מארז ארץ יצורי הכלאיים
"יולי... יולי... איפה את? יולי, אני כאן," מישהו קרא לה, קול מבוהל, רחוק, אבל ברור, ויולי הקיצה בפתאומיות. יולי! היא זכרה את השם הזה. הוא נשמע מוכר, נעים, ממש כמו לחזור הביתה. היא התיישבה במיטה והתאמצה להביט סביבה בעלטה. החדר היה ריק לגמרי. דבר לא זע ולא היה שם איש. זה רק חלום. עוד חלום.
החושך הסמיך הפחיד אותה, והיא מיהרה וכיסתה את ראשה בשמיכה, גופה מתוח ודרוך. הכלבנב שלה התערסל ליד כתפה, והיא שלחה את ידה ללטף את ראשו בניסיון לשאוב ממנו ביטחון. רוח חזקה הרעידה את זגוגיות החלון הסגור ושריקותיה התערבבו ביללות נוראות."
יולי החטופה אינה זוכרת מי היא, מהו המקום המשונה שבו היא נמצאת ואיך בכלל הגיעה לשם. היא אינה זוכרת מי היא אך אינה מאבדת תקוה. היא פוגשת בחבר ותיק ומוצאת עזרה מכיוון לא צפוי.
מנגד, איו כמעט מאבד את התקווה. המסע שלו נעשה מסוכן מיום ליום, האויבים מתרבים ונדמה לו שהכול פועל נגדו בניסיון לגרום לו לוותר.
האם ימצא את הכוח להציל את יולי ואת היער ממזימותיה האפלות של שליטת אזיליורה? האם אי פעם יצליחו לחזור לביתם?
״כתיבתו של הספר החלה במבצע 'צוק איתן', כאשר שהיתי עם ילדיי בממ"ד. הסיפור שסיפרתי להם בהמשכים על ארץ יצורי הכלאיים הסיח את דעתם, ולו רק לכמה דקות, מהמתח והאימה שחוו מחדש בכל התקפת טילים. הדפסתו של הספר נעשתה בעיצומה של מלחמת 'חרבות הברזל' כאשר ברקע נשמעו הדי היירוטים של 'כיפת ברזל' והנפילות והלב שותת מצער ודאגה לחטופים, ביניהם ילדים רבים, ולחיילים הנאבקים על קיומנו כבני אנוש" (מיכל בר פרו).
מיכל בר פרו מתגוררת כיום באבן יהודה עם משפחתה, שני כלבים ושני חתולים ועוד כמה חתולי-אורח. ביום-יום היא שמאית מקרקעין המשוטטת בכל רחבי הארץ, ובסופי שבוע, בין הבישולים, אלף דברים אחרים והמשפחה, היא מוצאת זמן והשראה לכתיבה. בין כתביה שראו אור: "ביום שלולו בבו מתה", הוצאת קינג, "חבורת איקס ובית הרוחות", הוצאת אוריון, "המלך באלגן", הוצאת אוריון.
פרק 1
סוסינו דהרו במהירות. צוהלותיהם הרמות מילאו את אוויר הלילה. הרוח הקרירה ליטפה את פנינו המיוזעות והסיטה את שערנו לאחור. ליבי הלם בתוכי והרגשתי כאילו בעוד רגע הוא יוצא ממקומו. לא האמנתי שאני מספיק אמיצה כדי לעשות זאת. לא האמנתי שבאמת נברח מחצר המלוכה.
תמיד תהיתי איך ארגיש כשאעשה את זה. במשך שנים ישבתי בין קירות הארמון המצופים זהב והתפללתי לצאת לחופשי. אבל עכשיו, התחושה שהרגשתי לא דמתה כלל וכלל לתחושה שדמיינתי בראשי. תמיד חשבתי שתחושת שלווה תמלא את גופי, אך זו לא הייתה המציאות. תחושת החרדה, זו שלא הרגשתי הרבה פעמים בחיי, הייתה זו שאחזה בי. תהיתי למה אני מרגישה כך, הרי כל כך הרבה זמן חלמתי על זה, והינה, סוף־סוף הצלחתי לעשות את הדבר שקיוויתי לו בכל חיי. אני חופשייה. שום דבר ואף אחד לא יפריע יותר לקלווין ולי, אף אחד לא יוכל לעצור אותנו.
הפניתי את מבטי אל קלווין כששמעתי את נשימותיו המהירות לצידי, וראיתי על פניו שמשהו אינו כשורה.
"כדאי שנעצור," שמעתי את קולו.
"כאן? אנחנו באמצע היער," אמרתי ושמעתי את הרעד בקולי, שנבע מהחרדה העצומה שהרגשתי. התפללתי בתוכי שקלווין לא שם לב לכך, הבטחתי לו שאהיה מסוגלת להתמודד עם המסע. השתדלתי להתעלם מהכאב בידי הפצועה והתרכזתי בקלווין.
"הסוסים כבר עייפים," הוא אמר והחל לעצור את דהירת סוסו. משכתי במושכות והרגשתי שהסוסה שלי נענית לבקשתי אט־אט.
הוא חייך אליי כששנינו נעצרנו וירד מסוסו. הוא התקדם לעברי ותפס במותניי כדי לעזור לי לרדת בבטחה מן הסוסה. הוא לקח מידיי את המושכות, משך אחריו את זוג הסוסים, קשר אותם בדייקנות לענף חזק של עץ אלון גדול וליטף את שניהם ליטוף מהיר על ראשם. הוא הסתובב כדי להביט בי כשחיוך על פניו.
"אני רוצה לתת לך משהו." הוא הוציא פגיון קטן מחגורת מכנסיו, התבונן בו במשך כמה רגעים והגיש לי אותו.
"מה זה?" הרגשתי שהחרדה ששכנה בבטני מתחילה להיעלם.
"זה כדי שתוכלי להגן על עצמך. לי יש חרב, לך אין שום כלי נשק."
"הכנת אותו בעצמך?" תהיתי ולקחתי את הפגיון החד מידו המושטת. הבטתי בו בהשתאות ושמתי לב לכך שראשי התיבות של שמו חרוטים על תחתית הידית.
"כן," הוא חייך והחליק את כף ידו על שערותיו, "הכנתי אותו במיוחד בשבילך."
"איך הספקת לעשות זאת?" השתוממתי וראיתי שפניו משתנות לרגע.
"למה את מתכוונת?" זיק של פחד מילא את עיניו הירוקות.
"יצאנו מהארמון במהירות. כיצד הספקת להכין אותו בזמן קצר כל כך?" תהיתי.
עיניו שוטטו מפניי אל הפגיון שבידיי.
"חרטתי משפט על הידית." הוא התחמק משאלתי והצביע על הפגיון.
הבטתי בו היטב. הוא היה קטן בעל להב חד וידית קטנה עשויה כסף.
"מה כתוב כאן?" שאלתי וקירבתי את הידית אל פניי כדי שאוכל לקרוא את החריטה הקטנה.
"את יכולה להיות כל מה שתרצי," מלמל קלווין.
הסתכלתי עליו בעיניים נוצצות.
"אתה באמת חושב כך?"
"כמובן. אני יודע שאת יכולה להיות כל מה שאת חולמת עליו," הוא חייך וחיבק אותי חיבוק חזק ומגונן, "יכול להיות שאני לא אהיה לצידך תמיד כדי להגן עלייך. עכשיו תוכלי להיות מוגנת גם אם לא אהיה איתך," הוא לחש אל תוך אוזני ונישק את שערי.
"מה זאת אומרת? מובן שתהיה לצידי תמיד," אמרתי מבולבלת וכרכתי את ידיי סביב גופו, נחושה להרגיש את חומו בתקווה שהוא יעזור לי להירגע.
"אני מקווה," הוא לחש.
"קלווין, מה..."
"אנחנו צריכים לנוח," הוא קטע את דבריי ושחרר את חיבוקו.
הנהנתי לעברו והחלקתי את הפגיון אל תוך המגף הימני שלי, מנסה להתעלם מהתנהגותו המוזרה.
הוא לחוץ בדיוק כמוני, אני מניחה.
קלווין העיף מבט בשני הסוסים והתיישב על ערמה של עלים רכים. הוא סידר לי מקום לידו וטפח על העלים כדי שאבוא לשבת לצידו. חייכתי אליו והתיישבתי קרוב אליו. ידיו הגדולות עטפו אותי בחיבוק חזק והרגשתי מוגנת. הוא ניסה לחמם אותי כשראה שגופי רועד מקור. למרות שזה היה אמצע הקיץ, הטמפרטורות בלילה צנחו.
"תלכי לישון," הוא לחש ברוך ונישק את שערי.
"מה איתך?" תהיתי.
"אני לא צריך לישון."
"אבל קלווין, אתה צריך שיהיה לך כוח לרכיבה. אתה חייב לנוח," התחננתי אליו.
"אן, בבקשה, האמיני לי שאני אהיה בסדר. אני יכול לישון מעט שעות ועדיין לתפקד. את צריכה את השינה הזו יותר ממני. אני חייב להישאר ער כדי לשמור עלינו," הוא אמר ושמעתי שקולו מתחיל לרעוד מכעס.
"בסדר," מלמלתי כשהבנתי שהוא לא ישנה את דעתו, והנחתי את ראשי על כתפו. הוא ליטף את שערי עד שנרדמתי.
השינה שלי הייתה טרופה. בכל כמה דקות פקחתי את עיניי כדי לוודא שקלווין בסדר. הוא הביט בריכוז אל עומק היער החשוך והקשיב לקולות החיות ולאוושת העלים. ידו השמאלית חיבקה אותי בחוזקה וידו הימנית אחזה בחרבו. הוא היה דרוך ומוכן ללחימה בכל רגע. עיניו נראו עייפות וקטנות. שערו הבהיר עדיין היה מסודר בקפידה אך על בגדיו המהודרים נראו כתמים חומים גדולים. גם השמלה שלי התלכלכה בגלל השהות שלנו ביער.
"מה השעה?" מלמלתי אחרי שהתעוררתי בפעם השלישית ושפשפתי את עיניי.
"בקרוב תזרח השמש," הוא לחש.
"אנחנו צריכים ללכת?"
"עכשיו כשאת ערה, כדאי שנצא לדרך." קלווין קם. הוא החזיר את החרב אל הנדן שבחגורת מכנסיו ועזר לי להתרומם. ניקיתי את העלים שנדבקו לתחתית שמלתי והסתכלתי עליו. ראיתי שהוא נוגע בכאב בידו השמאלית.
"מה קרה?" נבהלתי ונגעתי בידו.
"הכול בסדר. היד קצת כואבת לי כי לא הזזתי אותה כמה שעות.״
"אתה תהיה בסדר?" שאלתי מודאגת ונישקתי את כף ידו השמאלית.
"כן. אנחנו צריכים להמשיך," הוא דחק בי והתיר את הקשר ששמר את הסוסים במקומם. הוא עזר לי לעלות על גבה של הסוסה ווידא שאני יושבת עליה בבטחה, ואז עלה על הסוס שלו בקושי רב והחזיק את המושכות בידו הכואבת. הוא היה נראה תשוש.
"קלווין, אולי תישן כמה שעות? אני בסדר. אני יכולה להישאר ערה ולשמור."
"לא בא בחשבון. אנחנו חייבים לצאת עכשיו, אחרת לא נגיע בזמן. אני לא רוצה שנפגוש שודדי דרכים או גרוע מכך, אנשים שירצו לפגוע בך," הסביר בקול נמוך והחל להאיץ בסוסו.
"אבל אתה נראה תשוש כל כך..."
"אני בסדר!" הוא צעק והחל להתרחק ממני.
דחפתי את עקביי בבטנה של הסוסה והיא פתחה בדהירה. הרכנתי את ראשי ולא אמרתי מילה נוספת בעניין.
רכבנו אל הכפר בשתיקה מוחלטת. בכל כמה דקות הרמתי את ראשי כדי להסתכל על קלווין ווידאתי שהוא בסדר. כאשר האטנו שמתי לב שעיניו נעצמות מדי פעם ואז נפקחות בבהלה. הוא היה צריך לנוח. אסור היה לו להישאר ער כל הלילה.
לא הוצאתי הגה מפי בעניין הזה מפני שידעתי שאם אגיד משהו נוסף בנושא הוא יכעס עוד יותר. הגאווה שלו חשובה לו יותר מהגוף שלו. אני חשובה לו יותר מהגוף שלו.
במשך שעות הוא החזיק את עיניו פקוחות בקושי, והתפללתי שלא יירדם בזמן הרכיבה וייפול מסוסו.
הרכיבה הייתה ארוכה יותר מכפי שתיארתי לעצמי. שעות על גבי שעות של חום נורא שהפך קשה מנשוא. לרגע אפילו התגעגעתי אל קירות האבן הקרים של הארמון.
כשהתקרבנו אל הכפר ירדנו מהסוסים שלנו והמשכנו להתקדם אוחזים במושכות והם צועדים אחרינו. לא רצינו להיכנס בדהרה ולמשוך אלינו תשומת לב מיותרת.
הלכנו זמן רב כדי להגיע למרכז הכפר. השעה הייתה שעת אחר צוהריים מאוחרת, והכפר עדיין שקק חיים. ילדים שיחקו בחוץ, נשים כיבסו את בגדיהן ואפילו הסוחרים בשוק עמדו ומכרו את סחורותיהם. הבטתי בנעשה בשקיקה. המראה היה יפה ומיוחד. נהניתי מתחושת החיות והקלילות, מצחוקם של הילדים. בפעם הראשונה בחיי הרגשתי חופשייה וחייכתי לעצמי. קלווין החל ללכת לכיוון אחד הבתים הקטנים. הלכתי מאחוריו ולא הסטתי את מבטי מגבו. הוא קשר את הסוסים אל עמוד עץ קטן שהיה סמוך לבית והלך בשביל הגישה אל מבנה העץ הקטן. הוא פתח את הדלת בחריקה צורמת, הביט סביבו כמה רגעים ונכנס בצעדים איטיים פנימה. הסתכלתי על הבית הקטן ותהיתי אם אצליח לחיות בו. התקדמתי לכיוונו ועמדתי בפתח הבית. כל כולו היה בגודל של חדר האורחים שלי בארמון, במרכזו שולחן עץ וסביבו כמה שרפרפי עץ נמוכים, מספר מדפי עץ פשוטים למראה היו מקובעים אל אחד הקירות ועליהם עמדו צנצנות של ריבה וכלי חרס מסוגים שונים. תיבה קטנה לאחסון הייתה צמודה אל הקיר שמולי ולצידה ערמה של בולי עץ להסקה. הבטתי סביבי בסקרנות וראיתי מיטה זוגית הקטנה יותר מהמיטה שעליה ישנתי עד כה. הסתכלתי על הבית בתמיהה ואז הפניתי את מבטי אליו. הבנתי על פי פניו החיוורות שמשהו לא כשורה.
"אתה בסדר?" שאלתי וצמצמתי את המרחק בינינו.
"אני אהיה בסדר," הוא מלמל בעודו אוחז בראשו, "יש לי כאב ראש, זה הכול."
"כדאי שתשב." הנחתי לידו את אחד משרפרפי העץ. הוא התיישב והשעין את מרפקיו על השולחן.
"תישאר כאן, אני אביא את החפצים שלנו," אמרתי והסתובבתי כדי ללכת אל הדלת.
"לא! חכי! אני אבוא איתך," הוא מיהר לומר וקם ממקומו.
"אהובי, אני יכולה להוריד את השקים מהסוסים ולהשקות אותם," חייכתי וליטפתי את שערו בחיבה.
"אני אבוא איתך, היד שלך פצועה," הוא התעקש.
משכתי בכתפיי כי ידעתי שלא אצליח לשנות את דעתו.
צעדנו יחד באיטיות בשביל הגישה אל החצר הקטנה, שם היו הסוסים.
"אני באמת יכולה לעשות את הכול לבד," אמרתי בזמן שהתרתי את הקשר החזק של השקים, והם נפלו ארצה בחבטה.
"את לא מכירה כאן אף אחד, אני לא רוצה שתהיי לבד בחוץ," הבהיר בעודו נשען על הקיר החיצוני של הבית.
"אם אתה מתעקש," משכתי בכתפיי.
הוא חייך אליי ובטני התמלאה בהתרגשות.
"אני אוהבת את החיוך שלך," צחקתי בעודי מרימה את השקים מהאדמה.
"אני שמח, כי אני גם אוהב את החיוך שלך," הוא אמר והתקרב אליי. הוא לקח את השק שלו ממני והניח אותו על שכמו.
נשמתי אוויר מלוא ריאותיי והרשתי לעצמי לחייך. הגענו לכאן בבטחה, ללא בעיות או מפגשים אקראיים, ואני חופשייה. אף אחד לעולם לא יוכל להגיד לי מה לעשות.
כמה גברים עברו ליד הבית שלנו וראיתי את המבטים התוהים שהיו על פניהם.
"כדאי שניכנס," קלווין אמר ותפס בידי.
"אבל עדיין לא השקינו את הסוסים," מיהרתי לומר והבטתי בשני הסוסים האציליים שעמדו בחצר הקטנה, הנראים לא שייכים לתפאורה הכפרית הפשוטה.
"אעשה זאת אחר כך," הוא אמר וניסה למשוך אותי אל תוך הבית.
"קלווין, חכה, רק הגענו הנה, אני רוצה לנשום את האוויר הנעים." עצמתי את עיניי, מתענגת על הריחות החדשים ועל הבריזה הקיצית הנעימה.
"אן, בבקשה, בואי ניכנס ונחליף בגדים, כולם מסתכלים עלינו..." הוא דחק בי בעודו מביט בשתי נשים שצעדו יחד לכיוון הבתים שלהן. הן בחנו אותנו בקפידה, על פניהן ניכר מבט לא מרוצה, ולאחר רגע ארוך הן הפנו את מבטן מאיתנו.
"בסדר, ניכנס," אמרתי וראיתי ששרירי פניו נרפו. "רק נשיקה אחת," חייכתי ושרבבתי את שפתיי לנשיקה.
"אן..."
"זה יהיה מהיר," חייכתי. הוא נישק את שפתיי בנגיעה מהירה והתרחק ממני לכיוון הדלת.
לפני שהספקתי להסתובב שמעתי גבר מכחכח בגרונו במרחק לא רב ממני.
"אני לא רוצה להפריע להפגנת האהבה הצעירה הזו, אבל מי אתם? למה אתם לבושים כמו אצילים? ומה אתם עושים בכפר שלנו?"
קולו הרם גרם לי להסתובב בבהלה לעברו. הגבר עמד בתוך חצר הבית, אשתו תלויה על זרועו, ומאחוריו עמדו שני גברים נוספים, שהביטו בנו בכעס.
"ג'ורג', בבקשה, היה מנומס." אשתו ניסתה להרגיע את הרוחות.
"אני רוצה לדעת מי הם!" הוא צעק והרים את ידו, מראה לה שאם היא תגיד דבר נוסף הוא יכה אותה. היא השתתקה והתכווצה בפחד. פתאום היא נראתה קטנה ושברירית יותר בזרועות בעלה. האם גם בעלי המלכותי היה מתייחס אליי כך אילו לא הייתי מצייתת לו?
האישה נראתה צעירה, בגילי פחות או יותר. בעלה היה מבוגר ממנה בעשר שנים לפחות. מבטו היה רע וקשוח. הוא לא היה נראה לי אדם נחמד. היא הסיטה מקבץ משערה הבלונדיני אל מאחורי אוזנה ועיניה החומות היו מלאות פחד. היא לבשה שמלה פשוטה בצבע תכלת הקשורה בחוטים דקים לאורך בית החזה שלה. לבעלה היה שיער שחור ועיניים חומות. הוא לבש חולצה לבנה נקייה, מכנסיים אפורים ומקטורן אפור שלא נראה בלוי כמו הבגדים של הגברים האחרים שעמדו כעת לצידו. הוא היה היחיד הלבוש ברשמיות ותהיתי מדוע.
הסתכלתי על קלווין ותהיתי אם כדאי שאני אדבר או שעדיף שאתן לו להוביל את השיח.
"אנחנו באנו לגור כאן," קלווין החל להסביר.
שמחתי בליבי שהוא דיבר.
"כולנו מבינים שבאתם לגור כאן! אבל מי אתם? אתם לבושים בבגדים יפים ומהודרים מדי." ג'ורג' התעקש.
"אנחנו באנו מהארמון," השיב קלווין, ונשמתי נעתקה. לא האמנתי שהוא מספר להם את האמת. לרגע חששתי שקלווין עדיין לא חש בטוב. חששתי שהם ירצו לפגוע בי כדי לקבל כסף מהוריי כשיגלו מי אני באמת.
"אתם בני מלוכה?" אחד מהגברים שאל אותנו.
"מובן שלא!" קלווין ציין והעמיד פני מופתע.
"אני הייתי שומר בארמון, ואן הייתה בת לוויה של הנסיכה," הוא ציין והסתכל בעיניי כדי להבהיר לי שזו המציאות שלנו. זה הסיפור שאהיה חייבת לספר לכל אדם שאפגוש, מעתה ועד שאמות.
"למה עזבתם את הארמון? חם שם ויש אוכל בשפע," תהה גבר אחר.
"לא יכולנו להיות שם יחד, המשפחות שלנו לא הרשו לנו להתחתן." קלווין השיב ותפס בכף ידי.
"אתם נשואים?" אחד מהם בהה בנו. הסתכלנו זה על זה ולא פתחנו את פינו כדי לענות.
"אנחנו לא נרשה לזוג שלא נשוי לחיות יחד בכפר שלנו! איזו דוגמה הילדים שלנו יקבלו?" ג'ורג' אמר בזלזול.
"מובן שאנחנו נשואים! התחתנו ברגע שיצאנו מהארמון!" פלט קלווין את השקר מבלי למצמץ ונישק את כף ידי השמאלית, היד שאמורה להיות עליה טבעת נישואים.
"אני לא רואה שום טבעת," ציין ג'ורג' והרים את גבותיו בלגלוג. ראיתי על פניו שהוא לא מאמין לדבר שיוצא מהפה שלנו.
"מכרנו את הטבעות כדי להגיע לכאן," פלט קלווין שקר נוסף שהיה נשמע הגיוני. קפאתי במקומי והסתכלתי על האדמה, לא מישירה מבט אל פניהם של האנשים הזרים.
"למה את לא מדברת?" ג'ורג' שאל אותי בתקיפות.
ליבי החל לפעום בחוזקה והסתכלתי עליו באימה.
"אני לא יודעת מה עליי להגיד, אדוני," לחשתי אליו.
הוא הסתכל עליי במשך כמה רגעים, ואז הפנה את מבטו בחזרה אל קלווין.
"המשפחות שלכם יחפשו אתכם?"
"מובן שלא."
"אני לא רוצה מלחמה על אדמת הכפר שלי!" הרעים ג'ורג' בקולו. הכעס שלו הורגש היטב. קלווין הביט בו המום.
"אתה ראש הכפר?"
ג'ורג' הנהן וחיוכו גדל.
"אדוני, אני קלווין ו..."
"אני יודע בדיוק מי אתה!" ג'ורג' קטע את דיבורו וחייך אליי.
"אורורה, לכי עם השומרים, הם ילוו אותך הביתה," פקד ג'ורג', מביט באשתו.
"אתה לא בא?" קולה היה חלש.
"אני רוצה לעזור לשכנים החדשים שלנו להתאקלם," הוא אמר ולקח מידי את השק שהחזקתי.
רציתי להתנגד אבל הרגשתי כאילו גופי קפא. שני הגברים החלו ללכת בשביל לכיוון שממנו הם באו ולא הביטו בנו. האישה נישקה את לחיו של ג'ורג', הביטה בי במשך כמה רגעים והלכה אחרי הגברים כפי שבעלה ציווה עליה.
"ניכנס?" שאל ג'ורג' וצעד בשביל הגישה אל הבית כאילו זה ביתו שלו. קלווין ואני עמדנו בחצר, המומים, ולא זזנו ממקומנו.
"כדאי שנלך," הוא אמר ותפס בידי.
נכנסנו פנימה וראינו את ג'ורג' עומד במרכז הבית. הוא חייך אליי חיוך מוזר שגרם לבטני להתהפך מפחד.
"קלווין, מה קורה כאן?" שאלתי כשראיתי שג'ורג' אינו מסיר את מבטו ממני.
"ברוכה הבאה לכפר הצנוע שלנו," אמר ג'ורג' והסתכל עמוק לתוך עיניי, "הנסיכה אנבלה ורבון."
ליבי החל לפעום במהירות, זיעה קרה החלה להופיע על מצחי והרגשתי שאני עומדת להתעלף. הוא ידע מי אני לאורך כל השיחה שלנו. הוא ידע מי אני ברגע שהניח את מבטו עליי.
ג'ורג' השתחווה עמוקות לעברי וחייך חיוך רחב. הסתכלתי עליו במבט קפוא. לא הייתי מסוגלת להוציא מילה אחת מפי.
"שמעתי שברחת מהארמון. אבל הייתי בטוח שזו רק שמועה. לא תיארתי לעצמי שתגיעי דווקא לכפר שלנו, זה כבוד גדול." הוא הנמיך קולו והרכין את ראשו אל הרצפה מפאת כבודו אליי.
גופי החל לרעוד. ניסיתי לנשום עמוק על מנת להרגיע את עצמי. איך יכול להיות שעוד לא עברה יממה אחת מהרגע שבו יצאתי מהארמון וכבר מתרוצצת שמועה על כך שברחתי? בטח אימא הפיצה את השמועה, והיא התפשטה כמו אש בשדה קוצים. ידעתי שהיא תעשה הכול כדי להחזיר אותי לחצר המלוכה.
"איך אתה יודע מי אנחנו?" תהה קלווין ועטף את כתפיי בחיבוק מגונן.
"כפי שאתם בטח יודעים, הכפר שלנו קיים בזכות כספי המלוכה. אימך ואני בקשר רציף כבר שנים. היא ביקרה כאן פעמים רבות," הסביר ג'ורג' בעודו מביט בי, "לא יכולתי לטעות. הדמיון בינך לבין אימך הוא רב." הוא זיהה את מבטי המבוהל והמשיך לדבר, "אין לך מה לדאוג, נסיכה. אני היחיד שיודע את זהותך האמיתית. ואם הדבר תלוי בי, אף אחד אחר לעולם לא ידע מי את באמת." ג'ורג' התקדם לעברי ותפס את כף ידי כדי לנשקה. לא רציתי שייגע בי אך לא יכולתי להתנער מאחיזתו ההדוקה.
"איך אוכל לסמוך עליך?" שאלתי אותו בקול הכי חזק וסמכותי שיכולתי להוציא מפי, ומשכתי את ידי מאחיזתו.
"המשפחה שלי ואני משרתים את אימך ישירות כבר עשר שנים, ואני תומך של בית ורבון. אבל בכל הכנות, נסיכה, אני חושב שאין לך הרבה ברירות אלא לסמוך עליי. אני האדם היחיד שיכול לעזור לכם עכשיו."
לא הצלחתי לעמוד על טיב מבטו.
"אני אתן לכם לנוח," הוא סינן מבין שיניו אך השתחווה עמוקות לעברנו. הוא הלך לעבר הדלת, ואז הסתובב בחדות. "כמעט שכחתי, קלווין, מחר בבוקר אתה תצטרף ליחידת העילית של משמר הכפר," הוא אמר הפעם בקול סמכותי וברצינות ברורה. קלווין הנהן בהערכה גדולה. "את, נסיכה, תצטרכי ללמוד איך לחיות בכפר, ולכן אשתי, אורורה, תבוא לעזור לך מחר בבוקר." הוא נתן בנו מבט נוסף, הנהן הנהון קצר ויצא מן הבית.
הסתכלתי על קלווין בבהלה, "חשבתי שאף אחד לא אמור לדעת את הזהות שלנו."
"שמעת מה הוא אמר. אין לך מה לדאוג. הכפר הזה הוא בן טיפוחיה של אימך. היא נתנה את כל הכספים על מנת לשקם אותו. ג'ורג' חייב לה ולמשפחתך המון, וחוץ מזה, הוא משרת נאמן של משפחת ורבון. אנחנו נהיה בטוחים כאן. אף אחד אחר לא יֵדע את הזהות האמיתית שלנו," הוא לחש ולחץ על ידי לחיצה מעודדת.
"מה אם הוא יספר לאימא שאנחנו כאן? היא תשלח יחידה של שומרים כדי להחזיר אותי הביתה," לחשתי.
"אני מקווה שהוא לא יעשה זאת." קולו של קלווין הביע תקווה.
"אתה סומך עליו?" שאלתי ונשמתי עמוק כדי להרגיע את גופי, שעדיין רעד.
"אין לנו ברירה אלא לסמוך עליו," הוא מיהר להשיב ונישק אותי. התמסרתי לנשיקה וכרכתי את ידיי סביב צווארו.
"אני אוהבת אותך," לחשתי.
"אני אוהב אותך לנצח," הוא מלמל אל תוך אוזני, וכרך את ידיו סביבי.
הפניתי את מבטי לעבר המיטה.
"המיטה..." מלמלתי.
הוא זרק מבט לעברה וחייך אליי חיוך אוהב.
"כן, היא קטנה... אני אישן על הרצפה."
"אתה לא יכול לישון על הרצפה, קלווין..."
"אני אישן על הרצפה עד שתרגישי בנוח, זה בסדר גמור," הוא חייך אליי והתקדם לעבר המיטה כדי לקחת את אחת הכריות.
הבטתי בו בעצב. לא רציתי שהוא יישן על הרצפה הקשה, בייחוד אחרי המסע הארוך ששנינו עברנו ובגלל המחסור בשינה. נשמתי עמוקות והפניתי את מבטי שוב אל המיטה. אנחנו עומדים להיות יחד מעתה והלאה, בקרוב גם נתחתן. אנחנו יכולים לישון יחד, ניסיתי לשכנע את עצמי.
הוא הניח את הכרית שלו למרגלות המיטה ולקח סדין בד לבן על מנת להתכסות.
"חכה! אנחנו יכולים לישון יחד," פלטתי מפי, והוא סובב את ראשו והביט בי. "הרי בקרוב אתה תהיה בעלי..." הרגשתי צורך להסביר.
"אם את מרגישה לא בנוח אני אשמח לישון על הרצפה," הוא אמר בכנות.
"המיטה גדולה," מלמלתי מבין שפתיי כדי לנסות לשכנע אותו.
הוא חייך אליי והנהן. הוא הרים את הכר והסדין והניח אותם בחזרה על המיטה. הוא הביט בי פעם נוספת כדי לקבל את אישורי.
הנהנתי לעברו ונאנחתי.
"כדאי שננוח," הוא מלמל.
הסתכלתי על שמלתי המפוארת והמלוכלכת, מהססת.
"אני אעזור לך להוריד אותה."
הוא עזר לי להתיר את קשרי השמלה המפוארת שלבשתי. הורדתי את השמלה העליונה והתרתי במהירות את הקשר שהחזיק את החצאית התחתונה. הבד נפל על הרצפה והסתכלתי עליו כמה רגעים בידיעה שלא אצטרך יותר ללבוש את השמלות הרחבות והלא נוחות. התרתי את הקשרים של המחוך הצמוד לחזי ונאנחתי. זרקתי את המחוך על ערמת הבדים ונשארתי לבושה רק בכותונת הלבנה הדקה. קלווין הסיר את המקטורן המהודר שלבש ונותר בחולצה לבנה ארוכה ומשוחררת ובמכנסיים כהים. הוא בעט את נעליו מרגליו ונכנס למיטה.
הוא הסתכל עליי במבט שואל, מחכה שאצטרף אליו. התקדמתי בצעדים איטיים אל המיטה ונשכבתי הכי רחוק שרק יכולתי מקלווין.
הוא נרדם בתוך דקות ספורות. הוא היה תשוש. אני לא הצלחתי להירדם במשך כל הלילה.
מחשבותיי נדדו אל משפחתי. תהיתי אם אימי שלחה שומרים כדי שירדפו אחרינו ויחזירו אותנו אל חצר המלוכה. ידעתי שהיא ראתה שברחנו. תהיתי אם הבנות יודעות מדוע ברחתי ואם אזכה לראות אותן פעם נוספת. דמעות קטנות החלו לבצבץ מזוויות עיניי כשחשבתי עליהן. אני מקווה שהן לא שונאות אותי על כך שברחתי מהארמון. נשמתי עמוקות ופלטתי את האוויר באיטיות. הן לא יבינו את מצבי גם אם אסביר להן.
התרוממתי ויצאתי מהמיטה בדומייה. הלכתי לעבר החלון הקטן. נוף פסגות ההרים שבקרבת הארמון השקיף ממנו. התיישבתי ליד אדן החלון והסתכלתי על ההרים שנצבעו בצבעים כהים בגלל החשכה ששררה בחוץ. לא האמנתי עד כמה אני רחוקה מהבית. לא האמנתי שהעזתי לעשות את הדבר שחלמתי עליו מאז שאני זוכרת את עצמי. האם הייתי טיפשה ופזיזה? או אולי זו ההחלטה הכי טובה שעשיתי בחיי? אני מניחה שרק ימים יגידו. הבטתי בקלווין הישן, וגופי התמלא אהבה. פניו היו רגועות ושלוות והשרו עליי רוגע. אם עדיין הייתי בארמון, ברגע זה הייתי מתארסת לסטפנו, נסיך ספרד. מצחיק איך הכול השתנה בשתי יממות לכל היותר. כשאני חושבת על החתונה של ג'יימס ואליזבת עולה בי התחושה כאילו זה קרה לפני שבועיים או שלושה ולא לפני יממה אחת בלבד. כל כך הרבה דברים עברו עלינו בזמן קצר כל כך.
אני זקוקה לשקט ולמנוחה מחצר המלכות.
קמתי ממקומי וחזרתי אל המיטה. נישקתי את לחיו של קלווין, עצמתי את עיניי וסוף־סוף הצלחתי להירדם אחרי היום העמוס והמתיש שעבר עלינו.
אתר ביבוקס הוקם בכדי לאפשר חווית רכישה נוחה ומהירה לקהל חובבי הספרים.
אנו מציעים מגוון ענק של ספרים בקריאה דיגיטלית באפליקציה או במשלוח עד הבית.
