פיניקס

“מה אני צריכה לעשות כדי לגרום לו להבין? להכות לו בראש עם שלט שעליו כתוב ‘קח אותי, אני שלך’?

מפני שאם זה מה שהוא רוצה, אז ארוץ, אביא את המרקרים שלי ואכין את השלט המזוין הזה עכשיו. אני מתחרפנת פה בגללו.” 

היום שבו אדריק וינטרס נפטר, היה היום שבו עולמה של פיניקס, אחותו, התרסק לרסיסים. באותו יום נורא, גם קיילן הייז, חברו הטוב ביותר, נעלם בלי להשאיר עקבות.

פיניקס איבדה לא רק את אחיה, שהיה מרכז עולמה, אלא גם את קיילן, שהיה עבורה כמו אח גדול ומגונן ומושא אהבתה. פיניקס ידעה שחייה לעולם לא ישובו למסלולם,

והיא לעולם לא תצליח להתאושש מהאובדן הנורא.

במשך שמונה שנים ארוכות, פיניקס, כמו עוף החול האגדי, מתרוממת במאמץ מהריסות חייה ומתחילה לשקם אותם בזהירות, בעזרתו של חברה הטוב, אחיו של קיילן, קייד הייז.

היא כמעט מצליחה לחזור לחיים רגילים, עד שיום אחד היא נכנסת לסטודיו לקעקועים הנמצא ממש מחוץ לעיר מגוריה, וחייה מתהפכים שוב על פיהם.

קיילן חזר לעיר, והוא לא דומה בדבר לנער שאותו היא זכרה. הגבר המקועקע שעומד לפניה, בעל השיער הפרוע והגוף הסקסי,

מעורר בנוכחותו סערות ישנות שמעולם לא שככו ממש, ומחביא מאחורי העיניים המשגעות שלו סודות אפלים, שיש בכוחם לרסק את עולמה לעד.

פינקס מאת ויקטוריה אשלי, גרף שבחים רבים וכיכב ברשימות רבי המכר בעולם. זהו סיפור מטלטל על אהבה, על סכנה ועל הזדמנות שנייה.

פרולוג

פיניקס   

הפיצוץ של אקדח התופי בקליבר ה - 38 מ"מ שולח אותי להתרסק אל האדמה על ברכיי, החצץ חופר עמוק בבשרי.

ידיי נאחזות בגרגירי האדמה המחוספסים כאילו חיי תלויים בהם, והם גורמים לאצבעות שלי לדמם. מי יודע, אולי בשלב זה באמת חיי תלויים בהם.

אפילו בעיניים עצומות אני מרגישה את העולם מסתובב סביבי, גופי מאיים לוותר ולאבד כל שליטה שעוד נותרה לי. דמעות זולגות על פניי מוכות האימה וצעקה אילמת מאיימת להיווצר בגרוני. זה כואב. זה כואב כמו גיהינום.

אז אני שומעת את זה. צרחה מקפיאת דם שגורמת לדם שלי להיקרש בעורקיי. אלא שלא כפי שציפיתי, זו לא הצרחה שלי ששואגת באוזניי. זו צרחה של אישה. אישה היסטרית וכועסת מאוד.

הדבר היחיד שאני מצליחה לפענח הוא, "תתקשרו ל-911. שמישהו פאקינג יתקשר ל-911. יש דם בכל מקום." 

אני שומעת גופים נעים בקרבת מקום, חלקם אפילו מועדים מעליי כדי לברוח, אבל אני יכולה רק לעבד מחשבה אחת. הוא נעלם. בבקשה, אל תתנו לו להיעלם.

אני נמשכת בכוח לעמידה על רגליי ואז יד גדולה מכה אותי על פניי, גורמת לי לטעום דם על הלשון שלי. אני מנסה להתמקד, אבל הראייה שלי מטושטשת מכדי להבין אם יש לי שליטה על הגוף שלי ובנקודה זו, אני לא בטוחה שזה אפילו משנה.

"זאת אשמתך," הקול העמוק נוהם כשאני יורקת דם על מגפיו המזוהמים. הוא מצמצם את עיניו, כורך את שיערי סביב ידו ומושך את ראשי לאחור בחוזקה, בעוד ידו השנייה מתהדקת סביב גרוני, לוחצת.

"את הולכת לשלם על זה, גם אם זה יהיה הדבר האחרון שאעשה, כלבה מטומטמת."

הוא משחרר את צווארי ודוחף אותי אל הקרקע כך שפניי נלחצים אל החצץ, מגפו נמעך אל תוך גולגולתי. עפר וסלעים מתחפרים לעין השמאלית שלי, מה שמקשה עליי עוד יותר לראות מבעד לדמעות.

אני מחפשת נואשות את האיש שלא רק כתש ואז גנב את ליבי רק כדי לרסק אותו שוב, אלא גם החליף בי חלק שחשבתי שאבד מזמן.

כשאני מבינה שהחיפוש שלי חסר טעם, אני פשוט שוכבת כאן מובסת, מרגישה חיה רק למחצה, אבל בעיקר מתה.

"קדימה," אני לוחשת, "בוא נראה אם ​​אתה יכול להכאיב לי יותר ממה שכבר הכאבת. נראה אם תעז."

גופי רועד, אבל אני מתבוננת בו הישר בעיניים בכל זאת. אני לא מפחדת למות, לא אחרי שאיבדתי את החלק הכי גדול בי: את הלב שלי. "לאבד אותו תהיה החרטה האחרונה שלי." אני לוחשת, זזה ומביטה בצלקות העמוקות שמכסות את פניו. הן גורמות לי בחילה. הוא עושה לי בחילה. "אתחרט על זה, ועל שלא הרגתי אותך כאשר הייתה לי ההזדמנות."

-1-

פיניקס

שבעה שבועות קודם לכן. . .

אני מתמתחת ומתגלגלת על גבי כדי לשפשף את ידי על הסדין הריק שלצידי. ידי נעצרת וגופי קופא כשאני לא מרגישה את הרכות המשיית של הסדין החדש שלי, אלא את הבשר של חזה קשה כאבן. אני מעבירה את ידי לאורכו, גוררת אותה למטה על פני המשטחים החלקים והחמים של שרירי בטן מעוצבים ומתוחים עד שהיד שלי נחה על פין. לא רק שזה פין, זה גם פין זקוף ועירום.

אני מתיישבת ומשעינה את ראשי על גב המיטה, מקללת את עצמי. אני מושכת בשיערי המתפרע ומניעה את עיניי אל האיש העירום שלצידי. עיניי מתרחבות בבלבול והבטן שלי מתמלאת פרפרים.

קייד שוכב בפישוט איברים על סדיני הסאטן החדשים לגמרי שלי, זיעה נוטפת מרכסי שריריו המעוצבים, מכתימה את המיטה הנקייה. אני ממצמצת כמה פעמים, עד שעיניי מצליחות להתמקד מספיק כדי לראות שהמוח שלי לא מתעתע בי. הוא באמת כאן. עירום ובמיטה שלי. אני נושפת ואז דוחפת את המרפק שלי בצלעות שלו בניסיון להעיר אותו.

"תתעורר," אני רוטנת.

הוא פולט נהמה, אך אינו טורח אפילו לפקוח את עיניו. במקום זאת, הוא פשוט דוחף את זקפת הבוקר שלו למטה וממלמל משהו שאני לא מצליחה לשמוע.

"לכל הרוחות, קייד." אני ממרפקת אותו שוב, אבל הפעם חזק כדי שאהיה בטוחה שהוא מבין את המסר. "קום!"

עיניו נפקחות לרווחה והוא מתיישב, מבט מבולבל על פניו. כשעיניו מתמקדות בי, הוא מנופף בזרועו לפניו וממלמל משהו מתחת לשפמו לפני שהוא נשכב שוב ועוצם את עיניו. מבולבלת ומעוצבנת בגלל נוכחותו, אני בועטת אותו מהמיטה. הוא נוחת על הרצפה בחבטה קולנית שגורמת לו להתעורר ולכסות את זקפת הבוקר שלו.

"זין!" הוא צועק.

 נראה שהוא קיבל את המסר, והוא צלול וברור.

 אני גוחנת מעל המיטה ומטילה כר על ראשו. הוא שולח יד אל פניו ומשפשף אותן, אוסף גם קומץ תלתלים בלונדיניים איתה. הבעת פניו חמודה וגורמת לי לצחוק. הוא מושיט יד אל הכרית ומפהק.

"מה לעזאזל אתה עושה פה?"

קייד לוחץ את הכרית על מפשעתו וקם על רגליו, שפתיו הדקות מסתלסלות בחיוך קטן, לפני שהוא מעביר יד על חזהו החשוף. "אוי, שיט." הוא מנענע בראשו כאילו עדיין לא התעורר. "כמעט שכחתי שבאתי לפה אתמול בלילה."

הוא משתהה כדי להתמתח ואני מתבוננת בו בסקרנות, ממתינה להסבר. עיניי אינן יכולות שלא לנדוד מטה אל הכרית שלי, שעדיין לחוצה בחוזקה אל הזין שלו, ומסיבה כלשהי אני מוצאת את עצמי מייחלת לכך שאוכל להשיב את הכרית בחזרה אליי.  זה בהחלט משהו ששווה לראות.

"איבדתי את המפתחות שלי אתמול בלילה. השעה הייתה מאוחרת והייתי עייף. כל מה שהצלחתי למצוא היו המפתחות שלך. וחוץ מזה, הדירה שלך הייתה קרובה יותר."

אני לועסת בעצבנות את החלק הפנימי של השפה שלי, גונבת מבט אחרון של הערצה בגופו. תמיד חשבתי שהוא בכושר טוב, אבל לא תיארתי לעצמי... את זה.

לכל הרוחות!

אני מושיטה יד כדי למחות את שרידי השינה מתוך עיניי ומסובבת את ראשי לעבר הקיר. אני חוששת שאם אמשיך להביט בו כל הזמן הכעס שלי יתפוגג איכשהו ואני לא רוצה שהוא יחשוב שזה בסדר שהוא ייצא לבלות, ישתכר ויזחל אל המיטה שלי באמצע הלילה. יש לו מזל שאני ישנה עמוק, אחרת הייתי עלולה לחשוב אתמול בלילה שמישהו מנסה לפרוץ פנימה והוא היה מקבל הרבה יותר מאשר רק בעיטה בצלעות.

"אולי כדאי שתסיר את הכרית שלי מהביצים שלך ותתלבש," אני אומרת, מנסה להישמע כעוסה יותר ממה שאני מרגישה. אני שומעת כמה רחשושים מאחוריי כשקייד מתחיל להתלבש.

"אם את מתעקשת. רוב הנשים לא מתעקשות, למען האמת."

אני נותנת לו כמה שניות לפני שאני ממשיכה בשיחתנו.

"בסדר, זה מסביר למה אתה כאן בבית שלי."

אני מסתובבת לאט כדי לוודא שהוא באמת לבוש לפני שאני מסירה את ידיי מעל עיניי. אחר כך אני מחליקה על גופי את חלוק המשי שלי ומביטה בו, מצביעה למטה על הנקודה המיוזעת שעל המיטה שלי. החלק העצוב הוא שאפילו לא חם כאן.

"מה שאני רוצה לדעת זה למה לעזאזל היית במיטה שלי... עירום. יש לך מזל שלא התעוררתי ובעטתי בתחת שלך. מי פשוט זוחל למיטה עם מישהו, קייד? רוב האנשים היו מחשיבים את זה קצת מצמרר ומלחיץ."

הוא מסיים לכפתר את הכפתור האחרון בחולצתו הלבנה ואז נשען על השידה ומעביר יד בשיערו הפרוע. הוא נראה כל-כך שלו ורגוע, כאילו זה שבעטתי אותו מהמיטה שלי עירום זה דבר רגיל אצלו.  אולי הוא רגיל לטיפול כזה.

"כמו שאת יכולה לראות, אני בחור שעושה דברים כאלה, וכשהבחור שזוחל למיטה שלך הוא סקסי..." הוא מפסיק כדי להפשיל את שרווליו לפני שהוא ממשיך, "זה לא מצמרר. חוץ מזה, זואי ישנה על הספה. לא הייתה שום דרך שבה הייתי דוחף אותה מהספה ומקבל שוב בעיטה בביצים. הבחורה הזאת היא כמו נינג'ה מזדיינת." הוא מסדר את מפשעת הג'ינס שלו ומחייך. "אז... באתי הנה לישון ונעשה חם. הייתי שיכור ושכחתי איפה אני." הוא מושך בכתפיו. "לא עניין גדול."

אני מגלגלת את עיניי. צחקוק רך מגיע מכיוון הארון שלי. לעזאזל, זואי! אימא אמרה לי שהיא ואבא צריכים לילה לעצמם, אז הצעתי לקחת את אחותי הצעירה ללילה. נראה שזו לא הייתה ההחלטה הטובה ביותר והתזמון היה רע מאוד. קייד ואני מביטים זה בזה לפני שהוא מושיט את ידו אל הידית ופותח את דלת הארון לרווחה. זואי מתגלגלת מהארון ונוחתת על פניה לרגליו. היא מרימה את מבטה, פניה אדומות, ואז מתרוממת על רגליה וצוחקת. "איך הגעתי לשם? אה כן, הייתי שיכורה ושכחתי איפה אני. תמיד התירוץ המושלם." היא צוחקת שוב כשאני פוסעת לעברה ודוחפת אותה לעבר דלת חדר השינה.

"מה אמרתי לך לגבי הסתתרות בארון שלי, זואי? את גדולה מדי בשביל החרא הזה עכשיו." אני מושיטה יד לדלת, פותחת אותה ודוחפת את זואי החוצה למסדרון. "בפעם הבאה שאימא ​​תקרא לי באמצע הלילה כדי לשמור עלייך את תשני בחוץ על המרפסת."

קייד נשען על השידה, ידיו שלובות על חזהו, מגחך. זואי זוקפת בפניו את האצבע האמצעית. היא שונאת את קייד מאז שהוא צחק עליה בפעם הראשונה כשהייתה בת שתים עשרה ומאוהבת במישהו מהכיתה שלה. אין לי שמץ של ספק שעם השנים השנאה שלה אליו לא דעכה. זואי וקייד רבו בכל פעם שהוא בא לבקר.

"גם לי נחמד לראות אותך שוב, פרחחית. אגב, השיער שלך נראה נהדר בבוקר, אנני^[1]."

זואי מרימה יד ומנסה להחליק את תלתליה האדומים. "לך למצוץ-"

אני סוגרת את הדלת בפניה לפני שהיא מספיקה לסיים את המשפט המעליב. השעה לגמרי מוקדמת מדי לוויכוחים שלהם. אצטרך לפחות שני קפוצ'ינו לפני שאוכל להתמודד עם ההצקות שלהם.

"רדי למטה. אכין לך ארוחת בוקר כשאגיע לשם," אני צועקת בקול רם כדי להטביע את צעקותיה. "תני לי רגע להתעורר לפני שאצטרך להתמודד עם החרא הזה."

"בסדר," היא ממלמלת, בבירור לא מאושרת מכך שדחפתי אותה אל המסדרון. "מוטב שזו תהיה ארוחת בוקר טובה אחרי שנאלצתי לראות את זה." היא פולטת אנקה ואז אני שומעת את צעדיה הכבדים פוסעים במסדרון לעבר המטבח. אני פונה לאחור כדי להביט בקייד וגופי מתחמם מייד רק מהאופן שבו הוא מביט בי. עיניי מחליקות על גופו הרזה והחטוב, נעצרות על הבליטה בג'ינס שלו. אני מתקשה להילחם בעובדה שזה גורם לליבי להחיש את פעימותיו. אנחנו חברים כבר יותר משתים עשרה שנים, אבל מעולם לא חשבתי עליו בצורה מינית קודם לכן. עד עכשיו, הכוונה. קייד ניגש לעמוד מולי, מביט בעיניי, חופן את פניי בידיו. הן גדולות וחמימות. תחושת המגע שלו בפניי גורמת לגופי להסמיק עוד יותר.

"למה הפנים שלך אדומות?" הוא שואל בגיחוך, "אהבת משהו שראית?"

אני מכחכחת בגרוני ובולעת את הרוק בקושי, מנסה לא להסגיר את מה שאני מרגישה. מי לא היה אוהב את מה שראיתי זה עתה? השאלה הזאת מגוחכת. "למה אתה שואל שאלה כזאת?"

הוא מעביר את אצבעו על שפתי התחתונה, מצמרר את עורי, ואז מניח את ידו על צווארי.

"הפנים שלך אדומות." עיניו מתמקדות בגופייה הדקה שאני לובשת. הוא מעביר לאט את לשונו על שפתיו, לפני שהוא מביא את עיניו מלאות התאווה לפגוש את שפתיי. "והפטמות שלך קשות. אני די בטוח שלא קר כאן, פיניקס."

אני צועדת צעד אחד לאחור, מושכת בשולי החלוק ומהדקת אותו אל גופי, מסובבת את מבטי כדי לפגוש את השטיח השחור. הוא לא היה אמור לראות את זה. למען האמת, אפילו לא הבחנתי בכך עד שהוא העיר לי. שיט! זה בכלל לא מביך. אני מנענעת את ראשי וצוחקת, חושבת מהר כדי לשנות את נושא השיחה.

"אז... תזכיר לי באיזו שעה אנחנו אמורים להיות בעבודה? אני חושבת שפשוט אסע קודם כול ל..."

הוא לוחץ את שפתיו אל שפתיי, קוטע אותי באמצע המשפט. הדופק שלי שועט קדימה ורגליי הופכות חלשות, מכריחות אותי לעטוף את צווארו בזרועותיי רק כדי לא ליפול. איכשהו, התחושה של שפתיו על שלי טבעית, כמעט כאילו שנינו מתאפקים כבר זמן רב מלעשות את זה. זה די מבלבל. כשהשפתיים שלו עוזבות את שלי, הגוף שלי משתוקק ליותר, ואני לא יכולה שלא להעביר את הלשון על שפתיי, להתענג על הטעם של הפה שלו. מזל שאני אוהבת ויסקי. לפי הטעם שלו, הייתי אומרת שהוא טבע בוויסקי אמש.

"אני מתאפק כבר שנים." הוא לוחץ את זרועותיי ונושך את שפתו התחתונה, מסתכל עליי בצורה סקסית בטירוף. "יש כמה דברים שאני צריך לעשות. אראה אותך הערב בעבודה."

אני עומדת פה ומביטה בו כשהוא מסתלק, תופס את המפתחות שלי ומשליך אותם אליי. אני תופסת אותם ומצמידה אותם אל חזי.

"כן, ותהיה מוכן לעבוד הפעם, רומיאו." אני משתהה כדי לבלוע. "אז אראה אותך אחר כך."

אחרי שקייד נעלם, אני נופלת על מיטתי עם הפנים קדימה, לא מאמינה שהרגע נתתי לו לנשק אותי. מה לעזאזל חשבתי לעצמי? מה שעושה את זה גרוע יותר, זה שאני חושבת שממש אהבתי את זה. מבולבלת וחרדה, אני מתרוממת על רגליי ומתלבשת מהר מכפי שאי פעם התלבשתי בכל עשרים ושלוש שנותיי ואז נושמת כמה נשימות כדי לאסוף את עצמי ולהירגע לפני שאפגוש את זואי במטבח ואכין לה ארוחת בוקר.

זואי יושבת על פינת השולחן במטבח, רגליה משתלשלות מהקצה. כשאני נכנסת היא מרימה את עיניה אליי ודוחפת לחמנייה אל הפה הגדול שלה. היא יורקת אותה החוצה ומצחקקת כשהיא מבחינה בפניי הכעוסות.

"למה המטומטם הזה היה במיטה שלך עירום? ידעתי שהייתי צריכה להעיר אותך אתמול בלילה, כשראיתי אותו מועד ונופל כמו אידיוט כשהוא נכנס. את יודעת שהוא ממש טיפש, נכון?"

אני מנסה להסתיר את החיוך המאיים לפרוץ, אך ככל שאני מנסה, השפתיים שלי פשוט לא משתפות פעולה. כנראה, חלק ממני לא חושב שהמטומטם הזה כזה נוראי.

"שמעת אותו, זואי." אני מושיטה יד ללחמנייה ומורחת עליה חמאה, מנסה לא לצחוק. "הוא ננעל מחוץ לדירה שלו. היה בטוח יותר עבורו פשוט לבוא לכאן."

זואי זורקת עליי את הלחמנייה האכולה למחצה שלה וקופצת מהשולחן, נוחתת על רגליה מולי.

"באמת האמנת לקשקושים האלה?" היא צוחקת כאילו זה הדבר הכי מצחיק שהיא שמעה. "אם היו לו את מפתחות המכונית שלו כדי להגיע לכאן, אז את לא חושבת שהיו לו גם את מפתחות הבית על אותו מחזיק מפתחות?" היא טופחת על מצחי ומטה את ראשה, צוחקת עליי. יש משהו בדבריה. למרות שיש לה בעיות עם קריאה וכתיבה, יש לה כושר אבחנה לא רע, יחסית לילדה בת ארבע עשרה, והיא הרבה יותר חכמה ממה שאנשים חושבים. אני דוחפת את הלחמנייה לפי בזמן שאני מעבדת את הדברים במחשבה.

"זה לא באמת משנה." אני מניחה את מה שנשאר מהלחמנייה על משטח הגרניט וניגשת למקרר. "זה העניין שלי ולא שלך. את צעירה מדי מכדי לדאוג לגבי מה קייד עושה במיטה שלי. את צריכה לדאוג לגבי צבעים חדשים של לק לציפורניים או להקות בנים."

זואי מתבוננת בי כשאני מתחילה להוציא מהמקרר את הביצים, את הבייקון ואת הבייגלים.

"שיזדיינו להקות בנים," היא מתנשפת. "פעם אמרת לי שאת חושבת שקייד מסתובב סביבך כי הוא היה חבר של אַדריק ו..."

אני מרימה את ידי כדי לעצור בעדה. "אפילו אל תגידי את זה, זואי."

"אבל זה נכון. נכון שזה יהיה מוזר לצאת איתו? ממה שסיפרת לי הבנתי שהם היו החברים הכי טובים."

אני נושמת נשימה עמוקה ועוצמת את עיניי. אני עדיין לא אוהבת לדבר על העבר ובייחוד לא רוצה לחשוב על מה שזואי הרגע אמרה לי. זה לא שקייד ואני יוצאים זה עם זה. קייד לא עושה את העניין הזה של חבר-חברה. הוא תמיד מחפש רק ליהנות. כולם יודעים את זה.

"אנחנו לא יוצאים." אני עוצרת כדי לתת לה חיוך מאולץ, "אין שום דבר רע בלהיות חברים קרובים. עכשיו לכי לצפות בטלוויזיה או משהו ותעזבי אותי בשקט." אני מגרשת אותה בנפנוף יד. "לכי!"

היא מגלגלת את עיניה ומושיטה יד אל מתחת לדלפק להוציא את המחבת. אני קופצת כשהיא מטיחה אותה על הכיריים ומסתובבת אליי.

"מה שתגידי. הוא לא מבוגר מדי בשבילך גם ככה? אדריק היה מבוגר ממך בחמש שנים לפחות, אז אני מנחשת שגם החברים שלו בגילו. זה מוזר. זה אומר שהוא כמעט בן שלושים. הוא מבוגר וזה די מגעיל. אני בטוחה שהביצים שלו – "

"זואי! "

אני מסיטה את מבטי מהבייקון שאני חותכת ומביטה בתלתליה האדומים המתפרעים. לפעמים היא גורמת לי לרצות להכות אותה בראש. לעזאזל, אני אפילו חולמת על זה לפעמים. זה מסריח להיות הבוגרת בינינו.

"קייד מבוגר ממני בשנתיים בלבד. זה היה אחיו שהיה..." אני נושמת נשימה עמוקה, דוחפת את הזיכרונות הכואבים ממוחי. "לא משנה," אני אומרת בחומרה, "בואי ננסה לשרוד את ארוחת הבוקר בלי לחנוק זו את זו ובלי לדון באיברים הפרטיים של קייד."

"טוב, לא משנה. הוא עדיין מטומטם," היא אומרת, חייבת תמיד לומר את המילה האחרונה. אם לא, אני די בטוחה שהעולם יגיע אל קצו ויתפורר לרגלינו. ואיזה חבל זה יהיה.

"תזכירי לי באיזו שעה אימא ​​תבוא?" אני שואלת.

היא מושכת בכתפיה בדרמטיות ופותחת לרווחה את הווילונות, מאפשרת לקרני השמש המוקדמות להיכנס.

"מתי שיתחשק לה. לא ממש אכפת לי כל עוד לא אצטרך להקשיב לה ולאבא רבים כל היום. זה הלך והחמיר לאחרונה ואני מאבדת את השפיות."

שמתי לב לזה בעצמי.

***

אני מגיעה אל 'ספינרס בר וגריל' רק חמש דקות לפני שהמשמרת שלי מתחילה. אימי איחרה כרגיל לאסוף את זואי, וכמעט שעשיתי תאונה עם המכונית מכיוון שרציתי להגיע בזמן. דֶייל, הבעלים, מחכה לי ברגע שאני פותחת את הדלת ונכנסת פנימה. עיניו נראות נפוחות ושיערו הכהה מזדקר לכל הכיוונים, כאילו משך בו כל הבוקר. כשאני מביטה בו, אני מכריחה את עצמי לא לצחוק. אני מעיפה מבט סביב הבר הגדול והריק ומבחינה בכך שאף אחד מן השלטים לא דולק ודייל אפילו לא טרח לחבר לחשמל את לוחות המטרה.

"נראה שלמישהו היה עוד יום קשה."

הוא זורק לי מגבת ומביט בי בעיניים רחבות ומשוגעות. "מה לקח לך כל-כך הרבה זמן? כמעט חשבתי שלא תבואי."

אני נכנסת אל מאחורי הבר כשדייל פותח את הדלת בדלפק בגובה המותניים ומחזיק אותה עבורי. עיניי ננעצות בבלגן ענק של בקבוקי בירה ריקים וכוסות, המפוזרים על פני כל הבר. "זואי הייתה אצלי. הגעתי לכאן מהר ככל שיכולתי." אני מושיטה יד לפח האשפה ומושכת אותו איתי, מתחילה להשליך את הבקבוקים הריקים לתוכו, כל אחד מהם מצטלצל בקולות של זכוכית מתנפצת כשהוא פוגע בבקבוקים האחרים, גורם לדייל לקפוץ ולמצמץ כשהוא מתבונן בי.

"מה קרה פה? האם השתעממת וערכת מסיבה עם עצמך? המקום הזה הפוך לגמרי."

דייל זורק את ראשו לאחור ונוהם. "הה! הלוואי. תאמיני לי שלא היה מזיק לי לשתות כמה משקאות. סלין לא באה לעבודה, שוב. החתיכת... אני אפילו לא אסיים את המשפט הזה." הוא מגרד את ראשו ומקליד משהו לתוך הקופה. "היה פה לחץ בשעת הצהריים ואני הייתי היחיד כאן. ניסיתי להתקשר לסלין, לקייד ולג'ן, אבל אף אחד מהם לא ענה לטלפון הארור שלו. מה לעזאזל הטעם בטלפונים סלולריים בימינו, אם אף אחד לא יודע איך לענות לדברים הארורים? הם בזבוז של כסף, אם את שואלת אותי."

אני משליכה את בקבוק הבירה האחרון לתוך פח האשפה ודוחפת אותו בחזרה למקומו. "למה לא התקשרת אליי?"

"כמעט התקשרתי, אבל הבנתי שאת בטח משגיחה על זואי. זה הפך די שגרתי בשבועות האחרונים." הוא מרים את עיניו המיואשות אליי ונשען על משטח הדלפק. "בבקשה תגידי לי שקייד יבוא הערב. קבוצת בייסבול שלמה תבוא לארוחת ערב בסביבות שש וחצי. אני לא יכול להרשות לעצמי שהוא יחרבן את העניינים."

רק לעצם המחשבה על קייד הבטן שלי מתעוותת בעצבנות. "אני לא רואה שום סיבה מדוע הוא לא יופיע." אני מחייכת חיוך חלוש, מנסה לשמור על רוגע. "הירגע, דייל. אנחנו נטפל בזה."

הוא נוחר ומניד בראשו בצער. "לילד הזה יש תמיד שטויות בראש. אני לא יודע אם שמת לב, אבל הוא עזב בלי לומר כלום כמה פעמים והשאיר את ג'ן ואת סלין לעבוד לבד. החרא הזה צריך להפסיק או שהוא יעזוב. לא אכפת לי שהוא הבן שלי." הוא מתיישב על שרפרף מוגבה בצמוד לבר ומצביע עליי. "את חלק מההנהלה עכשיו. את צריכה להתחיל להשליט פה סדר. נצטרך להתחיל לחפש עוד צוות בקרוב. אני לא צוחק. נמאס לי מהמשחקים שלהם."

אני שונאת שהוא מתחיל עם ההשתוללות המטופשת שלו. דייל תמיד היה איש ממש נחמד, אבל זה השתנה לפני שמונה שנים ועכשיו הוא רק נרגז וכועס. אני מניחה שחייהם של אנשים רבים השתנו לפני שמונה שנים, אחרי אותו יום.

"בסדר, דייל. אדבר עם הצוות מחר בלילה. אקיים פגישה ואעדכן את כולם שהם חייבים להופיע בזמן לעבודה או שהם יוכלו לתת גז ולחפש את עצמם במקום אחר." אני משליכה את המגבת לעבר דייל ומחייכת. "עכשיו לך הביתה. אני יכולה לטפל בעניינים פה."

דייל תופס את המגבת והוורידים ברקתו פועמים. זה כמעט נראה מפחיד, כאילו הם עומדים לצאת מהראש שלו. "את בטוחה שאת יכולה להתמודד עם זה?" הוא קם ודוחף את השרפרף בחזרה למקומו. "אם קייד לא יופיע, את תהיי לבד ואני לא יכול לחזור הלילה. יש לי... פשוט יש לי כל מיני דברים מחורבנים לעשות."

אני לועסת בעצבנות את החלק הפנימי של השפה שלי תוך כדי ניסיון להחליט אם קייד יעזוב אותי תלויה באוויר. הוא בדרך כלל טוב בלהגיע בזמן למשמרות שלנו ואפילו לא שמתי לב שהוא מבריז לאחרים. "כן, הוא יופיע. עכשיו לך הביתה. אתה נראה נורא."

דייל מרים את מבטו כשאני מתחילה לנגב את הבר. הוא נראה כמעט משוחרר וחש הקלה. הוא מהנהן. "זה מה שאשתי אומרת לי."

אני מביטה בו שוב ​​ומחייכת. "מה היא אומרת לך? שאתה נראה נורא?" המחשבה גורמת לי לצחוק. הוא מצחקק ותופס את המפתחות.

"לא," הוא מביט בי שוב לפני שהוא מגיע לדלת. "בעצם כן, שני הדברים. שהוא יופיע מתישהו ושאני נראה נורא."

"אני מתארת לעצמי. גם אני הייתי שולחת אותך לבית של מישהו אחר אם הייתי צריכה  להתמודד איתך מדי יום."

הוא צוחק ומושיט יד אל הידית. "אני לא מאשים אותך."

אני מנענעת את ראשי וצוחקת. הוא יוצא מהדלת ומשאיר אותי לבד בבר הגדול והדומם. בדרך כלל יש שעה בין החלפת המשמרות שבה יש לי מזל אם אני רואה לקוח אחד או שניים. לא ממש אכפת לי כי זה נותן לי את הזמן שאני צריכה כדי להכין את כל הדברים כמו שאני אוהבת אותם. כשאני מביטה בשולחנות המלוכלכים ובמהפכה שיש בבר, נראה שיש לי הרבה עבודה לעשות. השעה שבע מתגלגלת ומגיעה והנה אני, לבדי, מטפלת בקבוצת בייסבול שלמה עם עוד כמה מזדנבים שמסתובבים סביבם. הלב שלי פועם במהירות ואני מתחילה להזיע כשאני משתדלת לעמוד בקצב ההזמנות. היד שלי מוטחת בטעות לתוך כוס אחת מתוך שבע שמונחות לפניי בזמן שאני מכינה את המשקאות שהוזמנו וחצי מהן נופלות, תוכנן נשפך על הדלפק. אני נאנחת בכבדות, משחררת נשימה עמוקה, מנסה להרגיע את עצמי. זה בסדר. את יכולה להתמודד עם זה, אני צריכה להזכיר לעצמי, רק תנשמי.

"את נראית סקסית כשאת חמה ורטובה."

אני מביטה למעלה ורואה את קייד, עומד בצד השני של הבר. תלתליו המבולגנים תלויים ברפיון סביב פניו, מברישים קלות את קצות עיניו הכחולות שמביטות בי בשעשוע. רוב הבנות עשויות לחשוב שהוא חמוד, אבל ברגעים אלה כל מה שאני רוצה לעשות זה להחטיף לו. הוא מחייך אליי חיוך חסר דאגות לפני שהוא סוף סוף נכנס אל מאחורי הבר ומושיט את ידו אל הזמנת השתייה כדי לעזור לי לעמוד בקצב. "סליחה שאיחרתי."

אני מסיטה את מבטי מהקוקטייל שאני מכינה ומחייכת אליו חיוך מאולץ. למרבה הצער, הוא חושב שהחיוך שלי חמוד אז הוא רק מחייך. אידיוט. אני מוחה את מצחי המיוזע בזרועי, נזהרת לא לטפטף מעל אף אחת מהכוסות. "אל תחייך אליי." אני תופסת עוד כוס ומתחילה להכין את המשקה הבא. "היית אמור להיות כאן בשש. שכחת? אני קורעת פה את התחת."

הוא רוכן מעל הבר ומחייך אל שתי הנשים המבוגרות שזה עתה הופיעו לפנינו. "מייד אהיה אתכן, גבירותיי." הוא קורץ אליהן ושתיהן מחייכות בסיפוק, נופלות בקסמו הרגיל. הנשים לוחשות זו לזו לפני שהגבוהה עם השיער החום עונה. "קח את הזמן שלך, אנחנו לא הולכות לשום מקום, מותק."

קייד מפנה את תשומת ליבו אליי ועוזר לי לשאת את המשקאות אל השולחן של הגברים השיכורים שצעקו זה על זה בגלל המשחק שלהם במשך ארבעים וחמש הדקות האחרונות. ככל הנראה הם הפסידו במשחק וזה היה באשמתו של אנדי, משום שסובב את הקרסול שלו, ונראה שאנדי לא חושב שהנפילה שלו גרמה לקבוצה השנייה לעשות 'הום-ראן'. אני לא בטוחה שאני מסכימה.

"אתה צוחק עליי? בכלל ראית כמה מהר התרוממתי וחזרתי לעמוד על הרגליים?" אנדי טוען, "בוא נראה כמה מהר תרים אתה את התחת השמן שלך מהרצפה. אתה בקושי יכול ללכת על הרגליים גם בלי קרסול מעוקם." הוא מושך את כובעו של הבחור הגדול יותר.

"אוי, לך תזדיין, אנדי." הוא חוטף את כובעו ממנו והאחרים מתערבים כדי ליישב את הוויכוח.

אני מתעלמת מהקנטורים ההדדיים שלהם ושבה אל הבר, קייד עוקב אחריי, צמוד אליי מאחור. ברגע שאנחנו מתרחקים מספיק, הוא אומר, "עזרתי לחבר שלי ג'ק לעבוד על המכונית שלו." הוא גוחן קרוב יותר כדי שאוכל לשמוע אותו טוב יותר. "הוא מכונאי די מחורבן. אני מצטער. אני אפצה אותך." הוא פותח את הדלת מאחורי הבר בשביל שנינו. הנשים הממתינות ליד הבר נלחמות מייד על תשומת ליבו.

"אני אקח 'סקס על החוף'," מבקשת אחת הנשים, "יודע מה, תעשה את זה בשביל שתינו." היא מצביעה על חברתה והמבט שעל פניה גורם אפילו לי להיות נבוכה בשל הייאוש שבו. קייד מביט בעיניי במבט שגורם לליבי לקפוץ בחזה ולפה שלי להתייבש פתאום. ואז הוא מפנה את תשומת ליבו אל הנשים הנלהבות. אני מתבוננת בו כשאני מנגבת את הבר, ולא מצליחה להסיט את עיניי. מכנסי הג'ינס הדהויים שלו תלויים בשלמות על מותניו הדקים וחולצת צווארון הוי השחורה שהוא לובש מתאימה בדיוק ומדגישה את שרירי חזהו ואת שרירי זרועותיו המפוסלים. אין פלא שכולן משתגעות עליו. אני תמיד אומרת לעצמי שלא אהיה אחת מאותן בנות, ועכשיו תראו אותי, אני ממש מזילה ריר עליו. זה מגוחך. הוא רק... קייד. אני מסיטה את תשומת ליבי ממנו כדי שאוכל להתמקד בהכנת רשימת המשקאות שהוזמנו. אני מרימה את מבטי מהנייר, מציצה באדם שיושב ליד הדלפק, לפניי. עוד לפני שהוא מדבר, נשימתו הכבדה מסגירה אותו.

"הנה הברמנית האהוב עליי בכל אלבה, טקסס."

אני מחזירה את עיניי אל הרשימה שזה עתה התחלתי להכין ומנענעת בראשי. מרטין הוא לקוח קבוע בשנתיים האחרונות וכמעט בלתי אפשרי להרחיק אותו מהבר אפילו ליום אחד.

"כשאתה אומר שאני הברמנית האהובה עליך, אתה מתכוון לכך שאני היחידה שעדיין מוכנה לשרת אותך, נכון?"

מרטין צוחק ומטיח את הארנק שלו על הדלפק לידו. כל מה שבתוכו בולט החוצה ונראה כאילו הוא עומד להתפרק. לא אתפלא אם הוא מלא בכל חשבונות הבר שהוא צבר במשך השנים. כמה מהם שולמו ויש גם כמה שאני עדיין מחכה להם.

"יש משהו בדברייך." הוא משתהה כדי להניד את סנטרו אל קייד בעודו חופר בארנקו כדי להוציא שטר של חמישה דולרים. "אבל זו לא הסיבה." הוא מטיל אותו על הדלפק לידו. "את יפה ויש לך פה חצוף. מה יש לא לאהוב בך?"

שפתיי מתפתלות לחיוך. מרטין רוכן מעל הבר, מנסה להעיף מבט ברשימה שאני מכינה, או סתם מנסה לראות את השדיים שלי. כך או כך, הייתי צריכה למחות בסטירה את החיוך המקומט מעל פניו. אני מכסה את הנייר בידי ואחר כך דוחפת אותו לכיס. "אתה כזה נודניק מציק. אשתך אף פעם לא תוהה היכן אתה?" אני מסתובבת כדי להביא לו בקבוק בירה, פותחת את הפקק ומניחה אותו לפניו. "וחוץ מזה, אתה לא מבוגר מדי מכדי להיות כאן כל יום? כל השתייה הזאת תגרום לך להתפגר פה מול העיניים שלי," אני מכה בחזהו השמנמן ומגחכת. "ואז מה אעשה?"

הוא מושך את כובעו מעל ראשו הקירח ומניח אותו על ברכו.

"את צוחקת עליי, נכון? הזקנה הזאת בקושי זוכרת את השם של עצמה, אז מה גורם לך לחשוב שהיא זוכרת אותי?" הוא לוגם מהבירה וטופח על בטנו העגולה. "אני לא אתפגר מתישהו בקרוב, ולא אעצור עד שהתינוק הזה ירגיש שמספיק לו."

"אה הה. אני מבינה." אני פונה ללכת כדי שאוכל לחזור ולהתרכז בהכנת הרשימה שלי. "עכשיו אני מבינה למה אף אחד אחר לא מוכן לשרת אותך." אני מעיפה בו מבט נוקב ומצביעה עליו. "אתה מה שאנשים מכנים נאד נפוח, זקן וכועס."

 הוא מטה את הבירה שלו ומחייך כשהוא לוחץ אותה על שפתיו, הבקבוק כמעט הולך לאיבוד בזקנו המתפרע. "פשוט תחזרי לעבודה," הוא רוטן.

אני נשענת על הבר, מנופפת בזרועי לעבר מרטין ובוחנת את המשקאות הדחופים ביותר שעליי להכין עכשיו. אני קופצת כשאני מרגישה את ידו של קייד עוטפת את מותניי ומושכת אותי אל גופו המוצק. "לא חשבת ששכחתי את הנשיקה שלנו, נכון?" הוא לוחץ את פניו אל צווארי ומעביר את שפתיו המלאות מתחת לסנטרי, נשימתו החמה מעניקה לי צמרמורת. "הייתי רוצה לעשות לך הרבה יותר מזה." קולו הצרוד מלא בצורך, מקשה עליי להתרכז. אני משעינה את צווארי לאחור ונאנחת, הולכת לאיבוד בתוך הרגע. ואז הבנת המצב שוקעת פנימה לתוכי, גורמת לי לטלטל את צווארי הרחק ממנו. עיניי נפקחות ומתקבעות על מרטין המתבונן בנו. אני צריכה להילחם בעצמי כדי להתנער מהעונג שמגעו העניק לי. אני לא רוצה להרשות לעצמי להמשיך ליהנות ממגעו, ולכן אני מתפתלת אל מחוץ לאחיזתו ומסתובבת אליו. אני צריכה להיות קשוחה יותר ולשמור על המחשבה שלי צלולה. "יש לנו הרבה עבודה לעשות, קייד." עיניי מתמקדות בבליטה הקשה בג'ינס שלו לפני שידו מחליקה עליה ולשונו חולפת על שפתיו.

"את אוהבת לענות אותי. את עושה את זה כבר שנים." הוא מחייך ומושיט יד למגבת. "בסדר. בואי נחזור לעבודה, אם כך. נשחק עוד אחר כך." הוא קורץ.

אני בולעת את רוקי כשאני רואה אותו משתלט על הבר ואז אני גוחנת לעברו ומדברת ליד אוזנו כדי להיות בטוחה שהוא שומע אותי מעל רעשי המוזיקה הרכה. "הייתי נרגעת אם הייתי במקומך, חבוב. אף אחד לא אמר שנעשה משהו אחר כך."

הוא מחייך כאילו הוא חושב שאני רק מתלוצצת איתו. "ניפגש בבית שלי או שלך?" הוא דוחף בקבוק בירה על פני הדלפק ומישהו מושיט יד כדי לתפוס אותו. "לא אתן לך להתחמק ממני כל-כך בקלות."

הייתה לי הרגשה שהוא לא ייתן לי להתחמק. וגם יש לי הרגשה שזה לא דבר טוב.

^[1] דמות של ילדה יתומה ג'ינג'ית מסרט אמריקאי.