הלב איננו | ביבוקס

בוקר אחד, בתום לילה חסר מנוחה, התעורר אַנְדרֶאָה דִילֶבָה במיטתו, בלי לב.
השעון המעורר צלצל, אור היום גבר והלך, מבעד לקירות בקעו קולות בוקר מהדירות השכנות, מעל ומתחת, אך הוא ולָאוּרָה הוסיפו לשכב בעיניים עצומות, בחולצות של “הרווארד” ובלי תחתונים, נהנים מהעירום חרף היותם בני ארבעים. הם גם מעולם לא למדו בהרווארד, אף שהיו אנשי ספר משכילים.
אולם כל זה, לא היה נאמר ואף לא נֶהגֶה אלמלא הייתה לאורה, ששערותיה דגדגו לפני רגע באפו והעלו בו חיוך, קופצת לפתע בבהלה כמי שנעקצה על ידי חרק, ומתיישבת על המיטה ברגליים משוכלות.
מבטו של אנדראה ליטף את ירכיה הצחורות עד לנקודה החשוכה והלחה, המתולתלת והגלית, שהזכירה לו כעת את צוקי הסלע השמשיים שמהם קפץ בילדותו, היכן ששיחק עם חבריו בשעות אחר הצהריים והיה דוחק בהם להיזהר, מפני שיותר מפעם אחת נשאר שם מישהו כשרגלו תקועה. הוא היה צווח בחשש: “לא! עצרו, מי יודע מה יש בפנים.” אבל היום, בדיעבד, הוא למד שכאשר לא יודעים מה יש בפנים, יש מים.
מבלי לשאול מדוע קפצה כך, הושיט אליה את ידו, ולאורה, עדיין מבוהלת ואף יותר מכך, מבועתת, זינקה על רגליה ונעמדה עם הגב אל הקיר. אולם שלא כמו אותם צעירים יהירים שנשענים עם רגל אחת לאחור והשנייה על הרצפה, או כמו הנערות המפתות ההן עם הידיים שלובות מאחורי הגב. היא נצמדה אל הקיר עם הכתפיים, כשכפות ידיה מונחות עליו פרושות, זרועותיה מתוחות לצדדים כמו רגליים של שממית. היא פחדה משממיות, זו סיבה נוספת שבגללה מצאה חן בעיניו. מישהו סיפר לו ששממיות שנצמדות לתקרה או לקיר כמו מדבקות צבעוניות – כמה פעמים הדביק כאלה על דלתות השירותים בבית הספר, גם את אלה העבות, הספוגיות, שקיבלו במתנה בשנות השמונים עם כל קנייה של סבון נוזלי, ושלעיתים קרובות אף גנב בזמן שאמו עשתה קניות – בקיצור, שממיות, כאלה שרואים ללא ניע על הקיר, הן למעשה רוטטות במהירות. זה הרטט שמחזיק אותן צמודות לפינות החדר, לתקרה, כמו בוואקום. דוממות ורוטטות, בדיוק כמו לאורה ברגע זה. כנראה הסיפור על הרטט הוא נכון. בינתיים, מבט מפוזר ותוהה התפשט על פניה של לאורה והעכיר את שמחת הבוקר. נינוחות העירום החלקי – המעט שחשף – הדגישה בבהלה עד כמה הכביד ראשה במשקלו על צווארה. אנדרה זיהה פחד בפניה. ואכזבה. עירום חלקי הוא דבר נורא, קשה לחלוק אותו, הרי כל אחד הוא חצי עירום בדרכו שלו.
לכן, קודם לכול הוא חייך, ורק לאחר מכן נאנח בייאוש. הוא לא אהב להתעורר היישר אל תוך ההוכחה שכל מערכת יחסים היא למעשה משא ומתן אבוד בין הפחד להישאר לבד לבין ההנאה שבשיתוף, סחר חליפין לא הוגן בין הזמן שלך, שהוא הדרך שלך להיות, לבין הטבע האנושי, שמחייב אותך לחלוק אותו עם אחרים. מדוע לאורה נהנית כל כך לריב ברגע שהיא מתעוררת? הוא שוב נאנח, בחשאי הפעם, על מנת שלא להחריף את המצב. כך לימד אותו אביו, אחת העצות הבודדות שנתן לו, כגבר אל גבר. כאשר אישה רוצה להתווכח, תניח לזה, ייגמר לךָ האוויר הרבה לפניה, הן עקשניות יותר, מטבען.
סבתו, אמו, אף לא אחת מהן, או כל אישה אחרת, הזהירו אותו שרוב הזמן זה כך.
לכן כעת, כאשר הפגינה לאורה את פחדיה בבכי תמרורים, הפנה אליה אנדראה את גבו ותחב את ראשו מתחת לכרית. הודות למחווה הפלאית הזו שלמד בילדותו – מופלאה מכל דבר אחר, מפני שקדמה לעצתו של אביו, כמו יצר מולד – הצליח להעלים לרגע את לאורה, ויחד איתה גם את אור היום, את השכנים שמעבר לקירות, את צלצול השעון המעורר, את העניינים הדחופים, את תחילת היום, את האנשים שאיתם הוא אמור לבוא בשיח, החל באישה שאליה הושיט את ידו כדי להשיב לעצמו, לכמה שניות בלבד, את התחושה שהוא חוזר אחורה בזמן, אל הערב הקודם, כאשר עשו אהבה. מדוע החליטו לצבוע את הקיר ההוא בגוון של אבק שריפה? הכרית שעל ראשו הביסה כל מפלצת, חתמה כל ויכוח, הסירה כל אחריות.
לאחר מכן התאושש, קפץ על רגליו וקרא “קוּקוּ” שמח, חרף איבר מינו המשתלשל, אשכיו מתנדנדים מירֵך אחת לשנייה ומסיטים את תשומת ליבו מלאורה. אבל היא והם לא היו כל כך רחוקים בסופו של דבר, כבר שנים שהם צמודים, כך שלראות את הזין שלו במקום לראות אותה לא נחשב באמת להסחת דעת. לאורה לעומת זאת, לא הפסיקה לבהות בו, היא נותרה צמודה אל הקיר ורעדה כמו שממית, הבעת פניה לא השתנתה. אולי שיחקה ב”אחת, שתיים, שלוש, דג מלוח”. האם יישארו כך לנצח? הרי איש מהם לא ינצח או יפסיד. האם להיות במערכת יחסים פירושו לשחק באותו המשחק?
אך ברגע ההוא אמרה לאורה בקול חנוק שהלב שלו לא פועם, וכאילו חטף אגרוף, הוא תפס מייד את חזהו בנקודה שבה רגע לפני כן היה ראשה מונח כמו בהרבה בקרים אחרים, ורצה בכל מאודו לומר לה – דבר שעוד היה בו היגיון בשעה הזו של הבוקר, ומהרגע ההוא ואילך לא יוכל עוד לומר – בקיצור, הוא רצה לומר שזה בגלל שהיא רחוקה, “הלב שלי לא פועם בגלל שאת רחוקה”. כך קיווה בכל ליבו שהיא תקפוץ על המיטה ולאחר מכן עליו. הוא הניח את ידו על חזהו וזקף את כתפיו, היטה את ראשו הצידה כדי למתוח את אוזנו, אולם הצליל היחידי ששמע היה שריקת אישוניו שהתרחבו, כמו בבדיקה אצל רופא העיניים, ובבהלה מהוססת לחש וידוי בלתי ייאמן.
“הלב שלי איננו.”