מארז טרילוגיית תישארי איתי
עכשיו, פקחי את עינייך
מיה. זה היה כל כך קרוב, עד שטעמתי את זה – החופש. אבל הדבר היחיד שיכולתי לטעום עכשיו היה הסוף. במשך השנתיים האחרונות, נתתי לכל הכוחות שמבחוץ לנהל את חיי, את רגשותיי, את ראשי. הרשיתי לכולם לשלוט בשאלה מה יהיה העונש שלי על כל הדברים הרעים שעשיתי. נבחנתי ולמדתי את הלקח שלי. שילמתי את חובותיי וסבלתי מספיק זמן. משום שבסופו של דבר, גם מי שקוללה בעבר, ראויה לאושר.
אולי. אינספור פעמים שאלתי את עצמי את השאלה "כמה רחוק תהיה מוכן ללכת?" אבל מעולם, אפילו בחלומותיי הפרועים ביותר, לא חשבתי שאחזור אחורה בזמן, וארדוף אחר רוחות רפאים מהעבר עבור הסיכוי להציל את עתידנו.
לכן, מבחינתי, אין שום גבולות כרגע.
אני אחצה את הזמן, את העולם ואת ערכי המוסר שלי.
כן, אפילו אבגוד בעצמי.
אז בתשובה לשאלה כמה רחוק אהיה מוכן ללכת, אני משיב שהתשובה לכך תמיד הייתה פשוטה.
אני אלך נצח, ועוד יום מעבר לעצב.
פרולוג
"המדד הגדול ביותר לאדם
הוא מהו הדבר הבא שהוא עושה
אחרי שהכל נלקח ממנו."
אוליבר מאסטרס
אית'ן
לפני שבעה חודשים - ספטמבר
היו לי שלוש שעות.
בהתחלה, באתי לכאן עם מטרה אחת בלבד, אבל דחיתי אותה. מיה הפכה להסחת דעת, או אולי למושיעה, תלוי איך אתם מסתכלים על זה.
בכל מקרה, לא יכולתי לבזבז עוד יום נוסף.
זאת היתה שעת ערב מאוחרת, וכולם כבר היו אמורים להיות בחדריהם.
במשך חמש־עשרה דקות, עמדתי מול מראה בחדר אמבטיה ריק בקומה השלישית, כשהמצפון שלי נותר היכן שהוא על הרצפה — היכן שמיה הייתה כרגע. קיוויתי שהיא הייתה בחדר שלה, אבל היה לה הרגל לשוטט, להכניס את עצמה לצרות.
היידן צ'רלס לא חש שום חרטה. שום חרטה. היידן התהלך במסדרונות האלה, כאילו שהייתה לו זכות על כל אריח שיש שהונח מולו. הוא התנהל בחייו כאילו ששום דבר לא קרה. אבל משהו כן קרה. היידן צ'רלס היה אחד מחמשת הגברים שלקחו את חייה של אחותי, ליבי. צפיתי בבחור ובדקתי אותו בשבעת החודשים האחרונים. הוא לא הסתיר את עצמו אחרי שרצח את אחותי. היידן התעורר, אכל ארוחת בוקר, הלך לשיעורים, שיחק קלפים בגינה וחי כאילו שליבי מעולם לא הייתה קיימת. כאילו שהוא לא לקח חלק במותה.
כשנעצתי את מבטי בעיניי במראה, ליבי התקשח עם כל שנייה שחלפה. זעם מילא את המקומות שבהן אחותי הייתה פעם, והתחושה הייתה קרה יותר, כבדה יותר ונוקשה יותר בקצוות.
הזעם כילה אותי, איים עליי, הציק לי. הזעם הזה שינה אותי, וכבר מזמן נשכח האדם שהייתי פעם. כל מה שהכרתי היה הזעם הזה, ושכחתי איך זה היה בלעדיו.
ואז מצאתי את ליבי בתוך עיניי. "תעזוב את זה," קולה זמזם בתוך ראשי, אבל לא הייתי מסוגל לעזוב. המפלצת שבתוכי הייתה רעבה, לחשושי ה"טיק־טוק" התגברו, הטביעו את קולה המתוק של ליבי.
טיק־טוק.
השקית שנחה ליד נעליי, על הרצפה המלוכלכת של חדר האמבטיה, הכילה את כל מה שהיה דרוש לי כדי לבצע את העבודה. במשך שנה, תכננתי. להיידן הייתה אימא, אבא בכלא, אחות קטנה וגולדן רטריבר בשם פונצ'ו. שום דבר שעשיתי לא נעשה כלאחר יד. הייתי מודע היטב לחיים שעמדתי לגזול מהעולם הזה. מהמשפחה.
הייתה לו אחות קטנה, לעזאזל. הוא היה צריך לדעת. ואלוהים? נתתי לו למעלה משנה לתקן את הדברים. או שאלוהים העלים עין או שהוא חיכה שאני אעשה בשבילו את העבודה.
התרחקתי מהכיור, זקפתי את גבי ואז הרמתי את תיק הספורט השחור באגרופי.
טיק־טוק.
הבגדים שלי התמזגו עם המסדרונות החשוכים. חולצה שחורה, ג'ינס שחורים, נעליים שחורות. נפש שחורה. עם כל צעד שעשיתי לעבר האגף השני, הלב שלי הזהיר אותי, אבל הקארמה שרה את שירהּ המתוק שוב ושוב, והייתה רק דרך אחת, שבה יכולתי להרגיע את המפלצת.
זה היה מוכרח להיות הלילה.
ג'רי היה האחראי על האגף הזה, אבל פעם בשבוע, הוא זיין את רונדה במשרד שלה בתחנת האחיות מאחורי דלתות נעולות. הסיבה היחידה שידעתי על כך הייתה כי הוא היה קצת פטפטן בחדר המנוחה, וזה לא הגיע לרונדה. אבל לא באתי לכאן כדי לרכוש חברים.
כשג'רי עסוק, והמסדרונות ריקים, לא נותר לי הרבה זמן.
סחבתי תג כללי של איש ביטחון ממשרד הדיקן, כזה שלא מקושר לאף שם, וסרקתי את הכרטיס לחדר של היידן. לקחתי נשימה עמוקה ופתחתי את הדלת.
היידן לא ציפה שהמוות יקיש לו על הדלת, נכון?
"מה לעזאזל?" היידן צעק, והתיישב במיטה שלו. עיניו הכהות והמבולבלות שוטטו על התלבושת השחורה שלי. הוא ניסה בו זמנית להבין מי אני ומדוע אני פולש לחדר שלו. אבל לפני שהיידן הספיק לעמוד, פוצצתי את הבחור. תקעתי לו ברך בחזה וכרכתי את אצבעותיי סביב גרונו.
"שלוש שאלות, ואתה תהיה ישר איתי," פקדתי באוזנו כשהוא נאבק בי. הוא לא יכול היה להתחרות בגודל שלי, במפלצת שבתוכי ובאדרנלין שזרם בוורידיי. "אני אדע אם אתה משקר," עיניו של היידן בלטו מחוריהן כשהוא ניסה להתפתל ולהשתחרר ממני. ידעתי כמה אוויר להשאיר לו, והידקתי את אחיזתי.
המכור לסמים הזה היה בדולור כבר שלוש שנים, בשל ירי וסחר בסמים. רוב הסטודנטים הגיעו לכאן למשך שנתיים, אבל למרבה מזלי, הבחור הזה לא הצליח לעבור לשנה הבאה. היידן היה בן עשרים עכשיו, כבר לא ילד. גברים היו צריכים לקחת אחריות על מעשיהם. "אוליביה — אנסת אותה?"
היידן הניד בפראות בראשו וניסה להגיע אל פניי. פניו הכחילו, אבל הייתי מספיק רחוק, כך שהוא לא יכול היה להגיע אליי. המוות לא היה זר לי, וזה לא היה מעשה הרצח הראשון שלי. זרועותיי לפתו אותו בלפיתת מוות, אבל השארתי לו קצת אוויר, כדי שיוכל לדבר, והוא השתנק בניסיון לנשום.
"מי זאת אוליביה לעזאזל?"
"ליבי," גנחתי. "תענה לי."
"כולם זיינו את הזנזונת הזאת," היידן פלט במבט משועשע, והוכיח, פעם נוספת, איך הוא ראה נשים. "לא הייתי קורא לזה אונס כשהיא שכבה שם ולקחה את זה, כמו אלופה."
המפלצת בתוכי חשפה את שיניה, והייתי צריך לשבור לו את הצוואר באותו רגע. זה לא היה דורש הרבה מאמץ, בהתחשב בכך שכבר לפתּי את גרונו. אבל היו לי עוד שאלות בשבילו, והייתי זקוק לעוד תשובות.
שחררתי יד אחת, הכנסתי אותה לתוך כיסי, פתחתי את אולר הכיס והנפתי את הקצה החד מעל עינו של הבחור. "הרגת אותה?" למרבה ההפתעה, קולי נשאר רגוע, והמילים שלי היו ישירות, אבל לא הצלחתי להסתיר את הרעד הקל בידי שאחזה באולר.
תנועותיו של היידן פסקו תחת אחיזתי, ופחד מילא את עיניו הדומעות מתחת לקצה הלהב. התוכנית לא הייתה לתקוע בו סכין. זה היה רק אמצעי לקבלת התשובות שהיו דרושות לי כדי להצדיק את מה שעמדתי לעשות.
"תגיד לי את האמת המזוינת."
"אני לא מלשן," הוא צפצף בנשימה צרודה.
"תלית את אחותי הקטנה?" הצער וכאב הלב איימו להופיע, מסכנים את סבלנותי. ידי רעדה סביב האחיזה ההדוקה בסכין, מוכנה לחרות את שמה של ליבי על פניו, כך שמת או חי, הוא לעולם לא ישכח את מה שעשה — כך שכולם יֵדעו מה הוא עשה.
"דרוּ!" היידן מיהר לומר, כשהלם ההבנה הכה בעיניו.
"דרוּ היה זה שעשה את זה."
המפלצת שבתוכי צחקה למשמע החוצפה שלו. טומי, החבר של ליבי, הרג את דרוּ, והיידן ידע שיהיה קל יותר להשליך מתחת לגלגלי האוטובוס את האדם האחד שלא היה כאן כדי להגן על שמו.
"בוא ננסה את זה שוב..." כבר ידעתי את השמות. כשביקרתי את טומי בבית הסוהר, הוא נתן לי רשימה של חמשת הבנים שאנסו אותה באונס קבוצתי. דרו, היידן, צ'אד, ויליאם וליונל. אבל הייתי זקוק לווידוי של היידן. רציתי לשמוע אותו אומר את זה. "רצחת את ליבי?"
היידן עצם את עיניו, ואז פקח אותן ונעץ בי את מבטו הכהה. "אתה רוצה שאספר לך איך צפיתי בליונל ובדרו חונקים אותה? איך הפנים המנומשות שלה הפכו להיות כחולות, ואיך הזרועות שלה צנחו? איך עזרתי להרים את הגופה שלה כדי שליונל יוכל למשוך את הסדין סביב צווארה? איך היא הייתה כבר מתה, עוד לפני שהיא עפה? אתה חושב שאני באמת אודה במשהו כזה? אתה תצטרך להרוג אותי לפני שהתחת שלי ילך לגיהינום הזה שנקרא כלא."
הווידוי העלוב שלו ערפל את ראייתי והכניס אותי להלם זמני. תמונות לא רצויות של אחותי הקטנה נלחמת על חייה, בזמן שהיא מותקפת על ידי חמישה בחורים גדולים ממנה פי שניים, הופיעו מאחורי עיניי העצומות.
אחרי שלקחתי נשימה, פקחתי שוב את עיניי. "שאלה אחרונה, היידן," קולי רעד, ונדרש ממני הכול כדי לא לנעוץ את הסכין בעינו, "אתה מצטער על מה שעשית?"
"מצטער?" הוא צחק. "זה היה היא או אני. בחרתי בעצמי."
שלוש תשובות. זה כל מה שהייתי צריך לשמוע לפני שאשלח את התחת של היידן לגיהינום, אבל לא לאותו גיהינום שהוא התייחס אליו.
המפלצת שלטה בפעולות הבאות שלי, כאילו שעזבתי את גופי וצפיתי מפינת החדר, עומד מהצד. הוצאתי את המחט והזרקתי סוקסיניל כולין לתוך הווריד שמאחורי אוזנו. ואז, התנועות היחידות שהוא יכול היה לשלוט בהן היו תנועות עיניו. והפעם, הגוף שלו הוא זה שחדל לנוע תוך שניות. האימה בעיניו הכהות התרוצצה סביב. הוא לא יכול היה לזוז, ולא יכול היה לדבר. היידן צ'רלס סוף־סוף הבין את הפחד שליבי עברה ברגעיה האחרונים - חוסר ישע, כשהמוות נראה באופק.
תליתי אותו בחדרו ולא נשארתי לראות איך חייו הולכים ואוזלים. הגיע לו למות לבד, ואם הוא יצליח להימלט, התרופה תחנוק אותו בכל מקרה. ראיתי את התהליך הזה בעבר. התנסיתי איתו, אם כי אף פעם לא עשיתי שום דבר לא ביסודיות.
אוטומטית, רגליי נעו לאורך האגף, רגל אחת לפני השנייה, במעלה המדרגות, עד שהגעתי אל המקלחות. רק כשהדלת נסגרה מאחוריי קרסתי על הרצפה. כל גופי רעד, וידיי הקטלניות רעדו מולי. בדקתי אותן, מבועת ונגעל מעצמי. תחושת בחילה עלתה בי כשרגשותיו האחרונים של היידן שבו ועלו בראשי. ניסיתי לקום, נשענתי על קיר האריחים, אבל רגליי לא הצליחו לזוז, והבחילה טיפסה במעלה גרוני. מתנשף, ובעיניים צורבות, התנודדתי הצידה והקאתי על רצפת חדר האמבטיה.
רצח לא היה דבר חדש עבורי. כבר הרגתי בעבר, וזה אף פעם לא נעשה קל יותר.
המפלצת הייתה שקטה, מלאה. אבל, לא ייקח זמן רב עד שהמפלצת הארורה תחזור כדי לדרוש עוד.
זה היה רק עניין של זמן.
נדרשו לי כמה דקות, כדי לצלוח את ההלם הראשוני של ההתפרקות. קרצפתי את ידיי עד זוב דם. רציתי לקלף מעצמי שכבות עור. התקלחתי, צחצחתי שיניים ולבשתי בחזרה את מדי איש הביטחון שלי, חוזר שוב ושוב על התוכנית בראשי.
הכנתי תוכניות לקראת הרגע שבו אעזוב את דולור. היכן אשהה, כסף, דרכון, דברים שפושעים רגילים הנמצאים במנוסה מתכננים, כדי לא להיתפס. כבר אמרתי לדיקן שאחרי התפקיד הזה, אני עוזב את המדינה ולא חוזר. וידאתי שאף אחד לא יבוא לחפש אותי, ושאף אחד לא יצמיד לי את מקרי המוות האלה — שום זכר לאית'ן סקוט, אבל מעולם לא תכננתי מה ארגיש אחרי שאקח חיים של מישהו.
מי אני שאשחק את תפקיד האלוהים? למה הרגשתי חרטה בגלל הממזרים החולניים האלה? למה זה הפך לי את הבטן במקום לגרום לי להרגיש טוב יותר?
את זה, לא תכננתי.
חזרתי לקומה השנייה, הממהרים לארוחת הערב חלפו על פניי. הזמן נע קדימה, ואף אחד לא הבחין בכלל שהיידן צ'רלס לא הגיע לחדר האוכל. חלפתי מעבר לפינה ומצאתי את עצמי פנים אל פנים עם זיק.
מלבד לינץ', זיק היה כאן הכי הרבה זמן. אחיו של טומי.
זיק בחן אותי מרחוק, מבטו הפראי משוטט ומנסה לפענח אותי. "זיק," לחשתי, מרגיש כאילו נתפסתי באמצע מעשה, אך יודע שלא ייתכן שהוא יודע מה עשיתי. עדיין חששתי שהוא יצליח להיכנס לי לתוך הראש ולצפות בזיכרון הפשע שלי מתנגן שם.
בכל פעם שעיניו ננעלו על עיניי, הרגשתי חשוף. "הכול בסדר, חבר שלי?"
זיק הביט בי במבט עצוב ונשף לפני שהנהן. הילד היה מסוגל לדבר, אבל בחר שלא לעשות את זה. הוא נהיה אילם מאז שמצאו אותו על המדרגות של דולור. בתיק שלו נרשם שיש לו אילמות סלקטיבית והפרעת עיבוד חושי, עקב חרדת נטישה חמורה כשהיה ילד. הפעם היחידה שדיבר הייתה אל טומי. כשביקרתי את טומי בכלא, הוא ציין שכשהם היו ילדים, זיק נהג להשתמש בו כמחסום כנגד העולם שסביבם. טומי תמיד דיבר למען זיק, וכשהשניים היו בנפרד זה מזה, החרדה של זיק רק התגברה. טומי מצא את זיק אחרי שנים של חיפוש, והכניס את עצמו לדולור, כדי להוציא משם את אחיו. טומי הכזיב את זיק.
טומי ואני היינו דומים בהרבה מובנים.
זה שהכזבנו את האחים שלנו היה אחד המובנים האלה.
רצח היה עוד אחד.
ניסיתי להתקרב אל זיק למענו של טומי, אבל זיק נתן רק לאנשים מעטים להיכנס. מיה ומאסטרס היו השניים היחידים, מלבד טומי, ומעולם לא הבנתי מה זיק מצא בהם. אבל הוא ראה משהו. אולי מיה הקלה את החרדה שלו באותו אופן שבו היא הרגיעה את המפלצת שלי.
אחרי ארוחת הערב, נשארתי בעמדה שלי במקלחות. המילים האחרונות של היידן הדהדו בראשי, ואחזתי בחגורתי בניסיון להרגיע את עצביי. באופן אינסטינקטיבי, עיניי מצאו את מיה מהצד השני של החדר, מחפשות הקלה. ראיתי איך היא מאבדת ריכוז כשהחבר שלה, ג'ייק, דיבר איתה.
מיה עשתה זאת לעיתים קרובות, והלוואי שהייתי יכול לראות את מחשבותיה כשהלכה לאיבוד כך בתוך ראשה. האם גם היא תכננה להרוג אנשים, כמוני?
האם גם היא הייתה חולה? האם כעסה? מה היה שמה של המפלצת שלה?
קולו של לינץ' הדהד באינטרקום, קוטע את מבטי בנערה שהמפלצת שלי חשקה בה. לא נדרש זמן רב עד שמישהו מצא את הגופה של היידן ועד שהקמפוס הוכנס לעוצר. הבטתי בשעוני. בדיוק בזמן.
אבל אם חשבתי שהחלק הקשה ביותר עבר, הוא לא. כשנאלצתי לראות את הנזק שחוללתי במו ידיי החשופות, כשחזרתי אל החדר של היידן, הבחילה חזרה. אם חשבתי שאין סיכוי שאוכל לשנוא את עצמי יותר מאשר שנאתי אחרי שהכזבתי את ליבי, זה היה שקר. כשראיתי את היידן תלוי בחדרו, זה גרם לי לשנוא את עצמי עוד יותר. באופן בלתי נמנע, השנאה כלפי עצמי רק תגדל, כי עדיין לא סיימתי.
רק התחלתי.
בשעה שלוש לפנות בבוקר, הייתי חופשי ללכת לאגף שלי, בחזרה אל מיה. רציתי לשכב לצידה ולהשתמש בה כדי לרכך את הזעם, את הבושה ואת רגשות האשמה, כמו שהיא עשתה פעמים רבות לפני כן. כשנכנסתי לחדר שלה, מצאתי אותה ישנה. סוף־סוף, ישנה בשלווה אחרי הסיוטים שלה. רציתי להטביע את עצמי באותה שלווה. רציתי שהיא תעטוף את המפלצת המזוינת הזאת בתוך השמיכה המרגיעה שלה, ותרדים אותה.
הסרתי את החגורה ואת החולצה שלי ושקעתי לצד גופה הקפוא כדי לחמם אותה. מיה הייתה תמיד קרה. היא הייתה משוכנעת שהיא נולדה רק עם חצי נשמה.
"אוֹלִי," מיה לחשה, ולמרות שכאב לי לא להיות זה שהיא צריכה, עדיין הייתי זקוק לה ממניעים אנוכיים. זה היה אמור לגרום לי לחוש אשמה, כשידיי הרצחניות משוטטות על עורה הקריר המשיי, אבל לא הרגשתי כך. מיה התעוררה וניסתה לגרום לי לדבר על מה שמטריד אותי, אבל לא הצלחתי למצוא את זה בתוכי. הייתי אדם שבור בעל כוונות רעות.
ברגע זה, כל מה שהייתי צריך זה את דממת הלילה ואת הגוף הכמעט עירום שלה כנגד גופי. כל מה שהייתי צריך זה את העמדת הפנים הזאת שרוצים גם אותי, ושהסערה שלה תרגיע את הסערה שלי. מיה הפכה את המפלצת שלי לחיית מחמד. לידה, המפלצת הקשיבה.
כמו בכל לילה אחר מאז הפעם הראשונה שהיא הכניסה אותי למיטה איתה, חיכיתי עד שהיא שוב נרדמה, ואז לקחתי. העברתי את אצבעותיי לאורך הצללית שלה, וספגתי את מה שהיה לה. למיה לא היה אכפת, או שלפחות היא מעולם לא ציינה שום דבר. עמוק בתוכי, ידעתי שמאסטרס הוא זה שהיא רוצה, אבל גם מיה השתמשה בי. זה מה שעשינו. זו הייתה מערכת היחסים שלנו. הזנו זה את זה בדרך היחידה שהבנו.
תוך זמן קצר, מיה שוב נרדמה. נשימותיה הרכות הפנטו אותי למצב של שלווה מתוקה. ידיי עשו את מסען מהבטן שלה אל ישבנה, מושכות אותה קרוב אל חזית גופי, כדי לנשום לתוכי את ניחוח הפרחים הטבעי שלה.
למרות מה שנאמר בתיק שלה, מיה הייתה פשוט שובת לב.
הנשימות הרדודות שלה פגעו בצווארי, כשהחזה שלי עלה כנגד שדיה. "את תסלחי לי, מיה?" שאלתי, בידיעה שיום אחד אנטוש אותה, אזיין אותה או אהרוג אותה.
"ממהמ," היא המהמה חצי־ישנה.
הייתי סוטה חולני. סוטה חולני רצחני.
למיה היה מה שרציתי, ובכל לילה, לקחתי את זה.
פשוט לא הבנתי שזה יהפוך להתמכרות, עד שכבר היה מאוחר מדי.
פרק ראשון
"העולם הזה זקוק ליותר נשים
שעמוד השדרה שלהן ננשך על ידי אומץ לב,
ויותר גברים,
שהלבבות שלהם נושקו על ידי חסד עדין."
אוליבר מאסטרס
מיה
שבעה חודשים מאוחר יותר — יום השחרור
זה היה אמור להיות קל לחשכה להשתלט. קל באופן מטריד, בהתחשב בכך שהיו לי כל האלמנטים הנדרשים, כדי לגרור אותי לשם.
למה לא מצאתי את עצמי שם הפעם? מדוע, אחרי כל הזמן הזה, רציתי לברוח מהתהום השחורה הקודרת, כאשר לפני כן הרשיתי לעצמי לטבוע בתוכה?
מחשבות על אוֹלִי המשיכו להעניק לי תקווה. ידעתי שהוא שם, עומד בתוך האור, מחכה לי. עצמתי את עיניי ודמיינתי אותנו שם — השמש תלויה גבוה, עוברת מעל שדות פרגים, הסטן האדום של עלי הכותרת מדגדג את קרסולינו. זה היה חמים, בטוח וטוב יותר מן המציאות הזאת.
אבל זה היה מפלט זמני, ואלוהים יכול היה לסכן כמה שירצה את אוֹלִי ואת העתיד שחלמנו עליו, ממש אל מול עיניי. זה היה עינוי אכזרי, לתת לי את כל מה שמעולם לא ידעתי שאני רוצה, רק כדי לקחת את הכול ממני. איך הוא העז לבחון את כוחי? האם הוא לא ידע שאני לא מושיטה יד הפעם?
פשוט לקחתי את זה.
במהלך השנתיים האחרונות, הנחתי לכוחות חיצוניים להכתיב את חיי, את תחושותיי, את ראשי. הרשיתי לכל האחרים לתפוס שליטה על השאלה מה יהיה העונש שלי על כל העוולות שגרמתי.
תודה אלוהים שאתה בוחן אותי. למדתי את הלקח שלי.
סבלתי מספיק. שילמתי את חובותיי.
ובסופו של דבר, אפילו הארורים־לשעבר היו ראויים להיות מאושרים.
הדבר האחרון שזכרתי לפני שהכול החשיך היה הנעליים הבוציות השחורות שהיו תלויות מלמעלה, כשהראייה שלי הפכה ממטושטשת לשחורה. חשכה מוחלטת.
דמעה זלגה על לחיי, וכשעיניי נפקחו, החשכה שוב קידמה את פניי. אבל לא נתתי לה להיכנס. לא הפעם. התגובה המיידית שלי הייתה לצרוח, אבל הסרט הדביק שהודבק על שפתיי לא רק שמנע את זה, אלא גם יצר אצלי פאניקה, כשנהיה לי יותר ויותר קשה לנשום.
החמצן הפך להיות נדיר ביותר, ואפי צרב. מפרקי ידיי וקרסוליי נקשרו יחד, וזזתי במקומי, זורקת את רגליי המחוברות, אך ברכיי רק הוטחו בקירות שסביבי. לא הייתה כל דרך לצאת. עצמתי את עיניי, ועוד דמעה לוהטת זלגה למטה, כשהחזה שלי בער מחוסר אוויר, והפחד הסתחרר בתוכי, מנסה למשוך אותי אל מתחת לזרם.
אית'ן. זה היה הוא לכל אורך הדרך, אבל למה לא ראיתי את זה קודם? פעם, בעבר, התוודיתי שלאית'ן יש לב כשל מלאך המוות, ובמשך חודשים נתתי לאיש הזה, שחשבתי שהכרתי, להיכנס למיטה שלי, אפילו בלילות שהוא לקח חיים של אנשים. לאית'ן לא היה רק לב של מלאך המוות, הוא היה מלאך המוות הארור לכל אורך הדרך. ואני נתתי לו לגעת בי, נתתי לו להרגיע אותי. אפשרתי לו להיכנס, והרתיח אותי לגלות עד כמה טעיתי לגביו, כשההתנהגות האנושית הייתה הדבר היחיד שהייתי באמת טובה בו, וטעיתי לגמרי לגבי אית'ן.
אית'ן הוביל את הבחורים האלה אל מותם — חיים גנובים — והוא יכול היה לצאת מזה בלי לשלם, אם לא הייתי נכנסת ותופסת אותו באמצע. הוא הביט בי בחזרה בכיתה בקומה השלישית עם הלם מוחלט בעיניו הכחולות המחשמלות. עיניי הביטו בו באימה דומה, לפני שהוא הפיל אותי על הרצפה. "סליחה," הוא אמר שוב ושוב עד שזה הפך להיות הדבר האחרון ששמעתי לפני שהחשכה השתלטה.
רק כשהמכונית נעצרה הבנתי שנעתי במשך כל הזמן הזה בתוך החלל האפל, הקטן הזה. דלת נטרקה, מטלטלת את תא המטען שבתוכו נכלאתי, והדמעות שלי נעצרו באמצע. נשארתי דוממת. חיכיתי לבלתי נמנע.
זה היה זה. אית'ן ינסה להרוג גם אותי.
מעולם לא פחדתי למות. למעשה, המוות פחד ממני. במשך שנים, רקדתי על חבל דק בלי שום דאגה בעולם, מתגרה בגורל המאיים, ולוחשת, "קח אותי, בוא נראה אותך," כשזרועותיי פרושות גבוה לצידי גופי. מתברר שהמוות היה כלבה קטנה ומפוחדת.
אבל זה היה לפני שאוֹלִי נכנס לחיי.
ברגע שאוֹלִי פילס את דרכו פנימה, הוא הפך להיות המרכז שלי. מרכז הכובד שלי. אוֹלִי אהב אותי מספיק בשביל שנינו, עד שלמדתי לאהוב את עצמי בסופו של דבר. למדתי לאהוב את עצמי ואת האדם שצמחתי להיות. לא דולור, לא התרגילים שעשו לי, ולא ההצקות יכולים היו לקחת את זה ממני.
גם אית'ן לא יוכל.
אם המוות לא היה כלבה קטנה ומפוחדת בעבר, אז ללא ספק הוא צריך להיות כזה עכשיו, משום שלא היה מאבק שאיכנע לו. לא הפעם. אני אלחם לא רק למען עצמי, אלא למען אוֹלִי ולמען חיים שלמים איתו.
תא המטען נפתח, ופרץ של אוויר רענן התפרץ אל החלל הסגור שבו הייתי לכודה. השמש הבוהקת אילצה את עיניי להיעצם, והסטתי את ראשי מהאור לרגע, עד שעיניי יצליחו להתרגל.
"הגענו," אית'ן אמר, אבל הפעם קולו היה אדיש. באי רצון, פקחתי עיניים, ותווי פניו של אית'ן התגלו. עיניים חלולות בהו בי, ונלחמתי במילים אל מול הסרט הדביק. לרגע קצר אחד, אית'ן הסתובב וגרד את עורפו, כשכתפיו התקשחו בתוך הטישרט השחורה החלקה. אחר כך הוא הזדקף ופנה בחזרה אליי. "זאת אשמתך," הוא הדגיש, ונשמע יותר כאילו מנסה לשכנע את עצמו ולא אותי. הוא הניד בראשו, פולט נשיפה שבורה, לפני ששתי ידיו הגדולות שלפו אותי מתא המטען והטילו אותי על כתפו.
התפתלתי כנגד הלפיתה החזקה שלו, אבל לא היה לי סיכוי להשתחרר מן האחיזה ההדוקה של אית'ן בחלק האחורי של ברכיי. תוך כדי המאבק, הסתכלתי סביב וראיתי יער עבות סביבנו — קנבס של גווני ירוק וחום. אפילו את השמיים אי אפשר היה לראות מהזווית הזאת. הם היו חסומים על ידי כיפות יער בוגדניות של ענפים ועצים.
העצים נמשכו לאורך קילומטרים, ללא שום סימן לציוויליזציה מלבד שנינו. שום סימן לדולור, לאוֹלִי, או לעזרה כלשהי. רק אית'ן ואני. מלאך המוות והפסיכופתית־לשעבר.
דלת נפתחה בחריקה, ואית'ן נכנס דרכה והצליח לסגור אותה בבעיטה מאחורינו, מוחק את האור מבחוץ.
שוב היה חשוך, ולאוויר הטחוב היה ריח של עובש וריקנות.
לוחות עץ כיסו את כל הקירות, ואית'ן הסתובב כדי לנעול את הדלת, מאפשר לי לראות את כל החלל, שהיה קטן למדי. מטבח עם חלון קטן מעל הכיור ניצב על הקיר האחורי. לידו הייתה דלת אחורית. עוד מסלול מילוט. מימיני, ספה פרחונית מאובקת ניצבה על קיר מלוחות עץ שממולו היה קיר ריק עם דלת פנימית.
לא היה לי הרבה זמן, לפני שהוא הסתובב וחצה בשקט את הרצפות החורקות. חלפנו דרך פתח אחר וירדנו בגרם מדרגות.
לא היה טעם להילחם נגדו, לפחות עד שאוכל להשתחרר מהאזיקים שנקשרו סביב ידיי ורגליי. הם היו הדוקים כל כך עד שחתכו בבשרי, וכל צעד איתם רק צרב עמוק יותר. שימור האנרגיה שלי הפך להיות בראש סדר העדיפויות. אחרי המדרגה האחרונה, אית'ן השליך אותי אחורה עד שגבי פגע במזרן קפיצים ואז נהדף בחזרה ממנו.
הוא פסע הלוך ושוב, מושך בשערו כשנשארתי ללא תזוזה והבטתי בו. החדר היה קטנטן, ללא שום רהיט נוסף מלבד המזרן שמתחתיי. מבטי עבר בין אית'ן לחלון. פיסת קרני שמש זהרה בין שנינו, ושלחה חלקיקי אבק שרקדו בחלל כמו שלג חסר משקל. החלון היה גבוה, מחוץ להישג יד.
"למה, ג'ט?" אית'ן הפנה אליו את פניי, וזרועותיו הונפו באוויר. לחייו זעמו, ועיניו היו מצומצמות. "לא היית חלק מהתוכנית!" הוא צעק ופניו רעדו. דמעה בודדה זלגה על לחיו כשהוא דחף את עצמו עליי. אית'ן קרע את הסרט הדביק מפי, וצרחה נפלטה ממני, נואשת שמישהו ישמע, שאולי העצים ישלחו מסר ברחבי בריטניה, עד שזה יגיע אל אוֹלִי.
אית'ן אחז בלסת שלי ביד אחת, ופניו התקרבו סנטימטרים ספורים אל פניי. "אני לא רוצה לפגוע בך," הייאוש זרם מכל מילה, ועיניו היו כבדות מחרטה. "בבקשה, אל תגרמי לי לפגוע בך. אם מישהו יכול להבין אותי, זו את. את רק צריכה להבין."
אית'ן הצמיד אותי ומנע ממני תנועה, עם תחינה בעיניו, ובהיסוס שחרר את אחיזתו בלסת שלי. עם חלון ההזדמנות, הטחתי את ראשי קדימה ונגחתי בראשו. הכאב העז העיף אותי הצידה עם צלצול בלתי נסבל באוזניי. אית'ן קילל בשקט לפני שדחף את כתפיי כדי להחזיק אותי במקומי. "שחרר אותי!" צעקתי. גרוני היה יבש ומעובה, וגרם לצרחה שלי להפוך ללחישה מלאת דמעות. "בבקשה, אית'ן, לא ראיתי כלום... אני לא אגיד כלום! שחרר אותי."
זה היה נכון. אני לא אגיד כלום. הוא יכול להניח לי לצאת מהדלת, ואני אוכל לשכוח שזה קרה. זה היה מטבעי. גם אם רציתי לשכוח וגם אם לא, למוח שלי הייתה היסטוריה של מחיקת רגעים שהיה לי קשה מדי להתמודד איתם.
למשך שבריר שנייה, חשבתי שהוא ישחרר אותי. אבל אז משהו נחת עליו, ומבטו הפך כהרף עין ממתנצל לכועס.
"ולאן תלכי? בחזרה אל מאסטרס? את באמת מאמינה שמאסטרס או לינץ' ישכחו שנעלמת ולא ישאלו שאלות? אני לא אידיוט, ג'ט. אני לא יכול להסתכן בזה... ולא סיימתי עדיין."
"סיימת את מה? לא עשית כבר מספיק?" ארבעה בחורים מתו בהתאבדות בשבעת החודשים האחרונים. אני נכנסתי רק במקרה של ליונל, אבל לא היה צריך להיות גאון כדי לחבר יחד את כל החלקים. אית'ן רצח את כל הארבעה. אם הוא היה מסוגל לעשות את זה, מה עוד אית'ן סקוט היה מסוגל לעשות?"
"עדיין לא," אית'ן לחש. "אני צריך לסיים את מה שהתחלתי."
"אתה בן זונה חולני," צרחתי, ואז ירקתי בפניו.
אית'ן עצם את עיניו ומחה את הרוק מפניו בגב כף ידו. כשעיניו שוב נפקחו, נגיעה מטרידה חלפה באישוניו הכהים. הוא זינק קדימה והדביק שוב את הסרט הדביק על פי. "את פשוט צריכה להבין. אני לא רוצה לפגוע בך." מצחו של אית'ן צנח אל מצחי. "בבקשה, אל תגרמי לי לפגוע בך," הוא לחש בטון רך. עצמתי את עיניי, סירבתי להביט בו.
"תתנהגי יפה, ג'ט," אית'ן אמר לי בטון רך. "תתנהגי יפה, ובזמן המתאים, אשחרר אותך. אבל כרגע, את צריכה להירגע."
הוא נישק את ראשי הפועם והדף את עצמו ממני, משאיר אותי לבד בחדר.
זמן חלף. השמש גוועה, והירח חלף על פני החלון ונעלם. נעליים כבדות פסעו על לוחות העץ שלמעלה, כשאית'ן צעד הלוך ושוב בתוך הצריף הקטן, במשך שעות. עם כל צעד, קרשי הרצפה חרקו מתחת, שולחים אבק שנפל מהתקרה אל תוך אור הירח. הוא היה מוכרח לרדת למטה במוקדם או במאוחר, ואני העדפתי במוקדם. שלפוחית השתן שלי בערה, מזכירה לי שאני בת אנוש.
דחפתי את עצמי להישען על הקיר האחורי ואילצתי את עיניי להישאר פקוחות. הרגשתי כאילו שהעפעפיים שלי נדחפים למטה כנגד רצוני, ובכל פעם שכמעט נרדמתי, ניערתי את ראשי כדי לשמור על עירנות.
מחוץ לחלון, העצים המהפנטים נעו ברוח החזקה. המילים שלי עצמי הקניטו אותי, "לעולם לא נצא מכלל סכנה," והאירוניה גרמה לי לצחוק.
אבל כבר טעיתי בעבר — פחדנית פסימיסטית שרואה את חצי הכוס הריקה.
ולא נותר מקום לפסימיות בעולם הזה.
הייתי בתהליך של יציאה מהיערות המסוכנים האלה, אפילו אם אצטרך לכרות כל עץ ועץ.
נעליו של אית'ן הדהדו במדרגות, וראשי הוסט קדימה.
תערובת של זעם ואדרנלין שטפה אותי והעירה אותי לגמרי. הדלת נפתחה, והוא הופיע, עדיין לבוש בחולצה שחורה ובמכנסי ג'ינס שחורים. שערו האדום נראה כמעט שחור בחשכה, ועיניו הכחולות זהרו כמו ירח על אוקיינוס. כל צעד קרוב יותר גרם לי לרצות להתאחד עם הקיר, אבל החזקתי מעמד, הרמתי את סנטרי והבטתי לו בעיניים, לא מאפשרת לו להימלט מן ההבטחה האילמת שלי להרוג אותו ברגע שתהיה לי הזדמנות לכך.
מותש, אית'ן עמד מעליי, הכניס את אצבעותיו לתוך כיסו ושלף משם אולר. ניסיתי להימנע מלהירתע, אבל הנדתי בראשי ומלמלתי אל תוך הסרט הדביק.
"תירגעי," הוא מלמל, והניח יד אחת על שני הקרסוליים שלי ואז שחרר אותם מהקשירה. "את יכולה להשתמש בשירותים, ואני אאכיל אותך."
תוך שהוא משאיר את מפרקי ידיי קשורים ואת הסרט הדביק על שפתיי, אית'ן הוביל אותי במעלה המדרגות. ריחן של עגבניות מתוקות חלחל למטה אל גרם המדרגות הדחוס, וכפות רגליי נעו באיטיות במעלה כל מדרגה, עדיין כבדות ורדומות מהיעדר זרימה של דם.
חשבתי על בריחה, וכמה מטופש הרעיון הזה יהיה, בהתחשב בכך שלא יכולתי לפתוח דלת, כשזרועותיי מאחורי גבי.
לעת עתה, אני אציית לדרישות של אית'ן וארכוש את אמונו עד שתצוץ הזדמנות.
הקומה הראשונה הייתה כפי שזכרתי אותה. במטבח, סיר קטן היה מונח על כיריים של גז. הסתכלתי סביב והבחנתי שלא היה שם דבר. לא חדר שינה נוסף, לא מסדרון נוסף, לא גרם מדרגות. זה היה הכול. חדר השינה היחיד בבקתה הזאת היה זה שבו הייתי לכודה.
"צריכה לשירותים?" אית'ן שאל כשפתח את דלת השירותים בגרם המדרגות. עיניי עברו מעיניו אל חדר האמבטיה הזעיר. לא היה שם שום ארון. רק כיור, אמבטיה ואסלה. אפשר היה לראות שפעם הייתה מראה מעל הכיור, על פי חורי המסמרים בתוך הקיר, אבל המראה הוסרה. אית'ן הסיר אותה. חכם.
הייתי צריכה להשתין, אבל לא רציתי. אבל לא ידעתי כמה זמן יחלוף עד ההזדמנות הבאה שלי. הרכנתי את סנטרי, ואית'ן הניח את ידו על כתפי כדי להוביל אותי פנימה. "אני רוצה לסמוך עלייך, באמת," אית'ן הסביר כשהרים את הקפוצ'ון הפואטי השחור שלי ופתח את כפתור הג'ינס שלי, "אבל אני פשוט לא יכול לקחת את הסיכון." עיניי מצאו את התקרה כשהוא משך את התחתונים שלי למטה והושיב אותי על האסלה.
אחרי שאית'ן עזב את החדר וסגר את הדלת, דמעות זלגו מעיניי והרטבתי את הסרט הדביק שהיה דבוק לפי, וחלק ממנו נפל. ישבתי על האסלה הקרה, לוקחת אוויר כדי למלא את ריאותיי, והתרוקנתי בזמן שיא. החמצן שהשתוקקתי לו נואשות רק הפך את מצבו של גרוני היבש לגרוע יותר.
היה חלון עגול זעיר מעל המקלחון, בלי שום דרך לפתוח אותו, רק לפרוץ דרכו. דבר שהעניק לי יותר משתי דרכים לברוח מכאן, אבל הסיכוי הטוב ביותר שלי היה לצאת מאחת הדלתות.
אית'ן הופיע תוך פחות מדקה אחר כך. "סיימת?" הוא שאל, כאילו ניהל שיחה עם ילדה בת שלוש. הוא לקח גליל של נייר טואלט מאחוריי, כרע, וכרך את הנייר על ידו כמה פעמים. "אני אטפל בך, ג'ט."
"אני שונאת אותך." קולי היה חלש, כמעט לחישה, ועצמתי את עיניי כשידו המכוסה ניגבה בין רגליי. הן לא נפקחו שוב עד שהאסלה הודחה. "למה אתה עושה את זה?"
אית'ן שתק והרים אותי למצב עמידה בין ברכיו הכורעות. בזה אחר זה, הוא משך למעלה את התחתונים ואת הג'ינס שלי. הוא לא היה מסוגל כבר להביט לי בעיניים. במקום זאת, מבטו המהופנט התמקד באופן שבו אצבעותיו נגררו לאורך רגליי.
שולחן עץ קטן עם שני כיסאות הפריד בין אזור המגורים לבין המטבח. אית'ן משך החוצה כיסא והושיב אותי, מחזיר לי את האזיקים. הוא הפנה את פניו אל הכיריים וכיבה את הלהבה. "מה התוכניות שלך, השוטר סקוט?" ניסיתי שוב, מרחיקה את עצמי מהקשר הקודם שלנו. "אתה מתכנן להשאיר אותי כחיית מחמד עד לסוף חייך? איך נהגת לקרוא לי?" נשענתי על השולחן, מושכת את זרועותיי כנגד הכיסא כדי למשוך את תשומת ליבו. "אה, כן," צחקתי. "אני סערה, ואתה צריך כבר לדעת עכשיו שאי אפשר לאלף סערה."
הוא הרכין את ראשו, וכל שריר בזרועו היה מתוח.
"אני אצא מכאן," המשכתי. "אולי לא היום, אולי לא מחר, אבל יגיע הרגע שבו הכי פחות תצפה לזה, ואז אברח... ואתה מכיר את העבר שלי, אית'ן. לא תהיה לי שום בעיה להרוג אותך, אם זה יגיע לזה. אוכל לחבוט בראש האדום היפה שלך מבלי להניד עפעף. אני אוכל להמשיך הלאה בלי טיפת אהדה. אבל אתה? אתה תסתובב עם תחושת חרטה בכל יום בחייך, עם עומס גדול עוד יותר ממה שאתה נושא עכשיו. אני לא יכולה אפילו לדמיין את הכאב היומיומי שאיתו תצטרך להתמודד, אם אי פעם תפגע בי."
נהמה נפלטה מפיו לפני שהטיח את אגרופו בארון. הידיעה שהצלחתי להוציא ממנו תגובה, העלתה חיוך מאיים על פניי. כל הדברים שאמרתי היו שקר חלקי בלבד. האמת הייתה שייתכן שאחוש אהדה משום שהיא כבר מצאה אותי בעבר.
אית'ן הסתער לעברי, אחז את שערי באגרופו ומשך את ראשי לאחור. החזה שלו עלה וירד. "את יודעת מה הבעיה שלך, ג'ט?" למרות התחושה שכל שערותיי נתלשו מגולגולתי, שאבתי את שפתיי פנימה וצמצמתי את עיניי כדי להשתוות אל כוחו. "אתה שוכח, אתה ואני? אנחנו אותו דבר." אית'ן שחרר את אחיזתו, וחזר אל השיש במטבח. נשימתי העצורה חזרה ברעידות קצרות, נוקשות. "אל תמעיט בערכי."
אחר כך, ארוחת הערב התנהלה בדממה.
אית'ן האכיל אותי במרק עגבניות מקופסת שימורים, שאותו הוא חימם על הכיריים. חשבתי לסרב לאכול, אבל הייתי זקוקה לכוח. הייתי צריכה לצאת מכאן, והדרך היחידה הייתה לדאוג לבריאותי ולאכול את המזון שהוצע לי בזמן תכנון הבריחה שלי.
אחרי שכל סיר מרק העגבניות נגמר, אית'ן השאיר אותי להמתין ליד השולחן וחזר אל השיש במטבח. בזה אחר זה, הוא שטף כל כף, מרית וצלחת, ייבש והניח כל פריט במקומו. הוא קרצף את המשטחים, את השולחן, וניגב את הכיריים. אחר כך שטף וייבש את ידיו בפעם השלישית.
מעולם לא חשבתי שאית'ן הוא קפדן — פריק של ניקיון. אבל שוב, מעולם לא באמת הכרתי אותו.
אחרי שאית'ן ניקה את המטבח, עד כדי שלמות, הוא אחז בזרועי והקים אותי מהכיסא. פסעתי לפניו במורד המדרגות ובחזרה אל חדר השינה, ושוב, קרסוליי נאזקו ונותרתי לבד.
חלפו שעות, והלילה הפך להיות קר ואכזר יותר.
בלי אוֹלִי, ליבי הרגיש כמו חודש דצמבר באמצע האביב.
דמעה זלגה על לחיי, והיא הייתה חמה ומברכת.
בשלב מסוים, נרדמתי כנראה, משום שבפעם הבאה שעיניי נפקחו, אית'ן שכב לידי עם סמרטוט רטוב שהצמיד למצחי ולחש מילות הרגעה. גופי רעד בתוך החמימות היחידה של הקפוצ'ון, מסרב להשתמש בו כשמיכת ביטחון כמו פעם. אית'ן היה חמים, אבל העדפתי לקפוא.
אתר ביבוקס הוקם בכדי לאפשר חווית רכישה נוחה ומהירה לקהל חובבי הספרים.
אנו מציעים מגוון ענק של ספרים בקריאה דיגיטלית באפליקציה או במשלוח עד הבית.
