמור לקרות לי, האם הוא יקרה לי ללא שום קשר להחלטות ולבחירות שלי? או שמא מראש ההחלטות והבחירות שלי יהיו אלו שיגרמו לדבר המסוים לקרות? ואם כך הדבר, מדוע לי בכלל לעשות השתדלות? הרי נגזרה עליי תוצאה מסוימת במהלך הדרך שלי, והיא תקרה לי בכל מקרה...

ובכן, כפי שאולי הבנתם, העניין הזה קצת מסובך. אם היינו יכולים לצפות את העתיד, היינו מקבלים את ההחלטות שלנו בהתאם לתוצאות הצפויות כמובן. אך אנו לא צופי עתיד, וזאת הסיבה שאנו חייבים לעשות את ההשתדלות המקסימלית בכל אספקט בחיינו, בלימודים, במקום העבודה, בזוגיות, בשלום בית ועוד.

השותפות שלנו עם אלוהים היא מלאה, משמע 50-50. אלוהים אומר לנו: "עשו את הצד שלכם, והשאירו לי את הצד שלי". אם הייתי מאמין שמזל הוא דבר מקרי, יכולתי לחשוב שחובת ההשתדלות שלי היא 80%, 90%, 99.9%... והשאר בידי המזל. אך אינני סבור כך. כמו שאמרתי, מזל הוא חלק מדרך ולא דבר מקרי. אלוהים בחר בנו כדי למלא מקום בעולם. לכבודנו הוא נברא, ולכן מכורח פלא הבריאה הפכנו לשותפים מלאים. כרתנו ברית בינינו, וחובה עלינו לעשות את הצד שלנו, את ההשתדלות שלנו, את התיקון שלנו.

אני נתקל הרבה במילים "אבל עשיתי את מרב המאמצים וזה בכל זאת לא קרה, כנראה לא היה לי מזל..." או "אם זה לא קרה, כנראה לא רצית את זה מספיק". במהלך חיי ראיתי אנשים מלומדים ומוכשרים שהשקיעו מאמצים ובכל זאת לא השיגו את מבוקשם; לעומת זאת נתקלתי גם בכאלו שלא רכשו מקצוע והכול בא להם בקלות. אז מה? האם שוב אפשר לחשוב שהכול עניין של 'מזל' ושבסוף הכול נקבע מראש לא משנה מה נעשה – ולכן לא חלה עלינו חובת ההשתדלות? כאמור, אינני סבור כך.

אני מאמין כי בתוך החמישים אחוז שלנו, אנו צריכים לעשות את מאת האחוזים, וכי אנו מתוגמלים על הדרך ולא על התוצאה. אם השגתי תוצאה מסוימת ללא דרך, למעשה לא למדתי דבר. אך אם עשיתי דרך רצופת טעויות ולא השגתי את התוצאה, עדיין הרווחתי המון.

חובת ההשתדלות חלה עלינו בכל דבר ועניין בחיינו, ולכן אנו צריכים ללמוד, לרכוש מקצוע, להשתדל, להרחיב אופקים ולעשות תיקון יום־יומי – אך אין מדובר בערובה להצלחה, כיוון שאין כאן נוסחת פלא. אני מאמין כי במסגרת החלק שלי בשותפות, בחמישים האחוזים שלי בעסקה, אני חייב לתת הכול, וזה מה שישפר לי את הסיכויים להצליח. מה שלא תלוי בי אינו בידיי, לא משנה מה אעשה. ולכן אני חייב להשאיר את חמישים האחוזים הנותרים בידיו. הוא לא יתערב לי ואני לא אתערב לו – איזון מושלם. כמו בשותפות בעסק, שותף אחד אחראי על השיווק והשני על התפעול, ואף אחד לא מתערב לשני במעשיו. אומנם מקבלים החלטות ביחד כמובן, שכן אחרי הכול אנו שותפים מלאים, אך אין זה אומר שאי־אפשר ליצור איזון נכון בין הצדדים.