דף הבית > הכלה מאיסטנבול

הכלה מאיסטנבול

         
תקציר

תאריך הוצאה לאור: 08-2019
מספר עמודים: 352
תרגום: יעקב טורדהיים

הרומן שעליו מתבססת סדרת הטלוויזיה הכלה מאיסטנבול, שסחפה עשרות מיליוני צופים בארץ ובעולם.
חייה של סוראיה היפהפייה, שחיה בצניעות באיסטנבול, מתהפכים כשהיא מקבלת הצעת נישואין מאיש עסקים עשיר ונאה שהתאהב בה ועוברת לחיות איתו באחוזת המשפחה. אלא שלאִמו אסמה, המנהלת את הבית ביד רמה ורוֹדָה בשלוש כלותיה האחרות, היתה תוכנית שידוך אחרת לגמרי לבנה המועדף…
כך מתחילים חייה החדשים והאומללים של סוראיה, שמנסה בכל כוחה להתחבב על חמותה הקשה והעקשנית, שלא תהסס לנקוט כל תחבולה להיפטר מהכלה הלא ראויה.
כשלשניים נולדת ילדה בשם אָלָא, סיפור ילדותה הכואב יוביל אותה בבגרותה לחדרה של ד”ר גוּלסֶרֶן בּוּדאיג’יאוֹלוֹ, הפסיכיאטרית שאט-אט תשכיל למצוא דרך אל לבה ולשחרר אותה מכבלי העבר האפל שלה.
ד”ר גולסרן בודאיג’אולו, ילידת אנקרה, עבדה כפסיכיאטרית במשך שנים רבות, ובשנת 2005 הקימה את “קליניקת מדליון” — מרכז בריאות הנפש הראשון בטורקיה, שפועל באנקרה ובאיסטנבול. היא ממשיכה לעמוד בראש הקליניקה באנקרה ועוסקת בהנגשת מדע הפסיכיאטריה לציבור הרחב באמצעות סיפורים ורומנים. הכלה מאיסטנבול הוא ספרה החמישי.
פרק ראשון

1

שוב הערב יורד. איך השעות רצות כשאדם שקוע בעבודתו! עוד יום עומד להסתיים ב"קליניקת מֶדַלְיוֹן". אחרי שעות של ישיבה בכורסה אני עומדת מול החלון הגדול, צופה בעיר. אורות הכרך נדלקו מזמן, אבל היום והלילה טרם הצליחו להיפרד. כמו חיים ומוות הם כרוכים זה בזה, מחכים שמשהו יאלץ אותם להרפות את הלפיתה. מבעד למסך הזיהום שתלוי באוויר של אנקרה, עננים שחורים משְחור מרחפים להם, נוהמים.
שלג התחיל לרדת אתמול בלילה. פתיתים שהרוח מטיחה לכל עבר חולפים במהירות על פני השמשה. משחר ילדותי אהבתי את המראה הזה. השלג משרה על האדם מין תחושה מיוחדת. העבר וההווה מתערבבים בו. הלובן הזה טומן בחובו את טעם החיים לצד הנשיפה הקרה של המוות... פעם מעלה טעם מתוק־חמצמץ, ופעם נוסך בדידות וחוסר אונים. בילדותי ראיתי בו דבר־מה מסוים, והיום אני רואה בו דבר־מה שונה בתכלית.
כמו פתיתי השלג האלה, מרחפים על קירות חדרי סימני הרגשות שהתעוררו בו. האושר לא מביא אדם לטיפול פסיכיאטרי. מטופלים באים בעקבות אובדן, בגידה, עזיבה, הונאה, אכזבה, כישלון בהגשמת החלומות. באים גם כאלה שלא חסר להם דבר. גם אם הכול מושלם אצלם, גם אם כל הסובבים אותם שמחים בשגשוגם, באיזשהו מקום נפשם נוגה, הם נושאים איזה שבר, לעיתים תחושת ניתוק.
כדי שאדם יהיה מאושר, כדי שיוכל לומר טוב שאני קיים, טוב שאני חי, טוב שהתמזל מזלי לראות את הדברים היפים האלה, עליו קודם כול להיוולד כבן אנוש. ואז עליו להחליט להיות מאושר... הרי ברור לאדם שיבוא יום מותו שיביא קץ לכול, כך שעצם ההחלטה היא־היא הדרך היחידה שתוביל אותו לאושר. החיים לא ירדפו אחריו להעניק לו נחת בכוח. לא השמש שזורחת בבוקר, לא הירח שעולה בשמים לעת ליל, לא הגשם, לא השלג — כל אלה לא יגישו לו את האושר מן המוכן. באפשרותם רק להציע. יש מי שמביט בכל היופי הזה ורואה בו את בדידותו, את קוצר ידו, את חולשתו, את זמניותו, את הֶבל הקיום, ויש מי שחש אושר מעצם קיומו, מעצם הידיעה שעוד לא הכול נגמר.
ובעצם — מהו אושר? אושר הוא להרגיש שלם, להרחיק את התחושות האפלות שרוחשות כל העת בתוכנו, לנשוף החוצה את המועקה, לטעום את השלווה ואת סערות השמחה בעת ובעונה אחת... אבל אין זה קל למימוש, שהרי תוּכנתנו אחרת עוד בטרם יצאנו לאוויר העולם. משהו בתוכנו טורד את מנוחתנו, תובע מאיתנו דבר־מה כל העת, לוקח ככל שניתן לו, מעלה תביעות חדשות ללא סוף, מין יצור שאין גבול לחוצפתו. כמו ילד מפונק שקיבל הכול מלידתו, ואינו רגוע לרגע. עד מהרה הדברים נמאסים עליו, הוא זורק את כל מה שקיבל, יוצא לחפש את מה שאין. עבורו "אושר" הוא בדיוק הדבר שאינו קיים. מדובר בבחירה: או שבוחרים לבלות חיים שלמים ברדיפה אחר האַיִן, רוטנים על הגורל שנפל כביכול בחלקנו, או שבוחרים במודעות מלאה להזדהות עם המציאות מבעוד מועד ולמצוא את האושר במה שיש בנו.
אני מאלה שבחרו באושר. אני מאלה שמזכירים זאת לעצמם בכל בוקר, וביתר שאת בשעה הזאת של דמדומים. נולדתי ביום של שלג, עת היום והלילה התגפפו לשלום. איני יודעת אם זו הסיבה, אבל בשעות בין הערביים — כמו זו עכשיו — מועקה נוּגה אופפת את נפשי, ואני ממהרת אל החלון להביט על עירי, על העולם, על כל מה שעיניי מבחינות בו מבעד לשמשה. אז אני חשה חיה. אט־אט התוגה נסוגה ומפנה את מקומה למעין התרגשות, כמו נולדתי מחדש. והנה אני נתונה כל כולי באותה סערת נפש של היבראות. אני מביטה בכל דבר קטן שביכולתי לזהות. בעבר ראיתי מבעד לחלון רק חלק זעיר מהעולם, אך זה לא כבר העברנו את "קליניקת מדליון" למשכנה החדש. לא השלג ולא החורף ריפו את ידינו. נרתמנו למשימה, אספנו את כל חפצינו ועברנו. כעת מחלון חדרי נשקפת אנקרה במלוא נופה.
אני צופה באורות שקורצים לי, בפסגות אפופות העננים של ההרים הרחוקים, בצריחים הדקיקים הנוצצים של מסגד קוֹגָ'טֶפֶה, בעצי האורן שגולשים מחצרות השגרירויות אל שדירת אטאטורק, בבניינים הגבוהים המוארים, במשכן הוורוד המעודן. על אף הקור אני פותחת את החלון לכמה דקות. המולת העיר מגיעה עד אוזניי. לאנקרה קול משלה, ריח משלה, טעם עפיץ מיוחד במינו, ממכּר. היא מזכירה סיר לחץ שורק המפיץ פיח, חלודה, קיטור ותקווה לרוב. קולות הקריאה לתפילה שבוקעים מהמסגדים מתמזגים עם צפירות המכוניות. עיר שכזאת — פעם צוחקת, פעם בוכה.
האוויר הקר מכה בפניי. פתיתי השלג גודשים את נחיריי. אני סוגרת את החלון. ההסקה המרכזית אינה מפיגה מיד את הקור שחדר לחדר, אבל המועקה חלפה. חדרי ממוקם בקומה הרביעית של הקליניקה. יושבים כאן בקומה עוד חמישה עמיתים שלי. זאת קומת המבוגרים. הקומה השלישית מיועדת לילדים. בקומת הכניסה ובשתי הקומות מעליה מטפלים בשלל מחלות במסגרת הביטוח הלאומי. "מדליון" הפכה למוסד די גדול, המטפל במאות חולים ביום.
דלת חדרי פתוחה. המוזיקה המנעימה את זמנם של היושבים בחדר ההמתנה מגיעה עד אליי. בחירתה לא היתה קלה. איש איש וטעמו. הרי יש צבעים שהולמים דווקא אנשים מסוימים ולא אחרים! יש אנשים שאינם מרגישים בנוח בצבעים מסוימים ונוטים תמיד לצבע האהוב עליהם, האין זה כך? יש מנגינות שנוגעות לליבנו וסוחפות אותנו הרחק, ויש מנגינות שמעוררות בנו עצב אהוב — כאילו נתקלנו בידיד ותיק שלא ראינו מזמן, ושמחנו איתו, והעלינו זיכרונות יחד, ועצב אפף אותנו עם הזיכרון. למעשה, הידיד הוותיק הזה הוא אנו עצמנו. מי שהיינו... ככל שאדם מתבגר, כך הוא מתרחק ממה שהיה. אולי משום כך אני אוהבת בשנים האחרונות מוזיקה שמעציבה אותי מעט, שמחזירה אותי למי שהייתי.
ב"קליניקת מדליון" אנו משמיעים לרוב מוזיקה אינסטרומנטלית, ללא מילים. ברגע זה נשמע צליל נוגה של כינור. עד כמה שונה ודאי השפעתה של המנגינה הזאת על המאזינים לה. יש מי שעברוֹ מצטייר בה והוא רוגז על כך, יש מי שנמלא רחמים על עצמו, ויש מי שכמוני פוגש באני הישן שלו בנתיב העבר המאובק, ונמלא תוגה מתוקה ולטפנית על אותו ילד קטן.
מהבוקר קיבלתי מטופלים רבים ומגוונים — זקנים, צעירים, עשירים, עניים, כפריים, עירוניים — כולם עצובים. כל אחד סיפר על בעיה אחרת ותיאר היבטים שונים של חייו. התוגה נאה לבני האנוש שחיים בידיעה שסופם למות, אבל הכאב? הכאב אינו נאה לא לבני האנוש ולא לכל יצור חי שהוא. אלא שזהו תחום העיסוק שלי, ויש בו הרבה כאב. אנשים מאושרים שנהנים מחייהם, אין להם מה לחפש במרפאה לבריאות הנפש. האושר ומנעמי החיים משולים לציפור מכונפת — היא אינה נשארת זמן רב במקום מושבה. את העצב והכאב לעומת זאת קשה להרחיק ממקום מושבם. אף על פי שהפסיכיאטריה נאלצת לבחון היבטים שונים של החיים, תפקידה העיקרי הוא להיאבק בכאב. והכאב נוכח בכל מקום שיש בו בני אדם.
מטופלים שנכנסים לחדר הקסום הזה אינם רוצים לצאת ממנו בתום פרק הזמן שהוקצה להם. את הקסם אנו יוצרים יחד, הם ואני. כשאני לבדי, אין כאן לא קסם ולא כלום. האנרגיות שלהם ושלי מתלכדות בהרמוניה עד להתמזגות העצב והאושר, כמו משמשות חומר למנגינה המולחנת בין כותלי החדר הזה. במנגינות האלה מצטלצלים הקנאה, השנאה, האהבה, האושר, לפעמים המוות, הפרידה. אני תוהה, אלמלא התקיימו הדברים האלה, האם היתה לחיים משמעות? בתום הביקור הם לוקחים עמם את מנגינותיהם ושבים ליומיום שלהם, משהשפיעו גם על מנגינת החיים שלי. והנה, עוד יום הולך וקמל לאיטו לצד הצלילים. לילה יורד. הלילות יורדים אט־אט, בנועם. הם לא מתפרצים אל החלון בגסות כמו שמש הבוקר. הצבעים דוהים בהדרגה, הצללים מתרבים. ואז עוד יום הופך לעבר.
על שולחני מונחת תמיד קופסה של ממחטות נייר. שלשום הן אזלו, ונֶווין — עובדת המזנון היקרה שלנו — הביאה קופסה חדשה. היא הניחה אותה על השולחן ואמרה: "גברתי, ראיתי שממחטות הבכי שלך אזלו. הבאתי קופסה חדשה." הייתי המומה. כל כך הרבה שנים אני מחזיקה ממחטות נייר בחדר משום שהמטופלים מתרגמים את כאבם לדמעות, ומעולם לא עלה בדעתי לכנות אותן "ממחטות בכי". נווין צודקת, חשבתי לי, אלה אכן ממחטות בכי. כשם שרופאים מחזיקים במקום עבודתם אלכוהול, יוד ותחבושות, פסיכיאטרים מחזיקים על שולחנם ממחטות בכי, אשר אוזלות ומתחדשות אפוא בתדירות גבוהה. כשאני זורקת קופסה ריקה, אני מביטה בה רגע קצר ואומרת לעצמי, המוצר שבתוך הקופסה הזאת יוּצר כדי למחות את כאב האדם!
גם היום המטופלים שלי צרכו אותן בלי סוף. הם לא באו לכאן כדי לבכות, הם באו לספר לי משהו, לחלוק איתי את רגשותיהם. הם באו כדי להבין, ובעיקר כדי שיבינו אותם, אבל לפני שהצליחו להוציא מילה, הדמעות החלו לזלוג, והממחטות נכנסו לתמונה, מחו כאב שפרץ מהעיניים. אחרי כל כך הרבה שנות ניסיון ברורה לי היטב משמעות הדמעות האלה. מי יודע כמה זמן הן היו מוסוות בתוכם. אבל עם כניסתם לחדר הזה מבטם ננעץ בעיניי, והם משחררים את המעצור. ואני, לפעמים בתוך תוכי ולפעמים בקול, אומרת להם, "שחררו, תנו להן לצאת...״ בחדר הזה אין מקום להתאפקות!
כך מתחילים הרגשות לצאת החוצה. בקילוח דקיק הם יוצאים. לא, אין זה קל להיות בן אדם. והסבל קיים תמיד. כמה צדק תומאס הובס כשאמר, "אדם לאדם זאב". אני יושבת ומהרהרת בכך שבני האדם הם הגורם שהכי מאמלל בני אדם אחרים... את מי שסוגדים להם, שמעריצים אותם, שמעריכים אותם, שתלויים בהם, שהכי קרובים לליבם. הקרובים לנו, יותר מהאויבים שלנו, הם המקור לתסכול שלנו. האימהות, האבות, הילדים, הם־הם מקור הייאוש. אלה הם אפוא הנושאים שאנו משוחחים עליהם, חולקים בינינו, אני והמטופלים שלי, בתוך החדר הזה.
אני עומדת לבדי בחדר. חלפה רבע שעה, ואין יוצא ואין בא. מצב לא שגרתי מבחינתי. בקליניקה אין לי כמעט זמן פנוי. אם אין לי מטופלים, אני עסוקה באין־ספור ישיבות עבודה בענייני ניהול. אני יודעת שאינני אמורה להשתמש במונח "מטופלים", אלא "פונים". אולי זאת רק התנגדות לשינוי, אבל אינני אוהבת את המונח הזה. הם לא ה"פונים" שלי, הם המטופלים האהובים שלי. מי שבאים לטיפול פסיכיאטרי הם לרוב בעלי אינטליגנציה, כישורים ועושר פנימי גבוהים מהממוצע. ואולי משום כך הם אינם נפגעים כשאני מתייחסת אליהם כאל "מטופלים". לפעמים אני מתבדחת עם עמיתיי. פסיכיאטר הוא תמיד קצת אסטרונאוט, קצת קוקו, אני אומרת להם. מאנשים נורמליים, מאוזנים, שגרתיים, עקביים, לא יוצא פסיכיאטר טוב. זו דעתי. אילולא הייתי במקצוע הזה, האם הייתי חושבת כך? אינני יודעת. מי שאינו אדם כזה במידה זו או אחרת, מן הסתם, יתקשה להבין נכונה את מי שהם כאלה.
אני יוצאת מהחדר. חדר ההמתנה ריק. מזכירתי היקרה יאסֶמין רואה אותי מסתובבת באפס מעשה ומחייכת קלות. היא עונה לשיחות וקובעת תורים לפונים. השיחות לא פוסקות. היא נראית סחוטה. כשהיא עייפה היא מרימה קצת את הקול. מה קרה למטופלים שלנו? איך אין פה אף אחד? אולי השלג שוב שיבש את התנועה. שיהיה, הרי לרוב הם ממתינים לי. לא נורא אם פעם אחת אני אמתין להם.
אני חוזרת לחדרי, מדליקה את שתי המנורות בשני צידי הספרייה, ולאחר מכן את שתי המנורות בשני צידי הספה האדומה, שצמודה לקיר מול שולחן העבודה שלי. אני אוהבת את מערכת הישיבה הקטנה הזאת בסגנון אנגלי, המעוטרת עיטורים מלכותיים. קניתי אותה כשפתחתי את הקליניקה. הריפוד כבר הוחלף כמה וכמה פעמים במשך השנים, אבל היא תמיד מצטרפת אליי במעברים. כשאני מביטה בה, אני רואה את הקשר שלי אל עברי. גם האהילים בצבע אדום. אני כרוכה אחרי האדום הזה. קשה לומר שהאובססיה שלי לאדום אינה מוצדקת, הרי זה צבע שמפיץ אור חם לסביבה. תמיד חשבתי שיש התאמה רבה בין הרוך החוּם של העץ לבוהק האדמומי שממריץ את האנרגיות בקרב המתבונן. לא רק במקום העבודה שלי, אלא גם בביתי שולטים הצבעים האלה. אין להתפלא שנפש האדם טומנת בחובה סודות קטנים כגדולים מן הסוג הזה. הם דוחפים אותנו לבחור תמיד באותם הדברים, אם במודע ואם שלא במודע. אלה דברים קטנים המיוחדים לאדם, ייחודיים לנפשו!
כשעמדתי להתיישב לשולחן, שמעתי קולות עולים מחדר ההמתנה, הולכים ומתעצמים. האם יש בעיה, תהיתי. אצלנו לא קורים דברים כאלה. יאסמין מזכירה מיומנת מאוד, והיא מסוגלת לטפל במשברים. עלתה בי התלבטות אם לצאת ולהתערב בנעשה או לחכות מעט.
אני לא מאמינה! יאסמין היא זו שצועקת. מה קורה? אני מנתרת ממקומי ויוצאת מהחדר. בה בעת גם יאסמין קמה משולחנה, ובגופה העגלגל מתחילה לרוץ בזעם בכיוון חדרי ותופסת אותי בדלת. היא נכנסת פנימה וטורקת את הדלת בחוזקה, כולה אדומה ומתנשפת. שנים אנחנו עובדות יחד, ומעולם לא ראיתי אותה במצב כזה. רעד חולף בי. היא נשענת על הדלת, עוצמת לרגע את עיניה ונושמת נשימה עמוקה. אני ניצבת מולה במבט תוהה.
"מה קורה, יאסמין? מה העניין?"
"אני מתנצלת, גוּלְסֶרֶן הנים.* גם אני לא מבינה מה קורה, אחרת הייתי מטפלת במצב. זה כבר עובר כל גבול! כמעט הרבצתי לה."
"מה??"
קולי מזעזע את החדר. יאסמין רועדת כמו חטפה מכת חשמל.
"על מה את מדברת, יאסמין? למי את מרביצה?"
"לא הרבצתי, איכשהו זה נפלט לי. מה פתאום להרביץ? זה מה שחסר לי, היא תסבך גם אותי. תאמיני לי, לא עשיתי שום דבר לא בסדר. מאיפה צצה לנו עכשיו הילדה המשוגעת הזאת?"
"מי זאת? היא מטופלת שלי?"
"כן, גברתי."
כל כך הרבה שנים היא מזכירה שלי, והיא עדיין לא למדה שלא מתנהגים ככה? היא לא יודעת עד כמה המטופלים שלי יקרים לי? היא לא יודעת שאני אכעס, שלא אקבל בשום אופן טעות כזאת שלה, לקרוא למטופלת "ילדה משוגעת"?
"אין לה שם לילדה הזאת?"
"שילכו לעזאזל היא והשם שלה!"
"מספיק, יאסמין. לא מתנהגים ככה. את כנראה עייפה מדי היום. עכשיו תרדי למטה לנוח. נביא מישהו אחר במקומך."
יאסמין מסתכלת עליי במבט מבולבל. גופה העגלגל מתוח כמו קפיץ, עיניה החייכניות בדרך כלל, קפואות כעת. מי זוכר כמה שנים אנחנו כבר עובדות יחד. כל המטופלים שלי מאוהבים בה. לא רק הם, גם אני. לפעמים היא נוהגת בי כמו אימא מחבקת, ולפעמים כמו אחות גדולה מגוננת. והיום? מה קרה לה היום? היא פשוט מזדקנת? פשוט עייפה? המטופלת הזאת, תהיה מי שתהיה, נכנסה רק לפני דקות אחדות. מה כבר הספיקה לעשות שהרגיז אותה כל כך?
"זאת מרפאה לבריאות הנפש," אמרתי ליאסמין. "ובתור מזכירת המרפאה הזאת, עלייך למלא את תפקידך כראוי."
היא פתחה את הפה כדי לדבר, ואני הצמדתי אצבע לשפתיי לסמן שתיקה. "מספיק, שקט!" כשפנתה לצאת מהחדר, ראיתי שדמעות נקוו בעיניה, וזה ציער אותי מאוד. ליבי נשבר.
פתחתי את הדלת כדי חרך ושירבבתי את ראשי כדי לראות מה קורה בחוץ. בחורה צעירה בעלת שיער חום סתור מכורבלת בפינת הספה שליד החלון, מביטה בי בעיניים מפוחדות. מנורת השולחן שלידה מאירה פנים שחומים מנוקדים פצעי בגרות. הגבות עבות והמצח כה צר, שקשה להבחין היכן מתחילות הגבות והיכן מסתיים קו השיער שנראה מכוסה בענן אבק. אפילו גב כפות ידיה שעיר במיוחד. היא צעירה אבל לא מטופחת, לבושה בגד כהה, מצמידה לחיקה תיק גדול כמו היה תינוק.
אני תמיד מתרגשת למראה מטופל חדש ובוחנת אותו בעניין. יש בהסתכלות הזאת גם פן מקצועי. תחילה אני שואלת את עצמי מה הרגשתי ברגע המפגש הראשון. זה חשוב מאוד לרופא נפש. קשר טוב נוצר כבר באותו מבט ראשון. מה שאנו מכנים תרפיה מתחיל עם הקשר הראשוני הזה שנוצר בין הרופא למטופל, ומשם מתפתחת אותה התרפיה ומתרחבת לחוויה של שלל רגשות מגוונים.
וישנו גם הממד הטכני. פסיכיאטר מנסה להבחין בפרטים הקטנים ביותר כבר במבט הראשון הזה. אם זו אישה, אני בוחנת בקפדנות את כל מה שעיניי רואות — מצבע הלק בציפורניים, חוט שמשתלשל מהחצאית וקמטים שהגיל חרץ בפנים, ועד התיק שהיא נושאת והנעליים שלרגליה. עוד לפני שמילה הוחלפה, הפסיכיאטר חותר לשרטט לעצמו תמונה מפורטת של מי שיושב מולו. וזאת משום שהמטופלים שבאים אליו יכולים לספר את מה שהם חושבים שהם יודעים על עצמם, אבל רק בראשם שלהם דברים אלה נכונים. אין האדם יכול להיות אובייקטיבי כלפי עצמו, גם אם ירצה. ואילו הרופא תמיד מחפש את האמת. ואת הדרך אליה הוא לרוב עושה לבדו.
לרגע אני חשה כמו שרלוק הולמס. כאילו בוצע רצח, ואין די ראיות לשפוך אור על התעלומה, כך שעל הבלש לפתור את החידה בעזרת שכלו וכוח ההבחנה החד שלו.
"את מחכה לי, אני מבינה."
היא מהנהנת. אני מזמינה אותה להיכנס לחדרי. מחשבותיי ממוקדות ביאסמין. נהגתי כלפיה בחומרה יתרה, והיא פגועה. אבל לא מתנהגים כך. אני מתיישבת ליד שולחני, אך המטופלת איננה. מדוע היא לא באה? הרי קראתי לה להיכנס. משהו פה לא בסדר. אני יוצאת מהחדר. היא עדיין שם, מכורבלת, מוסיפה להביט בי בעיניים מפוחדות.
"גברתי, לא שמעת אותי? אני מחכה לך."
ראשה מורכן קלות. היא ממשיכה לשבת שם. המצב מוזר ואף מרגיז. ועוד בגללה פגעתי ביאסמין. מה הילדה הזאת מנסה לעשות? לא ידעתי איך לנהוג. עמדתי שם ובהיתי בה, ואז התקרבתי אליה והושטתי יד לידה הלופתת בחוזקה בתיק, כמו מזמינה אותה לריקוד.
"אני דוקטור גוּלְסֶרֶן בּוּדאיג'יאוֹלוֹ. קבעת תור אצלי להיום ובאת, אם כי באיחור קל. כבר הזמנתי אותך פעמיים לחדרי, אך את לא נכנסת."
היא משכה את ידה כמו חטפה מכת חשמל, ועכשיו היא מושכת בכתפיה כמו ילדה. אני מתקרבת אליה וחשה בריח אלכוהול שנודף ממנה. נראה שהיא מתחרטת על הרעיון לבוא לכאן. הנגיעה שלי בה הקפיצה אותה. היא מתעסקת כל העת ברצועת הגומי של כיסוי הנעליים שהתבקשה לשים כשנכנסה למרפאה. ככל שהיא מנסה לסדר אותו, המים הבוציים שנוטפים מהמגף שלה מטפטפים על השטיח הבהיר שפרוש על הרצפה.
"תפסיקי להתעסק בכיסוי הזה. בואי תיכנסי לחדר, חבל על הזמן שלנו."
"למה... אתם מכריחים אותנו... לשים את הדברים המלוכלכים האלה?"
איזה מין קול יש לה! דק, קול של ילדה, צורמני ומעיק! אולי משום כך היא לא רצתה לדבר. איחרת לפגישה, את מתנגדת לכל דבר, ועוד מופיעה שתויה! אולי מיהרתי מדי להתקרב אליה. אני מביטה בה, ותחושה אפלה עלומה חולפת בי. מן הסתם היא מוטרדת מאוד.
"זה חדר המתנה, אי־אפשר להישאר כאן. בואי נעבור לחדר שלי ונמשיך לדבר שם. נכון שזה יהיה נוח יותר?"
"אני לא נכנסת לחדר ההוא."
"אבל אנחנו לא יכולות לדבר כאן."
"אז לא נדבר."
"לא באת לכאן כדי לדבר איתי?"
"הלוואי שלא הייתי באה... נמאס לי מכולכם... אם גם במרפאה לבריאות הנפש מתנהגים ככה... למי אספר את הבעיות שלי? רק נכנסתי וכבר התחילו... להפריע לי..."
"מה עשו לך בכניסה?"
"מה לא עשו... עוד לפני שעשיתי צעד אחד, דרשו שאשים את הדברים המלוכלכים האלה על הנעליים."
בייחוד בימים גשומים כמו היום, אנו מבקשים מהמטופלים לשים כיסויי נעליים. מה יותר טבעי מזה? מרוב שהיא התעסקה בכיסויים האלה, לא מעט מים כבר זלגו החוצה אל השטיח. ענן הכעס שלי שריחף בגובה החזה מנסה לטפס עוד, ואני משתדלת להרגיע אותו בנשימות ארוכות ולהחזירו מטה. אינני רוצה לאכזב אותה, לדחות מטופלת שבאה במזג האוויר הזה ועוד לעת ערב, אבל אני תוהה מדוע היא מקשה עליי. כיחכחתי קלות בגרון כמה פעמים כדי לרכך את קולי וחזרתי לדבר.
"המקום הזה הוא מרכז רפואי! לא נראה לך טבעי שצריך לשים כיסויי נעליים? ובכלל, נראה לי שאת לא יודעת איך לשים אותם. תראי כמה מים בוציים טיפטפו מהמגפיים שלך."
"אם ככה, למה גם את לא מכסה את הנעליים שלך?... וגם המזכירה לא... מה זה אומר, שאתם אנשים נקיים ואנחנו מלוכלכים?"
"על מה את מדברת, גברת צעירה? אנחנו עושים את זה כדי לתת לכם שירות בסביבה נקייה."
"אל תקראי לי גברת צעירה."
"אני לא יודעת את שמך. איך את מעדיפה שאפנה אלייך?"
"הכי טוב שלא תפני אליי בכלל."
אני מתבוננת בה רגע בלי להגיב. היא מגזימה. הענן שריחף מעל חזי הולך ומתקדר. אני מרגישה שלא אוכל לרסן אותו עוד זמן רב. אם קבעת תור, למה את עושה לנו סצנות? אולי עליי לשים קץ לסיפור הזה, לחזור לחדרי ולסגור את הדלת? מה יכול להיות? שתעשה מה שהיא רוצה. פתאום אני נזכרת ששלחתי את יאסמין לנוח למטה. חדר ההמתנה ריק, עוד לא שלחו לכאן מזכירה מחליפה. זה לא יהיה נכון להשאיר את הבחורה הזאת לבדה פה. חוץ מזה, אני לא מחבבת אותה, וזה מצב שאני לא רגילה בו. אני תמיד מקבלת באהבה ובחום את פני המטופלים שלי.
"מה, אנשים שנהיים רופאים, נהיים גם נקיים?"
"האם את כועסת במיוחד היום או שרק נדמה לי?"
"כן... אני כועסת... עד שבאתי לכאן לא כעסתי בכלל... אתם משגעים את הבנאדם!"
טוב, קלטתי. הבחורה הזאת באה כדי לחולל מהומה. יכולתי להבין את זה אילו הביאו אותה בכוח, אבל היא באה לבדה. פירוש הדבר שהיא קבעה תור מרצונה. ואיזה קול נורא יש לה!
"מי התקשר לקבוע תור בשבילך?"
"מה זאת אומרת, מי התקשר? לי אין עוזרות מסביב לשעון כמו שיש לך... ברור שאני קבעתי לי את התור."
אין לה עוזרות מסביב לשעון כמו שיש לי, מה? יש לה תשובה לכל דבר! חכמולוגית!
"מאין לך שיש לי עוזרות מסביב לשעון?"
"שלא תחשבי שאני לא יודעת שאת הבעלים של המקום המתוקתק הזה."
"מאיפה את יודעת?"
"בתוך האות O של השם מדליון מופיע השם שלך... צריך להיות עיוור כדי לא לראות את זה כשנכנסים."
אני מתאפקת שלא לפרוץ בצחוק. נכון, בתוך ה־O רשום שמי, אבל אני מודה שלא העליתי בדעתי שיבוא יום ומישהו — ועוד אחד המטופלים שלי — יטיח בי את זה. איזו ילדה מוזרה!
"זה הפריע לך?"
"למה שזה יפריע לי? אני לא שונה ממך!"
יופי, היא לא שונה ממני. חיוך לגלגני מצטייר בפניי. היא הבינה כנראה שאני עומדת לנטוש אותה ולחזור לחדרי, אז היא מנסה להאריך את השיחה. טוב ויפה, אבל למה אם כך היא מסרבת להיכנס לחדר? היינו משוחחות ביתר נוחות.
"אז את לא שונה ממני, ועם זאת רק לפני רגע אמרת שאין לך עוזרות מסביב לשעון."
"אולי אין לי עוזרות... אבל אני גם לא נופלת ממך."
"זה לא ממש נראה ככה."
"ואיך אני נראית, אם מותר לשאול?"
"השקעת מאמץ וגם שילמת כדי להתקבל אצלי. הגעת באיחור, והזמן שלך הולך ואוזל. אני לא ממש מבינה למה את משווה ביני לבינך, אבל במקומך הייתי נכנסת לחדר בלי לאבד עוד זמן ומנסה להפיק את המרב מהכסף ששילמתי."
"בשבילך כסף הוא... דבר חשוב כנראה."
"ככה זה נראה לך?"
"כן, ככה זה נראה לי. את רואה בי 'כסף'... תשלום... לגבייך אני לא יותר ממה ששילמתי עבור הביקור... אל דאגה, יש לי הרבה כסף. אם רק ארצה, אני יכולה לקנות גם את הקליניקה שלך ולרשום את שמי בתוך ה־O ההוא."
אני מחייכת קלות. כל כך הרבה שנים אני רופאה, ואיש לא דיבר אליי ככה עד היום. אבל קשה לכעוס על הבחורה הזאת. הזעם שהרגשתי קודם, נמוג. מדוע היא עושה את כל זה, אני תוהה. היא לא נראית מעורערת במיוחד, בסך הכול כעוסה מאוד. בטוח שהרוגז שלה אינו מכוון אליי, אבל ברור שיש בה כעס רב כלפי רופאים.
"את רופאה?"
"עכשיו את לועגת לי?"
"חס וחלילה. דיברת על לפתוח קליניקה, אז חשבתי שאולי את רופאה."
"אם אני רופאה, מה אני עושה כאן?"
"אוה, זה לא בסדר. גם רופאים הם בני אדם, וגם להם יכולות להיות בעיות, נכון או לא?"
"הם יכולים לפתור את הבעיות שלהם בעצמם."
אני מבינה שכך זה נראה מבחוץ, אבל היא לא יודעת שרבים מהפונים לטיפול פסיכיאטרי הם רופאים. התעייפתי מלעמוד על רגליי. אם אתיישב לידה, תם הסיכוי שתסכים להיכנס לחדר. למעשה, אין משמעות למקום שאנחנו משוחחות בו, אבל זהו חדר המתנה. למעשה, די נדיר שריק כאן לגמרי כמו עכשיו. ובכל זאת, אין לדעת מתי יגיע מישהו. אם לא מטופלים, לפחות המזכירה. חוץ מזה, אני לא הרופאה היחידה שעובדת בקומה הזאת. עוד מעט יצאו מטופלים משאר החדרים בתום ביקורם. אבל אני גם לא יכולה לעזוב אותה לבדה.
"תראי, קשה לי לעמוד כל כך הרבה. הכי טוב שתבואי איתי לחדר להמשיך בשיחה לפני שאנשים יתחילו להגיע."
"אני לא הולכת לשום מקום בלי להוריד את הדברים המלוכלכים האלה."
יש לנו מטופלים קפדניים מאוד, ממש ברמה חולנית, והם תמיד שמחים לשים את הכיסויים. אבל יש גם כאלה שזה מפריע להם. האם היא אחת מהם? אבל אלה שמסרבים הם אנשים הגיוניים, הם אומרים לנו זאת בעדינות, ואז אנחנו מוצאים פתרון אחר. ובכלל, מאחר שהם מקפידים כל כך על היגיינה, גם אם הם נכנסים לבִיצה, הם יוצאים ממנה נקיים. הבחורה הזאת היא טיפוס מסוג שונה. המגפיים שלה טובעים בבוץ.
"כל הסיפור זה כיסויי הנעליים?"
"כן... הכיסויים."
"אבל הם לא מלוכלכים, הם נקיים. את יודעת, בחוץ יורד שלג. אם תורידי את הכיסויים, הבוץ ילכלך הכול. אני בטוחה שגם את לא רוצה לטנף את המקום, נכון?"
"אני לא חייבת לעשות את כל מה שאת אומרת לי לעשות."
"למוסד הזה יש כללים. באת לכאן מרצונך, ואת צריכה לכבד את הכללים האלה."
"לא, לא אכבד שום כלל!" היא ענתה, ובאחת הסירה את הכיסויים והשליכה אותם אל אמצע החדר. טיפות מים חומות ניתזו לכל עבר. מי הבוץ שעל מגפיה טיפטפו לאיטם על השטיח הבהיר. לכלוך מחריד! הזהירו אותי שלא לפרוש שם שטיח יקר, אבל לא הקשבתי. רציתי שהכול יהיה באיכות הגבוהה ביותר. הסברתי לאנשים שלי שהמקום הזה אינו מרכז רפואי רגיל. מי שבאים למרפאה לבריאות הנפש הם אנשים שונים. הם מבחינים מהר מאוד ביופיו של מקום וברמת התחזוקה שלו. יש לזה השפעה חיובית ניכרת עליהם, טענתי בעקשנות. אלא שמטופלת חדשה שהגיעה עכשיו, ועוד אליי, הפכה את המקום לים של בוץ בלי שום בושה. ברור שאין בעיה לנקות אחריה, אבל טוב היה אילו עשה זאת מטופל שבא לרופא אחר.
אני זוכרת איך הקפדתי על כל פרט במהלך ריהוט הקליניקה. חבריי הפרופסורים עזרו לי בהעברת החפצים, וכולנו יחד עמלנו על תליית התמונות. אחד החזיק פטיש, אחר הביא מסמרים, שלישי עזר לסחוב את הכורסאות והספות. מה שלא עשיתי, הסידור לא סיפק אותי. פעם אחר פעם שיניתי את מקומם של פרטי הריהוט, ובסוף לקראת חצות הדלקנו את כל מנורות השולחן, ישבנו על הספות והכורסאות שסידרנו בקפידה רבה, ובעודנו לוגמים תה ומחליפים הלצות, הבטנו סביבנו בקורת רוח, מסופקים מהתמורה על המאמץ שהשקענו.
החיוך ששעלה על פניי קודם לכן התחלף בכעס עמוק שפרץ שוב בפתאומיות. זה לא מוצא חן בעיניי. מה שאני חשה שונה בתכלית ממה שעליי לעשות. הבחורה הזאת אינה חולה. היא לא רק שיכורה אלא גם חוצפנית. מחלה לא הופכת אנשים לחוצפנים. האדם, חולה או בריא, הוא אותו אדם בכל מצב.
פתאום דמותו מצטיירת בדמיוני... אי־אז בימיי כאסיסטנטית באוניברסיטה. הייתי חדשה ובהיריון. באותו לילה הייתי במשמרת. אחרי שכולם הלכו לישון, הלכתי גם אני לחדרי בקצה הפרוזדור ונשכבתי במיטה. נרדמתי. אחרי זמן־מה התעוררתי למשמע רעשים בחוץ. קפצתי מיד על רגליי, עדיין בחלוק הרופאים שלי. אחד המאושפזים היה בחור צעיר בשם נוּרֶטין, שמצבו לא היה טוב. נָתַנו לו מינון גבוה של כדורי שינה כדי שיירדם. אך הוא זז כל הזמן, מתקשה לכבות את האש הבוערת בו. הוא החל לרוץ, לשבור את כל מה שנקרה בדרכו כדי להיפטר מהמרץ העודף. ככל שפרק עוד ועוד אנרגיה, ברז ענקי כלשהו מילא אותו שוב ושוב. זה היה ההתקף הגדול השני שלו. מפעם לפעם הוא פרץ בצחוק מטורף ופלט דברים, אבל איש לא הבין מה הוא אומר. כשיצאתי מהחדר, ראיתי אותו ניצב מולי במרחק נגיעה. עיניו רשפו, כאילו הוא מחפש מישהו לתקוף אותו. עדיין הייתי מנומנמת, אבל עם הניסיון המועט שלי לא יכולתי לעשות דבר גם אילו הייתי ערנית לגמרי.
כמתאגרף שאורב לרגע החולשה של יריבו, הוא קפץ אגרופים והתחיל לחוג סביבי. ידעתי שכשהוא יירגע, הוא לא יזכור דבר ממה שקרה, משום שהוא אינו מודע לכך. פעמים אחדות הוא הרים את אגרופו, אך אז ראה את הבטן שלי והבין שאני בהיריון. הוא הסתובב אפוא במקומו, הרים את ידיו והתחיל להמטיר מכות על ראשו. בעודו פולט פרצי צחוק מופרעים, הוא הנחית עוד ועוד מכות על עצמו. אף שהיה חולה ונטול כל מוּדעות, הוא עשה מאמץ אדיר כדי שלא להרע לי. הילדה הזאת לא חולה וגם לא מנומסת.
אני מביטה בה בלי לומר מילה. היא מבינה שאני כועסת מאוד, וכשמבטינו נפגשים היא מיד מסיבה את פניה. פתאום היא עוזבת את התיק, מנתרת ממקומה ומתחילה לקפץ כמו ילדה על כתמי הבוץ שבשטיח. שערה הפרוע מתנופף מעלה־מטה איתה. אני יכולה לקרוא עכשיו לאיש הביטחון ולזרוק אותה מהבניין, אבל מצפוני לא מניח לי לעולל לה דבר כזה. עליי למצוא את הדרך, בצורה זו או אחרת, להתמודד עם המצב בעצמי.
אני נסוגה צעד אחד כדי שתוכל לקפץ בלי הפרעה, אבל הראש שלי עובד כמו מחשב. אני בטוחה שהיא לא ממש חולה, אבל גם לא לגמרי בקו הבריאות. חוץ מזה, היא שתויה. עכשיו כבר ברור לי מה היא מנסה לעשות. היא רוצה להוציא אותי מהכלים, ואם לא תצליח באופן הזה, תמצא דרך אחרת. למה היא כל כך רוצה להכעיס אותי ולערער את שלוותי? היא לא מכירה אותי, ואילו הכירה אותי היא לא היתה מתנהגת כך, משום שכל מי שמכיר אותי יודע היטב עד כמה אני טובת מזג, עד כמה אני מכבדת את הזולת, עד כמה אני מרעיפה אהבה על הבריות, אבל גם עד כמה אני קשוחה וסמכותית.
היא מצידה לא מתיקה את מבטה ממני וממשיכה לנתר בתזזיתיות. פתאום עיני צדה פרט שלא הבחנתי בו עד כה. האצבע המורה בידה הימנית של השיכורה הזאת המדיפה ריח רע, המפזזת באמצע חדר ההמתנה, חבושה בתחבושת עבה. לא ממש תחבושת רגילה, אלא קרעים של בד. היא מיואשת מהיעדר התגובה שלי למעשיה. בלי להסב את מבטה ממני היא דורכת על הכתמים, מועכת אותם ברגלה כמו כדי לקבע אותם בשטיח. מבטה הזועף, כמו גם הבוץ שברגליה, מכים בכל חלקי גופי.
"נראה שאת לא רגילה לחיות בסביבה נקייה. הטבעת את חותמך בכל השטח. בכל פעם שאסתכל על הכתמים האלה אזכור אותך, ועוד איך אזכור אותך!"
נימת קולי השתנתה. שוב איני מסוגלת לדבר ברוך, גם אם ארצה. ואילו היא, בארשת של מפקד שניצח בקרב, ממשיכה לקפץ בעוז על הכתמים בלי להסיט את מבטה ממני. היא הצליחה להרגיז אותי, להביך אותי, והיא נהנית מכל רגע. אני מבחינה בזיק ערמומי במבטה. היא מסתכלת עליי כמו אומרת, מגיע לך, בסוף הצלחתי להוציא אותך מהכלים. עכשיו עליי לעשות צעד כלשהו שיכניס אותה לאותה הפינה שהיא הכניסה אותי. למעשה, אם ארצה, אני יכולה לאחוז בזרועה ולקחת אותה לחדר בכוח. הרי היא משקל נוצה. ארבעים קילו, לא יותר. הרי אני רופאת נפש זה שנים רבות ורגילה לראות מחזות כאלה. אבל לא, זה לא מה שאני רוצה.
היא מודעת לכך שזאת קליניקה פרטית. היא יודעת גם שלא נרצה שתפרוץ פה מהומה. אם תצעק ותצרח ותצווח, ברור לה שזה יפריע לכולם. ובתור מקימת המוסד הזה, אני הראשונה שלא ארצה בכך. אני מבינה עכשיו שהיא אינטליגנטית לא פחות משהיא חוצפנית. אך עדיין איני מבינה מדוע היא כועסת עלינו כך, אם כי נראה שהיא תיכננה הכול עד הפרט האחרון, הילדה הזאת. עוד מעט אבין מה מתחולל בראשה, אבל כעת עליי להביא לסיומו את המשחק הזה בדרך שאני מוצאת לנכון, ולא בדרך שהיא מנסה להכתיב.
אני מסיבה קלות את פניי בכיוון הדלת. אם מישהו ייכנס עכשיו, הוא יפרוץ בצחוק למראה המצב. זה אכן מחזה קומי. החולה מקפצת ומכרכרת באמצע החדר, והרופאה שלה עומדת שם ומסתכלת. אילו אני נכנסתי עכשיו, הייתי נשכבת מצחוק. אבל אין לי ראש להתבדחויות. השטיח מטונף כולו. אוף, מאיפה צצת לי, ילדה, לעת ערב? רק שהמחליפה של יאסמין לא תקדים לבוא, אני מתפללת חרש. גם היא תופתע לראות אותנו במצב הזה. בכל מקרה, לא כדאי לזעזע את התמונה עכשיו. אין לי מושג איך הילדה המשוגעת הזאת תגיב לשינוי כלשהו.
אני מתיישבת לאיטי בכורסה הצרפתית הגדולה המרופדת קטיפה סגולה וצופה בסקרנות בהצגה המוזרה הנפרשת לנגד עיניי. עכשיו היא הטרף ואני הצייד. היא מתנשפת מרוב קפיצות אבל לא נעצרת. שמתי לב שהפריע לה שהתיישבתי. כדי לערער את ביטחונה, אני משכלת רגליים ומיטיבה את ישיבתי. עכשיו תורה להיות מופתעת. היא התכוונה להרגיז ולהביך אותי, אבל היא לא מצליחה. היא לא זכתה לתגובה שציפתה לקבל. עכשיו עליה לרקום תוכנית חדשה.
אני מביטה בה. היא מתקשה לנשום. אם תמשיך ככה, היא תיפול ותתעלף. כמובן, אני לא רוצה שנגיע לזה. היא התחילה במשחק הזה כדי להרגיז אותי, אבל היוצרות התהפכו. היא הענישה את עצמה מספיק ללא צורך בהתערבותי. מה שמוזר עכשיו הוא שגם היא מבינה זאת. לא עצרתי אותה, לא הגבתי כפי שציפתה שאגיב, וזה רק הכעיס אותה יותר. עם זאת, אם אגיב, הכעס עלול להפוך לפעולה, ואולי היא תעשה דברים שיפגעו בה ובי ובקליניקה.
אני מחייכת קלות ומתחילה למחוא לה כפיים. "בראוו," אני קוראת לעברה. "זאת היתה הצגה טובה. כבר ראיתי בחיי הרבה מופעי מחול, אבל כזה עוד לא ראיתי. תמשיכי, אבל בלי להאט."
הברק בעיניה נמוג מזמן והתחלף בפחד. היא נבהלה מהעמידה השלווה אך ההחלטית שהפגנתי. היא הבינה שהדברים מתפתחים בכיוון אחר לגמרי. עיניה הקרינו היסוס קל, ולרגע היא חדלה לקפוץ, אלא שמרוב תנועה התקשתה להשיב לעצמה את שיווי המשקל. מיד זינקתי לעברה. בדיוק כשעמדה ליפול תפסתי אותה מאחור, הכנסתי אותה לחדרי ונעלתי את הדלת. החזקתי בזרועותיה בחוזקה. היא ניסתה לשווא להתנער מאחיזתי, ובסוף הרכינה את ראשה בוויתור. כשהרפיתי ממנה, היא קרסה ארצה לפתע. תחילה חשבתי שהיא התעלפה, אבל מיד התחוור לי שהיא צנחה בכוונה. כל זה רק הגביר את הכעס שלי כלפיה.
בלי לגעת בה דילגתי מעליה והתיישבתי בכורסה שלי. היא נותרה זמן־מה ממוטטת על הרצפה, ואז הזדקפה באיטיות, וכאילו התעוררה משינה עמוקה, התחילה להתבונן סביבה בעיניים חלולות. היא הפנתה את מבטה אליי. איזה מין רוגז זה? מה עשיתי לילדה הזאת? מדוע היא כועסת עליי כל כך? עיניה רושפות. זה לא מבשר טובות. היא נשענת על הרצפה בשתי ידיה וסוקרת את החדר ביתר תשומת לב. על מה היא מסתכלת? אני מתבוננת בנקודות שהיא בוחנת כאילו גם אני רואה אותן לראשונה. אוה, איזה חדר יפה יש לי, לא שמתי לב! בכל פינה מונחים חפצי נוי יקרי ערך ומנורות קריסטל. מחשבות רעות עוברות בראשה של הילדה. היא תהרוס לי את החדר.
אני נשענת בשתי ידיי על השולחן ומתרוממת מעט. אם היא תפסיק לפחד ממני, דברים רעים יתרחשו בחדר הזה. עליי להיות קשוחה יותר, סמכותית יותר, אמיצה יותר. אני צועקת במלוא הגרון:
"קומי!"
אני נשמעת כמו מפקד צבאי. אני חייבת להבטיח שתציית לי. למעשה, התפקיד הזה הולם אותי מאוד. אני אוהבת לתת פקודות. גם הקול שלי מתאים. בדיבור הרגיל שלי מסתתרת נימה של השלטת מרות. זה בדיוק הזמן לנצל את התכונה הזאת שלי.
למשמע ההוראה היא נבהלת, מרימה את הראש ומביטה בי, תמהה ומופתעת.
"אמרתי לך לקום. קומי ושבי בכורסה מולי."
היא מסתכלת עליי בהיסוס, תוהה איך לנהוג. אני מנסה שוב.
"קומי ושבי. עכשיו! מספיק ביזבזת את זמני."
היא מושכת בכתפיה. אני מבינה שהדיבור התקיף שלי לא עזר. אני קמה, ובצעדים זריזים מתקרבת אליה. כשאני מנסה להרים אותה, היא מחפה על ראשה בשתי ידיים, כמו ברפלקס הגנה מפני מכה. האם היא חשבה שאכה אותה בראש? היא כנראה ספגה לא מעט מכות בחייה. כעס וחמלה גואים בי בערבוביה. אני תופסת אותה בשתי ידיים ומרימה אותה. כל כך קלה, משקל נוצה. אני מושיבה אותה באחת הכורסאות מולי. היא קורסת כמו שק ריק.
בזמן שהיא מיטיבה את שערה הפזור, אני מבחינה בחתכים אדומים בזרועה השמאלית. היא לא חולה, רק עושה הצגות. היא חותכת את זרועותיה. לפני שהגיעה לכאן, אולי גם בלעה תרופות וסמים עם האלכוהול. כלומר, בעיית אישיות במלוא מובן המילה! שתינו שותקות. בעודי מחכה שנשימתה תירגע, אני מנסה לזהות רמזים אחרים שיסגירו פרטים עליה. כך או כך, צריכה להיות סיבה כדי לבוא לכאן בשעה כזאת ולחולל מהומה, אחרי שהשתכרה לקראת ביקור אצל רופא.
משאספה את שערה וחשפה את פניה, אני רואה עד כמה היא חסרת חן ומכוערת. איך נערה צעירה יכולה להיות דוחה כל כך? אני מתמחה באיתור הצד היפה של בני האדם משום שאני אוהבת אותם. אוהבת ומעצימה אותם. תמיד האמנתי שבני האדם ראויים לאהבה ולכבוד, אך לגבי הבחורה הזאת, ככל שאני מתאמצת אינני יכולה למצוא שום צד חיובי. אני שואלת את עצמי אם היא התנהגה כפי שהתנהגה משום שכעסתי עליה. פיה, אפה, עורה, עיניה, אפילו הגבות שלה — מכוערים כולם. פניה שעירים ומכוסים פצעי בגרות. שיניה עקומות ובולטות, כאילו חטפה אגרוף בפרצוף וכל הפנים התעוותו. אפה נפול ומעוקם, כאילו נשבר בכמה מקומות. עיניה גדולות, מבטה חד וכעוס. עורה כה דק, עד שהוורידים הסגולים המפותלים ברקותיה בולטים לעין. היא רזה מאוד. כמה היא שוקלת, אני תוהה. אין ספק, היא לא רק שיכורה אלא גם מסוממת.
היא ממשיכה להתנשף, אבל עיניה לא פוסקות לשוטט על פני החדר. לרגע היא מפנה את מבטה אליי, אבל לא עליי היא מסתכלת. היא מביטה במשהו מאחוריי. מאחוריי יש חלון, חלון גדול. רק לפני כמה דקות צפיתי באנקרה דרך החלון הזה, ואפילו פתחתי אותו כדי לנשום אוויר צח. האם סגרתי אותו או שהוא עדיין פתוח? אני זוכרת שסגרתי ומקווה שאכן כך. אוי, לא! איזה מין בן אדם היא, הבחורה הזאת? היא העכירה לי את האווירה הערב. היא ממשיכה להביט בחלון. נראה שאפשר לצפות ממנה לכל דבר. אני מתפללת שהיא לא תקום פתאום ותקפוץ מהחלון.
"נו, ספרי. מה הבעיה שלך?"
היא מעמידה פנים שלא שמעה את שאלתי וכובשת את מבטה ברצפה. אחר כך היא מתחילה להתנועע במקומה. אני חייבת לעצור אותה.
"שבי במקומך. לא לזוז! לא לנשום! אני לא חושבת שאוכל לסבול את זה עוד. הבנת אותי?"
היא נועצת בי מבט רווי פחד. סוף־סוף הצלחתי להפחיד אותה, אבל אני מוטרדת. אני לא רגילה לגעור במטופלים שלי. לכל היותר אני מרעיפה עליהם יותר אהבה מהנחוץ. עכשיו היא מרכינה ראש, משלבת ידיים ויושבת מולי בלי ניע. השד יודע כמה זמן היא לא חפפה את השיער. פריטי הלבוש הכהים הגדולים עליה בכמה מידות מלאים אבק וקשקשת. ידיה קטנות, ציפורניה מטונפות ומעוותות. אולי יש לה כינים. היא כבר ליכלכה פה את הכול, רק שלא תדביק אותנו בטפילים.
אלוהים! פניה מכחילים, היא נחנקת!
"תנשמי, תנשמי, אל תיחנקי לי פה!"
היא נושמת נשימה עמוקה מגרגרת, כאילו מישהו אחז בגרונה ועתה הרפה ממנו. היא מתחילה לנשום נשימות קצרות, ודמעות מתגלגלות מעיניה. משהו נתקע לה בגרון?
"מה קורה לך? משהו נתקע לך בגרון?"
"..."
"תגידי מה קרה, כמעט נ
מה חשבו הקוראים? 0 ביקורות
המלצות נוספות עבורך
דיגיטלי45 ₪ 30 ₪
מודפס 79 ₪
דיגיטלי39 ₪ 29 ₪
מודפס 98 ₪
דיגיטלי66 ₪ 55 ₪
מודפס198 ₪ 118 ₪
דיגיטלי33 ₪ 29 ₪
מודפס98 ₪ 59 ₪
דיגיטלי33 ₪ 29 ₪
מודפס98 ₪ 59 ₪
דיגיטלי35 ₪ 20 ₪
מודפס98 ₪ 49 ₪
עוד ספרים של כנרת זמורה
הירשמו לרשימת התפוצה של ביבוקס
Powered by blacknet.co.il