הירק"ן

זהו סיפורו המדהים של האיש שעבד שלושים שנה במשרד המשפטים, הגיע לתפקיד “מנהל מדור” ואף הגיש מועמדות לתפקיד “סגן מנהל”. הוא היה ב”אזור נוחות”, היו לו תנאים מצוינים של עובד מדינה. ביום בהיר אחד עשה את ההחלטה של חייו, פרישה מ”אזור הנוחות” וחיפוש אחר “חיים אחרים”, לא עוד אותה שגרה של קבלת קהל ורישומים, מחשב, מקלדת וניירת. מחשבות רבות עלו במוחו: “לא באתי לעולם הזה רק כדי לעבוד מהבוקר ועד הערב, להרוויח כסף ולחזור הבייתה מותש, ושוב לעבוד מהבוקר ושוב לחזור מותש”.

“קול פנימי” הדהד בתוכו והוא הרגיש דחף עצום לעזוב הכל ולחפש את האמת והאושר בחיים האלה, אולי “משהו” שלא רואים בעיניים, “משהו” פנימי בלב, בנשמה, אולי שם מסתתר איזה ידע שמיועד לבני האדם והם פשוט לא יודעים איפה לחפש, נשארים מאוכזבים ומתוסכלים מהשגרה. הספר הזה מספר את מסע חייו בחיפוש אחר האושר בהרבה מקומות ופגישות עם “אנשי אור” ו”מיסטיקנים”.

הפגישה הכי גורלית במסע הזה הייתה עם “האיש המיסטי” גואל רצון, ההתלהבות מהכוחות שלו, מ”הכפתור הרוחני” ששתל במוחו, השקט המסתורי בתוכו, האכזבה הגדולה, הנפילה…

המחבר זהר שקדי, מטפל ב”הילינג קבלי”, מעביר אנרגיה רוחנית דרך כפות ידיו למטופלים, נומרולוג, סוכן נדל”ן וגם סופר ומשורר.

במסע חייו עבד כמעט בכל עבודה, בין היתר היה גם ירקן בחנות טבע ולכן החליט לקרוא לספר שלו: “הירק”ן” , גם ירקן אמיתי וגם הירק”ן בראשי תיבות: “האיש ידיו רק נתינה”, האיש שנותן מעצמו ועוזר לזולת, לאורך כל חייו.

מאחר והמחבר פונה לכלל הציבור, הוא כתב לאורך כל הספר את שם הבורא עם האות ק’ והתחשב ברגשות המגזר המסורתי, הדתי והחרדי, כדי שכולם יקראו את הספר. כמו כן, אין מילים “לא יפות”, הכל כתוב בהוד והדר ובשפה מכובדת, למען שמו באהבה ולמען כל בני האדם, קריאה נעימה ומחכימה לכולם, ללא יוצא מהכלל.

באהבה מהלב והנשמה, אתכם ולמענכם,  המחבר, זהר שקדי

החיפוש אחר האמת
במסגרת שירותי הצבאי קרו לי כמה ניסים.

הייתי נהג טנק ובאחד האימונים עליתי על גבעה גבוהה והטנק התהפך על הצד, חשבתי שזה הסוף שלי, אך, לשמחתי יצאתי מזה בנס.

יצאתי מהפתח של הטנק, לא מאמין למראה עיניי, הייתי ממש המום, בדקתי את כל הגוף שלי, "תודה לאל", "יש לי ידיים ורגליים, שום איבר לא כאב לי", אכן, נס אמיתי.

עוד מקרה שקרה לי בצבא, שירתי באזור רמאללה והיינו יוצאים למבצעים בתוך רמאללה, עושים מה שעושים וחוזרים.

יום אחד נכנסנו לשם 4 חיילים, עם רכב צבאי, הגענו לאיזו סמטה צרה ולפתע אנחנו רואים קבוצה של מחבלים רעולי פנים רצים אלינו, זורקים אבנים וצועקים: "אללה וואכבר".

באותם רגעים ראיתי את המוות מול עיניי, "זהו, הגיע הסוף שלי", "אני עומד למות", חשבתי בליבי, קראתי בקול רם וברעד: "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד" ועצמתי את עיניי לכמה שניות, מחכה למוות, אך, המוות לא בא, כי היה שם, באותן השניות איזה "כח עליון", שלא רצה שאמות והוא דאג לעשות לי נס ולהציל אותי שוב ממוות. לפתע, שמעתי יריות באוויר וקולות של חיילים שצועקים בעברית "סעו אחרינו, סעו אחרינו". פקחתי את עיניי וראיתי ארבעה רכבים צבאיים עם חיילים שיורים באוויר וצועקים לעברינו שניסע אחריהם מיד. צעקתי: "יש אלוקים!" ל"כח העליון" הזה ולנהג הרכב שלנו: "סע", סע אחרי החיילים! בואו נצא מכאן מהר!" נסענו מהר בעקבות החיילים שנשלחו להציל אותנו והובילו אותנו למקום מבטחים. כולנו נרגענו ופלטנו אנחת רווחה. "כנראה שאלוקים אוהב אותנו", אמרתי וחייכתי וכולם חייכו איתי. כולם הסכימו איתי ואף לא אחד שלל את דבריי...

עוד כמה ניסים קרו לי במסגרת שירותי הצבאי, ומיום ליום התחזקה בי האמונה שיש איזה "כח עליון" שנמצא ביקום ומשגיח עליי ולא רוצה שאמות. כנראה שיש לי איזה ייעוד, איזה משימות לעשות בעולם הזה, איזו שליחות לעשות ולא למות בגיל כזה צעיר.

התחילו לעלות לי הרבה מחשבות לגבי מעשיי בעולם הזה.

"מה בעצם אני עושה כאן?", "למה נבראתי?", "מה הכח העליון הזה רוצה ממני?", "למה נבראו כל בני האדם?", "מה קורה כאן?", "למה יש בני אדם שסובלים כ"כ הרבה ועצובים ויש בני אדם שמחים ומאושרים?", "האם אותו כח עליון צריך שבני האדם יתפללו אליו, ישימו ציצית, יניחו תפילין, יקימו סוכה ויקדשו על יין?", "מה זה בעצם נותן לו, הרי זה לא איזה כח גשמי?" לא רואים אותו, לא שומעים אותו, ו"האם לא מספיק שהלב שלנו יהיה נקי ונהיה אנשים ישרים וטובים?" שאלות כאלה ואחרות הציקו לי בכל שירותי הצבאי, במיוחד כשחוויתי וראיתי הרבה ניסים למול עיניי וידעתי, והייתי בטוח במאה אחוז, ללא כל צל של ספק שישנו איזה "כח עליון" שמשגיח ובוחן את בני האדם ושום דבר לא קורה סתם בעולם הזה...

החלטתי ביני לבין עצמי כשאסיים את השירות הצבאי, אני לוקח על עצמי פרויקט שאקרא לו: "החיפוש אחר האמת", או "החיפוש אחר האושר" ואעשה איזה מסע אישי, לגלות את סודות היקום ואת הכח שמכוון ושולט בכל.

לאחר סיום שירות הצבאי, החזרתי את "הציוד הגשמי" ויצאתי לחפש "ציוד רוחני" ומענה לכל השאלות שלי.

התחלתי לקרוא "ספרים רוחניים" של "אנשי אור" דתיים ולא דתיים, יהודים ולא יהודים, רבנים, נזירים, בודהיסטים ומה לא?

קראתי עשרות ספרים, החכמתי, למדתי ועשיתי השוואות בין דעות לדעות ובין דת לדת.

המסקנות שהגעתי אליהן היו חד משמעיות. אצל כולם יש הבנה שיש איזה אלוקים, איזה "כח עליון" ששומר ומגן על בני האדם והטבע.

כולם אומרים ש"אהבה" היא מילת המפתח לאחדות האדם באשר הוא, האהבה מקשרת בין כולם, ברגע שיש "אהבה" בין בני האדם, יש אחדות ואנרגיה טובה המחברת ביניהם.

אסור שתהיה שנאה, כי זאת אנרגיה שלילית שפוגעת בבני האדם ומביאה איתה רק סבל וצרות.

בתורה של כולם יש הסכמה ש"צריך להיות אנשים טובים בעולם הזה ואז מקבלים טוב", "אם עושים רע, מקבלים רע".

החלטתי לצאת למסע אישי, ארזתי כמה בגדים וחפצים קטנים בתיק גב עם בקבוק מים ומעט אוכל. שמתי מבטחי ב"כח העליון" שיובילני לדרך הנכונה למציאת האמת.

נתתי צדקה לאישה עניה והתפללתי בליבי שהצדקה הזאת תציל אותי ממוות ושאצליח בדרכי.

מבלי לחשוב הרבה ומבלי להתמהמה עליתי לאוטובוס שנוסע לעיר צפת דווקא.

קראתי שבעיר הזאת יש הרבה מקובלים שיודעים את האמת על העולם הזה ואולי אחד מהם יידע לתת לי תשובות לשאלותיי.

הגעתי לצפת כשירדה כבר החשיכה, לא ידעתי מה לעשות ולאן לפנות, התחלתי ללכת, ללכת וללכת.

התעייפתי והחלטתי לנוח, סתם ככה בשולי הדרך, הרגשתי שעיניי נעצמות לאט לאט, ראיתי ערימה של קליפות תירס לא רחוק ממני, ליד השביל המוליך למירון. שכבתי ליד קליפות התירס ומשכתי אותן ושמתי על גופי כמעין "שמיכה", היה לילה קריר ורעדתי מקור, שמתי על עצמי עוד קליפות תירס וניסיתי להירדם...

לפתע, שמעתי יללות של תנים ונביחות של כלבים, רעדתי ממש, כבר לא ידעתי אם זה מהקור או אם זה מיללות התנים ונביחות הכלבים.

אמנם, זה נשמע לי די רחוק, אבל היה חשש בליבי שמא יריחו אותי ויתקרבו אליי ומי יודע איך זה יסתיים...

לא הצלחתי להירדם והייתי דרוך לכל רעש, ולו הכי קטן שנשמע באזור.

חיכיתי לזריחה בקוצר רוח ומתח רב.

בליבי התפללתי כל הזמן הזה שאף אחד לא יפגע בי ושהלילה יעבור בשלום.

התפללתי לאלוקים: "אנא עזור לי", "אם הצלת אותי מלינץ ברמאללה, מה זה בשבילך להציל אותי משיני כלבים ותנים?" ואכן, עבר הלילה בשלום והנה הגיע הבוקר והשמש בצבצה מלמעלה על כל הר מירון.

התפעלתי מהנוף המדהים באור יום ואמרתי: "איזה יופי בראת בעולם אלוקים!" "זה כל כך ברור שיש איזה כח עליון שברא את כל זה, בטוח שלא בן אנוש יכול לברוא דבר נפלא שכזה".

"תודה שזכיתי לראות את היופי שבראת!" ניערתי מעליי את כל קליפות התירס ונשארו עליי קצת "שיערות תירס". זה לא הפריע לי בכלל, הרגשתי שאני חלק מהטבע, חלק ממה שברא אלוקים. התחלתי ללכת לכיוון קברי צדיקים באזור מירון, קראתי בספרים שחשוב ללכת לקברי צדיקים, להתפלל ולבקש עזרה לפתיחת המזל, לפרנסה, לזוגיות ולכל דבר שהאדם זקוק לו בחיים, במיוחד אם רע לאדם ויש לו הרבה צרות.

החלטתי ללכת לקברי צדיקים, להתפלל לחיים טובים ומוצלחים וגם כדי למצוא שם אולי איזה מורה דרך או איזה מסר, או סימן כלשהו לשאלות שלי על החיים בכלל ועל ה"כח העליון" שסובב אותנו ומשגיח עלינו. הגעתי ל"צומת דרכים", לפניי היו 3 שבילים וכל שביל מוביל למקום מסוים.

התלבטתי באיזה שביל לבחור וללכת בו ולאן הוא יוביל אותי, לפתע בא מולי אדם צעיר עם זקן והצביע לעבר השביל הימני ואמר לי: "לך בשביל הזה, הוא יוביל אותך למקום רוחני ותקבל בו ברכה".

הודיתי לו ונתתי לו כמה מטבעות שהיו בכיסי, מעין "טיפ", הוא דווקא שמח לקבל ממני את המטבעות ואמר: "תודה", חייך והמשיך לדרך אחרת...

הלכתי במורד השביל הימני, כפי שהורה לי "האיש עם הזקן", הגעתי לקברי צדיקים.

היו שם הרבה אנשים שהתפללו ליד הקברים, חלקם צעקו, התחננו וחלקם אף בכו בקול וביקשו עזרה לחיים שלהם.

ראיתי הרבה נרות לא דלוקים, לא הייתה שלהבת אחת שדולקת.

כמה אנשים ניסו להדליק את הנרות ולא הצליחו, כי נשבה רוח חזקה וכיבתה את האש, אם מהמציתים ואם מהגפרורים, אף אחד לא הצליח להדליק את הנרות!

החלטתי לנסות גם אני, שמא אצליח להדליק את אחד מהנרות.

ניגשתי לנר הימני ביותר, ניסיתי להדליק אותו עם גפרור והנה, הוא נדלק! רוח חזקה נשבה, אבל הנר נשאר דולק.

כל האנשים מסביבי הסתכלו והתפלאו, היו פעורי פה!

הרוח המשיכה ונשבה חזק, אך, הנר שהדלקתי בשלו, לא נכבה!

מישהו נתן לי ספר תהילים ואמר לי לקרוא כמה מזמורים.

קראתי 10 מזמורים וליבי זימר, הרגשתי מן "התעלות רוחנית", זה עשה לי טוב בנשמה.

הבטתי בנר שהדלקתי, הוא עדיין דלק וכל הנרות מסביב, כולם היו כבויים, ממש נס גלוי.

לפתע, ניגש לנר אדם אחד והחליט להעביר אותו לצד אחר, יותר שמאלה. לא הבנתי מדוע עשה זאת, מה הפריע לו?

ברגע שהוא הניח את הנר במקום אחר, הנר נכבה. לא יאומן!

החלטתי לקחת אותו שוב לצד הימני והדלקתי אותו שוב, והנה, הוא שוב נדלק, שמחתי כל כך וחייכתי מול האיש שהעביר את הנר לפני רגע למקום אחר.

הוא היה המום ואז החליט להדליק נר בעצמו.

ניסה עם גפרור, מצית, והנר עדיין לא נדלק.

הוא ניגש אליי, בירך אותי, וקד בפניי קידה והמליץ לי ללכת ולטבול במקווה של האר"י, כי המים שם מטהרים וישרו עליי ברכה.

לחצנו ידיים ונפרדנו כל אחד לדרכו, והנר שלי המשיך לדלוק, המשיך והמשיך...

המשכתי לדרכי במורד השביל, לעבר המקווה של האר"י.

נכנסתי למקווה, עירום כביום היוולדי וטבלתי 10 פעמים.

המים היו ממש קרים וכמעט "קפאתי למוות", אך, כשיצאתי משם הרגשתי טהור, צח וכאילו "נולדתי מחדש".

המשכתי במסעי באזור צפת והגעתי, מבלי משים, להר גבוה.

הבטתי מההר וראיתי נוף מדהים, עברה בי צמרמורת והרגשתי את "רוח אלוקים" המרחפת על פניי...

חלפה בי איזו מחשבה מוזרה באותם הרגעים: "מעניין אם אקפוץ מההר הגבוה הזה, אם אלוקים יושיט לי יד ויציל אותי, שלא אפול ואתרסק על האבנים הגדולות שבתחתית ההר?" בא לי כל כך לקפוץ ולרחף בין שמיים וארץ ולהרגיש את הכח של אלוקים מחזיק אותי ושומר עליי, אבל הוא לא גשמי, איך יושיט את ידו ויצילני? והאם באמת יצילני או שאתרסק?

אני יודע ומאמין שיש "כח עליון" והוא כל יכול ובוודאי הוא יוכל לתפוס אותי בעודי מרחף, אך, יש גם פסוק שאומר: "ונשמרתם לנפשותיכם", בני האדם צריכים לשמור על עצמם ולא לסמוך רק על הנס.

הנס יקרה כשאלוקים יראה לנכון לעשות נס לבני האדם בשעת סכנה ממשית ובשעת מצוקה ולא "בשעת מעשה בכוונה תחילה", לא עושים מבחן לאלוקים ואומרים לו: "אני קופץ עכשיו, בוא ונראה אם תצליח לתפוס אותי", זה לא משחק "תופסת" או "מחבואים", מדובר פה באלוקים! הוא לא רוצה שתשחק אתו משחקים.

בשעת אמת ובזמן חירום הוא יבוא ויציל את האדם, כי באדם יש נשמה שאלוקים עצמו נפח בו והוא תמיד יבוא לעזרתו כשצריך באמת.

בעודי חושב את המחשבות האלה, אני רואה בחורה מתקרבת אל ההר שעליו עמדתי. הסתכלתי עליה וראיתי בחורה יפהפייה, עיניי שקד חומות וגדולות, פנים זוהרות, שיער ארוך ומסודר להפליא.

היא התקרבה אליי ונדהמתי עוד יותר מיופייה האלוקי.

הייתי סקרן כל כך לדעת מה היא עושה כאן, על ההר, שאלתי אותה בביישנות: "סליחה שאני מפריע לך, אבל מה את עושה כאן?" היא הביטה בי ואמרה: "ומה אתה עושה כאן, על ההר?" "אני, סתם עומד כאן ומסתכל על היופי שברא אלוקים בעולם הזה ואני ממש מתפעל ומודה לו". "ואת?" "אני גם מסתכלת על כל היופי שהוא ברא, ואני מתפעלת, אבל, אומר לך את האמת: אני תוהה, אם אני אקפוץ מההר וארחף באוויר בין שמים וארץ, אם הוא יתפוס אותי ויציל אותי, או שהוא יניח לי להתרסק למטה, על האבנים הגדולות?" הייתי המום באותו הרגע! איך היא חשבה אותה מחשבה שאני חשבתי עליה לפני דקה? כמה מוזר...

"למה שתקפצי בעצם?" שאלתי אותה, "למה שתעשי דבר כזה?" והיא ענתה לי: "אני חולת סרטן ואי אפשר לרפא אותי ולכן חשבתי לקפוץ ולמות וזהו" "אבל, עלתה בי מחשבה שאולי אלוקים אוהב אותי והוא יושיט לי איזו יד מסתורית ויציל אותי..." באותן שניות זלגו לי דמעות והתרגשתי כל כך, "אל תעשי זאת, בבקשה" אמרתי לה, "אם את מאמינה ויודעת שיש כח עליון, תתפללי אליו, תאמיני בו והוא זה שיעזור לך וירפא אותך".

"אל תפגעי בעצמך, קורים ניסים. לי קרו כל כך הרבה ניסים, הקשיבי ואספר לך".

ישבנו על סלע שהיה בקרבת ההר וסיפרתי לה על הניסים שקרו לי בחיים, בצבא בפרט, והגעתי למסקנה שיש איזה "כח עליון" שמשגיח, שומר על בני האדם ושום דבר לא קורה סתם וגם שאנחנו שנינו כאן זה לא סתם.

ראיתי דמעות בעיניה ועצב שפשט על פניה.

ביקשתי רשות לחבק אותה ולנשק את עיניה היפות והיא לא סירבה, רצתה קירבה. נישקתי את עיניה וטעם הדמעות שלה היה מתוק מאוד, דמעות של אנשים בדרך כלל מלוחות ואצלה הטעם היה יוצא דופן בהחלט...

התחלתי לבכות יחד איתה ודמעותיי היו מלוחות, כאחד האדם.

בעיני לא הייתה מתיקות כלל, את המתיקות הרגשתי בליבי, ליבי היה איתה באותם הרגעים, התפללתי וביקשתי מאלוקים: "שלח לה בריאות ולא תרצה לקפוץ מההר", "שמור עליה שלא תאבד את דרכה".

המשכנו להתחבק שם דקות ארוכות, דמעות מלוחות ודמעות מתוקות, החלטנו ביחד שלא קופצים ולא עושים "מבחן" לאלוקים, אלא שומרים על נפשותינו, כמו שנאמר: "ונשמרתם לנפשותיכם".

היא סיפרה לי שהיא בת 30, לא נשואה וגרה בצפת עם ההורים.

שאלה אותי אם אני רוצה לבוא אליהם ולהכיר אותם.

שמחתי על ההזמנה, והעיקר שלא לחשוב על קפיצה מההר...

לאחר שהתארחתי אצלם כשעתיים, נפרדתי מהם והבטחתי ל"עיני שקד" (כך קראתי לה) שאתפלל בשבילה שתבריא במהרה, רשמתי את מספר הטלפון שלה ואמרתי לה שנשמור על קשר.

לא רציתי להתעכב יותר מידי, יש לי מסע אישי ארוך, ועליי להמשיך לתחנה הבאה.

נישקתי את שתי עיניה היפות ואיחלתי לה שהדמעות שירדו לה בפעם הבאה יהיו דמעות של שמחה ואושר.

החלטתי באותו רגע לכתוב לה שיר ולהקדיש אותו במיוחד בשבילה.

תמיד היו בכיסי כמה דפים ועט כי לפעמים באה לי מוזה חזקה ואני חייב לכתוב מיד שלא אשכח. קרה לי עשרות פעמים שהיו לי הברקות ולא היו לי דפים ועט והרעיון נעלם ולא הצלחתי לשחזר אותו, מאז, אני לא יוצא מהבית ללא הציוד החשוב הזה.

קטן עלייך הסרטן,

את תנצחי אותו בכח אמונתך,

יש בך אור אלוקי ואת חסינה מהשטן,

את כל כך יפה בנשמתך ובגופך.

עינייך כמו שקדים,

לא יתכן שאלוקים יקח אותך מהר,

את תתגברי על כל השדים,

שיקח בינתיים מישהו אחר.

את אישה רוחנית ורוצה להרגיש "ריחוף",

אל תמהרי לקפוץ אל הרוח,

אל תעשי לה "אוף",

לא בטוח שהיא תתפוס אותך, לא בטוח...

תמשיכי בדרכך ולעולם אל תתייאשי,

ברגע אחד גורלך יכול להשתנות,

יש כח אחד בעולם, כח ראשי,

הוא יכול להרוס והוא יכול לבנות...