הפראים 1 - רויאל הפראי

אבלון

הסבל שאני רואה בעיניו מושך אותי אליו. אני רוצה להיות איתו, להציל אותו. הוא אמר לי להתרחק ממנו כי ברגע שאדע מי הוא באמת שום דבר לא יחזור להיות כפי שהיה, והוא צדק. רויאל מסוכן, אפל ומפתה, אך כל הדברים האלה שצריכים להרחיק אותי הם הדברים המושכים אותי אליו. האם אהיה חזקה מספיק כדי להציל אותו מהתהומות שבהן הוא נמצא או שהוא ישאב אותי למטה, אליו?

 רויאל

אני לא מסוגל לעצום את עיניי. בכל פעם שאני עוצם אותן כל מה שאני רואה זה דם, מוות וכאב. בדמיוני אני חוזר שוב ושוב לאותו לילה.

אין זה משנה שאני עדיין נושם, מפני שאני מת מבפנים. כבר הרמתי ידיים, עד שפגשתי את אבלון. אבלון לא רואה את המפלצת שבי, אבל אני יודע שאם הייתה פוקחת את עיניה ורואה את האפלה, היא הייתה בורחת על נפשה.

***

רויאל הפראי מאת סופרת רבי המכר ויקטוריה אשלי, הוא רומן רומנטי עכשווי, סיפור מטלטל על אהבה בלתי אפשרית שצומחת מתוך הקשיים הנוראיים ביותר שאדם יכול לחוות.

זה הספר הראשון בסדרת הפראים. הסדרה כיכבה ברשימות רבי המכר בעולם וזכתה להצלחה כובשת.

אשלי כתבה גם את הספר הפניקס, שיצא בהוצאת אדל.

פרולוג
רויאל

אני לא יכול לעצום את עיניי. אני מסרב. בכל פעם שאני עוצם אותן, אני רואה רק דם, מוות וכאב. אני יכול להרגיש את זה – לטעום את זה כמעט.

זה לא משנה שאני עדיין נושם; אני כבר לא צריך את זה, אני כבר לא רוצה את זה. אני מתעב את זה יחד עם כל מה שנמצא סביבי.

הדבר היחיד שאני משתוקק אליו הוא להתפוגג לגמרי ולהעמיד פנים שאני לא עומד כאן, מכוסה בדם אדום בצבע השני ומסריח מכף רגל ועד ראש. הלב שלי פועם בטירוף עד שאני מרגיש כאילו בית החזה שלי עומד להתפוצץ.

ריאותיי שורפות כשאני שואף עמוקות מהסיגריה שבידי. העשן ממלא את ריאותיי, מרחיב אותן ומרגיע מעט את גופי הרועד. אני משתוקק להקלה כלשהי, אך זה לא מצליח להקל עליי. אני שואף שאיפה נוספת ומחכה לבאות. אני יודע מה עומד להגיע כי התקשרתי אליהם; אורות אדומים וכחולים מהבהבים.

אני עומד קפוא בחלון ללא שום רגש ומתבונן בהם מתקרבים. צלילי הסירנות מתגברים בכל שנייה שחולפת. אני שואף שאיפה אחרונה, מעיף את הסיגריה על השמשה ומסתובב. מעניין לי את התחת אם המניאק הזה יישרף. כבר לא נשאר לי כאן כלום.

גופי מתחיל לנוע ללא מחשבה, אבוד היכן שהוא בסיוט המתמשך הזה. עולמי הגיע לקיצו. אני מרגיש את השנאה המצטברת ואת איבת הלילה מכריעות אותי.

אני מרים את ידיי המכוסות בדם כדי לנגב את פניי וצועק, משחרר מעט מהכעס שצברתי. אני צועק עד שגרוני ניחר, אך כמו הסיגריה, זה אינו מסייע לי להקל על הכאב שהורג אותי באיטיות.

אני צועד לאט, בערפול חושים, וחולף על פני שלוש גופות לפני שאני נעצר מולה. דם מכסה את שערה הבלונדיני ואת שפתיה, שהיו ורודות ובשלות בעבר, וכעת הפכו כחולות וקפואות. אני מושיט ידיים ומחבק אותה, מרגיש את ליבי דועך מעט בכל נשימה שהיא איננה נושמת.

ואז הדלת נפתחת לרווחה ואני שומע אותם נכנסים. צעדים כבדים משתלטים על הכול עד שרק אותם אני שומע, חוץ מהפעימות המטורפות של ליבי המת.

זמזום ממלא את אוזניי וליבי מאיץ לפתע לרמה בלתי ניתנת לשליטה וכל מה שאני רואה זה אדום. שני שוטרים מושכים אותי על רגליי ונאבקים לרסן אותי. לא אכפת לי שייקחו אותי. אהיה מוכן להירקב בגיהינום למענה, אך עדיין לא סיימתי להיפרד.

אני מרגיש את האזיקים נסגרים על ידיי בכוח; יותר מדי בכוח. ידיי אולי אזוקות, אך זה לא יעצור בעדי. אני מסובב את כתפיי ומטיח את ראשי לאחור בעוצמה רבה, מרסק אף ושומע אותו נשבר. אני יודע בוודאות ששברתי את אפו, וגם הוא, מהאופן שבו הוא מקלל, מתרחק ומחזיק את אפו המדמם.

זוג ידיים נוסף מנסה לאחוז בי מאחור בזמן שאני נופל לרצפה על ברכיי וקובר את פניי בצווארה חסר החיים. אני מנשק אותה בעדינות פעם אחת אחרונה לפני שראשי נמשך לאחור ואני נתלש ממנה. מורידים אותי ארצה על הפנים וברך נצמדת בכוח לצווארי.

כאן מסתיים עולמי. כאן אני מפסיק לרצות לחיות. כאן אני מאבד אותה.

פרק 1
אבלון
עשרים חודשים לאחר מכן

אני מסתכלת על עצמי במראה הגדולה פעם אחת אחרונה לפני שאני מסתובבת לעבר מדיסון ומחווה על החליפה שלי. אני לובשת חצאית שחורה וצמודה שמכסה בקושי את ישבני וחולצה כסופה בעלת מחשוף נדיב, ונועלת מגפיים שחורים בעלי עקבים. הם ישבו בארון מאז קניתי אותם, לפני יותר משנה.

"הנה. את שמחה שדחסתי את הישבן הגדול שלי לתוך זה רק למענך?"

היא מהנהנת ומשפשפת את כפות ידיה יחד כדי להראות את התרגשותה.

"כן, כדאי מאוד שתשמחי, מאדי. התוכנית שלי הייתה לרכוש את הביגוד הסקסי הזה אבל לעולם לא ללבוש אותו ואת הרסת לי את זה עכשיו ויש לי הרגשה שאם אנסה להתכופף, הישבן שלי יתפרץ החוצה מהבד הדבילי והיקר מדי הזה."

"אוי, תשתקי." מדיסון דוחפת אותי מהמראה בעזרת ירכה כדי שתוכל לעמוד מולה בעצמה. תלתליה הבלונדיניים־אדמונים אסופים מעלה לקוקו משוחרר וגופה העגלגל חבוק בשלמות בשמלה שחורה וקטנה. היא מהממת בשמלה הזאת. זו שמלה שחובה שתהיה בארונן של כל הבחורות. לא בארון שלי, אבל שיהיה.

"בשביל זה אני כאן, אבה; להרוס לך את התוכניות. למען האמת, הן די מסריחות ומשעממות בזמן האחרון. ואגב, הישבן שלך נראה מדהים בחצאית הזאת. אם הייתי גבר, הייתי מתנפלת עלייך ומנסה לנשוך אותו. אני רק אומרת." היא מצמידה את שפתיה האדומות זו לזו ולוקחת את התיק הקטן והאדום שלה. "בואי נלך. המונית מחכה לנו."

"כן, מאסטר מאדי," אני מקניטה אותה, דוחפת את הנייד לתיק שלי ומכבה את האורות בדרך החוצה.

מתברר שג'קס, שאותו מעולם לא פגשתי, עורך מסיבה ענקית בביתו פעם בכמה חודשים. הנחתי למדיסון לשכנע אותי סוף־סוף ללכת. אני עובדת הרבה שעות במספרת 'סטיילין', ועד שאני מגיעה הביתה, הדבר האחרון שבא לי זה לצאת למסיבות ריקודים ולהשתכר.

אנו נוסעות במונית כעשרים דקות לפני שהיא נכנסת למה שנראה כמו שביל גישה באורך של כקילומטר או שניים. אי אפשר לראות הרבה מעבר לעצים, לשיחים ולפסלים. זה מהמם ומתוחזק היטב. בעליו של המקום, מי שזה לא יהיה, משלם הרבה כדי לשמור על יופי המקום.

"תקשיבי, אם לא נגיע לבית תוך שתי שניות, אני מוותרת. ברצינות, מי צריך רחוב שלם כשביל גישה? זה מטורף. אולי במקום זה כדאי שפשוט נלך ל'פלינ'ז', נקנה כמה בירות ונשחק ביליארד."

מדיסון מחייכת כמו משוגעת כשהמונית נעצרת לפני מבנה שנראה כמו ארמון עשוי לבנים. הוא ענק. טוב, אולי אני מגזימה קצת, אבל הבית בגודל של שלושה בתים רגילים שצורפו לאחד. הוא מואר בתאורה כחולה מלפנים. מזרקה ענקית ניצבת מימין לדלת וסביבה עומדים אנשים, אוחזים משקאות בידיהם. בחנייה הרחבה בחזית הבית אני רואה לפחות מאה מכוניות ואופנועים. קרוב לוודאי יותר.

"אני חייבת משקה ומהר. הבוסית שלנו היא כלבה רצינית ועדיין מתחשק לי לחנוק אותה בגלל מה שקרה הבוקר. זונה זקנה שתופסת מעצמה." היא משליכה לעבר הנהג שטר של עשרים דולר, מפריחה לו נשיקה באוויר ויוצאת מהמונית. אני מנידה בראשי לעבר הנהג וממהרת לצאת מהמונית. הוא סורק אותי מכף רגל ועד ראש ומנענע את גבותיו העבותות.

אני רצה במעלה השביל כדי להגיע למדיסון ומנסה לא ליפול. "יפה מאוד, מאדי. נראה לי שהזקן הזה כרגע גמר על עצמו כשבהה לי בציצים." אני מצטמררת מגועל ומשחררת נשיפה קטנה כדי להירגע. "אם ניתקע איתו בדרך הביתה, אני הולכת ברגל."

"היי, גם גברים זקנים צריכים פורקן," היא מקניטה, "אל תהיי כזו אנוכית." אני סוטרת על זרועה והיא צוחקת ומרימה את ידיה לאוויר ואז פוסעת בנענוע ישבן לכיוון קבוצת אנשים קטנה שמשוחחת סביב המזרקה.

"רק תבטיחי לי שתנסי ליהנות. אני יודעת שזה לא הקטע שלך, אבל אני נשבעת שיהיה כיף. יש סיכוי טוב שתפגשי בחור מגניב ושווה ותשכחי מקולטון ומהזין הקטן שלו."

אני לא מצליחה לעצור את צחוקי המתפרץ כשהיא קוראת לזין של קולטון 'קטן'. סיפרתי לה את זה פעם, כשהיינו שיכורות לחלוטין. לא חשבתי לרגע שהיא תצליח לזכור את הלילה הזה. ביליתי את ששת החודשים האחרונים בתקווה שהיא לא תתעצבן עליי יום אחד ותחשוף אותי בפני קולטון רק כדי להתנקם בי. אני חייבת ללקק לה את הישבן מדי פעם ולפנק אותה קצת.

"תודה על התזכורת." אני מרימה את הזרת ומנענעת אותה. "תודה לאל על ויברטורים." היי... אם כבר, אז כדאי לי לנסות ליהנות קצת מהמצב. קולטון באמת יכול להיות מניאק לפעמים.

"ועוד איך! בדיוק!" היא מנשקת אותי בחוזקה על המצח ואין לי ספק שהיא משאירה עליו סימן של שפתיים גדולות ואדומות. "שיזדיין קולטון. תודה לאל על ויברטורים ובואי נעשה חיים."

אני אוחזת בזרועה כדי שתאט כשהיא מתחילה להתרחק ממני. "זה לא אומר שאני פה בשביל בחורים. הוא עדיין החבר שלי. אני מבטיחה שאיהנה הערב, אבל בלי בחורים בשבילי. רק משקאות. הבנת?"

היא מגלגלת עיניים. "אוי, מתוקה. קולטון הוא זמני. הוא בסביבה שישה חודשים יותר מדי, אם את שואלת אותי. אם הוא היה עושה לך את זה, אז הגודל שלו לא היה מפריע לך בכלל. מה שאמור לשנות לך זה האופן שבו הוא שולט בציוד שלו, ואני מנחשת שהוא לוקה בחסר גם במחלקה הזאת."

אני פותחת את הפה בהפתעה, אבל סוגרת אותו כשאני קולטת שממש לא בא לי להיכנס לשיחה הזאת הלילה; לא כשאני תקועה פה איתה לאלוהים יודע כמה זמן.

פגשתי את קולטון לפני שישה חודשים כשהוא נכנס למספרה כדי להסתפר. הוא גרם לי להרגיש מיוחדת ונחשקת בחודשיים הראשונים עד שהביא אותי בדיוק לאן שהוא רצה, ובארבעת החודשים האחרונים אני מרגישה כאילו להיות איתו זו עבודה בלתי נגמרת סביב השעון, עשרים וארבע שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע. אם לנהוג בכנות אז לא, הוא לא מספק את צרכיי המיניים. אפילו לא קרוב לזה. האם זו סיבה טובה מספיק כדי לזרוק אותו? מדיסון חושבת שכן. היא פותחת את הדלת הכחולה העצומה בגודלה ומושכת אותי לתוך הבית המואר בתאורה מעומעמת ומלא בערפל ממכונת עשן. מוזיקה מתנגנת בקולי קולות, מתערבבת עם צעקות ועם צחוק. מדיסון עושה את דרכה בריקודים דרך הקהל, דוחפת אנשים בעזרת ירכה כדי לעבור. חלק מהאנשים נועצים בה מבטים כועסים ואחרים מתעלמים ממנה וזזים הצידה. זה מה שאני אוהבת בה. היא שמה פס, ובדרך כלל, גם אני.

אנו דוחפות ומתקדמות דרך שני חדרים עד שלבסוף מוצאות את הדרך למטבח. אנו נעצרות מול מה שנראה כמו בר. "מה את מעדיפה לשתות הערב, מתוקה?" מדיסון שואלת בקול כדי שאשמע אותה מעל רעמי המוזיקה.

"וודקה עם משהו," אני צועקת בחזרה, "לא ממש אכפת לי כל עוד זה חזק מספיק כדי לגרום לי לשכוח לגמרי מה יקרה מחר."

"הבנתי, מתוקה." מדיסון מושיטה יד לשתי כוסות פלסטיק אדומות ומחפשת בקבוק וודקה בין בקבוקי האלכוהול השונים. היא מרימה בקבוק וקורצת אליי ואז ניגשת לשולחן העמוס בחטיפים ובבקבוקי מיץ וחוטפת בקבוק לימונדה רגע לפני שבחורה לחוצה ומאופרת בהגזמה מצליחה לקחת אותו. הבחורה מגלגלת עיניים ומניחה את ידה על מותניה.

"תרגיעי, מתוקה. בעוד רגע אני מסיימת," מדיסון אומרת בגיחוך אדיש.

אני צופה במדיסון מוזגת משקאות, ומכינה לי מנה כפולה. "נו, את מכירה פה מישהו?" אני מתקרבת אליה כשעוד ועוד אנשים נכנסים למטבח בחיפוש אחר משקה. אני מרגישה חנוקה עכשיו, כשגופים נצמדים אליי ומתנשאים מעליי, מתנהגים כאילו אני בכלל לא שם. מישהו אפילו מנסה לרקוד מאחוריי והודף אליי את המפשעה שלו פעם אחר פעם.

"אני מכירה את ג'קס." היא דוחפת לי את המשקה ליד, משלבת את זרועה בזרועי ומעבירה את הלימונדה לבחורה הממתינה. "פגשתי את ג'קס לפני כמה שבועות, כשיצאתי לדייט עם הלוזר ההוא, גייג'. זה שלקח אותי למסעדה מפוארת ושיעמם אותי למוות. זוכרת?"

אנו נדחפות, יוצאות החוצה לחלק האחורי של הבית ונעמדות ליד הבריכה העצומה. הרבה יותר שקט בחוץ ואני מצליחה ממש לנשום. מעט קריר יחסית לערב באוגוסט, לכן כנראה איש אינו מעוניין לשחות חוץ מכמה חוגגים עירומים למחצה בג'קוזי שטובעים במשקאות, ומחליפים ביניהם, בלי בושה, את בנות זוגם.

הערה לעצמי: שלא תעזי להיכנס לג'קוזי.

"כן, אבל לא זכרתי שסיפרת לי שפגשת את ג'קס בפועל. חשבתי ששמעת עליו ועל המסיבות שלו דרך אחד המכרים שלך."

היא לוגמת מהמשקה שלה ומלקקת את שפתיה. "בהחלט פגשתי אותו ותרשי לי להגיד לך שהוא גבר־גבר, מהסוג המשובח ביותר." היא מחייכת ומהנהנת לעבר מישהו הנמצא מאחוריי ואז נושכת את שפתה בשובבות.

אני מסתכלת לאחור ורואה גבר נאה בעל שיער כהה ומעוצב וזקן קצר, לבוש בחולצה לבנה מכופתרת ובמכנסי ג'ינס שחורים. דרך בד החולצה הלבן אפשר לראות את שרוול הקעקועים שלו. הוא קורץ למדיסון וחוזר לדבר עם קבוצת החברים שלו.

אני מסתובבת אל מדיסון ורואה שפניה אדומות והמשקה שלה כמעט נגמר. היא לועסת את הקש בשובבות. "אני הולכת על ניחוש פרוע פה ואומרת שהחתיך ההוא שם, זה עם העין הקופצת, זה ג'קס."

מדיסון מהנהנת וחיוכה מתרחב.

"אתן מדברות עליי?" אומר קול מאחוריי ומבהיל אותי, "אני מבטיח שלא משנה מה זה, לא אני עשיתי את זה; עדיין לא, בכל אופן."

אני זזה הצידה ומגלה שהבחור כהה השיער – ג'קס – עומד כעת לצידי. הוא מחייך אל מדיסון לפני שהוא מסתובב אליי ומרים גבה. "שיער ארוך וחום, חתיכה, עיני לוז גדולות ושפתיים ששוות זיון. אבלון, אני מניח." הוא צוחק ומחווה בסנטרו לעבר מדיסון. "אלה המילים שלה, לא שלי; על אף שאני חייב להסכים."

מדיסון מושכת בכתפיה כשאני מסתובבת אליה בפנים אדומות. "מה, מותק? אני בקטע של אמת. את צריכה להודות לי. לא חסרות בחורות שאין להן מזל כזה. אני רק אומרת."

אני לוגמת מהמשקה שלי, מחייכת אל מדיסון וסוקרת את גופו השרירי של ג'קס מכף רגל ועד ראש. הוא ללא ספק סקסי. אני מבינה למה מדיסון מתחננת אליי כבר חודשיים שאבוא איתה. היא רוצה לפתוח את הפה שלה להגיד את האמת? אני יכולה לעשות את אותו הדבר. "אתה מתכנן לזיין את החברה שלי הלילה, ג'קס? אני מקווה שיש לך זין גדול כי ככה היא אוהבת את זה. וגם באלימות, ועדיף בכל החורים."

מדיסון נחנקת מהמשקה שלה וכמעט יורקת את כולו על בחורה שחולפת על פנינו. הבלונדינית הגבוהה מרימה את ידיה בגועל ונועצת בג'קס מבט זועם לפני שהיא מתרחקת.

ג'קס פשוט מחייך, משועשע, כאילו לא מזיז לו בכלל, ובוחן את מדיסון. "זה ללא ספק יהיה בונוס," הוא אומר, לא מסתיר את התרגשותו מהרעיון. הוא מסתובב אליי ומהנהן. "היה נעים להכיר אותך," ואז מסתובב בחזרה למדיסון. "בואי למצוא אותי עוד מעט, בסדר?" הוא קורץ לפני שהוא עוזב וניגש לדבר עם עוד קבוצה קטנה של אנשים שקוראת לו לגשת אליה.

"אלוהים אדירים, אבה." היא צובטת חזק את ידי ודוחפת אותי לתוך הבית כדי שתוכל להכין משקה חדש. "עדיין לא הגעתי לחלק הזה איתו. אנחנו לא מדברים ככה! אני רוצה אותו, ברור, אבל לעזאזל! עכשיו הוא יודע שאני רוצה להיכנס לג'ינס הסקסי שלו, שלא נדבר על זה שאני כלבה סוטה."

אני מחייכת וצוחקת בשקט כשהיא מנסה לעצור את חיוכה. היא אוהבת אותי על מה שכרגע עשיתי והיא יודעת את זה. היא תודה לי מאוחר יותר. "אין בעד מה." אני מביטה סביב בחיפוש אחר הנוחיות. "היי, אני צריכה לשירותים. את גם צריכה?"

היא לוקחת את המשקה מידי ומאותתת לאיזו בחורה שהיא כנראה מכירה שתיגש אלינו. "לא, אני בסדר כרגע. אני לא מתכוונת לבלות את כל הזמן שלי בשירותים. חיכיתי שבועות כדי להגיע לפה." אני מתכוננת ללכת אך היא תופסת בזרועי ועוצרת אותי. "אה, ואמרו לי לא לרדת למטה. החבר שלו מתחבא שם הלילה. כנראה היה לו יום מחורבן והוא הזהיר את כולם שלא לרדת למטה. חייבים להיות לפחות שני חדרי שירותים למעלה ובטח אחד או שניים בקומה הזאת, אז תבחרי מה שמתאים לך, מותק. הבנת?"

"טוב לדעת," אני אומרת ומתרחקת כשמדיסון מתחילה לדבר עם הברונטית הנמוכה שהיא קראה לה.

כשאני מגיעה למעלה, קל לראות איזה מהחדרים הם חדרי השירותים. תורים משתרעים לפני כל אחד מהם. ברצינות? למה נשים תמיד צריכות להשתין? נותנים להן כמה משקאות אלכוהוליים והן בשירותים כל חמש דקות במקום ליהנות מהמסיבה. ידעתי שהייתי צריכה להתפנות לפני שיצאתי מהבית. בדיוק התכוונתי להיכנס לחדר האמבטיה כשמדיסון הכריזה שהמונית הגיעה.

לאחר שבדקתי את התורים בכל אחד מחדרי השירותים, והיו שלושה, אגב – אחד מהם ליד חדר השינה הראשי שלתוכו נכנסה שלישייה, אז הוא לא היה בגדר אפשרות בכלל – ניגשתי לסוף הטור הקצר ביותר. כעשר נשים וכמה גברים עמדו לפניי.

נזכרתי שבדרכי לכאן ראיתי חדר שירותים בקומת הקרקע, אך התור אליו היה ארוך יותר כי אנשים היו עצלנים או שתויים מכדי לטפס במדרגות.

שאני אמות... יחד עם השלפוחית שלי.

לאחר כעשרים דקות של המתנה בתור תוך הקשבה לרכילויות ולעצות עם איזה גברים כדאי להזדיין ועם איזה לא, אני מרגישה על סף פיצוץ. אני לחוצה כל־כך, שאני מתחילה להתייאש. אין לי בעיה לבקש ממישהו להתחלף איתי במקומות. רגע, כן, אולי בעצם יש לי בעיה.

אני מביטה סביב בכל הבחורות שעומדות עם החברות שלהן. החרא הזה מגוחך. צריך רק בחורה אחת כדי להשתין. אחת. אני לא צריכה שמישהו ינגב לי. אני ילדה גדולה.

אני מביטה סביבי כדי להציץ בתור השני, אך גם הוא נראה כאילו לא התקדם מטר. אולי אם ארד למרתף הוא לא ירגיש בכלל; החבר, זאת אומרת. גם ככה בטח יש שם שלושה חדרים לפחות. למה לא לתת לי להשתמש באחד? אני מהירה, ממש מהירה. מבטיחה.

אני מסתובבת למדרגות כדי לרדת לקומת הקרקע. אני מביטה סביב ולא רואה את מדיסון או את ג'קס בשום מקום, אז אני מתחילה לחפש את המדרגות שמובילות למרתף ונדחפת בין האנשים.

אני חולפת על פני כמה מסדרונות, רואה עוד תור לשירותים ומסתובבת לבסוף למסדרון שמוביל למדרגות. אני מבחינה שאין איש סביב. ממש אף אחד. אני לא יודעת אם כולם יודעים שאסור לרדת למטה או שאולי הם פשוט לא יודעים שהאפשרות בכלל קיימת. כך או כך, זה מקנה לי סיכוי טוב יותר לא להיתפס למטה ולהסתכן בסילוק מהמסיבה. הדבר האחרון שאני רוצה הוא להביך את מדיסון ולגרום לה לשנוא אותי. מדיסון כועסת אינה דבר טוב. הכלבה הזאת מטורפת.

אני נושמת נשימה ארוכה ועמוקה, מוציאה את האוויר לאט ויורדת במדרגות. חשוך למטה ושקט. אני מרגישה שהטמפרטורה השתנתה. האוויר קריר יותר בעשר מעלות ואני אוהבת להרגיש את האוויר הקר על גופי החם. ממש מתחשק לי להישאר כאן למטה ולחגוג בעצמי. שיזדיינו כל מנענעי המפשעות שם למעלה.

כשאני מגיעה לתחתית המדרגות אני מסתכלת סביב ומגלה שכל הדלתות לאורך המסדרון סגורות. שום אור לא נראה מאף אחד מהחריצים שמתחת לדלתות.

אין רגע מנוחה לשלפוחית השתן שלי.

יש פה מישהו למטה בכלל?

אני מתאפקת בכוח וצועדת במורד המסדרון, מנסה להיות שקטה ככל האפשר עם נעלי העקב המטומטמות שלי. אצטרך לבחור דלת באופן אקראי או לפתוח כל אחת מהדלתות הארורות ולקוות ש'החבר' איננו.

אני מסתכלת סביב ובוחרת דלת. אולי הדלת האחרונה משמאל? זה נראה טוב. אני צועדת במורד המסדרון, מניחה את היד על הדלת ומצמידה את האוזן אליה. שום דבר. אני פותחת את הדלת ומגלה חדר שינה ענקי וחשוך.

אני סוגרת את הדלת וניגשת לדלת אחרת, חושבת אם לבזבז את הזמן בהצמדת האוזן לדלת כדי להקשיב ומחליטה שלא. כל החדרים כאן למטה חשוכים ושקטים וככל שאני מחכה, כך אני מתקרבת יותר לעשות פיפי בתחתונים.

אני פותחת את הדלת ונבהלת. גבר שוכב על המיטה; גבר גדול ושרירי ומפחיד. עיניו המהפנטות שובות את עיניי וליבי נעצר לרגע בקרבי ושב לפעום בפעימה אכזרית. הוא קם מהמיטה בחדות ונע לעבר הדלת.

אני סוגרת אותה במהירות ורצה לעבר המדרגות.

מדיסון תהרוג אותי.