* גיבורה חזקה * גיבור אלפא * כימיה מתפוצצת * פשע מאורגן *

קרינה אשוורת'

כעיתונאית חוקרת אני צריכה פעמים רבות לצלול עמוק אל הצד האפל של עולם הפשע בניו יורק, בנחישותי להביא צדק לאנשים שנראה שלאף אחד מלבדי לא אכפת מהם. כאשר חקירותיי מובילות אותי אל ויליאם רונהארט, אני מבינה שיש בו הרבה יותר מפי שנראה לעין. ויליאם הוא אדם בעל שאיפות שלא יעצור בדבר כדי להשיג את הכוח שהוא מבקש. הוא חסר רחמים, מנוול, והגבר הכי סקסי שאי פעם פגשתי, אבל כמו שלוויליאם יש סודות, גם לי יש סודות.

ויליאם רונהארט

אני 'המסדר', זה שיפתור ללקוחותיו כל בעיה תמורת המחיר הנכון, והכתבה של קרינה לא רק שלא מזיקה לי, היא מזכה אותי בתואר 'הממליך', ויש כאלה שישלמו הכול כדי להיות מלך. קרינה היא רק מכשול קטן בדרך לתהילה שאני מבקש, אבל כאשר היכרותנו מעמיקה, אני מבין שתמימה ככל שקרינה נראית, העיתונאית היפהפייה מסוכנת הרבה יותר מכפי שאי פעם חשבתי.

ארנב לבן – העלייה מאת סופרת רבי המכר לונדון מילר הוא הספר הראשון בסדרת ממליך המלכים, סדרת ספרי מתח ופעולה רומנטיים העוקבים אחר גבר בעל כוח רב מדי והאישה היחידה שיכולה להוריד אותו על ברכיו.

פתח דבר

העתיד למלוך
ויליאם
בראש מורם, בגב זקוף וברגליים פשוקות, ויליאם רונהארט המתין לבלתי נמנע. הוא ידע מה יקרה אם לא יעבור את הביקורת של אביו, אלכסנדר. הוא הכיר את הכאב שהגיע כאשר נכשל לפעמים במבחנים שלא היה מודע אפילו לקיומם.

כל חלק בו ובחדר השינה שלו היו חייבים להיות מצוחצחים לחלוטין, משערו ובגדיו המעומלנים למצעים שעל מיטתו ועד למרצפות שפירור של אבק לא היה עליהן.

אלכסנדר דרש שלמות בכל תחום, גם אם זה היה בלתי אפשרי. פחות מזה והיית מסתכן בעוגמת הנפש שלו, ואיש לא רצה להיות ברשימה השחורה שלו. זה אף פעם לא נגמר טוב. לא בהתחשב במזגו הידוע לשמצה.

שבועות חלפו מאז הביקורת האחרונה, אבל ויליאם עדיין נשא את החבלות מהפעם האחרונה שבה לא עלה בידו לעמוד בדרישות הבן האידיאלי. אפילו כשעמד שם והמתין, ולא העז להשמיע תלונה מחשש שמישהו מאזין, ציפה לשמוע את הצליל המוכר של הצעדים הכבדים הקרבים במורד המסדרון או את התרוצצות המשרתים שתמיד ליוו את הגעתו של אלכסנדר לאגף הימני בטירת רונהארט.

אבל היום היה שונה.

הטירה הייתה שקטה באופן כמעט בלתי נסבל.

אף שחלק ממנו היה יכול להיות שמח על כך שהצליח לעבור את מרבית היום בלי לשמוע את אביו מרים את קולו, דעתו לא נחה עליו. הוא המשיך לעמוד רגע נוסף כשהוא משחק במטבע שתמיד נשא בכיסו, וניסה להחליט אם כדאי לו לנטוש את עמדתו ולהסתכן בחיפוש אחר אלכסנדר כדי לגמור עם זה.

מצד אחד, זה עשוי להקנות לו טובה, גם אם קטנה מאוד, מפני שאלכסנדר יעריך את היוזמה. מצד שני, אם משהו יהיה לא במקום, יזכה בוודאות בהלקאה.

אבל הוא לא יכול היה לתת לפחד ממה שעשוי לקרות לעצור אותו. לפני שיספיק להניא את עצמו מהמעשה, ויליאם יצא בתעוזה מהמקלט שסיפק לו חדר השינה שלו אל המסדרון לעבר האגף המערבי, עוצר עצירה קצרה לפני דלת חדר השינה הסגורה, שבמרכזה סדק משונן שלא היה אפשר לפספס.

פעם היה החדר הזה המקום האהוב עליו עלי אדמות, חוף מבטחים כה נדרש במקום הזה. חדר שכבר כמה חודשים ניצב ריק. לא משנה כמה פעמים חלף על פניו במשך היום, כאב חד עדיין הדהד בחזהו, כאב שייחל לכך שיוכל לקבור עמוק כל־כך, עד שלא יוכל להרגיש אותו עוד.

אף שבכה במשך לילות רבים אחרי שאחיו עזב והותיר אותו מאחור, אל הכאב הזה נלוותה עכשיו הרגשת בגידה שגרמה לו אי־נוחות. הוא אהב את אחיו יותר מכול, והמחשבה שהאהבה הזאת תתעוות גרמה לו מצוקה. הוא פנה משם ודחק את המחשבות לירכתי מוחו.

בטירת רונהארט היו יותר מתריסר חדרים ומספר תואם של חדרי רחצה, והיא נראתה מאיימת כמו רוב הטירות העתיקות, אם לא מתייחסים לכמה מאפיינים חדישים שנוספו לה, והשיפוץ שעברה אחרי שאלכסנדר רכש אותה.

יפה ככל שהייתה, היא לא הייתה בית.

היא לא השרתה חמימות או נוחות כפי שבית אמור להשרות, ובהחלט לא הייתה מקום שאליו יכול היה להזמין את חבריו הספורים.

היה קר מדי בטירה. חשוף מדי.

כאילו הייתה נטושה, אף שחיו בה.

הטירה עצמה לא הייתה הסיבה היחידה לכך שוויליאם בילה את רוב זמנו לבד. אביו היה בלתי צפוי. הוא התרגז בנקל. הוא יכול היה לחייך ברגע אחד, להקסים את כל מי שבסביבתו, וברגע שאחריו להפוך לרודן, כפי שתויג בידי רבים כל־כך.

בהתחשב בכך שכל סנטימטר בטירה היה מבוצר, היא הייתה, אחרי הכול, מקור לגאווה עבור אלכסנדר, איש לא רצה להיות כלוא בתוכה כאשר היה נתון בהתקף זעם. מוטב היה שלא ידון איש להיות בסביבתו של אביו, כך החליט לפני עידן ועידנים. הוא יסבול לבדו. לעיתים תכופות מדי חשב לשרוף את הטירה לאפר ולסיים את קיומו האומלל.

האש טיהרה דברים. זיככה אותם. לא פעם תהה כמה זמן יידרש לטירה בת מאות השנים להתמוטט להריסות אם יצית אותה. כמה מהר תתפשט האש לפני שתכלה כל סנטימטר בה?

כמה זמן יידרש לפני שדבר לא יישאר פרט לפיח ולזיכרונות ישנים?

המחשבה לא הייתה אמורה לספק נחמה גדולה, אבל בכל זאת סייעה בידיו לעבור את היום.

אומנם חי בטירה כל חייו, אך לא חש שום חיבור רגשי אליה. הקירות הכילו סודות והוא התעייף מלהאזין ללחישות. ויליאם דחק הצידה את המחשבות על אודות עשן והריסות וירד מהקומה השנייה, עוצר במטבח רחב הידיים שבו שתי טבחיות עמלו על ההכנות לקראת אירועי הערב. הוא לא ידע מי הוזמן למסיבה שאימו ארגנה ולמה, לא שהיה לו אכפת, הוא רק ידע שעליו להיראות במיטבו עבור האורחים ולא להביך את אלכסנדר בשום אופן.

כך הורתה לו אימו.

שתי הנשים היו עסוקות, אף אחת מהן לא באמת התייחסה אליו פרט לברכת שלום חרישית, והטירה נראתה ריקה למדי. המשרתים היו אמורים להיראות מתרוצצים בטירה כדי לסיים את מטלות היום. להיראות ולא להישמע, כפי שאביו אהב לומר. העובדה שלא עשו זאת הייתה הסימן הראשון לכך שמשהו לא היה כשורה ושמוטב לו בוודאי לשוב לחדרו, אבל ויליאם נהנה לחקור את מה שמוטב היה שלא.

דברים מסוכנים ומסקרנים ריגשו אותו. הוא שיחר אליהם כמו אל תיבת פנדורה. היה זה דחף שלא טרח לנסות להילחם בו. הוא היה בנו של אביו, אחרי הכול, למרות איך שהרגיש לגבי העניין.

הביטוי הטוב ביותר לדבר היה דווקא כאן, במקום שבו דיוקנאות השושלת מרובת הדורות היו תלויים על קירות האבן. גנרלים, אביר, רוזן אפילו, בעלי הכוח במשפחתו היו רבים מאוד, אבל בדורות האחרונים אנשי רונהארט נמנעו מעין הציבור וממשרות פוליטיות. לא הייתה זו עוד יוקרה חוקית ומכובדת, שאותה חיפשו. עכשיו היה זה משהו מעט אפל יותר. משהו לא תקין, אסור. בגלל הבחירה הזאת היה כלל לא מדובר אחד במשפחת רונהארט: מה שקורה במשפחה, נשאר במשפחה.

בהתחשב באורח החיים שניהלו, מוטב היה לעולם לא לדבר על מה שאדם ראה או שמע, עובדה שהייתה אמורה להרתיע את ויליאם בן השתים־עשרה, אבל הוא לא היה דומה לנערים אחרים בני גילו. המורים הפרטיים שלו אהבו לכנות אותו 'מיוחד' כאשר חשבו שהוא לא נמצא בטווח שמיעה. הוא עשוי היה לקבל את המילה כמחמאה אם לא היו נראים כה מודאגים כשאמרו אותה. הוא לא ידע בוודאות למה הם מתכוונים, עדיין לא, ואיש לא הסכים לומר לו כשהעז לשאול.

אך בקרוב הוא יגלה.

בקרוב מאוד.

כאשר חלף במסדרון על פני החלונות המשקיפים אל החצר מתוך כוונה מלאה לעלות למשרדו של אלכסנדר, משהו בזווית עינו לכד את תשומת ליבו וגרם לו לעצור במקום. הוא לא היה בטוח בתחילה במה שהוא רואה מאחר שהתגודדות הגברים לובשי השחורים הסתירה את רוב המחזה מעיניו, אבל משהו גרם לכולם לזוז בבת אחת לאחור והרווח שנוצר כתוצאה מכך אפשר לו הצצה ראשונה על האדם המדמם שכרע על הבטון.

אחת מעיניו של האיש נעצמה מרוב שהתנפחה ונותר בה רק חריץ צר. חתך עמוק מעל הגבה דימם בנדיבות. חבורות שכבר החליפו צבען לסגול כיסו כל סנטימטר בפניו ובפלג גופו העליון. כל נשימה ודאי גרמה לאיש כאב עצום.

אף שכבר הוכה עד שכמעט לא היה אפשר לזהות אותו, שרשרת הכסף שהשתלשלה מצווארו של האיש הייתה מוכרת מאוד.

פיטר היה שמו, אף שזה היה אחד הדברים הספורים שוויליאם ידע על אודותיו. הוא לא ידע מה גילו, אם הייתה לו משפחה או כמה זמן עבד בשירות אלכסנדר.

רק שם.

ואם להיות כן, הוא לא היה בטוח שהאיש אכן קרוי פיטר, אבל זה היה שם טוב ככל שם אחר. אם לשפוט על פי מראהו, נראה היה שבקרוב מאוד שמו יהיה רק זיכרון רחוק.

מעל פיטר עמד אדם. שרוולי חולצת המשי שלו גולגלו עד מרפקיו ונתזי דם כיסו אותם, את פניו חמורות הסבר ואת מפרקי כפות ידיו. היה זה אדם שרבים למדו לפחד ממנו, בעיקר במקום הזה. האדם שוויליאם כינה 'אבא'.

ויליאם היה גבוה לגילו, אך רזה מעט. אלכסנדר, לעומתו, היה גדול כשור אדם, גבוה לא פחות מכפי שהיה שרירי. הוא נראה בדיוק כמו שצריך להיראות מנהיג של ארגון פשע שאיש לא ידע להגדיר בדיוק מה טיבו. הוא היה קרוב יותר לפרא מאשר לכל דבר אחר.

ויליאם לא חשב שאי פעם ראה אותו מחייך. לא חיוך אמיתי, בכל אופן.

אחיו, קיט, שכעת היה רחוק, היה מסתובב לכיוון השני וחוזר לחדרו לפני שיבחינו בו, אבל ויליאם היה סקרן מכדי לזוז. עוד פגם באישיותו שהיה עליו לתקן.

אז במקום להיעלם לפני שאלכסנדר יוכל לראות שהיה עד למכות האכזריות שהנחית על האדם השרוע על הקרקע, ויליאם התקרב אל החלון, שומר על ידיו צמודות לגופו במקום להצמיד אותן לחלון כפי שרצה לעשות.

"רחמים," הצליח האיש המדמם להגות מבין שפתיו הסדוקות, עינו הטובה מורמת לעבר אלכסנדר בהכנעה. "בבקשה."

"מה אמרת?" שאל אלכסנדר בקול רועם. הוא לא היה יודע איך לדבר בשקט, גם אם היה מנסה.

"כל דבר," אמר פיטר לפני שפרץ בשיעול נמרץ, מרסס את השלג שלפניו בדם, "אעשה כל דבר."

ויליאם חזר והשמיע את המילים בראשו. הוא פירק אותן בתודעתו ואז חיבר אותן בחזרה. הוא הבין את ההשלכות שלהן, אבל לא חשב על ההלקאה האכזרית שהביאה את האיש למצב הזה. הוא תהה מה עוד יכול לגרום לאדם לרדת על ברכיו. מה עוד יכול לגרום לאדם להתחנן על חייו?

מה יהיה מוכן להציע אדם אם ידע שההצעה תסיים את ייסוריו?

איך יכול היה למצוא את עצמו בצד הנגדי של מצב כזה?

ויליאם לא היה בטוח כמה זמן עמד שם, מתבונן באביו הממשיך להמטיר מכות, לא נותן את הדעת על כך שהאיש החל לבכות ולהניף את ידו במחאה חלושה כדי להגן על עצמו, או על כך שטבעת הזהב בעלת החריטות שעל אצבעו הותירה סימנים מחרידים על בשרו של האיש.

איש לא התערב כדי לנסות להציל אותו. איש לא העז להרים אפילו אצבע נגד אלכסנדר. כולם עמדו בשקט כשהאיש קיבל את המלקות בלי לנסות להשיב מלחמה מהפחד של מה שיקרה להם אם יעזו להתערב.

בקרבו של ויליאם אמור היה להתעורר גועל לנוכח המחזה המזוויע שנגלה לעיניו, בייחוד מאחר שגם הוא היה פעם בצד שחטף את אותם אגרופים בדיוק, אבל הוא לא הרגיש כלום מלבד אותה סקרנות שסיבכה אותו לא פעם בצרות. סקרנות שגרמה לו לתהות איך ירגיש אם יהיה לו כוח מהסוג הזה.

להיות מקור הישועה היחיד לתחינותיו של אדם נואש. להיות אדם שכולם יראים מפניו ומעריצים. לא להיות חלש שוב לעולם.

אבל הוא לא רצה להשתמש באגרופים כדי לגרום לאנשים לרדת על ברכיהם לרגליו. הוא רצה שהם ירעדו למשמע שמו.

1

שדה פרגים

קרינה

ניו יורק לא הייתה סתם מקום, היא הייתה הלך רוח. קרינה אשוורת' הכירה רק את מה שראתה בסרטים או קראה עליו בספרים. כשישבה במטוס, לפני שנה כמעט, והביטה מטה בעננים שמתחת לכנפיו, ציפתה למצוא עיר סואנת, עיר בשלה, עמוסה וידויים אכזריים ואין־סוף סודות עם יותר בניינים מאשר פארקים ואווירה שמשדרת שאדם צריך להיות בעל חוסן נפשי כדי לעמוד בברוטליות שלה.

היא הייתה שונה במידה רבה מהעיירה בצל רכס הגבעות המכוסה עצים שבה גדלה. לא משנה לאן עברה, והיא עברה לא מעט במהלך שנות התבגרותה, אימה מעולם לא הסכימה להתפשר על בית ללא גינה, עם מספיק צמחייה סביב כך שתמיד ייראה מושלם באביב, ולא משנה אם הבית עצמו היה קטן או גדול.

היא ידעה שהחיים בעיר הגדולה יהיו שונים מכל מה שהכירה, וקיבלה את הידיעה בברכה. היא ציפתה לכך מהרגע שהאפשרות עלתה.

אחרי שבילתה כמעט חצי יום במטוס וישנה מעט מאוד, חצתה את נמל התעופה 'קנדי' עם שתי מזוודות וכוכבים בעיניים. היא הייתה להוטה לראות את העיר שאחותה, אַילה, דיברה עליה הרבה כל־כך, מפני שבשונה ממנה, אַילה באמת יצאה אל מחוץ לגבולות העיירה שבה גדלו. מלונדון למלבורן, היא חצתה את הכדור לקליפורניה ואז עלתה לקנדה ומעבר לה. כאשר הגיעה לניו יורק, הרגישה כאילו נכנסה אל עולם חדש לחלוטין.

אף שחששה לגבי ההשתלבות שלה בקרב ים הזרים שהקיפו אותה, הרגישה גם גרעין של התרגשות בנוגע לעובדה שהייתה אלמונית לחלוטין עבור מי שסבב אותה. היא הייתה יכולה להיות כל מי שתרצה להיות, ואיש לא ידע מי הייתה באמת ולאיזו משפחה היא השתייכה, וזה בדיוק מה שהיא רצתה.

לא היה אכפת לה לעבור לגור בדירת חדר שגודלה כגודל קופסת נעליים. זאת הייתה הדירה שלה, וההתרגשות שלה על כך שהייתה רחוקה מהבית הכפילה את עצמה כאשר השיגה את העבודה בעיתון.

אם אחד־עשר חודשים כעיתונאית ב'גאזט' לימדו אותה משהו, זה שמעבר לזוהר ולקסם שבהם הייתה ידועה ניו יורק, רוב הימים בה היו משעממים באופן יוצא מן הכלל.

כשלא ישבה לבד לצד שולחן עבודה עמוס מאמרים שהמתינו לעריכה ולהגהה לפני שיעברו לאישורה הסופי של קמילה, הייתה בבית ועבדה על הפרויקט הסודי שלה.

לא משנה באיזה מהדברים הייתה עסוקה, בכל מקרה ישבה מול מסך, כשהסמן המהבהב מזכיר לה התחלה חדשה.

בחודשי העבודה הראשונים שלה בעיתון כתבה בעיקר על אנשי החברה הגבוהה שחיו באפר איסט סייד. השערוריות השוליות שלהם לא הגיעו לעמוד הראשון, אבל עדיין היו ראויות למקום בעיתון.

לא היה לה אכפת, אף שדברים מהסוג הזה לא עניינו אותה. היא ידעה שזה מפני שהיא חדשה ושלכולם יצא לכתוב כתבה או שתיים שהיו בעיניהם מעיקות ולא מעניינות. היה עליה להוכיח את עצמה, להראות למה היא מסוגלת כשנותנים לה דף חלק ונושא. רק לעיתים רחוקות נתקלה בסיפורים שהוכיחו עצמם חדשותיים, ובכל זאת שמחה עליהם כי אם זה לא היה קורה, הייתה בוודאי כותבת על מה שנשים עשירות מעדיפות לאכול לארוחת ערב במקום על משהו מסעיר.

אלא שעברו כבר חודשיים מאז זכתה להזדמנות הגדולה שלה. חודשיים מאז קרה משהו שהיה שווה את השעות הנוספות ואת הלילות נטולי השינה. כעת מצאה את עצמה בוהה בטלפון שעל שולחן העבודה, מייחלת לכך שיצלצל, מצפה למידע או לרמז כלשהו שיגרום לה לקום מהכיסא ובאמת לעשות משהו.

קרינה חגה על הכיסא המשרדי השחור שהיה נוח מכפי שנראה לה בהתחלה. היא הרימה את רגליה על משטח השולחן ובדקה בשעונה מה השעה.

השעה הייתה רק עשר בבוקר, אף שהרגישה כאילו השעה הייתה מאוחרת בהרבה שכן התעוררה בחמש ורבע. לרגע שקלה לקפל את הדברים שלה ולהמשיך לעבוד מהבית. מזון מהיר שמנוני והפיג'מה האהובה עליה קראו לה.

"אשוורת'!"

קרינה הזדקפה. קמילה עמדה בפתח משרדה, לבושה כמנהגה בשמלה אדומה, שבלטה על רקע הרהיטים בגוון שחור ולבן שמאחוריה. היא סימנה באצבעותיה לקרינה להצטרף אליה לפני שנעלמה בחזרה אל מאחורי שולחנה.

"נראה לי שהסתבכת בצרות," לחשה סמנת'ה, חברתה ושכנתה למשרד, מטה את ראשה לכיוונה של קמילה.

בהתחשב בזמן שהשקיעה בעבודה והזמן שנדרש להסתגלות לחיים בעיר חדשה, שהיו שונים מאוד מהחיים באחוזה הכפרית הקטנה שבה גדלה, לקרינה לא נשאר זמן לצאת ולחוות את העיר. העובדה שעבדה איתה בחורה בת גילה הוכיחה את עצמה מועילה מאוד בתחום הזה.

נדרשו רק ימים ספורים ואהבה משותפת לקפה של הבוקר כדי שיפתחו בשיחה הראשונה שלהן ופחות מיממה נוספת כדי שיחליפו מספרי טלפון.

כעת אפשר היה לומר שהיא הייתה האדם הקרוב ביותר לקרינה בעיר, אף שלעיתים נדירות בלבד בילו יחד מחוץ למשרד. זה משהו שהיא הייתה צריכה לעבוד עליו. הסיבה העיקרית לכך שרצתה להגיע לכאן מלכתחילה הייתה שרצתה לצאת מאזור הנוחות שלה, לחוות חיים שהיו זרים לה אם הייתה נכנעת לרצונה של אימה.

'ציפיות' יהיה מתאים יותר לומר.

"מה שזה לא יהיה," רטנה קרינה כשנעמדה, "אני מפילה עלייך את האשמה." קרינה נעצה את העט בפקעת שערה וחצתה את המשרד, מנסה לשער על מה קמילה רוצה לדבר איתה, אבל הסקרנות פיזרה את מחשבותיה. אם היה עליה להמר, הייתה אומרת שזה קשור למאמר פוטנציאלי. בוודאי לא משהו שקשור אליה או לשקרים שסיפרה כדי להשיג את העבודה, אף שפחד התעורר בה בכל פעם שנקראה למשרדה של העורכת לשיחה.

קמילה שוחחה בטלפון כשקרינה נכנסה, מהנהנת למה שזה לא יהיה שאמרו לה מעבר לקו ומשרבטת דברים בפנקס. קרינה לא הפריעה והמתינה בדממה עד שהבוסית שלה סיימה את השיחה וניתקה את הטלפון. כשהרימה את מבטה, הבעת פניה הייתה שילוב של סקרנות ושל משהו נוסף שקרינה לא הצליחה לשים עליו את האצבע.

אף שזאת הייתה העבודה האמיתית הראשונה שלה וניסיונה בשוק העבודה היה מועט, קרינה הייתה בטוחה שקמילה לא דומה בדבר לאף בוסית אחרת. מעבר לכך שאדום היה סימן ההיכר שלה והיא לבשה אדום בכל יום, היה גם האופן שבו נשאה את גופה. הליכתה הזקופה, כשכתפיה משוכות לאחור וראשה מורם, תמיד שידרה ביטחון. אדם שהיה מסתכל עליה לא יכול היה לנחש שהיא מתקרבת לסוף שנות החמישים שלה, או שהייתה העורכת הראשית בעיתון מקומי.

היא יכלה להיות עורכת באחד הירחונים המבריקים שקרינה אהבה לעלעל בהם כאשר ביקרה בחנות המכולת, או אימו של אחד מאנשי החברה הגבוהה שעליהם כתבה. מילותיה של אימה תמיד הדהדו בתודעתה. 'התלבשי כאילו את רוצה לכבוש את העולם'.

מילות חוכמה לחיים.

"יש לי סיפור בשבילך," אמרה קמילה, תלשה את הדף שעליו כתבה בפנקסה והחליקה אותו לעברו השני של השולחן. "את יודעת איפה נמצא בניין 'תעשיות פקסטון'?"

"הבניין הראוותני העצום ליד 'טיימס סקוור'?" שאלה קרינה, "כן, אני מכירה אותו." וגם את המנכ"ל שעל שמו נקרא הבניין. הבוקר שלה החל להשתפר. "מה קורה שם?" היא שאלה וקראה בחטף את הפתק שהגישה לה קמילה. "רגע... מישהו מצא גופה?"

"המשטרה הגיעה לפני רבע שעה, אז אני צריכה שתגיעי לשם עכשיו. דווחי לי על כל דבר שתצליחי לברר."

"כמובן."

"יפה. וקרינה?"

היא סובבה את גבה בכוונה לצאת מהמשרד ולאסוף את מעילה לפני שתזמין מונית, אבל נעצרה ופנתה להסתכל על קמילה שמיקדה בה את מבטה.

"אני מאמינה שאת מסוגלת להתמודד עם זה."

זה היה חלק מהעבודה. יותר מזה, זאת הייתה ההזדמנות שלה להוכיח את עצמה, להראות שהיא יכולה לעשות יותר, לקחת על עצמה את הסיפורים החשובים. "לא אאכזב אותך."

ים של אורות כחולים ואדומים היה הדבר היחיד שקרינה הצליחה לראות כאשר יצאה מהמונית. סרט משטרתי צהוב נמתח מבניין אחד לבניין הסמוך והפריד בין השוטרים לקהל הקטן של עוברי אורח ועיתונאים שבחנו אותם בעיניים סקרניות בזמן שעבדו. כמה מהם צילמו תמונות, סימן מדאיג כשלעצמו.

שוטר במדים עמד לפני הסרט כשידיו חבוקות לפני גופו וארשת פניו חמורה. קראו לו פינקרטון. הוא היה אחד משני השוטרים שעצרו את רבקה מק'רלף, בחורה עשירה מאפר וסט סייד, לפני כחודש. כשהוא והשותף שלו באותה התקופה עצרו אותה ופתחו לה תיק פלילי בגין נהיגה תחת השפעה, הוא היה טירון עם ניסיון של פחות משנה בעבודה. אביה של רבקה ניסה לגרום לפיטוריו כי האמין שחרג מתפקידו, ומעולם לא הכיר בעובדה שריכוז האלכוהול בדמה של בתו אכן היה הרבה מעבר למותר ושהייתה בת שש־עשרה בלבד, אבל כשמאמרה של קרינה בנושא פורסם ומשך תשומת לב ציבורית רבה, האב נסוג בשקט ופינקרטון הורשה להישאר בתפקידו. בעקבות המקרה, הוא אמר שהוא חייב לה.

'תדאגי למצוא חברים בכל מקום', אחת מעשרת הדיברות שאחותה, אַילה, חיה לפיהן.

היא תחבה את ידה לתיק והרגישה את המתכת הקרירה ואת העור שהרכיבו את המצלמה שלקחה איתה. קמילה לא הייתה זקוקה לצילומים שכן היה צלם במערכת, אבל לאחרונה התחילה לקחת אותה איתה לכל מקום. היא רצתה ללכוד את הזירה בעצמה ולבחון אותה אחר כך כדי לראות מה פספסה בפעם הראשונה. נדרש לה מאמץ מסוים להתקדם אל השורה הראשונה של המשקיפים, שפינו לה דרך בנימוס כאשר ראו את התג התלוי על צווארה, אבל שלא כמו כמה מהעיתונאים האחרים שעבדו לצידה, היא לא ניסתה לחצות את הסרט כדי להשיג תצלום בלעדי שימכור עיתונים ויחולל באז תקשורתי. זה רק הקשה על עבודת השוטרים ששמרו על הסרט.

היא אהבה להגדיר את עצמה כזהירה מאוד. היא שיחקה לפי החוקים ובגלל זה, כך חשבה, סימן לה פינקרטון בעדינות בראשו כאשר הבחין בה ופסע שני צעדים מוצנעים שמאלה, חוסם את זווית הצילום של אחד ובכך נותן לה זווית טובה יותר למה שהתרחש מאחוריו.

בתחילה הצליחה לראות רק את ים האדום והירוק של פרחי הפרג עוצרי הנשימה באור השמש הבהיר. הם נעו בעדינות ברוח הנושבת, יפהפיים אם לא בלתי אפשריים. זאת לא הייתה עונת הפרג, אם איננה טועה, אבל איכשהו לוויליאם פקסטון היה שדה מלא בהם מחוץ לבניין שלו. היא יכלה רק לשער כמה עלה לו לייבא ולתחזק אותם.

היא הביטה דרך העינית וצילמה כמה תמונות של הבלשים משוחחים ביניהם, את הפתולוג שעמד בצד וכתב משהו על לוח כתיבה ואת השיחה השקטה אך אינטנסיבית בין בלש שלא זיהתה ומאבטח. רק כאשר כיוונה את המצלמה שלה למטה, היססה לפני שלחצה על הכפתור. היא לא יכלה לראות את הגופה, כיוון שהייתה מכוסה כולה בבד לבן שלאורכו נפרש שק גופה שחור. העובדה שזהותה של האישה הוסתרה על ידי הבד ושלקרינה לא היה מושג מי הייתה, לא הייתה משמעותית. המראה בכל זאת סימר את השערות שעל עורפה.

היא בלעה רוק ונזכרה בפעם האחרונה שבה ראתה גופה. אפילו עכשיו, יכלה כמעט לחוש את הצינה בפניה, את הכאב בקצות אצבעותיה, איך לא הצליחה לנשום לפני שצעדה לכיוון מעטה השלג שהוכתם בדם.

היא הנידה בראשה כדי לסלק את המחשבה והכריחה את עצמה להתמקד במשימה שלפניה במקום בזיכרון רחוק. כאשר הפתולוג נתן אישור לפנות את הגופה, היא הכניסה את המצלמה. היא חיכתה שהקהל יתחיל להתפזר לפני שניגשה אל פינקרטון. אחרי שווידאה שהטלפון שאחזה בידה גלוי לעין כול, נעמדה מחוץ לשדה הראייה של השוטרים האחרים ושאלה, "מה אתה יכול לספר לי?"

פניו של פינקרטון היו חתומות והיא חשבה שאולי שלא שמע אותה עד שלחש, "אין הרבה מה לספר. לא היה עליה שום דבר שיאפשר לנו לזהות אותה. שמעתי את פיטרסון אומרת שהקורבן לבשה 'פרל'. 'לה פרל'?"

פיטרסון הייתה הבלשית היחידה, ועמדה לצד הבלשים. "'לה פרלה'," תיקנה אותו קרינה וחשבה על מחירם של פריטי המותג. אין תעודת זהות. יש הלבשה תחתונה יוקרתית. "אתה זוכר מה היא לבשה?"

"שמלה שחורה. נעלי עקב."

נערת ליווי, אולי? "מה הדיווח הראשוני?"

הוא כחכח בגרונו והביט רחוק. "לא לציטוט?"

"בשבילך, ברור." מה שזה לא יהיה שיאמר לה, היא תגלה בעצמה בכל מקרה.

"הם חושבים שאולי קפצה," הוא אמר, נימה של רחמים בקולו, "אבל יש עליה כמה חבורות, אז הפתולוג יערוך בדיקה יסודית."

"והיא קפצה מהבניין של פקסטון?" היא שאלה בעיקר את עצמה ומתחה את צווארה כדי להביט בגג הבניין. הוא לא נמנה על הבניינים הגבוהים ביותר בעיר, אבל הגג בכל זאת נראה לה רחוק למדי. "היו עדים?"

"איש לא ראה אותה נכנסת, אבל כשפקסטון הגיע בשעה שמונה, היא כבר הייתה שם."

המידע הזה הספיק כדי לגרום לה למצמץ פעמיים. "המנכ"ל מצא אותה?"

"אני לא בטוח בפרטים. זה היה המנכ"ל או אחד המאבטחים שמסתובבים איתו. בכל מקרה, הוא היה כאן."

מעניין. לא בכל יום מנכ"ל מיליארדר נתקל בגופה, ואף שלא יכלה להיות בטוחה, היא שמעה את שמו של פקסטון לאחרונה. עם זאת, שככל שהתאמצה, לא הצליחה לזכור איפה.

אבל היא תגלה.