פרק 1
וֵס
אפריל
התור בבית הקפה הזדחל לאיטו, אבל ידעתי שאגיע בזמן אל זירת ההחלקה. השבוע הזה היה מסוג השבועות שפשוט הכול מסתדר.
במהלך סוף השבוע קבוצת ההוקי שלי ניצחה בשני סבבים של משחקי הגמר בליגת המכללות, ועכשיו אנחנו עומדים לנסוע לפרוזן פור1. איכשהו קיבלתי B מינוס בעבודה בהיסטוריה, שכתבתי תחת תרדמת יזומה, וכרגע החוש השישי שלי זיהה שהבחור שלפניי לא מתכוון להזמין משקה מורכב מדי. הנחתי מהבגדים שהוא לובש שהוא אדם פשוט.
דברים קרו לטובתי, הייתי בדרך הנכונה. המחליקיים שלי היו חדים והקרח חלק.
התור התקדם כך שתורו של מר שיעמום הגיע והוא היה יכול להזמין.
"תערובת בוקר קטנה, קפה שחור."
רואים?
דקה לאחר מכן הגיע תורי, אבל כשפתחתי את הפה כדי להזמין, הבריסטה הצעירה צרחה בהתלהבות, "או־מיי־גאד, ראיין וסלי! מזל טוב!"
לא הכרתי אותה, אבל הז'קט שלבשתי הפך אותי לכוכב, לפחות לשבוע הקרוב.
"תודה, בובה. אני יכול לקבל אספרסו כפול?"
"כבר מגיע," היא קראה בקול את ההזמנה שלי לקולגה שלה והוסיפה, "ותעשה את זה מהר! יש לנו אליפות לזכות בה!" ולא תאמינו, היא סירבה לקבל ממני את שטר החמישה דולרים שהחזקתי.
תחבתי אותו לתוך כוס הטיפים והזדרזתי לצאת היישר אל זירת ההחלקה.
הייתי במצב רוח מדהים כשנכנסתי לחדר הצפייה בבניין המהודר של הקבוצה, בקמפוס הצפוני של נורת'רן מאס. אהבתי הוקי. אהבתי בטירוף. בעוד חודשים ספורים אצטרף לליגת העל ולא יכולתי לחכות יותר.
"גבירותיי," בירכתי את חברי הקבוצה והתיישבתי בכיסא הקבוע שלי. השורות היו מסודרות בחצי עיגול, פונות אל המסך הענקי בקצה החדר. הכיסאות היו מרופדים בעור — כן, יוקרה ומותרות במיטבם.
הרמתי את מבטי אל לנדון, שחקן שנה ראשונה. "אתה נראה קצת ירוק, בנאדם," גיחכתי. "הבטן הקטנה והחמודה שלך עדיין כואבת?"
לנדון זקר אצבע משולשת לכיווני, אבל בקושי. לא הייתי מופתע ממראהו החולני. בפעם האחרונה שראיתי אותו, הוא מצץ בקבוק ויסקי כאילו מנסה לגרום לו לגמור.
"בנאדם, היית צריך לראות אותו כשהלכנו הביתה," דונובן, שחקן שנה שנייה התחיל לספר. "הוא התפשט עד שנשאר בתחתונים בלבד, וניסה לזיין על יבש את הפסל שמול הספרייה הדרומית."
כולם מסביבנו פרצו בצחוק, כולל אני, כי אולי לא הבנתי נכון אבל הפסל המדובר הוא פרש הברונזה. קראתי לו סיביסקיט2, נראה לי שהוא הוצב לזכרם של קבוצת רוכבים עשירים, בוגרי המכללה, שהעפילו למשחקים האולימפיים לפני מאה שנים.
"ניסית לרכוב על סיביסקיט?" חייכתי לעבר לנדון.
סומק עלה על לחייו. "לא," הוא ענה בזעף.
"כן," דונובן מיהר לתקן.
ההקנטות נמשכו, אבל דעתי הוסחה אל קול גיחוך שכוון לעברי, באדיבותו של שון קאסל. נראה לי שאפשר לקרוא לו החבר הכי טוב שלי. בין כל חברי הקבוצה, הייתי הכי קרוב אליו וכן, אנחנו מבלים יחד גם מחוץ לאימוני ההוקי, אבל "החבר הכי טוב" זה לא מונח שנהגתי להשתמש בו לעיתים קרובות. יש לי חברים. למעשה, יש לי מלא חברים. האם יכולתי לומר בכנות שהם באמת מכירים אותי? סביר להניח שלא. אבל קאסל היה הכי קרוב לכך.
גלגלתי את עיניי לעברו. "מה?"
הוא משך בכתפיו. "לנדון הוא לא היחיד שבילה הלילה." הוא הנמיך את קולו, אבל זה לא היה הכרחי, כי חברי הקבוצה שלנו היו עסוקים מדי בלרדת על לנדון ועל השטויות שהוא עשה הלילה עם הפסל.
"למה אתה מתכוון?"
הפה שלו זז מעט. "אני מתכוון, ראיתי אותך נעלם אתמול עם הראש־ביצה ההוא. שניכם עדיין נעדרתם כשאֵם סוף־סוף גררה אותי הביתה בשעה שתיים."
הרמתי גבה אחת. "אני לא רואה כאן בעיה."
"אין כאן בעיה, רק לא ידעתי שהתחלת להשחית גם את הסטרייטים."
קאסל היה הבחור היחיד בקבוצה שנהגתי לשתף אותו בחיי המין שלי. כשחקן ההוקי ההומו היחיד, ידעתי שאני הולך על חבל דק. כאילו, אם מישהו יעלה את הנושא אני לא מתכוון להתחבא ולחזור לארון, אבל גם לא נידבתי מידע. בכנות, הנטייה המינית שלי הייתה כנראה הסוד הכי לא שמור בתוך הקבוצה הזאת. השחקנים ידעו. המאמנים ידעו. לאף אחד לא היה אכפת באמת.
לקאסל היה אכפת, אבל באופן שונה. לא אכפת לו שאני אוהב לזיין בחורים. לא, אבל כן אכפת לו ממני. הוא אמר לי יותר מפעם אחת שהוא חושב שאני מבזבז את חיי בקפיצות מזיון חסר משמעות אחד לאחר.
"מי אמר שהוא היה סטרייט?" שאלתי בלעג.
החבר הכי טוב שלי נראה מסוקרן. "אתה רציני?"
שוב הרמתי גבה, מה שגרם לו לצחוק. האמת היא שהייתי בספק שהבחור מבית האחווה שזיינתי הלילה היה הומו. דו־סקרן, היה המונח המתאים יותר. אני לא אשקר, זה היה מושך. קל יותר להתעסק עם אלה שיעמידו פנים שלא ברחת מהם בבוקר המחרת. לילה אחד כיפי, ללא מחויבות, מציצה, זיון, כל מה שמשקה האומץ מאפשר להם לנסות, ואז הם נעלמים. מתנהגים כאילו הם לא בילו את השעות האחרונות בבהייה בקעקועים שלי, ובלדמיין את הפה שלי סביב הזין שלהם. כאילו הם לא העבירו את ידיהם המשתוקקות על כל הגוף שלי, מתחננים שאגע בהם.
זיונים חסרי משמעות עם הומואים — יש בהם יותר סיכון להפוך למורכבים. הם עלולים לרצות יותר — מחויבות, הבטחות שלא אוכל לקיים.
"חכה," אמרתי כשקלטתי מה הוא אמר קודם. "מה זאת אומרת אֵם גררה אותך הביתה?"
לסתו של קאסל התהדקה. "בדיוק כפי שזה נשמע. היא הגיעה לבית האחווה וגררה אותי החוצה." תווי פניו נראו רגועים יותר, אבל רק מעט. "היא דאגה לי. הטלפון הנייד שלי כבה, אז לא עניתי לכל הודעות הטקסט שלה."
לא אמרתי כלום. כבר ויתרתי על הניסיון לגרום לקאסל לפקוח את עיניו לגבי הבחורה הזאת.
"הייתי משתכר ממש אם היא לא הייתה מגיעה. אז... כן, אני מניח שנחמד מצידה שהיא הגיעה לקחת אותי לפני שנשפכתי לגמרי."
עצרתי את עצמי. לא, אני לא מתכוון להתערב במערכת היחסים שלו. העובדה שאמילי היא הבחורה הכי תלותית, הכי רעה, הכי משוגעת שאי פעם הכרתי, לא נותנת לי את הזכות להתערב.
"חוץ מזה, אני יודע איך היא מרגישה כשאני יוצא לשתות. לא הייתי צריך ללכת מלכתחילה—"
"לעזאזל, אתה לא נשוי," פלטתי. שיט. ולחשוב שתכננתי לשתוק.
הבעה המומה עלתה על פניו של קאסל. מייד חזרתי בי, "אני מצטער. אה... תשכח ממה שאמרתי."
לחייו הפכו חלולות, שיניו הטוחנות חרקו כאילו עוד רגע יהפכו לאבק. "לא. אני מתכוון, שיט. אתה צודק. אנחנו לא נשואים," הוא מלמל מילים שלא הצלחתי להבין.
"מה?"
"אמרתי... עדיין לא."
"עדיין לא?" חזרתי על דבריו באימה. "אלוהים אדירים, בנאדם, בבקשה, בבקשה תגיד לי שאתה לא מאורס לבחורה הזאת."
"לא," הוא ענה מהר ואז הנמיך שוב את קולו, "אבל היא כל הזמן אומרת שהיא רוצה שאציע."
להציע? המחשבה גרמה לעורי להצטמרר. לעזאזל, אני אצטרך להיות השושבין בחתונה הזאת, אני יודע. האם זה אפשרי לברך בחתונה ולהתעלם מנוכחותה של הכלה?
למזלי, או'קונור, המאמן שלנו, נכנס לחדר לפני שהשיחה ההזויה הזאת עם קאסל תגרום לי לסחרחורת חמורה יותר.
עם כניסתו, כולם השתתקו. המאמן הוא... סמכותי. לא, הוא מפחיד. גובהו מטר ושמונים סנטימטרים, על פניו הבעה זעופה תמידית וראשו מגולח לא כי הוא מקריח, אלא כי הוא אוהב להיראות כבן זונה מפחיד.
המאמן התחיל את הישיבה בחזרה על כל דבר רע שעשינו, כל אחד מאיתנו, אתמול באימון. מה שהיה לגמרי מיותר, משום שהביקורת של אתמול עדיין בערה בבטני. פישלתי באחד מתרגילי שוברי השיוויון, החמצתי מסירות שממש לא הייתי צריך להחמיץ, לא הצלחתי להבקיע גול כשהייתה לי הזדמנות טובה. זה היה אחד מהאימונים הלא מוצלחים האלה, כששום דבר לא הולך כמו שצריך, וכבר נשבעתי לאסוף את עצמי ולהיות מוכן לרגע שנדרוך מחר על הקרח.
נותרו לנו עוד שני משחקים גורליים לקראת סוף העונה, מה שאומר שאני חייב להישאר ערני. אני חייב להיות מרוכז. בתשע־עשרה השנים האחרונות נורת'רן מאס לא זכתה באליפות הפרוזן פור, וכמבקיע המרכזי של הקבוצה, הייתי נחוש להשיג את האליפות הזאת לפני שאסיים את הלימודים.
"אוקיי, בואו ניגש לעניין," הכריז המאמן לאחר שסיים לומר לנו כמה פישלנו. "נתחיל עם המשחק של הרֵיינִייר־סיאטל משבוע שעבר."
כשתמונה של זירת החלקה הופיעה על המסך הענק, אחד מהמגינים השמאליים של הקבוצה קימט את מצחו ושאל, "למה אנחנו מתחילים עם הריינייר? אנחנו משחקים נגד נורת'־דקוטה בסיבוב הראשון."
"נתמקד בנורת'־דקוטה בפעם הבאה. ריינייר היא הקבוצה שמדאיגה אותי."
המאמן הקליק בלפטופ שלו שעל השולחן והתמונה במסך החלה לרוץ, קול שאגות הקהל הדהד בחדר הצפייה.
"אם נשחק מול הבחורים האלה במשחק הגמר, אנחנו עומדים להיפגע קשות," המאמן אמר בייאוש. "אני רוצה שתביטו בשוער הזה, הילד הזה חד כמו נץ. אנחנו צריכים לגלות את החולשה שלו ולנצל אותה."
עיניי התמקדו בהתפתחות המשחק, עד שנחו על השוער הלבוש במדים בצבע שחור־כתום ומאייש את השער. הוא בהחלט חד — עיניים יציבות בוחנות את השטח, כפפה מושטת עוצרת את הגול הראשון שניסה להיכנס לשער. הוא מהיר, ערני.
"תראו איך הוא שולט בריבאונד הזה," המאמן הורה לנו בזמן שהקבוצה היריבה ניסתה להבקיע גול נוסף. "באופן שוטף, מבוקר."
ככל שצפיתי יותר, ככה הרגשתי פחות נינוח. לא יכולתי להסביר את זה. לא היה לי מושג למה השיער שעל צווארי סמר. משהו בשוער הזה גרם לאינסטינקטים שלי להתעורר.
"הוא מכוון את הגוף שלו באופן מושלם." המאמן נשמע מהורהר, מתרשם אפילו.
גם אני התרשמתי. לא עקבתי אחר הקבוצות של החוף המערבי בעונה הזאת. הייתי עסוק מדי בקבוצות שאנחנו אמורים לשחק נגדן. ניסיתי ללמוד דרך צפייה במשחקים שלהן איך להביס אותן. ועכשיו, כשסוף העונה באופק, הגיע הזמן להעריך מחדש את הקבוצות שאנו עשויים לשחק מולן בסיבוב האחרון.
המשכתי לצפות, המשכתי לבחון. לעזאזל, אהבתי את האופן שבו הוא משחק.
לא, הכרתי את האופן שבו הוא משחק.
ההכרה הכתה בי באותו הרגע שהמאמן אמר, "שמו של הילד הוא—"
ג'יימי קנינג.
"—ג'יימי קנינג. הוא שחקן בוגר."
לעזאזל.
לעזאזל.
הגוף שלי לא רק התעורר, הוא רעד. ידעתי כבר זמן מה שקנינג משחק בריינייר, אבל כשבדקתי עליו בעונה שעברה גיליתי שהוא הועבר לתפקיד שוער מחליף לאחר שהוחלף בשוער צעיר, שהשמועות עליו סיפרו שהוא היה בלתי ניתן לעצירה.
מתי קנינג קיבל חזרה את תפקיד השוער המרכזי? לא אשקר, נהגתי להתעדכן לגבי הבחור, אבל הפסקתי ברגע שהרגשתי שההתנהגות שלי גובלת בסטוקריות. כלומר, אין סיכוי שהוא הקפיד להתעדכן לגביי, לא אחרי שטרפדתי את החברות שלנו כמו איזה אידיוט.
זיכרון המעשים האנוכיים שלי היה כמו אגרוף בבטן. פאק. הייתי חבר גרוע. הייתי חרא של בן אדם. היה הרבה יותר קל להתמודד עם הבושה כשקנינג גר אלפי קילומטרים ממני, אבל עכשיו...
תחושת מחנק החלה לטפס בגרוני. אני אראה אותו בבוסטון במהלך הטורניר. סביר להניח שגם אשחק מולו.
עברו כמעט ארבע שנים מאז דיברתי איתו לאחרונה. מה, לעזאזל, אני אגיד לו? איך אתה אמור להתנצל בפני מישהו על כך שניתקת אותו מהחיים שלך ללא שום הסבר?
"המשחק שלו מושלם," אמר המאמן.
לא, לא מושלם. הוא נסוג מהר מדי — זו תמיד הייתה הבעיה שלו, מזנק לרשת כששחקן מגיע לקו הכחול, נותן להם זווית טובה יותר להבקיע גול. הוא גם תמיד הסתמך מדי על ציוד המגן שהיה על גופו, יוצר הזדמנויות קלות לקבוצה הנגדית להבקיע גול.
הייתי חייב לנשוך את השפה שלי כדי לא לנדב את המידע הזה. הרגשתי... רע לספר לחברי הקבוצה שלי על החולשות של קנינג. הייתי אמור לספר להם. הייתי צריך לספר להם כי אחרי הכול, זה הפרוזן פור שעל הפרק כאן. ועדיין, עברו שנים מאז הייתי על הקרח עם קנינג. הוא היה יכול לשפר את המשחק שלו מאז. יכול להיות שהחולשות האלה לא קיימות בו יותר.
בי, לעומת זאת, הייתה קיימת עדיין אותה החולשה. הרגשתי אותה בעודי צופה במסך הגדול. בעודי צופה בג'יימי קנינג עוצר עוד ניסיון הבקעה מסחרר. בעודי מעריץ את החן ואת הדיוק הקטלני שבתנועותיו.
החולשה שלי הייתה הוא.
1 פרוזן פור - אליפות ליגת המכללות בהוקי
2 סוס מרוצים שהחזיק בתואר האליפות לאורך שנים ארוכות
פרק 2
ג'יימי
"אתה שקט במיוחד הבוקר, אפילו בשביל מישהו כמוך." אצבעותיה של הולי טיילו במורד גבי וסיימו את מסען על ישבני החשוף. "אתה שקוע במחשבות על הפרוזן פור?"
"כן." זה לא היה בדיוק שקר. הייתי די בטוח שמוחם של כל עשרים וארבעה השחקנים הצפויים לנסוע לבוסטון ביום שישי הקרוב, היה טרוד בדיוק כמו שלי. גם מוחם של מיליוני המעריצים.
אף על פי שלא רק הניצחון העסיק אותי.
עכשיו שאנחנו ממש בדרכנו לאליפות, הגיע הזמן להתמודד עם העובדה שאנחנו עשויים לשחק מול נורת'רן מאס. וכוכב הקבוצה שלהם? לא אחר מאשר ראיין וסלי, החבר הכי טוב שלי לשעבר.
"מה העניין, מותק?" הולי התרוממה על מרפקה כדי לבחון את פניי. היא בדרך כלל לא נשארת ללילה, אבל מרתון הסקס שלנו נמשך עד ארבע לפנות בוקר והייתי מרגיש ממש בן זונה אם הייתי שולח אותה במונית בשעה מאוחרת כל כך. אך גם לא הייתי בטוח איך אני מרגיש להתעורר כשהיא מכורבלת לצידי במיטה. אם נתעלם לרגע מסקס הבוקר המדהים, הנוכחות שלה גרמה לי אי־נוחות. מעולם לא שיקרתי להולי לגבי היחסים בינינו, ומה שהם לא. אבל היה לי מספיק ניסיון עם בחורות כדי לדעת שכשהן מסכימות לקשר מסוג חברים עם הטבות, חלק בהן מקווה שיום אחד ההטבות האלו יובילו למערכת יחסים אמיתית.
"ג'יימי?"
הדחקתי הצידה את המחשבות הטורדניות והחלפתי אותן באחרות. "האם אי פעם פוטרת על ידי חבר?"
"מה? כאילו... מישהו שעבדת בשבילו?" כמו תמיד, עיניה הכחולות הפקוחות לרווחה אישרו לי שהיא מתייחסת לשאלתי ברצינות.
הנדתי את ראשי. "לא. המבקיע הראשי של נורת'רן מאס היה החבר הכי טוב שלי בתיכון. ובחטיבת הביניים. זוכרת את מחנה ההוקי שאני עובד בו בחופשות הקיץ?"
"אליטס?" היא הנהנה.
"כן, זיכרון טוב. לפני שהתחלתי לעבוד שם כמאמן, הייתי חניך. כך גם וס. הוא היה מטורף." צחקתי לזיכרון פניו המזוינות. "לא היה דבר שהבחור הזה לא עשה. יש מזחלת שלג במרכז העיר, שבתקופות החורף אפשר להשתמש בה ולהחליק על האגם הקפוא, אבל בתקופות הקיץ המקום סגור ומגודר על ידי גדר בגובה ארבעה מטרים. אז הוא אמר: 'בנאדם, אחרי כיבוי אורות נטפס על הדבר הזה'."
הולי ליטפה את חזי באחת מידיה הרכות ושאלה, "ועשית את זה?"
"ברור. הייתי בטוח שניתפס ושניזרק מהמחנה, אבל לא נתפסנו. וס היה החכם מבין שנינו והביא מגבת כדי שנוכל להחליק עליה. בגלל החרא הזה נשארתי עם חבורות בחלק האחורי של הירכיים שלי."
הולי חייכה.
"ואני עדיין תוהה כמה תיירים היו צריכים למחוק את התמונות שהם צילמו באגם מירור. בכל פעם שווס ראה תיירים מתכוונים לצלם את האזור, הוא היה מוריד את המכנסיים שלו."
החיוך שלה התחלף בצחוק מתגלגל. "הוא נשמע בחור כיפי."
"הוא היה. ואז כבר לא."
"מה קרה?"
שילבתי את ידיי מאחורי ראשי בניסיון להיראות נינוח, למרות תחושת האי־נוחות שטיילה לאורך עמוד השדרה שלי. "אני לא יודע. היינו תמיד תחרותיים מאוד. בקיץ האחרון שלנו הוא התערב איתי על—" עצרתי, לא נהגתי לספר להולי דברים אישיים כל כך. "אני לא באמת יודע מה קרה. הוא פשוט ניתק איתי קשר אחרי אותו הקיץ. הוא הפסיק לענות להודעות שלי. הוא פשוט... פיטר אותי."
הולי נישקה את צווארי ואמרה, "נשמע כאילו אתה עדיין כועס."
"אני כועס," הפתעתי את עצמי על עצם ההודאה בכך. אם הייתם שואלים אותי אתמול אם יש משהו בעבר שלי שמטריד אותי, הייתי עונה שלא. אבל עכשיו, כשראיין וסלי החזיר את התחת השובב שלו לתודעה שלי, אני שוב טרוד. לעזאזל איתו. אני ממש לא צריך את זה לפני שני המשחקים הקשים ביותר בחיי.
"ועכשיו אתה צריך לשחק מולו," אמרה הולי. "מלחיץ מאוד." היא ליטפה את ירכי, והייתי די בטוח שיש לה תוכניות אחרות עבור שנינו שמעורב בהן לחץ מסוג אחר. בא לה על סיבוב שני, אבל לא היה לי זמן. תפסתי את ידה ונישקתי אותה קלות. "אני חייב לקום. מצטער, בייב. אנחנו עומדים לצפות בקלטות בעוד עשרים דקות."
הנפתי את רגליי לצד המיטה והסתובבתי ישירות למראה קימוריה של הולי. החברה עם הטבות שלי הייתה סקסית בטירוף, והזין שלי זז בהודיה לכיף שכבר עשינו הבוקר.
"חבל," היא אמרה והתהפכה על גבה, נראית מזמינה. "אין לי שיעורים עד שעות אחר הצהריים." ידה טיילה על בטנה השטוחה ועלתה אל החזה שלה. כשעיניה נעולות בעיניי, היא מוללה את פטמותיה וליקקה את שפתיה. הזין שלי מייד הבחין בנעשה.
"את רעה ואני שונא אותך." אספתי את תחתוני הבוקסר שלי מהרצפה והסטתי את מבטי לפני שאתקשה לגמרי.
היא צחקה. "גם אני לא מחבבת אותך."
"אה־הא. תמשיכי להגיד את זה לעצמך." אבל אז מהר שתקתי. שישה שבועות לפני סיום הלימודים לא יהיה חכם להתחיל שיחה משעשעת על כמה הולי ואני מחבבים זה את זה. היינו קלילים לגמרי, אבל לאחרונה היא התחילה לומר עד כמה היא תתגעגע אליי בשנה הבאה. לדבריה, רק ארבעים ושלושה קילומטרים מפרידים בין דטרויט, המקום שבו אהיה בשנה הבאה, לבין אן ארבור, בית הספר לרפואה שבו היא תלמד. אם היא תתחיל לתהות בקול רם לגבי דירות להשכרה בין שתי הערים האלו, אין לי מושג מה אומר. כן. ממש לא ציפיתי לשיחה הזאת.
שישים שניות לאחר מכן, כבר הייתי לבוש ובדרכי לדלת הכניסה. "תסתדרי לצאת מפה לבד?"
"כן, הכול בסדר." צחוקה עצר אותי לפני שהספקתי לסובב את ידית הדלת. "לא כל כך מהר, חתיך."
הולי קמה לנשק אותי לשלום, ועצרתי לשנייה כדי לנשק אותה חזרה.
"ביי בינתיים," לחשתי. זו הייתה ברכת ה'להתראות' הסטנדרטית שלי. אבל היום, מצאתי את עצמי תוהה אם היא מצפה לשמוע ממני מילים אחרות.
ברגע שסגרתי את הדלת, ראשי כבר היה במקום אחר. תליתי את התיק שלי על כתף אחת ויצאתי אל בוקר חודש אפריל הלח. בעוד כחמישה ימים אהיה בחוף המזרחי, אנסה לזכות עם הקבוצה שלי באליפות הארצית. אלוהים, תחרות הפרוזן פור הייתה ממריץ מטורף. השתתפתי בה רק פעם אחת, לפני שנתיים, כשוער מחליף במקום השוער הראשי. לא שיחקתי וגם לא ניצחנו — אני אוהב לחשוב ששתי הסיבות קשורות זו לזו. הפעם הזאת תהיה שונה. אמתין בין קורות השער, קו ההגנה האחרון בין ההתקפה של הקבוצה הנגדית לבין הגביע. זה יכול להלחיץ גם את השוער הרגוע ביותר בליגת המכללות. אבל העובדה שכוכב הקבוצה הנגדית הוא החבר הכי טוב שלי לשעבר, שלפתע הפסיק לדבר איתי — זה עומד להיות רע.
פגשתי כמה מחברי הקבוצה שלי שגם היו בדרכם לזירת ההחלקה. הם צחקו על כמה שטויות שקרו אתמול באוטובוס, כשהם דוחפים זה את זה דרך דלתות הזכוכית היישר למסדרון הבוהק.
הנהלת הריינייר שיפצה את הזירה שלנו לפני כמה שנים. המקום נראה כמו בית המקדש של ההוקי, עם דגלונים ותמונות של הקבוצה תלויים על הקירות. וזה רק באזורים הציבוריים. עצרנו מול חדר נעול עד שטרי, חלוץ שנה ראשונה, העביר את תעודת הזהות שלו בקורא הכרטיסים. כשהאור הירוק נדלק, כולנו נכנסו אל מתחם האימונים המפואר.
עדיין לא הוצאתי מילה מהפה, אבל גם ככה לא הייתי ממש בן אדם של שיחות חולין — לעומת אחרים — אז אף אחד לא העיר לי על זה.
במטבח של הקבוצה מזגתי לעצמי כוס קפה ולקחתי מאפינס אוכמניות מהמגש. המקום הזה גרם לי להרגיש כמו ילד מפונק, אבל זה היה נחוץ בימים שנרדמתי עד שעה מאוחרת.
כעבור עשר דקות, צפינו בקלטת בחדר הצפייה, מקשיבים לניתוח המשחק מפיו של המאמן ואלאס. הוא עמד על הפודיום כשעל חולצתו מיקרופון קטן שהגביר את קולו כל הדרך עד לשורה האחרונה. אבל לא יכולתי לשמוע דבר. הייתי עסוק מדי בצפייה בראיין וסלי מחליק על הקרח. צפיתי בסרטון אחרי סרטון שלו עובר את קו ההגנה, יוצר הזדמנויות להבקעת שער בעזרת שבבי קרח וחשיבה מהירה.
"המבקיע מספר שתיים במדינה, לילד יש ביצים מפלדה," אמר המאמן שלנו בבוטות. "ורגליים זריזות מספיק כדי לגרום למתחרים שלו להיראות כמו הסבתא שלי בת התשעים ושבע."
חבטה אחרי חבטה בלתי סבירות עפו לתוך השער. חצי מהזמן וס שבסרטון לא טרח אפילו להיות מנומס ולהיראות מופתע. הוא רק החליק הלאה בחן ובנינוחות של מישהו שנולד עם מחליקיים על הרגליים.
"כמונו, נורת'רן מאס היו יכולים להעפיל לגמר בשנה שעברה, אבל היו להם כמה פצועים לאורך העונה," אמר המאמן. "זאת הקבוצה לנצח..."
הסרטון היה מהפנט. ראיתי את וס מחליק לראשונה בקיץ אחרי כיתה ז'. בגיל שלוש־עשרה כולנו חשבנו שאנחנו הדבר החם הבא רק כי התקבלנו לאליטס, מחנה אימונים מספר אחת בלייק פלסיד, ניו יורק. היינו השחקנים הכי טובים בקבוצות הביתיות שלנו. היינו הילדים שכדאי לנצח במהלך משחקים מאולתרים של הוקי אגמים. ובעיקר היינו מגוחכים. אבל גם פרחח־חטיבת־הביניים שהייתי יכול היה לראות שווס היה שונה. כבר מהיום הראשון שלי במחנה הייתי קצת מהופנט ממנו. טוב, לפחות עד שגיליתי איזה שחקן הוקי ממזר הוא היה. אחר כך שנאתי אותו לתקופה קצרה, אבל העובדה שצוותו אותנו כשותפים לחדר הקשתה עליי להמשיך לשנוא אותו.
שישה קייצים ברצף, ההוקי הכי טוב ששיחקתי היה נגד ראיין וסלי בעל העיניים החדות וזרועות הפלדה. ביליתי את ימיי בניסיונות להדביק את קצב הרפלקסים המהירים שלו ואת החבטות שלו לשער, שהיו גורמות לדיסקיות לעוף באוויר.
כשהאימון היה מסתיים, הוא היה אפילו אתגר גדול יותר. רוצה להתחרות עד לראש קיר הטיפוס? תבקש מווס. צריך שותף לפשע שיעזור לך לפרוץ למקפיא של המחנה אחרי כיבוי אורות? וס הוא הבן אדם שלך.
בכל אוגוסט אנשי לייק פלסיד היו פולטים אנחת רווחה כשמחנה האימונים היה נסגר. כולם היו יכולים לחזור סוף־סוף לחייהם הנורמליים, שלא כללו את מראה ישבנו החשוף של וס באגם בזמן שחיית הבוקר שלו בעירום.
גבירותיי ורבותיי: ראיין וסלי.
המאמן המשיך לקדמת החדר בזמן שווס וחבריו לקבוצה ביצעו את קסמם על המסך. הכיף הכי גדול שחוויתי בזירת ההחלקה היה איתו. לא שהוא מעולם לא עצבן אותי. הוא עשה זאת בתדירות שעתית. אבל בכנות, במבט לאחור כל ההתערבויות והתעלולים שלו הפכו אותי לשחקן טוב יותר. חוץ מההתערבות האחרונה שהוא הציב בפניי. לא הייתי צריך להסכים לה.
"יום אחרון," הוא התגרה בי כשהוא מחליק לאחור, מהר יותר מרובנו כשאנחנו מחליקים קדימה. "אתה עדיין מפחד לעמוד מולי בפייס־אוף3, אה? עדיין מיילל על הקודמת?"
"בולשיט." לא פחדתי להפסיד לווס. אנשים בדרך כלל הפסידו לו. אבל היה קשה לגבור עליו בפייס־אוף, וכבר הייתי חייב לו שישיית בירה. הבעיה הייתה שחשבון הבנק שלי היה מרוקן. כשאתה הילד הקטן מבין שישה ילדים, לשלוח אותי למחנה היה כל מה שההורים שלי יכלו לעשות בשבילי. הכסף שהרווחתי מכיסוח דשא כבר בוזבז על גלידות ועל דברים אסורים. אם אפסיד בהתערבות, לא אוכל לשלם.
וס החליק סביבי כשגבו נגד כיוון התנועה, מהר כל כך שהזכיר לי שד טזמני. "לא על בירה," הוא אמר, קורא את מחשבותיי. "בקבוקון השתייה שלי מלא בג'ק4, תודות לפייס־אוף אתמול מול קופר. לכן הפרס יכול להיות משהו אחר." הוא פלט צחוק מרושע.
"כמו מה?" כפי שהכרתי את וס, יהיה מעורב כאן מחזה ציבורי מגוחך. המפסיד ישיר את ההמנון הלאומי בזמן שהוא תלוי הפוך מעל המזח. או משהו בסגנון.
סידרתי שורה של דיסקיות והתכוננתי לחבוט בהן. בום! הראשון עף באוויר, חולף על פני וס בזמן שהוא החליק מהר. התכוננתי לחבטה הבאה שלי.
"המפסיד יהיה חייב למצוץ למנצח," הוא אמר ברגע שחבטתי.
פספסתי את הדיסקית המזוינת. ממש פספסתי אותה.
וס צחק, מתכונן לעצירה. אלוהים אדירים, הבחור הזה ידע איך לשחק לי בראש. "מצחיק מאוד."
הוא עמד שם, מתנשם בכבדות בגלל ההחלקה המהירה. "נראה לך שלא תוכל לנצח? זה לא משנה מה יהיה הפרס אם אתה מרגיש בטוח בעצמך."
לפתע הרגשתי זיעה לאורך גבי. הוא העמיד אותי במצב בלתי אפשרי והוא ידע את זה. אם אסרב להתערבות, הוא ינצח. ואם אסכים לה — הוא גרם לי לשקשק עוד לפני שהדיסקית בכלל עפה לכיווני.
עמדתי שם כמו מפגר, לא בטוח מה לעשות. "אתה ומשחקי המוחות שלך," מלמלתי.
"הו, קנינג," וס גיחך, "הוקי הוא תשעים אחוז משחקי מוחות. אני מנסה ללמד אותך את זה כבר שש שנים."
"בסדר," אמרתי דרך שיניים חשוקות. "אני מסכים."
הוא התנשף דרך מסכת הפנים שלו. "אתה כבר נראה מפוחד. זה יהיה ענק."
הוא סתם עובד עליך, אמרתי לעצמי. אני יכול לנצח בפייס־אוף. לאחר מכן הפניתי את משחקי המוחות בחזרה אליו — אני אסרב לפרס, כמובן. ואז אוכל לזקוף לזכותי את העובדה שהוא חייב לי מציצה. לאורך שנים. זה היה כמו בסרט מצויר, נורה נדלקה מעל לראשי. שניים יכולים לשחק במשחקי מוחות. למה לא הבנתי את זה קודם?
הנחתי דיסקית נוספת וחבטתי בה בעוצמה רבה ישירות על פני חיוכו הזחוח של וס. "זה יהיה קל," אמרתי. "מה דעתך שנערוך את הפייס־אוף הזה, שבו אני אכסח אותך, מייד לאחר ארוחת הצהריים? לפני האימון המסכם?"
לרגע קצר במיוחד הביטחון שלו התערער. אני בטוח שראיתי את זה — תדהמת האני לא מאמין. "מושלם," הוא אמר לבסוף.
"אוקיי." אספתי את הדיסקית האחרונה והפכתי אותה בתוך הכפפה שלי. אחר כך החלקתי החוצה בעודי שורק, כאילו אני חסר דאגות לחלוטין.
זה היה היום האחרון של מערכת היחסים בינינו.
ולא ראיתי את זה מגיע.
בקדמת החדר הוקרן סרטון חדש, המדגיש את אסטרטגיית ההגנה של נורת'־דקוטה. המאמן הפסיק לעסוק בראיין וסלי.
אבל אני לא.
3 Face–off ־ עימות חזיתי בין שני שחקנים
4 ג'ק דניאלס – משקה אלכוהולי
פרק 3
וס
קו הרקיע של בוסטון הופיע מחלון האוטובוס הרבה לפני שהייתי מוכן. בערך תשעים דקות מנורת'רן מאס לטי. די. גארדן. משחקי הפרוזן פור תמיד נערכו בזירה ניטרלית, אבל אם למישהו היה יתרון של ביתיות, זה אני. הייתי מבוסטון, אז לשחק באצטדיון בְּרוּינְס היה התגשמות פנטזיית ילדות בשבילי.
למעשה, זו הייתה גם הפנטזיה של האבא המחורבן שלי. לא רק שהוא התלהב להזמין למשחק שלי את כל הקולגות המזוינים שלו, הוא גם נראה כמו גיבור בעיניהם בלי להוציא כסף כמעט. הוא רק היה צריך להזמין לימוזינה, לא טיסת צ'רטר.
"אתה יודע מה אני הכי אוהב בתוכנית הזאת?" שאל קאסל ממקום מושבו לצידי כשהוא מעיין בלוח הזמנים שהעביר לנו מנהל הקבוצה שלנו.
"את זה שהאירוע הזה הוא המפקדה הראשית של עולם הפָּאק באניז5?"
הוא נחר. "אוקיי, גם... אבל התכוונתי לומר שמאכסנים אותנו במלון נחמד ולא באיזה חור נידח ביציאה מהכביש המהיר."
"צודק." למרות המלון, לא משנה איזה מהם, זה לא יהיה קרוב בגודלו לאחוזה של המשפחה שלי בביקון היל רק כמה קילומטרים משם. אף על פי שאני לעולם לא נוהג לספר על זה. אני לא סנוב, כי אני יודע שעושר לא מונע בורות או אומללות. תשאלו את המשפחה שלי.
בילינו את חצי השעה הבאה בזחילה בפקקים, כי ככה זה בבוסטון. רק לקראת השעה חמש התחלנו סוף־סוף לפרוק את הציוד שלנו מהאוטובוס.
"הציוד נשאר!" קרא אחראי הסטודנטים. "קחו רק את התיקים שלכם!"
"אנחנו לא צריכים לסחוב את הציוד שלנו?" צעק קאסל בהתלהבות. "בייבי, הגענו! תתרגל ליחס הזה, וס." הוא תקע את מרפקו בצלעותיי. "בשנה הבאה בטורונטו בטח יהיה לך עוזר אישי שיסתובב סביבך ויסחוב בשבילך את המקל שלך."
הרגשתי שזה מזל רע לדבר על החוזה שלי עם ה־NHL6 לפני הפרוזן פור, אז שיניתי נושא. "זה יהיה מעולה, בנאדם. אני אוהב שבחורים אחרים אוחזים במקל שלי."
"הרמתי לך להנחתה, אה?" הוא שאל כשאספנו את התיקים שלנו מהמדרכה, לשם הם נזרקו על ידי נהג האוטובוס בעל הפנים האדומות.
"בהחלט כן." נתתי לקאסל להיכנס ראשון דרך הדלת המסתובבת כך שיכולתי לאחוז בידית ולכלוא אותו בפנים. כשהוא תקוע, הוא הסתובב לכיווני וזקר אצבע לעברי. וכשלא שחררתי את האחיזה שלי, הוא הפנה את גבו אליי והחל לפתוח את חגורת המכנסיים שלו, מתכונן לחשוף את ישבנו בפניי ובפני כל עוברי האורח שיחלפו מול המלון ביום שישי הקריר של חודש אפריל.
שחררתי את הידית ודחפתי את הדלת, מפליק בישבנו שטרם נחשף. אהה, שחקני הוקי. באמת אי־אפשר לקחת אותנו לשום מקום.
כשעמדנו בלובי הנוצץ שאלתי, "איך נראה הבר?"
"פתוח," הוא ענה. "זה כל מה שבאמת חשוב."
"צודק."
מצאנו פינה לעמוד בה בזמן שהמתנו למנהל הקבוצה שלנו שיגיע לפתור את חלוקת החדרים במלון, אבל זה ארך הרבה זמן. הלובי היה עמוס והפך לעמוס יותר. הצבעים ששלטו בצד אחד של החדר היו ירוק ולבן — צבעי הז'קטים של הנורת'רן מאס. ובצד השני של החדר צבע אחר תפס את עיניי — כתום. ליתר דיוק, כתום ושחור על ז'קטים של קבוצה אחרת. הם נכנסו דרך אותן הדלתות שאנחנו נכנסנו דרכן, דוחפים זה את זה ובעיקר מתנהגים כמו כלבי ציד מלאי טסטוסטרון. זה היה מוכר לגמרי.
ואז החדר הסתובב מעט כשמבטי ננעל על ראש בלונדיני־שטני. לא הייתי צריך יותר מזווית ראייה קטנה כדי לזהות את צורת החיוך שלו.
שאני אמות. ג'יימי קנינג מתאכסן במלון הזה.
כל גופי נדרך בזמן שחיכיתי שיסובב את ראשו. שיסתכל ישירות אליי. אבל הוא לא עשה זאת. הוא היה שקוע מדי בשיחה עם אחד מחברי הקבוצה שלו, צוחק ממשהו שאותו בחור אמר.
הוא נהג לצחוק ככה איתי. מעולם לא שכחתי את קול צחוקו של ג'יימי — עמוק וצרוד, מתנגן באופן חסר דאגות. לא היה דבר שגרם לג'יימי להיות מדוכא. הוא היה התגלמות הללכת עם הזרם, כנראה בזכות אופיו הקליפורני הנינוח. לא הבנתי עד כמה התגעגעתי אליו עד לרגע זה ממש.
לך לדבר איתו, הקול בראשי היה עיקש, אבל השתקתי אותו כשניתקתי את מבטי מג'יימי. עם כמות האשמה האדירה שהתמקמה בחזי, נוכחתי להבין יותר ויותר שאני חייב להתנצל בפני חברי הוותיק.
אבל בשנייה זו לא הרגשתי מוכן. לא כאן, עם כל האנשים מסביב.
"הלובי נראה כמו פאקינג תחנת רכבת," מלמל קאסל.
"בנאדם, יש איזה סידור שאני צריך לעשות. תבוא איתי?" גיבשתי את הרעיון בזריזות, אבל זה היה רעיון טוב.
"בטוח?"
"ליציאה האחורית," אמרתי, דוחף אותו לכיוון היציאה הקרובה.
מחוץ למלון הבנתי עד כמה אנחנו קרובים לפנוויל הול ולכל החרא התיירותי שמוכרים שם. מושלם.
"בוא." משכתי את קאסל אל שורת החנויות הקרובה.
"שכחת את מברשת השיניים שלך?"
"לאאא. אני צריך לקנות מתנה."
"למי?" קאסל סידר את התיק שלו גבוה יותר על כתפו.
היססתי. תמיד שמרתי את זיכרונותיי מקנינג לעצמי. מפני שהם היו שלי. למשך שישה שבועות בכל קיץ, הוא היה שלי.
"חבר," הודיתי. "אחד משחקני הריינייר."
"חבר," גיחוכו של קאסל היה שקט ומרמז. "מנסה למצוא דרך להשיג זיון למחר אחרי המשחק? לאיזה סוג של חנות אתה לוקח אותי בדיוק?"
קאסל המזדיין. הייתי צריך להשאיר אותו בלובי העמוס. "זה לא מה שאתה חושב." אף על פי שהייתי שמח שזה יהיה. "הבחור הזה — קנינג, השוער שלהם — היינו קרובים פעם." ואז הוספתי בחוסר רצון, "עד שהייתי אידיוט והרסתי את זה."
"אתה? לא הייתי מנחש לעולם."
"אני יודע, נכון?"
סרקתי את שורת החנויות, כולן היו מלאות בזבל התיירותי של בוסטון שאני בדרך כלל נוטה להתעלם ממנו — צעצועים של סרטנים, דגלי קבוצת הברוינס, חולצות שביל החירות. משהו כאן יהיה חייב להתאים למה שעלה לי בראש.
"בוא." משכתי את קאסל לחנות הכי קיטשית והתחלתי לסרוק את המדפים. הכול נראה צעקני מדי. הרמתי בובת בובלהד של פול רוויר ואז הנחתי אותה חזרה.
"אלה מצחיקים," הוא אמר, מחזיק קופסת קונדומים של הרד סוקס.
צחקתי לפני ששקלתי את הרעיון. "נכון. אבל זה לא מה שאני מחפש." מה שאבחר — אסור שיהיה בו רמיזה לסקס. נהגנו לשלוח זה לזה כל מיני מתנות מצחיקות — ככל שהיו גסות יותר, כך היו טובות יותר.
אבל לא הפעם.
"אני יכולה לעזור?" המוכרת הייתה לבושה בתחפושת קולוניאלית מסורתית, אשר הושלמה בשמלת מחוך שמעכה לה את החזה.
"בטח שאת יכולה, בובה." נשענתי על הדלפק באופן הכי שחצני שיכולתי, ומבטה התרחב קצת יותר. "יש לך משהו עם חתלתולים?"
"חתלתולים?" קאסל החניק צחוק. "בשביל מה, לעזאזל?"
"הקבוצה שלו היא הטייגרס7." דא.
"ברור!" גב' בטסי רוס התלהבה לשמע הבקשה, בטח מפני שהעבודה הזאת משעממת בטירוף. "רק רגע."
"מה העניין?" קאסל זרק את קופסת הקונדומים על השולחן. "מעולם לא קנית לי מתנות."
"קנינג ואני היינו חברים במהלך מחנות הקיץ. היינו קרובים, אבל התראינו רק במשך שישה שבועות בשנה." שישה שבועות אינטנסיביים ביותר. "יש לך חברים כאלה?"
קאסל הניד את ראשו בשלילה.
"גם לי אין. לא היו לפני ולא היו מאז. אבל לא היינו מדברים במהלך השנה. היינו מתכתבים, ושולחים זה לזה את הקופסה."
"הקופסה?"
"כן..." גירדתי את סנטרי. "אני חושב שזה התחיל ביום ההולדת שלו. נראה לי שמלאו לו... ארבע־עשרה?" אלוהים. באמת היינו כאלה צעירים? "שלחתי לו מגן ביצים מזעזע בצבע סגול. שמתי אותו בתוך קופסה של סיגרים קובניים שהייתה שייכת לאבא שלי."
עדיין זכרתי כיצד עטפתי את הקופסה בנייר חום והדבקתי אותה בטירוף מכל הכיוונים כדי שתגיע ליעדה בחתיכה אחת. קיוויתי שהוא יפתח את המתנה מול חבריו ויהיה מובך.
"הנה!" בטסי רוס חזרה ופרשה בפניי כמה דברים על הדלפק. היא מצאה קלמר של 'הלו קיטי', חתול קטיפתי גדול לבוש בחולצה של ברוינס ותחתוני בוקסר לבנים מכוסים בחתלתולים.
"אלה." החוויתי בידי לעבר תחתוני הבוקסר. לא התכוונתי ללכת על תחתונים, אבל החתלתולים היו בגוון הכתום המתאים. "עכשיו, בשביל אקסטרה נקודות, אני צריך קופסה. כזו שמזכירה קופסת סיגרים, אם אפשר."
היא היססה. "על קופסאות צריך לשלם תוספת."
"בסדר גמור." קרצתי לעברה והיא הסמיקה מעט, בו
