תאריך הוצאה לאור: 04-2015
מספר עמודים: 432
תרגום: ארז אשרוב
מה את עושה כשיום ההולדת השישים של החברה שלך חל בדיוק באותו יום שבו בן זוגך חוגג שלושים?
האם זה לא בסדר לשקר בנוגע לגילך באתרי היכרויות?
האם זו טעות מוסרית לעשות פֵן כשלאחד מהילדים שלך יש כינים?
מה עדיף – למות מהשתלת בוטוקס או מבדידות, כי את כל כך מקומטת?
האם לשכב עם מישהו אחרי שני דייטים ושישה שבועות של סימוסים זה אותו דבר כמו להתחתן אחרי שתי פגישות ושישה חודשים של חלופת מכתבים בימיה של ג’יין אוסטן?
בריג׳ט ג’ונס חוזרת! בוגרת יותר, גם אם לא בהכרח חכמה יותר. הפעם היא מתמודדת עם אתגרי החד־הוריות, הציוצים, האסמסים והגילוי המחודש של המיניות שלה כשהיא מתקרבת למה שחלק מהאנשים מכנים בגסות־לב מיושנת “גיל העמידה”.
אחרי ציפייה ארוכת שנים, הנה הוא: בריג׳ט ג’ונס: משוגעת על הבחור, מגיע בדיוק בזמן והוא עדין, נוגע ללב, שנון, חכם ומצחיק בטירוף, בדיוק כמו שזכרנו.
פרולוג
יום חמישי, 18 באפריל 2013
14:30 — טליתה התקשרה לפני רגע, וכמו תמיד דיברה בקול הבהול שלה, שכולו אומר "בואי־נהיה־דיסקרטיות־אבל־דרמתיות־באופן־מופרז־לחלוטין". "נשמה, רק רציתי שתדעי שב־24 במאי אני חוגגת שישים. מובן מאליו שאני לא אומרת שזה שישים. ואל תדברי על זה, כי אני לא מזמינה את כולם. רק רציתי שתשרייני לך את התאריך."
נכנסתי לפניקה. "גדול!" השתפכתי באופן לא משכנע.
"בריג'ט... אין מצב שאת לא מגיעה."
"טוב, תראי, העניין הוא..."
"מה?"
"זה יוצא בדיוק ביומולדת שלושים של רוקסטר."
דממה מעברו השני של הקו.
"זאת אומרת, עד אז כבר בטח לא נהיה יחד, אבל אם כן, זה יהיה..." לא השלמתי את המשפט.
"הרי ציינתי באופן מפורש בהזמנות, 'לא להביא ילדים'."
"אבל הוא כבר יהיה בן שלושים!" אמרתי בעלבון.
"אני צוחקת, נשמה. ברור שאת חייבת להביא את הצעיר־צעצוע שלך. אני אשכור מתקן מתנפח! חוזרת לשדר. חייבתלעוף מתהעלייךביי!"
ניסיתי להדליק את הטלוויזיה כדי לבדוק אם טליתה באמת צילצלה אלי באמצע שידור, בזמן הקרנת קטע מוקלט, כפי שקורה לעתים קרובות כל כך. לחצתי בכוח ובבלבול על הכפתורים, כמו שימפנזה עם טלפון נייד. איך זה שבימינו הדלקת טלוויזיה מצריכה שלושה שלטים עם תשעים כפתורים? למה? אני חושדת שזה תוכנן על ידי טכנו־גיקים בני שלוש־עשרה שהתחרו אחד בשני מהחדרים העלובים שלהם, גרמו לכל האחרים לחשוב שהם היחידים בעולם שלא מבינים למה נועדו הכפתורים האלה, ועל ידי זה זרעו בעולם כולו הרס פסיכולוגי בקנה מידה אדיר.
זרקתי את השלטים על הספה בהתקף זעם ילדותי, וכתוצאה מכך הטלוויזיה התעוררה באופן לא צפוי לחיים רועמים, והופיעה בה דמותה של טליתה שנראתה מושלמת. היא ישבה כשרגל אחת משולבת באופן סקסי על האחרת, וראיינה את שחקן הכדורגל כהה השיער מליוורפול, ההוא עם בעיית השליטה בכעס/חיבה לנשיכות. הוא נראה כאילו הוא רוצה לנשוך את טליתה, אם כי מסיבות שונות לחלוטין מאלה שמניעות אותו על המגרש.
בסדר. אין סיבה להיכנס לפניקה — אני פשוט אעשה רשימה של היתרונות והחסרונות של המסיבה של טליתה לעומת המסיבה של רוקסטר, ואני אעשה את זה באופן רגוע ובוגר:
סיבות כן לקחת את רוקסטר למסיבה
זה יהיה נורא מצדי לא ללכת למסיבה של טליתה. היא חברה שלי מאז ימינו בהזדקפי בריטניה, כשהיא היתה קריינית חדשות זוהרת באופן בלתי אפשרי, ואני הייתי כתבת כושלת באופן בלתי אפשרי.
זה יהיה די מצחיק לקחת את רוקסטר, וגם יגרום לי שביעות רצון עצמית, מפני שהסיפור של יומולדת שלושים/שישים ישים קץ לכל הקטע המתנשא של רחמים־על־רווקות־שהגיעו־ל"גיל־מסוים", כאילו הן תקועות סופנית עם הרווקוּת שלהן, בעוד רווקים בגיל האמור נחטפים עוד לפני שיש להם הזדמנות להכין טיוטה של חוזה הגירושים. בנוסף, מעצם זה שרוקסטר כזה יפיוף מעורר תיאבון, הוא גורם לי איכשהו להתעלם מהמציאות ומתהליך ההתבגרות שלי.
סיבות לא לקחת את רוקסטר למסיבה
רוקסטר הוא גבר שעומד בזכות עצמו, ואין ספק שהוא לא יראה בעין יפה את זה שמתייחסים אליו כאל אתנחתה קומית, או כאל תכשיר אנטי־אייג'ינג.
בסופו של דבר זה עשוי לגרום לרוקסטר להירתע ממני, אם הוא יהיה מוקף בזקנים במסיבת יום הולדת שישים, מה שידגיש באופן לגמרי לא הכרחי כמה אני מבוגרת, אם כי מיותר לציין שאני הרבה יותר צעירה מטליתה. ולמען האמת, אני מסרבת להאמין כמה אני באמת מבוגרת. כפי שאמר אוסקר ויילד, שלושים וחמש הוא הגיל המושלם לאישה, וההוכחה הכי טובה לכך היא שכל כך הרבה נשים החליטו להישאר בגיל הזה עד סוף חייהן.
רוקסטר בוודאי מתכנן מסיבה משל עצמו, עם אנשים צעירים שיידחסו על המרפסת שלו, יעשו על האש ויקשיבו לדיסקו משנות השבעים בקטע של רטרו אירוני, וממש ברגע זה הוא חושב איך להימנע מלהזמין אותי למסיבה שלו, כדי שהחברים שלו לא יגלו שהוא יוצא עם מישהי שיכולה להיות אמא שלו. הלכה למעשה. האמת שטכנית, לאור זה שהבגרות המינית מגיעה מוקדם מאוד בימינו בגלל כל ההורמונים שיש בחלב, הייתי יכולה להיות אפילו הסבתא שלו. אלוהים ישמור. למה המוח חשב כזאת מחשבה?
15:10 — אאארג! צריכה לאסוף את מייבל בעוד עשרים דקות, ועוד לא הכנתי את פריכיות האורז. אאארג! טלפון.
"בריאן קצנברג רוצה לדבר איתך."
הסוכן החדש שלי! סוכן ממשי. אבל אני אאחר למייבל בטירוף אם אקבל את השיחה.
"אני יכולה לחזור אל בריאן מאוחר יותר?" סילסלתי תוך ניסיון למרוח תחליף חמאה על פריכיות האורז, להצמיד ולהכניס אותן לשקית הרמטית, ביד אחת.
"זה בעניין ההצעה שלך לתסריט."
"פשוט... באמצע... פגישה!" איך אני יכולה להיות בפגישה ועם זאת לדבר בטלפון ולהגיד שאני בפגישה? עוזרות אישיות אמורות להגיד שאת בפגישה, לא את בעצמך, שהרי את לא אמורה להיות מסוגלת להגיד משהו, מפני שאת בפגישה.
יצאתי לאסוף את הילדים והרגשתי צורך נואש לצלצל אליו ולבדוק מה היה נושא השיחה. עד כה בריאן שלח את הרעיון שלי לשתי חברות הפקה, ושתיהן דחו אותו. אבל אולי עכשיו יש איזה דג שעלה בחכה?
נאבקתי בדחף משתלט לצלצל בחזרה אל בריאן ולטעון שה"פגישה" הסתיימה באופן מפתיע, אבל החלטתי שיותר חשוב להגיע בזמן אל מייבל כי כזאת אמא אכפתית אני, שמציבה את בתה בראש סדר העדיפויות.
16:30 — האיסוף היה כאוטי אפילו יותר מהרגיל: כמו תמונה של איפה וולי? של מיליון נשות סוכרייה על מקל, תינוקות בעגלות, גברים במסחריות לבנות שמתעמתים עם אימהות־רכבי 4X4 משכילות יתר על המידה, גבר מדווש עם בס קשור על הגב, ואימהות ידידותיות לסביבה על אופניים עם קופסאות פח מצוירות מלפנים. הכביש כולו היה פקוק וחסום. לפתע אישה היסטרית הגיעה בריצה וצעקה, "אחורה, א־חו־רה! קדימה! אף אחד לא עוזר פה!"
כשהבנו שהיתה איזו תאונה איומה, אני וכל האחרים התחלנו לנסוע אחורה כמו מטורפים ולעלות על מדרכות וגינות כדי לפנות דרך לרכבי החירום. אחרי שהכביש פונה, הצצנו קדימה בהיסוס כדי לראות את האמבולנס/מרחץ הדמים. אבל לא היה שם שום אמבולנס, רק אישה מאוד מהודרת, שנכנסה בעצבנות לתוך פורשה שחורה, ואז רעמה בזעם על פני הכביש שזה עתה פונה, כשבמושב לידה יושב ילד זחוח בתלבושת בית ספר.
כשהגעתי לגן מייבל היתה הילדה היחידה שנשארה על המדרגות, חוץ מהמשתרך האחרון, תלוניוס, שעמד לצאת עם אמו.
מייבל הביטה בי בעיניים הענקיות הרציניות שלה. "הגיע הזמן," היא אמרה בנועם.
"שאלנו את עצמנו איפה את!" אמרה אמו של תלוניוס. "שוב שכחת?"
"לא," אמרתי, "הכביש היה פקוק לחלוטין."
"אמא בת חמישים ואחת," פלטה מייבל בפתאומיות, "אמא בת חמישים ואחת. היא אומרת שהיא בת שלושים וחמש, אבל בעצם היא בת חמישים ואחת."
"ששש. חה־חה־חה!" אמרתי בתגובה למבט שנעצה בי אמו של תלוניוס. "כדאי שנרוץ לקחת את בילי!"
הצלחתי להכניס למכונית את מייבל שעדיין צעקה, "אמא בת חמישים ואחת!" גהרתי בתנועת פיתול הגוף המסורתית, שהולכת ונעשית מגושמת עם הגיל, והידקתי את חגורת הבטיחות על ידי גישוש ידני בבלגן שבין גב המושב לבוסטר.
כשהגעתי לבית הספר של בילי ראיתי את ניקולט המושלמת, אֵם הכיתה (בית מושלם, בעל מושלם, ילדים מושלמים: הפגם הזעום היחיד הוא השם, שככל הנראה נבחר על ידי ההורים לפני המצאת המסטיק להפסקת עישון), מוקפת בלהקה מקרקרת של אימהות. ניקולט המושלמת היתה לבושה באופן מושלם, אחרי שעשתה פן מושלם, עם תיק יד ענקי מושלם. התקרבתי, התנשפתי ובדקתי אם אוכל לשמוע את הסקופ על העניין החדש, בדיוק כשניקולט הניעה את ידה בכעס, וכמעט עקרה לי עין עם הפינה של התיק הענקי שלה.
"שאלתי אותו למה אטיקוס עדיין שחקן ספסל בכדורגל — זאת אומרת, אטיקוס חוזר הביתה בוכה, ממש — ומר וולאקר פשוט אמר, 'מפני שהוא קטסטרופה. עוד משהו?'"
הבטתי על מושא העניין החדש/המורה החדש לחינוך גופני: בכושר, גבוה, מעט צעיר ממני, שיער קצוץ, די דומה לדניאל קרייג. הוא נעץ מבט קודר בקבוצה של בנים מתפרעים, ואז נשף לפתע במשרוקית ורעם: "הי! כולכם. למלתחות, עכשיו, או שתחטפו הערה."
"רואות?" המשיכה ניקולט בזמן שהבנים הסתדרו בשורה מבולגנת וניסו למהר בחזרה לבניין תוך צעקות "אחת־המפקד! שתיים־המפקד!" כמו בושמנים מבוהלים שגויסו להתקוממות עממית, בזמן שמר וולאקר נשף במשרוקית שלו בקצב, למרבה הגיחוך.
"מה שכן, הוא חתיך," אמרה פרזיה. פרזיה היא האמא האהובה עלי בבית הספר, כי סדרי העדיפויות שלה תמיד במקום.
"חתיך, אבל נשוי," סיננה ניקולט, "וקשה להאמין, אבל יש לו גם ילדים."
"חשבתי שהוא חבר של המנהל," תרמה אחת האימהות.
"בדיוק. הוא בכלל מוסמך?" אמרה ניקולט.
"אמא." הסתובבתי וראיתי את בילי בבלייזר הקטן שלו, שערו הכהה פרוע וחולצתו משתלשלת מחוץ למכנסיים. "לא בחרו אותי לשחמט." העיניים שלו, העיניים הכהות שלו, היו מלאות כאב.
"זה לא משנה אם בוחרים אותך או אם אתה מנצח," אמרתי והענקתי לבילי חיבוק חטוף. "מה שחשוב זה מי שאתה."
"ברור שזה חשוב." אאארג! זה היה מר וולאקר. "הוא צריך להתאמן. הוא צריך להרוויח את זה." כשהוא הסתובב שמעתי אותו בבירור ממלמל, "קשה להאמין לגישה הסלחנית של האימהות בבית הספר הזה."
"להתאמן?" אמרתי בעליצות. "בחיי, איך לא חשבתי על זה? אתה כנראה נבון להפליא, מר וולאקר. כלומר, המפקד."
הוא הביט בי בעיניו הכחולות הקרות.
"מה זה שייך למגמת הספורט?" המשכתי במתיקות.
"אני מלמד שחמט."
"כמה נפלא! גם שם אתה משתמש במשרוקית?"
מר וולאקר נראה מנותק לרגע ואז אמר, "ארוס! תצא מהערוגה! מיד!"
"אמא," אמר בילי ומשך בידי, "אלה שנבחרו מקבלים יומיים חופש ללכת לטורניר השחמט."
"אני אתאמן איתך."
"אבל אמא, את זוועה בשחמט."
"לא, אני לא! אני ממש טובה בשחמט. ניצחתי אותך!"
"לא נכון."
"כן נכון!"
"לא נכון!"
"טוב, אני נתתי לך לנצח מפני שאתה ילד," התפרצתי. "בכל מקרה זה לא הוגן, כי אתה לומד שחמט."
"אולי תרצי להצטרף לשיעורי השחמט, גברת דארסי?"
אלוהים. למה מר וולאקר עדיין מקשיב לנו? "אמנם הגיל המקסימלי הוא שבע, אבל אם נחיל את זה על הגיל הנפשי, אני בטוח שתקבלי אישור. בילי כבר מסר לך את הבשורות האחרות?"
"אה!" אמר בילי ופניו התבהרו. "יש לי ביצי כינים!"
"כינים!" הבטתי בו מזועזעת, וידי נשלחה אינסטינקטיבית אל שערי.
"כן, ביצי כינים. לכולם יש." מר וולאקר הביט מטה, ובעיניו ריצוד קל של שעשוע. "אני מבין שזה יגרום מצב חירום לאומי בקרב ליגת האימהות של צפון לונדון ומעצבי השיער שלהן, אבל פשוט צריך לסרק אותם במסרק כינים. ואת עצמך, כמובן."
אלוהים. בילי גירד את הראש לאחרונה אבל אני די התעלמתי מזה, כי עוד משימה אחת והייתי קורסת. יכולתי להרגיש את הראש שלי מתחיל לשרוץ, בזמן שמחשבתי דהרה. אם לבילי יש כינים, אז סביר להניח שלמייבל יש כינים, ושלי יש כינים, מה שאומר ש... לרוקסטר יש כינים.
"הכול בסדר?"
"כן, לא, מעולה!" אמרתי. "הכול בסדר, דבש, ביי בינתיים, מר וולאקר."
כשהלכתי משם, מחזיקה בידיהם של בילי ומייבל, שמעתי צרצור מהנייד שלי. הרכבתי משקפיים לקרוא את ההודעה. היא היתה מרוקסטר.
<בכמה זמן איחרת הבוקר, האחת והיחידה? שאני אקח אוטובוס הערב ואביא לך פאי רועים?>
אאארג! אסור שרוקסטר יגיע כשאני צריכה לסרק את כולם ולכבס את כל הציפיות. זה נורמלי לנסות לחשוב על תירוץ לבטל פגישה עם הצעיר־צעצוע שלך בגלל שכל הבית עם כינים? למה אני תמיד מכניסה את עצמי לתסבוכות כאלה?
17:00 — נכנסנו הביתה בסערה, בהמולה הרגילה של תיקי גב, ציורים מקומטים, בננות מעוכות, וגם שקית גדולה של תכשירים לטיפול בכינים מבית המרקחת, וחצינו בקרקוש את הטרקלין/משרד בקומת הקרקע (שלאחרונה נעשה מיותם ושימש רק לאחסון הספה הנפתחת והאריזות הריקות מכולבו ג'ון לואיס), וירדנו במדרגות אל המרתף/מטבח/סלון החמים והמבולגן שבו אנחנו מבלים את כל זמננו. הושבתי את בילי להכין שיעורי בית, ואת מייבל שתשחק עם ה"פרוונים" שלה (משפחת בובות ארנבונים) ואז הכנתי ספגטי בולונז. אבל עכשיו אין לי מושג ירוק מה לכתוב לרוקסטר בנוגע לערב, ואם אני אמורה לספר לו על הכינים.
17:15 — אולי לא.
17:30 — אלוהים. הרגע סימסתי <מאוד רוצה שתבוא, אבל צריכה לעבוד הערב, אז עדיף שלא> כשמייבל ניתרה לפתע והתחילה לשיר לבילי את השיר הכי פחות אהוב עליו, "שכח מהכסף, הכסף, הכסף!" ואז הטלפון צילצל.
זינקתי עליו בדיוק כשבילי ניתר ממקומו וצעק, "מייבל, תפסיקי לשיר ג'סי ג'יי!" וקול של פקידת קבלה גירגר, "בריאן קצנברג מעוניין לדבר איתך."
"אה, אולי אני יכולה לחזור לבריאן בעוד..."
"ברבלינג, ברבלינג!" שרה מייבל תוך שהיא רודפת אחרי בילי מסביב לשולחן.
"אני מעבירה לך את בריאן."
"לאאא! אי אפשר עוד...?"
"מייבל!" יילל בילי. "תפסיקייייייי!"
"ששש! אני מדברת בטלפון!"
"הי הי!" קולו העליז והחיוני של בריאן. "אז! בשורות נפלאות! גרינלייט הפקות רוצים לרכוש את הזכויות לתסריט שלך."
"מה?" אמרתי בלב דוהר. "זה אומר שהם יעשו מזה סרט?"
בריאן צחק בלבביות. "אלה עסקי הקולנוע! הם רק ייתנו לך סכום צנוע כדי לפתח את הרעיון, ואז..."
"אמאאא! למייבל יש סכין!"
כיסיתי את השפופרת בידי וסיננתי, "מייבל! תני לי את הסכין! מיד!"
"הלו? הלו?" אמר בריאן. "לורה, נראה לי שהשיחה עם בריג'ט..."
"לא! אני פה!" אמרתי תוך שאני מזנקת על מייבל, שעכשיו שעטה בעקבותיו של בילי כשהיא מנופפת בסכין.
"הם רוצים לקיים פגישת גישוש בשני בצהריים."
"שני! נהדר!" אמרתי וחילצתי את הסכין מידה של מייבל. "פגישת גישוש זה כמו ריאיון?"
"אמאאא!"
"ששששש!" גררתי את שניהם אל הספה והתחלתי להיאבק בשלטים.
"יש להם רק כמה בעיות עם התסריט, והם רוצים לדון בהן לפני שהם מחליטים להתקדם הלאה."
"בסדר, בסדר," לפתע הרגשתי פגועה ונעלבת. יש להם כמה בעיות עם התסריט שלי כבר עכשיו? מה זה כבר יכול להיות?
"אז תזכרי שהם לא ירצו..."
"אמאאא! יורד לי דם!"
"שאני אצלצל אחר כך?"
"לא! הכול בסדר!" אמרתי בייאוש. מייבל זעקה, "תזמיני אמבולנס!"
"מה אמרת?"
"הם לא ירצו כותבת מתחילה בעייתית. את צריכה למצוא דרך ללכת עם מה שהם רוצים."
"בסדר, בסדר, אז לא להיות מטרד?"
"בדיוק!" אמר בריאן.
"אחי הולך למות!" התייפחה מייבל.
"אה, הכול שם בס...?"
"לא, יופי, מעולה, שני בשתים־עשרה!" אמרתי בדיוק כשמייבל צעקה, "הרגתי את אחי!"
"טוב," אמר בריאן שנשמע מתוח. "לורה תשלח לך את הפרטים במייל."
18:00 — אחרי שנרגעו הזעם וההמולה, השריטה המיקרוסקופית על ברכו של בילי כוסתה בפלסטר של סופרמן, כוכבים שחורים נוספו לטבלת ההתנהגות של מייבל, והספגטי בולונז מצא משכן בקיבותיהם, גיליתי שהמחשבות שלי מדלגות בין כמה וכמה נושאים, כמו אצל אדם טובע, רק באופן יותר אופטימי. מה אני אלבש לפגישה, והאם אזכה באוסקר בקטגוריית העיבוד הטוב ביותר לתסריט? האם מייבל לא מסיימת מוקדם ביום שני, ואיך אני אאסוף אותם? מה אני אלבש לטקס האוסקר, והאם עלי לספר לצוות של גרינלייט הפקות שלבילי יש כינים?
20:00 — סה"כ כינים שנמצאו: 9, כינים בוגרות: 2, ביצי כינים: 7(ט"מ)
גמרתי לרחוץ את הילדים ולסרק אותם במסרק כינים, וזה היה כיף גדול. מצאתי שתי כינים של ממש בשערו של בילי, ושבע ביצים מאחורי אוזניו — שתיים מאחורי אחת, ויבול נפלא של חמש מאחורי השנייה. זה גורם סיפוק עצום לראות את הנקודות הקטנות מופיעות על המסרק. מייבל התרגזה מפני שלה לא היו בכלל, אבל התעודדה כשנתתי לה לסרק אותי וגילתה שגם לי אין. בילי נופף במסרק הכינים והתרברב, "לי יש שבע!" אבל כשמייבל פרצה בבכי, הוא עשה מעשה מתוק ושם לה שלוש בשיער, מה שאמר שהייתי צריכה לסרק אותה מחדש.
21:15 — הילדים ישנים. כולי התרגשות לקראת הפגישה. אני שוב אשת מקצוע והולכת לפגישה! אני אלבש שמלת משי כחולה ואעשה פן, למרות הירידה השחצנית של מר וולאקר הנבזי על מעצבי שיער. ולמרות החשש המכרסם שהתעצמות ההרגל הנשי לעשות פן הופכת את הנשים דומות לאותם גברים מהמאה השמונה־עשרה (או השבע־עשרה?) שהרגישו נוח בפומבי רק כשהם חבשו פאות מפודרות.
21:21 — אה, מתעוררת השאלה אם זה לא מוסרי לעשות פן אצל ספר כשאולי יש לי ביצי כינים בלתי נראות, בתחילת שבעת ימי ההתפתחות שלהן.
21:25 — כן. זה לא מוסרי. אולי בילי ומייבל גם לא צריכים ללכת לשחק עם חברים?
21:30 — בנוסף, אני צריכה לגלות לרוקסטר את האמת על הכינים, מפני ששקרים זה דבר מזיק למערכות יחסים. אבל אולי במקרה הספציפי עדיפים כזבים על כינים?
21:35 — מתברר שהכינים מציבות בפני האדם המודרני מספר בלתי מתקבל על הדעת של בעיות מוסריות.
21:40 — אאארג! עברתי על כל הארון (הווה אומר על ערמת הבגדים שנערמו על אופני הכושר) וגם על הארונות האמיתיים, ולא הצלחתי למצוא את שמלת המשי הכחולה. עכשיו אין לי מה ללבוש לפגישה. כלום. איך זה שיש לי את כל הבגדים שדחוסים בארון, והדבר היחיד שאני יכולה ללבוש למשהו חשוב הוא שמלת המשי הכחולה?
זה משהו שאפתור בעתיד, ובינתיים, במקום לבזבז ערבים שלמים בדחיסת גבינה מגוררת לפה ובניסיונות לחמוק מלגימה מופרזת של יין, כדאי לעבור בנחת על כל הבגדים, לתת כל מה שלא לבשתי זה שנה ויותר לעניים, ולארגן את כל השאר למלתחה קטנה וחכמה, בהתאמת צבעים וסגנונות, כך שהתלבשות תהיה פעולה רוויַת חדווה במקום חיטוט היסטרי. ואחרי זה אעשה עשרים דקות על אופני הכושר. שהרי אופני כושר אינם ארון בגדים, מן הסתם, אלא אופני כושר.
21:45 — למרות שאולי זה בסדר ללבוש כל הזמן שמלת משי כחולה, בדומה לדלאי לאמה והגלימות שלו. אם אצליח למצוא אותה. יש להניח שלדלאי לאמה יש כמה מערכות של גלימות, או שירות קבוע של ניקוי יבש, ושהוא לא זורק את הגלימות לתוך ארון מלא בחליפות שהוא קנה אבל לא לובש, מחנויות כגון טופשופ, אואייזיס, אסוס, זארה וכולי.
21:46 — או על אופני הכושר.
21:50 — עליתי לבדוק מה עם הילדים. מייבל ישנה כשהשיער שלה מכסה את הפנים, כרגיל, כך שזה נראה כאילו הראש שלה פונה אחורה, וכשהיא לופתת את פרסה. פרסה היא הבובה של מייבל. בילי ואני חושבים שהיא עירבבה איכשהו בין השם של סברינה המכשפה הצעירה ובין הפרוונים, אבל מבחינתה של מייבל זה שם מושלם.
נישקתי את לחיו הקטנה החמה של בילי, שהתכרבל עם מריו, סוּסיוֹ ופּאפֶל אחת ושתיים, וברגע ההוא מייבל הרימה את ראשה, אמרה, "איזה מזג אוויר מצוין," וחזרה לשכב.
הסתכלתי עליהם, נגעתי בלחייהם הרכות, הקשבתי לנשימות הנחרניות שלהם — ואז, המחשבה הגורלית, "אילו רק..." פלשה למחשבתי ללא אזהרה. "אילו רק..." חשכה, זיכרונות ועצב צפו ועלו, והטביעו אותי כמו צונאמי.
22:00 — מיהרתי בחזרה למטה אל המטבח. הכי גרוע: הכול דומם, נטוש, ריק. "אילו רק..." תפסיקי עם זה. אני לא יכולה להרשות לעצמי לעשות את זה. תפעילי את הקומקום. אל תעברי אל הצד האפל.
22:01 — צלצול בדלת! תודה לאל! אבל מי זה יכול להיות בשעה כזאת מאוחרת?