מארז טרילוגיית תישארי איתי
גם כשאני לא כאן
הספר השני בסדרה שתופסת לכם את הלב
אוֹלִי
תשכחו את כל מה שחשבתם שאתם יודעים. לעזאזל, אני אפילו לא מכיר את עצמי יותר. נעדרתי שבעה חודשים, רק כדי לחזור ולעבור כל מבחן אפשרי. אומרים שצריך להחזיק את האויבים שלך קרוב, והשדים שלי קידמו אותי בברכה בזרועות פתוחות. הנפילה שלי היא רע הכרחי. אבל מיה היא המטרה שלי.
מיה
לפני שבעה חודשים, אוֹלִי נכנע לאפלה, ונטש אותי תוך כדי התהליך. הוא פשט ממני את החומות, רק כדי להשאיר אותי חסרת הגנה. עכשיו הוא חזר, יחד עם כמה פנים חדשות ומכשולים חדשים שעומדים בדרכנו. הוא אומר לי לא לבטוח באף אחד. אפילו לא בו. איך אני אמורה להיות חזקה בשביל שנינו כשאני מאבדת את אחיזתי?
"רק תישארי איתי, מיה.
"גם כשאתה לא כאן?"
"במיוחד כשאני לא כאן."
עכשיו, פקחי את עינייך
מיה. זה היה כל כך קרוב, עד שטעמתי את זה – החופש. אבל הדבר היחיד שיכולתי לטעום עכשיו היה הסוף. במשך השנתיים האחרונות, נתתי לכל הכוחות שמבחוץ לנהל את חיי, את רגשותיי, את ראשי. הרשיתי לכולם לשלוט בשאלה מה יהיה העונש שלי על כל הדברים הרעים שעשיתי. נבחנתי ולמדתי את הלקח שלי. שילמתי את חובותיי וסבלתי מספיק זמן. משום שבסופו של דבר, גם מי שקוללה בעבר, ראויה לאושר.
אולי. אינספור פעמים שאלתי את עצמי את השאלה "כמה רחוק תהיה מוכן ללכת?" אבל מעולם, אפילו בחלומותיי הפרועים ביותר, לא חשבתי שאחזור אחורה בזמן, וארדוף אחר רוחות רפאים מהעבר עבור הסיכוי להציל את עתידנו.
לכן, מבחינתי, אין שום גבולות כרגע.
אני אחצה את הזמן, את העולם ואת ערכי המוסר שלי.
כן, אפילו אבגוד בעצמי.
אז בתשובה לשאלה כמה רחוק אהיה מוכן ללכת, אני משיב שהתשובה לכך תמיד הייתה פשוטה.
אני אלך נצח, ועוד יום מעבר לעצב.
על המחברת
ניקול פיורינה היא סופרת רבת מכר מס' 1 בתחום השירה, בזכות טרילוגיית הבכורה שלה, תישארי איתי, והיא סופרת רבת מכר מס' 1 של אמאזון בתחום הרומנים הגותיים, עם ספרה Hollow Heathens. היא פרסמה ארבעה כותרים, שכולם תורגמו לשפות רבות.
סגנון הכתיבה והסיפורים שלה, ידועים כמעוררי דמיון ורגש, והם משתייכים לתתי ז'אנר מגוונים, מתרחשים במקומות שונים ובתקופות שונות, הודות לשאיפה שלה לחיות אלף חיים.
היא שוברת כללים, כך שאי אפשר להכניס אותה לקופסה מסוימת, מלבד כאשר היא נמצאת במערת הכתיבה. במקרה הזה, היא מאבדת את תחושת הזמן וצריך לגרור אותה החוצה משם. כשהיא לא כותבת, היא עסוקה בקבלת השראה, בנסיעות או בתכנון הספר הבא שלה, כשיד אחת שלה על המחשב הנייד, והיד השנייה אוחזת בקפה לאטה.
פרולוג
"אני לא בטוח כל כך מה מפחיד יותר,
הסערה האלימה בתוך ראשי,
או הדממה."
אוליבר מאסטרס
אוֹלִי
הייתי מניאק.
וידעתי את זה אז.
הייתם חושבים שהידיעה הזאת הייתה הופכת את הדברים לקלים יותר.
אבל היא לא.
בגללה, היה עוד יותר קשה לעזוב אותה.
"אוֹלִי חזר," קרא קול מוכר. הפניתי את ראשי וראיתי את שניהם עומדים שם — ג'ייק ומיה. עיניי התחברו אל עיניה, ולמרות שלא הייתי מוכן לזה, כל מה שחששתי הפך לאמת שלי, שקיבלה אישור עכשיו. אהבתי אותה פעם, ולפני זמן לא רב היא הייתה הכול בשבילי. זכרתי איך היא גרמה לי להרגיש, אבל הרגשות ההם התחלפו במשהו אחר.
בגידה? לא. זעם? לא.
משהו גרוע יותר.
כלום.
היא הביטה בי, פיצוץ התקווה הקטן שלי, עיניה מלאות באמונה. אלא שבתוכי זה לא היה. במקום זאת, הסתובבתי ופניתי ללכת משם.
ככה היה קל יותר, מיה.
חזרתי אל החדר שלי, וצעדיה הם אלה שהדהדו במסדרון. הייתי צריך לדעת שהיא לא תוותר כל כך בקלות, אבל לא הייתי מוכן לעמוד מולה. עדיין לא. לא עד שאוכל לתת לה את התשובות שידעתי שהיא הייתה צריכה לקבל.
הזהרתי אותה שזה יקרה, ועכשיו, כשזה קרה, ראיתי הכול כל כך בבירור. איך אוכל אי פעם לאהוב בחורה שהושחתה על ידי אחי?
ידהּ אחזה בזרועי וסובבה אותי. לפני שעינינו נפגשו, ידעתי שזאת היא. לעולם אזהה את המגע שלה. כל סנטימטר שלה נצרב לתוך נשמתי כמו קעקוע קבוע — כי פעם היינו שייכים זה לזה. למרות שאני כבר לא הייתי, הגלולות לא יוכלו לעולם למחוק את טביעות האצבע שידיה הותירו מאחור על עורי; בכל המקומות בהם היא נגעה.
קיוויתי לחיבור כמו זה שהרגשתי בחדר האוכל מהיום הראשון. ובמקום זאת, כלום. חייכתי אליה. זה היה כנראה גרוע יותר מכל דבר אחר שיכולתי לעשות, אבל שוב, לא היה בי את זה.
לעזאזל, מיה.
"אני לא יודע מה לומר," אמרתי בפנים חתומות, לא מוכן להביט בה ישר בעיניים, אבל רק משום שפחדתי. פאק, כל כך פחדתי. לא רציתי להרגיש כלום. כי מה יקרה אם ארגיש? רגשות הפכו דברים למסובכים יותר. היה קל יותר כשלא היה לי אכפת, וזה מה שהגוף שלי רצה שאעשה. אז הסתכלתי מעבר לה, כאילו היא הייתה צל דהוי של עברי.
"תגיד משהו," היא הפצירה, לוקחת את ידי בידהּ. זה היה כל מה שרציתי בעבר — המגע שלה. אבל כל מה שרציתי ברגע הזה היה — דממה.
התנתקתי ממנה, הבטתי לתוך עיניה החומות־זהובות. זכרתי שזה היה הדבר היחיד שחיפשתי בכל חדר שאליו נכנסתי. הדבר היחיד שקיוויתי לראות כשהייתי מתעורר בבוקר, מתפלל אל הימים החומים־זהובים ולא אל הימים החומים־כהים.
הייתי מוכרח להדוף אותה ממני, כי אני רק אאכזב אותה. זה היה לטובתה.
"הזדיינת עם אחי. אסור היה לי לתת לזה להימשך כל כך הרבה זמן," הזכרתי לה, וכל זה היה נכון. היא הזדיינה עם אחי, ולמרות שבעבר לא ניתן היה להכתים את האהבה שלנו, עכשיו היא כן הייתה. מוכתמת, כי כעת ליבי ונפשי החסינים חיו בעולם הבלתי חדיר.
"לתת למה להימשך?" היא שאלה. למרות שסנטרה החווה למעלה, מאתגר אותי, דמעות נרעדו בזוויות עיניה, ושפתיה היפות רטטו.
שאפתי.
נשפתי.
"את ואני."
עיניי חלפו מעבר לה, והמאבק המוכר־כל־כך בנשימתה פרץ כמו בפעמים שבהן הייתי משכיב אותה על המזרן שלי ומענג אותה עם אותן שפתיים ואותה לשון, שהרגע אמרו את שתי המילים הפשוטות הללו.
היא העמידה פנים שהיא חזקה. לעזאזל, היא הייתה חזקה, ואני הראיתי לה איך. אבל יכולתי להפשיט אותה מכוחה בנקישה אחת של אצבע.
"אוֹלִי, זו ההשפעה של התרופות. אתה לא מתכוון לזה. הבטחת לי," היא הראתה לי את הטבעת על אצבעהּ. "אתה פאקינג הבטחת לי, זוכר?" ידהּ רעדה בינינו.
"אל תקללי, יקירה. זה דוחה." עשיתי צעד אחד, אבל גם היא, וכעת היא נעמדה ממש מולי.
"תגיד לי מה לעשות, אוֹלִי. איך אני אמורה להזכיר לך?" היא שאלה, והייאוש נשזר בקולהּ ובעיניה המוכות — פיצוץ התקווה הנואש הקטן שלי.
לא היה שום דבר שצריך להזכיר לי. זכרתי הכול.
"את לא יכולה. זה נגמר. את צריכה לשחרר אותי," אמרתי במאמץ כל מילה ומילה.
היא נגעה בפניי, וכל גופי התקשח תחת אצבעותיה. הייתי גבוה ממנה בשלושים סנטימטרים לפחות, ויכולתי בקלות להרים אותה ולזרוק אותה אל הקצה השני של המסדרון, בלי מאמץ כמעט, ולמרות זאת, היא פרקה אותי מנשקי באמצעות קצות חמש אצבעותיה הרכות.
גופי הבלתי כשיר ופי חסר הישע נכנעו למגעה. אפילו ליבי הפסיק לפעום, מציית כמו איזה אידיוט, ממתין להוראות.
"בבקשה, תביט בי," היא הפצירה.
הייתי צריך להטות את מבטי רק סנטימטר אחד שמאלה, כדי לראות אותה, והמאמץ הקטן הזה דרש ממני כל גרם של אומץ שהיה בי, והיה בי הרבה.
אבל זה עדיין הצליח למחוק אותי.
עינינו נפגשו, ולמרות שלא היה לי אכפת, ידי כיסתה את ידהּ על פניי. הכוונה שלי בהתחלה הייתה לסלק אותה, אבל משהו בתוכי נשבר.
ושוב, לא יכולתי לזוז.
מיה התקרבה אליי, הרימה את עקביה, ועיניי נעצמו לפני ששפתיה בקושי רפרפו על שפתיי. היא התנתקה מעט, ואני פקחתי את עיניי כדי לראות אותה.
שנים־עשר נמשים היו פרושים על אפה ומתחת לעיניה. עיניים חומות־זהובות נצצו מתוך האש שבנשמתה. הטעם המתוק והארומה השמיימית של...
"מיה..." שירה.
מסע צלב פתאומי ניצת בתוכי.
נבל וגיבור. מלאך ושד. גן עדן וגיהינום.
פרץ רגשות חלף בי, ורכנתי למטה, טובל את עצמי בתוכם. לא יכולתי שלא. היא הייתה האשמה. תמיד היה לה הכוח הזה.
פי חסר המעצורים נאחז בפיה, נאחז כאילו חייו תלויים בזה. אבל אפילו העוגן שלה לא היה מספיק חזק כנגד גלי השיתוק.
כי אז זה נעלם.
התרחקתי.
"אני כזה אידיוט," לחשתי, והצד האפל שבפנים צחק, כאילו זה לא סיפור גדול. הבטתי לעברה, וחשבתי איך הידיים של אחי היו עליה. איך הוא נגע בה. איך היא הייתה שלו לפני שהייתה שלי. "תתרחקי ממני, מיה."
שלוש מילים ארורות.
למרות החור המבהיל, הגדול, שמילותיי הותירו, הסתלקתי משם.
היא צעקה לי מהמקום שבו השארתי אותה. כפות רגליי נשאו אותי, אחת אחרי השנייה, אבל אותו חלק קטן של ליבי, שלא הושחת על ידי הגלולות, צרח ביחד איתה, לופת אותי מבפנים החוצה.
דחפתי את ידיי לתוך כיסיי, כדי לקפוץ את אגרופיי.
ועצמתי עיניים.
פרק ראשון
"שתי צורות המוות האיטיות ביותר
הן היעדרות וזמן."
אוליבר מאסטרס.
מיה
שבעה חודשים מאוחר יותר
הוא נעץ בי מבט, עיניו יציבות, מקובעות בי, וללא חיוך. אם מישהו לא היה יודע אחרת, הוא היה חושב שהוא משועמם. אבל אני היכרתי את זיק כבר כמעט שנה, ואלה היו פנים של שביעות רצון.
החדר שבו קיימנו בדרך כלל את הטיפול הקבוצתי היה ריק בסופי שבוע, ובהתחלה, נהגתי לבוא לכאן כדי להרגיע את המחשבות שלי על אוֹלִי ואת אצבעותיי המשתוקקות, אבל עכשיו המשכתי לנגן בפסנתר בכל יום שבת, כדי להקל על נפשו הסוערת של זיק.
ד"ר קונוויי אמרה שהיא רואה שיפור אצל זיק מאז שהתחלתי לנגן בשבילו. אני פשוט שמחתי שזה בזכות משהו שאני עשיתי. פעם אחת שיפרתי את חייו של מישהו במקום להרוס אותם, וההרגשה הייתה טובה.
למרות שאוֹלִי לא היה כאן, הזמן שביליתי איתו עדיין שינה אותי.
אוֹלִי שינה אותי.
"אוקיי, זיק. השעה נגמרה." הנחתי את כפות ידיי על ירכיי. זיק לא דיבר, כמו תמיד, אבל תקשר "תודה" באמצעות תנועה פשוטה של ידו. כמו תמיד.
קלטתי תנועות פה ושם, אבל בעיקר למדתי מספר ששאלתי מהספרייה. לא שלטתי בצורה מוחלטת בשפת הסימנים, אבל סבלנותו של זיק אף פעם לא הפריעה.
ברגע שקמתי, זיק סימן את האות "א", ואני כבר ידעתי לאיזה כיוון השאלה הולכת. זיק שרד על שגרות, ובדיוק כמו בכל שבת שלפני כן, אחרי שקמתי מהפסנתר, שמו של אוֹלִי הוזכר.
לא ראיתי את אוֹלִי מאז היום שבו חמק ממני. אף אחד לא נתן לי שום הסבר מדוע הדיקן לינץ' הוציא אותו מהתוכנית, אבל השמועות התפשטו ממש כמו הרגליים של מאדי כאן בדולור.
היו כאלה שתלו את האשמה ברשלנות מצד לינץ' ובהעדפה מצידו, כאילו הבינו את הסיפור כולו. כביכול, הדיקן החליט לסלק את אוֹלִי כדי להוכיח את מסירותו לערכי הליבה של דולור. אחרים הניחו שהוא הוצא זמנית בזמן שהוא ואחיו נחקרו. שני ההסברים נשמעו הגיוניים, ולינץ' לא היה מוכן לומר לי אחרת.
בדבר אחד הייתי בטוחה: התגעגעתי אליו.
שלושת החודשים הראשונים בלעדיו היו בלתי נסבלים, ושלושת החודשים האחרונים היו משתקים. הבלתי ידוע רק הפך את זה לגרוע יותר. חוסר הידיעה אם אי פעם אראה אותו שוב, אם הוא בסדר, אם מצבו השתפר.
"תתרחקי ממני, מיה," אלה היו המילים האחרונות שהוא אמר לי, אבל אני סירבתי לעשות זאת. הוא לא היה בדעה צלולה, והוא הזהיר אותי בעבר לגבי זה. וגם אם הוא היה כאן וגם אם לא, אני אישאר איתו. המילים האחרונות הללו הוחלפו במילים אחרות שהוא אמר לי בלילה שבו הוא התגנב לבית המשוגעים והתוודה שהוא מאוהב בי.
"תישארי איתי, גם כשאני לא כאן."
כרגע, הוא לא היה כאן.
ובמהלך שבעת החודשים של היעדרותו, נשארתי.
***
כמו בכל שבת אחרת, נתתי לזיק את אותה התשובה. "תעצום עיניים." אילצתי את עצמי לחייך חיוך משכנע. קולו האיטי והמכשף של אוֹלִי זרם בראשי בלי להודות. אם המציאות נעשית בלתי נסבלת, עצמי את עינייך, נוצרנו עם דמיון.
עצמתי את עיניי, נאבקתי בדמעות שאיימו לזלוג.
לא מול זיק.
"תעצור עכשיו," פקדתי, והסתכלתי לאורך המסדרון אחרי שסגרתי את הדלת של החדר שלי. הבחור עם השיער הבלונדיני קפא, ואני צמצמתי את עיניי. "ג'ייק? זה אתה?"
ג'ייק הסתובב באיטיות, ושפתיו הדקות הצליחו להיעלם תחת עוצמת חיוכו הרחב. "שקית־חרא!"
ולפני שידעתי מה קורה, הרימו אותי מהרצפה והייתי עטופה בזרועותיו של ג'ייק.
אחרי ששנת הלימודים הסתיימה, אביו של ג'ייק הוציא אותו מהתוכנית כדי להשתתף באיזו נסיעה של המיסיון של הכנסייה שלו. כשג'ייק ואוֹלִי לא היו כאן, ברייה ואני התקרבנו.
"באמת שלא ציפיתי לראות אותך שוב," הודיתי ברגע שהוא הניח אותי על קרקע מוצקה.
עיניו הכחולות של ג'ייק קרנו לעברי. "כן, טוב, אני עדיין הומו," הוא צחקק, ומעולם לא חשבתי שאתגעגע אל הצחקוק שלו, עד ששמעתי אותו.
"תודה לאל על זה," אמרתי, צוחקת בעצמי. "הולך לארוחת ערב?"
ג'ייק הנהן, והמשכנו ללכת לאורך המסדרון זה לצד זה.
"תעדכני אותי מה קורה. מה קרה בחודשיים האחרונים?"
"אוֹלִי עדיין לא חזר, ואליסיה כבר לא פה."
"מה? לא!"
"כן, השנה שעברה הייתה השנה האחרונה שלה. חשבתי שידעת את זה," אמרתי, מטה את ראשי כדי להביט בו.
ג'ייק המשיך להביט קדימה. "ידעתי שזו הייתה השנה האחרונה שלה, אבל עדיין קיוויתי לראות אותה עוד פעם אחת אחרונה," ידו חבטה במצחו. "איזה חרא, אני אפילו לא יודע את שם המשפחה שלה."
"אבל ברייה כאן," מיהרתי להוסיף, בתקווה שזה ישפר את מצב רוחו, והדפתי קלות את זרועו בזרועי. "וליאם, וגם בחור חדש ממש חמוד."
גבותיו של ג'ייק זינקו. "בחור חדש בשבילי או בשבילך?"
"הא! בחור חדש, נקודה. בשביל אף אחד," הנדתי בראשי. "סתם איזה ממתק לעיניים, שיכול להעסיק לך את המחשבות."
"שם?"
לקחתי מגש מהתור למזנון. "אני לא יודעת את השם שלו. הוא שקט, לא ממש מדבר עם מישהו."
עיניו הכחולות של ג'ייק סקרו את חדר האוכל כאילו יצא למשימה. "הוא כאן עכשיו?"
העפתי מבט מעבר לכתפי. "לא."
"אנחנו צריכים ללכת לחדר שלו ולהציג את עצמנו, להציע הזמנה ל"מסיבת הרחמים" שלו," הוא אמר בטון קצת לועג, ופלאשבקים מהזמן שבו ג'ייק ואליסיה הופיעו בפתח חדרי כדי להציג את עצמם עלו בראשי. חייכתי לעצמי. התחושה היא כאילו הגעתי לכאן לפני עידן ועידנים, אבל למעשה זה היה לפני שנה אחת בלבד.
"אתה בלתי נלאה."
"ילדה, ואל תשכחי את זה." הוא הרים את המגש שלו והלך אחריי אל השולחן. ג'ייק ואני אמרנו שלום לזיק, לפני שג'ייק התיישב בקצה. "יש חדשות על איזק או על אוסקר?"
בכל פעם שמישהו הזכיר את השמות האלה, העור שלי הצטמרר.
העיניים הכהות של אוסקר, הידיים שלו על הגוף שלי והטון המלגלג רדפו אותי בכל הזדמנות אפשרית. ליל ראש השנה החדשה עדיין רדף אותי. אוסקר, אחיו של אוֹלִי, היה הסיבה לכך שאוֹלִי כבר לא היה כאן יותר.
"לינץ' אישר שאוסקר הוכנס מאחורי סורגים לתמיד," נשענתי אחורה בכיסאי, "הוא קיבל שלושים שנה אחרי שנקשר אל עבירות מין נוספות."
"ואיזק?" ג'ייק שאל בפה מלא.
"חמש. איזק לא היה עבריין מין שחזר על עבירות. הוא היה כאן רק בשל התמכרותו לסמים, או לפחות זה היה המידע המועט שלינץ' היה מוכן לתת לי."
ג'ייק הנהן. "איך ברייה מחזיקה מעמד?"
"טוב. היא אמורה להיות כאן בקרוב," אמרתי, והסתכלתי לעבר הכניסה לראות אם היא מגיעה. "נהיינו די קרובות בחודשים האחרונים. ד"ר קונוויי ולינץ' אישרו לנו לקיים קבוצת תמיכה פתוחה פעם בשבוע, עבור אלה שעברו התעללות מינית."
עיניו של ג'ייק רקדו כמו עיניים של אח גאה. "תראו אותך!"
"כן, אני יזמתי את זה ושכנעתי את ברייה לעשות את זה איתי. להשתמש בניסיון שלנו בשביל משהו טוב, אתה יודע? וגם, הייתי צריכה משהו שיעסיק אותי..." השתתקתי, כשאוֹלִי, פעם נוספת, פלש לתוכי.
ג'ייק הניח את המזלג שלו וניגב את זוויות פיו במפית, ואז קימט את הנייר באגרופו. המילים ישבו על קצה לשונו. הוא רצה לפלוט אותן, אבל עיניו בחנו אותי לרגע, ואז אמר לבסוף, "את מתגעגעת אליו."
נשפתי. "אין לך מושג כמה."
שתיקה קצרה כרכה טבעת חנק סביב צווארי, ותהיתי אם ככה תיראה שארית חיי, בעודי נחנקת בדממה כשאני נזכרת בו. ידעתי שלעולם לא אמצא שוב את מה שהיה לי ולאוֹלִי יחד.
"תאמצי את זה, מיה. כל רגע ורגע, ולא משנה כמה זמן הוא נמשך, הכול שווה את זה, נכון?" אוֹלִי אמר פעם.
כן, אוֹלִי. הכול היה שווה את זה.
"אלוהים אדירים," ג'ייק לחש, מחזיר אותי בחזרה אל המציאות.
"שכחתי כמה יפה היה הנסיך הארי שעומד שם. התחת המתוק שלו גורם לביצה שלי להכחיל," ג'ייק רכן לעברי. "איך אמרת שקוראים לו?"
הנדתי בראשי, והוצאתי את המזלג מפי. "אית'ן סקוט."
"כן, נכון."
ג'ייק הרים את המזלג שלו, אבל עיניו נשארו נעוצות באיש הביטחון בפה פעור ומזיל ריר.
"אף פעם לא הייתי בקטע של ג'ינג'ים, אבל אני ממש אשמח להצית שרפת יער עם הבחור הזה."
צחקתי. צחוק אמיתי. אלוהים, התגעגעתי אל ג'ייק. "בהצלחה עם זה."
"נו, בחייך. את לא יכולה להגיד לי שהוא לא בכושר מטורף," ג'ייק הרכין את ראשו קרוב יותר אליי. "את יכולה לדמיין לעצמך מה הוא מסתיר מאחורי המדים?"
ניתקתי את תשומת ליבי מהאוכל שלי ומצאתי את עיניו הכחולות המחשמלות של אית'ן מהצד השני של חדר האוכל. אית'ן קרץ לי והנהן קלות בראשו.
ג'ייק שמט את מזלגו. "כן, הזין שלי קפץ הרגע."
"ג'ייק!"
"איך לעזאזל את מכירה אותו ככה?" הוא שאל אותי, אבל עיניו עדיין היו נעוצות באית'ן.
"אנחנו ידידים," אמרתי כבדרך אגב, זוכרת את היום ההוא היטב. במקור, אית'ן ואני נפגשנו כשהוא תחקר אותי בתחנת האחיות, אחרי התקיפה של אוסקר. הוא היה השוטר שגבה ממני עדות.
עכשיו הוא היה איש הביטחון של דולור, וביום שבו אוֹלִי הלך ממני, אית'ן אסף אותי מהמסדרון. נשא אותי החוצה וחיבק אותי עד שיצאתי מהמצב הנפשי שבו נתקעתי. ההסבר היחיד שלו אז היה שהוא לא רצה שמישהו יראה אותי ככה. הוא לא רצה שישלחו אותי בחזרה אל המחלקה הפסיכיאטרית. אית'ן ישב בשקט לידי עד שהיום הפך ללילה, וכשכבר לא נותרו לי דמעות.
"ידידים?"
"כן, ידידים. הוא היה זה ששכנע אותי לפתוח קבוצת תמיכה." העברתי את מבטי בחזרה מאית'ן אל ג'ייק, וחיוכו הלא מאמין של ג'ייק לא ירד מפניו. הצבעתי במזלג שלי על המגש שלו. "לא משנה, תאכל את ארוחת הערב שלך."
"הייתי ממש מעדיף לאכול משהו אחר."
"האם זה לא ג'ייק־האשך," ברייה התערבה, מתיישבת לצידי.
"אני מעדיף "ג'ייק־השור," ג'ייק גיחך, "השור הזועם."
"היית מת," צחקתי.
ברייה וג'ייק החליפו ביניהם סיפורים על הרפתקאות הקיץ כשסיימנו את ארוחת הערב שלנו. לשמוע את ברייה מתפארת בתוכנית שלנו גרם לי לחייך. עיניה נדלקו בכל פעם שדיברה על התוכניות שלה לשנה הקרובה. אם אוֹלִי היה כאן כדי לראות את השינוי שחל בה, הוא היה מרגיש התעלות. כמובן שלקחתי על זה קצת קרדיט לעצמי.
"אז אנחנו הולכים לחדר של איזה בחור חדש, כדי לראות מיהו ומהו," ג'ייק הסביר, מרים את המגש שלו. "את באה, ברייה?"
ברייה הנהנה כשסיימה את המיץ שלה, ואז השליכה אותו אל פח האשפה הקרוב ביותר.
כשעשינו את דרכנו החוצה מחדר האוכל, אית'ן סימן לי בראשו.
"מייד אגיע," קראתי לעבר השניים.
"ג'ייק תומסון, הוא משנה שעברה, נכון?" אית'ן שאל, בעודו מביט ישר קדימה וידיו אוחזות חזק בחגורה שלו.
הכרתי את אית'ן כבר שבעה חודשים. במהלך הקיץ, יצרנו בינינו חיבור יוצא דופן, שאסור היה לאף אחד לדעת עליו. הוא התחיל לגונן עליי יותר מדי, ולפעמים האמנתי שאית'ן השתמש בי כתחליף לקשר שהיה לו פעם עם אחותו, לפני שהיא מתה. בפעמים האחרות, לא הייתי בטוחה כל כך. אית'ן שינה כיוון כל הזמן. הוא התייחס אליי כמו אל ילדה, אבל גם הביט בי בעיניים כחולות משתוקקות. היה קשה לפענח אותו, ותמיד הוקסמתי ממנו ומדרכי ההתנהלות שלו.
אית'ן היה אתגר, מקרה שקשה לפצח.
אבל אני הייתי נחושה להבין אותו.
"ג'ייק תומסון הוא בלתי מזיק, אית'ן."
אית'ן הרכין את ראשו, ולרגע קצר, עיני הקרח הכחולות שלו פגשו את מבטי, ולאחר מכן חזרו אל חדר האוכל שמולו.
"אף אחד הוא לא בלתי־מזיק, ג'ט," הוא לקח נשימה ושינה את תנוחתו. "אל תהיי תמימה. יש הרבה בחורים חמקמקים כאן בבית הספר. אני לא יכול לשמור עלייך כל הזמן."
"מעולם לא ביקשתי ממך לשמור עליי."
"בסדר, אז את לבד הלילה." זרועותיו היו שלובות על החזה, והעצבים שלי היו מתוחים עד הקצה.
"בסדר."
"בסדר."
גלגלתי עיניים והלכתי משם. אחר כך עברתי לריצה קלה, כדי להדביק את ג'ייק ואת ברייה.
"אסור לרוץ במסדרונות," אית'ן קרא, וסרקזם נוטף מקולו. חיוך איטי עלה על פניי מהידיעה שאית'ן הסתובב כדי לצפות בי, וגם לא האטתי, כי עדיין הייתי הפרועה המרדנית.
זו הייתה מערכת היחסים שלנו: הוא הכה בי באמצעות הערות כאלה, אבל עיניו סיפרו סיפור אחר. למרות שאית'ן אף פעם לא חייך, הוא היה הראשון שעזר לי לגלות את החיוך שלי, אחרי שאוֹלִי עזב. את שארית הסמסטר האחרון ביליתי בתוך ערפל, אבל אית'ן שלף אותי החוצה. אם לא הייתי פוגשת את אוֹלִי, יכולתי בקלות להתאהב באית'ן, למרות שהוא התייחס אליי כמו אל אחות קטנה. אבל כן פגשתי את אוֹלִי, ולעולם לא יהיה מישהו אחר.
"זו הדלת הנכונה?" ג'ייק שאל כשהתקרבתי אליהם מהאגף השני.
"כן... זאת... זאת הדלת," התנשפתי כשידיי על ברכיי.
ג'ייק הסתכל עליי בעיניים רחבות. "וואו, ילדה. את באמת צריכה לעשות יותר ספורט. היית בכושר מעולה כשאוֹלִי היה כאן."
ברייה צחקה.
אני לא.
ג'ייק הניף את זרועו על כתפי, "נו, קחי את הדברים קצת יותר בקלות."
הדלת שמולנו נפתחה, ושלושתנו הזדקפנו מייד. גבר גבוה יותר ממטר ושמונים סנטימטרים, היתמר מעלינו, שיער שחור ארוך, קצת מעל הכתפיים, ותנוכי אוזניים שמוטים בשל העגילים הגדולים, כך הנחתי. העור החיוור של הבחור זהר על רקע הבגדים השחורים שלו, והשפתיים שלו היו מושלמות. עיני קרח כחולות פילחו את שלושתנו בין ריסיו השחורים הארוכים. "אפשר לעזור לכם?"
"אה... אממ... כן..." ג'ייק דחף את כתפי כדי שאסייע לו בזמן שהוא עצמו נכנס למצב היפנוטי.
"אני מיה. אלה ג'ייק וברייה. רק רצינו להגיד לך ברוך הבא לדולור." מאחר שהייתי חדשה בכל העניין הזה של קבלת הפנים, ניסיתי לזכור איך ג'ייק ואליסיה עשו את זה, כשהופיעו בפתח הדלת שלי ביום הראשון. "אתה רוצה להיות חלק ממסיבת הרחמים שלנו?"
הבחור בעל השיער השחור הרים גבּה. "מסיבת רחמים?"
"טוב, לא. זאת הייתה בדיחה. אתה מבין, כשאני הגעתי לכאן —"
ברייה תקעה את עקבה בתוך כף רגלי כדי להשתיק אותי. "מה שהיא מתכוונת להגיד זה שאם אי פעם תרצה לעשות חיים, תודיע לנו."
"אה, לעשות חיים? מה גורם לכם לחשוב שאני בדיכאון?"
ברייה התנדנדה על עקביה והעבירה את אצבעהּ על שפתה. הייתה לה תשובה לזה. "אני מניחה שיש רק דרך אחת לברר. יום שישי. תפגוש אותנו אחרי ארוחת הבוקר."
הוא רכן קדימה והניח את כף ידו על משקוף הדלת. "בבוקר?"
"זה... זה סוג של אירוע שנמשך כל היום," ברייה גמגמה.
נהדר, היא התחילה להילחץ. היה לי את ג'ייק מימיני, שעדיין היה בהלם והזיל ריר, ואת ברייה, ששכחה איך להשתמש בקול שלה.
"איך קוראים לך?" שאלתי.
עיניו הכחולות־בהירות של הבחור שחור־השיער החליקו לעברי.
"ג'וד."
"נתראה ביום שישי, ג'וד," אחזתי בשני בני אדם חסרי ישע שעמדו לידי וגררתי אותם מהדלת שלו. "אתם שניכם צריכים להתאפס," לחשתי כשהתרחקנו לפחות שלושה מטרים משם. הסתובבתי אחורה וראיתי את ראשו של ג'וד מציץ מתוך משקוף הדלת, ושפתו התעקלה כלפי מעלה.
"קל לך לומר. את מסתכלת רק על הבחור היחיד שלא נמצא פה," ברייה דיברה לבסוף אחרי שהתאוששה מעילפון החושים שג'וד גרם. "אוֹלִי לא יחזור, מיה. עברו שבעה חודשים. הגיע הזמן ליהנות קצת."
"את מתכוונת להגיד לי שמיה לא... כבר שבעה חודשים?" הבעת פניו של ג'ייק הייתה המומה לגמרי.
"גם ברייה לא," עניתי, ועיניי מפלחות אותה כמו פגיונות.
"לי יש סיבה טובה, אני עדיין מסתגלת," ברייה אמרה בקול מתגונן.
ומייד, רגש אשמה שטף אותי על כך שהזכרתי את זה. ברייה עדיין ניסתה להתאושש ממה שקרה בערב ראש השנה החדשה, אבל אני הייתי גאה בה על כל מה שהצליחה להשיג מאז. "למרות שג'וד הוא בדיוק מה שאני צריכה כדי להגיע להתאוששות מלאה."
***
אני פונה מעבר לפינה, עומדת פנים־אל־פנים מול קיר נוסף של ספרים המגיע עד לתקרה. צבעי הכריכות שלהם מתערבבים יחד, והראייה שלי מיטשטשת, כשאני נעה במעגלים, מחפשת דרך החוצה. אין שום דרך החוצה.
אני עוברת במבוך, ליבי הולם בתוך אוזניי וכואב לי לנשום. הרגע שבו אפסיק לרוץ יהיה הרגע שבו ארים ידיים. אני יודעת את זה. ואני ממשיכה לרוץ.
"אוֹלִי, אני לא מצליחה למצוא אותך!" אני זועקת, ראשי מסתובב לכל הכיוונים. אני רואה רק ספרים, עשרות ספרים סוגרים עליי. "תקרא לי!"
הספרים צוחקים עליי, לחישות מקניטות מגיעות מדפיהם. המילים שלהם נכרכות סביב קנה הנשימה שלי. כל מעבר שאליו אני רצה נהיה צר יותר ויותר, מדפים נסגרים, ולפני שאני שמה לב מה קורה, אני נאלצת להידחק בין המעברים.
רגליי כושלות וגופי קורס על הקרקע. אני שומטת את ראשי לתוך ידיי כשחושיי מבשרים על תבוסה.
"תתעוררי!"
עיניי נפקחו באחת, וראיתי מישהו רוכן מעל מיטתי וידו על כתפי. "אוֹלִי?"
הלסת שלו התקשחה. "אית'ן."
"אית'ן..." חזרתי אחריו באנחה, ממצמצת במהירות. זיעה נקוותה ביני לבין הסדין, ושערי נדבק אל פניי. בעטתי את הסדין העליון מעליי. החדר היה חשוך, אבל הצלחתי לראות את הצללית של אית'ן שהספיק להתיישב לידי על קצה המזרן. הוא העביר מגבת קרה על פניי, כמו שעשה בכל פעם אחרת באמצע הלילה. "אמרת שלא תבוא יותר."
אית'ן שתק, אסף את שערי ביד אחת והסיט אותו מצווארי. המגבת הקרה על העורף שלי הרגיעה את קדחת סיוטי הלילה שלי.
"להתעלם מהצרחות שלך זה עינוי," הוא מלמל.
סיוטי הלילה שלי הגיעו בכל לילה מאז שאוֹלִי עזב, ורק לעיתים רחוקות הצלחתי להיזכר במה עסקו, אבל במשך שבעה חודשים, אית'ן היה זה שהוציא אותי מהם.
הנשימה שלי התייצבה, והתגלגלתי והבטתי באית'ן כשהעביר את המגבת על צווארי ועל עצם הבריח שלי. הוא מעולם לא נגע בי בידיו החשופות, רק מגבת הידיים הקרירה שתמיד הייתה מוכנה מראש אצלו.
ובכל לילה הייתי זקוקה לה.
אבל הלילה, הייתי זקוקה לעוד.
לאט־לאט, אצבעותיי התקרבו אל אצבעותיו שעל גבי המגבת הרטובה. המוח שלי דהר, ולא ידעתי מה אני עושה, אבל גופי היה רעב למקור של נחמה פיזית. אוֹלִי לא היה כאן, והייתי נואשת. המחשבות הבלתי הגיוניות שלי הסתחררו, במחשבה שידיו של אית'ן יוכלו לרפא אותי מהאובדן. או שאולי הייתי פשוט צריכה שמישהו יחבק אותי, כי כשעיני נעצמו, הכאב צף ועלה. אוֹלִי לא היה כאן כדי לקחת אותו ממני, אבל אית'ן כן היה.
אית'ן לא זז. הוא קפא. הוא הבין מה עלול לקרות. עיניו נשארו על עיניי כשהעביר את ידו על פניי. עצמתי את עיניי כנגד עורו החמים. זה לא היה דומה לידו של אוֹלִי, אבל זה היה מנחם, בדרכו. פלטתי נשיפה, החזקתי את ידו שם וחיכיתי.
אית'ן ליטף את לחיי באגודלו, ופלט נשיפה קטנה משלו. כשפקחתי עיניים, מצאתי אותו שוב. "בבקשה, אל תעזוב אותי," אמרתי בהשתנקות. "תישאר איתי רק עוד קצת. עד שאירדם בחזרה?"
פיו של אית'ן נמתח לפס צר כשסילק עוד קווצות שיער מפניי, אבל עיניו לא עזבו לרגע את עיניי. "אל תכניסי אותי למצב הזה."
הוא הסיר את ידו והסיט את עיניו.
ואז הוא נעמד וסידר את חגורתו. נהגתי לפחד מרשרוש המפתחות הזה, אבל הנוכחות של אית'ן החליפה את הפחד. כבר לא התכווצתי כששמעתי את הצליל. עכשיו, התחננתי לשמוע אותו.
אית'ן הסתובב בחזרה להביט בי, ועיניו שוטטו מעלה ומטה על גופי המזיע עד שנחתו על פניי. "אראה אותך בבוקר, ג'ט."
הוא מעולם לא קרא לי בשמי הפרטי, ואף פעם לא הבנתי את זה. התגלגלתי בחזרה במיטתי, וכל אחד מצעדיו לפת את ליבי השבור כבר ממילא, עד שהדלת נסגרה מאחוריו.
אתר ביבוקס הוקם בכדי לאפשר חווית רכישה נוחה ומהירה לקהל חובבי הספרים.
אנו מציעים מגוון ענק של ספרים בקריאה דיגיטלית באפליקציה או במשלוח עד הבית.
