דרכים שקבלוני לאורכן

דמותה של זיוה הוא סיפור הדור הישראלי שהיווה את שורשיה וניצניה של מדינת ישראל המתחדשת.

סיפורה פותח חלון להווי הדור הראשון, שהנביט את החומה האנושית שהפכה למסד המדינה הצעירה, שלחמה, בנתה וחינכה לחיים של חופש ועצמאות. פעולתה החינוכית, הפוליטית ובשלב מאוחר יותר הבין־לאומית והיהודית בתפוצות - היא סאגה שונה, מיוחדת ומייחדת. ספור שהוא שילוב של אדם ועם.

הספר פותח צוהר אל העבר הסוער, הייחודי והמרגש הן של המחברת והן של ראשית מדינת ישראל, ומאפשר הצצה אישית אל העשייה "מאחורי הקלעים" של הקמת המדינה ושל עולם ההתרמות למען ישראל בתפוצות.

בעלה, עמוס, ששירת בפלמ״ח מימי בית הערבה ודרך כל מלחמת העצמאות, ובנה האלוף (מיל) אייל בן־ראובן שלחם במלחמת יום כיפור ועד ״לבנון השנייה״, הם מסגרת הפלדה שלתוכה הכניסה את העולם הרחב על תפוצותיו.

מסע בעקבות זיכרונותיי

בערבית ימיי אני יוצאת למסע של שלִיית זיכרונות מהעבר כדי לאורזם לסיפור של תולדות חיי. הליכה בשבילי הזיכרון שאין בהם רצף. הם בוקעים, נעלמים וחוזרים לאחר זמן מבלי שיש בי היכולת להבין ולדעת מדוע זיכרון זה ולא אחר נעלם והאחר נשמר.

אחד מפלאי היות אנוש הוא אותו רגע פלאי של זיכרון ראשון. אותו שביב של נצח שפותח את הדלת לכל מה שנקרא לו בעתיד – "חיינו". מה הוא הדבר שגורם לאותו רגע להיות ראשון דווקא מכל האחרים, ולהישאר נקודת אור זוהרת ותמידית, כזאת הבאה ממגדלור רחוק והופכת לעובדה – זאת שאלה ללא תשובה. האור הזה אינו כבה לאורך כל חיינו, והוא שורד את כל המהמורות שעברנו וגם את אלה ששכחנו.

יצאתי לאוויר העולם ב־14 באוגוסט 1932 בבית החולים "הדסה" (שאינו קיים יותר) בתל אביב, בת לאימי שושנה, במקור: רוזה גולדין, ולאבי מאיר וישנבסקי. בהמשך אספר עליהם.

זיק הזיכרון מהרגע הראשון של חיי, חוזר ומגיח, ועומד בפני עצמו לאורך כל שנותיי – אני אחוזה בידי מישהו או מישהי סמוך לכניסה לצריף. סביר להניח שהייתה זו הדלת לצריף של חדר האוכל בקיבוץ שפיים שהיה באותם ימים ממוקם על הגבעה בהרצליה של היום. אני זוכרת מבט למרחוק על משהו בוהק, כי כנראה היה זה לפנות ערב ומבטי פנה אל השמש השוקעת בים במערב. אני חשה עד היום את החיבוק של האיש או של האישה שאחזו בי, והוא תמיד מחזק אותי כשעיניי מביטות לעבר השקיעה.

זיכרון שני שחרוט בישותי – כנראה שנה או שנתיים אחרי הזיכרון הראשון. אני ישובה על כתפי סבא. סבא יורד במורד הגבעה שעליה שכנה אז שפיים לכיוון מזרח, להרצליה. שם הייתה המסגרייה של הקיבוץ (היום אל מול תחנת הרכבת בהרצליה). גם זה כנראה היה לפנות ערב, זכור לי האור הזה. זיכרון שלישי מהילדות הוא מבט של ילדה קטנה, בת שנתיים או שלוש, שרואה פרדס מעבר לחלון. לאחר שנים סיפרה לי דודה בלה, אחותה של אימי, שבגיל הזה גרתי ברמת גן עם קבוצה של חלוצים מהכשרת "גורדוניה" מדווינסק שבלטביה, בזמן שהם חיכו להצטרפותם לקבוצת כנרת בעמק הירדן. הקבוצה הזו הגיעה לארץ במסגרת ה"מכבייה" שארגנה ההסתדרות הציונית. כך אפשרו לאלפי צעירים יהודים להגיע לארץ, מתחזים לספורטאים כדי לעקוף את איסור העלייה של הבריטים ואת אי נתינת הסרטיפיקטים. הצעירים האלו, רובם ככולם נשארו בארץ וחברו להתיישבות העובדת, בעיקר בקיבוצים.

מכיוון שאימי חלתה בטיפוס ולא יכלה לטפל בי באותן השנים, טיפלה בי דודתי בלה שהייתה חלק מהקבוצה הזאת.

בכל רגעי הזיכרונות האלו אני לבד, אין ילדים נוספים איתי או מסביבי.

אין לי זיכרון שלי לבד עם הוריי עד גיל שלוש, אף שיש תמונה אחת של שלושתנו – אני בעגלה ואימא ואבא לידי. שלוש השנים האלה משקפות את תחילת חיי שהיו תמיד זרימה ממקום אחד למקום אחר. מעולם לא חשתי נעזבת או לא אהובה, מאז ועד היום. הייתי תמיד אי־שם. אם לא שלחו אותי, הנעתי את עצמי לאי־שם אחר או רחוק יותר. הנדידה היא חלק מחיי ומישותי.

אחותי אילנה נולדה ב־13 באוגוסט 1935. יום לפני יום הולדתי השלישי. הוריי הביאו אותה להרצליה, שם התגוררנו ב"בית אהרונסון". גם הבניין הזה אינו קיים יותר. על הריסותיו עומד היום בניין אחר רב־קומות.

 אני זוכרת, כאילו היה זה היום, שעמדתי בחוץ והייתה בידי בובה גדולה, מחומר קשה, כנראה נתנו לי אותה לכבוד בואה של אחותי. אני זוכרת קול בכי של תינוק ואחריו את המעשה שחרת עצמו בחיי לשנים רבות. הכנסתי את הבובה לאדנית יצוקה שהייתה בתוך המעקה של הכניסה לבית. נכנסתי גם אני לאדנית ושברתי את הבובה לרסיסים. הייתי כולי פעולה של דריסה וריסוק. כל מה שהיה "אני" בגיל שלוש, השתתף בפעולה הזאת. הייתה זו הפעם האחת והיחידה במשך כל חיי שהייתי אלימה עד כלות, כנראה היה זה גם הרגע שקבע ויצק את אופיי, רגע שמאז ועד היום עשני עצמאית ונחושה "אני", ואת העובדה שאין בי תלות באיש. זו הייתה הקריאה הראשונה ולאחריה היישום של חיי האומר "לחופש נולדה" – כעין הכרזת עצמאות המקיימת אותי עד היום.

מול "בית אהרונסון", מעבר לכביש, הייתה תחנת משטרה שביליתי בה, כך סיפרו לי, את רוב זמני בחצי השנה בין אוגוסט 1935 עד פברואר 1936, כשעברה משפחתי למושב רשפון.

המעבר לרשפון מזכיר קצת סרטי מערבונים המראים את המתיישבים האמריקאים נוסעים למערב הפרוע בעגלות סוסים. אימא ואילנה ישובות בעגלה בעלת גלגלי עץ והיא רתומה לשני סוסים, אבא הולך ברגל לצד העגלה, ומחזיק במושכות וכנראה יושב לסירוגין. אני רואה ושומעת את גלגלי העץ של העגלה חותמים עצמם בחולות ומשאירים בם סימנים. חוץ מהפרדסים שעברנו בהם (היום הם בית הקברות של העיר הרצליה) הדרך הייתה רק חול, חול וחול. כך נראה כל האזור. כפר שמריהו עדיין לא היה קיים.

לרשפון עלו אז 29 משפחות, ביניהן אנחנו. המעבר לרשפון נעשה במסגרת התוכנית של הסוכנות היהודית להקים בארץ מושבים לאלף משפחות, ולכן נקראה ההתיישבות של אותן השנים בארץ – "התיישבות האלף". התוכנית אושרה בקונגרס הציוני ה־16 וניתנה לניהול של "הסתדרות הפועלים החקלאים". השם רשפון בא משם האל רשף שבו האמינו באזור הזה בימים קדומים. היישוב הקרוב ביותר היה הכפר הערבי "סידנא עלי" ששכן ממש מולינו על חוף הים, ובו התנשא מסגד שבלט מאוד בשטח. האזור בין רשפון לסידנא עלי נקרא "אפולוניה", ולא עלה בדעתנו, אז ובימים רבים אחר כך, עד כמה עשיר האזור בממצאים ארכאולוגיים המספרים על עושר החיים שהיה באזור בימים קדומים. אנחנו הגענו לאזור שנראה מבודד ומאיים, ואילו היום, אחרי שנים רבות, הוא נחשב לאחד מהטובים והעשירים בארץ. באזור הארכיאולוגי נמצא היום פארק "אפולוניה" המשמר לתפארת את ההיסטוריה של הקדמונים, היוונים, הרומאים והצלבנים שחיו שם ועד ליישוב הערבי בסידנא עלי. בשבילנו היה האזור גבעה בלבד בדרך אל הים. בכל שבת ובכל חג היינו הולכים לשם.

 בראשיתו – נבנו במושב רשפון 29 בתים ל־29 משפחות במבנה בן שתי שורות מקבילות, שנמשכו מדרום לצפון, ושתי שלוחות קצרות לצד המערב. באמצע הייתה גבעה, לא גבוהה, ועליה בנו את מגדל המים שקראנו לו "הבריכה". בתחתית המגדל הייתה מערה גדולה שפתוחה לצד מזרח. הבית שלנו היה השני מהצד הצפוני לבריכה. הבתים נבנו כולם באותו דגם: שני חדרים, מטבח, מקלחת קטנטנה ומרפסת שעד כמה שזכור לי כולם סגרו אותה, והיא שימשה חדר האוכל של המשפחה. בהמשך עשתה כל משפחה שינויים כפי יכולתה, או כפי יכולתם של קרוביה. לנו לא הייתה יכולת כלכלית ולכן לא נעשה בביתנו שום שינוי. בית השימוש היה בחוץ במרחק של כשישים מטר מהבית, במבנה עץ שהיה בו חור באדמה. בשלב מאוחר יותר נוסף מושב מעץ מעל החור. הנייר לניגוב היה מקרעי העיתון "דבר", והקרעים היו נתלים על חוט ברזל שחובר לקיר העץ. ההסתגלות של התושבים הייתה תלויה בעיקר באמצעים הכלכליים שלהם או של קרוביהם. מכיוון שהקרובים שלנו היו חברי קיבוצים – אח של אימי ואביה בקיבוץ שפיים, ובקבוצת כנרת גרו אחותה של אימא שהייתה נשואה לפנחס אביגדורי, שניהם חלוצים אמיתיים, נאמני הקיבוץ ודרכו, מבלי שביקשו או חיפשו רכוש או רווחים אישיים – לנו מעולם לא ניתנה עזרה כספית, והמציאות הייתה קשה.

הוריי עבדו מבוקר ועד לילה בעבודות חוץ והשתדלו גם להחזיק משק חקלאי סמוך לבית. בשנת 1937 עלה אבא על מוקש עם שני הסוסים והעגלה. הסוסים נהרגו ואבא נפצע. לי ולאחותי הם לא סיפרו זאת, אלא כעבור שנים. לאחר מכן, היה עליהם להתחיל הכול מהתחלה. אבא קנה שני סוסים אחרים שעליהם לקח הלוואה לשנים ארוכות. אף על פי שמושב, על פי ההצהרה, היה צריך להיבנות על מוסר חברתי ועל עזרה הדדית – ברשפון זה לא התקיים. שום עזרה או תמיכה לא קיבלו הוריי, גם כשמצבם היה קשה. עליי לציין שגם הרמה התרבותית והאינטלקטואלית של רוב המתיישבים לא הייתה גבוהה. חשמל לא היה בבית מספר שנים. אני זוכרת את עצמי קוראת במיטה כשעששית נפט מונחת על כיסא בצד המיטה ומאירה לי את עמודי הספר. הייתי אז בוודאי בכיתה א' או ב', בגיל שש או שבע. איני זוכרת מתי הגיע החשמל, אך משהגיע הייתה בכל חדר מנורה אחת קטנה שמשתלשלת בחוט מהתקרה והאור לא היה חזק יותר מאור העששית.

השקט בלילות היה מוחלט ונשמעו בו קולות הטבע ויצוריו בלבד. מפחידים במיוחד היו התנים. קראנו להם אז שקלים. הם היו מגיעים בלילות עד מתחת לחלונות הבית, ומייללים.

אימא, שפחדה מהם מאוד, הייתה נכנסת לחדר, מחבקת ומכסה אותנו כביכול כדי להגן עלינו, ואם אינני טועה גם דומעת. כן, היא פחדה מאוד וכן פחדה גם אחותי אילנה. אני שתקתי. הייתי אמיצה בתוכי ואמרתי לאימא פעמים רבות: "אל תפחדי, הם לא ייכנסו." אבא, כמו גברים אחרים, היה תמיד בשמירה והפחד היה ממנו והלאה.

בהמשך שנת 1936, אחרי העלייה לרשפון, פרץ המרד הערבי הגדול שנמשך עד 1939, ונקרא "מאורעות 1939-1936". ערביי הארץ התמרדו בתחילה נגד הבריטים, ואחר כך נגד היישוב היהודי. הערבים חששו שהיהודים יכבשו את הארץ כולה, במיוחד אחרי העליות לארץ של יהודים שהספיקו לברוח מהיטלר. הערבים תקפו יישובים רבים ברחבי הארץ ובהם גם את רשפון. אני זוכרת יריות וגם חורים בקיר הבית שלנו. הבית פנה מזרחה לכיוון הבית של משפחת עבּּד הערבית שביתה גבל בגדר שלנו. כשהיו נשמעות יריות, היה אבא יוצא מייד מהבית לשמירה או להגנה, ואימא, שהייתה מבוהלת כל כך, הוציאה אותי ואת אחותי מהמיטות והשכיבה אותנו מתחת למיטה. מן הדין להזכיר לדורות הבאים שבאותם הימים היו יורים כדורים ולא טילים, ולכן המחסה היה במקום נמוך שהכדור אינו מגיע אליו – מתחת למיטה. כשההתקפות היו נמשכות מספר ימים ולילות, היו מעבירים אותנו, הילדים, למערה שהייתה מתחת לבית של משפחת איזיקוב, מתחת לבריכה. שם היינו שוהים עד יעבור זעם. אני זוכרת שקפצנו משמחה כשהביאו לנו סוכריות למערה.

לא ידעתי פחד כשהייתי ילדה וכך גם כתבו המורים בהערכותיהם בכל סוף שנת לימודים. המושב שלנו, כמו יישובים רבים ואחרים בפלשתינה־ארץ ישראל, היה בעצם מנותק מישובים אחרים. התקשורת בינינו ובין האחרים הייתה באמצעות מורס – מצמוצי פנסים ואורות. אנחנו, שגרנו בצלע הגבעה של הבריכה, היינו במרכז הפעילות הזאת. 'תקשורת האורות' הייתה מתרחשת תמיד בלילות. אבא היה פעיל מאוד בתכתובות האלו, ידע לשלוח וגם לפענח את מה שהגיע "משם". אני, שתמיד נצמדתי לאבא, שמעתי את המבוגרים מדברים על מה שקלטו. החברים של הוריי סיפרו שבאחד מלילות החורף היו ברקים ורעמים, ואני רצתי החוצה וצעקתי: "אבא, מדברים מהשמיים!"

הדרך לרשפון הייתה בחלקה סלולה באבנים, מהרצליה ועד לכפר שמריהו, ומכפר שמריהו עד לרשפון היו חולות עמוקים, שהיום הם כביש מספר 2. לעיתים קרובות היה האוטובוס שוקע בחול, והנהג או מי מנוסעיו היה מגיע למושב ומזעיק עזרה כדי לחלץ את האוטובוס. זה היה הקשר התחבורתי היחיד שלנו עם העולם. האוטובוס היה מגיע בבוקר בשעה 7:30 וחזר להרצליה, ואחר כך הגיע למושב בשעה 14:30 אחר הצוהרים.

בספטמבר 1936, כשהייתי בת ארבע, נסעתי עם הילדים האחרים לגן ולבית הספר בהרצליה. מלבדי, היו בגילי שלושה ילדים: רינה, מתי צינמן (שברבות הימים הפך לניצן) וישראליק אברבוך. נסענו לגן "יהודית" בהרצליה. התקופה הייתה סוערת ואלימה, הערבים הטמינו מוקשים בנתיבי התחבורה היהודית ואנשים נהרגו. זכור לי שההורים היו צועדים מרחק מה לפני האוטובוס, מרשפון עד כפר שמריהו, עם גלאי מוקשים. משם כבר הייתה הדרך סלולה באבנים. חזרנו הביתה באוטובוס של השעה 14:30. בעקבות ה"מאורעות", בשנה האחרונה של הגן, פתחו ברשפון גן ילדים, שם היינו מגיל חמש עד שש לרווחתם של כל ההורים. בספטמבר 1938, משהגיע זמני ללכת לכיתה א', חזרנו למסעות האוטובוס היומי מרשפון להרצליה בבוקר ולחזרה בצוהריים. חשוב לציין את גבורת ההורים שלא ויתרו על חינוך הילדים למרות המצב הביטחוני הקשה והמאיים מאוד.

זיכרון נוסף עולה לי בעוצמה שהזמן לא מחק – האחד בספטמבר 1939, יום הלימודים הראשון של כיתה ב' בהרצליה. כשנכנסנו לכיתה אחרי ההפסקה, אמרה המורה רחל, ועד היום אני שומעת את קולה: "ילדים, היום התחילה מלחמה בעולם." המשפט הזה ליווה אותי שנים רבות. זמן קצר אחר כך, וכנראה בעקבות פרוץ מלחמת העולם, הוחלט שנישאר במושב ולא ניסע כל יום להרצליה, ואז לראשונה נפתח בית ספר במושב, מול הבית שלנו. מעבר לרחוב שלנו היה מגרש פנוי, נטעו בו עצי אורן צעירים, ובאמצעו הקימו צריף בן חדר אחד ארוך. היו בו רצפה ושני חלונות גדולים בקיר לכיוון הצד המזרחי, ובמרכז הייתה דלת. בצריף הזה שיכנו את כל ילדי בית הספר מהמושב. בבית הספר היו ארבע כיתות ומורה אחד – חיים, גבר שחור שיער ונעים הליכות. בכיתות צורפו תלמידים מגילים שונים, נוהג שהיה מקובל ביישובים קטנים שבהם היו ילדים מעטים. בכיתה שלי היינו מלבדי – רינה, מתי, ישראליק, ואחר כך הצטרף אלינו גם יענקל'ה טלפיר. בכיתה שמעלינו היו שלושה תלמידים: אמנון רבינוביץ', יעקב פישמן ואריק אנשטיין. בשתי הכיתות העליונות היו ארבעה תלמידים בכל כיתה.

כשעלינו לכיתה ג', העבירו אותנו לבית ריק שעמד מול הבריכה מאחר שדייריו עזבו את המושב, וצירפו אלינו שתי כיתות נוספות. הילדים היו: מאיר הורביץ (מי שנודע אחר כך כמאיר הר־ציון גיבור מלחמה), שמעון כהנר (שנודע לימים כלוחם הידוע – קצ'ה) ועמי איזיקוב. המורה הייתה אהובה אברבוך, אימו של ישראליק, וכמו שקורה לפעמים בחיים, דברים קטנים נטמעים ונשארים בתוכך מבלי כל סיבה מובנת. לי זכורים מאז שני דברים: האחד, בשיעור ציור ניסיתי לצייר ברוש שצידיו היו שווים, והמורה אמרה לי שזה מאוד לא יפה- "ככה סתם". על כן, מאז ועד היום, בשום שלב בחיי, לא נגעתי במכחול ולא ציירתי ציור. והשני – כשהתבקשנו לכתוב באותיות גדולות על דף לבן גדול מה נרצה להיות כשנתבגר, כתבתי באותיות ענקיות: "להיות חופשייה." בכיתה ג'! הדבר המעניין הוא שכשנשאלתי את אותה השאלה בשלבים שונים ובנסיבות שונות במשך חיי, תמיד עניתי את אותה התשובה בעברית, וגם באנגלית – TO BE FREE (אני מציינת נקודות שהן בעיניי סימני דרך להתפתחות אישיותי).

בכיתה ד' הגיעה מורה חדשה, קראו לה מורה (Mura), והיא הייתה המורה היחידה בכל שנות לימודיי שאהבתי באמת. אין לי מושג למה, מלבד העובדה שהיה לה ידע רב בכל נושא שלמדנו, והיא לימדה בדרך יפה וחברית מאוד. חשבתי שאני רוצה להיות כמוה.

 בכל שנות ילדותי ברשפון נהגתי לעמוד יום־יום לפנות ערב על הגבעה ליד הבריכה, ולהסתכל מערבה אל העננים. העננים היו החברים שלי והם סיפרו לי סיפורים דמיוניים, מאין הם באים ולאן הם שטים. לא חזרתי הביתה, אלא לאחר השקיעה, ולאחר שראיתי את השמש טובלת בים ונעלמת. השקיעה הייתה לי תמיד למקור השראה ועניין. הים שבאופק סיפר לי סיפורים, ובלילות היינו שומעים את גליו המתנפצים אל סלעי החוף. הקולות היו קולות הטבע – הים, הרוח, הצרצרים, התנים והציפורים שהיו הסימפוניה של הילדות שחזרה והתנגנה בזמנים שונים ובמצבים אקראיים. זכינו שלא ידענו אז מה הם טלפונים סלולריים. היום אין קולות הטבע נשמעים לדרי החוף מפאת רעש החיים המודרניים והטכנולוגיה של ימינו.