דיו על עורך

טאיה גרוט מעולם לא דמיינה שספריה יהפכו לרבי מכר, יקשטו את המדפים בחנויות הספרים והיא תהפוך לאחת מהאורחות המבוקשות ביותר בכנסים ובאירועי ספרות, שסופרים מתחילים יפנו אליה לקבל עצות וקוראים יזהו אותה ברחוב. גברים שמאמינים שאישה שייכת רק למקום אחד, גורמים לה להיות חדה כתער וארסית יותר מנחש צפע. מקס יאנג מקעקע בינלאומי ידוע לא מוכן לאפשר לאישה לפגוע באמינותו, גם אם מדובר בשיחה פרטית בין חברות. הוא לא האביר על הסוס הלבן וגם לא ג'נטלמן. מהרגע הראשון שהוא פוגש בטאיה וחווה את לשונה החדה, מתחשק לו להשתיק אותה. הוא רק טרם החליט אם באיומים או בנשיקות.

דיו על עורך הוא סיפור רומנטי, שנון ואינטליגנטי על שני אנשים שלעולם לא היו אמורים להיפגש. מרינה קומרובה היא סופרת המתמחה בשזירת עלילות רומנטיות קלילות על דמויות שסובבות את עולמה. זהו ספרה הראשון שמתורגם לעברית.

פרק 1

"אז לדעתך אני אידיוט גס רוח?"

הוא מביט בי בכזה ריכוז שנשימתי נעתקת. השמש המרצדת בעיני הענבר שלו, מאירה אותן בזהב משגע, מוחקת את אופיין האנושי ומותירה רק חיית טרף.

הוא קרוב מדי. הוא פשוט התיישב ליד השולחן שלי והביט בי בלי לומר מילה, יודע שהשקט מלחיץ אותי הרבה יותר.

שום דבר בו לא בסדר. הוא מהסוג הנדיר של הגברים שמספיק רק להביט בהם כדי לדעת שהם מושלמים ולא סתם תמונה מעוצבת בקפידה באינסטגרם.

השיער שלו מעוצב בתספורת טרנדית; מגולח ברקות, סמיך ופרוע על הקודקוד. יש לו פירסינג באוזניים ועל פניו זיפים. לא של שלושה ימים, אבל גם לא זקן היפסטרי של חוטב עצים. תווי פניו מסקרנים, אפו מעט רחב אבל זה הולם אותו. עיניו בצבע חום-ענבר שאירוניה, סקרנות ואכזבה מופיעות בהן לסירוגין.

כתפיו החזקות וחזהו השרירי עטופים בחולצה שחורה פשוטה וזרועותיו, שמכוסות בקעקועים צבעוניים, מונחות על השולחן. אני מנסה לא להביט בזרועות האלה. אני יודעת טוב מאוד שאם הוא ירצה לפתע לאחוז בצווארי ולמחוץ מעט, אין לי שום סיכוי להימלט.

עם כפות הידיים האלה אפשר לערוף יותר מסתם ראש. עדיף לא להסתבך איתן.

ואי אפשר להאשים אף אחד כאשר מתברר שהבעלים של הסטודיו לקעקועים מקס יאנג, מבין רוסית היטב. הוא גם כל כך מנומס, כי בינתיים הוא רק מדבר איתי ולא מנסה לקשט את הגוף שלי בכל מיני צבעים כמו, סתם לדוגמה, צבעים של פנס בעין.

"זאת הייתה התכתבות אישית," אני אומרת ומשתדלת לשמור על קולי רגוע. "חבל מאוד שחברתי לשיחה לא ממש מבינה את הרעיון של שמירה על פרטיות."

האמת היא שוֵרָה, הבוגדת החנפנית הזאת, כבר חטפה ממני כמו שצריך לפני שברחה בפחדנות למשתמש החסוי שלה והתבכיינה לחברותיה על טאיה הרעה.

"אז קודם אתן מרכלות מאחורי הגב ואחר כך את טוענת שמדובר בהתכתבות אישית?" הוא זוקף גבה.

אני מרגישה לא בנוח וגם די מתביישת. כמעט כמו בפעם ההיא כשטעויות כתיב התגלו בפוסט שלי, ולא בגלל חוסר ידיעת השפה אלא בגלל חוסר ריכוז.

"כן." אני עונה לו בקצרה.

המצב שנוצר באמת לא נעים, אבל אין לי כל כוונה להתנצל בפניו או להסביר משהו.

אני עדיין עומדת על דעתי שמקס יאנג הוא אידיוט גס רוח שמרשה לעצמו להתבטא בזלזול לגבי תפקידן של נשים באומנות, ומאמין בלב שלם שרק גברים יכולים להיות יוצרים של ממש.

"כן?" הוא שואל שוב.

אני מנסה לא להביט באגרופיו ולא לשים לב כיצד הם מתהדקים ומשתחררים. מבטי ננעץ בעיני ענבר שזעם מהבהב בהן.

הוא שונא אותי, והאמת הפשוטה הזאת מעבירה צמרמורת קרה בגבי וגורמת לאצבעותיי לקפוא. מקס מתרומם באיטיות, רוכן מעבר לשולחן ומתקרב לעברי. אני יושבת במקומי, מאובנת, לא מסוגלת לזוז. הכול צורח בתוכי לברוח אך ידיי ורגליי לא מסוגלות לנוע, וגרוע מכך אפילו הריסים שלי לא זזים. אני לא מסוגלת להתיק את מבטי ממנו.

ריח השקד והג'ל שלאחר גילוח מעיב על העולם כולו. אני מרגישה את נשימותיו הלוהטות חורכות את תנוך אוזני. אצבעותיו החזקות לוחצות על מפרק כף ידי ואחיזתו לא חלשה כלל.

"טאיה, שימי לב למה שאת אומרת," הוא לוחש בקול צרוד, "אחרת אצטרך לנקוט בצעדים חמורים."

אני מבוהלת אבל אוספת את עצמי ועונה בשקט, "אתה לא תהיה היחיד."

הפתעה מבליחה לרגע בעיני הענבר, אך זה היה לשבריר שנייה ואני מתחילה לחשוב שדמיינתי את זה.

"הזהרתי אותך," הוא מפטיר בצרידות ולוחץ חזק יותר את ידי.

"תעזוב אותי," אני אומרת בקול.

אבל מקס אפילו לא חושב לציית לי. מבטו המרושע קודח בי, מהפנט אותי כמו שנחש מהפנט את הטרף שלו רגע לפני התקיפה.

"טאיה?" אני שומעת את קולו של דניס הברמן הבלונדיני רחב הכתפיים, ידידי עוד מימי בית הספר.

נראה שמקס חוזר לעצמו ואצבעותיו עוזבות אותי באיטיות. חום מציף אותי כשאני מבינה שכל הנוכחים בבית הקפה נועצים בי את מבטיהם.

"הזהרתי אותך," הוא אומר שוב בשקט, מתרחק ופונה בצעד בטוח לעבר היציאה.

דממה מחניקה סמיכה משתררת בבית הקפה. הבחורות היושבות ליד החלון מביטות במקס המתרחק, ואחר כך נועצות בי מבטים עקומים.

ידי נקפצת לאגרוף בעל כורחה. זעם משתולל בתוכי.

הדבר היחיד שמציל את המצב זו העובדה שבאופן יחסי דיברנו בשקט, בלי יותר מדי צעקות. מתחשק לי לתפוס את מחזיק המפיות בצורת בית ולזרוק אותו בחוזקה לאנשהו. או לפחות כוס. לרסק את הכוס...

"תנשמי." קולו של דניס נשמע מעל ראשי ויד כבדה נוחתת על כתפי.

"מה הוא רצה בכלל?"

"לחטוף אגרוף," כושר הדיבור חוזר אליי. הקול שלי נשמע כמו קרקור צרוד, ומתחשק לי לפרוץ בצחוק מטורף ולהטיח את אגרופי על השולחן.

"ורה הזאת, חתיכת חלאה. היא עוד תשמע ממני. אני אראה לה מה זה לפתוח את הפה הגדול שלה בלי לחשוב."

בליל של רגשות מבעבע בתוכי, מרקחת בוערת ומרה. ניעור אחד קטן והכול יתפוצץ.

"אפשר לארגן את זה," דניס מגחך. "בואי לבר, אני אמזוג לך משהו ואת תספרי לי מה קרה כאן עכשיו."

אני קמה מהשולחן והולכת בעקבות דניס. אחת מהבנות שישבו ליד השולחן ונעצו מבטים במקס ניגשת אליי לפתע.

"את הסופרת טאיה גרוט?" היא שואלת, נבוכה במקצת.

"כן," אני עונה בלי לחשוב.

"אפשר חתימה שלך בבקשה?" לחייה מאדימות. "אני מתה על הספרים שלך."

שמי האמיתי הוא טאיה גרוט ובהרחבה טאיסייה גרוט. שם נחמד אך כלל לא מתאים לסגנון הכתיבה שלי. העורך כתב לי כך במכתבו, אנחנו ממליצים מאוד לבחור שם עט קצר יותר. הוא רצה שם שיהיה קל יותר לזכור ושישקף נאמנה את מחשבותיי המקוטעות הרוויות בסרקזם ואירוניה שעליהם אני מבססת כל ספר וספר שלי. משהו שיכיל את הרגשות החשופים והמיוסרים הניגרים מכל עמוד וגורמים לקוראיי לסגור את הספר בזעם, ואז לחזור אליו שוב לאחר שהבינו שאני צודקת.

אני אוהבת את שמי יותר מדי ולעולם לא הייתי מסכימה להחליף אותו בשם עט לטובת פרסום, מכירות וכל הטינופת הזאת שעליה מבוסס העולם המודרני. ולא אכפת לי אם אנשים יצחקו עליי בגלל זה או יחשבו שאני משוגעת.

"כל דבר בעולם הזה אפשר לקנות ולמכור," יכול לומר לי מישהו אוחז בסיגריה בעודו נושף עשן עכור בפניי.

לא אכפת לי.

לא כל דבר.

אפשר למכור את הגוף אבל לא את הנפש. היא לא מוצר שאפשר לשקול, לעטוף באריזה מבריקה ולמסור לקונה בחיוך. תיהנה, אדם יקר, תשתמש בה בכיף שלך ושיהיה לך רק טוב. טוב? אין מצב!

אף אחד לא יכול ללבוש את הנפש שלכם או להשתיל אותה אצלו, אפשר לשים את ליבו של אדם אחר בתוך בית חזה פעור לרווחה, אך לא אותה, הבלתי נראית שבתוכה מגולמים כל רצונותיכם והדחף הבסיסי שלכם לחיים.

תמיד האמנתי שסיפורת עכשווית, על אף השבחים להם היא זוכה, היא בסך הכול שילוב של פאתוס ומילים גבוהות. תיאור של משהו יומיומי המוגש לקורא באמצעות פרסומת טובה ומילים רהבתניות של מבקרים, "אלוהים אדירים, זו יצירת מופת! חי נפשי, המחבר הקדים את זמנו! נושאים אלה פורטים על נימי הנפש! חייכם לעולם לא ישובו להיות כפי שהיו אם תקראו את רב המכר של הסופר הזה!"

תאמינו או לא אבל חייכם ימשיכו להיות כפי שהיו. גם כל השאר יישאר בדיוק כפי שהיה. מה שכתוב בספר זה בסך הכול כיוון. לאן אתם תתקדמו תלוי אך ורק בכם.

אם מישהו היה אומר לי שאני אכתוב סיפורת עכשווית, שהכריכות של סדרת הספרים שלי – המעוצבות בכתמי דיו צבעוניים ובוהקים עם מסכות המסתירות את פניהם של נשים וגברים צעירים – יקשטו כל סטנד ויעמדו על כל מדף בחנויות הספרים, הייתי צוחקת לו בפנים. אם מישהו היה אומר לי שטאיה גרוט, מחברת רבי המכר, תהפוך לאחת מהאורחות המבוקשות ביותר בכנסים ואירועי ספרות, הייתי אומרת לו שאין שום סיכוי שזה יקרה.

אם מישהו רק היה אומר לי...

"טאיה, תפסיקי לנעוץ מבט בתחתית הכוס ותני לי להכין לך עוד אחת," דניס מציע לי ומקיש באצבעותיו מול פניי בניסיון למשוך את תשומת ליבי.

הוא גבוה ממני בעשרים סנטימטרים בערך, חטוב עם שיער שטני ארוך שבדרך כלל אסוף, וחולצות לבנות דוחות. למה דוחות? כי הן תמיד נקיות ומגוהצות, עוטפות את כתפיו באופן מושלם ומציגות לראווה את זרועותיו השריריות.

כולם תמיד היו בטוחים שיש בינינו משהו, וכולם טעו. וזה לא משום שדניס לא בקטע של בנות, פשוט הוא ואני מעולם לא ראינו זה בזה שום דבר שהוא מעבר לידיד וידידה. אנחנו כמו אח ואחות, אבל כאלה שמעולם לא חלקו הורים וחיות מחמד. שונים בטירוף וחסרי כל יכולת להבין איך אפשר לשכב עם מישהו ששותים איתו.

"תכין לי משהו," אני אומרת. "תגיד, למה לדעתך היא שלחה לו צילום מסך של השיחה שלנו?"

השאלה מחליקה משפתיי בעל כורחי, בוערת בי חזק יותר מהוויסקי בקוקטייל שכבר הספקתי לשתות. התגובה של מקס לא מעציבה אותי במיוחד. העיקר לא להיתקל בו יותר. אבל ורה? גם כן חברה, "וואו, אני כל כך אוהבת את הספרים שלך. יש בהם כל כך הרבה אמת, כל הגברים הם כאלה אידיוטים. ממש לא מזמן מישהו זרק אותי ופשוט חוויתי את הכול מחדש."

כנראה לא אוהבת מספיק, אם היא רצה ישר למקס יאנג ומכרה אותי.

"אולי היא חיפשה דרך להיכנס למיטה שלו?" דניס שואל, מניח מולי כוס נוספת מלאה במשקה זהוב חום.

אני מעווה פנים ואוחזת בזכוכית הקרירה בידי.

"איזה ראש כחול יש לך. ואתם, הגברים, עוד מעזים לומר שאתם רוצים משהו נוסף מעבר לסקס."

"כמובן," דניס מהנהן ברוגע. "לעולם לא אסרב לארוחת בוקר אחרי סקס, את יודעת כמה קלוריות מתבזבזות בלילה של אהבה?"

"אתה רוצה שנחשב?" אני אומרת בקול צונן.

"אין בעיה. רק שאת תצטרכי להסביר את זה לחברה שלי. אני בספק אם היא תתלהב מהעובדה שמישהי זרה בעלת כוונות מפוקפקות תשב לידנו ותתחיל לספור בקול רם."

"אני אספור בקצב אחיד שלא יפריע לכם," אני אומרת בפנים חתומות, לוגמת ומעווה את פניי. "מה שמת פה, כוהל טהור?"

דניס מגלגל את עיניו.

"אישה, את לא מבינה בדברים הטובים של החיים. התגובה שלך פוגעת לי בביטחון העצמי. את רוצה לממן לי טיפול פסיכולוגי אחר כך?"

"הדבר היחיד שאני יכולה לממן זה את עצותיה לחיים של השכנה זויה מהקומה החמישית. אתה בטוח שאתה רוצה את זה?"

דניס ממלמל משהו על האכזריות שלי, ואני מחייכת בשביעות רצון. זויה המדוברת מסוגלת לשגע את השכל לכל אחד. הרגע הזה שבו הזקנה הדברנית עוזבת אתכם לנפשכם, כשלעצמו מהווה אושר. ואם היא הניחה לכם כמה פעמים ביום, לא יהיה אדם מאושר יותר מכם עלי אדמות.

הטלפון משמיע איתותי חיים ואני מקבלת התרעה על הודעה חדשה במסנג'ר. אני פותחת את האפליקציה ועוברת על הכתוב.

ורה קרומלובה: היי, טאיוש. מזכירה לך שאנחנו נפגשות היום בבית הקפה בשבע, כמו שקבענו. כל הבנות יבואו, רק ולנטינה תתעכב קצת.

ופרצופון מטופש מחייך.

יופי לה שהיא מזכירה לי.

"טאיה, למה יש לי חשק להזמין משטרה?" דניס שולח לעברי מבט עקום.

"כי אתה לא אוהב את הפרצוף שלי," אני אומרת בחדות. "אבל אני אתאפר קצת, אל תדאג."

ואנחנו נדבר, ורה יקירתי. ממש היום, שבע בדיוק. ותתפללי לאלוהים שיהיה לך לאן לברוח.

אני נכנסת הביתה בריצה תוהה האם אספיק לעשות כל מה שאני צריכה, וגם להגיע לפגישה בבית הקפה. השיחה עם דניס נמשכה מעל למצופה וזה גרם לכל סדר היום שלי להשתבש. נכון יותר אני דיברתי והוא הקשיב בעודו מנסה למזוג לי עוד ועוד מיצירת האומנות שלו. המצב שנוצר הזכיר בדיחה שרצה אצלי בראש.

טאיה, למה בקבוק האלכוהול שלך ריק?

טיפלתי בפצע.

איזה פצע?

הנפשי.

לא מדובר בפצע רציני במיוחד, אני מבינה טוב מאוד שגם אני אשמה במה שקרה. שאין לי שום הצדקה למרוט את שערה המחומצן של ורה, אפילו שאני מאוד רוצה.

אני זורקת את התיק שלי במבואת הכניסה ופושטת את שמלת הקיץ הקלילה.

"אלונה, את בבית?" אני צועקת כדי שאחותי הקטנה תשמע אותי מבעד למוזיקת הרוק שסביר להניח מתנגנת באוזניות שלה.

אין תגובה. אני חוצה את המסדרון ופותחת את הדלת לחדרה.

הקטנה יושבת על הכיסא, רגליה משוכלות, לבושה רק במכנסיים קצרים, על אוזניה אוזניות ענקיות כפי שחשבתי. שערה הזהוב אסוף לפקעת ומשקפיה שמוטים על קצה אפה.

אלונה מקלידה בהתלהבות, כלל לא שמה לב שיש בחדר מישהו נוסף חוץ ממנה. אני מגלגלת את עיניי, סופרת בליבי עד עשר ומורה לעצמי להירגע. שום דבר לא יעזור. אחותי לא תבחין במתרחש סביבה, גם אם תתחיל רעידת אדמה. פריקית מחשבים בבית זה ממש לא פיקניק. על אף שבהשוואה לסופרת אולי זה לא נורא כל כך.

אני מניחה את ידי על כתפה. היא נרעדת, מורידה את האוזניות ונועצת בי מבט חוקר.

"אוף, הבהלת אותי," היא אומרת בכעס וסוגרת במהירות את החלון על המסך שלה.

אבל אני עדיין מספיקה להבחין שאחותי לא כותבת קוד אלא מצ'וטטת עם החבר השחיף שלה.

"בפעם הבאה ייכנסו לכאן גנבים ויוציאו הכול," אני מזעיפה פנים, מנסה להפגין רצינות של אחות גדולה ומחמירה.

אלונה עונה בלגלוג, "אפשר לחשוב. מי ירצה משהו ממה שיש כאן?"

לא ממש נעים לי לשמוע את זה, אבל בסך הכול היא צודקת. הדברים היחידים בעלי ערך כאן הם המחשבים שלנו. כל השאר – מכונת כביסה, טלוויזיה, כיריים – לא משהו. הם עובדים פחות או יותר, אך מאיימים להחזיר את נשמתם לבורא בכל רגע.

ההכנסות מספריי ומלגת ההצטיינות של אחותי לא מאפשרים לנו חיי מותרות.

"שליח הביא את כספי התמלוגים שלך." מכריזה אלונה, לוקחת בעצלתיים חולצה עם ציור של ינשוף ולובשת אותה.

היא לא מתביישת להיות עירומה מולי, הנוכחות שלי מרגישה לה כמו משהו טבעי ומובן מאליו. לפעמים היא רואה בי אימא שנייה, לפעמים החברה הכי טובה שלה. כך או כך, אין לה שום סיבה להרגיש לא בנוח לידי.

"אני הולכת היום למסיבת יום ההולדת של לולה ואישאר לישון שם," היא אומרת. "הבית יהיה ריק ואנחנו רק בנות."

"בסדר, רק תתקשרי," אני מהנהנת.

אני לא צריכה לקיים שיחות הטפת מוסר איתה. לאחותי, למרבה המזל, יש ראש על הכתפיים, ותכנות מעניין אותה הרבה יותר מבחורים. לולה היא פריקית מחשבים בדיוק כמו אלונה, כך שבמובן הזה הן צמד חמד.

עיסוקים ואנשים מפוקפקים לא מעניינים אותה. בגיל ההתבגרות היו לה כמה קטעים כאלה, אך כשהגיעה לגיל עשרים, אלונה גרוט הרכיבה משקפיים על אפה והתבגרה במהירות. במידה מסוימת לפחות.

"את יוצאת למפגש הבנות שלך היום?" היא שואלת, עיניה הירוקות מביטות בי בעיון.

עיניה זהות לשלי, תמיד אפשר לזהות שאנחנו אחיות באמצעותן. הצבע והמבט דומים למדי.

"כן," אני עונה לה בקצרה. "אבל קודם אני רוצה להתקלח."

אני לא מוכנה לספר לה עדיין על ורה או על מקס יאנג. אין לי חשק להודות בטיפשות של עצמי, ובטח שאין לי רצון לדבר על מישהי שזרקה אותי לכלבים.

המים הלוהטים ממש חורכים את עורי, אבל נדמה כאילו אני לא מרגישה בזה כלל. מחשבותיי רחוקות מהקרמיקה הלבנה סביבי ומג'ל הרחצה בניחוח אפרסק.

לאחר המקלחת אני מתעטפת במגבת, מוחה את האדים מהמראה ומתבוננת זמן מה בהשתקפותי. אני לא יפהפייה אבל גם לא מכוערת. בחורה רגילה למדי בגיל עשרים וחמש, רחוקה שנות אור מהבובות המושלמות והמלוטשות המופיעות ברשתות החברתיות.

עור בהיר, שיער שחור, כפות ידיים יפות להפליא וכמה קילוגרמים עודפים סביב המותן שמעולם לא הפריעו לי. אף פעם לא הייתי דוגמנית ולא שאפתי לכך. יש לי במה להתגאות, למעט גזרה שדופה.

משום מה אני חושבת גם על ורה עכשיו. חטובה, חמודה, רצינית, קשובה תמיד לדבריהם של הבחורים סביבה שאפילו ילדון מצ'וקמק מרגיש לידה כמו גבר של ממש. יש לה כישרון כזה. אני, לעומת זאת, אף פעם לא תוקף אותי רצון להעמיד פני טיפשה יותר ממה שאני באמת, אפילו לא בנוכחות בחורים כמו מקס ודניס.

כשמקס חודר למחשבותיי, אני מופתעת. מה פתאום אני חושבת עליו? אידיוט גס רוח שכמותו, שוביניסט שחושב שהוא טוב יותר מאחרים. זה כל מה שהוא.

אני מתארגנת מהר מאוד ליציאה ולובשת ג'ינס, טישירט, מתאפרת קלות ומחליקה את שערי השחור עד שהוא משתפל כזכוכית שחורה נוזלית על גבי.

אני לוקחת את התיק וצועקת לאלונה שיצאתי. כשאחותי מאחלת לי בילוי נעים, אני מגחכת במרירות, מנידה בראשי ויוצאת מהבית. על אף שהשמש כבר שוקעת, צינת הערב לא ממהרת לחבוק את העיר בזרועותיה השקופות. עדיין חם, לח ומחניק בחוץ. אנשים שכבר עייפים ממזג האוויר הזה מתלוננים על השמש היוקדת, על היעדר העננים בשמיים ועל כך שהרוח הלוהטת לא מאפשרת לנשום בנחת אלא רק מטיחה אבק ולהט היישר בפניהם.

אבל אני אוהבת את הקיץ. אני אוהבת את זה שלא צריך ללבוש יותר מדי בגדים או לחשוש מהקור שעלול לתקוף בכל רגע ולגרום לך להצטנן. הכול שונה בקיץ, לא כמו בחורף.

קיץ – המולה ורעש, חורף – דממה לבנה, מפחידה לא פחות מדממת לילה אפל.

נסיעה של שלוש תחנות מפרידה ביני לבין בית הקפה, אבל אני יורדת בתחנה השנייה בכוונה כדי ללכת קצת ברגל ולסדר את המחשבות.

אלה הנתונים שעומדים לרשותי: מקס יאנג זכר אלפא טיפוסי, בעליו של סטודיו לקעקועים, מתהדר בעמוד אינסטגרם עם מאות אלפי עוקבים. שוביניסט מחויך שדבריו דוחים אך לא בוטים דיים כדי שארצה לכסח אותו, והוא מוצא חן בעיניהן של כל הנשים שאין להן מספיק שכל כדי להעריך כהלכה את צורת החשיבה שלו, ומפנות את עיקר תשומת ליבן לפלג גופו העליון, השרירי והחטוב.

אין לי ספק שמספר המעריצות של יאנג עולה על מספר החלומות של אלונה בנושא מתי אהיה עשירה ומפורסמת. חלק מהנשים מזדעזעות מהתבטאויותיו, חלק מתלהבות. ברור, הוא גבר לכל הדעות, חתיך מיובא. איכס.

אני רואה את טניה ניגשת לבניין חום עם גג רעפים בצבע כתום. היא צוחקת ומחייכת ללא הרף, מקור השמחה והחיוביות בחבורה שלנו. אבן חצץ קטנה שחודרת לסנדל שלה גורמת לה לדלג בצורה מצחיקה על רגל אחת. היא נשענת בידה על הקיר, מנערת את רגלה ונכנסת לבית הקפה כמעט בריצה.

ליזה בוודאי כבר מחכה לנו בפנים. בחורה רזה מדי, חמורת סבר וממושקפת שתמיד עושה הכול נכון ומטיפה לנו מוסר אם עשינו משהו שהוא לא לרוחה. אבל אף אחת מאיתנו לא נעלבת ממנה. אנחנו יודעות שאם משהו יקרה, היא תמיד תגיע לעזור. יכול להיות שתציק לנו תוך כדי, אבל לא משהו שאי אפשר להתעלם ממנו.

אני חוצה את הכביש ומסתתרת מאחורי שורת רכבים יקרים. אסור לחנות כאן, אבל הרבה נהגים שמים פס על החוק, כל עוד לא תופסים אותם. ועכשיו זה פועל לטובתי.

מונית מגיעה לפתח בית הקפה, ווֵרָה מרחפת ממנה החוצה כמו פיה. היא יפה להפליא בשמלתה הלבנה החדשה, ואני מתארת לעצמי את כתמי היין האדום שיבהיקו על הבד, כשרק במקרה אפיל את הכוס שלי. כיצד הוא יזלוג כמו דם וייספג, ידגיש את הלבן הצח.

אני שואפת עמוק ומדחיקה כמה שיותר את מחשבותיי הנקמניות. אסור להחטיף לורה בוקס בפנים, אסור למחוץ לה את הגרון. ובכלל אם אזמין יין אדום זה יהיה מוזר בדיוק כאילו הגעתי לפגישה עם שיער בצבע ירוק.

אומנם זה לא פלילי אך בהחלט בולט לעין.

בשלב מסוים אני מבינה שאני בכלל לא רוצה להיכנס ולהצטרף אליהן. תחושת העלבון מתפתלת בתוכי כמו נחש, מתעקלת כמו פרח מורעל. איך היא יכלה? חשבתי שאת חברה שלי. ממש. רק לאחרונה התבכיינה לי בעצמה כשהתברר שהאקס שלה הוא מניאק שלא רואה באישה בן אדם בכלל, ועכשיו...

אגב, ממתי היא מכירה את יאנג בכלל?

המחשבה הזאת גורמת לי לקפוא על מקומי. היה עליי לחשוב על כך קודם, אבל כנראה השיחה שלי עם דניס גרמה לי להדחיק את הכול.

אני מביטה סביבי ומבינה שהתרחקתי מאוד מבית הקפה. ההליכות הקבועות שלי עשו את שלהן, והרגליים שלי לא מתעייפות אפילו על עקבים גבוהים.

הטלפון שלי מצלצל. אני מוציאה אותו מהתיק ומביטה בשם ורה באמצע המסך.

שונאת אותה.

ארצח אותה.

אני משתיקה את הצלצול אבל לא דוחה את השיחה. שתחשוב שאני לא שומעת.

אני מאיצה את קצב הליכתי. טוב שזו סמטה שקטה, אין כאן אף אחד. אלך עד הכיכר, ואז אכתוב לאחת הבנות שלא אגיע. הסיבה עדיין לא ידועה לי, אבל אאלתר משהו. אני סופרת או מה?

הטלפון מצלצל שוב – ולנטינה. נראה שהיא כבר הגיעה. הפעם אני מרגישה שכבר אין לי כוח אפילו להזיז אצבע כדי לענות או לדחות את השיחה.

אני מרימה את מבטי ומחליטה לחצות את הכביש בליווי הצלצול שעדיין נשמע מהטלפון. קול שאון מנוע נישא לעברי, אך תשומת ליבי מופנית לבחור שחלף לפניי.

משהו נופל מכיסו כשהוא מתחיל לחצות את הכביש. הוא מתכופף להרים את זה.

שאון המנוע נשמע ממש קרוב, אני מביטה לכיוון הרעש ומבינה באימה שהרכב ממש כאן. שערי סומר וברכיי רועדות.

הוא לא יספיק, הוא לא יספיק! פועמת בתוכי המחשבה המחרידה.

גופי מתחיל לפעול על דעת עצמו כשאינסטינקט עתיק יומין משתלט עליי, קודם לפעול אחר כך לחשוב. אני מסתערת קדימה ודוחפת את הבחור מהכביש בחוזקה. מעוצמת התנועה אני מאבדת שיווי משקל, לא מצליחה לעמוד על רגליי ונופלת ישר עליו.

כשהוא צועק, "פאק!" אני מזהה את הקול הצרוד.

כאב חד פועם בברכי ואני גונחת בכאב.

הרכב חולף על פנינו, ואנחנו זוכים בכמה מילימטרים שמצילים את חיינו. גופי בוער, מחשבותיי מתפזרות לכל עבר, ליבי פועם בטירוף ומאיים לפרוץ מחזי. אני משעינה את כפות ידיי על האספלט המלוכלך ושואפת עמוקות.

אני מרימה את ראשי ועיניי בוהות בעיניו של האדם שאת חייו הצלתי הרגע. הענבר מרצד בהן.