הכול דפוק ספר על תקווה

עמודים: 288
תאריך הוצאה לאור: 02-2021

הכול דפוק הוא מדריך מעמיק עם תובנה בלתי צפויה לבעיית התקווה.

אנחנו חיים בתקופה מעניינת. מבחינה חומרית, הכול טוב מכפי שהיה אי-פעם: אנחנו חופשיים יותר, בריאים ועשירים יותר מכל דור שקדם לנו בתולדות האנושות. ועם זאת, באופן כלשהו הכול נראה דפוק באופן נורא וחסר תקנה – כוכב הלכת מתחמם, ממשלות מכזיבות את בוחריהן, כלכלות קורסות, וכולם דשים בכל דבר עד בלי די בטוויטר. ברגע הזה בהיסטוריה, כשיש לנו גישה לטכנולוגיה, להשכלה ולתקשורת שאבותינו לא היו יכולים לחלום עליה, רבים מאיתנו מוצאים את עצמם בתחושה הולכת וגוברת של חוסר תקווה.

בספר הכול דפוק, מארק מנסון מפנה את מבטו מן הפגמים והליקויים הבלתי נמנעים בתוך כל אינדיבידואל לאסונות הבלתי פוסקים המתרגשים עלינו בעולם הסובב אותנו. הוא בוחן את היחסים שיש לנו עם כסף, בידור והאינטרנט, וכיצד יותר מדי מדבר טוב יכול להטביע אותנו מבחינה פסיכולוגית ולאכול אותנו חיים. הוא קורא בגלוי תיגר על ההגדרות המקובלות לאמונה, לאושר, לחופש – ואפילו התקווה עצמה.

במיזוג האופייני לו של בקיאות תיאורטית והומור מושחז מתחת לחגורה אוחז מנסון בצווארוננו ומאתגר אותנו להיות ישרים יותר עם עצמנו, ומחוברים עם העולם בדרכים שמן הסתם לא שקלנו קודם לכן.

מארק מנסון לוקח אותנו לעוד מסע גדוש הפתעות דרך הכאב בליבנו והמצוקה בנשמתנו.

אחד המחברים המודרניים הגדולים הוציא מתחת ידו עוד ספר שעתיד להכתיב סדר יום למשך שנים.

ספר נוסף מאתר מארק מנסון ->  חוכמת האדישות

פרק 1
האמת הבלתי נוחה
על חלקת אדמה קטנה בנופהּ החדגוני של מרכז אירופה, בין מחסנים של מגורים צבאיים לשעבר, קמה ונתהוותה רשת סבוכה של רשע מרוכז, עבוּתה ואפלה מכל מה שהעולם חזה קודם לכן. במהלך ארבע שנים עברו שם יותר מ-1.3 מיליון בני אדם מיון שיטתי, שעבוד רצחני, עינויי תופת והמתה שכמוה לא ברא השטן, הכול באזור קצת יותר גדול מסנטרל פארק במנהטן.

איש לא עשה דבר כדי לעצור את זה.

פרט לאדם אחד.

זה החומר שממנו אגדות וחוברות קומיקס נוצרו: גיבור נכנס היישר אל מלתעות התופת כדי להתעמת חזיתית עם ביטוי מפלצתי כזה או אחר של שורש הרוע. הסיכויים כנגדו בלתי אפשריים. הנימוקים והטעמים מעוררי גיחוך, חסרי שחר. ועם זאת, גיבורנו העשוי לבלי חת אינו מהסס לרגע, אפילו לא ממצמץ אל נוכח הסכנה. הוא זוקף את קומתו וקוטל את הדרקון, מוחץ את הפולשים הזדוניים, מציל את הפלנטה ואולי גם נסיכה או שתיים על הדרך.

ולמשך הרף קצר של זמן, יש תקווה.

אבל זה אינו סיפורה של תקווה. זה סיפור על כך שהכול דפוק מן היסוד. דפוק בפרופורציות ובממדים שכיום, עם הנוחות של טכנולוגיה אלחוטית חופשית ושל שמיכות פלומה להתכרבל בתוכן בלילות קרים, אתה ואני בקושי יכולים לשער בנפשנו.

ויטולד פִּילֶקִי כבר היה גיבור מלחמה לפני שהחליט להתגנב אל תוך אושוויץ. בתור גבר צעיר שירת פילקי כקצין מעוטר במלחמה הפולנית-סובייטית של 1918. הוא בעט לקומוניסטים באשכים לפני שרוב בני האדם ידעו בכלל מהו מנוול קומוניסטי. אחרי המלחמה עבר פילקי לאזור כפרי בפולין, נשא לאישה מורה בבית ספר, והביא לעולם שני ילדים. הוא נהנה מרכיבה על סוסים וחבישת כובעים מצועצעים ועישון סיגרים. החיים היו פשוטים וטובים.

ואז קרה כל העניין עם היטלר, ולפני שפולין הספיקה לרכוס את שני מגפיה, כבר השתלטו הנאצים במלחמת בזק על חצי מהארץ. בתוך קצת פחות מחודש איבדה פולין את כל שטחה. זאת לא הייתה בדיוק מערכה הוגנת: בעוד הנאצים הסתערו ממערב, פלשו הסובייטים ממזרח. זה היה כמו למצוא את עצמך פתאום בין הפטיש ובין הסדן – אלא שהפטיש היה רוצח המונים מגלומני עם שאיפה יוקדת לכבוש את העולם, והסדן היה רצח עם משתולל חסר פשר. אני עדיין לא בטוח מי היה מה.

בשלב מוקדם במערכה היו הסובייטים למעשה אכזריים בהרבה מן הנאצים. הם כבר עוללו דברים מהסוג הזה בעבר, אתה יודע – כל עניין ה"בוא נדיח את הממשל ונשעבד את האוכלוסייה לאידיאולוגיה העקומה שלנו". הנאצים היו עדיין במידה מסוימת בתולים מבחינה אימפריאליסטית (מה שלא קשה לדמיין כשמסתכלים על תצלומים של היטלר עם השפם הקטן שלו). באותם חודשים ראשונים של המלחמה, ההערכה הייתה שהסובייטים כינסו יותר ממיליון אזרחים פולנים ושלחו אותם למזרח. תחשוב על זה לרגע. מיליון בני אדם, בתוך כמה חודשים, פשוט נעלמו, התאיידו ואינם עוד. חלק מהם לא עצרו עד שהגיעו לגוּלאגים, מחנות הכפייה בסיביר. אחרים נמצאו כעבור עשורים טמונים בקברי אחים. עקבותיהם של רבים לא נודעו עד היום הזה.

פילקי לחם במערכות האלה – כנגד הגרמנים והסובייטים גם יחד. אחרי תבוסתם, הקים עם עוד קצינים פולנים ארגון מחתרת בוורשה. הם קראו לעצמם ״הצבא הפולני החשאי״.

באביב 1940, גונבו לאוזני הצבא הפולני החשאי ידיעות על כך שהגרמנים מקימים מערך כליאה רחב ממדים ליד עיירה נידחת בחלקה הדרומי של הארץ. הגרמנים קראו למתחם הכליאה החדש אושוויץ. לקראת קיץ 1940 החלו אלפי קציני צבא ואזרחים פולנים מובילים להיעלם ממערב פולין. בקרב המחתרת התעוררו חששות שאותו מהלך כליאה המונית שהתחולל במזרח עם הסובייטים עומד עכשיו על הפרק במערב. פילקי ורעיו במחתרת חשדו שאושוויץ, מחנה כליאה בגודל של עיר קטנה, קשור לכל אותן היעלמויות, וכבר משכן בתוכו אלפי חיילים פולנים לשעבר.

באותו שלב התנדב פילקי להתגנב לתוך אושוויץ. בהתחלה היה מדובר במשימת חילוץ – הוא יאפשר לעצמו להיעצר, ומרגע שיהיה בִּפנים יארגן סביבו חיילים פולנים אחרים, יוביל התקוממות, ויפרוץ ממחנה הכליאה החוצה.

הייתה זו משימה כל כך אובדנית, שהוא היה יכול כמעט באותה מידה לבקש ממפקדו רשות לשתות דלי מלא אקונומיקה. הממונים עליו חשבו שהשתבשה עליו דעתו, ואף אמרו לו את דעתם.

אולם ככל שחלפו השבועות הבעיה הלכה והחמירה: אלפי פולנים משכבות האליטה של החברה ושל הצבא נעלמו, ואושוויץ נותר שטח מת ענק ברשת המודיעין של בעלות הברית. לבעלות הברית לא היה מושג מה מתרחש שם, עם סיכוי זעום להיוודע או לגלות. בסופו של דבר נעתרו מפקדיו של פילקי לעתירותיו. ערב אחד, בנקודת ביקורת שגרתית בוורשה, נתן פילקי לעצמו להיעצר על ידי אנשי האס-אס על הפרת עוצר. עד מהרה היה בדרכו לאושוויץ, האדם היחיד הידוע שנכנס מרצונו למחנה הריכוז הנאצי הידוע לשמצה.

מרגע שנכנס למחנה ראה פילקי שהמציאות של אושוויץ גרועה בהרבה מכפי שמישהו העלה בדעתו או חשד. אסירים נורו כמעשה של שגרה במסדרי הנוכחות על עברות פעוטות כמו תנועה מיותרת או עמידה לא ישרה. העבודה הפיזית הייתה מפרכת ואינסופית. אנשים עבדו בפרך עד מוות, פשוטו כמשמעו, לעיתים קרובות תוך שהם נדרשים לבצע מטלות חסרות כל ערך ומשמעות. בחודש הראשון של פילקי במחנה, מתו שליש מן האנשים בצריף המגורים שלו כתוצאה מתשישות, מדלקת ריאות או מהוצאה להורג. חרף כל הקשיים, עד סוף שנת 1940, הצליח פילקי - גיבור-העל שלא ייאמן שכמו לקוח היישר מחוברות הקומיקס - להקים במחנה מערך ריגול.

פילקי, טיטאן שכמותך, כוכב-על מעופף מעל תהום רבה, איך הִצלחת ליצור רשת מודיעין באמצעות הטמנת הודעות בסלי כביסה? איך הצלחת להרכיב רדיו טרנזיסטור משלך מחלקי חילוף וסוללות גנובות, כמו מקגייוור ברגעיו הטובים, ולשדר בהצלחה תוכניות למתקפה על המחנה לצבא הפולני החשאי בוורשה? איך יצרת מעגלי הברחה כדי להביא למחנה אוכל, תרופות ובגדים לאסירים, תוך שאתה מציל אינספור חיי אדם ומביא שביבי תקווה לשממה הנידחת ביותר של הלב האנושי? מה עשה העולם הזה כדי להיות ראוי לך?

במשך שנתיים הקים פילקי יחידת מחתרת שלמה בתוך אושוויץ. הייתה בארגון שרשרת פיקוד, עם דרגות וקצונה, רשת לוגיסטיקה, וערוצי תקשורת לעולם החיצון. כל זה התנהל במשך קרוב לשנתיים מתחת לאפם של שומרי האס-אס בלי שיבחינו בכך. מטרתו הסופית של פילקי הייתה ליזום ולעורר התקוממות בקנה מידה מלא בתחומי המחנה. בסיוע ובתיאום מבחוץ, הוא האמין שיעלה בידו לארגן פריצה החוצה, לגבור על שומרי האס-אס המועטים, ולשחרר עשרות אלפי לוחמי גרילה פולנים מאומנים היטב לחופשי. הוא שלח את תוכניותיו ואת דיווחיו לוורשה. במשך חודשים הוא חיכה. במשך חודשים הוא שרד.

אבל אז באו היהודים. בהתחלה הם הגיעו באוטובוסים. אחר כך, דחוסים בקרונות רכבת. עד מהרה הם הגיעו בעשרות אלפים, נחשול אדם בלתי פוסק על אוקיינוס המוות והייאוש. מופשטים מכל נכסיהם המשפחתיים ומכבודם האנושי נהרו הקורבנות חסרי הישע כצאן לטבח אל צריפי ה"מקלחות" שהוקמו זה עתה, שם הומתו בגז רעיל וגופותיהם נשרפו.

דיווחיו של פילקי לעולם שבחוץ נעשו קדחתניים. הם רוצחים כאן מדי יום ביומו עשרות אלפי בני אדם. רובם יהודים. מניין המתים עלול להגיע למיליונים. הוא הפציר במפקדי הצבא הפולני החשאי לשחרר את המחנה באופן מיידי. הוא אמר שאם אינכם יכולים לשחרר את המחנה, לפחות תפציצו אותו. בשם אלוהים, לפחות תשמידו את תאי הגזים. לכל הפחות.

הצבא הפולני החשאי קיבל את המסרים, אך העריך אותם כמוגזמים. בקצווֹת המפליגים ביותר של מוחם, שום דבר לא יכול להיות כל כך דפוק מן היסוד, כל כך מזוויע. שום דבר.

פילקי היה האדם הראשון שהתריע בפני העולם על השואה. המודיעין שלו הועבר לכל קבוצות המחתרת השונות ברחבי פולין, ומשם לממשלה הפולנית הגולה בבריטניה, שהעבירה מצידה את הדיווּחים לפיקוד העליון של בעלות הברית בלונדון. המידע עשה לבסוף את דרכו גם לאייזנהאור ולצ'רצ'יל.

גם הם חשבו שפילקי בהכרח מגזים.

בשנת 1943 הבין פילקי שתוכניות ההתקוממות והפריצה שלו לא יצאו לפועל: הצבא הפולני החשאי לא מגיע. האמריקנים והבריטים אינם מגיעים. רוב הסיכויים שאם יגיע מישהו, יהיו אלה הסובייטים – והם יהיו גרועים יותר. פילקי החליט שהישארותו בתוך המחנה מסוכנת מדי. הגיע הזמן להימלט.

מפיו זה נשמע קל, כמובן. תחילה הוא העמיד פני חולה, והגיע לאשפוז בבית החולים של המחנה. שם שיקר לרופאים בדבר קבוצת העבודה שהוא אמור לשוב אליה, ואמר שיש לו משמרת לילה במאפייה, שהייתה ממוקמת בקצה המחנה, ליד הנהר. כשהרופאים שחררו אותו, הוא הלך למאפייה והמשיך "לעבוד" עד 2:00 לפנות בוקר, כשהסתיימה אפיית מִקבץ הלחמים האחרון. משם זה היה רק עניין של חיתוך כבל הטלפון, יציאה חרישית מבעד לדלת האחורית, החלפה לבגדים אזרחיים גנובים בלי ששומרי האס-אס יבחינו, ריצה אל הנהר במרחק קילומטר וחצי משם בעוד השומרים יורים עליו, וניווּט דרכו חזרה לציוויליזציה באמצעות הכוכבים.

כיום, הרבה ממה שקורה בעולמנו נראה דפוק. לא דפוק ברמת השואה הנאצית (אפילו לא קרוב), אבל עדיין, דפוק למדי.

סיפורים כמו אלה של פילקי מעוררים בנו השראה. הם נותנים לנו תקווה. הם גורמים לנו לומר, "לעזאזל, המצב היה אז הרבה יותר גרוע, והאיש ההוא התעלה מעל כל זה. מה עשיתי אני לאחרונה?" – דבר שבעידן הזה של מלומדי כורסה כרסתנים, סופות גשמים עם ברד ופורנו פורץ כל גבול זה קרוב לוודאי מה שעלינו לשאול את עצמנו. כשאנחנו תופסים מרחק ומקבלים פרספקטיבה, אנחנו מבינים שאם בתקופה אחרת גיבורים כמו פילקי הצילו את העולם, אנחנו מצליפים ביתושים ומתלוננים שמיזוג האוויר לא מחמם כמו שצריך.

סיפורו של פילקי הוא הדבר ההרואי ביותר שנתקלתי בו בחיי. כי התנהגות הרואית איננה רק אומץ לב או תעוזה או תמרון מחוכם וערמומי. הדברים האלה שכיחים למדי, ומשמשים לעיתים קרובות בדרכים בלתי הרואיות. לא להיות הרואי זאת היכולת לחולל תקווה היכן שלא נותר ממנה דבר. להצית גפרור כדי להאיר חשכה אובדנית מוחלטת. להראות לנו אפשרות של עולם טוב יותר – לא עולם טוב יותר שאנחנו רוצים שיתקיים, אלא עולם טוב יותר שלא ידענו שיכול בכלל להתקיים. לקחת מצב שבו הכול נראה דפוק לגמרי ולחלוטין ועד הסוף ועדיין להצליח בדרך לא דרך להעלות אותו על פסים אחרים.

אומץ לב הוא מעשה של יום-יום, בכל מקום. כוח עמידה והתאוששות הם חזון נפרץ. אבל להתנהלות הרואית יש מרכיב פילוסופי. יש איזה "מדוע" גדול שהגיבור ההרואי מביא אל השולחן – מניע בל ייאמן או אמונה בלתי מעורערת שעומדת בעינה, לא משנה מה. וזו הסיבה מדוע אנחנו, כתרבות, זקוקים כיום לגיבור הרואי בצורה נואשת כל כך: לא מפני שהדברים הם בהכרח כל כך גרועים, אלא שאיבדנו את ה"מדוע" הבהיר שהניע והִנחה דורות קודמים.

אנחנו תרבות שזקוקה לא לשלום או לשגשוג או לחופות מנוע טובות יותר למכוניות החשמליות שלנו. יש לנו כל אלה. אנחנו תרבות שזקוקה למשהו הרבה יותר שברירי ויקר מציאות. אנחנו תרבות ובני אדם שזקוקים לתקווה.

אחרי שהיה עד לשנים של מלחמה, לעינויים, למוות ולרצח עם, פילקי לא איבד תקווה. למרות אובדן המדינה שלו, משפחתו, ידידיו וכמעט חייו, הוא לא אמר נואש מעולם. אפילו אחרי המלחמה, תחת השליטה הסובייטית, לא איבד את התקווה לפולין חופשית ועצמאית. הוא לא איבד את התקווה לחיים שקטים ומאושרים לילדיו. הוא לא איבד את התקווה להיות מסוגל להציל עוד חיי אדם, לעזור לעוד אנשים.

אחרי המלחמה שב פילקי לוורשה והמשיך לעסוק בריגול, הפעם אחר המפלגה הקומוניסטית, שעלתה באותו זמן לשלטון. שוב היה הוא האדם הראשון ליידע את המערב בדבר הרשע בהתהוותו, במקרה הזה הסובייטים שהסתננו לממשל הפולני וזייפו את תוצאות הבחירות. הוא היה גם הראשון לתעד את הזוועות שביצעו הסובייטים במזרח בשנות המלחמה.

אולם הפעם הוא התגלה. הוא קיבל אזהרות שהוא עומד להיעצר, והייתה לו הזדמנות להימלט לאיטליה. אולם פילקי דחה את ההצעה – הוא העדיף להישאר ולמות כפולני מאשר לברוח ולחיות בתור משהו שהוא לא זיהה כעצמו. פולין חופשית ועצמאית הייתה באותו זמן מקור התקווה היחיד שלו. בלי תקווה זו הוא הרגיש שאינו ולא כלום.

וכך הביאה עליו התקווה את אובדנו. הקומוניסטים לכדו את פילקי בשנת 1947, ולא נהגו איתו בכפפות של משי. הוא עבר עינויים במשך קרוב לשנה, קשים ועקביים כל כך שהוא אמר לאשתו ש"אושוויץ הייתה משחק ילדים" לעומתם.

ועדיין, הוא סירב עד הסוף לשתף פעולה עם חוקריו.

בסופו של דבר, כשהבינו שהם לא יכולים לחלץ ממנו מידע כלשהו, החליטו הקומוניסטים להפוך אותו למקרה לדוגמה. בשנת 1948 נערך משפט ראווה ובו הואשם פילקי בהאשמות מהאשמות שונות, החל מזיוף מסמכים והפרת עוצר ועד עיסוק בריגול ובגידה. כעבור חודש, נמצא אשם ונידון למוות. ביום האחרון למשפטו הורשה פילקי לדבר. הוא אמר שנאמנותו הייתה נתונה תמיד לפולין ולעם הפולני, וכי לא גרם מעולם נזק לאזרח פולני כלשהו או בגד במישהו, ואינו מתחרט על דבר. הוא סיים את דבריו במילים: "ניסיתי לחיות את חיי באופן שבשעת מותי ארגיש שמחה במקום פחד."

ואם זה לא הדבר החזק ביותר ששמעת מימיך, אני רוצה משהו ממה שיש לך.

אפשר לעזור לך?
אם זה עבד בסטארבקס, במקום לכתוב את שמותיהם של אנשים על ספל הקפה שלהם, הייתי כותב את הדבר הבא:

יום אחד, אתה וכל מי שאתה אוהב תמותו. ומעבר לקבוצה קטנה של אנשים לפרק זמן קצר ביותר, מעט מאוד ממה שאתה אומר או עושה יהיה אי-פעם בעל חשיבות כלשהי. זאת האמת הלא נוחה של החיים, וכל דבר שאתה חושב או עושה הוא רק הימנעות מורכבת ומאומצת ממנה. אנחנו גרגרי אבק קוסמי חסרי כל חשיבות, מתרוצצים ומתנגשים אלה באלה על נקודה כחולה זעירה. אנחנו מדמים לעצמנו את חשיבותנו. אנחנו ממציאים לעצמנו מטרה, אך האמת היא שאנחנו שום דבר ולא כלום.

תיהנה מהקפה הדפוק שלך.

הייתי צריך לכתוב את זה באותיות ממש ממש קטנות, כמובן. וזה היה לוקח זמן לכתוב, מה שאומר שהתור של לקוחות שעת השיא של הבוקר היו נתקעים מחוץ לדלת. לא בדיוק שירות לקוחות לדוגמה. זאת קרוב לוודאי אחת הסיבות לכך שאני לא בר-העסקה.

אבל ברצינות, איך היית יכול לומר למישהו, במצפון נקי, "שיהיה לך יום טוב ונעים", בידיעה שכל מחשבותיו ומניעיו נובעים מצורך בלתי פוסק להימנע מחוסר המשמעותיות הטבוע בקיום האנושי?

שכן במרחב האינסופי של חלל וזמן, לא מזיז כלל ליקום אם ניתוח החלפת מפרק הירך של אימך עבר בשלום, או אם ילדיך התקבלו למכללה, או אם הבוס שלך חושב שמילאת גיליון אלקטרוני מפוצץ. לא אכפת לו אם הדמוקרטים או הרפובליקנים זכו בבחירות לנשיאות. לא מעניין אותו אם ידוען כזה או אחר נתפס (שוב) מסניף קוקאין תוך כדי אוננות נמרצת בשירותי נמל התעופה. הוא לא שם קצוץ אם היערות נשרפים או הקרח נמס או פני המים עולים או האוויר מתחמם או כולנו מושמדים על ידי גזע חוצנים בעלי אינטליגנציה מפותחת משלנו.

לך אכפת.

לך אכפת, ואתה משכנע את עצמך באופן נואש שמאחר שאכפת לך, יש בהכרח איזו משמעות קוסמית גדולה מאחורי כל זה.

אכפת לך מפני שעמוק בפנים אתה זקוק להרגיש אותה תחושה של חשיבות על מנת להימנע מן האמת הלא נוחה, להימנע מחוסר הפשר של קיומך, להימנע מלהימחץ תחת משקל חוסר החשיבות המעשית שלך. ואז אתה – כמוני, כמו כל אחד אחר – מקרין את תחושת החשיבות המדומה הזאת על העולם הסובב אותך, כי זה מקנה לך תקווה.

האם זה מוקדם מדי לנהל את השיחה הזאת? הנה, קח עוד כוס קפה. אפילו ציירתי פרצוף סמיילי קורץ בחלב המוקצף. נכון שזה חמוד? אחכה לך בזמן שתעלה את זה לאינסטגרם.

טוב, אז איפה היינו? אה, כן! חוסר הפשר של קיומך – נכון. עכשיו, אתה אולי חושב, "ובכן, מארק, אני דווקא חושב שאנחנו נמצאים כאן בגלל סיבה מסוימת, ושום דבר אינו מקרי, ולכל דבר יש חשיבות, כי כל מעשיי משפיעים על מישהו, וגם אם אתה יכול לעזור לאדם אחד, זה שווה את זה, נכון?"

אתה כזה חמוד! מתוק כמו סופגנייה!

אתה מבין, זאת התקווה שלך שמדברת. זה סיפור שהמוח שלך טווה כדי שיהיה לך בשביל מה לקום בבוקר: משהו צריך להיות בעל חשיבות, כי בלי שמשהו יהיה חשוב, אין סיבה להמשיך לחיות. וצורה כלשהי של זולתנות פשוטה או הפחתת הסבל, היא תמיד המוצא המיידי של התודעה כדי לגרום לה להרגיש כאילו שווה לעשות משהו.

המבנה הנפשי שלנו זקוק לתקווה כדי לשרוד כמו שדג זקוק למים. תקווה היא הדלק של המנוע המנטלי שלנו. זאת החמאה על הבייגל שלנו. כל אלה מטאפורות זולות ונדושות. בלי תקווה, כל המערך הנפשי שלך יעצור מלכת או יגווע מחוסר הזנה. אם אינך מאמין שיש תקווה שהעתיד יהיה טוב יותר מן ההווה, שכל חייך עתידים להשתפר באופן כלשהו, אתה גווע מבחינה רוחנית. בסופו של דבר, אם אין שום תקווה שהדברים עתידים להשתפר, לשם מה לחיות – למה לעשות משהו בכלל?

הנה מה שרוב האנשים לא מבינים: ההפך של אושר איננו כעס או עצב.1 אם אתה כועס או עצוב, זה אומר שעדיין אכפת לך ממשהו. זה אומר שמשהו עדיין חשוב. זה אומר שעדיין יש לך תקווה.2

לא, היפוכו של אושר הוא חוסר תקווה, אופק אפור מתמשך בלי סוף של הרמת ידיים ואדישות.3 זאת האמונה שהכול דפוק, אז למה לעשות משהו, כלשהו?

חוסר תקווה הוא ניהיליזם קר וקודר, תחושה שאין שום טעם, אז לעזאזל עם הכול – למה לא לרוץ עם מספריים או לשכב עם אשתו של הבוס או לפתוח בירי לכל עבר בבית ספר? זאת האמת הבלתי נוחה, הכרה שקטה שלנוכח הנצח, כל דבר שהיה יכול להיות בעל חשיבות כלשהי לגביך מתקרב במהירות לאפס.

חוסר תקווה הוא שורש החרדה, המחלה הנפשית והדיכאון. זה מקור כל המצוקה וסיבת כל התמכרות. זאת איננה גוזמה.4 חרדה כרונית היא משבר של תקווה. זה הפחד מעתיד כושל. דיכאון הוא משבר של תקווה. זאת האמונה בעתיד חסר משמעות. מחשבות שווא, התמכרות, אובססיה – כל אלה ניסיונות נואשים וכפייתיים של התודעה לייצר תקווה למשך עוד פעמה נוירוטית או חמדה אובססיבית.5

ההימנעות מחוסר תקווה – זאת אומרת, בניית תקווה – הופכת למיזם הראשי של התודעה. כל משמעות, כל מה שאתה מבין בנוגע לעצמך ולעולם, נבנה לשם המטרה של שימור תקווה. משום כך, תקווה היא הדבר היחיד שכל אחד מאיתנו מוכן למות למענו. תקווה היא מה שאנחנו מאמינים שהוא גדול מאיתנו. בלעדיה, אנחנו מאמינים שאנחנו לא כלום, אפס אפסים.

בזמן לימודיי במכללה סבי הלך לעולמו. במשך כמה שנים אחרי פטירתו ליוותה אותי תחושה חריפה שאני חייב לחיות באופן שיסב לו גאווה. זה נתפס ברמה עמוקה כלשהי כסביר ומובן מאליו, אבל זה לא. למעשה, זה היה חסר כל היגיון או מובן מציאותי. לא היה לי קשר קרוב עם סבי. מעולם לא שוחחנו בטלפון. מעולם לא התכתבנו. אפילו לא ראיתי אותו בחמש שנות חייו האחרונות.

שלא לציין את העובדה שהוא היה מת. כיצד ההצלחה או אי ההצלחה שלי "לחיות באופן שיסב לו גאווה" הייתה יכולה להשפיע על משהו?

מותו דחף אותי להיערך כנגד אותה אמת בלתי נוחה. התודעה שלי הפשילה שרוולים וניגשה למלאכה בחיפוש אחר דרך לשקם את תפיסת העולם שנפערה לפניי וליצור תקווה על מנת לשמר אותי, ולהדוף לפאתי ההכרה שלי כל תפיסה ניהיליסטית. התודעה שלי החליטה שמשום שסבי היה עכשיו נטול יכולת לקוות ולשאוף בחיים שלו, חשוב שאני אמשיך לשאת את נס התקווה והשאיפה, לכבודו. זה היה נתח האמונה המותאם למידותיה של תודעתי, הדת האישית שלי בזעיר אנפין לצורך המטרה.

וזה פעל! למשך זמן קצר הפיח מותו חשיבות ומשמעות בחוויות ובהתנסויות שאלמלא כן היו בנאליות וריקות. והמשמעות הזאת הקנתה לי תקווה. קרוב לוודאי הרגשת משהו דומה כשמישהו קרוב אליך הלך לעולמו. זאת הרגשה רווחת. אתה אומר לעצמך שתחיה באופן שיגרום לאותו אדם אהוב להתגאות בך. אתה אומר לעצמך שתשתמש בחייך לחגוג את החיים שלו, לתת להם צידוק וטעם. אתה אומר לעצמך שזה דבר חשוב וטוב.

ואותו "דבר טוב" הוא שמזין ומקיים אותנו באותם רגעי אימה קיומית. הסתובבתי בעולם כשאני מדמה שסבי עוקב אחריי, כמו רוח רפאים קולנית, מציץ כל הזמן מעל כתפי. האיש הזה שבקושי הִכרתי בעודו חי היה עכשיו באופן כלשהו מעוניין מאוד בתפקוד שלי במבחן בחשבון. זה היה לגמרי אירציונלי.

המערך הנפשי שלנו בונה נרטיבים קטנים כאלה בכל פעם שהוא ניצב בפני קושי ומצוקה, אותם סיפורי לפני/אחרי שאנחנו ממציאים לעצמנו. ואנחנו חייבים לשמר את הנרטיבים האלה של התקווה חיים, כל הזמן, גם אם הם נעשים בלתי סבירים או הרסניים, בהיותם הכוח המייצב היחיד שמגן על תודעתנו מפני האמת הבלתי נוחה.

אותם נרטיבים של תקווה הם מה שמקנה לחיינו תחושה של מטרה. מעבר לכך שמשתמע מהם שיש משהו טוב יותר בעתיד, הם נותנים לנו תחושה שאפשר באמת לצאת לעולם ולהשיג אותו משהו. כשאנשים מלהגים בלי סוף על הצורך למצוא את "מטרת החיים" שלהם, מה שהם מתכוונים בעצם זה שלא ברור להם עוד מה חשוב, מהו שימוש ראוי בזמן המוגבל שהוקצב להם על פני האדמה6 – בקיצור, למה יש להם לקוות. הם נאבקים לראות מה הלפני/אחרי של חייהם צריך להיות.

זה החלק הקשה: למצוא לעצמך את הלפני/אחרי שלך. זה קשה, מפני שאין דרך לדעת בוודאות אם הבהרת לעצמך את הדברים נכונה. זאת הסיבה שאנשים רבים נוהרים אל הדת, כי הדתות מכירות במצב הקבוע הזה של אי-ידיעה ודורשות אמונה לנוכח המצב הזה. זה גם קרוב לוודאי חלק מהסיבה מדוע אנשים דתיים סובלים מדיכאון ומתאבדים הרבה פחות מאנשים לא דתיים: אותה אמונה מתורגלת מגינה עליהם מפני האמת הבלתי נוחה.7

אבל הנרטיבים של התקווה שלך לא חייבים להיות דתיים. הם יכולים להיות כל דבר. הספר הזה, למשל, הוא מקור התקווה הקטן שלי. הוא נותן לי מטרה. הוא מקנה לי משמעות. והנרטיב שיצרתי סביב אותה תקווה הוא שאני מאמין שהספר הזה עשוי לעזור לאנשים מסוימים, ועשוי להפוך את החיים שלי ושל העולם לקצת יותר טובים.

האם אני יודע את זה בוודאות? לא. אבל זה הסיפור לפני/אחרי הקטן שלי, ואני נצמד אליו. הוא מקים אותי בבוקר ועוזר לי להתלהב מהחיים שלי. ולא זו בלבד שזה לא דבר רע, זה הדבר היחיד. אין מעבר לו.

לגבי אנשים מסוימים, הסיפור לפני/אחרי הוא לגדל את ילדיהם בצורה טובה ובריאה. לגבי אחרים זה להציל את הסביבה. אצל אחרים זה להרוויח כסף גדול ולרכוש סירת פאר יוקרתית. אצל אחרים זה פשוט לנסות לשפר את חבטת הגולף שלהם.

בין אם אתה מבין את זה ובין אם לא, לכל אחד יש נרטיבים כאלה שהוא בחר לאמץ לעצמו מסיבה זאת או אחרת. זה לא משנה אם הדרך שבה אתה מגיע לתקווה היא אמונה דתית או תיאוריה מבוססת על עדויות או על אינטואיציה או על טיעון בנוי היטב – כל אלה מייצרים אותה תוצאה: יש לך אמונה כלשהי ש-א) יש פוטנציאל לצמיחה או לשיפור או לישועה בעתיד, ו-ב) יש דרכים שאתה יכול לנווט את עצמך כדי להגיע לשם. זהו זה. יום אחר יום, שנה אחר שנה, החיים שלך מורכבים מאינספור חפיפות של נרטיבי התקווה האלה. הם משמשים את הגזר הפסיכולוגי בקצה המקל.

אם כל זה נשמע ניהיליסטי, בבקשה, שלא תבינו לא נכון - הספר הזה אינו טיעון בעד ניהיליזם. זה ספר שכולו נגד ניהיליזם – הן הניהיליזם שבתוכך והן התחושה הגוברת של ניהיליזם שפושטת כיום בעולם המודרני.8 ועל מנת לטעון בהצלחה נגד ניהיליזם, עליך להתחיל עם ניהיליזם. עליך להתחיל עם האמת הלא נוחה. משם, עליך לבנות לאט לאט טיעון משכנע בעד תקווה. ולא סתם תקווה, אלא צורה בת-קיימא ומיטיבה של תקווה. תקווה שיש בה כדי לקרב אותנו יחד במקום להרחיק אותנו אלה מאלה. תקווה שהיא מוצקה ואיתנה וחזקה, ועם זאת מעוגנת בתבונה, בהיגיון ישר ובמציאות. תקווה שיכולה לשאת אותנו אל סוף ימינו בתחושה של הודיה ושל שביעות רצון.

זה לא דבר קל לעשות (כמובן מאליו). במאה העשרים ואחת, אפשר לומר שזה קשה מאי-פעם. ניהיליזם וההתמכרות למאוויים המתלווה אליו נפוצים בעולם המודרני. זה כוח לשם הכוח. הצלחה לשם ההצלחה. הנאה לשם ההנאה. ניהיליזם אינו מכיר בשום "מדוע" רחב יותר. וזה, כפי שנראה, מה שגורם לכול להיראות כל כך רע.

פרדוקס הקדמה
אנחנו חיים בתקופה מעניינת במובן שאפשר לומר שהמצב כיום הוא מבחינה חומרית טוב מכפי שהיה אי-פעם בעבר, ועם זאת דומה שכולנו יוצאים מדעתנו מרוב דאגה שהעולם נראה כמו אסלת בית שימוש אחת ענקית שעומדת להישטף לטמיון. תחושה אירציונלית של חוסר תקווה הולכת ומתפשטת בעולם העשיר, המפותח. זה פרדוקס של קדמה: ככל שהמצב נעשה טוב יותר, דומה שכולנו מרגישים חרדים ומיואשים יותר.9

בשנים האחרונות העלו מחברים כמו סטיבן פינקר והאנס רוזלינג את הטענה שאנחנו שוגים כשאנחנו מרגישים כל כך פסימיים, כי המצב הוא למעשה הטוב ביותר שידענו מאז ומעולם, וצפוי עוד להוסיף ולהשתפר.10 שני המחברים מילאו ספרים ארוכים וכבדים בכל מיני טבלאות וגרפים שמתחילים בפינה אחת ומסתיימים באופן כלשהו תמיד בפינה הנגדית.11 שניהם הסבירו באריכות את ההטיות ואת ההנחות השגויות שכולנו נושאים איתנו, הטיות והנחות שגורמות לנו להרגיש שהמצב גרוע בהרבה מכפי שהוא באמת. הקדמה, הם טוענים, נמשכה באין מפריע לכל אורך ההיסטוריה המודרנית. בני האדם משכילים ונאורים כיום יותר מכפי שהיו אי-פעם בעבר.12 האלימות במגמת ירידה זה כמה וכמה עשורים, אולי מאות.13 הגזענות, הסקסיזם, האפליה והאלימות כלפי נשים בנקודות השפל הנמוכות ביותר שלהן בהיסטוריה המתועדת.14 אנחנו נהנים כיום מזכויות רבות מכל זמן אחר בעבר.15 למחצית מתושבי העולם יש גישה לאינטרנט.16 עוני מרוד ומחסור מצויים ברמתם הנמוכה ביותר בעולם כולו בכל הזמנים.17 המלחמות קטנות יותר ותכופות פחות מכל תקופה אחרת בהיסטוריה המתועדת.18 ילדים מתים פחות, ואנשים חיים שנים רבות יותר.19 יש עושר רב מכל תקופה אחרת בעבר.20 הצלחנו למצוא מרפא לכל מיני מחלות ותחלואים למיניהם.21

והם צודקים. חשוב לדעת את העובדות האלה. אבל קריאת הספרים האלה היא גם כמו להקשיב לדוד לארי מלהג כמה המצב היה גרוע יותר כשהוא היה בגילך. גם אם הוא צודק, זה לא בהכרח גורם לך להרגיש טוב יותר לגבי הבעיות שלך.

שכן עם כל הבשורות הטובות שמתפרסמות כיום, הנה כמה נתונים סטטיסטיים מפתיעים אחרים: בארצות הברית, תסמיני הדיכאון והחרדה נמצאים במגמת עלייה של שמונים שנה בקרב צעירים ועלייה של עשרים שנה בקרב האוכלוסייה המבוגרת.22 לא זו בלבד שאנשים חווים דיכאון במספרים גדולים יותר, הם גם חווים את זה בגילים מוקדמים יותר עם כל דור שבא והולך.23 מאז 1985 גברים ונשים מדווחים על רמות נמוכות יותר ויותר של סיפוק בחיים.24 חלק מזה נובע קרוב לוודאי מרמות הלחץ שעלו בשלושים השנים האחרונות.25 שימוש יתר בסמים הגיע לאחרונה לרמה הגבוהה ביותר בכל הזמנים תוך שמשבר הסמים האוֹפּיוּאידיים התפשט בחלקים נרחבים בארצות הברית ובקנדה.26 רגשות בדידות ובידוד חברתי נמצאים במגמת עלייה בכל רחבי האוכלוסייה האמריקנית. קרוב למחצית מכלל האמריקנים מדווחים כיום שהם מרגישים מבודדים, מחוץ למעגל החברתי או מוצאים את עצמם לבד בחייהם.27 האמון החברתי ירד לשפל ברחבי העולם המפותח. לא זו בלבד, אלא שהוא במגמת צניחה, משמע שפחות בני אדם מאי-פעם רוחשים אמון לממשלותיהם, לתקשורת או איש לרעהו.28 בשנות השמונים, כשחוקרים שאלו משתתפים בסקרים עם כמה אנשים הם דנו בעניינים אישיים חשובים בששת החודשים האחרונים, התשובה הַשכיחה ביותר הייתה "שלושה". בשנת 2006 הייתה התשובה השכיחה ביותר "אפס".29

בינתיים, הסביבה לגמרי על הפנים. מטורפים וחוליגנים למיניהם קנו לעצמם גישה לנשק גרעיני או שהיו צעד אחד מהשגתו. הקיצונוּת ברחבי העולם ממשיכה להתעצם – בכל צורותיה השונות, בימין ובשמאל, בקרב דתיים וחילוניים כאחד. אנשי תיאוריות קונספירציה, אזרחים לוחמניים, ושׂרדנים שמכינים את עצמם לאחרית הימים, כל אלה הופכים לתת-תרבויות פופולריות עד כדי כך שהם הופכים לעל גבול המיינסטרים.

ביסודו של דבר, הדור שלנו הוא הבטוח מסכנה והמשגשג ביותר בתולדות העולם, ועם זאת אנחנו מרגישים חסרי תקווה יותר מאי-פעם. ככל שהמצב נעשה טוב יותר, דומה שאנחנו שוקעים עמוק יותר לתהום הייאוש. זה פרדוקס הקדמה. אולי אפשר לסכם זאת בעובדה מרעישה אחת: ככל שאתה חי במקום עשיר ובטוח יותר, יש לך כיום סיכון גבוה יותר לשלוח יד בנפשך.30

אי אפשר להכחיש את ההתקדמות המופלאה שהושגה בבריאות, בביטחון האישי ובעושר החומרי בכמה מאות השנים האחרונות. אולם אלה נתונים סטטיסטיים על העבר, לא על העתיד, ואת התקווה צריך למצוא שם: בחזונות לגבי העתיד.

שכן תקווה אינה מבוססת על סטטיסטיקה. לתקווה לא אכפת ממגמת הירידה במקרי מוות תלויי ירי או תאונות דרכים. לא אכפת לה שלא אירעה התרסקות מטוס מסחרי בשנה האחרונה, או ששיעור הבערוּת ירד לרמתו הנמוכה ביותר בכל הזמנים במונגוליה (טוב, אלא אם כן אתה מונגולי).31

לתקווה לא אכפת מהבעיות שכבר נפתרו. לתקווה אכפת רק מהבעיות שעדיין טעונות פתרון. שכן ככל שהעולם נעשה טוב יותר, יש לנו יותר מה להפסיד. וככל שיש לנו יותר להפסיד, אנחנו מרגישים פחות שיש לנו למה לקוות.

על מנת לטפח תקווה ולשמר אותה נחוצים שלושה דברים: תחושת שליטה, אמונה בערך של משהו, וקהילה.32 "שליטה" פירושה שאתה מרגיש כאילו אתה שולט בחיים שלך, ויכול להשפיע על גורלך. "ערכים" פירושם שאתה מוצא משהו חשוב מספיק לעמול לקראתו, משהו טוב יותר שראוי לחתור אליו. "קהילה" פירושה שאתה חלק מקבוצה שמייחסת ערך וחשיבות לאותם דברים שחשובים ויקרים לך, ופועלת להשגת אותם דברים. בלי קהילה אתה מרגיש מבודָד, והערכים שלך חדלים מלהיות בעלי משמעות כלשהי. בלי ערכים שום דבר לא נראה ראוי לחתור לקראתו. בלי שליטה אתה מרגיש חסר אונים לחתור לקראת משהו. אם אתה מאבד כל אחד מן השלושה, אתה מאבד את השניים האחרים. אַבֵּד כל אחד מן השלושה, ואיבדת את התקווה.

על מנת שנוכל להבין מדוע אנחנו סובלים כיום ממשבר תקווה כה עמוק, עלינו להבין את המכניקה של התקווה: כיצד היא מיוצרת, ואיך היא משתמרת. שלושת הפרקים הבאים יבחנו כיצד אנחנו מפתחים את שלושת התחומים האלה של חיינו: תחושת שליטה (פרק 2), ערכים (פרק 3) וקהילה (פרק 4).

משם נחזור לשאלה המקורית: מה קורה בעולם שלנו שגורם לנו להרגיש גרוע יותר אף על פי שהכול הולך ומשתפר בהתמדה?

התשובה עשויה להפתיע אותך.