ממליך המלכים 5 - סוס כהה

* פשע מאורגן * מתח רומנטי * כאב ונקמה * משונאים לאוהבים

ויליאם רונהארט
כשהכרתי את קרינה לפני שנים, מעולם לא חשבתי שהיא תהפוך את חיי על פיהם. לא ידעתי שאני מסוגל לאהוב מישהי ככה, לא היה לי מושג שהאהבה תהרוס אותי ואת כל מה שהכרתי.
השאלה הכי גדולה נותרה מרחפת באוויר. למה?
אבל בהיותי מי שאני, לעולם לא ארים ידיים, גם כאשר נראה שכל הסיכויים לרעתי. עליתי הכי גבוה שאפשר ונפלתי הכי נמוך, אבל קרינה חזרה ואני עדיין הממליך. אולי הגיע הזמן שאראה לה ולכל הסובבים אותי מה באמת עומד מאחורי הכינוי הזה.

קרינה אשוורת'
השגתי את כל מה שרציתי להשיג כשיצאתי למלחמה הגדולה מכולן, אז למה במקום לחוש ניצחון אני מרגישה חלולה כל־כך?
דווקא כאשר ויליאם עלול לאבד את חייו, אני מגלה שהאיום הגדול מכולם, האויב האמיתי, עדיין לא התגלה. המאבק טרם הסתיים, ועכשיו אני לא רק נלחמת עבור הנקמה שלי, אלא כדי להציל את האהבה שלי.

סוס כהה מאת סופרת רבי המכר לונדון מילר הוא הספר החמישי בסדרת ממליך המלכים, סדרת ספרי מתח ופעולה רומנטיים העוקבים אחר גבר בעל כוח רב מדי והאישה היחידה שיכולה להוריד אותו על ברכיו.

מאירועי הספר הקודם

העולם סביבה חגג, אבל הדבר היחיד שקרינה רצתה לעשות זה לפשוט מעליה את השמלה הצמודה מדי, לחלוץ את נעלי העקב שהתגרו בכוח המשיכה ושנראו לה כמו רעיון טוב לפני שעה, לטפס למיטה ולהירדם.

העייפות שהרגישה לא הייתה דומה לשום דבר שאי פעם חוותה, אפילו לא דומה לאופן שבו הרגישה בשליש הראשון של ההיריון שלה, כשתנומות הפכו להיות מעין תחביב עבורה.

כוס שמפניה מבעבעת הופיעה מולה פתאום, וקרינה הרימה את מבטה. אוריון, כנראה האדם האהוב עליה בכל העולם, חייך אליה בעודו לוגם מהמשקה שלו, אם כי היא חשדה שמה שהיה לו בכוס חזק בהרבה ממה שמזג לה.

"יש לך את המבט הזה," אמר והתיישב לידה.

"איזה מן מבט?"

"יש לך הרהורי חרטה?"

קרינה רצתה לומר שלא, שהכול הסתדר בדיוק כפי שתכננה, אבל לא הצליחה להביא את עצמה לומר זאת. היא כבר לא הייתה בטוחה בדבר. "יש לי כל מיני מחשבות," אמרה בהתפשרות, "פשוט עדיין לא לגמרי הבנתי אותן."

עדיין הייתה תחושה שהדברים לא הסתיימו. הרי ויליאם לא מת. לא הייתה תחושה של סוף בפגישתם האחרונה. יותר מכך, היא ידעה שלא סיים איתה. היא הייתה בספק שאי פעם יסיים.

"עשית את הבלתי אפשרי."

קרינה מצמצה, מבינה שהלכה לאיבוד שוב במחשבותיה. "אתה חושב?"

"את היחידה שהצליחה להוריד את הבחור על ברכיו. אז כן, הייתי אומר שכן."

מבטה סרק את הקהל החוגג. מבחינת הגברים שהסתובבו במסיבה היא עשתה את הלא־ייאמן, הורידה על ברכיו את הגבר שאמור היה להיות בלתי מנוצח, והיא ידעה, אף שלא הכירה מחצית מהם, שכולם חוו את אכזריותו של ויליאם בשלב כזה או אחר. ללא כל ספק כולם רצו לראות את מפלתו, כמעט כמוה.

אבל הם לא הצליחו במשימה.

היא בכל זאת לא הרגישה שראוי לחגוג את זה. היא חייכה לאוריון בעצב והשיקה את כוס המשקה שלה בשלו. "הצלחתי גם לרכוש אויבים חדשים."

"למה נראה לך?"

אינסטינקט חייתי. "אף אחד לא רוצה להיות מספר שתיים." ממש כפי שהיא התחרתה עם ויליאם, בסופו של דבר מישהו יחליט להתחרות בה. "זה לא קל להיות מספר אחת. המלכה."

היה זה רק עניין של זמן עד שמישהו ירגיש בטוח דיו כדי להכות, אבל לעת עתה היא הייתה מוגנת יחסית. אפילו שהתן היה עסוק בדברים אחרים.

"למה הפרצוף העגום?" קול עליז נשמע ברקע, קוטע את שיחתם.

הבעתו של אוריון השתנתה כשקת'רין נכנסה ביניהם, אך הוא רק לגם מהמשקה והלך בלי לומר מילה. "סתם עייפה," השיבה, לא מעוניינת לשתף אותה במחשבותיה. קת'רין לא הייתה טיפוס מבין במיוחד, בטח לא בענייני ויליאם או ברגשות המורכבים שלה כלפיו.

"תחייכי, יקירתי. זו מסיבה."

אה, כן. מסיבה מהסוג שקת'רין אהבה, עם כמות מוגזמת של אוכל ושתייה יקרה, ואנשים שכל עניינם היה לקדם את האג'נדה שלהם. כשקת'רין הציעה את רעיון המסיבה קרינה הסתייגה ממנה ולא רצתה להשתתף. המסיבה לא עסקה בה, לא ממש, יותר באדם שגרמה לו להיכנס למסתור. האיש שכל הנוכחים בחדר שנאו באופן קולקטיבי.

אומנם לא הייתה לה בעיה לחגוג את מפלתו של אדם רע, היא עשתה זאת בעבר, אבל זה עורר בה תחושות לא נוחות שלא רצתה לחשוב עליהן.

"מדהים שעדיין לא הצלחת להתגבר על האיש הזה. אני מניחה שהראשון תמיד הכי קשה." קת'רין נראתה כאילו לא הבינה את הקונספט כלל. "תני לזה עוד קצת זמן ואני בטוחה שהוא יהפוך לזיכרון רחוק, כפי שצריך להיות."

לקרינה לא היה לב לומר לה שהיא לא בטוחה בזה.

קת'רין הרימה את כוס השמפניה שלה ונקשה בסכינה על הקריסטל, משתיקה את כל הנוכחים ומסיבה את תשומת ליבם אליה. האורחים הביטו בה בחיבה, כאילו שמחו רק להביט בה. קרינה לא יכלה שלא לתהות איפה מצאה את כל האנשים האלה.

"לבתי," קת'רין הכריזה בגאווה, מרימה את הכוס באוויר. הזרים מחאו כפיים חזק, אם כי אף אחד מהם לא ידע מי היא או מה עשתה כדי להגיע לרגע הזה. הם לא ידעו על ההקרבה או על החיים שהשתנו לנצח. הם ידעו רק שהרגע הזה מלא שמפניה ואוכל.

הם לא ידעו כלום.

מחיאות הכפיים גוועו וקת'רין הטתה את הכוס לשפתיה. גם קרינה התכוננה לעשות את אותו הדבר מאחר שכך היה מצופה ממנה, אבל החדר השתתק ולפתע היא שמעה את זה.

מחיאות כף איטיות והדרגתיות.

מהסוג שהעביר צמרמורת לא נעימה בעמוד השדרה שלה, והיא ידעה את מי תמצא עוד לפני שהחלה לסרוק בעיניה את הקהל. היה בה חלק שלא רצה להאמין בזה, היא הייתה כמעט בטוחה שהמוח המותש שלה מדמיין את דמותו, אבל היא מצמצה שוב ושוב והוא עדיין היה שם.

שם, בצד השמאלי של החדר, עמד ויליאם, לבוש בחליפה שחורה. לא הייתה לו בעיה עם העובדה שתשומת לב כל הנוכחים נסובה אליו. למרות כל מה שקרה, עדיין הצליח להשתיק חדר שלם ללא כל מאמץ.

על פניו היה חיוכו הקליל, הלעגני, כאילו ידע שהוא לא שייך למקום הזה ולא היה לו אכפת, אבל עיניו סיפרו לה את כל מה שחיוכו לא סיפר.

היה שם כעס, שכמוהו לא ראתה מעולם. בוודאי לא כעס כזה שהיה מופנה אליה.

כל המיקוד עבר ממנה אליו, אבל ויליאם לא הוריד את מבטו ממנה. לא לרגע אחד.

"אבטחה!" קת'רין קראה, "תוציאו את האיש הזה מפה, בבקשה."

זה כל מה שנדרש כדי להצית את חיוכו של ויליאם. כשאחד הגברים בחליפות השחורות נע לכיוונו, ויליאם לא היה צריך לומר מילה. גברים עטויי מסכות שחורות שהיו לבושים בציוד טקטי ואוחזים בידיהם כלי נשק יצאו מהצללים. מכל כיוון. מכל פינה. אפילו מאחוריה.

אוריון התייצב בינה לבין האיש ועוד לפני שהבינה מה קורה הוא שלף את אקדחו וכיוון אותו אליו.

שלא כמו האחרים שכיתרו את האורחים, האיש הזה לא כיוון אליה את הרובה שלו. הוא נותר לצד גופו, תלוי על כתפו ברצועה. ברור היה לה שזו הייתה הוראה של ויליאם. אף שאוריון הצמיד את אקדחו למצחו של האיש, הוא לא ניסה להרים את הרובה שלו כדי להגן על עצמו. הוא אפילו לא שלח את ידו לסכין שהחזיק בחגורתו. המסר של ויליאם היה ברור. הוא לא רצה שהיא תיפגע.

עדיין.

זו הייתה הבחירה שלו, והוא חס עליה.

אבל אם חשב שמפגן הכוח שלו יגרום לה לפחד ממנו, הוא לא למד את הלקח כפי שקיוותה.

"ערב טוב, גבירותיי ורבותיי," ויליאם החל בלבביות, כאילו הוא בין חברים, "אני, כמו רבים מכם, אוהב חגיגה טובה, אבל מילת אזהרה קטנה. אם אתם רוצים לחיות כדי לראות יום נוסף, אני מציע לכם ללכת עכשיו."

קרינה לא הייתה בטוחה, בכל זאת ישבה רחוק מאוד, אבל משהו השתנה בו באופן מורגש מאוד. שינוי גדול עבר עליו במהלך שלושת החודשים האחרונים, מאז הפעם האחרונה שראתה אותו.

הוא לא נראה אבוד כל־כך. לא, הוא נראה יותר כמו הגבר שפעם הכירה.

רגע אחד החדר עמד קפוא וברגע שלאחר מכן כולם התפזרו מהר ככל שרגליהם אפשרו זאת. נראה היה שבכל זאת היה כוח מאחורי השם שלו. כמה אורחים השתהו קצת, אך הסקרנות שלהם תהיה הדבר שיביא למותם.

עליה פעולת האיום שלו לא השפיעה. קרינה הניחה את המשקה שלה בצד, שוכחת מהמסיבה. "לתת לך להמשיך לחיות היה מתנתי לך, ויליאם." לא היה לה ספק שהוא יודע שהתן לא היה לצידה עכשיו. היא ידעה גם שחשוב לו להראות לה שאף שהחריבה את מאורתו ואת שכירי החרב שלו, תמיד הייתה לו תוכנית גיבוי.

אבל הוא היה בטריטוריה שלה עכשיו. הוא כבר לא היה בעל הכוח. שמלתה התנופפה מאחוריה כשהתקדמה לעבר גרם המדרגות העשוי שיש, מודעת מאוד למחזה ולהתפתחותו.

לפני יובלות התפקידים שלהם היו הפוכים. אז הוא היה זה שירד והיא הרימה את מבטה אליו ביראת כבוד. היא הייתה הטרף הנאיבי והוא הטורף הרעב.

איך הזמנים השתנו.

צעדיו הגדולים גמאו את המרחק ביניהם בן רגע, בסיוע הקהל המתפזר במהרה. המעט שנותר מיהר לסור מדרכו.

"וקללה עבורך, פופי," השיב באותה הקלילות, כעת במרחק של צעד אחד בלבד מגרם המדרגות שבו ירדה.

אף אחד לא העז להתערב או לעמוד ביניהם, אבל היא ידעה, אף שהייתה מסוגלת להתמקד אך ורק בו, שהם במרכז העניינים. היא הייתה בטוחה שהוא יישאר במסתור כדי ללקק את פצעיו בשקט, אבל היה עליה לדעת שהוא יחזור בשבילה. זה קרה מהר מכפי שצפתה.

הוא חזר בשבילה.

זה היה בלתי נמנע.

כשסגר את המרחק ביניהם האש שבעיניו בערה, מבעירה בתוכה אש שחשבה שמזמן כבר לא קיימת.

לרגע אחד, העולם סביבם עמד מלכת. הם היו שני האנשים היחידים בחדר. הוא תפס בסנטרה והרים את מבטה אליו, מחייך. "שיחקת יפה, אהובה."

"הזהרתי אותך להתרחק."

"עכשיו תורי. ואני מבטיח," מלמל בעודו מלטף את הלסת שלה, "שלא תאהבי את האופן שבו אשחק בך הפעם."

קרינה בלעה, לא מצליחה לגייס תגובה. לפני שהספיקה, הוא צעד לאחור, מפתיע אותה כשהלך באגביות לכיוון מרכז החדר. היא לא הצליחה להבין מה הוא עושה, ואף משונה יותר, אנשי האבטחה שלו החלו לצאת באיטיות מדודה מהחדר עד שנעלמו לגמרי. קרינה הרימה את מבטה אל אוריון, וזיהתה את הבלבול שלה משתקף בפניו.

קת'רין, לעומת זאת, שידרה ציפייה.

קרינה החזירה את מבטה לוויליאם, מתכננת לחצות את החדר לכיוונו, עד שהחל לפתוח את כפתורי הז'קט ופשט אותו. "מה אתה עושה?"

"כמו שאמרתי," השיב בזהירות, כורע על הרצפה, מבטו שוב ממוקד בה, "המלחמה לא נגמרה עד שתיגמר באמת."

לאחר מכן הוא קרץ לה. הייתה זו מחווה מבלבלת שגרמה למחשבותיה לדהור לכל עבר.

דלתות האולם נפתחו וגברים נכנסו בסערה באקדחים שלופים. המחזה הזה גרם לליבה לשקוע בחזה שלה. קרינה מעולם לא מצמצה מול שכירי החרב שלו, גם לא מול המתנקשים הרבים שפגשה במהלך השנים, אבל אלה היו גברים שלמדה לבטוח בהם למרות השיוך הקבוצתי שלהם. הגברים שראתה לפניה עכשיו היו האויב האמיתי.

"ויליאם רונהארט," גבר הכריז בעודו צועד לתוך החדר, לבוש במעיל רוח כחול ופתוח שחשף את אפוד המגן שלבש תחתיו. שלוש אותיות צהובות עיטרו את מעילו. "אני הסוכן אנג'לו רמון. אני עוצר אותך באשמת רצח המושל מייקל ספיידר, סחר בין־לאומי בכלי נשק..."

סוכן האף־בי־איי המשיך למנות עבירות בעוד אחד הסוכנים האחרים אזק את מפרקי כפות ידיו של ויליאם.

קרינה ניסתה להיזכר איך לנשום. ויליאם לא נאבק בהם, הוא לא התווכח. הוא שיתף פעולה עם כל מה שקרה.

שום דבר לא היה הגיוני. זה לא אמור היה להיות אפשרי.

זה ויליאם, אחד הגברים החכמים ביותר שאי פעם הכירה, שהיה מסוגל לעשות דברים שאנשים אפילו לא יכלו להעלות על דעתם.

הוא היה ה'הממליך', ועכשיו הוא יעמוד למשפט באשמת רצח.