דואט הנסיכות 1 - הנסיכה ג'ונו

ז'אנר: רומן רומנטי
הוצאה לאור: שלגי הוצאת ספרים
עמודים: כ-208

הנסיכה ג'ונו מסרבת לעמוד בחיבוק ידיים ולהניח לאחותה התאומה להיכנס בכפייה לנישואים נטולי אהבה עם המלך לאונרדו מסוורין. ג'ונו מתחלפת עם אחותה בחג המולד מתוך כוונה לסכל את הזיווג. אבל לילה של עונג מחשמל עם המלך הפלייבוי לא היה חלק מהתוכנית...

 

ליאו מעולם לא הרגיש משיכה בוערת כזאת, ובוודאי לא לארוסתו המיועדת. הסיבה לכך מתבררת כשזהותה האמיתית של ג'ונו נחשפת, אך להחלפת הזהויות יהיו השלכות מטלטלות.

 

פרולוג
הנסיכה ג'ונו אליס מונרויאל בלמה את אופנוע השלג השכור והרימה את משקפי השלג שלה, כדי לבחון את הנוף המדהים. פתיתי שלג צנחו ברפרוף, כיסו את הנוף האלפיני בלובן צח ומסגרו את הצריחים והגמלונים המעוטרים של הטירה מהמאה השש-עשרה, שניצבה על ראש הצוק מעבר לערוץ. המבנה המתריס נראה מרהיב לעומת אור הדמדומים הגובר של ליל דצמבר. כמו פנטזיה מצוירת שמתעוררת לחיים.

הביתה.

ליבה של ג'ונו נגח בשקדים שלה והאוויר הקר חסם את ריאותיה.

האם באמת חלפו שמונה שנים וחצי, מאז ביקרה במולדתה וראתה את אחותה התאומה, ג'ייד – מלכת מונרובה – פנים אל פנים?

למה היא לא חזרה קודם, הרבה קודם?

אך בעוד השאלה מהדהדת בתודעתה, היא נזכרה בטלטלה באירועים הרי האסון, של הקיץ שבו מלאו לה שש-עשרה.

"נשק אותי, ליאו, אתה יודע שאתה רוצה."

"למה, לעזאזל, שארצה לנשק אותך? את סתם פרחחית מפונקת. תעזבי אותי בשקט, או שאציע לאבא שלך להחטיף לך את המכות בישבן, שללא ספק מגיעות לך."

חום טיפס במעלה צווארה של ג'ונו וחימם את עורה הקר.

היא עדיין שמעה את הבוז המבודח בקולו של המלך לאונרדו דה-לסי סוורו, עדיין ראתה את העליונות המשועממת בעיניו הכחולות, עדיין הרגישה את עור הברווז המביך שלה, כשהוא לפת בתקיפות את מפרקי ידיה והסיר במשיכה את זרועותיה מכתפיו.

טוב לדעת, שהזיכרון של אותו ליל קיץ – שבו השליכה את עצמה על מלך סוורין בנשף הקיץ של מונרובה וספגה דחייה קשה – עדיין הצליח להעביר בה חלחלה, בגדול.

מרשים למדיי למעשה, כשלוקחים בחשבון את כל הרגעים המחלחלים האחרים, שצברה בשמונה וחצי השנים האחרונות – כשהאחרון מביניהם היה פשלת הרשת החברתית בעבודתה החדשה, שהמסע המאולתר הזה אל העבר התיימר למנוע.

יש דברים, שאף פעם לא משתנים.

היא החזירה את משקפי השלג למקומם ונתנה גז.

תשכחי מזה.

היא לא תחשוב על אותו קיץ הרסני אחרון במונרובה או על הטעות שעשתה לפני ימים אחדים בניו-יורק, בעבודתה החדשה בברן איי טי. למרבה המזל, הפשלה לא הייתה גדולה עד כדי כך, והבוס הגדול, אלוורו ברן, לא ידע עליה דבר. הכול יישכח, הרבה לפני שהיא תחזור לניו-יורק.

ג'ונו חצתה את הערוץ לכיוון הכניסה הסמויה של הארמון, שהיא וג'ייד גילו בקיצים שבילו יחד במונרובה אחרי גירושי הוריהן.

אך כשאיתרה את השביל החצוב בפני הצוק, מחשבותיה נדדו שוב מעצמן אל העבר.

הקיצים הללו היו כה מיוחדים, אחרי שהיא וג'ייד הופרדו בגיל שמונה. הן היו כה מאושרות ונלהבות, מההזדמנות להתאחד לחודשיים מדי שנה, אחרי שג'ונו נאלצה לחיות בשאר השנה בגלות בניו-יורק עם אימן, אליס, ואילו ג'ייד – שהייתה גדולה ממנה בשתי דקות ולכן יורשת העצר – נשארה עם אביהן, המלך אנדראס, כדי לקבל הכשרה לתפקידה כמלכה העתידית. אך עם חלוף השנים, כשהחיים של ג'ונו בניו-יורק הלכו ונעשו כאוטיים, היא התקשתה יותר ויותר להקפיד על הכללים הנוקשים של אביה, ולא לגרור איתה את ג'ייד למעשי משובה.

אותו רגע מחלחל עם ליאו היה הקש האחרון – ברגע שהתקרית נודעה לאביה. ג'ונו הצטמררה, כשניווטה את אופנוע השלג על השביל הצר. כל מילה שהוא אמר לה באותו יום – וההסתייגות הקרה בעיניו – עדיין היו טריות במוחה...

"אם את לא יכולה להתנהג כיאה למעמדך, אני אדאג שתחזרי מייד לאימך בניו-יורק. את מבינה אותי? מקיץ לקיץ, ההתנהגות שלך מידרדרת. את חצופה ולא ממושמעת, השפעה רעה על אחותך, ועכשיו המטת חרפה על הכתר, כשהתנהגת כמו פרחחית והשלכת את עצמך על המלך לאונרדו. את הופכת לנטל, כמו אימא שלך."

היא כמובן אמרה לאביה לאן הוא יכול לדחוף את האולטימטום שלו, כי היא הייתה פגועה ומושפלת והתאמצה בכל כוחה להסתיר זאת. אך ההנהון הקר שלו וסילוקה מהארמון – מבלי לאפשר לה אפילו להיפרד מאחותה – עדיין רדפו אותה.

לא פלא, שהיא לא חזרה למונרובה כל עוד אביה היה בחיים. האם הוא אהב אותה אי פעם, בכלל?

היא נרעדה ומחתה את הדמעה שדלפה מתחת למשקפי השלג.

בחייך, ג'ונו, תמתני את הדרמה, לפני שגלגלי העיניים שלך יקפאו.

זה כבר לא היה חשוב. המלך אנדראס מת לפני למעלה משנה. והיום היא חוזרת, בתנאים שלה – כדי להפתיע את אחותה.

ג'ייד הייתה השליטה במונרובה כעת. ג'ייד, בעלת הלב הגדול והמתיקות השלווה. ג'ייד, שאהבה אותה מספיק כדי לא לראות את המגרעות הרבות של ג'ונו.

ג'ונו פלטה נשיפת צחוק, כשעברה את העיקול האחרון בשביל והבחינה בשער הברזל החשיל שחיפשה.

בינגו.

היא חוזרת הביתה לחג המולד, ודבר לא יעצור אותה – לא זיכרונות מהסירוב האכזרי של ליאו או העונש הסופי של אביה, או אפילו היכולת המרשימה שלה לפשל על בסיס קבוע.

כעת עליה רק להגיע לסוויטת החדרים של אחותה, באגף המערבי של הארמון – שם ידעה שג'ייד מתרגעת לפני נשף החורף הלילה – בלי שעובדי הארמון יבחינו בה.

ולשם כך, היא הגתה תוכנית ערמומית.

 

כעבור עשרים דקות, התקרבה ג'ונו לסוויטה של אחותה, כשהיא נדהמת שהתוכנית שלה – להעמיד פנים שהיא המלכה – באמת עבדה.

הסלונים וחדרי ההסבה שעל פניהם חלפה, שהיו מקושטים בגרילנדות של אשוח וצינית ובסרטי סטן זהובים ואדומים ובשרשראות של אורות, נראו קסומים ומסתוריים כשהיו עטויים במיטב מחלצות חג המולד שלהם, כפי שזכרה מילדותה.

הריחות המוכרים לה, מחג המולד האחרון שלה בארמון, בגיל שמונה – שרף אורנים טרי, חומר הברקה וקינמון – צרבו את ריאותיה, אך היא סירבה להניח לגל הנוסטלגיה להסיט אותה ממסלולה.

היא הגיעה לסוויטה שחלקה פעם עם אחותה ופתחה את הדלת.

כל אחד מהזיכרונות הטובים שלה נחת עליה, כשהבחינה באחותה יושבת על ספת צ'סטרפילד עתיקה, מול אש בוערת, וקוראת ספר. השיער הבוהק של ג'ייד, שדמה כל-כך לשיערה של ג'ונו, הקיף את ראשה כמו הילה, והאורות של העץ המקושט ביד אומן בפינת החדר האירו את מפל התלתלים הערמוניים.

"ג'ייד," אמרה, בקול מחוספס מרגש.

הראש של אחותה התרומם. "ג'ונו?" לחשה. "את... את כאן?"

התקווה והערגה בקולה של ג'ייד התעטפו סביב ליבה של ג'ונו. ואושר נחת עליה בהפתעה.

"כן, אבל תנמיכי את הקול שלך, אני כאן במסווה."

חיוך קורן עלה על פניה של ג'ייד, האחות המאופקת, כששמטה את הספר על הרצפה וזינקה ממושבה.

ליבה של ג'ונו הלם חזק ומהר עד כאב, כשאחותה הטילה את זרועותיה סביבה. היא שאפה את ריח הווניל המנחם, לראשונה אחרי פרק זמן שנראה נצחי. דמעות צרבו בעיניה והיא חיבקה את תאומתה בחזרה, בכל כוחותיה.

צחוקן המשותף הדהד בין הרהיטים המפוארים וכמו העצים את בוהק האש באח ואת זוהר האורות הפזורים על העץ.

סוף-סוף, אני באמת בבית.

 

"כל-כך, כל-כך טוב שאת כאן. סוף-סוף." ג'ייד צחקה ותחבה את כפות רגליה תחת ישבנה, כשהן התמקמו יחד על הספה.

אחותה הייתה מרוצה מהביקור במידה מגוחכת, אך ג'ונו שמה לב שג'ייד רזה מכפי שזכרה ואפילו רגועה יותר. אולי רגועה מדיי, האיפוק המתון שלה מוטבע בה עמוק יותר – כמעט כמו מגן.

"טוב להיות כאן," אמרה ג'ונו, מכל הלב.

"כמה זמן תוכלי להישאר? בבקשה תגידי שתוכלי להשתתף בנשף החורף הלילה? אני בטוחה שנוכל למצוא לך שמלה. יהיה הרבה יותר כיף, אם תהיי שם. את רוצה לאכול? תה? יין? שמפניה?" שאלה ג'ייד, בהתרגשות שהייתה מידבקת כמו חיוכה, כששלחה יד אל המכשיר החכם ששימש להזעקת עובדי הארמון.

"לא!" ג'ונו זינקה קדימה, כדי לעצור את אחותה. "בואי נחכה, עם הבשורה שאני כאן. זו הסיבה שהתגנבתי פנימה. רציתי להפתיע אותך, אבל חשבתי שנוכל לבלות קצת לבד, לפני שהטירוף יתחיל."

"חכי רגע... את רוצה להגיד, שאף אחד לא יודע שאת כאן?" ג'ייד הניחה את לוח המקשים בצד. "איך הצלחת לעשות את זה? אולי אני צריכה לדבר עם ראש האבטחה שלי."

"פשוט." ג'ונו נענעה את גבותיה. "התגנבתי פנימה דרך הכניסה הסודית שלנו, ואז פשוט העמדתי פנים שאני את."

"את צוחקת?" ג'ייד לחצה את אצבעותיה אל שפתיה.

"לא צוחקת, וזה עבד יופי."

"ג'ונו, את משהו-משהו," אמרה אחותה והשתאותה הפכה להתפעלות. "ובכלל לא השתנית."

"בנוגע לנשף החורף," אמרה ג'ונו. "אני מניחה שאני יכולה להשתתף. אבל למה שלא אופיע במפתיע?" הוסיפה וכבר החלה ליהנות מהבדיחה. "כולם יחשבו שהם רואים כפול."

רואה, אבא? עדיין לא מתנהגת כיאה למעמדי.

"רעיון מבריק..." חיוכה של ג'ייד התרחב. "רק ש..." היא היססה, החיוך נעלם והתרגשותה התמוססה. "רק שהמלך לאונרדו יהיה שם, כאורח הכבוד. אולי בעיניו, זה לא יהיה משעשע."

מה נסגר...? זה מין מבחן? או בדיחה מעוותת? למה הוא מוכרח להיות כאן?

"ליאו הנבזה כאן?" שאלה ג'ונו, וקיוותה שג'ייד לא מבחינה בסומק שהלהיט את עצם הבריח שלה.

היא מעולם לא סיפרה לאחותה על ניסיון הפיתוי הכושל, בלילה האחרון שלה במונרובה, והיא לעולם לא תספר. די בכך שהיא עצמה יודעת על השפלתה.

"המלך לאונרדו לא נבזה, ג'ונו." חיוכה של ג'ייד התרכך. "הוא דיפלומט מבריק. שליט מצפוני ואינטליגנטי ביותר. ו..." אחותה השתתקה וג'ונו ראתה ספק מבליח על פניה של ג'ייד. "הוא אדם טוב, גם אם הוא קפץ קצת ממיטה למיטה."

"קצת?" הגיבה ג'ונו. "הבחור פרפר. הוא לא קפץ קצת ממיטה למיטה, הוא קפץ מספיק כדי להגיע לאולימפיאדה, מאז המלכתו..." חודשיים לפני שג'ונו נדלקה עליו...

"זה לא נכון," אמרה ג'ייד, ומחאתה הייתה קצת מוגזמת. מה קורה כאן? "הוא מיתן את הקשרים הרומנטיים שלו בחודשים האחרונים ו–"

"חכי רגע..." קטעה אותה ג'ונו, כשנזכרה בספקולציות הנלהבות בתקשורת בעת האחרונה בדבר "נישואים מהאגדות" בין המלך לאונרדו מסוורין לבין המלכה ג'ייד ממונרובה. שמועה שג'ונו פטרה כהמצאה של התקשורת. ג'ייד מעולם לא הזכירה את ליאו באי-מיילים ובמסרונים שלהן במהלך השנים, אפילו לא פעם אחת. כי ג'ונו הייתה זוכרת. "למה ליאו הוא אורח הכבוד? אתם לא...?" מדוע ג'ייד לא פגשה במבטה? "השמועות מומצאות, נכון? את לא באמת יוצאת איתו?" סיננה ג'ונו.

המחשבה שאחותה המתוקה, האכפתית, העדינה והתמימה לחלוטין תהיה עם ליאו, הזונה ממין זכר, הייתה ההגדרה המילולית של שה המובל לטבח.

"לא, אנחנו לא יוצאים. אני לא..." הסומק של אחותה שכך. "אני מניחה שהוא נאה, אבל פשוט אין בינינו קליק."

"תודה לאל על זה," אמרה ג'ונו, וכיווץ האימה בקרביה התרפה מעט. אף שהיא נאלצה לתהות אם אחותה עיוורת.

ליאו אולי היה נבזה יהיר, אך לרוע המזל יופיו רק השתבח, מאז התאהבה בקסמיו האפלים.

בגיל עשרים ושתיים, הוא היה נתון למצבי רוח וממגנט ופשוט משגע, ובגיל שלושים אפילו יותר. לא שג'ונו סקרה את התמונות הרבות מספור שלו, שהתנוססו בעיתוני הסלבריטאים. כמעט.

"אבל..." מבטה של ג'ייד התרומם וג'ונו לא התלהבה ממה שראתה, כי היא הכירה את ההבעה הזאת – עקשנית, נאמנה ומעשית עד כדי פחד.

"אבל... מה?" אמרה ג'ונו.

ג'ייד נאנחה. "אבל אני שוקלת את הצעתו של המלך לאונרדו, לאיחוד פוליטי בינינו. אבא צידד ברעיון, לפני מותו. והיתרונות עבור שתי הארצות שלנו ברורים. יורש משותף..."

"חכי רגע!" ג'ונו הרימה את ידה. "אמרת עכשיו יורש משותף? במובן של תינוק? על איזה מין איחוד פוליטי את מדברת?"

אחותה הואילה בטובה להיראות מבוישת. "נישואים."

בטנה של ג'ונו התפתלה לצורת בייגלה. "את לא רצינית?" היא נשמה עמוק, כי החלה לסבול מנשימת יתר. "לפני רגע, אמרת לי שהוא אפילו לא מושך בעינייך. ועכשיו את אומרת שאת רוצה להתחתן איתו וללדת לו תינוקות?"

אחותה לא הבינה כמה מטורלל זה נשמע?

"המילה רוצה חזקה מדיי," אמרה ג'ייד בזהירות. "אבל אני שוקלת את זה, כן. היועצים שלנו תומכים מאוד באיחוד הפוליטי. ואנחנו לא נצטרך להגיע לאינטימיות, כדי להעמיד יורש. יש..." הסומק חזר. "טוב, יש דרכים אחרות להיכנס להיריון."

דרכים, שג'ונו הייתה משוכנעת שהמלך הפרפר לא יגלה בהן עניין. הבחור נטף סקס אפיל, בכל תצלום וקטע חדשות שבהם כיכב – גם אם ג'ייד לא הצליחה לראות זאת. אין מצב שבחור כמוהו ישקול להכניס את אשתו להיריון, באמצעות הפריה מלאכותית. לא מבלי שהדבר יהיה הכרחי לחלוטין.

"דיברת עם ליאו על הדרכים האחרות?" שאלה.

"נו, לא," אמרה ג'ייד, שבאמת הייתה תמימה מאוד. "לא ניהלנו שום משא ומתן. עדיין."

"עדיין?"

"אמרתי שהלילה אגיד לו, אם אני מוכנה להתקדם עם ה–"

"יופי, אז יש עדיין זמן לעצור את הטירוף הזה," קטעה אותה ג'ונו, שמוחה עבד שעות נוספות.

היא הייתה חייבת למצוא דרך למנוע מג'ייד להגיע להחלטה, שעליה היא עלולה להתחרט כל חייה. ומהר.

אביהן הכשיר את אחותה לשלטון, לאורך כל חייה, אך יש דבר שנקרא צייתנות יתר. ונישואים לגבר, שאפילו לא רצית לצאת איתו לדייט, בהחלט עמדו בהגדרה.

לג'ונו עצמה לא היה ניסיון רב. בניגוד לרושם החיצוני, אחרי הדחייה המשפילה שספגה מליאו, חיזורים מעיקים רבים מדיי בנערותה מצד החברים שולחי-הידיים של אימהּ, ומפגש אחד בינוני לחלוטין בתיכון, שבו איבדה את בתוליה, גם היא עצמה לא התלהבה במיוחד מסקס... אך בטוח יש בזה משהו, מעבר ליצירת יורשים במבחנה.

ואולי זה קיטשי, אבל מה עם אהבה?

"אבל–" החלה ג'ייד לומר שוב.

"שום אבל," שיסעה אותה ג'ונו. "אני לא אסכים שתעשי את זה, ג'ייד. לא בשביל מונרובה, ובטח לא בגלל שאבא שלנו רצה בזה. הוא מת, את המלכה עכשיו, ומותר לך לנהל חיים משלך."

ג'ונו סקרה במבטה את החדר, ופתאום הבינה את המשמעות האמיתית של הרהיטים המעוטרים, או את המשמעות שתמיד הייתה להם עבור ג'ייד: כלא מוזהב. שעה שג'ונו חייתה חיים כאוטיים עם אימן בסנטרל פארק וסט, בלי שום גבולות, ג'ייד חייתה חיים של חובה מחניקה וגבולות לרוב.

"חיים מחוץ לחומות האלו," מלמלה, כשרעיון החל להתגבש בראשה.

רעיון קיצוני, שטמן בחובו סיכוי לאסון, אבל היה גם מלהיב ומלא השראה ודי מגניב.

למה לא?

ג'ייד הייתה צריכה להתרחק מכאן – לפחות לזמן מה – ולבנות לעצמה חיים. חיים אמיתיים – חיים נורמליים. או נורמליים ככל שהחיים של מישהי מהן יכולים להיות. חיים שבהם היא תוכל להחליט החלטות בעצמה, לשם שינוי – מבלי שתיאלץ לקחת בחשבון את סדרי העדיפויות של כל האחרים. חיים שבהם אנשים לא יתבוננו בה וישפטו אותה בכל דקה ודקה. חיים שבהם יורשה לה להיות לא מושלמת, יורשה לה לעשות טעויות, והדבר לא יחולל תקרית דיפלומטית.

חיים לא שונים מהחיים שג'ונו ניהלה בניו-יורק.

פתאום ידעה ג'ונו, שהרעיון מושלם. מתנת חג מולד, שהיא תוכל להעניק לאחותה – כל עוד תבהיר לג'ייד, לא להגיע למשרד שלה.

אבל איך היא תשכנע את ג'ייד להסכים לתוכנית?

"ג'ונו, על מה את חושבת?" שאלה ג'ייד, שהייתה חדת אבחנה.

"כלום," אמרה ג'ונו והוסיפה לחשוב.

"באמת?" שאלה אחותה. "כי יש לך את המבט הזה, שתמיד היה לך לפני שהכנסת את שתינו לצרות."

אולם במקום להיראות מוטרדת מהאפשרות, ג'ייד נראתה מוקסמת, מסוקרנת, אולי אפילו נרגשת – בדיוק כפי שתמיד נראתה בילדותן.

ופתאום, ג'ונו ידעה איך למכור את הרעיון המפוצץ לאחותה.

ג'ייד תמיד הייתה נאמנה במאת האחוזים. היא תמכה בג'ונו בכל מצב, כשאבא שלהן התחרפן.

ג'ייד האמינה שג'ונו הייתה יכולה להיות מלכה נפלאה. ג'ייד טעתה לגמרי בעניין, כמובן. ג'ונו תהיה מלכה איומה.

אולי היא תוכל להיות נועזת וקשוחה כשתידרש, אך סביר יותר להניח שתהיה פזיזה ואימפולסיבית וחצופה – לא תכונות שמעניקות לך מועמדות מובטחת לתפקיד של מלכה, או אפילו נסיכה.

אך הדבר החשוב כעת לא היה היכולות האמיתיות של ג'ונו, רק מה ג'ייד חושבת על היכולות שלה.

"עלה לי רעיון..." אמרה ג'ונו. "הוא די מטורף, אבל הוא יספק לך את הזמן והמרחב הדרושים לך, כדי לחשוב אם את באמת רוצה להתחתן עם המלך ליאו הנבזה."

או ליתר דיוק, את הזמן והמרחב כדי להבין איזו נפילה זה יהיה.

"לאונרדו לא נבזה," חזרה ואמרה ג'ייד אך חייכה, וזיק הסקרנות בעיניה לא התעמעם.

"וזה יאפשר לי לבדוק אם אבא צדק, כשהעיף אותי עם אימא מהממלכה," המשיכה ג'ונו והשמידה בדריסה את השאלה "האם ליאו נבזה או לא?"

בסרט הזה כבר הייתי, ולראייה האגו שלי רוסק.

"אבא טעה." חיוכה של ג'ייד התיישר. "מה הרעיון הדי מטורף שלך?" שאלה, נוגסת לגמרי בפיתיון.

ג'ונו התנשמה בחדות. על החיים ועל המוות.

"אני חושבת שאנחנו צריכות להתחלף במקומות, לחג המולד."

גבותיה של ג'ייד זינקו אל מצחה.

"מעכשיו ועד ערב השנה החדשה," הוסיפה ג'ונו. "אני אהיה המלכה החדשה של מונרובה ואת תוכלי להיות הנסיכה הענייה מקווינס."

1
המלך לאונרדו דה-לסי סוורו מהממלכה סוורין היה כה משועמם, עד שכמעט שקע בתרדמת.

השתתפות באירועים רשמיים, כמו נשף החורף של מונרובה, הייתה כלולה בתפקיד למי שהיה שליט במדינה אירופאית עשירה. וגם נשיאת נאומים חסרי טעם, ניהול שיחות סתמיות משעממות ומכובדות, לבישת מדים לא נוחים מעוטרים בברוקד רב מדיי ונשיאת חרבות טקסיות ממורקות, שכילד למדת להשתמש בהן בדייקנות של סיף, אך שמעולם לא זכית לעשות בהן שימוש.

שר האוצר של המלכה ג'ייד הוסיף לנאום על היבול המדהים שהניב קציר הלפתית דאשתקד, ואילו ליאו דמיין כיצד הוא שולף את חרב הסיף הזהובה שחובטת בירכו וחותך את הנוצה בכובעו בעל שלוש הפינות של האיש.

הוא כבש אנחה קצרת רוח.

איפה המלכה?

האישה איחרה כמעט בשעה, לנשף החורף של עצמה.

הוא חיבב והעריך את המלכה החדשה המכובדת של מונרובה. כשרשם לעצמו את היתרונות בנישואים ביניהם, היא נראתה אינטליגנטית ומחויבת, גם אם מאופקת. היא תהיה רעיה מתאימה מאוד וראש מדינה משותפת. בזכות המעמד והייחוס שלה, שלא לדבר על עתודות המינרליים הרבות של ארצה, והמסירות הדומה שלהם לתפקידם הציבורי, האיחוד ביניהם יהיה שותפות כוח מושלמת באזור – ולימים גם יספק לשתי המדינות שלהם יורש. והיא הייתה די יפה, בהסתכלות אובייקטיבית. לא היה ביניהם ניצוץ משמעותי – והיה לו חשד מצער, שהיא אולי בתולה. אביה הרבה לדבר בגאווה על ה"מהוגנות" של בתו לפני מותו, תיאור שליאו הניח שהיה לשון נקייה להגבלות הרומנטיות שהטיל עליה – ומאז עלייתה לכס, לא היו שום שמועות על מעורבויות רומנטיות... מלבד איתו – שמועות שהוא ידע שהיו מופרכות.

גם אם הוא קיווה להפוך את השמועות למציאות.

הוא היה מעדיף שהיא לא תהיה תמימה לחלוטין, אך הוא מעולם לא התקשה לספק אישה יפה, כך שחוסר הניסיון הכרוני שלה בוודאי לא יעורר בעיות רבות, אחרי חתונתם.

עם זאת, העיכוב שלה היה עניין אחר.

הוא נאלץ לנהל שיחות משמימות רבות מדיי עם בירוקרטים עלומים. והוא גווע ברעב. בטנו קרקרה בדיוק באותו הרגע, והקרקור גבר על צלצול גביעי השמפניה והצלילים של התזמורת הקאמרית בפינה הרחוקה של חדר המבוא של הארמון, שם כולם המתינו להגעתה המבוששת של המלכה.

הוא התעלם מהתגובה הסמוקה של שר האוצר לכאב הבטן ההפגנתי שלו. למה האיש ציפה? לא הייתה לו הזדמנות לאכול מאז ארוחת הבוקר, בגלל לוח הזמנים הצפוף שלו, שכלל שיחות עם שרי המסחר של מונרובה.

שיחות שהמלכה בחרה לא ליטול בהן חלק, משום שלדברי היועצים שלה עליה "להתכונן" לנשף.

אם היא תסכים להפוך לכלתו, הוא יבהיר לה היטב שעיכובים מסוג זה לא באים בחשבון.

יללת ביוגל קטעה את ההוקעה הפנימית שלו, וחצרן מלכותי הופיע על המרפסת שמעל חדר המבוא.

הגיע הזמן.

דממה נפלה על הקהל, כשהמלכה ג'ייד הופיעה.

אך כשהיא ירדה בגרם המדרגות הנישא הרחב, דבר משונה ביותר קרה. נשימתו נעשתה כבדה במקצת.

מוזר.

הוא חשב שהיא יפה, בפעם האחרונה שפגש אותה, לפני כחודש. אך עד כה, מעולם לא שם לב כמה גזרתה עסיסית. הקימורים החושניים מילאו את שמלת הנשף העשויה סטן כסוף שהשתפלה עד הרצפה והתאימה לה להפליא, ומשכו את עינו אל החלק העליון של השמלה המעוטר באבני חן ואל המחשוף הנדיב שלה.

הוא קרע את מבטו ממנה, כשנשימתו נעשתה מאומצת. מופתע מתגובתו.

שיערה הערמוני הסמיך נערם בתסרוקת מסובכת והוחזק בנזר יהלומים. האבנים בנזר נצנצו באור הנברשת ויצרו הילה, שהדגישה את עצמות לחייה הגבוהות ואת הצורה החושנית של עיניה.

נשימתו נלכדה בריאותיו, כשהסטן הבהיק ונע בפיתולים על גזרתה החושנית.

לא משנה אילו הכנות היא עשתה בארבע השעות האחרונות, הן הצדיקו את המאמץ.

היא נראתה מלכה, בכל רמ"ח איבריה, אך היה בה גם משהו חזק ובסיסי והרבה יותר נגיש, שהוא לא שם לב אליו לפני חודש. דבר שהיה מפתיע כפליים. לרוב, הוא היה גבר בעל יכולת הבחנה יוצאת דופן, בכל הנוגע לנשים. במיוחד, נשים שהתכוון לשאת.

הניצוץ, שקודם היה משוכנע בהיעדרו, החל לתסוס.

הקהל התפצל ומבטה – נועז, ישיר ורחוק מלהיות צנוע כפי שזכר – ננעל במבטו. במקום לברך תחילה את האורחים האחרים הזוטרים יותר – בהתאם לכללים המקובלים – היא חלפה על פניהם וחצתה את הקהל, ישירות לעברו.

התסיסה התלהטה, הפכה נוזלית ושקעה עמוק בתוך בטנו. זמזום הציפייה בדמו היה כמעט רם כמו זמזום השיחות, שהתגבר ברחבי החדר.

הוא באמת התחרמן עכשיו?

מבטה שוטט עליו בתעוזה ובשעשוע גם יחד, ופתאום הייתה לו הרגשה שהיא בוחנת אותו, כאילו הוא אחד מסוסי ההרבעה המובחרים שלו. מדוע הוא לא הבחין קודם גם בזיק המשובה הזה? הוא הפך את גוון הירקן המעודן של הקשתיות שלה לאזמרגד חי.

"ערב טוב, ליאו," אמרה, בנהמה מעושנת.

גל האדרנלין היה מטריד כמו עקצוץ ההפתעה.

בכל מפגש קודם שלו עם המלכה, היא הפגינה שליטה יוצאת דופן בכללי הטקס, ההתנהגות והנימוס. היא אפילו לא קראה לו בשמו הפרטי, ואף אחד אחר לא השתמש בשם החיבה הזה...

אף אחד מלבד...

"נשק אותי, ליאו, אתה יודע שאתה רוצה."

הזיכרון המטלטל של עיני אזמרגד קורנות בתשוקה גלויה, קול משופע בדרישה ילדותית ובערגה בוגרת, וקצות אצבעות רכים שמטיילים על עורפו ומתפוצצים במפשעתו, שלח בו חץ דז'ה-וו כה מטריד, עד שהוא נדרך. עקצוץ הבושה הופיע מייד אחריו.

לא אותה הנערה, לעזאזל.

התקרית בעבר הייתה עם אחותה התאומה של ג'ייד. הנסיכה ג'ונו. בתו הצעירה של המלך אנדראס, המתבגרת משולחת הרסן שנדלקה עליו באופן מגוחך לפני שמונה קיצים. כלומר מגוחך, עד שהיא ניסתה לנשק אותו ו... לשבריר שנייה... הוא התפתה.

הוא היה בן עשרים ושתיים והיא בת שש-עשרה. ילדה, ולא סתם, אלא גם ממש מעצבנת. עד לאותו רגע באור הירח, שבו היצר המיני שלו תעתע בו – והוא ראה את האישה, ולא את הילדה.

הוא התנער מהזיכרון המטריד. הרעב ללא ספק משפיע עליו.

זאת המלכה של מונרובה. האישה שהוא תכנן לשאת. לא התאומה המאוד מעצבנת – וחסרת המשמעת – שלה. תודה לאל.

לחישה התפשטה בקהל. אין ספק שהשימוש בשם החיבה יככב מחר בתקשורת.

ליאו הכריח את עצמו לחייך חיוך שופע ביטחון. "ערב טוב, הוד מעלתך."

"אני מקווה שלא חיכית יותר מדיי," הוסיפה, אף שהטון הלעגני רמז שלא אכפת לה כהוא זה.

מה נסגר?

שדיה עלו וירדו, והבשר השופע נדחק אל מחשוף השמלה. אך אז, התפשט סומק נפלא אל עצם הבריח שלה.

משהו חם ונפיץ התעורר בו והשתלב עם התסיסה המסרבת לגווע. והחיוך הכפוי על שפתיו הפך לאמיתי. גם היא הרגישה בזה, בכימיה המחשמלת שהכתה בו כמו ברק.

הוא קד לעברה בלעג ושוטט עליה במבטו.

הוא לא ידע איזה משחק היא משחקת, אבל נתקף דחף להצטרף למשחק.

"הוד מעלתך, תאמיני לי, את שווה בהחלט את ההמתנה הארוכה להחריד." הוא לפת את אצבעותיה והצמיד את שפתיו אל מפרקי האצבעות. היא נרעדה – והתסיסה הפכה לניצוץ.

"נלך?" אמר.

"כמובן," השיבה, אף שנשמעה פחות בטוחה.

אחת אפס, הוד מעלתך.

הוא שילב עימה זרועות ומשך אותה אל צידו, כדי להוביל אותה אל אולם המשתה.

אפילו בנעלי העקב שלה, ראשה הגיע רק לעצם הבריח שלו, כך שהיא הייתה נמוכה מהנשים שאיתן נהג לצאת. משום שהתנשא לגובה של מטר תשעים ושלושה והתברך במבנה גוף שרירי, הוא לרוב העדיף נשים שלא עוררו בו תחושה שהוא ענק. אך בעוד שבעבר הבדלי הגובה הטרידו אותו, כעת הוא נדלק גם מהם.

אולי התעוזה שלה, שהסתתרה מעיניו קודם לכן, היא לא בהכרח דבר רע?

הם נכנסו לאולם המשתה הגדול והוא נדרך.

גרילנדות קלועות מציניות רעננות ומעוטרות בסרטים זהובים נתלו מהכרכובים, ונרות בערו בפמוטי הקיר כדי לסמל את העונה החגיגית המתקרבת.

חג המולד היה התקופה הכי פחות אהובה עליו בשנה.

היא העיפה בו מבט. "קרה משהו?"

"שום דבר," אמר והופתע שהיא הבחינה בהיסוס הקל. ולא ידע אם זה מוצא חן בעיניו.

אך כשהיא שחררה את זרועה ממנו, ברגע שהגיעו אל מושביהם בשולחן המרכזי, הוא כבש חיוך.

עכשיו כבר לא כל-כך נועזת?

הוא שילח בנפנוף את המשרת הממתין ומשך עבורה את כס האירועים שלה.

כשישבנה נחת על כרית הקטיפה, ריח לא מוכר התגרה בנחיריו – הדרים ומושק – שהיה מרענן ומשכר יותר מבושם הווניל שהריח בעבר. מבטו התמקד בנקודה מאחורי אוזנה.

האם שם התיזה את הבושם שלה? מה יהיה טעמה, אם ינשק אותה שם? איך היא תגיב? היא תתפתל? היא תיאנח?

לפני שהספיק להימלך בדעתו, הוא לחש באוזנה. "כדאי שאזהיר אותך, הוד מעלתך. אחרי ההמתנה הארוכה להחריד שלי, אני מורעב."

היא הביטה סביבה, בשילוב של הפתעה ומודעות. הסומק בלחייה ערפל את מוחו מתאווה ומבטו השתקע על פיה. הוא התענה, כשדמיין כיצד הוא נושך את השפה התחתונה הבשרנית ומרגיע אותה בלשונו.

הוא נסוג ממנה, מוטרד מעוצמת תגובתו.

מתי בפעם האחרונה רצה אישה כל-כך, עד שפעל מתוך אינסטינקט? נימוסיו היו לרוב ללא דופי.

תפסיק ללטוש מבט בפה שלה.

"רק כדי שיהיה לך ברור, אני לא כלולה בתפריט," אמרה.

"אם את מתעקשת, הוד מעלתך," השיב. "למרות שאני רואה לעצמי חובה לשנות את דעתך."

עיניה התרחבו – והיא קימטה את מצחה. "שיהיה לך בהצלחה, ליאו."

הוא גיחך בחספוס, כששרידי האיפוק שלו התעופפו דרך חלונות השבכה הגדולים של אולם המשתה אל ליל דצמבר.

המשחק מתחיל.