דף הבית > ברית החסינות 1 - החרם ותעלומת המכונית החשודה
ברית החסינות 1 - החרם ותעלומת המכונית החשודה / תיקי וידס
הוצאה: אוריון - הוצאה לאור
קטגוריה: נוער

ברית החסינות 1 - החרם ותעלומת המכונית החשודה

         
תקציר
עמודים: 116 תאריך הוצאה לאור: 2020
יש ימים שמתחילים כרגיל, ופתאום הכול מתהפך…
באותו יום, שהיה נראה כמו אותם ימים רגילים, חנתה מכונית מסתורית ליד בית הספר. באותו יום, במקרה או שלא במקרה, החלו מתרחשים אירועים חריגים ויוצאי דופן.
אליק, שבדרך כלל נמנע מלהתערב בעניינים שלא נוגעים אליו והיה נגרר כמו כולם לחרם, נקלע למצוקה – הפעם החרם היה על קרני, שהוא מעריך והיא מאוד חשובה לו.
אליק חייב למצוא פתרון. הוא מגייס עוד חברים, וביחד עם נרתמים למנוע שיימינג וחרמות, ונאבקים גם באלימות. תוך כדי הם מנסים לפתור את תעלומת המכונית החשודה.
החרם ותעלומת המכונית החשודה הוא הספר הראשון בסדרת ברית החסינות.
סיפור על קבוצת ילדים אמיצים ונבונים שמחליטים להיאבק ולא לשתוק יותר, ומוצאים פתרון איך לנצח את החרם והאלימות.
 
פרק ראשון
פרק 1
 
 
יש ימים שמתחילים כרגיל, ופתאום הכול מתהפך.
 
אותו היום התחיל כרגיל, עם קריאות ההשכמה של אמא:
 
"אֵלִיק, בוקר. קום!"
 
אריאל, אחי הקטן, התעורר לפנַי. שמתי לב שבזמן האחרון אין לו מצב רוח, אבל לא שאלתי אותו למה, וזאת הייתה טעות גדולה מצידי. קמתי והתחלתי לשיר לידו עם פוזות של זמָר כדי להצחיק אותו, עד שהדבקתי אותו בשִמחה שלי. ככה לפחות חשבתי.
 
"יורד גשם," הכריז אריאל.
 
הוצאתי את הראש מהחלון וניסיתי לשתות קצת מהגשם. לא ממש הצלחתי, אבל על המקום המצאתי שיר ראפ. דילגתי למטבח, לקחתי בקבוק מים והשתמשתי בו כמו במיקרופון:
 
"בוקר טוב, לצאת לרחוב,
 
זה רעיון ממש ממש לא טוב,
 
בחוץ רטוב ו.... טוב לי טוב!"
 
"מה אתה כל כך שמֵח על הבוקר?" הקניטה אותי מירית, אחותי הגדולה.
 
"אֵלִיק לא צריך סיבה להיות שמֵח, הוא פשוט ילד שמֵח," סיכמה אמא, שסיימה להכין לנו כריכים לבית הספר.
 
"שִמחה זה מִדַּבֵּק?" שאל אריאל.
 
כולנו צחקנו.
 
"אהה..." אמר אריאל ונשאר רציני. "הצחוק מִדַּבֵּק?"
 
פרצנו בצחוק עוד יותר גדול. רק אריאל לא צחק.
 
"אריאל, הכול בסדר בבית הספר?" שאלה פתאום אמא.
 
אריאל לא ענה.
 
מהמבטים של אמא הבנתי שהתשובה הזאת לא מסַפקת מבחינתה.
 
 
"אֵלִיק, תשמור על אחִיךָ," אמרה אמא ולא הפסיקה להסתכל על אריאל.
 
"אח קטן. מה, אני לא שומר עָלֶיךָ?" טָפחתי לו על השֶכם בחדווה.
 
"האמת, זה נכון," נזכרה פתאום מירית להעיר, "אֵלִיק בדרך כלל שמֵח, עד ש... יש לו סיבה להיות עצוב."
 
"זהו, בדיוק," אמרתי. "אני חושב שלא צריך סיבה להיות שמֵח, צריך סיבה להיות עצוב."
 
"באמת?" חייכה מירית, "אז מה אתה עושֶׂה כשיש לךָ באמת סיבה להיות שמֵח? למשל, אם אתה מקבל ציון טוב?"
 
לרגע התבלבלתי מהשאלה.
 
"אז אני אהיה עוד יותר שמֵח. מה, לשִמחה יש גבול?" עניתי.
 
"יפֶה פִּיץ, אתה מתחיל לגלות ניצנֵי חוכמה," אמרה מירית.
 
"ניצנֵי חוכמה," חיקיתי אותה. "מאיפה הבאת את זה? מהמילון?"
 
למירית יש תמיד מילים כאלה יפות שהיא בטח מוצאת בספרים שהיא קוראת כל הזמן. היא עשתה פרצוף מצחיק והמשיכה להתארגן לבית הספר.
 
"קפיצות זה מְשַׂמֵּחַ, זה מְעוֹדֵד," אמרה אמא שלי ונעצה מבט באריאל. "לפעמים זה יכול לעזור כשעצובים."
 
"באמת? קופצים, ו... הופ! העצבות נעלמת, ואתה פתאום נהיֶה שמֵח?" שאלתי.
 
"משהו כזה," חייכה אמא, שכבר עמדה ליד הדלת מוכנה ליציאה. "מחקרים מראים שבזמן שעושים פעילות גופנית, כמו קפיצות, ריצה, ריקוד, המוח משחרר חומרים מסוימים. קוראים להם אֶנְדוֹרְפִינִים."
 
"אֶנְדוֹרְפִינִים!" קראתי, "יש לי הרבה אֶנְדוֹרְפִינִים היום!"
 
אמא צחקה: "נכון, האֶנְדוֹרְפִינִים משפיעים באופן חיובי על מצב הרוח. טוב, אני חייבת לצאת. יום נפלא לכולם," נפרדה מאיתנו אמא ויצאה לעבודה.
 
אמא שלי היא מנהלת מחלקת הרווחה בעירייה. מה שזה אומר מבחינתנו, שלפני כל חג היא לוקחת אותנו לעמותה לרווחה כדי שנעזור להכין סלֵי מזון למשפחות נזקקות.
 
"מוּדעוּת חברתית לא מזיקה לאף אחד," היא הייתה אומרת. אני מודֶה שלא תמיד מתחשק לנו, אבל חסר לנו אם אנחנו מסרבים.
 
"קדימה ילדים," המריץ אותנו אבא. "אֵלִיק, אל תשכח לקחת את בקבוק המים, כדי שיהיה לךָ מיקרופון גם בבית הספר," התלוצץ אבא ונתן לי טפיחה על השֶכם.
 
לא תיארתי לי שזה יהיה אחד הימים הכי מבאסים שלי בבית הספר.
 
***
 
מיד כשיצאנו מהמכונית של אבא אמר אריאל: "אוי אבא, נזכרתי, אני צריך עשרים שקלים לבית הספר."
 
"גם אני צריך," ניצלתי מיד את ההזדמנות.
 
האח הקטן שלי יודע להסתדר, חשבתי.
 
אתמול הוא ביקש כסף ממירית, ולפני כן מאמא.
 
אפילו ממני הוא מנסה לקבל כסף בכל מיני קומבינות, אבל אני לא נותן לו.
 
אריאל לקח את הכסף, נכנס בריצה לבית הספר, ותוך שניות נעלם מעינַי.
 
רגע לפני שנכנסתי לבית הספר הבחנתי בפינת הרחוב בשלושה ילדים גדולים, אולי מהתיכון, שהציקו לרוני מהכיתה שלי. חכמים על קטנים.
 
רוני לא נחשב חבר שלי. למעשה, הוא לא נחשב חבר של אף אחד. בעצם, הוא בכלל לא נחשב בכיתה.
 
למרות שהוא היה תלמיד טוב, אף אחד לא התעניין בו.
 
נער אחד משך את הילקוט של רוני ורוקן אותו על הרצפה. השני דחף אותו ונתן לו מכות. הם חיטטו בחפצים שלו, משכו את המשקפיים שלו ודחפו אותו שוב ושוב, עד שהוא נפל.
 
הסתכלתי, ולא התקרבתי. מה זה העסק שלי בכלל?
 
האמת... פחדתי. אני מעדיף לא להתערב.
 
מה אני יכול לעשות מול שלושה ילדים גדולים וחזקים ממני?
 
המשכתי ללכת ונכנסתי לבית הספר.
מה חשבו הקוראים? 0 ביקורות
המלצות נוספות עבורך
עוד ספרים של אוריון - הוצאה לאור
דיגיטלי 44 ₪
מודפס 88 ₪
דיגיטלי 45 ₪
מודפס 98 ₪
דיגיטלי 44 ₪
מודפס 88 ₪
דיגיטלי 34 ₪
מודפס 68 ₪
דיגיטלי 40 ₪
מודפס 82 ₪
עוד ספרים של תיקי וידס
דיגיטלי 32 ₪
מודפס 64 ₪
הירשמו לרשימת התפוצה של ביבוקס
Powered by blacknet.co.il