1
“אימא, בבקשה, בבקשה ממך!”
“קלרה, אמרתי לא.”
“בחייך, דיאן. תני לה לבוא!”
“קולין, זה לא מצחיק. אם קלרה תבוא איתך, אלוהים יודע לאן תלכו, ואנחנו ניסע לחופשה בעוד שלושה ימים.”
“בואי גם את, ככה תשגיחי עלינו!”
“אין סיכוי. ראית כמה דברים אני עוד צריכה לעשות?”
“בגלל זה קלרה צריכה לצאת לסיבוב איתי, כדי לתת לך שקט.”
“בבקשה, אימא!”
“או־קיי, בסדר. עכשיו החוצה! אני לא רוצה לראות אתכם יותר!”
הם יצאו בריצה במורד המדרגות.
ואחר כך סיפרו לי שהם עדיין המשיכו להתלוצץ, במכונית, כשהמשאית פגעה בהם. אמרתי לעצמי שהם מתו תוך כדי צחוק. אמרתי לעצמי שהייתי רוצה להיות איתם.
ובמשך שנה שלמה חזרתי ואמרתי לעצמי בכל יום שהייתי מעדיפה למות איתם. אבל הלב שלי המשיך לפעום בעיקשות. והחזיק אותי בחיים. למרבה צערי.
שרועה על הספה, בהיתי בעשן שהסתלסל מהסיגריה שלי, כשדלת הכניסה נפתחה. פליקס נחת עלי בכל פעם שהתחשק לו, או כמעט בכל פעם. הוא בא לבקר אותי בכל יום. זה היה רעיון גרוע לתת לו מפתח לבית!
הוא הבהיל אותי, והאפר נפל על הפיג’מה שלי. סילקתי אותו בנשיפה, והוא צנח על הרצפה. כדי לא לראות אותו מתחיל לסדר הכול כדרכו, פניתי היישר למטבח לתדלוק קפאין.
כשחזרתי לסלון, שום דבר לא השתנה. המאפרות עדיין היו גדושות, הספלים ריקים, אריזות הטייק־אוויי והבקבוקים עדיין פזורים על השולחן הקטן. פליקס ישב ברגליים משוכלות ונעץ בי מבט. ההבעה הרצינית כל כך שלו בילבלה אותי לרגע, אבל מה שהכי הפתיע אותי היה הלבוש שלו. למה הוא במקטורן ועניבה? מה קרה לג’ינס הקרוע הקבוע שלו ולטישרט הצמודה?
“לאן אתה הולך אלגנטי כל כך? לחתונה או להלוויה?”
“מה השעה?”
“זאת לא תשובה, ולא מעניין אותי מה השעה. התגנדרת ככה כדי לצאת לצוד לך גולדן בוי?”
“הלוואי. השעה שתיים. ואת צריכה ללכת להתקלח ולהתלבש. את לא יכולה לבוא ככה.”
“לבוא לאן?”
“תתחילי לזוז. ההורים שלך וההורים של קולין מחכים לנו. אנחנו צריכים להיות שם בעוד שעה.”
צמרמורת עברה בגופי, הידיים שלי התחילו לרעוד, זעם התחיל לפעפע.
“אני לא מתכוונת לדרוך אפילו בבית הקברות. ברור?”
“תעשי את זה בשבילם,” הוא אמר לי ברכות, “זה חשוב שתהיי שם. היום את חייבת, זה יום השנה, כולם יהיו איתך.”
“אני לא רוצה שאף אחד יהיה איתי. אין סיכוי שאשתתף בטקס כזה מטורף. אתה חושב שמתחשק לי לחגוג את המוות שלהם?”
הקול שלי נסדק, ודמעות ראשונות התחילו לזלוג. הראייה שלי היטשטשה, והבחנתי בפליקס קם ובא לקראתי. הוא חיבק אותי ואימץ אותי אל חזהו.
“דיאן, את חייבת לבוא. תחשבי עליהם, אני מתחנן.”
הדפתי אותו בחדות.
“אמרתי לך לא, לא שמעת אותי? לך מפה!” צרחתי וראיתי שהוא מנסה להתקרב שוב.
רצתי אל החדר שלי. למרות שהידיים שלי רעדו, הצלחתי לסגור את הדלת מאחורַי בשני סיבובי מפתח. כרעתי על ברכי, גבי אל המשקוף, רגלי כפופות אל החזה. הדממה שהשתלטה על הדירה הופרה באנחה של פליקס.
“אני אבוא שוב בערב.”
“אני לא רוצה לראות אותך יותר.”
“לפחות תעשי מאמץ ותתקלחי, אחרת אני אסחב אותך לתוך האמבטיה.”
הצעדים שלו התרחקו, והדלת שנטרקה אמרה שהוא הלך סוף־סוף.
נשארתי עם הראש בין הברכיים דקות ארוכות, עד שמצאתי את הכוח להרים מבט. זחלתי במאמץ עד למיטה. עליתי עליה והתכסיתי בשמיכות. האף שלי, כמו תמיד כשנמלטתי לשם, חיפש אחר הריח של קולין. בסופו של דבר הוא התפוגג, אף על פי שלא החלפתי סדינים. רציתי להריח אותו. רציתי למחוק את הריח של בית החולים, של המוות שנספג בעורו בפעם האחרונה שקירבתי את פני אל צווארו.
רציתי לישון, השינה עוזרת לשכוח.
שנה קודם לכן, כשהגעתי לחדר מיון מלווה בפליקס, אמרו לי שמאוחר מדי, שהבת שלי מתה באמבולנס. נשאר לי בדיוק זמן להקיא לפני שהודיעו לי שמבחינת קולין זה עניין של דקות, או לכל היותר כמה שעות. אם אני רוצה להגיד לו שלום בפעם האחרונה, כדאי שאעשה את זה מיד. רציתי לצעוק, לצרוח שכולם שקרנים, אבל לא הצלחתי. שקעתי בחלום בלהות וקיוויתי להתעורר ממנו איכשהו. אחות אחת הובילה אותנו אל החדר שבו שכב בעלי. כל מילה שנאמרה, כל תנועה שנעשתה שם בפנים נותרה חקוקה בזיכרוני. הוא היה שם, שרוע על המיטה, מחובר לערימה של מכונות רעשניות, מהבהבות. הוא זז בקושי, והפנים שלו היו מכוסות חבורות. נותרתי משותקת דקות ארוכות מול המחזה הזה. רק נוכחותו של פליקס מנעה ממני לקרוס בו במקום. הפנים של קולין נטו קלות לעברי, עיניו נעוצות בעיני. אזרתי אומץ ועטיתי חיוך. והחיוך ההוא נתן לי את הכוח להתקרב אליו. נטלתי את ידו, והוא לפת את ידי.
“את צריכה להיות עם קלרה,” הוא אמר במאמץ.
“קולין, קלרה…”
“היא בחדר ניתוח,” קטע אותי פליקס.
העפתי מבט לעברו. הוא חייך לקולין והתחמק ממבטי. אוזני התחילו לזמזם, וכל גופי רעד. הרגשתי את ידו של בעלי לופתת אותי חזק יותר. הסתכלתי עליו בזמן שהקשבתי לפליקס שסיפר לו על קלרה ואמר שהיא תצא מזה. השקר הזה החזיר אותי מיד למציאות. בקול שבור קולין אמר שהוא לא ראה את המשאית, כי הוא שר איתה. אני איבדתי את הקול. רכנתי אליו והעברתי את אצבעותי בשערו, על מצחו. דמעות עירפלו את מבטי, מטשטשות את תווי פניו. הוא כבר התחיל לסגת, והרגשתי שאני נחנקת. הוא הרים את ידו והניח אותה על לחיי.
“תתעודדי, אהובתי,” הוא ניחם אותי. “תנסי להירגע, שמעת את פליקס, קלרה זקוקה לך.”
לא ידעתי איך להימלט מעיניו מלאות התקווה באשר לגורלה של בתנו.
“ואתה?” הצלחתי להגיד.
“היא הכי חשובה,” הוא ענה לי ומחה את דמעתי.
הבכי שלי הלך והתחזק בזמן שהנחתי את פני בתוך כף ידו, החמימה עדיין. הוא עדיין היה חי, ואני נתליתי באותו “עדיין”.
“קולין, אני לא רוצה לאבד אותך,” מילמלתי.
“את לא לבד, יש לך את קלרה, ופליקס יטפל בכן.”
טילטלתי את ראשי בלי להעז להביט בו.
“אהובתי, הכול יהיה בסדר, את חייבת להיות חזקה, בשביל הבת שלנו…”
הקול שלו נדם בבת אחת. הרמתי את מבטי בפאניקה. הוא נראה מותש. הוא כילה את כוחו למעני, כמו תמיד. רכנתי מעליו כדי לחבק אותו. קולין החזיר לי חיבוק במעט החיים שעוד נותרו בו. אחר כך נשכבתי לצדו, עזרתי לו להניח את ראשו עלי. כל עוד הוא בזרועותי, הוא לא יכול לעזוב אותי. הוא לחש לי בפעם האחרונה שהוא אוהב אותי. הספקתי לענות לו לפני שהוא נרדם בשלווה. נותרתי בתנוחה הזאת במשך כמה שעות, אחוזה בו, מלטפת אותו, מחבקת אותו, נושמת אותו. ההורים שלי ניסו להרחיק אותי, ואני צרחתי. ההורים של קולין באו לראות את הבן שלהם, אבל לא הרשיתי להם לגעת בו. הוא היה רק שלי. הסבלנות של פליקס הכניעה אותי לבסוף. אחרי שהוא הצליח להרגיע אותי, הוא הזכיר לי שאני צריכה להיפרד גם מקלרה. הבת שלי תמיד היתה היחידה בעולם שמסוגלת לגרום לי להיפרד מקולין, והמוות לא שינה דבר. הידיים שלי הרפו מאחיזתן. הצמדתי את שפתי בפעם האחרונה לשפתיו והלכתי.
הייתי מעורפלת לחלוטין בזמן שחציתי את הדרך שהפרידה ביני לבין קלרה. הגבתי רק מול הדלת.
“לא,” אמרתי לפליקס. “אני לא יכולה.”
“דיאן, את חייבת לראות אותה.”
בלי להסיר את מבטי נסוגותי כמה צעדים לאחור ונמלטתי במהירות אל מסדרון בית החולים. סירבתי לראות את הבת שלי מתה. רציתי לזכור רק את החיוך שלה, את התלתלים הזהובים הסבוכים שלה שהתנודדו סביב פניה, את עיניה שברקו באותו בוקר כשיצאה עם אבא שלה.
היום, כמו בשנה האחרונה כאן, הדממה מלכה בדירה שלנו. לא עוד מוזיקה, לא עוד צחוק, לא עוד קולות.
רגלי הובילו אותי בעל כורחי אל חדרה של קלרה. כולו ורוד. כשנודע לנו שאנחנו מצפים לבת, החלטתי שהכול, ללא יוצא מן הכלל, יהיה בצבע הזה. קולין נקט אינספור תחבולות כדי לשנות את דעתי, אך לשווא.
לא נגעתי בכלום: לא בשמיכת הפוך המגולגלת, לא במשחקים שמפוזרים בכל עבר, לא בכתונת הלילה שלה השרועה על הרצפה, לא במזוודה הקטנה על גלגלים שבה היא ארזה את הבובות שעמדה לקחת לחופשה. נותרו רק שתי בובות פרווה: הבובה שהיתה איתה, וזו שאיתה ישנתי.
סגרתי את הדלת בשקט ופניתי לעבר הארון של קולין. הוצאתי חולצה נקייה.
כשניגשתי להתקלח, שמעתי את פליקס חוזר. באמבטיה כיסה סדין גדול את המראה וכל המדפים היו ריקים, חוץ מאלה עם בקבוקי הבושם של קולין. דבר לא העיד על נוכחות אישה: שום איפור, שום קרמים, שום תכשיטים.
קור האריחים הותיר אותי אדישה. המים זרמו על גופי בלי להעניק לי כל נחמה. מילאתי את ידי בשמפו בריח תות של קלרה. אותו ריח מתקתק גרם לי להזיל כמה דמעות מעורבות בתחושת נחמה חולנית.
התחלתי את הטקס שלי. שכבת הגנה ראשונה: להתיז על הגוף בושם של קולין. שנייה: לכפתר את החולצה שלו. שלישית: ללבוש את הסווטשרט שלו עם הקפוצ’ון. רביעית: לאסוף את השיער הרטוב בצמה מגולגלת כדי לשמר את ריח התות.
בסלון הפסולת נעלמה, החלונות היו פתוחים לרווחה. במטבח נראה שהתחולל קרב. לפני שהצטרפתי לפליקס, סגרתי שוב את חלונות הסלון. האפלולית היא החברה הכי טובה שלי.
הראש של פליקס היה תקוע בתוך המקפיא. נשענתי על משקוף הדלת והתבוננתי בו. הוא לבש את המדים הקבועים שלו ועיכס בשריקה.
“אפשר לדעת למה אתה במצב רוח כל כך טוב?”
“ליל אמש. תני לי להכין לך ארוחת ערב ואספר לך הכול.”
הוא הסתובב לעברי ונעץ בי מבט. אחר כך הוא התקרב ונשם עמוק כמה פעמים.
“תפסיק לרחרח אותי כמו כלב,” אמרתי לו.
“את חייבת להפסיק.”
“מה אתה מתלונן? התרחצתי.”
“זה המינימום…”
הוא נתן לי נשיקה על הלחי ופנה לעבודה.
“ממתי אתה יודע לבשל?”
“למען האמת אני לא ממש מבשל, אני משתמש במיקרוגל. אבל צריך למצוא משהו ראוי למאכל. המקרר שלך יותר ריק ממדבר גוֹבּי.”
“אם אתה רעב, תזמין פיצה. אתה לא בנוי לבישולים. אתה תהרוס אפילו אוכל מוכן.”
“לא במקרה את וקולין האכלתם אותי בעשר השנים האחרונות… אבל הרעיון שלך גאוני, ככה יהיה לי זמן להקדיש לך.”
הלכתי להיזרק על הספה בידיעה שמחכה לי תיאור הלילה הפנטסטי שעבר עליו. רגע לאחר מכן הופיעה לידי כוס יין אדום. פליקס התיישב מולי וזרק לעברי את חפיסת הסיגריות שלו. מיד הדלקתי סיגריה.
“ההורים שלך מוסרים לך ד”ש.”
“יופי להם,” עניתי לו, ונשפתי את העשן לעברו.
“הם דואגים לך.”
“אין צורך.”
“הם היו רוצים לבוא לבקר אותך.”
“לא בא לי. שתדע שאתה בר־מזל, אתה היחיד שאני עוד מסוגלת לסבול.”
“אין לי תחליף, את לא יכולה להסתדר בלעדי.”
“פליקס!”
“טוב, אם את מתעקשת, אספר לך בפרטי פרטים על הערב שביליתי אתמול.”
“אוי, לא! הכול, רק לא חיי המין שלך!”
“בקיצור, תחליטי: או הביצועים שלי או ההורים שלך.”
“או־קיי, ניצחת. אני מקשיבה.”
פליקס לא היה הטיפוס שיחסוך בפרטים מלוכלכים. בשבילו החיים היו מסיבה בלתי פוסקת לצד מיניות פרועה וצריכת חומרים אסורים. בלהט הסיפור שלו הוא לא ציפה שאני אתערב. הוא דיבר ודיבר בלי הפסקה. הוא לא הפסיק אפילו כשפעמון הדלת צילצל.
גם נער המשלוחים ידע איך פליקס הצליח להיכנס למיטתו של סטודנט בן עשרים, האלף במספר שאותו החליט “לחנך”.
“אם הייתְּ רואה איזה פרצוף היה לו הבוקר, המסכן הזה! הוא כמעט התחנן שאחזור לטפל בו! כל כך ריחמתי עליו…” הוא הוסיף, מעמיד פנים שהוא מוחה דמעה.
“אתה בחור כל כך אצילי.”
“הזהרתי אותך… אבל מה אפשר לעשות? ברגע שניסיתָּ את החתום מעלה, אתה הופך להיות מָכוּר לפליקס!”
בזמן שאני ניקרתי קצת באוכל, הוא האביס את עצמו. ונראה שהוא התחיל להצמיח שורשים. בשלב מסוים הוא נהיה שקט למרבה הפלא. הוא אסף את השאריות ונעלם אל המטבח.
“דיאן, אפילו לא שאלת אותי איך הלך היום.”
“זה לא מעניין אותי.”
“עכשיו את מגזימה. איך את יכולה להיות כל כך אדישה?”
“שתוק כבר. אני הכול חוץ מאדישה. שלא תעז להגיד דבר כזה!” צעקתי וקמתי בבת אחת.
“לעזאזל, תסתכלי על עצמך, את נראית כמו סמרטוט. את לא עושה כלום, את לא עובדת יותר. החיים שלך זה לעשן, לשתות ולישון. הבית שלכם הפך לסוג של מקדש. אני לא יכול יותר לראות איך את הולכת ומידרדרת, יום אחרי יום.”
“אף אחד לא יכול להבין.”
“דווקא כן, כולם מבינים כמה את סובלת. אבל זאת לא סיבה להרוס את עצמך. כבר עברה שנה מאז שהם מתו, הגיע הזמן לחיות. תתעוררי, תעשי את זה בשביל קולין וקלרה.”
“אני לא מסוגלת. ובכל מקרה, לא בא לי בכלל.”
“תני לי לעזור לך.”
סבלתי מספיק. כיסיתי את העיניים והאוזניים. פליקס אסף אותי בזרועותיו והכריח אותי לשבת. שוב הליטופים המחניקים האלה שלו. אף פעם לא הבנתי למה הוא צריך לחבק אותי ככה.
“אולי תצאי איתי הערב?” הוא שאל.
“אתה כנראה לא מבין כלום,” עניתי לו ולָפַתי אותו בעל כורחי.
“תצאי, תפגשי מישהו. את לא יכולה להמשיך להסתגר כאן. בואי ל’אנשים’ איתי, מחר.”
“לא מעניין אותי ‘אנשים’.”
“אז בואי ניסע לחופשה, רק שנינו. השכונה תסתדר בלעדינו… או לפחות בלעדי, למשך כמה שבועות.”
“לא בא לי.”
“אל תגידי. אנחנו נהנה, שנינו. אני אדאג לך עשרים וארבע שעות ביממה. זה מה שאת צריכה כדי להתאושש.”
הייתי מבועתת מהאפשרות הזאת, אבל הוא אפילו לא קלט את זה.
“טוב, תן לי לחשוב על זה,” אמרתי כדי להיפטר ממנו.
“את מבטיחה?”
“כן, אבל עכשיו אני רוצה ללכת לישון, לך.”
הוא הדביק לי נשיקה מצלצלת על הלחי והוציא את הטלפון הנייד שלו מהכיס. אחרי שעבר על רשימת הטלפונים האינסופית שלו, התקשר לאחד בשם סטיבן, או פרד, או אולי אלכס. נרגש לרעיון של ערב לוהט הוא הלך בסוף. קמתי, הדלקתי סיגריה וניגשתי אל דלת הכניסה. פליקס קטע את שיחת הטלפון רק כדי לתת לי עוד נשיקה וללחוש לי באוזן, “נתראה מחר, אבל אל תחכי לי מוקדם מדי, הערב צפוי משחק רציני.”
השבתי באנחה. מחר בבוקר “אנשים” שוב ייפתח באיחור. לא יכולתי לעשות כלום בעניין — בחיים אחרים ניהלתי בית קפה ספרותי.
פליקס התיש אותי. אהבתי אותו מאוד, אבל פשוט לא יכולתי איתו יותר.
כשנכנסתי למיטה, חשבתי על הדברים שאמר. הוא נראה נחוש להוציא ממני תגובה, ואני פשוט הייתי חייבת למצוא דרך להימלט ממנו. כשהוא היה מכניס לעצמו לראש רעיונות כאלה, שום דבר לא עצר אותו. הוא רצה לגרום לי להרגיש יותר טוב. אבל אני לא רציתי. על מה יכולתי לחשוב?
