ממליך המלכים 6 - אלפא אומגה

* פשע מאורגן * מתח רומנטי * כאב ונקמה * משונאים לאוהבים

קרינה אשוורת'

אף אחד לא יודע טוב יותר ממני איזה מחיר יקר עלול לגבות זעמו של הממליך, אבל כועסת ככל שאהיה, אני עדיין מאמינה שיש דרך טובה יותר ליישב מחלוקות מאשר לגבות את המחיר הסופי.

כשהעולם סביבי מתחיל לבעור ולעלות באש, כל מערכת האמונות שלי עומדת למבחן. ככל שהעימות האחרון מתקרב, אני עומדת בפני ההחלטה הגורלית ביותר בחיי.

ויליאם רונארט

אני לא סתם מחפש נקמה, אני משתוקק לה, ובשם אלוהים שבשמיים, אקבל אותה. אם אוכל לעשות רק עוד דבר אחד אחרון בחיי, אוודא שהאחראי לכל הסבל שלי ושל קרינה ישלם את המחיר האולטימטיבי, ולעזאזל עם ההשלכות.

אלפא אומגה מאת סופרת רבי המכר לונדון מילר הוא הספר השישי והאחרון בסדרת ממליך המלכים. זה סיומה המסחרר והמחשמל של סדרת המתח הרומנטית והמצוינת הזאת, שבה שום דבר אינו כפי שנראה לעין.

פרולוג

קאווה
בוקרשט, רומניה
משהו היה... לא תקין. קאווה לא ידעה לומר בדיוק מדוע הרגישה ככה, אבל שנים של ניסיון ושל למידה איך להגן על עצמה שמרו אותה בחיים עד כה, לכן זה לא היה אחד האינסטינקטים שהיא ששה להתעלם מהם.

מהרגע שבו עזבה את הדירה ששכרה, לא הצליחה להתנער מההרגשה שמישהו עוקב אחריה. לא היה היגיון בפחד, היא ידעה, מפני שהיא הייתה במרחק של יותר מארבעת אלפים קילומטרים מהאנשים שרצו לפגוע בה בגלל עבודתה עבור קרינה, אבל ככל שהיא ידעה הייתה רק אישה אחת שידעה שהיא וסבסטיאן טסו לרומניה בתקווה למצוא תשובות לגבי מי הוא היה ומאיפה הוא הגיע, ואם היה דבר אחד שהיא ידעה על קרינה, זה שספק עצום אם האישה אי פעם תחלוק את המידע הזה עם מישהו שיש לו כוונות לפגוע בהם.

בכל זאת השערות העדינות שעל עורפה סמרו. אף שרצתה להאמין שאף אחד מהזרים האלה לא היה מקדיש לה ולו מעט תשומת לב, היא בכל זאת הביטה סביבה בזמן שסידרה סביב צווארה את הצעיף.

"את המנה הרגילה שלך היום?" שאל מרקו וכבר שלח את ידו אל סלי הרשת הקלועים שהיו תלויים לידו.

"כן, בבקשה. תודה רבה." אף שהם היו בעיר רק קצת יותר משבוע במסעם ברחבי המדינה, היא מצאה שוק קטן וגם קצב לעשות אצלם קניות ועכשיו, עם החזית הקרה שהלכה והתקרבה במהירות, היא ידעה שזה רק עניין של זמן לפני שהם יצטרכו לארוז ולעזוב שוב.

הוא לא אמר דבר, אבל היא שמה לב שככל שהטמפרטורות המשיכו לרדת, סבסטיאן נעשה חסר מנוחה. שנתו, שגם ככה הייתה טרופה, נעשתה טרופה עוד יותר והוא צעד הלוך ושוב בבית בלילות במשך מה שנראה שעות לפני שהצליח להירדם שוב.

מרקו כמעט סיים לארוז עבורה את האוכל כשיונים התרוממו באוויר במשק כנפיים, חבורה של ילדים מפחידה אותן בריצתם. הגבוה שבחבורה אחז בכובעו באגרופו ונופף בו בהתלהבות כדי להפחיד את היונים שלא מיהרו להתעופף משם.

מרקו צקצק בלשונו בחוסר שביעות רצון והביט אחריהם כשהם נעלמו מעבר לפינה. "נאיבּי דה קופּי." ילדים ארורים.

קאווה חייכה קלות וחשבה על הימים שבהם הדבר הגרוע ביותר שהיה עליה להתמודד איתו זה ילד שמשך בשערה בבית הספר.

מרקו נאנח והוסיף, "הכול השתנה כשהם סגרו את בית היתומים."

היא עדיין חייכה והמוח שלה נאבק לתרגם לאנגלית את מה שהוא אמר ברומנית, אבל מילה אחת בלטה מעל כל היתר. זו הייתה מילה שהיא שמעה את סבסטיאן ממלמל לעצמו, אותה מילה שהיא שמעה בכמה קבצי קול שהיו קשורים ל'חבורת הפרא'.

אורפלינט, הוא אמר ברומנית. בית יתומים.

הקור שהתגנב אליה מאחור לא נבע ממשב הרוח שנע בסמטאות השוק שנייה לאחר מכן. כשהיא הוציאה כסף מארנקה, היא שקלה איך לשאול את השאלה שלה. "אנדה אירה אורפלינט?" היכן היה בית היתומים?

הרומנית שלה עדיין הייתה חלודה, אבל נראה שהוא הבין מה היא שואלת והנהן. "היה אחד ממש מחוץ לעיר," הוא אמר והמשיך לתאר לה את המקום.

היא ניסתה לדמיין את מה שהוא תיאר, בניין ישן באמצע יער שאליו נשלחו ילדים בתקווה שיקבלו מיטה חמה ואוכל.

"כמה היו טובים יותר מאחרים," הוא המשיך, "אבל..." הוא הניד בראשו בכבדות כאילו היה בתשובה הזאת מספיק.

היא הקשיבה בתשומת לב כשהוא סיפר לה את הסיפורים על חלק מהזוועות שאיתן היתומים נאלצו להתמודד, ועל השמועות שהסתובבו על איש עשיר שהגיע מרחוק ואסף ילדים שחיו בהזנחה פושעת, ואפילו כאלה שוויתרו עליהם בגלל חוסר היכולת של הוריהם לטפל בהם. שטן במסווה של מלאך.

אבל שמועות היו שמועות, והיא ידעה שהם יצטרכו לחפור עמוק יותר כדי לגלות אם היה בהן שמץ של אמת, או אם הן בכלל היו רלוונטיות לסבסטיאן.

בכל זאת, ככל שהוא המשיך בתיאוריו, התחזקה בה המחשבה על 'חבורת הפרא' שהיא וקרינה מצאו בשלב המחקר שעשו על הנכסים של ניקס. גם הם היו יתומים, ועל אף העובדה שהמקורות שלהן היו מקושרים היטב, הן לא הצליחו למצוא מידע שיסביר מאיפה הם הגיעו.

הדבר היחיד שהן ידעו זה שניקס הגיע לשם לפני שנים במשימה עבור ארגון 'לוטוס', הארגון של הרוצחים השכירים שפעם הוא היה חלק ממנו, וכשהוא עזב שוב, הוא לקח את ארבעתם איתו.

אם הם החשיבו את סבסטיאן אח שלהם, זה אמר שהוא בטח היה שם בערך באותו הזמן, אבל מסיבות שטרם היו ידועות לה, הוא נותר מאחור.

למה?

היא לא יכלה להיות בטוחה שזה היה בית היתומים המדובר, אבל זו הייתה התחלה.

בעודה עושה את דרכה בחזרה לדירה, היא חשבה על מה שמרקו סיפר לה ועל הסיכוי הזעיר שבית היתומים ביער שעליו הוא דיבר הוא בית היתומים שהם חיפשו. זה לא היה הרבה, וזה גם כנראה מה שסבסטיאן יגיד, אבל זו הייתה נקודת פתיחה.

הבניין שבו שכנה הדירה לא היה משהו יוצא דופן. הוא היה ישן ומתפורר, אבל על אף גילו המתקדם הוא עדיין נותר עומד, עם ציורי גרפיטי על קירותיו החיצוניים וכמה כלבים משוטטים שהסתובבו תדיר ליד המדרגות בתקווה לקבל עוד מהשאריות ומהליטופים העדינים שהיא פיזרה ברוחב לב.

השיחה שלה עם מרקו עדיין חפרה בראשה כשהיא עלתה במדרגות החורקות והיא תהתה אם סבסטיאן היה שם בעבר. היא ניסתה לדמיין גרסה צעירה יותר שלו, אחת בעלת אותן עיניים והבעה מעודנת יותר, בלי המשקל של רצון של אחר, שהאפיל על הרצון שלו.

מעבירה את השקיות שלה מיד אחת לאחרת, היא הוציאה מפתח מכיס פנימי במעילה ונכנסה לדירה, מתקבלת בברכה על ידי ריח של בשר צלוי. מכל מה שהיא למדה עליו בשבועות האחרונים, היא ידעה שהנזיד שבישל יכלול תפוחי אדמה, גזרים ואפונה חתוכים גס.

יכול להיות שהוא עדיין לא דיבר הרבה, אבל אין ספק שהוא ידע איך להכין תבשיל מדהים ממרכיבים ספורים בלבד. לא שהיא התלוננה על משהו שהיה קשור בסבסטיאן, עובדה שהיא ניסתה לא לחשוב עליה.

היא מצאה אותו במטבח, לבוש בחולצה שחורה ארוכת שרוולים ובמכנסיים כהים, נעליו מסודרות יפה בפינת החדר, ממש ליד החלון. רק לאחרונה היא הצליחה לגרום לו להשתחרר מספיק כדי לא להיראות כאילו הוא מוכן לקרב בכל דקה של היום. זה בא לידי ביטוי רק בכך שהוא חלץ את נעליו, אבל זה היה ניצחון קטן בסדרה של קרבות.

אף שהם גרו באותו מקום פחות או יותר במשך שנים, באופן מפתיע היא ידעה עליו מעט מאוד, אפילו פחות מכפי שהוא ידע על עצמו. זו הייתה הסיבה לכך שהם טסו לפה אחרי שהאבק שקע. כדי למצוא תשובות. הבעיה היחידה הייתה שבמקום להקל מעט על עצמו ולשאול את האנשים שבוודאי היו להם תשובות עבורו, הוא החליט להתחיל מאפס.

מצד שני, לכל אחד היה את התהליך שעליו לעבור, ומי היא שתשפוט?

היא נכנסה למבואה והניחה על השולחן את השקיות שהביאה. היא הציצה לעבר המטבח וראתה שהוא מוציא מהתנור כיכר לחם בזמן שהנזיד בעבע על הכיריים. סבסטיאן לא היה מאסטר שף או משהו, ואחרי שבילתה איתו את השבוע האחרון היא הבינה מהר מאוד שהוא העדיף לבשל תמיד את אותן שתי מנות.

לא שהיה לה אכפת. גם אם הנזיד שנהג לבשל היה חתוך גס ורחוק מלהיות תבשיל מעודן, היא חשבה שיש באוכל שלו משהו מנחם. מצד שני, היו דברים מעטים מאוד שהיא לא אהבה בסבסטיאן ובדברים שהוא עשה, והיא הייתה מודעת לעצמה מספיק כדי להודות בכך שזה מפני שהיא חיבבה אותו.

היא ניסתה לא לחשוב יותר מדי על העובדה הזאת.

"חזרתי," היא הודיעה כשנכנסה למטבח, אף שידעה שהוא בטח שמע אותה נכנסת. היא חשבה שעדיף להודיע על נוכחותה, רק ליתר ביטחון. היא כבר למדה את השיעור שלה ולא הייתה צריכה שיעור נוסף.

הם נכנסו לסוג של שגרה בשבועיים האחרונים, מאז שהגיעו לבודפשט. סבסטיאן יצא לטיולים בחוץ, אף שהיא לא תמיד ידעה לאן, וכשהוא חזר, הוא הכין ארוחת ערב. היא אפילו לא ידעה שהוא יודע לבשל, אבל כשהיא חשבה על זה היא הבינה כמה מעט היא יודעת עליו באופן כללי, אפילו שהם גרו באותו בית די הרבה זמן.

מצד שני, זה לא כאילו הם בילו זמן יחד. למעשה, זה היה בדיוק ההיפך במרבית הימים. רק בשבעת החודשים האחרונים בערך יצא שהם היו יחד באותו חלל במשך שבעים ושתיים שעות לפחות בכל פעם. זה אישר כמה דברים שהיא כבר ידעה. הוא היה אדם נקי במיוחד, דיבר לעיתים נדירות אם לא פנו אליו וגרם לה להטיל ספק בכל מיני דברים שהיא לא טרחה בעבר בכלל לחשוב עליהם, כמו לאן הוא נהג להסתלק באמצע הלילה, כשהיא חשבה שהוא ישן.

הוא מעולם לא נעלם ליותר משעתיים, אבל זה לא עצר אותה מלתהות. פעמים רבות היא חשבה לשאול, אבל מעולם לא שאלה מפני שלכל אחד היו סודות וכולם היו זכאים לשמור עליהם, גם אם היא הייתה מתה לדעת. היא הייתה מתה לדעת מה היה הקשר שלו ל'חבורת הפרא'.

"הם היו יתומים," הסבירה לה קרינה בזמן שהיא הביטה בתמונותיהם של ארבעת הגברים על הקיר באותו לילה, לפני הרבה מאוד זמן, כשהן דנו באסטרטגיה, "אף אחד לא יודע בדיוק מאיפה הם באו."

קאווה העבירה את עיניה מהתמונות אל קרינה. "אנחנו לא יכולים לחפש מידע עליהם באותו האופן שבו הם נוהגים לחפש מידע על אחרים?"

קרינה נראתה מעט מהורהרת. "לצערי הרב, אין הרבה מה למצוא. הם אולי עובדים עבור ויליאם כשכירי חרב, אבל זה לא התחום שבו הם התחילו."

לא עניין אותה לדעת עוד עליהם באותו הזמן מפני שאז הם לא היו איום בשום צורה. זה לא שהיה קל לעבוד עם 'הממליך', וקאווה לא חשבה בכלל לנסות לחפור בעבר של 'חבורת הפרא'.

קאווה הניחה את התיק שלה על השיש, הסירה את הכפפות ואת הצעיף והניחה גם אותם לצד התיק. היא חשבה על השיחה שלה עם מרקו ועל שבריר המידע שגילתה. זה לא שהיא לא רצתה לחלוק איתו את המידע, זה פשוט נראה לה אישי מאוד, מה שהיה משולל כל היגיון בהתחשב בעובדה שכל מה שהם עשו היה אישי, כל החיים האלה של סבסטיאן שהם ניסו לחפור לתוכם, אבל עם כל מידע קטן שהם גילו היא הייתה צריכה לצפות בו נעלם לתוך עצמו למשך ימים בכל פעם.

הוא נראה מעונה בידי דברים שלגביהם לא היה לה כל מושג, אפילו שהייתה נואשת לדעת יותר.

היא החליטה שהכי טוב לספר לו בזמן ארוחת הערב ועמדה לערוך את השולחן כמו שלימדו אותה לעשות בבית הספר של 'אימא', מוודאת שהסכו"ם נמצא במיקום המדויק ביחס לכוסות ולצלחות. כשסיים, הרים את הסיר ונשא אותו לעבר השולחן, מניח אותו על המפה.

זה לא שינה שהיא ידעה בוודאות שהוא לא אכל כל היום, הוא תמיד מילא את הצלחת שלה ראשונה, בדיוק כפי שעשה עכשיו, כשהגיש לה מלוא הכף נזיד לתוך הקערה. בפעם הראשונה שהוא עשה את זה היא מיהרה להניד בראשה ולהזכיר לו שהוא לא צריך לעשות את זה ושהיא בהחלט יכולה לדאוג לעצמה. בפעם השנייה היא נתנה לו תזכורת עדינה. אחרי השלישית היא פשוט קיבלה את זה כמו שזה ודאגה להודות לו בכל פעם. זה היה אחד מאותם דברים קטנים לגביו שגרמו לה להרגיש אי־נוחות בחברתו.

ברגע שהוא התיישב ולקח לעצמו אוכל, היא הרימה את הכף ועדיין חשבה איך להסביר, אבל היא לא הייתה צריכה לחשוב על זה יותר מדי.

"מה קרה?"

"מה?"

"בשוק," הוא אמר, קולו עדין כשהביט בה מעברו השני של השולחן. הוא מעולם לא שמר על קשר עין רציף לאורך זמן, אבל זה לא אומר שהוא לא הביט בה. אולי עיניהם נפגשו רק לכמה שניות, אבל כשזה קרה, הייתה כל־כך הרבה אינטנסיביות במבט שלו, שהיא שאבה אותה אליה בלי אפילו לנסות.

ואז, תוך שנייה, מבטו נדד למקום אחד והרגע חלף. "לא קרה שום דבר בשוק."

"משהו קרה," הוא התעקש.

"אני לא יודעת למה אתה — "

"את בוהה בי."

חום טיפס בלחייה. "מה?"

"את לא מפסיקה לבהות בי מרגע שחזרת."

בוחרת לא לחוש מבוכה בגלל זה, היא סיפרה לו על השיחה שלה עם מרקו. היא חזרה על התיאור של מרקו לגבי בית היתומים וראתה את התגובה שלו. ידיו התכווצו לאגרופים, מבטו נע לרצפה לפני ששב אל פניה, הבעת פניו רדופה.

אולי הוא לא זכר הרבה, אבל אין ספק שהיה חלק עמוק בתוכו שכן זכר. "אני יכולה לבקש מניקס — "

"לא."

"הקשרים שלו יכולים — "

"הוא לא ירצה לעזור לי. אף אחד לא ירצה. זה חסר טעם לבקש."

"אני רציתי לעזור," היא הזכירה לו, אפילו שהוא לא לגמרי טעה. כל האחרים ראו רוצח כשהביטו בו, מפלצת שהייתה מסוגלת לעשות דברים נוראיים לאנשים הגרועים ביותר, אבל הוא היה הרבה יותר מזה, ובכל אופן זה לא שינה את מה שהיא הרגישה כלפיו. "אתה לא אדם רע, סבסטיאן," היא לחשה וייחלה לכך שהוא היה יכול להאמין בזה כמו שהיא האמינה.

הוא ישב קרוב אליה כל־כך עד שהיא יכלה לראות את פתיתי הצבע הירוק בעיניו ואפילו את הצלקת הקטנה שבגבה השמאלית שלו. יותר מכל דבר אחר, היא ייחלה לראות חיוך על שפתיו, ולו הזעיר ביותר.

"למה את לא מפחדת?" הוא שאל.

זו הייתה השאלה האחרונה שהיא ציפתה לה. "אני אמורה לפחד?"

הוא הביט בידיו לרגע ממושך לפני שקם והכניס אותן לכיסיו, מחווה אנושית לא מודעת, אחת שהיא ידעה שאוריון אמר לו שתעזור לו להיראות מאיים פחות, אם הוא יתנועע בחוסר נוחות מפעם לפעם.

"אתה יכול להיראות מפחיד מאוד, סבסטיאן, אבל זה לא אומר שאתה מפחיד."

הוא הזעיף את פניו. "אני לא מבין מה ההבדל."

"מה שאני מנסה לומר זה שאתה לא מפלצת. אתה — "

"פוגע באנשים," הוא אמר לפני שהיא הספיקה לסיים את המשפט.

"גם אני פגעתי באנשים, וגם בהרבה אנשים נוספים שאני ממש מכירה."

"לא כמו שאני פגעתי."

"נכון, פגעת באנשים, אבל אלה היו אנשים שפגעו באנשים אחרים."

כשהוא פגש בעיניה הפעם, הוא לא הסיט את מבטו, לא למשך הרבה זמן. היא ראתה את התגובה שלו בעיניו, אף שהוא לא הביע אותה במילים. אשמה. אפילו בושה. לא כולם היו אשמים, הוא חשב, אבל לא אמר.

היא קמה ממקומה ושלחה את ידה לעברו לאט, כמו שעשתה תמיד כדי לא להבהיל אותו, והניחה אותה על החזה שלו, מרגישה את שאיפת האוויר שלו לפני שהרגישה בהולם ליבו היציב.

"אנשים טובים לא פוגעים באנשים אחרים כמו שאני עושה."

"אני לא חושבת שיש אדם אחד בעולם הזה שכולו טוב או כולו רע. זה ספקטרום נרחב, וכולם נמצאים איפשהו על הספקטרום הזה."

הוא בחר ברגע הזה כדי להביט בה סוף־סוף בעיניים לא ממצמצות ובאותו מבט אינטנסיבי שלו. היא נאבקה בדחף להתפתל תחת מבטו. "אתה יודע," היא אמרה בעדינות, "אתה תמיד יכול לפנות ל'חבורת הפרא' כדי לקבל כמה תשובות."

הוא מצמץ פעם אחת וכמעט גרם לה להתחרט על ההערה, אבל היא רצתה לומר אותה גם ככה. היא לא הייתה שם ביום ההוא שבו קרינה הוצאה מהמתחם של 'הממליך', אבל היא שמעה על זה הרבה, ועל הקרב האימתני שהיה בינו לבין 'חבורת הפרא'. בגללם, ובגלל כל הדברים שעדיין לא נאמרו ביניהם, הם באו לכאן מלכתחילה.

ובכל זאת, במקום לפנות אליהם ישירות, סבסטיאן רצה למצוא את התשובות בעצמו, לגלות מי הוא ומאיפה הוא בא. "ממה אתה מפחד?" היא שאלה.

"מהאמת," הוא לחש, כנות חשופה צובעת כל מילה.

"חברה פעם אמרה לי שיש יופי באמת. שזה כמו להביט במראה." החברה הזאת הייתה גם היחידה שנשארה לצידה אחרי... טוב, אחרי הכול. אף שעברו כמה וכמה שנים מאז ראתה אותה, קאווה לפעמים חשבה עליה ותהתה מה היא עושה עכשיו.

"גם אם הייתי רוצה לפנות אליהם," הוא אמר, משבש את מחשבותיה, "אבל אני לא חושב שהם היו נותנים לי להתקרב."

"למה לא?" היא שאלה, מבולבלת.

"ניסיתי להרוג אותם, בכמה וכמה הזדמנויות."

קאווה נופפה בידה בביטול. "וכמה פעמים קרינה ו'הממליך' ניסו להרוג זה את זה?" לא נראה היה כאילו הוא מעריך את האנלוגיה. "כל מה שאני אומרת זה שאנשים שאוהבים אותך לעולם לא יוותרו עליך. הם עדיין שואלים עליך," היא אמרה ברכות, בוחרת את מילותיה בקפידה. "אפילו זה שמטפל להם בעניינים, ניקס, הלך לקרינה כדי להתעניין לגביך."

הוא לא הגיב מייד. היא לקחה את הקערה שלה לכיור, שטפה אותה ואז הכניסה אותה לכיור לשטיפה יסודית יותר עם שאר הכלים אחר כך. היא הכינה את עצמה לשאול אותו אם הוא הצליח להשיג איזושהי התקדמות והסתובבה לעברו, אבל אז נעצרה כי הוא צעד ישירות אליה.

הוא בדרך כלל שמר על מרחק בטוח ביניהם, אבל הלילה נראה שהוא שכח את החוק הזה שלו. אם רצה בכך, סבסטיאן יכול היה בקלות להיראות מאיים פחות. זה היה באופן שבו הוא מתח את כתפיו או החזיק את ידיו מאחורי גבו, שגרם לו להיראות פתוח יותר, אבל היה קשה להתעלם מהגודל שלו כשהוא היה קרוב אליה ככה.

"הם רוצים משהו שאני לא רוצה," הוא אמר, מציע הצצה למחשבות שלו, בפעם הראשונה. "אני לא יכול להיות מי שהם רוצים שאהיה."

"אני חושבת שזה לא נכון," היא אמרה בעדינות, "אני חושבת שהם רוצים את אותו הדבר שאתה רוצה. את האמת."

האמת לגבי מי הוא היה ומאיפה הוא בא, ואיך, אם כולם היו יחד, הוא בכלל מצא את עצמו ב'ג'הינה'.

"ומה יקרה אם לא תאהבי את מה שתגלי?" הוא שאל.

"אני חושבת שיש מעט מאוד דברים בך שאי אפשר לאהוב," היא הגיבה, מפתיעה את עצמה בכנות שלה, עד שניסתה להסוות את הרגע שמאחורי המילים בעזרת טפיחה עדינה על הכתף שלו, אבל איכשהו, במקום לגעת בכתף שלו, היא נגעה בחזה הרחב שלו.

היא נעה במהירות לאחור, אבל הוא תפס בידה, אצבעותיו עוטפות כמעט כליל את אצבעותיה. היא ציפתה ממנו לשחרר אותה באותה המהירות שבה תפס אותה, אבל הוא שיטח את ידה על החזה שלו והיא ספרה כל פעימה של ליבו. היא הייתה המומה מעוצמת הרגע וההכרה הכתה בה שלא היה אף אדם אחר בעולם מלבדה שהיה מסוגל להיות קרוב אליו כל־כך בלי שיהיה מעורב בזה איום כלשהו מצידו.

היא לא רצתה להאמין שהיא הייתה הראשונה שנגעה בו בלי לרצות להרע לו מפני שהמחשבה הזאת כמעט גרמה לה לבכות. ככל שהעולם התאכזר אליו, הוא היה מודאג יותר מההשפעה שהייתה לו על העולם. "סבסטיאן — "

הוא התקשח ואצבעותיו התהדקו על אצבעותיה באופן מכאיב כמעט כשראשו הסתובב לאט לעבר הדלת. הוא לא אמר דבר ובקושי נשם כשהביט בדלת כאילו חיכה שמשהו יקרה. "מה — "

ידו עלתה כברק וכיסתה את פיה, מחניקה את שאלתה. הוא הביט בעיניה, נותן לעיניו לדבר במקומו.

משהו לא היה תקין. היא ראתה אותו מתנהג ככה בעבר, ראתה את השינוי העדין אך פתאומי מנינוחות למוכנות, כמו טורף שמודע לפתע לעובדה שייתכן שיש טורף גדול יותר ממנו בסביבה שלו.

היא לא שמעה דבר, אבל קרינה סיפרה לה שהוא היה מיומן מאוד, כלי הנשק הטוב ביותר שכסף יכול היה לקנות. הוא ידע לשנן את סביבתו ואף שהם היו בדירה הזאת זמן קצר בלבד, הוא ידע להגיד מייד אם משהו חדש היה בבניין רק מאופן שבו המרצפות חרקו, לכן היא לא הטילה ספק באינסטינקטים שלו.

בשנייה הבאה הוא משך אותה קרוב אליו, קרוב כל־כך עד ששפתיו נחו ליד אוזנה וכל גופה היה לחוץ לגופו. אחיזתו הייתה כמעט מכאיבה, אבל היא לא רצתה שישחרר אותה.

הם נשארו ככה במשך זמן ארוך, ארוך יותר מכפי שהיא חשבה שהכרחי, אבל היא שמעה אותו שואף אוויר לפני שנשימתו דגדגה את עורה כשנשף. היא כמעט חשבה שהוא הריח אותה, אבל לא יכלה להביא את עצמה להאמין שזה באמת מה שקרה.

ואז הרגע נקטע והוא לחש, "צאי מהחלון ותתרחקי מפה הכי הרבה שאת יכולה. אל תחכי לי."

ידו עדיין הייתה על הפה שלה, מונעת ממנה לענות באופן מילולי, אז היא הנידה בראשה.

"זה לא פתוח לדיון," הוא אמר.

היא הרחיקה את ידו מפיה בעזרת ידה. "אני לא מתכוונת לעזוב אותך לבד עם — "

הוא תפס בידו בפניה והביט בה בהבעה שאמרה לה לשתוק. "הם לא באו לפה בשבילך."

היא רצתה להתווכח, אבל הוא הניד בראשו פעם אחת. אחיזתו בה התהדקה מעט כשאמר, "לא אצליח להתרכז אם תהיי פה."

היא ראתה את זה אז. את הדבר שהוא לא רצה לומר. הוא לא רצה שהיא תראה את מי שהוא היה צריך להיות כדי לצאת בחיים מהחדר הזה. הוא לא רצה שהיא תפחד ממנו שוב. הוא היה צריך להתחבר לחלק הזה בעצמו שלגביו כבר התוודה בפניה שהוא הכי שונא.

קאווה לא הצליחה לבלוע מבעד לגוש שהיה בגרונה, אבל היא גם ידעה שלא היה זמן לדבר על כל מה שהוא אמר כרגע במשפט אחד, ועל כל מה שהוא לא אמר, מפני שהוא צדק. היא רק תעמוד בדרכו, ואם התוצאה תהיה שהוא לא יצליח להימלט אחרי שיאפשר לה לברוח, לא הייתה לה ברירה אלא להקשיב לו. היא פגשה במבטו וחיפשה במעמקי עיניו אחר התשובה לשאלה שהיא מעולם לא שאלה. היא הייתה נואשת להאמין שהיא ראתה את התשובה נשקפת במבטו העז. בפעם אחרת, אולי.

אם העניינים היו אחרים...

"בתחנה הבאה, חכי לי," הוא אמר, קולו נמוך, "אני אמצא אותך."

"סבסטיאן — "

הוא הניד בראשו לפני שהיא הצליחה לסיים את המשפט. "אני מבטיח."

רק כשהיא הנהנה, הוא התרחק ממנה. הוא הוציא מהמחבוא שני אקדחים והמתכת נצצה לאור האש שבערה באח. הוא החווה לעבר החלון, כוונתו ברורה. היה לה מזל שהם היו רק בקומה השנייה אז הקפיצה לא תהיה נוראית, אבל זה לא אמר שהלב שלה לא פרפר בחזהּ. במקום להתמקד בפחד, היא תפסה את התיק שאיתו הלכה לשוק והכתיפה אותו, נעה מהר ככל האפשר לעבר החלון וחיכתה לסימן מסבסטיאן.

לא עברו יותר מדקה או שתיים מאז הבחינו בכך שמשהו לא בסדר, ובכל זאת היא הרגישה כאילו עבר נצח בזמן שהשניות עברו. בשנייה שבה ידה נגעה במשקוף החלון הדלת הועפה מציריה ונשברה לרסיסי עץ ומתכת שהתעופפו באוויר.

קאווה נפלה לרצפה באופן אינסטינקטיבי וכרכה את זרועותיה סביב ראשה כדי לגונן על עצמה מפני השברים המעופפים.

שלא כמוה, סבסטיאן אפילו לא נרתע. הוא זינק קדימה בכוח ברוטלי של גבר שהיה מסוגל למעשים שלא ייעשו. היא ידעה טוב יותר מזה. היא כמעט יכלה לשמוע את קרינה אומרת לה לצאת משם, אבל היא הסתובבה ברגע האחרון כדי לראות את סבסטיאן מכוון ויורה באחד הגברים בראש בדיוק אכזרי.

האיש נפל על הרצפה בחבטה, עיניו פקוחות וריקות בעוד דמו זולג מבעד לחור שנפער במצחו. הוא לא הרכיב מסכה וגם לא האחרים, וממה שהיא יכלה לראות, הם לא ניסו להסתיר את זהותם בשום אמצעי.

זה אף פעם לא היה סימן טוב.

היא הסתובבה שוב אל החלון, סובבה את המנעול וניסתה לפתוח אותו, אך הקרח והשלג הקפיאו את המנגנון במקומו.

היא השקיעה עוד קצת מאמץ ובסוף הצליחה לפתוח אותו, זוכה לפרץ של אוויר קר שהסתנן פנימה. היא לא חשבה איך תגיע לקרקע או על הקפיצה המפחידה שהיא תצטרך לעשות. הדאגה היחידה שלה הייתה לצאת משם ולהצליח להגיע לתחנת הרכבת, שהייתה במרחק של קצת יותר מקילומטר משם.

היא הייתה צריכה להתקשר לקרינה כדי לספר לה מה קורה ברגע שתגיע למקום שבו קבעה להיפגש עם סבסטיאן. לא משנה מה קרה, קרינה תדע מה לעשות.

בנחישות מחודשת קאווה העבירה את רגלה אל מעבר לאדן החלון ותפסה במשקוף כדי להתייצב. כל מה שהיא הייתה צריכה לעשות זה להנמיך את עצמה ככל שיכלה לפני שתעזוב את אדן החלון.

הקור צרב את לחייה כשהתכוננה להעביר את רגלה השנייה אל מעבר לאדן החלון וצרחה נקרעה מגרונה כשידיים חזקות תפסו אותה בכוח ומשכו אותה לאחור לתוך הדירה.

מי שזה לא היה שהשליך אותה על הרצפה, התרחק ממנה כשהיא בעטה והכתה בכל כוחה. הוא חייך כשהבין שהיא מפחדת ועמד להתנפל עליה שוב, אבל סכין התעופפה באוויר וחתכה בדיוק קטלני את הצד השמאלי של פניו לפני שנתקעה בקיר מאחוריו.

דם זרם לאורך לחיו. הוא קילל, אבל קאווה הסתובבה וראתה את הבעתו הקטלנית של סבסטיאן, פניו מסכה של זעם מדמם כשהרים את אקדחו כדי לירות, רק כדי לחטוף מכה בפנים מנשק כבד למראה.

היא לא הייתה צריכה להסס. היא הייתה צריכה לקפוץ מהחלון כמו שהוא אמר לה לעשות בלי לחכות ולראות מה יקרה לו, אבל ההיסוס שלה עלה להם במחיר.

שבריר שנייה של חוסר תשומת לב זה כל מה שהם היו צריכים. סבסטיאן הוכה שוב, הוכרח לרדת על ברכיו בזמן שאחד הגברים הכה אותו במוט ברזל בצלעות.

קאווה ידעה שהיא צורחת, היא כמעט יכלה להרגיש את המילים יוצאות מפיה, אבל קולה טבע באוושת הדם באוזניה. המילים התחלפו בתחנונים כשצפתה בו נופל לרצפה כמו שק של תפוחי אדמה, עיניו מתגלגלות.

סבסטיאן היה מחוסר הכרה, והיא ידעה בדיוק מי רדף אחריהם, אבל היא לא הצליחה אפילו להשלים את המחשבה לפני שכאב התפוצץ בראשה והאפלה גנבה את ההכרה שלה.