הבנות מאוחרות

כָּל הַמַּכּוֹת וְהַפְּגָעִים שֶׁנִּשְׁלְחוּ לְהַכּוֹת בִּי

אַךְ תָּעוּ בִּשְׁבִילָם וְאִבְּדוּ כִּוּוּנָם,

אֶת מִי הֵם הִכּוּ? בְּמִי הֵם פָּגְעוּ?

הַאִם הֵם יַחְדָּו, אֲסֻפָּה רַבַּת־כֹּבֶד,

שָׁנָה אַחַר שָׁנָה, רֹבֶד עַל רֹבֶד,

מְצַפִּים בְּאֹרֶךְ רוּחַ לִפְגֹּשׁ אוֹתִי פָּנִים,

בְּסוֹף הַדֶּרֶךְ וּבְתֹם כָּל הַשָּׁנִים?

ספרה של רות חשמן הוא אסופת שירים נוגעים, המזמינים את הקורא לאורך מסע החיים, שבהם משולבים שמחה, שלווה, בדידות, אובדן וצער. בחוכמה עמוקה, בכנות ובאומץ מלהטטת המשוררת במילים וחוקרת את נפש האדם. בשורותיה המתנגנות, שבהן כאב שזור בקבלת הדין, היא מציעה מידה של נחמה – ובעיקר אהבה.

רות חשמן, בת 93, אם לשניים. מורה ומחנכת במקצועה, ניהלה במשך 23 שנה עסק להעתקות אור וכעת קוראת וכותבת.

כְּמוֹ רוּחַ טוֹבָה

הוּא הָיָה לָךְ כְּמוֹ רוּחַ טוֹבָה,

נְדִירוֹת אַתְּ חוֹוָה.

הוּא שׁוֹרֵר לָךְ שִׁירִים

וְהִרְטִיט מֵיתָרִים.

הוּא בִּדֵּר שְׂעָרֵךְ

וְטִלְטֵל שַׁעֲרֵךְ.

אֶת נִשְׁקֵךְ הוּא פָּרַק,

הֶעֱלִים אוֹ זָרַק.

אֶת נַפְשֵׁךְ הוּא בִּלְבֵּל,

אֶת רוּחֵךְ הוּא עִרְבֵּל.

הוּא נָשַׁב, הוּא סָעַר,

הוּא פָּתַח, הוּא סָגַר,

הוּא לָחַשׁ, הוּא הִרְעִים,

הוּא הִפְלִיא, הוּא הִדְהִים,

הוּא סִלֵּק הַפְּחָדִים

וְגִחֵךְ לַהֵדִים.

בְּעֵינַיִךְ הִבִּיט,

אֶת דָּמֵךְ הוּא הִצִּית

וְעוֹפֵף וְלִטֵּף וְסִפֵּר אַגָּדוֹת

וּפוֹרֵר אֶת כֻּלֵּךְ לִפְרוּדוֹת בּוֹדְדוֹת.

הוּא הֵבִיא בִּכְנָפָיו אַהֲבָה אַדִּירָה

שֶׁנָּפַלְתְּ בָּהּ שְׁדוּדָה, חַלָּשָׁה וּשְׁבִירָה.

הוּא נָשַׁב וְהֵנִיעַ סְפִינוֹת מִפְרָשִׂים

וְצָבַע אֶת חַיַּיִךְ בְּצֶבַע מַקְסִים

וּכְדֶרֶךְ רוּחוֹת – הוּא פָּרַח וְנִשָּׂא

וְהוֹתִיר לָךְ בִּלְבַד לָשֵׂאת הַמַּשָּׂא.