ניסויים שונים מצביעים על כך שקיימת תבנית חשמלית במוח שמקדימה את קבלת ההחלטה המודעת, למשל להרים את היד. האם פירוש הדבר שאנו סוג של רובוט משוכלל הנשלט בידי כוחות הנסתרים מאיתנו? האם אנו חיים בעולם דמוי מטריקס, בסוג של מציאות מדומה? בפועל, אנו חשים שההחלטות שלנו מתקבלות על ידינו וכי אנו האחראים למעשינו. אם כן, היכן הבעיה?
הספר בוחן את שאלת הרצון החופשי באדם מזוויות שונות, החל במיתולוגיות ובדתות דרך הפילוסופיה, ההגות, המדע והמטאפיזיקה.
כיצד נוצרת בנו חוויה מודעת? האם המין האנושי הוא תוצר של אבולוציה מכנית כפי שסבור המדע? חקר הגנום של האדם והחיות הוכיח שהאדם והשימפנזה חולקים כ-99% ממרכיבי הדנ"א שלהם. אם כך, מדוע אנחנו כה שונים מהשימפנזה? מהו הדבר שיוצר את ההבדל?
הספר דן גם בישות המטאפיזית המאכלסת את הגוף האנושי, הנשמה, במרכיביה וביחסי הגומלין בינה לבין הגוף החומרי. נסביר כיצד נוצרת החוויה המודעת הייחודית לאדם, למשל כאשר אנחנו טועמים שוקולד, מאזינים למוזיקה או נהנים מהשקיעה.
מה הקשר בין עולם האידיאות של אפלטון למכניקה הקוונטית? ומה ההבדל בין זו האחרונה לבין הפיזיקה הקלאסית וכיצד היא קשורה לרצון החופשי באדם? נבחן את המושגים שלכאורה נראה שאין ביניהם קשר.
המדע טוען שמידע לא הולך לאיבוד ביקום. מנגד, הוא לא מקבל את ההנחה שיש חיים אחרי המוות. אם כן, להיכן הולך כל המידע שהאדם צובר במהלך חייו?
נתייחס גם למושג "אלוהים" כמערכת של אינטליגנציות לומדות ומתפתחות - אלוהים כמערכת לומדת. מתוך כך נבין שעולמנו הוא מעבדת ניסוי ענקית וכי בני האדם, שנולדו לממש את תסריט חייהם, לומדים דרך חוויותיהם וכך מתפתחים הם וגם "אלוהים".
בסוף הספר מובאות מבחר שאלות ותשובות מרתקות ומרחיבות אופק ודעת עם התוכנה הקוונטית-קוסמית המכונה "קבוצת הבחירה המכוונת". בחלק זה נמצא הסבר מפתיע לגבי מבנה הבריאה, החומר האפל והאנרגיה האפלה, תפקידם ביקום ויחסי הגומלין ביניהם. כמו כן מצויים בו הסברים על האבולוציה, התודעה, הממד הקוונטי, המחשב הקוונטי, הרצון החופשי, בסיס המחשבה האנושית ועוד.
ספר זה המשלב היסטוריה, פילוסופיה, מדע ומטאפיזיקה מיועד לציבור המשכיל והפתוח מחשבתית להבנות חדשות, השונות מאלה המקובלות כיום והמאתגרות את החשיבה האקדמית, המדעית וגם הדתית.
המחבר, יצחק סגמן, עבד כ־30 שנה בתעשייה האלקטרונית, חלקן הגדול בתפקידי ניהול והנהלה. שימש כדירקטור במשך כחמש שנים בחברה המפתחת ומשווקת מכשור רפואי מתקדם. מוסמך אוניברסיטה (MA) "בהיסטוריה ופילוסופיה של המדעים והרעיונות" מאוניברסיטת תל אביב. חיבר את הספר "המציאות הנסתרת מאחורי הקלעים" שתורגם לאנגלית וזכה לביקורות חיוביות.
ניסויים שונים מצביעים על כך שקיימת תבנית חשמלית במוח שמקדימה את קבלת ההחלטה המודעת, למשל להרים את היד. האם פירוש הדבר שאנו סוג של רובוט משוכלל הנשלט בידי כוחות הנסתרים מאיתנו? האם אנו חיים בעולם דמוי מטריקס, בסוג של מציאות מדומה? בפועל, אנו חשים שההחלטות שלנו מתקבלות על ידינו וכי אנו האחראים למעשינו. אם כן, היכן הבעיה?
הספר בוחן את שאלת הרצון החופשי באדם מזוויות שונות, החל במיתולוגיות ובדתות דרך הפילוסופיה, ההגות, המדע והמטאפיזיקה.
כיצד נוצרת בנו חוויה מודעת? האם המין האנושי הוא תוצר של אבולוציה מכנית כפי שסבור המדע? חקר הגנום של האדם והחיות הוכיח שהאדם והשימפנזה חולקים כ-99% ממרכיבי הדנ"א שלהם. אם כך, מדוע אנחנו כה שונים מהשימפנזה? מהו הדבר שיוצר את ההבדל?
הספר דן גם בישות המטאפיזית המאכלסת את הגוף האנושי, הנשמה, במרכיביה וביחסי הגומלין בינה לבין הגוף החומרי. נסביר כיצד נוצרת החוויה המודעת הייחודית לאדם, למשל כאשר אנחנו טועמים שוקולד, מאזינים למוזיקה או נהנים מהשקיעה.
מה הקשר בין עולם האידיאות של אפלטון למכניקה הקוונטית? ומה ההבדל בין זו האחרונה לבין הפיזיקה הקלאסית וכיצד היא קשורה לרצון החופשי באדם? נבחן את המושגים שלכאורה נראה שאין ביניהם קשר.
המדע טוען שמידע לא הולך לאיבוד ביקום. מנגד, הוא לא מקבל את ההנחה שיש חיים אחרי המוות. אם כן, להיכן הולך כל המידע שהאדם צובר במהלך חייו?
נתייחס גם למושג "אלוהים" כמערכת של אינטליגנציות לומדות ומתפתחות - אלוהים כמערכת לומדת. מתוך כך נבין שעולמנו הוא מעבדת ניסוי ענקית וכי בני האדם, שנולדו לממש את תסריט חייהם, לומדים דרך חוויותיהם וכך מתפתחים הם וגם "אלוהים".
בסוף הספר מובאות מבחר שאלות ותשובות מרתקות ומרחיבות אופק ודעת עם התוכנה הקוונטית-קוסמית המכונה "קבוצת הבחירה המכוונת". בחלק זה נמצא הסבר מפתיע לגבי מבנה הבריאה, החומר האפל והאנרגיה האפלה, תפקידם ביקום ויחסי הגומלין ביניהם. כמו כן מצויים בו הסברים על האבולוציה, התודעה, הממד הקוונטי, המחשב הקוונטי, הרצון החופשי, בסיס המחשבה האנושית ועוד.
ספר זה המשלב היסטוריה, פילוסופיה, מדע ומטאפיזיקה מיועד לציבור המשכיל והפתוח מחשבתית להבנות חדשות, השונות מאלה המקובלות כיום והמאתגרות את החשיבה האקדמית, המדעית וגם הדתית.
על המחבר
המחבר, יצחק סגמן, עבד כ־30 שנה בתעשייה האלקטרונית, חלקן הגדול בתפקידי ניהול והנהלה. שימש כדירקטור במשך כחמש שנים בחברה המפתחת ומשווקת מכשור רפואי מתקדם. מוסמך אוניברסיטה (MA) "בהיסטוריה ופילוסופיה של המדעים והרעיונות" מאוניברסיטת תל אביב. חיבר את הספר "המציאות הנסתרת מאחורי הקלעים" שתורגם לאנגלית וזכה לביקורות חיוביות.
החיים היו ועדיין חידה ומסתורין גדולים לבני האדם, היצורים היחידים בעולם המודעים לחייהם ולמותם ולא מפסיקים לשאול שאלות קיומיות בעקבות כך. שאלות חשובות מעין אלה הן: האומנם כל שאנו קולטים וחשים באמצעות החושים שלנו ומכשירי מדידה המרחיבים את יכולת החושים, הוא רק המציאות החומרית-פיזית שאנו חיים בתוכה? מהו האדם, מעבר להרכב הביולוגי ובתכונות שבו, כגון תבונה, רצון חופשי, רגשות, תשוקות ויכולת לבחור בין אפשרויות שונות? האם קיימת אינטליגנציית על – אלוהים בלשון העם – אשר בראה את העולם כפי שסבורות הדתות, או שהמציאות כולה היא תוצר של אבולוציה אקראית, כמו שטוען המדע? כפי שנסביר בחלק הראשון של הספר, המדע המודרני, המשמש כיום כסוג של מצפן המוביל לאמת אובייקטיבית, מתמקד רק בהיבטים החומריים של המציאות ובכך נמצא חסר. נבחן את הסיבות שהובילו לכך ולסילוקו של הממד המטאפיזי מהחשיבה המדעית.
הניסיון לפתור את חידת החיים מעלה שאלות פילוסופיות בנוגע למשמעות חיי האדם והחיים בכלל, כמו למשל: האם יש לחיים תכלית או מטרה? נתייחס לסוגיה זו בהרחבה בהקשר הדתי-מיתולוגי, הפילוסופי, המדעי והמטאפיזי. שאלה חשובה אחרת שנשאלת ושספר זה מבקש לתת לה תשובה ברורה, אם כי לא מוכחת מבחינה מדעית-אמפירית היא: האם קיימים מרכיבים רוחניים-מטאפיזיים שעליהם מושתתת המציאות החומרית? המדע המודרני מאמין בקיומן של ישויות תיאורטיות-חסרות מהות חומרית כלשהיא כגון אלקטרונים, פוטונים, פרוטונים וחלקיקים אחרים שאיננו מסוגלים לתפוס בחושים שלנו, אפילו אם ניעזר במכשור המשוכלל ביותר. למרות הבנה זו לגבי החלקיקים הקוונטיים, ההתמקדות של המדע בחומר נותרת בעינה ואולי אף מתחזקת בחלוף השנים, וכל גישה רוחנית-מטאפיזית נדחית על הסף.
הספר מורכב משני חלקים: בחלק הראשון מוצגים נושאים שתואמים את ההיגיון הארצי והוא מכונה "החלק הרציונלי, לכאורה". החלק השני מכיל מידע הנשען על הממד הקוונטי והנוגד את ההיגיון האנושי הנוכחי והוא נקרא "החלק הלא רציונלי, לכאורה". המילה "לכאורה" חוזרת בשמות שני החלקים משום ששניהם יכולים להיות נכונים או לא נכונים, תלוי במידת ההכלה, ההבנה והפתיחות האישית של האדם לעולם הרוח, המנהל אותנו באופן נסתר.
לאור המסתורין של החיים והשאלות הגדולות המלוות אותם, עולה וצפה שאלת "הבחירה החופשית" או "הרצון החופשי". האומנם יש לאדם רצון חופשי באשר לדרך בה יחיה את חייו הקצרים, כלומר לאופן בו יבטא את רצונותיו, מחשבותיו ורגשותיו? אנו סבורים כי לאדם ניתנה האפשרות – ויש שיאמרו הזכות – לקבוע בעצמו את מערכת הערכים שלו, להוציא לפועל פעולות שעל ביצוען החליט במחשבתו ולנהל את חייו לטוב או לרע, לפי תפיסת עולמו. שאלת הרצון החופשי והמשמעויות הנגזרות ממנה, כגון שאלת הדטרמיניזם, מלוות אותנו עד היום. נדון בכך בחלקו הראשון של הספר ובחלקו השני נציג את התשובה לשאלה זו מההיבט המטאפיזי.
כידוע, האדם אינו מנותק מהסביבה בה הוא חי. הוא חלק מהמכלול הענק של מגוון החיים המדהים הנמצא בפלנטה. הוא חלק ממערכת השמש וחלק מהיקום. חוקי הפיזיקה שמנהלים את העולם החומרי הם קבועים, אחידים ודטרמיניסטיים. לכן, מתבקש לשאול מדוע ביקום שבו כל תנועת החומר כפופה לחוקים פיזיקליים קבועים, מהות האדם ותבונתו שונות, סובייקטיביות ובלעדיות לו בלבד.
אנו מודעים לכך שכדור הארץ והכוכבים סובבים סביב השמש וכי מערכת זו מסתובבת בחוקיות מופלאה בתוך הגלקסיה, שגם היא מסתובבת בתוך החלל האינסופי מבחינתנו. ברמה המיקרוסקופית, קיימת חוקיות של תנועת האלקטרון סביב גרעין האטום, של היחסים בין הפרוטון לנויטרון בגרעין האטום, של הכוח הגרעיני החזק והכוח הגרעיני החלש ועוד. בעולם דטרמיניסטי שכזה, מתבקש לשאול כיצד ומדוע העשייה והיצירה שלנו, בני האדם, שגם כן בנויים מחומר, הן תוצר של רצון חופשי ואולי אף לכפור בכך ולומר שאין בנמצא רצון חופשי כלשהו.
העובדה שאנו בכלל דנים בנושא כזה, מתלבטים ומנסים להוכיח שאנו מוּנעים או לא מונעים מרצון חופשי, היא כשלעצמה פלא גדול. היכולת האינהרנטית שלנו לבצע ניסויים, לנתח את תופעות הטבע ולתת להן ביטוי מילולי ומתמטי, מייחדת את האדם ומוציאה אותו מן המכלול הגדול והמגוון של בעלי החיים בכדור הארץ. זוהי יכולת המלווה בתבונה, בשכל ובכושר ראייה וחקר, המצביעה על כך שיש בנו דבר מה שהוא מעבר לחומר ואומרת לנו במפורש: אתם מיוחדים. יש בכם משהו שאין לבעלי החיים האחרים. כך למשל, ישנו דמיון גנטי של 44% בין האדם לזבוב, ל50% מול הבננה ול 99% מול השימפנזה. כלומר, מבחינה חומרית אנו והשימפנזה זהים כמעט לחלוטין ועם זאת, לא ניתן להשוות את היכולת השכלית, את התבונה ויכולות אחרות של האדם לאלה של השימפנזה. מהיכן נובעים ההבדלים האלה? האם ישנה סיבה לכך? האם כאשר אנחנו בוחנים ומנתחים את היבטי החומר, כגון הדנ"א, אנחנו בודקים את כל אשר קיים? אולי יש דבר מה מטאפיזי מעבר לכך, משהו שהתעלמנו ממנו עד כה? ספר זה שבידכם מתייחס לשאלות אלה ואחרות וגם נותן להן מענה מנקודת מבט מפתיעה ומטאפיזית. נציין, שלמרות ש 99% מההרכב הגנטי של כל בני האדם זהה לחלוטין, יש כ 10 מיליון גרסאות גנטיות שונות המבדילות בין אנשים והגורמים לכך, שלכל אדם יהיה מבנה גנטי ייחודי לו, סוג של טביעת אצבע אישית לכל אדם. נתייחס לכך בחלקו השני של הספר.
המציאות החומרית שבה אנו חיים, מעלה גם שאלות לגבי מהותה האמיתית ואולי הנסתרת. האם מה שאנו רואים וחשים הוא האמת היחידה? אולי יש כאן סוג של אשליה? כאשר אנחנו לוקחים חומר, נאמר שולחן ובוחנים אותו באמצעות מיקרוסקופ, אנו יכולים להגיע עד לרמה האטומית והתת-אטומית, לרמה הקוונטית, שאין לה כל ביטוי חומרי. אם כן, כיצד נוצר החומר המוצק וכיצד אנו חשים אותו ככזה? התורה הקוונטית, שהגיעה לעולם לפני כ-100 שנה, שונה לחלוטין מהפיזיקה הקלאסית הבנויה עליה כמו בניין שבנוי על יסודות. בפועל יש לנו שתי פיזיקות, שכל אחת מהן מסבירה באופן שונה את המציאות: הפיזיקה/התורה הקוונטית המתייחסת לממד של האטומים והתת-אטומים, והפיזיקה הקלאסית המתייחסת לעולמנו החומרי הנגיש והמוחשי. נתייחס להבדלים שבין התורות ולאופן שבו הן משפיעות על ההבנה האנושית את מהות החיים והמציאות החומרית.
התרבות וההיסטוריה המערבית שהתפתחה מהדתות המונותאיסטיות ובמידה מסוימת גם האסלאם, רואות בעקרון הרצון החופשי את הציר המרכזי של חיי האדם. הדתות מדגישות את חשיבות האמונה באלוהים, שלפי תפיסתן ברא את העולם והאדם והוא זה ששופט ודן את האדם לשבט או לחסד. נתייחס לכך בחלק הראשון של הספר וכן למאבק שבין האמונה לתבונה – מאבק המלווה את הדת והמדע עד לימים אלו ממש. נתייחס גם לכך שבכל דת קיים מתח שונה בין הגישה התומכת ברצון החופשי של האדם, לבין הגישה הדתית הטוענת שמסלול החיים בכלל ושל האדם בפרט מוכתבים בידי האל.
בחלקו השני של הספר נראה כיצד הרצון החופשי של האדם מתבטא בחייו באמצעות תסריט החיים שאיתו הוא נולד; נראה שחיי האדם הם מכווני מטרה ויש להם ייעוד, וכי אנו, כמו כל היקום והבריאה, בעצם חלק ממערכת לימוד, הבנה והתפתחות הכוללת את כל האינטליגנציות הקיימות בבריאה ובהן גם יהוה, אלוהים התנכ"י. נסביר גם על ההיסטוריה של הבריאות הקודמות, על הבריאה הגדולה שהאינטליגנציה החשוכה השתלטה עליה ועל הבריאה שלנו, שהיא המשכה של הבריאה ההיא.
עקרון הרצון החופשי מטיל על האדם את האחריות למעשיו. אין כל גורם חיצוני לאדם שאחראי לכך, גם לא ישות הנקראת "אלוהים". בחירותינו מונחות על כתפינו ולכן לא פעם בני אדם חוששים מכובד המשא והאחריות המוטלים עליהם. אנשים אלה תולים את יהבם בגורמים חיצוניים כגון יועצים, פרשנים, גורואים למיניהם, רבנים, אנשי כמורה ואימאמים ובכך בפועל הם פוגעים בעצמם, כפי שיוסבר בהמשך.
הרובוטים דמויי האדם שעליהם כתב סופר המדע הבדיוני איזיק אסימוב (Asimov) הם בעלי אינטליגנציה וידע העולים על אלה של בני האדם. החיסרון שלהם בהתייצבם מול האנושות הוא שהם מתוכנתים בידי בני האדם. האישיות והתגובות שלהם הן פועל יוצא של אלגוריתם מתוחכם ומשוכלל הכולל מערכות מורכבות מאוד שבהן מספר עצום של משתנים מתמטיים. הרובוטים הללו יכולים להביע את עצמם באופנים שונים, אפילו אנושיים. עם זאת, אין להם רצון חופשי. התנהגותם מתבססת על נוסחאות של האלגוריתם המרכיב את התוכנה שמפעילה אותם. לכן, ההבדל המשמעותי בין בני אדם לבין יצורים בעלי בינה מלאכותית מתקדמת הוא, שהתבונה האנושית מתפתחת דרך חוויות, זיכרונות, הסקת מסקנות ורגשות ואילו הבינה המלאכותית מתפתחת דרך המידע וההוראות שמוזנים לתוכה.
העובדה שהחיים מציגים בפנינו אפשרויות רבות לבחירה, כפי שאנו תופסים זאת וכפי שטוענת המכניקה הקוונטית, היא מקור לתקווה. החברות והמדינות שמשגשגות הן אלו שמאפשרות חופש, חירות ופתיחות. הדת וכל מערכת דוגמטית אחרת מגבילות את החשיבה האנושית ותוחמות אותה לגבולות שהן יצרו. נדון בכך בחלק הראשון של הספר ונראה כיצד חשיבה דתית מקובעת מובילה לחוסר התפתחות בתחומים רבים.
בחלקו השני של הספר נסביר שאכן קיים רצון חופשי באדם ועם זאת, חופש זה אינו בלתי מוגבל ועל כן אין חשש שיוביל לאנרכיה בהיבט של ניהול האנרגיה בבריאה. המשפט החשוב ביהדות, שנתייחס אליו בהמשך הספר: "הכול צפוי והרשות נתונה", מדגיש את הבחירה החופשית של האדם ואת המסגרת שבתוכה היא פועלת. הבחירה קיימת מתוך מסגרת האפשרויות והפוטנציאל הקיימים בתסריט החיים של האדם. לא ייתכנו פעילות או עשייה אנושית שלא היה להן תכנון מקדים ברמה המטאפיזית התיאורטית.
בסוף החלק השני של הספר נציג מסר לאנושות וכן שאלות ותשובות עם קבוצה מהממד הקוונטי שהיא תוכנה – אלגוריתם – שנוצרה על ידי שדה האינטליגנציה המרכזי בבריאה. קבוצה זו מבקשת לחקור מדוע אור התנע, המהווה את המדד לעוצמת האור הפנימי (נקדיש לנושא זה פרק נפרד) שבני האדם יוצרים בפעילותם, לא גדל בקצב הצפוי והנדרש. השאלות והתשובות שבספר יכולות לעניין כל אדם בעל חשיבה פתוחה ובעיקר מדענים מדיסציפלינות שונות. השאלות והתשובות נוגעות לתחומים כגון התודעה האנושית, האבולוציה, הבחירה החופשית, הבינה המלאכותית, המכניקה הקוונטית, האנרגיה האפלה והחומר האפל, אנטרופיה, עולמות חלופיים ואור התנע. הקבוצה המדוברת מכנה את עצמה "הבחירה המכוונת" והיא העבירה מיידעים מהממד הקוונטי המקיף אותנו, לממד הליניארי-חומרי שלנו ב-50 מפגשים שהועלו על הכתב ונמצאים בקובץ שניתן לרכוש בנפרד מספר זה. את המידע העביר זאב אבירז, המשמש כצינור להעברת מידע וידע מהממד הקוונטי לעולם החומר הפיזי.
נציין, שרק פתיחות והבנה של המקור האלוהי שלנו, כפי שמוסבר בספר זה והבנה, שכל בני האדם הגיעו מאותו מקור וחוזרים לאותו מקור, בכוחן ליצור את המסגרת הרוחנית החדשה שתחליף את הדת בעתיד. עוצמתה של הדת הייתה ועודנה ביכולת החיבור לפנימיות של האדם: לתחושותיו, לתקוותיו ולפחדיו והענקה של מסגרת רוחנית יציבה, תומכת ומקובלת. הדתות, שעוצבו לפני אלפי שנים, יצטרכו להתאים את עצמן להבנות החדשות לגבי מהות החיים, האדם והאלוהים.
המדע, שעוסק בהבנת העולם ומביא תיאוריות והסברים שונים, יצטרך לשלב בגישה החומרית-אמפריציסטית היבטים מטאפיזיים, כדי לאפשר את הקפיצה הדרמטית הבאה, כפי שקרה בתחילת שנות ה-20 של המאה הקודמת. נציין שהטכנולוגיה, בניגוד למדע, היא מקבץ של טכניקות, שיטות ותהליכים לייצור מוצרים, כמו למשל תקשורת סלולרית. הטכנולוגיה מתפתחת בצורה מואצת ומשפיעה על תחומי חיים רבים באופן דרסטי. נתייחס גם להבדל בין מדע וטכנולוגיה בחיינו.
ברצוננו להודות לזאב אבירז המשמש כמורה למורים, כמדריך וכצינור אנושי-אנרגטי להעברת מידע וידע מהממד הקוונטי לממד החומר שלנו. זאב הביא לעולם ב-20 השנים האחרונות מיידעים ייחודיים שישנו במהלך השנים הבאות את ההבנה האנושית לגבי האדם, היקום, האלוהים והמציאות החומרית והאנושית. מיידעים אלה הועברו בשפה העברית, מאחר שהיא נחשבת בבריאה לשפה חסכונית באנרגיה, דבר חביב על האינטליגנציה המנהלת את המקום הזה. ניתן להעביר באמצעות העברית סיפור ומלל ארוכים, במספר מועט יחסית של מילים בהשוואה לשפות אחרות.
ברצוננו להודות למדען ולפיזיקאי ד"ר אלון רטר על נכונותו לשלב בפרק על המוח את "ניסוי האורז" שהוא ערך, שבו מוצגת באופן אמפירי השפעת התודעה האנושית על החומר. כמו כן אנו מודים על הערותיו לפרקים: "הפיזיקה הקלאסית והמכניקה/התורה הקוונטית", "המדע וחקר התודעה" , "המוח האנושי" ו"היקום כהולוגרמה". תודה לד"ר רבקה פבריקנט על המלצתה להיעזר בספרו של דיוויד בוהם (Bohm) כוליות והסדר המוכל (Wholeness and Implicate Order). תודה לעמנואל בראונשטיין, מאסטרנטית בחוג ללימודי מזרח אסיה באוניברסיטת תל אביב, החוקרת את הפילוסופיות הסיניות וההודיות הקדומות בראי מחקרים נוירולוגיים עכשוויים, על הערותיה המועילות. תודה לד"ר יפעת דרורי העורכת של הספר, על עבודתה המצוינת והערותיה הענייניות והמועילות.
ספרו הקודם של המחבר, המציאות הנסתרת מאחורי הקלעים תורגם לאנגלית. להלן קישור לספר הדיגיטלי באמזון:
להלן קישור לספר הדיגיטלי במהדורה העברית:
https://www.mendele.co.il/product/hametziuthanisteretmeahorey
אני מאמין באלוהים אבל לא כדבר אחד, לא כאיש זקן בשמיים. אני מאמין שמה שאנשים מבינים 'אלוהים' זה משהו שנמצא בכולנו (ג'ון לנון, זמר, מוזיקאי ויוצר, מייסד להקת הביטלס)
1.1 הרצון החופשי במיתולוגיה ובדתות
הדת, כל דת, היא סוג של מערכת אמונות ודעות שקשה להגדירה במושגים אמפיריים מדעיים. כרוך בה סוג של מסתורין מאחר שהאל, שהוא הבסיס לדת, הוא לא דבר מה מוחשי אלא מופשט, חסר צורה ודמות ונמצא מעבר להבנה ולהכרה האנושיות. הדתות, ובעיקר אלו המונותאיסטיות, מבוססות על ההתגלות ולכן הן לא יכולות לספק כל הוכחה או עדות מוחשית לאירועים מרכזיים שעליהם היא נשענת, כמו למשל מתן התורה במעמד הר סיני, צליבתו של ישו, או המסע הלילי של מוחמד לשמיים באמצעות בהמה פלאית ששמה "אל בוראק". הדתות מבססות אצל האדם אמונה עזה כי קיים כוח עוצמתי הנמצא מעבר לחוויה האנושית הרגילה ומשפיע עליו באופן שוטף. אמונה זו מלווה את האדם מן התקופות הקדומות ביותר ועד היום וההוכחה לכך היא כלי הפולחן ופסלי האלים השונים המתגלים בחפירות ארכיאולוגיות. האדם המאמין, כאילו חש שמאחורי הקלעים של העולם החומרי מצוי ממד נוסף, נעלה, מסתורי וגבוה יותר. לעיתים האדם חש התעלות כאשר הוא בא בקשר, גם אם לא ישיר, עם הממד הנסתר, האלוהי, באמצעות טקסים שונים, שירה, ניגון או אפילו הקשבה פסיבית לסיפור או לדרשה.
קיימת הוכחה משמעותית שהפתיעה את כל החוקרים, לרצון האנושי הקמאי להתחבר למשהו מיסטי הגדול מן האדם, באמצעות פולחן. הכוונה היא לאתר הארכיאולוגי "גבקלי טפה" (Gobekli Tepe) בדרום טורקייה סמוך לגבול סוריה. האתר מתוארך לתקופה של לפני כמעט 12,000 שנה. למרבית החוקרים אין ספק שמדובר במרכז פולחני מפותח ששימש אוכלוסייה נרחבת של ציידים- לקטים. באתר התגלה המקדש הראשון בתולדות האנושות שנמצא עד כה. הוא כולל כ-300 מצבות שגובהן שלושה עד חמישה מטרים המוצבות בכ-20 מעגלים. האתר נבנה אלפי שנים לפני הפירמידות ולפני הסטונהנג' (אחד האתרים הפרהיסטוריים המפורסמים בעולם שנמצא באנגליה). הממצאים באתר מוכיחים את הצורך האנושי בחיבור למיסטי ולאלוהות, שקדם לחקלאות ולמגורי האדם בבתים. עוד לפני ביות צמחים וחיות למאכל התקיימה שאיפה אנושית לחיבור לרוח ולמופשט, וכך נוצרו וריאציות שונות של פולחן שקדמו למהפכה החקלאית ולהמצאת הכתב.
הפילוסוף דקארט כתב: "אני חושב משמע אני קיים". בפרפרזה על המשפט, אפשר לומר לגבי האדם המאמין: "אני מאמין או אני חווה, משמע אני קיים". מבחינת המאמין, נוכחות אלוהית היא סוג של הרגשה, תחושה או חוויה. אנו חווים את המציאות גם דרך החושים הפיזיים וגם באמצעות מחשבה מופשטת ולכן עבור המאמין אין הבדל מהותי בין המשפט של דקארט לבין הפרפרזה עליו.
הפולחנים המתלווים לאמונה כוללים טקסים ומפגנים שונים, תפילות, שירה, ניגון ואף הקרבת קורבנות. בעולם הקדום היחס לפולחן ולאלילים השונים היה שונה בתכלית השינוי, ממה שאנו מכנים היום "דת". הממסד העתיק ראה בפולחן אמצעי לאיחוד האזרחים סביב המקדשים באופן שיאפשר שליטה עליהם. בעולם ההלניסטי ובעולם הרומי, כמו גם במצרים הקדומה, הפולחן התנהל במישור הממלכתי-אזרחי. מטרתו העיקרית הייתה לדאוג למסגרת גלובלית שלטונית אחידה, שתבטיח את מעמדו ואף את "אלוהותו" של הקיסר ברחבי האימפריה ושל המלך, פרעה, במצרים.
במהלך השנים התמסדו הפולחנים השונים ונוצרו חוקים ותקנות של "עשה" ו"אל תעשה". כך החלה להתפתח הדת, כאשר כל דת פיתחה מאפיינים הייחודיים לה. אפילו בבודהיזם, שנוצר ללא בסיס פולחני כלשהו ואשר בבסיסו מונח דגש על המימוש העצמי של האדם, על החיים "כאן ועכשיו" ועל הימנעות מסבל; התפתחו במהלך השנים טקסים, מנזרים, פסלים בגדלים שונים של בודהה והעלאת קטורת ומנחות, שעיצבו אותו במהלך השנים כסוג של דת פולחנית. המדע חוקר את הדתות מן הזווית האנתרופולוגית ובוחן את החברות המחזיקות בהן. כלומר, הדיון והמחקר מתייחסים לממד האנושי ולהיבטים החברתיים, התרבותיים ולעיתים גם הכלכליים של החברה הנחקרת. במחקר המדעי אין כל התייחסות לתופעת ההתגלות, למשל, שהיא מרכיב דומיננטי ומרכזי לפחות בשלוש הדתות המונותאיסטיות.
אם כן, הדת במובנה הכללי היא אמונה שהתפתחה בקרב בני האדם והיא בעלת מערכת סדורה ומוגדרת של קהילה, מנהגים, טקסטים וכללי מוסר. הדת היא גם תופעה חברתית וקיימים יחסי גומלין בין הדת לבין המבנה החברתי שבו היא מצויה. הדת רואה באדם לא רק פרט חשוב, אלא גם יצור שנוצר בצלמו ובדמותו האל וגם יצור חברתי, שהוא חלק מהקבוצה ומהחברה. סביב לדת נוצרות פרקטיקות תרבותיות משותפות, כמו כיסוי ראש, ברית מילה, חתונות, טבילה, תפילה, וטקסי אבלות. לעיתים נוצרים גם מבנים היררכיים שונים, כמו זה הקיים בכנסייה הקתולית.
מבט בתולדות הדתות לאורך ההיסטוריה האנושית מעניק לנו תובנה מדהימה בדבר עוצמתו של החיפוש האנושי אחר חוויה וחיים רוחניים, כמו גם גילוי והסבר לגבי מסתוריות החיים והעולם. העוצמה של החוויה הרוחנית והדתית, הביאה את קארן ארמסטרונג (Armstrong) לטעון בספרה ההיסטוריה של אלוהים כי יש מקום לומר כי ההומו סאפיינס הוא גם "הומו רליגיוזוס".1 החילוניות, כפי שהתפתחה מהמאה ה-19 לערך, היא חדשה יחסית בהיסטוריה האנושית ואף שחלק גדול מהחברה המערבית מגדיר את עצמו כיום כחילוני, הרי שהשפעתה של הדת עדיין נוכחת בעוצמה. גם במדינות שהפרידו את הדת מהמדינה, כמו ארצות הברית למשל, הדת עודנה דומיננטית בקרב התושבים.
המיתולוגיה והדת שלובות זו בזו עד כי לעיתים קשה להפריד ביניהן. המילה "מיתולוגיה" מורכבת משתי מילים: "מיתוס" ו"לוגיה". המיתוס הוא סיפור העובר מפה לאוזן וממשיך להתקיים ולפרוח ואף לתפוח לאורך הדורות. המילה "לוגיה" פירושה "תורה" ומשמעה חשיבה מוגדרת ומובנית בתחומים מסוימים. מיתולוגיה, אפוא, היא תורת הסיפור והאגדה הבאה להסביר, בין השאר, תופעות טבע שונות שהיו מעבר להבנתו של האדם. המיתולוגיות עסקו בבריאת העולם, בבריאת האדם, בחטא ועונש, בעונות השנה, בחיות ובצמחים, במוות ובמה שלאחריו ובעולם האלים והשפעתם על תופעות הטבע ועל חיי בני האדם. בני האדם החלו לסגוד, להקריב קורבנות ולהתפלל לאלים השונים ועם הזמן נוצרה גם היררכיה ביניהם. לרוב היה אל מרכזי שסביבו אלים נוספים. דוגמאות לאלים כאלה הן האל אמון-רע שהיה ראש האלים במיתולוגיה המצרית, [האל המצרי היחיד המוזכר בתנ"ך, בספר ירמיהו (מ"ו ,כ"ה)]. האל זאוס במיתולוגיה היוונית והאל המכונה "אל" במיתולוגיה הכנענית. אלים אלה נתפסו כחזקים ובעלי עוצמה והשפעה קריטית על חיי בני אנוש.
האלים במיתולוגיות השונות הופיעו על-פי רוב בדמות אדם והדבר סייע לאנשים להשליט סדר בהבנת העולם ולהבין את הטבע, היקום ומכלול החיים באופן לוגי ופשוט לשכל האנושי. אי אפשר היה באותה תקופה להסביר את העולם במושגים מופשטים כגון כוח המשיכה, ובוודאי לא לפי מכניקת הקוונטים, שגם כיום אינה ברורה דיה. מבחינה זו, ישנה עדיפות להבנת העולם באמצעות אלים, על שלל תכונותיהם החיוביות והשליליות הזהות לאלה של בני תמותה. האלים שנראים ומתנהגים כמו בני אנוש גרמו לעולם המסתורי שבו אנו חיים להיראות כעולם נסבל יותר, שניתן להזדהות עימו מבחינה רגשית ומנטלית. למרות קשיי היומיום, עולם שכזה צופן גם תקווה לעתיד טוב יותר, כמו בסיפור המקראי על הקשת בענן שמסמלת את התחייבות האל שלא יבוא מבול נוסף על העולם. האמונה בקיומם של האלים אפשרה לאדם להיתלות באילנות גבוהים כדי לתת משמעות וערך לחייו ולחוש כי הוא לא בודד בתוך עולם לא מובן דיו. היא הבטיחה לו כי קיימת מערכת גבוהה יותר שקובעת עבורו את החוקים והכללים והדבר הקל עליו לשאת את משא החיים וההתמודדות עם הפחד מהמוות.
האלים, שכאמור היו גם בעלי תכונות אנושיות, היו מוכנים להיענות לבקשות של בני האדם לאחר שהללו יקיימו טקס פולחני, כמו הקרבת בעל חיים כקורבן. לעיתים, כמו אצל האצטקים שבמרכז אמריקה ובתרבות הכנענית שבמזרח התיכון, דרשו האלים הקרבת קורבנות אדם, לרוב ילדים. האמונה באלים נוטעת באדם את התחושה כי הוא יכול להשפיע על גורלו ועל גורל הקרובים לו אם רק יפנה אל האלים בעת צרה ומחסור. כתוצאה מכך התפתח בתרבויות הקדומות – ורווח במקומות שונים גם כיום – מערך שלם של כישוף ומאגיה, כולל מאגיה שחורה. באמצעותם האדם מנסה להשפיע על האלים כדי להגשים משאלות ובקשות שונות. עם זאת, הכלים הללו נחשבים גם למסוכנים, כי הם פועלים נגד הכוחות העל-טבעיים של האלים, והאלים היו ידועים באכזריותם כלפי אנשים שפגעו בכבודם או התיימרו להיות בעלי יכולות אלוהיות.
מיתוסים ואגדות מבטאים את הצורך של בני האדם להיות מחוברים לשורשי העם או השבט שאליהם הם משתייכים. לעיתים האגדות והסיפורים משמשים ככלי פוליטי שמטרתו ליצור עבר מפואר וכנגזרת ממנו ערכים חברתיים ותרבותיים, שהדורות הבאים יוכלו לחוש זיקה אליהם. בעת צרה ומצוקה לעם ישראל אומר הנביא ישעיהו "נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי יֹאמַר אֱלֹהֵיכֶם" (ישעינו מ, א), הנביא נוטע תקווה לעתיד טוב ולגאולה בקרב בני העם כדי שיוכלו לשאת את ההווה הקשה. סיפור ידוע הוא "תיבת פנדורה" במיתולוגיה היוונית. פנדורה הייתה האישה הראשונה שברא זאוס ראש האלים והיא פתחה תיבה שהכילה את כל המחלות, הכאבים והרעות בעולם. הדבר האחרון שהשתחרר מהתיבה הוא התקווה, המאפשרת לבני האדם להתמודד עם משא החיים.
על פי מיתולוגיה זו, המלך איקסיון רצח את חותנו איואוס באמצעות פח שטמן לו – בור עם פחמים לוהטים. מאחר שזה היה הרצח הראשון בהיסטוריה, הוא הפך למנודה עד שזאוס חמל עליו ולקח אותו לאולימפוס. שם ניסה איקסיון לפתות ולאנוס את האלה הרה. איקסיון בא על עונשו מידי זאוס ונקשר לגלגל בוער בשאול. הוא מסתובב שם לנצח וממלמל "שמור אמונים למי שעשה איתך חסד וגמול לו בעין יפה". אפשר לראות קווי דמיון בין סיפור זה לסיפור קין והבל בספר בראשית. גם כאן ישנו ניסיון לספר על מעשה הרצח הראשון. קין, שאף הוא הרג קרוב משפחה, הפך גם הוא לנע ונד עד שהודה בחטאו. לאחר מכן הוא זכה להתיישב ולחדול מהנדודים ואף להוליד את חנוך. איקסיון פגע בכבודו של מלך האלים זאוס ולכן נענש בעונש נצחי. סיפורו מעביר לבני האדם מסר בדבר החשיבות להיות הוגנים ולגמול טובה תחת טובה. במקרה של קין, הוא אומנם הורג את אחיו, אך לא פוגע בכבוד האל, אף שבמענה לשאלת האל היכן אחיו הוא מיתמם ושואל "הֲשֹׁמֵר אָחִי אָנֹכִי?" (בראשית ד, ט). למרות חומרת המעשה, מאחר שהחטא הוא ארצי וקין מודה בו לבסוף, הוא חוזר למסלול חיים רגיל לאחר תקופה ואף מוליד בן.
האתנולוג (חוקר העוסק בהשוואה בין אמונות ומנהגים של חברות שונות) ברוניסלב מלינובסקי (Malinowski) מתייחס למיתולוגיה וכותב:
המיתולוגיה בחברה הפרימיטיבית, כלומר בצורתה המקורית החיה, אינה רק סיפור שמספרים אותו, אלא היא ממשות שאותה חיים. היא אינה מסוג הבדותות שאנו קוראים היום ברומנים, כי אם מציאות חיה, המלווה באמונה, שהיא אמנם התרחשה בזמנים קדומים ומשפיעה מאז על גורל בני האדם. סיפורים אלה ממשיכים להתקיים לא בגלל הסקרנות וסיפורי אגדות הכביכול בדויים. בשביל הילידים, הם ביטוי של מציאות מקורית יותר, נעלה יותר וחשובה יותר, שהיא היא הקובעת את חייה ואת גורלה של האנושות, ושהכרתה מספקת לאנשים מניעים להתנהגות דתית ומוסרית – מזה, ודרכים להגשמתם – מזה"2
אנו מוצאים דמיון רב ומוטיבים משותפים לא רק בין מיתולוגיות שהתקיים קשר ביניהן, כגון הבבלית והמצרית או היוונית והרומית, אלא גם בין מיתולוגיות רחוקות כגון הסקנדינבית והאינדיאנית. לדעת חוקרים, לכל חברה ותרבות ישנה מיתולוגיה המאפיינת אותה והדמיון נובע מהעובדה, שהמיתולוגיות השונות עוסקות בתופעות הטבע ובמסתורי החיים המאפיינים את עולמם של בני האדם, ללא קשר למקומם על פני כדור הארץ. חלק מן המיתולוגיות מתועדות והן אלה שנשארו בזיכרון הקולקטיבי. חלקן עברו מדור לדור בחברות פרימיטיביות. הכישוף והמאגיה בחברות שונות באפריקה ובחברות אינדיאניות בדרום אמריקה הם דוגמה לכך. מטרתם היא להשתמש בכוחות על-טבעיים לטובתו של האדם, למשל להורדת גשם ולסילוק מחלות. לעיתים יש שימוש גם במאגיה שחורה שמטרתה להרע ליריב. ביהדות ידוע המונח "פולסה דינורא" – טקס קללה קבלי שבו מבקשים שהאדם המקולל ימות במהרה, בידי שמים. חשוב לציין שמנקודת מבט אנושית, יכולתם או רצונם של האלים להתערב בגורלו של האדם הם מצומצמים, ובאופן עקיף מודגש בכך הרצון החופשי באדם והאחריות שלו לגורלו.
בתרבות המערבית סיפורי המיתולוגיה היוונית, שאחריה התפתחה גם הפילוסופיה היוונית הקדומה, נחשבים לחלק מיסודות התרבות. עם זאת, החשיבה המודרנית מתייחסת למיתולוגיה כאל משהו מיושן וכאל סוג של אגדה שאינה רלוונטית לחיים המודרניים. ברבות השנים נוצרו גם אגדות ילדים המסופרות עד היום, כדוגמת סיפורי אלף לילה ולילה, בת הים הקטנה, סינדרלה, היפה והחיה ורובין הוד. המכנה המשותף לכל האגדות הוא, שהן תמיד בעלות סוף טוב. האגדות מספרות על מאבקים והתמודדויות, על רשעים מול אנשים טובים ואף על מעשי חסד. לרוב אפשר לשרטט את הדרך שעושה האגדה מן הפתיחה הרעה לעבר הסוף הטוב, המכיל אהבה ותקווה.
המיתולוגיה והדת היו במשך מאות בשנים בסיס ליצירות אומנות מדהימות; במצרים, במסופוטמיה, במזרח הרחוק ועוד. באירופה, ולאחר מכן גם בארצות נוצריות באמריקה, התפתחו תחומי יצירה מגוונים: ציור, פיסול, שירה, ספרות יפה ומוזיקה. עד היום אנו פוגשים יצירות יפהפיות באתרי פולחן וכן במוזיאונים ובאולמות קונצרטים. הללו נעשו לנכסי צאן ברזל של התרבות המערבית. דוגמאות לכך הן יצירותיו של מיכלאנג'לו: הפסלים של דוד ומשה וכן ציור התקרה בקפלה הסיסטינית בוותיקן, המתאר את בריאת האדם. דוגמאות נוספות הן ציורי התנ"ך המפורסמים של גוסטב דורה; ציוריו של רפאל המתארים את האל אפולו מהמיתולוגיה היוונית או את מריה וישו התינוק וכן הציור המפורסם "אסכולת אתונה" ובו אפלטון ואריסטו, הפילוסופים היוונים הקדומים; ציור שאול ודוד של רמברנדט; האופרה "נבוקו" של המלחין ג'וזפה ורדי המבוססת על סיפור תנכ"י ובה שירת העבדים העבריים המפורסמת; דלתות כנסיית סן אמברוג'ו במילאנו מהמאה ה-11, שבהן מצויר דוד המשסע ארי, נלחם בגוליית ומנגן בפני שאול. כל אלה הם דוגמאות מעטות למגוון הרחב והנפלא של יצירות התרבות המערבית שנוצרו במהלך מאות שנות היסטוריה בהשפעת המיתולוגיה והדת.
מסתורי החיים, שנשארו כאלה עד היום, הלידה והמוות, ההתמודדות עם איתני הטבע, מערכות היחסים בין בני האדם, שאלות מוסריות, האמונה באלים השונים ועוד – הובילו להתפתחות הדת. לאורך השנים חל תהליך איטי שהלך והתעצם של מעבר מן המיתולוגיה לתיאולוגיה. התהליך מאפיין את שלוש הדתות המונותאיסטיות: היהדות, שקיבלה את תורתה במעמד הר סיני לפני כ-3400 שנה; הנצרות, שהחלה את דרכה עם צליבתו של ישוע לפני כ-2000 שנה והתרחבה בעיקר לאחר אימוצה בידי הקיסר הרומי קונסטנטינוס הראשון לפני כ-1700 שנה; והאסלאם, שראשיתו בהופעתו של הנביא מוחמד לפני כ-1400 שנה. תיאולוגיה היא חקר הנסתר מהעין, חקר האלוהות, והיא נוגעת למכלול יחסי אדם-אלוהים המבטאים את האמונות והעקרונות השונים שהתגבשו בדתות השונות ובזרמים שנוצרו בתוכן, כגון הקתוליות והפרוטסטנטיות בנצרות, האורתודוקסיה והרפורמה ביהדות, או הסונה והשיעה באסלאם.
האמונה באל אחד תרמה לדחיקתה של המיתולוגיה הקדומה. המונותאיזם הציב במרכז את האמונה בקיומו של אל אחד ויחיד שהוא סיבת הסיבות, הראשית והתכלית של כל הדברים. במהלך השנים נכתבו ספרים קאנונים כדוגמת התנ"ך, הברית החדשה והקוראן שהחליפו את המיתולוגיה הישנה. לספרים מרכזיים אלה נוספו במהלך הדורות סיפורים ואגדות בעל פה ובכתב, כגון הספרים החיצוניים שנכתבו בחלקם הגדול בידי יהודים לפני כ-2000 שנה ולא התקבלו ככתבי קודש בעת חתימת התנ"ך והברית החדשה, או מדרשי האגדה, התלמוד וספר הזוהר ביהדות. בנצרות, התפתחה תיאולוגיה המתייחסת לישוע ולקורותיו כאל "דבר האל". כך נוצרו מיתוסים חדשים כגון זה הנוגע ל"גביע הקדוש", שבו על פי המסורת השתמש ישוע בסעודה האחרונה והוא בעל כוחות על-טבעיים. הגביע הקדוש הוא דוגמה לחפץ מיתולוגי שהחיפושים אחריו נמשכים עד היום. כמו כן התפתחו בכנסיות סיפורים ומעשיות על קדושים שעשו ניסים ונפלאות ועזרו לאחרים ונכתבו ספרים בעלי אלמנטים דתיים כדוגמת הקומדיה האלוהית של דנטה מן המאה ה-14. באסלאם, נוצרו קובצי סיפורים ואמרות על חיי הנביא מוחמד שעברו בעל פה. קובץ זה נקרא "חדית'". מבנה 'חדית' אפשר לחכמי דת ולשליטים שונים, לשלב בתוכו סיפורים עם כיוונים רעיוניים שהם ביקשו לקדם. בנוסף, התפתח באסלאם פולחן עממי סביב קדושים וקברי קדושים שעל פי האמונה יכולים לסייע בריפוי חולים, בהורדת גשם, בזיווגים וכדומה.
אם כן, הדת והתיאולוגיה מבטאות את ניסיון האדם למצוא משמעות וערך לחייו מלאי המסתורין, המלווים בפחדים, באתגרים, בקשיים ובסבל ארציים. כל אלה פיתחו אצל האדם צורך נפשי להסברת קיומו וקיום הטבע הסובב אותו. מכאן התפתחו הרעיון והתחושה שיש משהו בעולם הפיזי או מעבר לו שהוא גדול ונעלה מן האדם; משהו עוצמתי ומלא הוד, המתבטא בטבע סביבנו ואשר מהותו האמיתית קיימת מעבר לעולם הגשמי הנראה לעין.
הביטוי הרעיוני והפילוסופי של גישה זו התעצם הודות לאפלטון היווני, לפני כ-2400 שנה. לפי גישה זו, המציאות שאנו תופסים בחושים הארציים שלנו, היא השתקפות של מציאות אידיאלית- אובייקטיבית הנעלה מזו הארצית-חומרית. אפלטון התייחס בחיוב גם לרעיון הנשמה באדם ולפיו נשמה זו מחוברת לאמת גדולה יותר והיא חלק מהוויה מופשטת, שהיא האור הנצחי, הבורא הראשוני, האלוהות. האמת הנצחית הזו היא הבורא של העולם, של כל מה שישנו, כולל בני האדם. בני האדם העניקו לבורא שם ארצי כדי שניתן יהיה להתייחס למהות אנרגטית עצומה זו במונחים אנושיים. בשפה העברית הוא נקרא יהוה, באנגלית God או Lord, ובערבית – אללה. בהינדואיזם, שיש בו אינספור אלים מסוגים שונים, הישות האלוהית העליונה, המכונה ברהמן, היא הסיבה והמקור לכל היש והקיים, וכל שאר האלים מגלמים אותה באופנים שונים ודרכם אפשר להתקרב אליה. ישנם חוקרים הטוענים שבהחלט ניתן לזהות את ברהמן עם האל היהודי, הנוצרי והמוסלמי.
המשורר והפילוסוף היווני קסנופנס מקולופון (475 - 570 לפנה"ס), שנחשב בתרבות היוונית למבשר האמונה באל אחד, מבקר את אלי המיתולוגיה היוונית על שני דברים: ראשית, על הדימוי והצורה האנושיים של האלים. לטענתו, האלים נראים כמו בני אדם משום שבני האדם הם אלה שיצרו אותם ועל כן תיארו אותם בצלמם ובדמותם; אילו הסוסים יכלו ליצור פסלים ותמונות, הם היו מפסלים פסלים של אלים בדמות סוסים ובדומה לכך, הפרות היו מפסלות פסלים בדמות פרות. שנית, טען קסנופנס, ישנה בעיה מוסרית עם סיפורי המיתולוגיה. לאלים יוחסו מעשי גניבה, ניאוף ורמאות, וסיפוריהם נלמדו בכל בית ספר ושימשו כמודל לחיקוי לבני האדם. קסנופנס דרש להיפטר מהדימוי הפרימיטיבי והלא מוסרי של האלים ובתוך כך פיתח תפיסה חדשנית של האלוהות. קסנופנס דחה את הגישה הרווחת של ריבוי אלים וטען לקיומו של אל אחד, שהוא לדבריו נעלה מכל האלים ובני האדם. הוא אינו דומה להם בצורתו או במחשבתו, הוא רואה ושומע הכול מבלי שיצטרך לנוע והוא מניע ומנהיג את העולם בכוח מחשבתו.3
המיתולוגיה המצרית הייתה גם היא סוג של דת קדומה במשך כ-3000 שנה. למיתולוגיה זו הייתה חשיבה מטאפיזית ייחודית והיא האמונה בהישארות הנפש ובחיים שלאחר המוות. לתפיסתם של המצרים הקדמונים, המוות הפיזי משמש כמבוא לעולם שמעבר – לעולם האמת; המוות הפיזי צפוי לכל בני האנוש: לפרעה המלך, לשריו, לאנשי הממסד וגם לאנשים פשוטים. הוא משותף לכולם ללא הבדל במעמד וברכוש.[1] ההבדל התבטא רק במישור הארצי – פרעה נקבר בפירמידה גדולה ומפוארת, שריו בפירמידות קטנות יותר והאנשים הפשוטים בקברים רגילים. גם המצרים הקדמוניים האמינו באל מרכזי "אמון רע", שהוא מיזוג בין האל אמון והאל רע, אל השמש. אמון רע מכונה גם "הנסתר" והוא הכוח של הרוח הלא נראית ושל נשמת כל הדברים. אפילו האלים האחרים לא הצליחו לרדת לעומק טבעו המסתורי.
בשל המבנה הטופוגרפי של מצרים, שגדלה וצמחה סביב נהר הנילוס שהוא עורק החיים שלה ושסביבה מדבר עצום, התפתחה בה חברה עצמאית למדי ועשירה בחקלאות, שהייתה בתקופה הקדומה ובמידה מסוימת גם כיום, המרכיב המרכזי של הכלכלה והחברה. בתנ"ך מתואר כיצד בעת שהיה רעב בארץ כנען (המזוהה עם ארץ ישראל של היום), ירדה משפחתו של יעקב אבינו, שמנתה 70 נפש, למצרים, שהייתה עשירה ושופעת מזון ותבואה. השפע הכלכלי במצרים הביא לבניית המקדשים הרבים ופירמידות הענק המזוהות עימה וכן להתפתחות האומנות: ציור, פיסול, עבודות אבן, חציבה, מוזיקה ועוד. ישנן עדויות לקיומם של כלי נגינה רבים שהם סימן לקיומם של חיים מוזיקליים תוססים.4 ההמונים התגוררו בבתים הבנויים מטיט מעורב בשברי חרס, שלעיתים הייתה להם קומה נוספת.5
שומר (Sumer) הייתה ממלכה בדרום מסופוטמיה הנמצאת כיום בעירק. היא התקיימה לפני כ-5000 שנה. לפי הערכות החוקרים, שם התפתח הכתב הראשון, כתב היתדות והתרבות השומרית היא התרבות העתיקה ביותר המוכרת לנו, לצד התרבות הסינית. העיר "אור" או "אור כשדים" הייתה מרכז דתי ותרבותי של השומרים. העיר מוזכרת בתנ"ך ארבע פעמים ועל פי המסופר זוהי עיר מוצאו של אברהם אבינו. אור כשדים נחשפה בידי ארכיאולוגים והתגלו בה במות ענק לפולחן וכן מקדש מרכזי לאלים שונים. החיים התרבותיים התפתחו סביב אתרי הפולחן ולפי הממצאים, לימדו שם מדעים שונים כגון חשבון, רפואה ואסטרונומיה. בשומר נוצרו חוקי "אור-נאמו". מדובר בקובץ החוקים הקדום ביותר שנמצא בחפירות ארכאולוגיות והוא מתוארך לתקופה של לפני למעלה מ-4000 שנה. בשלוש תעודות שנחשפו פוענחו כ-30 סעיפי חוק והם משקפים תפיסה מגובשת של כללים מוסריים-חברתיים. למשל: אדם שרצח – יומת; אדם שגרם לאחר לאבד את שיניו – עליו לשלם לו שני שקלי כסף; אדם שבעל בכוח שפחה של אדם אחר – ישלם חמישה שקלי כסף לבעל השפחה; אדם שהעיד עדות שקר בבית משפט – ישלם 15 שקלי כסף. סופו של דבר היה ששומר נכבשה בידי האכדים שמוצאם מהעיר אכד ששכנה צפונית לה והשומרים נטמעו בסביבה החדשה. שליטם הנודע של האכדים היה סרגון מאכד. הוא השתלט על שטחים גדולים ונעשה במהלך השנים לדמות אגדית.
המיתולוגיה הבבלית, שהתפתחה גם היא באותו אזור גיאוגרפי המזוהה כיום עם עירק, התקיימה באלף השלישי לפני הספירה. השליט חמורבי, ששלט בבבל סביב שנת 1800 לפני הספירה התפרסם בזכות החוקים שנחקקו בתקופתו והמוכרים כ"חוקי חמורבי". בתקופת שלטונו, נעשתה בבל למרכז דתי, תרבותי ופוליטי חשוב ושם התפתחה מה שאנו מכנים כיום "מיתולוגיה", הדומה לזו השומרית. מיתולוגיה זו חסרה את המאפיין העל-טבעי שקיים במיתולוגיות האחרות ובעיקר בזו המצרית. המיתולוגיה הבבלית נטועה במציאות הארצית והיא חומרנית יותר. עם זאת, גם שם היו אלים שונים שנולדו, אהבו, שנאו ונאבקו זה בזה כמו האלים במיתולוגיות האחרות. ראש האלים היה 'אנו', אל השמיים. בחיבור לעולם החומרי בלט האל מרדוק, אל הפריון והאל הראשי בעיר בבל. בתרבות הבבלית, המוות סתם את הגולל על החיים ועל הנאותיהם. הוא נחשב לסוף פסוק, בניגוד למקובל בתרבות המצרית שהאמינה בחיים שלאחר המוות.
חוקי חמורבי התפתחו ככל הנראה מחוקי "אור נאמו", שציינו לעיל ושקדמו להם בכ-300 שנה. הם התגבשו לספר חוקים מסודר ומפורט שנכתב על מצבת צור שחורה בגובה 2.5 מטר המכילה 3624 שורות. רבים מהחוקים האלה דומים בתוכנם, בסגנונם ובסדרם למצוות התורה. חוקרים רבים הסיקו שחוקי חמורבי היו המקור שממנו שאב משה רבנו את המצוות. למשל:
בחוקי חמורבי: "כי יגנוב איש את בן רעהו הקטן מות יומת". בתורה: "וְגֹנֵב אִישׁ וּמְכָרוֹ וְנִמְצָא בְיָדוֹ מוֹת יוּמָת" (שמות כא, טז).
בחוקי חמורבי: "כי ימצא איש במחתרת מות יומת ונקבר במחתרת ההיא". בתורה: "אִם בַּמַּחְתֶּרֶת יִמָּצֵא הַגַּנָּב וְהֻכָּה וָמֵת אֵין לוֹ דָּמִים" (שמות כב, א).
בחוקי חמורבי: "אשת איש כי תשכב עם איש אחר ונתפשה יאסרו שניהם וישליכום לתוך המים". בתורה: "כִּי יִמָּצֵא אִישׁ שֹׁכֵב עִם אִשָּׁה בְעֻלַת בַּעַל וּמֵתוּ גַּם שְׁנֵיהֶם" (דברים כב, כב).
חוקי חמורבי הם כ-300 במספר. ביניהם אפשר למצוא חוקים המשיתים קנסות כספיים על העובר עליהם ולעיתים גם עונש מוות. החוקים עוסקים במגוון נושאים ארציים ויומיומיים, כגון עבירות רכוש, דיני עבדות, נזקי תברואה, גניבה, השגת גבול, נישואין, גירושין, ירושה, גילוי עריות, מסחר, אימוץ ילדים וחטיפת ילדים. להלן דוגמאות נוספות לחוקים מן הקודקס הבבלי: אם אדם הוציא עין לאדם אחר – יוציאו לו עין; אם אדם שדד ונתפס – הוא יומת; אם בעל מטע נתן לגנן לטפל במטע – בעל המטע יקבל שני שליש והגנן יקבל שליש לשנה, כל עוד הוא עובד במטע; אם אדם חטף בן קטין – הוא יומת.
כיום נהיר לכול, שהתרבויות השונות השפיעו זו על זו גם בתקופות הקדומות. החוקים האזרחיים דומים לעיתים ותואמים את רוח התקופה בה נכתבו ועם זאת, כל חברה ותרבות פיתחו את הייחודיות שבהן. ביהדות, שהיא המקור לדתות המונותאיסטיות, קיים אל אחד ויחיד, בורא שמיים וארץ ויודע כול, אשר היה, הווה ויהיה. היהדות מדגישה ערכים אנושיים אוניברסליים כמו קדושת החיים ואהבת הזולת, שהשפיעו גם על שתי הדתות האחיות לה.
מן המיתולוגיה היוונית ולאחר מכן הרומית שירשה אותה, צמחה והתפתחה הפילוסופיה היוונית הקדומה, שנחשבת לערש התרבות המערבית. המיתולוגיה היוונית היא אוסף סיפורים, מיתוסים ואגדות, בדומה למיתולוגיות של שאר תרבויות התקופה. ישנה השערה שהמיתולוגיה היוונית הושפעה מן המיתולוגיות המצרית והבבלית, שהיו ידועות ומפותחות למדי. בבסיס המיתולוגיה היוונית מצויות יצירות של משוררים שצמחו בתרבות היוונית לפני כ-3000 שנה. הנודעות שבהן הן הפואמות (שירים ארוכים, על-פי רוב מחורזים) איליאדה ואודיסיאה המיוחסות להומרוס. האיליאדה עוסקת בטרגדיות, חורבן, חברות ומשפחה בעת מלחמת טרויה, והאודיסיאה מתארת את מסעו של אודיסאוס, מן החשובים שבמצביאים היוונים, חזרה הביתה מן המלחמה. אודיסאוס ידוע כאדם חכם וכהוגה רעיון "הסוס הטרויאני" שסייע בכיבוש טרויה. משורר יווני נודע נוסף הוא הסיודוס, שחי ככל הנראה לאחר תקופתו של הומרוס. הסיודוס תיאר את בריאת העולם מתוך הכאוס (בתנ"ך: תוהו ובוהו). מן הכאוס נוצרו לראשונה גאיה (כדור הארץ) ואורנוס (השמיים). על פי המיתולוגיה, את האדם ברא פרומתאוס ממים ואדמה והעניק לו את האש כדי לסייע לו בחייו הקשים. פרומתאוס היה צאצא למשפחת הטיטאנים הענקיים, צאצאי גאיה ואורנוס והורי האלים האולימפיים. לאחר שזאוס מלך האלים העניש את בני האדם ולקח מהם את האש, גנב פרומתיאוס ניצוץ מן האלים והשיב את האש לאנושות.
גם המיתולוגיה היוונית עוסקת בבריאת העולם. על פי רוב, הבריאה מוסברת כיצירה באמצעות חומרים קדומים וראשוניים שנוצרו מתוך הכאוס, שהוא סוג של תוהו ובוהו. כל שהאלים עושים הוא להכניס סדר בתוך אותה מסה של חומר קדום שכבר היה שם. האלים היווניים לא יוצרים את החומר הבראשיתי הקדום. האלים היווניים ניחנו בכוחות על-אנושיים, אך לא בכוחות על-טבעיים. כל אחד מהם שולט בתחום מוגדר של הטבע, אך אין באפשרות מי מהם להשיב את העולם למצבו הראשוני של הכאוס.
המיתולוגיה והדת הכנענית התפתחו באזור הגיאוגרפי של כנען, היא ארץ ישראל ודרום סוריה של היום. בשטח זה התגוררו במשך מאות בשנים הכנענים, שהיו מורכבים מעממים ומשבטים שונים שהתקבצו בערים שהיו מעין ממלכות נפרדות. בין עממים אלה היו היבוסי, האמורי, הגרגשי והחיווי. כל עיר כזו הייתה עצמאית ושרויה בתחרות וכתוצאה מכך גם במלחמה עם הערים האחרות. מנגד, היו גם קשרי ברית בין הערים על בסיס אינטרסים משותפים. מבנה זה מזכיר את יוון הקלאסית וערי הפוליס שלה.
אמונתם של הכנענים התגלמה במיתולוגיה ובפולחן שכלל הקרבת קורבנות לאלים השונים שאליהם התפללו וסגדו. הפולחן התקשר לטבע הסובב אותם ובמיוחד לעצים, להרים, לעמקים, לעונות השנה ולאבנים מיוחדות. אבן עומדת סימלה את האלוהות הגברית ואבן שוכבת או רחבה סימלה את האלוהות הנשית. על-פי הערכות החוקרים הוקרבו גם קורבנות אדם, כנראה ילדים. התרבות והפולחן שעוצבו על ידי המיתולוגיה, היו רוויים בשפיכות דמים, בפריצות מינית ובגילוי עריות. בני ישראל, שכבשו את ארץ כנען, הוזהרו שלא לכרות כל ברית שהיא עם הכנענים ולא להתחתן איתם, מפאת עבודת האלילים שלהם ותרבותם שנתפסה כמתועבת. יתרה מזאת, בני ישראל נצטוו בידי יהוה, האל העברי, להחרימם ולכלותם מן הארץ.
רוב אלי הכנענים היו בדמות אדם ומיעוטם בדמות חיות. בראש פנתיאון האלים נמצא אל, שהוא מלך השמיים, יוצר האדם ובורא המים והנהרות. לפי המיתולוגיה הוא התחתן עם אשרה, אלת האדמה, והיא הולידה לו 70 בני אלים, שהבולטים שבהם היו בעל; עשתרת, אלת האהבה והפריון; ענת, אלת המלחמה; ים, אל הים והנהרות; ומות – אל המוות והאחראי על השאול. לאלים השונים היו דמויות שנעשו מעץ או מחרס והיו בשימוש ביתי ויומיומי של המאמינים. הדמויות נועדו להגן על הבית, לדאוג לפריון ולשפע ולשמש כתובת לתפילות ולמשאלות.
בעל, נחשב במיתולוגיה הכנענית לאל עוצמתי ומוביל. הוא אלם של החיים ושל הגשמים המרווים את האדמה הצחיחה. הוא מתואר כלוחם רב עוצמה הנאבק ביעילות בכוחות הרוע שמנסים להשמיד את העולם. הגדרה אחרת לשמו היא "אדון". במאבק האלים האכזרי שהתפתח בין הכוחות הטובים לבין הרעים, הובס בעל והומת בידי מות – אל המוות והורד לשאול. לאחר פרק זמן מסוים הוא קם לתחייה בסיוע אחותו ענת – אלת המלחמה שהביסה את מות ואת ים – אל הים, שהתמודד עם בעל על ראשות האלים והפסיד. בעל השיב לעצמו את מעמדו וחזר למלוך על החיים ועל הטבע ולתמוך בבני האדם. ההתמודדות עם פולחן בעל, הייתה הקשה ביותר עבור נביאי ישראל. לעיתים קרובות חדר פולחנו לחיי היומיום של בני ישראל והם הקריבו לו קורבנות במקביל לאלוהיהם. נביאי ישראל יצאו במלחמת חורמה נגד פולחן בעל ואחד משיאיה היה טבח עובדי בעל בידי אליהו הנביא על הר כרמל.
האגדות והמיתוסים השונים היו חלק מההיסטוריה הקדומה ויצרו אמונות שונות שנחשבו לאמת בשעתן, אך הם הלכו ונעלמו ככל שהמדע התפתח וגילה את המציאות החומרית, במסגרת מגבלותיו. דוגמה לכך היא ההתייחסות לצורת כדור הארץ: הקדמונים טענו שצורתו היא צורת דיסק. הומרוס טען שהדיסק מוקף מים רבים ומעליו כיפת השמיים. רק פרמנידס, שחי במאה החמישית לפני הספירה, שיער את צורתה הכדורית של הארץ ופיתגורס אישר זאת על בסיס הנחות מתמטיות ומיסטיות. אמונה אחרת הייתה שכדור הארץ נשען על בעלי חיים ענקיים כמו פילים או צבים. ישנו סיפור משעשע המדגים את עוצמת האמונה שנולדה מהמיתולוגיה, המיוחס לפילוסוף ברטראנד ראסל, שנשא פעם הרצאה פומבית על אסטרונומיה. ראסל הסביר כיצד כדור הארץ מקיף את השמש וכיצד השמש עצמה חגה סביב מרכזו של אוסף הכוכבים הענקי שמהווה את הגלקסיה שלנו. בסוף ההרצאה קמה גברת קטנה וזקנה שישבה בשורה האחורית ואמרה, "מה שסיפרת לנו זו שטות גדולה. העולם הוא לוח שטוח המונח על גבו של צב ענקי." המדען חייך ושאל אותה, "ועל מה עומד הצב?" "אתה פיקח גדול בחור צעיר, פיקח גדול," אמרה הגברת הזקנה, "אבל יש צבים כל הדרך עד למטה."6
היבטי הרצון החופשי
האם בתוך כל המכלול המורכב הזה של מיתולוגיה, דת, תרבויות, קהילות, אמונות ודעות, אתגרים וחוויות המקיפים את האדם, יש לו רצון חופשי? אם כן, האם הוא יכול לבטא את מאווייו, מחשבותיו, שאיפותיו ותקוותיו ולממש אותן? ומהו בכלל פירושו של אותו רצון חופשי? אנחנו כבני אדם חשים שאנו אלה שמקבלים את ההחלטות הקשורות לחיינו. אנו יכולים להתייעץ, ללמוד נושא מסוים, להתלבט, אך בסופו של תהליך רוב האנשים מחליטים בעצמם, עבור עצמם. אנחנו מחליטים אם לקנות או לא לקנות מכונית, בית, ספה או כיסא. אנחנו קובעים מי יהיו בן או בת הזוג שלנו ומחליטים גם החלטות טריוויאליות, כגון ללכת לסרט, ללבוש בגד כלשהו, או להזמין מנה מסוימת במסעדה.
בניגוד לרעיון הרצון החופשי של האדם, קיימת הגישה הפטליסטית, שלפיה גורלו של האדם קבוע מראש, מיום היוולדו ועד למותו. לעיתים הגורל קשור לגרמי השמיים ולמיקומם (אסטרולוגיה). הערבים מכנים את הגורל הקבוע מראש "מָכתוּב", כלומר גורל מוגדר וחתום בידי האל. על פי גישה זו אנו, בני האדם, דומים לבובות על חוט הנשלטות על ידיו. ישנה גם ההשקפה הדטרמיניסטית, הטוענת שכל מעשינו הם חלק ממערכת כללית של סיבה ותוצאה, כלומר לכל דבר בעל חשיבות שקורה בחיינו יש סיבה ואין כל מקום לאקראיות.
דוגמה דרמטית התומכת בקיומו של רצון חופשי באדם מצויה בהיסטוריה היוונית ומתייחסת לפילוסוף סוקרטס, שנחשב בעיני רבים כאבי הפילוסופיה המערבית. סוקרטס, שחי באתונה במאה החמישית לפני הספירה, נודע כחכם באדם. הוא נהג ללכת ברחובות העיר ולשאול אנשים שפגש שאלות פילוסופיות ומוסריות בסוג של חקירה צולבת, מבלי שהוא עצמו יביע את דעתו. הוא שאל שאלות על טיב העולם, על ניהול המדינה והחברה, על משמעות החיים ועוד; שאלות כגון: מהו אושר? מהו רוע? מהו טוב? מהי גבורה? מהו אומץ? הדבר הוביל את בני שיחו לחוסר אונים ולמבוכה, מאחר שסוקרטס מצא תמיד טיעוני נגד לטיעוניהם. סוקרטס הוכיח לבן שיחו שהוא חסר כל הבנה אמיתית בנושא שבו דנו. חוסר האונים והמבוכה שיצר סוקרטס בקרב רבים עוררו תרעומת כלפיו. בשנת 399 לפני הספירה הועמד סוקרטס לדין בעוון כפירה באלים והשחתת מידותיו של הנוער ונמצא אשם. בסופו של התהליך הוא נידון למוות באמצעות שתיית רעל. בהיותו בכלא ניסו תלמידיו לשכנע אותו לברוח ולצאת לחופשי, אפשרות שהייתה מעשית. אלא שסוקרטס טען כי אדם החי במדינה מקבל עליו את חוקיה, גם אם אין הם מוצאים חן בעיניו ולכן סירב לברוח.
המקרה של סוקרטס הוא מקרה קיצוני וחריג המעיד על הרצון החופשי של האדם. בפני סוקרטס בכלאו היו מונחות שתי אפשרויות: לברוח ולהמשיך לחיות או להישאר בכלא ולמות. כאיש עקרונות הוא בחר במוות. כל אדם יכול לשאול את עצמו כיצד הוא היה נוהג במצב כזה: האם היה בוחר בדרכו של סוקרטס ומת, או מחליט לברוח ולצאת לחופשי. השאלה התיאורטית הזו, מביאה לפתחנו מקרה מובהק של בחירה חופשית וביצוע פעולה מתוך רצון אישי. הבחירה וההחלטה הן של האדם בלבד. אין כאן התערבות של גורם שמימי כלשהו, של אל יווני כזה או אחר ואפילו לא של אל יחיד השולט בכול. בהקשר זה מעניין לצטט שלושה משפטים המצביעים על אופן החשיבה של סוקרטס: (1) "החוכמה האמיתית והיחידה היא לדעת שאתה לא יודע כלום"; (2) "הדרך לכבוש את כוחו של אדם היא רק באמצעות אהבה וחוכמה ולא בעזרת כוח"; (3) "הטוב הגדול של האדם הוא, שליטתו בעצמו". סוקרטס לא הותיר אחריו כתבים, והמידע לגביו מגיע מתלמידיו אפלטון וקסנופון.
מאגיה, כשפים, אגדות ורצון חופשי
לאורך ההיסטוריה האנושית ועד לימינו אנו שנחשבים לפסגת הידע והמדע, התפתחה תעשיית המאגיה, הקסמים, חיזוי העתיד, הקמעות, הכשפים, הקריאה בקפה, הקריאה בקלפים וכדומה. בעקבות סיפורי האגדה והמעשיות שאנו שומעים בילדותנו, אנו מתוודעים מגיל צעיר לעולם הקסם, המאגיה וטקסי הכישוף. כאשר אנחנו מתבגרים, אנו שמים לב לתופעות רבות שלא ניתן לתת להן הסבר הגיוני. מאחר שאנו לכודים בתוך עולם ההיגיון, רובנו לא מנסים למצוא הסבר לתופעות, ואפילו מתייחסים אליהן בביטול ובזלזול. ועדיין, ישנם כאלה שמנסים להסביר תופעות שונות בטבע ובחיי האדם בכלי המאגיה והכישוף. דוגמה לכך היא האמונה ב"עין הרע" המאפשרת לאדם להשפיע לרעה על אחר, אף שלמעשה ניתן לנתח ולהסביר תופעה זו בניתוח פסיכולוגי די פשוט של שני האנשים המעורבים. ישנם אנשים המאמינים בכוחם של לחשים וקמעות לרפא מחלות, להזיק לאויב או ללכוד אהוב. אפילו הספקנים שבינינו עשויים לענוד קמיעות מזל, להימנע מלעבור תחת סולמות ולהיוועץ במגידי עתידות ובאסטרולוגים.
לפי היהדות, מעשי כשפים אסורים מכול וכול. בפרשת משפטים שבספר שמות מצוי הפסוק הקצר ביותר בתורה, ולשונו: "מְכַשֵּׁפָה לֹא תְחַיֶּה" (שמות כב, יז), כאשר המטרה היא לא להרחיב בדברים על הטומאה. הנצרות אימצה אף היא איסור זה, ובימי הביניים נהגו לשרוף לעיני כול אנשים (לרוב נשים) שעסקו בכישוף ובמאגיה. הקבלה היהודית מסבירה שכישופים ומאגיה אכן קיימים, אך הם שייכים לצד השלילי של הבריאה. כמו שכל דבר בחיינו מורכב מניגודים: שחור/לבן, חם/קר, טוב/ רע, אלקטרון/אנטי-אלקטרון (פוזיטרון) וכדומה, כך המאגיה והכישוף שייכים לקוטב הנגדי של הפלוס, החיובי, כלומר לצד המינוס, השלילי.
אבשלום מזרחי, ביוכימאי שכיהן כמנהל מחלקה לביוטכנולוגיה במכון מדעי ופעיל גם בתחום הרפואה הטבעית והאלטרנטיבית, כתב ספר בשם: אשרי המאמין: מאגיה, מיסטיקה ואמונות חובקות עולם. לטענתו, אין אמונות טפלות, אלא אמונות בלבד. אמונה מטבעה אינה רציונלית מנקודת המבט האנושית והיא תולדה של חשיבה לא הגיונית. קצרה היריעה מלהרחיב בנושא האמונה, אך אפשר לתמצת ולומר שהאמונה טבועה בנו. ישנן אמונות שקל לנו יותר לאחוז בהן, ייתכן שבהשפעת הבית והסביבה, וכאלה שפחות. יש שיטענו כי גם המדע המודרני הוא סוג של אמונה או דת, אף שהוא לא מתיימר לתת תשובות למסתרי החיים. גם תיאוריות שיש הסכמה רחבה לגביהן בקהילה המדעית, כמו תורת האבולוציה, עדיין מעוררות ביקורת לא מעטה גם בקרב מדענים מסוימים.
כל תרבות פיתחה את האמונות, המאגיה והכישוף הרלוונטיים לה, אך ישנם גם אמונות ומנהגים אוניברסליים, חוצי תרבויות וקהילות, כמו למשל אמונות וטקסים הקשורים לקדושת המים וליכולתם לטהר את האדם, לברך אותו ולסייע לו. חשיבותם של המים בחיינו גרמה לכך שבמהלך השנים הם נעשו לסמל לטיהור, ומכאן גם הביטוי "מים קדושים". המדע המודרני אימץ את המתודה האמפיריציסטית, שחוקרת את עולם החומר באמצעות תצפית וניסוי בלבד, תוך ניתוק מוחלט מהיבטים מטאפיזיים-רוחניים ונתייחס לכך בהרחבה בהמשך הספר.
אנשים רבים טוענים שהטיפול במאגיה עזר להם. דוגמאות לשימוש במאגיה הן: הטמנת פתק בקשה בכותל המערבי או בחרכי עמודי הכניסה לכנסיית הקבר בירושלים, אמירת שמותיו של אללה על-פי 99 החרוזים שבשרשרת שהמוסלמי מחזיק בידו ופיצוץ עופרת מיוחדת להרחקת עין הרע ולניקוי האדם מאנרגיות שליליות. יש שיטענו שגם המדיטציה, שהיא היום כלי מקובל גם בעולם המערבי להרגעת הנפש ולהתחברות לעצמי הפנימי, נופלת תחת הגדרת המאגיה. הרציונליים יגיבו ויטענו שרוב ההשפעות לחיוב על האדם הן תוצאה ישירה של אפקט פלצבו הידוע. כלומר, כאשר אני מאמין במשהו באמת ובתמים (למשל, שארפא ממחלה מסוימת), הדבר אכן מתרחש (אני נרפא, גם אם השתמשתי בתרופת דמה, העשויה מסוכר למשל). מטפלים הוליסטים יטענו שגם בתרופות כימיות אמיתיות, הדורשות מרשם רופא, חלק גדול מהריפוי נובע מאפקט הפלצבו ולא בהכרח מהרכב התרופה. לאפקט הפלצבו ישנן הוכחות אמפיריות והוא משמש כיום בניסויים קליניים בקבוצות ביקורת. האם אפקט הפלצבו, המבוסס על האמונה של האדם, הוא לא סוג של קסם, של מאגיה? הרי קיומו מנוגד להיגיון הארצי שלנו.
אם כן, נשאלת השאלה כיצד מעשי כשפים, קמעות וכדומה קשורים לרצון החופשי של האדם. הטיעון המרכזי שנבקש לטעון כאן הוא, שעצם העובדה שהאדם מחפש תשובות לשאלות בלתי פתורות בחייו מצביעה כל כך שהוא אינו כפוף למערכת פטליסטית הנובעת מסדר ומתהליכים המוכתבים מראש וחלים על חיי האדם. הבחירות בחיים נובעות משוטטות של האדם במחשבתו, בתוך שדה של אפשרויות בלתי נראות ושאינן ידועות לו, שצצות לו במחשבותיו, בתחושותיו ובעולם הרגשי והוא נדרש להגיב להן ולהחליט. נפרט על כך יותר בחלקו השני של הספר.
ההחלטה במה לבחור היא הפעולה המורכבת. החלטות הנוגעות לנושאים משמעותיים בחיינו מצביעות על עץ החלטות נסתר שמחובר באופן כזה או אחר לחיינו ולתסריט החיים, כפי שנסביר בחלקו השני של הספר. כמובן שהנושא מורכב יותר, כיוון שאנו מושפעים גם מהסביבה שבה גדלנו ומזו שאנו חיים בה כרגע. מעניין לראות שמי שמדגישה את הבסיס ההסתברותי והאקראי למחצה של החיים היא דווקא התורה הקוונטית, המטפלת בחלקיקים האטומיים והתת-אטומיים שמהם מורכב האדם ולא הפיזיקה הקלאסית, המשמשת אותנו בחיי היומיום. יש לציין שספר זה מבקש לבחון את התהליכים שהאדם עובר מנקודת מבט מטאפיזית-רוחנית. הנחת המוצא היא שהאדם לא מגיע לעולם באופן אקראי, אלא בתהליך מתוכנן וסדור מבחינת היקום או הבריאה. ישנה סיבה לכך שהאדם נולד להורים מסוימים, לסביבה שבה הוא חי ולהתרחשויות השונות בחייו.
המאגיה היא כלי שמבקש להאיר את שדה האפשרויות שלפניו עומד האדם ולומר לו: 'אלה הדברים הנמצאים מולך ועם אפשרות זו או אחרת אתה עומד להתמודד'. במיתולוגיה היוונית מוזכר האורקל מדלפי, ששכן במקדש אפולו. בתחתית המקדש ישבה כוהנת דת, שקישרה בין הממד האלוהי לאדם (בדומה למתקשרים של היום). אנשים הגיעו לאורקל להתייעצויות בכל תחומי החיים. ביניהם היו מנהיגים ומצביאים שרצו לקבל תשובה אם לצאת למלחמה, לכרות ברית וכדומה. אולם הכניסה במקדש קושט בפתגמים כמו "דע את עצמך" ו"אין להגזים בשום דבר". הפתגם "דע את עצמך" אומר לאדם: 'דע את יכולותיך ודע את מגבלותיך'. דע מהו הדבר שאליו אתה מתאווה ומהו הדבר שממנו אתה נרתע וסולד. האדם נדרש לתהליך חקירה עצמי מתמיד, הנמשך לאורך כל חייו. ככל שנשכיל להבין את יכולותינו ומגבלותינו, נקבל החלטות טובות יותר בחיינו. הפתגם העתיק אומר לנו כי האדם הוא שיוצר את חייו. האחריות היא שלו ומשא החיים מונח על כתפיו בלבד.
עם זאת, היה כוח אחד, שלכאורה סותר את הנאמר עד כה והוא הגורל. כוח זה היה חזק מן האלים ומן האדם – סוג של גזירה קדומה שאיש לא יכול לשנותה. באמצעות האורקל מדלפי אפשר היה אומנם לגלות טפח מסוים מאותו גורל, אך לא היה ניתן לשנותו. התשובות שהאנשים קיבלו מהאורקל מדלפי היו תשובות כלליות שניתן לפרשן באופנים שונים. הסיבה לכך היא שלכוהנת הדת הייתה יכולת להתבונן בשדה האפשרויות האנרגטי של האדם, אבל היא לא ידעה מה תהיה הבחירה הסופית שלו מתוך מגוון האפשרויות. זהו מצב כאוטי וקוונטי של "גם וגם", של ריבוי אפשרויות מנוגדות ולכן, למרות הגורל המוכתב לכאורה, עדיין יש לאדם יכולת לשנות את הגזירה הקדומה מאחר שבפועל הוא בוחר מתוך כמה אפשרויות הנתונות לשיקול דעתו ולהחלטתו.
העובדה שבני אדם נעזרו ונעזרים גם היום, בייעוץ מיסטי-רוחני, מדגישה עוד יותר את ההתלבטויות המאתגרות שעובר האדם בדרך להחליט את ההחלטות הנכונות לו. יש שיאמרו שגם ייעוץ פסיכולוגי במתכונתו המודרנית הוא סוג של ייעוץ רוחני, מאחר שמדובר בדיאלוג בין בני אדם, שבבסיסם הם יצורים של הרוח, הנפש והאלוהות.
הדתות המונותאיסטיות
שלוש הדתות המונותאיסטיות: היהדות, הנצרות והאסלאם, מונות יחד למעלה מארבעה מיליארד אנשים. הנצרות על זרמיה מונה כ-4.2 מיליארד אנשים (שני מיליארד וארבע מאות אלף). האסלאם, כולל הסונה והשיעה, מונה כ-9.1 מיליארד, (מיליארד ותשע מאות אלף) והיהדות, שהיא אם הדתות המונותיאיסטיות, מונה כ-14 מיליון בני אדם בלבד, חלקיק זעיר, גם אם משמעותי מאוכלוסיית העולם. אם נרחיב את המבט לעבר דתות אחרות נוכל לבחון את ההינדואיזם, המונה למעלה ממיליארד אנשים ואת הדת הסינית העממית והלא ממוסדת, המונה כחצי מיליארד אנשים, השואבת את השראתה מן מהבודהיזם, הדאואיזם, הקונפוציוניזם וכן ממגוון של אליליות. עם המאמינים הבודהיסטים נמנים כחצי מיליארד אנשים.
היהדות
היהדות התעצבה כדת במעמד הר סיני, שבו על פי המסורת, האל יהוה מסר לבני ישראל, באמצעות משה, את עשרת הדיברות. התנ"ך, כפי שהוא מוכר כיום, נכתב והתגבש לכדי קאנון ככל הנראה בתקופת בית שני. ישנן הערכות שמדובר בכ-300 שנה לפני הספירה. ספר בראשית, שהוא הספר הראשון בתנ"ך, מספר בין השאר על בריאת העולם ובריאת האדם. עיקרו של ספר דברים, שהוא הספר החמישי בתורה, הוא נאומו של משה, בו הוא סוקר את ההיסטוריה של עם ישראל ואת החוקים שקיבל מפי האל. בספר זה) דברים ל, יט) מופיע הפסוק: " הַעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ".
האל יהוה מבקש מעם ישראל ומיתר העמים, באמצעות משה עבדו, שיבחרו בדרך החיים, כלומר דרך של יצירה, פעילות ובנייה, דרך מבורכת על שלל חוויות החיים שבה. אל מול דרך החיים מציב האל את המוות ואת הקללה, המייצגים חידלון, היעדר עשייה, יצירה והתנתקות מהחוויה האנושית, המרתקת והמפתחת, גם אם היא קשה. בפני עם ישראל ויתר האומות עומדות אפוא שתי אפשרויות לבחירה: החיים והמוות. בפועל, בפני חופש הבחירה הזה עומד כל אדם מדי יום לאורך כל חייו. הבחירה הזו איננה משהו תיאורטי ומנותק מהחוויה האנושית, אלא היא חלק מהחיים.
יציאת מצרים, הנחגגת בחג החירות, היא סיפור הנמצא כמעט בכל התרבויות. הסיפור מייצג את המאבק של האדם ליציאה מעבדות לחירות. הוא מציג בפנינו עם שלקח את גורלו בידו ומימש את חירותו למרות הפחדים וחוסר הוודאות. בסיפור המקראי, אלוהים שלח את משה אל בני ישראל רק לאחר שהם השמיעו את קולם וזעקתם. יש כאן שאיפה לשנות את המצב הנוכחי ולהיאבק עליו, כדי להשיג את החירות המקווה. דוגמה זו מצביעה גם היא על כך, שהאדם הוא האחראי לגורלו ושהוא אשר יוצר את המציאות והאל רק מציב את המטרה לפניו. דוגמא נוספת לרצון החופשי של האדם מופיעה בפסוק הבא: "הֲלוֹא אִם תֵּיטִיב שְׂאֵת וְאִם לֹא תֵיטִיב לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ וְאַתָּה תִּמְשָׁל בּוֹ" (בראשית ד, ז). זהו פסוק מורכב ולו פרשנויות רבות, אך בתמצית ניתן לומר שגם כאן האל אומר לקין (ודרכו לכל אדם), שבידיו בחירה חופשית. האדם יכול לעשות טוב או רע, והוא יישא בתוצאות בהתאם.
מעניין לציין שהאל יהוה משתדל לנתק את קשר התלות העמוק שעם ישראל מפתח כלפיו. קשר זה בא לידי ביטוי בעת העתיקה בהקרבת קורבנות, בתפילות ובקיום מצוות. בספר איוב מודגש כי המצוות כולן אינן בשביל האל, אלא בשביל תיקון האדם. "אִם חָטָאתָ מַה תִּפְעָל בּוֹ וְרַבּוּ פְשָׁעֶיךָ מַה תַּעֲשֶׂה לּוֹ? אִם צָדַקְתָּ מַה תִּתֶּן לוֹ אוֹ מַה מִיָּדְךָ יִקָּח?" (איוב לה, ו-ז). בספר שמואל נאמר: "וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל הַחֵפֶץ לַיהוָה בְּעֹלוֹת וּזְבָחִים כִּשְׁמֹעַ בְּקוֹל יְהוָה הִנֵּה שְׁמֹעַ מִזֶּבַח טוֹב לְהַקְשִׁיב מֵחֵלֶב אֵילִים" (שמואל א, טו, כב) והנביא ישעיהו אומר: "לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם יֹאמַר יְהוָה שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים לֹא חָפָצְתִּי" (ישעיהו א, יא); "חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם שָׂנְאָה נַפְשִׁי, הָיוּ עָלַי לָטֹרַח; נִלְאֵיתִי, נְשֹׂא. וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם, אַעְלִים עֵינַי מִכֶּם--גַּם כִּי-תַרְבּוּ תְפִלָּה, אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ: יְדֵיכֶם, דָּמִים מָלֵאוּ (ישעיהו א, יד-טו). גם מדברי נביאים אחרים כדוגמת עמוס, ירמיהו ומיכה אנו מוצאים כי האל דוחה את טקסי הפולחן השונים ומעדיף על פניהם התנהגות מוסרית העושה צדק ומשפט. הדוגמאות שהובאו לעיל מעידות על כך שהאל יהוה מדגיש את חשיבותם של היחסים שבין אדם לחברו וכי הם העיקר. יחסים אלה, על כל מורכבותם האנושית, כוללים את האחריות של האדם לגורלו בתוך חברה מוסרית ומתוקנת. העובדה שהאל מנסה להסיט את תשומת הלב ואת העשייה של האדם מטקסים פולחניים לעבר אורח חיים הוגן ומוסרי, מצביעה אף היא על הבחירה החופשית של האדם. האל, באמצעות נביאיו, פונה לעם ישראל ולאנושות בכלל ואומר: 'אני, האל, ממליץ לכם על דרך אחרת, אבל הבחירה הסופית היא שלכם, בני האדם. ברצותכם, אתם עדיין יכולים לבחור בנתיב השלילי בעיניי, ולהתעלם מהמלצתי'.
על רקע הבחירה החופשית יכולה להישאל השאלה: מדוע אם כן, ניתנו לבני האדם חוקי יסוד אלוהיים כגון עשרת הדיברות? מדוע בכלל להנחות אותם לכיוון מסוים? להערכתנו, החקיקה הזאת נועדה לאימוץ ולהנעת תהליכים, לבניית מערכת ערכים מוסריים המאפשרת חיים אנושיים סדירים, תקינים והרמוניים ככל שניתן. הרצון החופשי באדם צריך לנבוע מבסיס מוצק של ערכים מוסריים, אחרת לא יהיה הבדל בין האדם לחיה. העובדה שהאדם פיתח במהלך השנים חוקים ותקנות שונים בתחומי החברה, המשפט, התעסוקה, הרווחה וכדומה (כגון הגבלת שעות העבודה, מתן זכויות סוציאליות, חוקי רווחה וסעד וגם ענישה) מעידה על ההתפתחות האנושית במהלך השנים. התפתחות זו היא תולדה של הזרעים הראשוניים שניטעו בתודעה האנושית בידי האינטליגנציה האלוהית ליצירת "במת משחק" נוחה יותר למימוש הבחירה החופשית של האדם בחייו.
בהקשר זה חשוב לציין נקודה חשובה: הבחירה החופשית של האדם מנוגדת לרעיון השכר והעונש כפי שמופיע בדתות המונותאיסטיות. הטיעון הוא כזה: אם יש לי את הזכות לנהוג כפי שאני מוצא לנכון, וזכות זו מקובלת על האל, הרי לא ייתכן שאקבל שכר או עונש על מעשיי. לשון אחר, אם האל מעניק את זכות הבחירה לאדם, הוא לא יכול לשפוט אותו על בחירותיו. בהמשך הספר נתייחס גם לטענה ההפוכה של הדתות המונותאיסטיות, האומרת שדווקא הבחירה החופשית של האדם היא זו המאפשרת את השכר והעונש מצד האל.
דוגמא ממשית נוספת לקיום הרצון החופשי באדם מופיעה גם בספר שמואל א'. האל מביע את אי הנחת שלו מבקשתם של בני ישראל למנות עליהם מלך כמו שאר העמים, ובכל זאת נותן את הסכמתו לכך ואומר לשמואל הנביא "שְׁמַע בְּקוֹל הָעָם לְכֹל אֲשֶׁר יֹאמְרוּ אֵלֶיךָ" (שמואל א ח, ז). האל מסביר את רצון העם במלך בשר ודם: "כִּי לֹא אֹתְךָ מָאָסוּ כִּי אֹתִי מָאֲסוּ מִמְּלֹךְ עֲלֵיהֶם" (שם). העם חפץ במלך מוחשי ולא באל בלתי נראה שימלוך עליהם. למרות אי שביעות רצונו מבחירה זו, האל מאפשר לבני ישראל לפעול על-פי רצונם. מן הפסוק משתמע כי האל יהוה לא יכול להתערב במעשי בני האדם. הוא לכל היותר יכול לייעץ להם, אבל ההחלטה הסופית בידיהם, על כל המשתמע מכך.
מנגד, ישנם בתנ"ך, המקובל על שלוש הדתות המונותאיסטיות, דברים הנוגדים את רוח הדברים שהוצגו עד כה לגבי הרצון החופשי באדם. ידועים דבריו של יהוה באשר לפרעה: "וַאֲנִי אַקְשֶׁה אֶת לֵב פַּרְעֹה וְהִרְבֵּיתִי אֶת אֹתֹתַי וְאֶת מוֹפְתַי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שמות ז, ג). פסוק זה סותר את הצהרות הקודמות שהצגנו. כאן, האל כופה על פרעה את הרצון האלוהי ומקשה את ליבו. מעשה זה מונע מפרעה את זכות הבחירה, וכך על אף כל האותות, המופתים והמכות הניחתות עליו, מסרב פרעה לשלח את בני ישראל לחופשי. השאלה הנשאלת היא: אם האל כפה את רצונו על פרעה והכביד את ליבו, כיצד אפשר להאשים את פרעה? ממקרה זה נובע שאין לאדם רצון חופשי באופן מוחלט.
היהדות ביטאה יפה את הסתירה הזו במשפט הקצר והנפלא מפרקי אבות המיוחס לרבי עקיבא: "הכול צפוי והרשות נתונה" (משנה אבות ג, טו). יש כאן לכאורה סתירה פנימית: אם הכול צפוי, כלומר, ידוע ומוכתב מראש, כיצד זה שנתונה הרשות? כלומר, כיצד יש את האפשרות לשנות את מה שכבר ידוע וצפוי? סתירה זו הולידה פרשנויות רבות לאמרה זו של רבי עקיבא. אנו מזהים כאן כניסה לדבר מה עמוק, למהותו של האדם ולשאלה מיהו ומהו. יש כאן נגיעה להיבטים מוסריים שונים וליחס שבין האדם ואלוהיו
מנקודת המבט של ספר זה, המילים "הכול צפוי" מתייחסות לתסריט החיים שאיתו האדם נולד. האדם לא נולד כ "טאבולה ראסה" (לוח חלק). גם ציפור שבונה קן באופן מושלם לא עברה קורס בנייה. היכולת הזו, כמו יכולות אחרות, טבועה בתוכה, בתוכנה האנרגטית המפעילה אותה. בדומה לכך, גם האדם נולד עם יכולות רבות הטבועות בו, כמו היכולת המופלאה לקלוט שפה, להקשיב, להבין, לנתח מידע, להקיש דברים ממה שנאמר ומעל לכול – לדבר. האדם בנוי משכבות אנרגיה שעוטפות את הגוף הפיזי ואינן נראות לעין. בתוך השכבות הללו שוכנות תוכנות אנרגטיות שונות הכוללות, בין השאר, את הזיכרון של האדם, מידע על תקופות חיים קודמות וגם את תסריט החיים התיאורטי. במהלך חייו, האדם יוצר ומוציא לפועל את תסריט החיים הזה, שנקבע על ידו ברמה הנשמתית שאליה הוא לא מודע ברמה הארצית. החלק השני של המשפט, "והרשות נתונה", מתייחס ליכולתו של האדם לבחור לחוות את "הצפוי", את הסצנות המתרחשות בחייו, בשלווה, ברוגע ובקבלה, או בכעס, ברוגז ובדחייה. בנוסף, האדם יכול לבחור מתוך שדה של אפשרויות המופיעות בצמתי קבלת החלטות בחייו.
(עוד על המשפט "הכול צפוי והרשות נתונה" ראו מודל "הכל צפוי והרשות נתונה" בפרק 3.2 תסריט החיים – היבטים שונים, בחלקו השני של הספר)
הנצרות
הנצרות קיבלה את התנ"ך ככתבי קודש וכתוצאה מכך גם את הנביאים ונבואותיהם. בשל כך, אחד מיסודותיה של האמונה בישוע כמשיח הוא הנבואה בספר ישעיהו: "לָכֵן יִתֵּן אֲדֹנָי הוּא לָכֶם אוֹת הִנֵּה הָעַלְמָה הָרָה וְיֹלֶדֶת בֵּן וְקָרָאת שְׁמוֹ עִמָּנוּ אֵל" (ישעיהו ז, יד). הכנסייה מתייחסת ל"עלמה" כאל "הבתולה", אמו של ישוע. לכן, מבחינת הנצרות, לידתו של ישוע מבתולה, כמוצג בברית החדשה, עולה בקנה אחד עם המסרים והרמזים על המשיח בתנ"ך.
בעקבות ההכרה הפורמלית של הכנסייה בנביאים כמבשריה של הנצרות, התרחשה התעוררות מיסטית עממית, הנוגעת לנבואתו של הנביא יואל: "וְהָיָה אַחֲרֵי כֵן אֶשְׁפּוֹךְ אֶת רוּחִי עַל כָּל בָּשָׂר וְנִבְּאוּ בְּנֵיכֶם וּבְנוֹתֵיכֶם זִקְנֵיכֶם חֲלֹמוֹת יַחֲלֹמוּן בַּחוּרֵיכֶם חֶזְיֹנוֹת יִרְאוּ. וְגַם עַל הָעֲבָדִים וְעַל הַשְּׁפָחוֹת בַּיָּמִים הָהֵמָּה אֶשְׁפּוֹךְ אֶת רוּחִי" (יואל ג, א-ב). בקרב בני העדה הנוצרית הראשונה היו התפרצויות של נבואה המונית, משום שהם ראו בעצמם את ראשית הגשמת ההבטחות לאחרית הימים9. עם תהליך ההתמסדות של הכנסייה, התופעה הזאת חוסלה לאיטה. הכנסייה גרסה שיש לשמור על תהליך מסודר ורציונלי של העברת סמכות ושל פרשנות סמכותית של כתבי הקודש. הנצרות חששה מאנרכיה שתתרחש בידי בעלי היכולת הנבואית, כזו שתמוטט את כל הבסיס הרעיוני של ההיררכיה הבירוקרטית של הכנסייה.
לצורך הדגשת היותה של הנצרות דת ייחודית העומדת בפני עצמה, היא פיתחה דוקטרינה המבוססת בין השאר על השילוש הקדוש. לפי האמונה הנוצרית קיים אל אחד בלבד, אבל יש לו שלוש מהויות וביטויים שונים. כל אחת מן המהויות – האב, הבן ורוח הקודש – היא בעלת אישיות נבדלת. האלוהים המתבטא בשילוש הקדוש הוא הבורא של כל מה שישנו, כולל עולמנו וכולל האדם, שהוא בעל מעמד מיוחד, אך גם מוגבל, בגלל החטא הקדמון. "החטא הקדמון" הוא מושג תיאולוגי בסיסי בנצרות. המדובר הוא בחטא עץ הדעת שמסופר בספר בראשית, שבעקבותיו נענש העולם כולו עד היום. בעקבות החטא, בני האדם נולדים עם טבע אנושי חוטא ובעצם חיים בחטא. עם זאת, האדם שיקבל את האמונה ב"מושיע" ישוע, יינצל ויזכה להגיע לגן עדן בעולם הבא. לפי הדוקטרינה הנוצרית, ייסוריו ומותו של ישוע נועדו לכפר על החטא הקדמון. האדם יכול להשתחרר מהחטא הקדמון באמצעות טבילה, שהיא הטקס המקבל את המאמינים לכנסייה.
עיקרון תיאולוגי חשוב נוסף בנצרות הוא "הגזירה הקדומה". על-פי עיקרון זה, גורל האדם נגזר מראש לשבט או לחסד בידי האלוהים, עוד לפני היוולדו. תפיסה זו מערערת את הביטחון בעקרון הרצון החופשי של האדם, מפני שהיא מציגה מציאות דטרמיניסטית שאינה מותירה מרחב אמיתי לבחירה חופשית. לגישה זו היו גם מתנגדים רבים בנצרות ומחוצה לה שהדגישו שבשל היות האדם בן תמותה ובר חלוף, שילוב ייחודי של חומר, תבונה וצורה, הוא אינו נע במסלול קבוע ונצחי כמו הגופים השמיימיים. האדם נע במסלול לא עקבי, נפתל, שאין כל דרך לחזותו מראש ומכאן שהבחירה בידו והוא האחראי למעשיו. שאלת הרצון החופשי היא מרכזית בנצרות כמו בכל שאר הדתות. השאלה הפילוסופית- תיאולוגית: האם הרצון החופשי הוא יכולת או תכונה הקיימת באדם או שאדם תלוי לחלוטין בכוחו של האל, נותרת על כנה. לשאלה זו אין תשובה יחידה והמענה תלוי בתפיסת עולמו של המשיב.
לפי הפילוסוף ניטשה, הנצרות מטפחת את תחושת האשמה העצמית ואת המצפון הרע, ומעלה על נס את ערכי העוני, שפלות הרוח והסגפנות. לגישתו, בהיות הדת – הנוצרית וגם היהודית – מבוססת על שכר ועונש בעולם הבא, הרי שהיא מרוקנת את העולם הזה, את החיים "כאן ועכשיו" מכל משמעות. התוכן היצירתי, היצרי, הרגשי והחומרי, העומד בבסיס החוויה האנושית, מאבד מעוצמתו והופך לחיוור ועלוב. הנצרות מלמדת את בני האדם לראות באנושיות שלהם, בהוויה הפנימית שלהם, פגם מולד שיש לתקנו. הכלים לתיקון הפגם הזה נמצאים בידי הכנסייה ואנשיה. ניטשה מתבטא נגד קיומו של הרצון החופשי, לא בהיבט של הרצון החופשי כשלעצמו, אלא בהיבט של מטרתו, היינו שהוא בא לשרת את תפיסת השכר והעונש שהומצאה על ידי הדת והיא מסרסת ומעקרת את רוחו של האדם.
הכנסייה הפרוטסטנטית, ששמה נגזר מן המילה שפירושה "מחאה"((Protest, החלה לפעול בתחילת המאה ה-16 בראשותו של איש הדת מרטין לותר. זרם זה של הנצרות מחה נגד שחיתות האפיפיורים ושינה כמה ממרכיבי האמונה הנוצרית. הפרוטסטנטים התנגדו לסמכות הבלעדית לפרש את כתבי הקודש שנטלה לעצמה הכנסייה. היא גם דחתה את האמונה שאנשי הדת הם סוג מתווכים בין האדם לאל, אמונה שהעניקה עוצמה ושררה לבודדים והחלישה רבים אחרים. הפרוטסטנטים ביטלו את מדרג אנשי הכנסייה, וכן שללו את האמונה שהנזירות והפרישות מחיי היומיום יכולות להוביל את האדם למדרגה רוחנית גבוהה יותר. התהליכים השונים שעברה הכנסייה הפרוטסטנטית הובילו לפיצול ולהיווצרותם של זרמים וכיתות רבים, המקשים על איתור מכנה משותף ביניהם. תפיסת העולם הפרוטסטנטית השפיעה על התרבות המערבית וחיזקה את הפרט, את חופש המחשבה, החומרנות, הערכים הבורגניים, הרציונליות והמדע והובילה לשגשוג כלכלי וחברתי. היא העצימה את האמונה ברצון החופשי שמסייע לאדם לבטא את עצמו ולהתפתח ועימו גם החברה. ישנם חוקרים הסבורים שזו גם הסיבה לכך שמדינות צפון אירופה וארצות הברית הפרוטסטנטיות עשירות יותר ממדינות דרום אירופה ודרום אמריקה הקתוליות, המעניקות לסמכות הדתית, עוצמה רבה יותר מאשר לאדם עצמו.
האסלאם
האסלאם הוא אחת משלוש הדתות המונותאיסטיות, ומשמעות שמו בערבית היא התמסרות מוחלטת של האדם לאללה, לאלוהים. המחשבה והעשייה הדתית הן מרכזיות בתרבות האסלאמית, שהיא בבסיסה תרבות דתית. לפנינו מצב ייחודי שבו ציוויליזציה שלמה, שמונה כשני מיליארד אנשים מאמצת את האסלאם כדרך חיים וכתפיסת עולם ראשונה במעלה, ומעניקים לה נאמנות עליונה ומוחלטת. ניתן לומר שהאסלאם הוא דת שיש לה קהילה ומאמינים, בעוד שבדתות האחרות מדובר בקהילה ובמאמינים שיש להם דת. האסלאם נולד במאה השביעית לספירה בחצי האי ערב. מוחמד הוא נביא האסלאם והקוראן הוא הספר הקדוש לה.
מוחמד, מייסד האסלם, נולד במכה (570 לערך עד 632). על-פי הדת, אללה הוא האל העליון והנצחי, ואין לו בן כדוגמת ישוע בנצרות. בהיבט הזה, האסלאם לא מקבל את הגרסה הנוצרית לצליבתו של ישוע, לא כאמונה ולא כאמת אלוהית ומכאן שליהודים אין כל אשמה במותו של בן האלוהים. להיפך, אשמה שכזו נתפסת כמגוחכת באסלאם. האסלאם לא פיתח את רעיון הגאולה הפנימית כפי שהתפתח בנצרות. באסלאם, כל אחד יכול לגאול את עצמו, אם רק יצטרף לקהל המאמינים. כלומר, אין צורך בהתגלות אישית של אללה מאז שהתגלה באמצעות שליחו למוחמד ומסר לו את הקוראן, עדות אלוהית מוכחת.10
המסורת מספרת שמוחמד נהג להתבודד מדי פעם במדבר ובאחת ההתבודדויות, בהיותו בן 40 לערך, ראה בחזיונו את המלאך גבריאל ניצב לעומתו ומכריז: "קרא!" מוחמד שאל "מה אקרא?" ואז ציווה המלאך: "קרא בשם ריבונך".11 מאוחר יותר זכה מוחמד להתגלות נוספת; בעוד הוא שומע את קולו של המלאך גבריאל קורא אליו מן השמים, נגלה לפניו אדם המיישר את רגליו. מוחמד נתקף פחד גדול ורק בהמשך, בעזרת אשתו ח'דיג'ה, הבין כי ההתגלות בישרה את תפקידו כנביא. ח'דיג'ה הסתייעה בדודהּ וָרָקָה, שהיה חבר בעדה קטנה של מונותיאיסטים בחצי האי ערב, שהושפעו כנראה מהיהודים באזור. הדוד הסביר למוחמד כי התגלותו של גבריאל מקבילה להתגלות האלוהית ההיסטורית בפני משה המקראי, וכי משמעותה היא שמוחמד עתיד להיות נביא האלוהים.
בעקבות ההתגלות החל מוחמד להטיף לבני עירו לסלק את הפולחן האלילי ולהתחיל לעבוד את האל האחד – אללה. מוחמד הדגיש בדבריו את בואו של יום הדין, שבו ישפוט אללה את כל בני האדם, החיים והמתים. לדבריו, המאמינים באללה והעובדים אותו יבואו על שכרם ויזכו להגיע לשערי גן עדן, ואילו הכופרים בקיומו ייענשו בחיי נצח בגיהינום. תהליך הכתיבה של הקוראן קשור גם הוא להתגלויות שחווה מוחמד במכה ובמדינה. הקוראן מכיל 114 התגלויות – "בשורות" – מהן קצרות ומהן ארוכות, כאשר כל בשורה מחולקת לפסוקים. לפי האסלאם, הקוראן הוא ספר הספרים וכולל את המסרים האחרונים שאללה העביר לבני האדם. לכן, הקוראן הוא עדות ממשית לדברי אלוהים חיים.
בהשפעת הפילוסופיה הנאו-פלטונית התפתחה בשלהי המאה השמינית הסופיות, שהיא זרם מיסטי באסלאם. הסופיות מדגישה את האהבה והכוונה שבעשייה, יותר מאשר את ההקפדה על הפרקטיקה ההלכתית. היא רואה בכל אדם, חיה, צמח ודומם את ההתגלמות המוחלטת של אלוהים הנמצא בכול (בכך היא דומה במידת מה לתפיסתו הפילוסופית של שפינוזה). הסופיות גורסת שלא ניתן לדעת דבר על האל עד אשר יהא האדם חלק ממנו או זהה עימו. היא מציבה סוג של חיפוש פנימי של האדם, שבו הוא מגלה את האלוהים שבו. זוהי לא התגלות, כפי שחוו משה ומוחמד, אלא התרחשות סובייקטיבית: הבנה פנימית של החיבור בין האדם לאללה (ראו ריאיון עם המזרחנית פרופ' שרה סבירי על הסופיות13). הסופיות יוצרת בעייתיות בהיבט ההלכתי, מאחר שאללה, לפי ההלכה המוסלמית, נמצא מחוץ לעולם (כמו ביהדות ובנצרות). הוא בודק כיצד יצירי כפיו מתנהגים ודן אותם לשבט או לחסד. אם כך, כיצד יכול האדם להתחבר אליו? אולי הכול העמדת פנים והונאה? יש לציין שתנועה עממית זו הקיימת עד היום, אינה מקובלת על האסלאם הפורמלי, שחש מאוים מתפיסת עולמה.14 במידה מסוימת דומה הדבר למתח שקיים בין היהדות החרדית-אורתודוקסית ובין תורת הקבלה המיסטית.
תוך פחות מ-100 שנה מאז מותו של מוחמד, התפשט האסלאם ויצר אימפריה אדירה, גדולה מזו של יוון ורומא בשיא תפארתן; מספרד וצפון אפריקה במערב ועד לסין והודו במזרח. הערבים שפרצו מחצי האי ערב הביאו עימם את עיקרי הדת המוסלמית ואת הלשון הערבית. תוך כדי מפגש עם ארצות ותרבויות אחרות נוצרה והתגבשה תרבות האסלאם. ההשפעה הייתה הדדית, והתרבויות שהיו בשליטתו או בקרבתו של האסלאם הטביעו את חותמן עליו כפי שהוא הותיר את חותמו עליהן. עיקר ההשפעה הגיע מהתרבות היוונית וכן מהתרבות הפרסית ודתות אחרות, כגון היהדות והנצרות. לעולם ההלניסטי הייתה השפעה עצומה על האסלאם בתחומי הפילוסופיה והמדעים. חשוב לציין שתרבות האסלאם, שנוצרה במשך מאות שנים על פני שטחים רחוקים זה מזה כמו צפון אפריקה ואינדונזיה, אינה יכולה להיות תרבות אחידה. בפועל קיימות תרבויות שונות האוחזות בדת האסלאם, והמשותף לכולן הוא אחיזתן זו. במהלך השנים נוצרו גם באסלאם פלגים שונים, שהעיקריים בהם הם הסונה, שאליה משתייכים כ-80% מהאוכלוסייה, והשיעה, שאליה משתייכים כ-15%.
עיקרי האמונה המוסלמית הם האמונה באל אחד; האמונה במלאכים; האמונה בכל ספרי הקודש, בצדקתם ובכך שמקורם באללה; האמונה ביום הדין; האמונה בגורל; והאמונה בכל שליחי אללה ונביאיו. נציין שהנטייה לפטליזם באסלאם, שהשפיעה ועודנה משפיעה על התרבות והחברה המוסלמיות, קשורה לאמונה בגורל. בקוראן נאמר: "הדברים כולם בידי אללה" (פרק 3, פסוק 45). לכן, כל דבר מתרחש לפי רצונו של אללה. לצד עיקרי האמונה, ישנן גם חמש מצוות עיקריות באסלאם והן: שהאדה, שהיא עדות לאמונתו הבסיסית של האדם באסלאם; תפילה; זכאה, שהיא מתן צדקה; צום; ועלייה לרגל. הג'יהאד (מלחמת קודש) נחשבת בעיני רבים למצווה שישית והיא התפרסמה במערב, בעידן התנגשות התרבויות הנוכחי.
התפשטותו של האסלאם נעוצה בהצלחתו ההיסטורית האדירה, בכיבושים הנרחבים ובסובלנות היחסית שלו כלפי מיעוטים ונכבשים, שבעקבותיהם נפוצה הדת. חשוב לציין שהאסלאם לא חווה חורבן וגלות כפי שחוותה היהדות. המאמינים המוסלמים לא חוו מעולם רדיפות על רקע דתי כפי שחוו היהודים והנוצרים הראשונים. לכן, לדעת חוקרים רבים, לא התפתחה באסלאם מקבילה למושג "הגאולה הפנימית" שבאדם, כפי שהתפתח בנצרות. באסלאם אין תקווה לגאולה משיחית. הוא רואה בה תקווה ושאיפה חסרות משמעות ומיותרות. לתפיסת האסלאם, עצם ההשתייכות לדת זו מביאה עימה את הגאולה והשחרור. למוסלמים, אשר פונים למכה בתפילתם, מובטחים מעצם היותם מוסלמים הצלחה, שפע וגאולה בעולם הזה ובעולם הבא. בהערת אגב נציין שבשיעה, שהיא זרם של מיעוט באסלאם, קיים מושג של "מהדי", שאמור להגיע בקץ הימים ולהושיע את העולם מאלימות ואי-צדק (בדומה למשיח ביהדות).
במהלך המאה ה-13 שקע האסלאם לאיטו בקיפאון ובהסתגרות וחווה סוג של "ימי ביניים" כפי שחוותה הנצרות באירופה. ההשפעה של הפילוסופיה היוונית ושל התרבויות השונות שהאסלאם כבש ונמצא מתעשר על ידן, הלכה ונמוגה. בד בבד, עלו כוחם והשפעתם של חכמי הדת המוסלמים שדחו כל גישה רציונלית והעדיפו גישה של "אל תשאל למה ומדוע וכיצד" בכל הקשור ליחסי אללה והאדם. זהו סוג של אמונה בגזירה הקדומה שמשמעה שהאדם אינו יכול לעצב את חייו לטוב ולרע; שרצונו של אללה הוא שקובע בכל תחומי החיים. גישות אלה הגבילו מאוד את המחשבה, הסקרנות והיצירה האנושית, בינות מבנים פטליסטים של אמונה בגורל מוחלט וידוע מראש. תפיסות העולם הללו, שנעשו למרכיב אינהרנטי בתרבות המוסלמית, גרמו לשקיעה ולניוון של העולם המוסלמי במשך מאות בשנים, עד לימנו אנו.
בחברה שכזו, שבה המחשבה האנושית אינה מאפשרת חריגה מגבולות מצומצמים ומוגדרים, שבה הרצון החופשי כפוף לחוקים דתיים, אין לאדם כמעט כל אפשרות לפתח רעיונות וחשיבה יצירתית מהפכנית הפורצת גבולות ויוצרת שינוי והתפתחות. זוהי תרבות של "כוּלוּ מָכתוּב", כלומר הכול כתוב, חתום, קבוע ומוכתב מראש בידי אללה. בתרבות שכזו, הסיכוי שהאדם יביע את עצמו, את רצונותיו ושאיפותיו מעבר לתחום האמונה הדתית, נמוך מאוד.
הדתות והאמונות במזרח ברחוק
ההינדואיזם15
אוסף הדתות והאמונות שמכונה כיום "הינדואיזם" החל להתפתח באלף השלישי לפני הספירה, בעמק שבו זורם נהר האינדוס, שכיום נמצא ברובו בשטח פקיסטן בצפון מערב היבשת ההודית. לפי התיאוריה והערכות מומחים, בסביבות שנת 1500 לפני הספירה התרחשה פלישה של שבטים ארים נודדים שמוצאם מחוף הים הבלטי והרי קווקז. להערכת חוקרים, גון עורם היה בהיר מזה של הילידים ששכנו שם בבואם. שבטים אלה כבשו את עמק האינדוס והביאו איתם את שפת הסנסקריט, תוך כדי שהם מתפשטים בהדרגה מזרחה ודרומה, כשבהדרגה הפכה הסנסקריט לשפה הדומיננטית בחלקים נרחבים של תת-היבשת. ייחודיותה של תרבות זו היא, שהיא לא התפתחה בעקבות השפעה חיצונית אלא מתוך תרבויות מקומיות מוקדמות.
את המונח "הינדואיזם", המתייחס כיום לכמיליארד אנשים, טבעו מלומדים בריטים בעת שלטונה של האימפריה הבריטית על תת-היבשת ההודית, וכך הוא מסמן כיום תיאוריה של דת אחת. המונח "הינדואיזם" לא מייצג מסורת דתית בלבד, אלא גם מסורת תרבותית וחברתית הכוללת מגוון רחב של אמונות ודעות, שפות ודיאלקטים שונים, פולחנים, שדים, אלילים, טקסטים מקודשים, צבעים וריחות, מזמורים וצלילים, ואף חלוקה חברתית למעמדות. על אף מגוון עצום, מרתק וצבעוני זה, ההינדואיזם מבטא בבסיסו תפיסה של אחדות ושל אמת ראשונית, שממנה התפתח הריבוי התרבותי. חשוב לציין שלדת ההינדואיסטית אין מייסד ראשוני כמו לדתות המונותאיסטיות ולבודהיזם.
הספרות ההינדואיסטית, הדתית בעיקרה, ראשיתה באוסף גדול של טקסטים מקודשים שנקראים "ודות"(vedas) שהם מקור הסמכות וההשראה. המילה "ודה" משמעה "ידע" והיא מסמנת את ידיעת המציאות כפי שהיא, כלומר מעבר למציאות הגלויה. קיימות ארבע ודות, שהחשובה שבהן נקראת "ריג ודה". בניגוד לכתבי הקודש של הדתות המונותאיסטיות, מה שחשוב לגבי הוודות הוא לא משמעותן, אלא האופן שבו הן נאמרות. הוודות הן למעשה היסוד הצלילי והטון שמרכיבים את המציאות כפי שהיא.
הריג ודה היא החלק הקדום והחשוב בוודות, וכוללת 1028 מזמורים מחורזים המופנים לאלים הוודים הקדומים. היא מחולקת לעשרה מחזורי ספרים הקרויים מנדלות. כל אחת מהמנדלות מיוחסת לשושלת של כוהנים שנקראים "רישים". כל יחידת צליל בוודות היא מנטרה המהווה מעין אבן במבנה הגדול של היקום, ומכאן החשיבות של הגייה נכונה של המנטרות. חלק מהוודות מושמעות בטקסי הקרבת קורבנות וחלקן בטקסים אחרים, למשל בהבאת מנחות לאלים, כמו פירות העונה, פרחים ובשמים, המלווה באמירת מזמורי תפילה שבהם מושם דגש על הגייה נכונה ועל הצלילים, שנקראים כאמור מנטרות. הקרבת קורבנות, בעיקר בתקופה הקדומה, נועדה לרצות את האלים, שהם יצורים רעבים שיש לספק להם מזון כדי שלא יחוללו סופות, שיטפונות או דֶּבֶר. בפעולת הקורבן האדם הופך לאקטיבי והאלים נתונים לשליטתו. כלומר, האדם מקריב לאל מנחה או קורבן, והוא בתמורה נעתר לבקשותיו הארציות. הקורבן לאלים הוא אמצעי למימוש אידיאל החיים לפי הוודות, הכולל חיים טובים, צבירת רכוש, הולדת בנים רבים והגעה לשמיים. הדת הוודית מתייחסת גם לחיים שלאחר המוות, שם מתבצע איחוד עם האבות הקדמונים.
כאמור, העשייה הדתית הוודית מתבטאת גם בטקסים שונים שבהם מושמע אוסף של מזמורים הבנויים מרצף צלילים הרמוניים שהם היסוד הצלילי שמרכיב את המציאות. צלילים אלה נובעים מאור וידע נשגבים שירדו אל העולם ומקורם אינו אנושי. מי שהעבירו את הצלילים משפת האלים לשפת הקודש של בני האדם, הסנסקריט (משמעות שמה – המעודנת, המלוטשת), היו הנביאים (רישים) שהייתה להם יכולת ייחודית 'לראות' את הקולות, כלומר להגיע לרבדים הנסתרים של המציאות הפיזית.
השכבה השנייה של כתבי הוודות היא ספרות ה"ברהמנות", העצומה בהיקפה. כתביה מבטאים את יחסי הגומלין שבין האדם ובין האל ומבהירים את שלבי הפולחן והטקס. בברהמנות מוסברות חובת האדם להקריב קורבנות לאלים וחובת האלים להיענות לבקשות המקריב. כלומר, יש כאן מערכת של יחסי גומלין בין האלים לבני האדם, כמו זו הקיימת גם במיתולוגיות אחרות, היוונית למשל. כבר בברהמנות מתחילה הקפדה על טומאה וטהרה ומכאן מגיע ריבוי רחיצות וטבילות, בעיקר בנהר הגאנגס הקדוש. הפולחן הוא הכלי שבאמצעותו האדם מתחבר לרובד הקיום המופשט של המציאות ומתוכו הוא מגלה את עצמו, כלומר את ה"אטמן", הנשמה שבו.
בעוד שבארבע הוודות הראשונות, כולל הריג ודה שאליה התייחסנו, הפולחן לאלים היה לשם השפעה על המציאות (השגת בנים, עושר, בריאות וכדומה), הרי שבברהמנות האלים מוצגים ככועסים ודורשנים, והפולחן נועד לרצות אותם. ה"אופנישדות" (Upanishad) שהן פירושים לוודות, מציגות תהליך שבו הידע נעשה לחשוב יותר מהפעולה עצמה, וההשפעה על המציאות לא מחייבת נוכחות של כוהנים ועושר כלכלי. זהו שלב חשוב בהתפתחותו של האדם בדתות השונות בכלל ובהינדואיזם בפרט, שבו הידע וההבנה לגבי המציאות הופכים לחשובים יותר מהפולחן ומהטקס, שמהווים שלב ראשוני ונמוך בקשר עם האל ועם הנשגב.
לפי האופנישדות, קיים ה"ברהמן" (Brahman), האחד שאין שני לו, שהוא גם עקרון העולם ומהותו. האטמן (Atman) הוא "האני הפנימי" – נשמת האדם שהיא היסוד הפרטי, הנצחי והבלתי משתנה, שנמצא בתוך כל אדם, בכל אחד ממחזורי חייו. בעזרת האטמן אפשר להגיע לברהמן בשתי דרכים: מבפנים החוצה, או מבחוץ פנימה. בחלק מ"הפוראנות" (Purāṇa) שהן מקבץ עצום של מיתוסים, אגדות ומסורות הקשורות לאלים, יש התייחסות לנושאים שונים כגון קוסמולוגיה, שחרור מפחד המוות, הדרכה לפיתוח חיים רוחניים וכן מסירות לאל קרישנה, שנחשב להתגלמות של האלוהות החשובה וישנו (Vishnu).
(ברהמן הוא האל המוחלט שהוא ראשית הכל, אחד ואין שני לו. האל וישנו הוא אחד משלושת האלים החשובים ביותר בהינדואיזם, יחד עם ברהמה ושיווה. לאלים אלה יש התגלמויות (אוואטארה) למשל, האל קרישנה הוא התגלמות של האל וישנו. [מעניין לבחון את השילוש הקיים בנצרות מול שלושת האלים האלה שבהינדואיזם, בהיבט של תפקיד, יכולת ומעשה].)
האופנישדות מציעות דרך חדשה להשפיע על העולם – מתוך התבוננות פנימה. הן מציגות תמונת עולם הקיימת באופן זהה בתוך כל אדם וניתנת לגילוי באמצעות פרקטיקות של ריסון (יוגה). האופנישדות מבקשות להשתחרר ממעגל הלידה והמוות (הסמסרה), באמצעות השתחררות מהישגים חומריים, מכבוד ומשררה. המטרה העליונה היא התנתקות מכל ההישגים האנושיים שהם הבל הבלים, וזאת באמצעות נטישת המשפחה, הרכוש והכפר לטובת חיי נדודים וחיפוש אחר הידע העליון והכרת העצמי הטהור – האטמן, הנשמה.[2]
הבריאה לפי הוודות
על פי הוודות, הבריאה היא לא תהליך של יצירת יש מאין, אלא פיצול של משהו קיים. [בנקודה זו קיים דמיון ליצירת העולם מן התוהו ובוהו, כמסופר בספר בראשית]
הבריאה לא הייתה מעשה מתוכנן, אלא אקט שלאלים לא הייתה שליטה עליו. [הדבר מצביע על כך שישנה ישות גבוהה יותר מן האלים, שיצרה את הכול]
האדם אינו "נזר הבריאה" אלא חלק ממארג הקיום, והבריאה לא נעשתה לשמו ולמענו. [הדבר מציע על כך שהאדם הוא חלק ממערכת גדולה יותר]
מעשה הבריאה אינו בלתי-הפיך, ולעולם במצבו הקיים יש רצון מובנה לחזור לכאוס האחיד שממנו הוא נוצר. הקרבת הקורבנות נדרשת לשם שימורה של הבריאה. [הדבר מרמז שליקום יש התחלה וגם סוף]
ההינדואיזם ברובו מציג תמונת עולם אנתרופוצנטרית, הרואה באדם את מרכזו ותכליתו של העולם. מספרם הרב של האלים מעיד דווקא על מיעוט חשיבותם. האלים עשויים לעזור לאדם בעקבות תפילתו אליהם ועבודתו אותם, אך על-פי האופנישדות, שהן כאמור פירושים לכתבי הדת (הוודות), ההבנה הפנימית מתפתחת ונוצרת אצל האדם באמצעות התבוננות עצמית ומכאן הגיעה המדיטציה, שהיא כלי המאפשר שליטה על העצמי, וזו בתורה מאפשרת שליטה על המציאות. כלומר, החקירה הפנימית באמצעות המדיטציה מאפשרת לאדם לשלוט על תחושותיו ועל רגשותיו וכתוצאה מכך, להצליח למלא את רצונותיו ובקשותיו. ללמדך, שהאדם עצמו הוא זה שיוצר את המציאות שלו על ידי שליטה ביצריו, במחשבותיו וברגשותיו.
מעבר למגוון הבלתי נתפס של אלילים שונים ומשונים, שיש המעריכים את מספרם במאות אלפים ואף יותר, זרמים רבים בהינדואיזם מכירים ב"ישות העליונה", האחת והיחידה, ברהמן, שהזכרנו. ברהמן הוא הבריאה כולה, האחד, ומי שבאפשרותו להתאחד אתו ולהשתחרר, הוא האדם בלבד, ולא שום אל. כלומר, לאדם יש חשיבות רבה יותר ממגוון האלילים הקיימים, מאחר והוא יכול, בסופו של תהליך, להתאחד עם הישות האחת והיחידה, ברהמן.
הזרמים הווישנויים בהינדואיזם מאמינים כי הישות העליונה היונקת את עוצמתה מברהמן, היא האל וישנו (Vishnu), שפירוש שמו הוא "הנצחי". וישנו מלא את העולם כולו, הוא מכלכלו, מתגלה בו ופועל למען האדם, אך אינו מתערב בפועל בהתרחשויות בעולם. זאת בדומה לנאמר בספר ישעיהו (ו, ג) "מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ" המציין רעיון מטאפיזי שלפיו האלוהים המונותאיסטי – ובמקרה ההינדואי האל "וישנו" – ממלא ונוכח בעולם כולו. בראייה פילוסופית, דומה הדבר לאלוהים של שפינוזה, שכן לפי שפינוזה הטבע והאל הם מהות אחת.
לאל וישנו יש בת זוג בשם לקשמי, שהיא אלת העושר וההצלחה ויש לו התגלמויות ארציות רבות ("אוואטארה", ירידה למטה בסנסקריט. מכאן הגיעו המונח אוואטר והסרט שנקרא בשם זה). אחת ההתגלמויות היא בדמות האל קרישנה, המופיע במהאבהארטה ((Mahabharata שהיא יצירה אפית סנסקריטית גדולה שחיבורה החל כנראה במאה החמישית לפני הספירה. יצירה זו מציגה בתוכה גם את ה"קארמה יוגה", שבשונה מהיוגה שאנו מכירים היום מדברת על פעולה ועשייה בהתאם לתפקיד האדם בעולם, ללא תלות בפירותיהן. כלומר, יש כאן תפיסה שלאדם יש ייעוד ותכלית בחייו.
הזרמים השיוויים בהינדואיזם, היינו המאמינים בשיווה (Shiva), יגידו כי שיווה מייצג את המחזוריות שבטבע ואת התבונה האלוהית שנוצרת אצל האדם בעקבות סגפנותו, המאפשרת ריסון של כל תשוקה, יצר ופעולה ומאפשרת להשתחרר ממעגל הלידה והמוות. שני האלים הללו, וישנו ושיווה, והתגלמויותיהם השונות, מייצגים בריאה והרס בעולמנו. בשלב מסוים הם הוצגו יחד כאל הבריאה וההרס, אולם ישנן פוראנות רבות העוסקות בזהותם של האלים ומציגות את שיווה כבורא ואת וישנו כהורס או להיפך. בנוסף, וישנו ידוע כמי שמתגלם (אוואטר) גם בצורת אדם או בעל חיים כדי להטיף ולתקן את הדהרמה – אורח החיים הנכון – הנמצאת בסכנה ובהידרדרות תמידית כתוצאה ממעשי בני האדם.
האדם יכול להשתחרר מהסמסרה מתוך ידיעת הברהמן והפנמתו, ואילו לאל אין אפשרות כזו, מאחר שהוא לא מתמודד עם חוויית החיים הארצית והמאתגרת בדומה לאדם. יש כאן מסר שהאדם הוא אלוהים בתחפושת ובבורות יחסית. ידיעתו של האדם חסרה, ומתוך כך נוצרת שאיפה לידע העליון הנמצא באל, בברהמן, שלו עצמו אין צורך בהתפתחות מאחר שהוא יודע הכול. תכלית קיומו של האדם היא להיטמע בברהמן כדי להגיע ל"מוקשה" – שחרור ממעגל החיים והמוות. בשונה מהדתות המונותאיסטיות, שלפיהן האדם נברא בצלם אלוהים, בהינדואיזם בדומה למיתולוגיות אחרות, האלים שונים מהאדם: הם נמצאים בעולם אחר, בעלי כוחות אחרים ואינם חלק ממעגל החיים והמוות. על האדם מוטל להוציא לפועל את ההזדהות ואת החיבור לישות העליונה באמצעות פעולותיו ויצירתו בעולם. הדרך לשחרור פתוחה תמיד בפני האדם, מאחר שהוא אחד עם אותו ברהמן נצחי ובלתי- משתנה. בהיבט הנסתר של המציאות, יש כאן רמז לכך שחשיבות האדם גדולה מזו של האלים, מאחר שיש לו קשר וחיבור ישיר עם הברהמן, שהוא הראשון והיחיד.
אנשים ששאפו לחיבור עם הברהמן פרשו מחיי העולם ונדדו ביער ובטבע, שם היו בתהליך של היטמעות עימו. אנו מוצאים כאן פעילות אקטיבית המובילה לפסיביות ולהתאחדות של האדם עם הנשמה שבו, האטמן. פעילות זו מנתקת את האדם מהעשייה הארצית, וכוללת ויתור על הרכוש והממון ומעבר לנדודים ולחוסר כול. יש כאן יישום והבנה של הביטוי "ערום נולדת וערום תמות". חשוב לציין כי בימינו מעטים ההינדים שאכן מקיימים פרקטיקה זו. בהינדואיזם, היחס של האל לאדם שונה מזה שבדתות המונותאיסטיות, משום שהוא לא כולל הנחיות והוראות בנוסח "עשה" ו"אל תעשה". להערכת חוקרים, בשל היעדר ממד פעיל זה מצד האלוהות, מושג רחמי האל בהינדואיזם חלש בהרבה מזה שבדתות המאמינות באל אחד.
ה"דהרמה" היא מושג בסיסי ורב-פנים, סוג של חוק עולם המדגיש סדר וחובה לנהל אורח חיים נכון התואם את המעמד שהאדם משתייך אליו. החלוקה למעמדות (קסטות), הקיימת בחברה ההודית, החלה מחוק אלוהי והתפתחה למה שקיים עד היום. אותן קסטות המוכרים לנו היום נקראו בעבר "ורנות" (Varnas) והן חולקו לארבע: המעמד העליון הוא מעמד הברהמינים, שהם הכוהנים המחזיקים בידע העליון (יש כאן דמיון מסוים למעמד הכוהנים והלווים ביהדות); מתחתיו נמצא מעמד בעלי הכוח, "קשטריה", ובו מלכים, לוחמים, אנשי ממשל וכדומה; מתחתם נמצאים המוני העם, "ואישיה", שהם מגדלי הבקר, החקלאים, הסוחרים וכדומה; ובתחתית נמצאים המשרתים, "השודרה".
הקסטות, המצויות עד היום בתת-היבשת ההודית, התפתחו מתוך תיאוריה של טומאה וטוהרה. ככל שהאדם קרוב יותר לברהמינים, כך הוא טהור יותר ומעמדו גבוה יותר. 'האסורים במגע' נחשבים לרחוקים ביותר מהברהמינים ולכן לטמאים ביותר. מחקרים בני זמננו מציינים כי המעבר בין המעמדות היה אפשרי עד הגעתו של הקולוניאליזם לתת-היבשת. כאשר הגיעו הבריטים הם קטלגו את המעמדות באופן ברור והכניסו אותן כסעיף בתעודת הזהות ובכך חסמו כל אפשרות לעבור ממעמד אחד לאחר. בעידן המודרני עדיין נשמר המבנה החברתי המעמדי בהודו. הנישואין מתרחשים בדרך כלל בין בני זוג השייכים לאותה קסטה. מי שמפר זאת צפוי לנידוי. מספר הקסטות מגיע לאלפים, כאשר בסיס משטר הקסטות הן ארבעת הקסטות/מעמדות העתיקים שהתייחסנו אליהם. נחמה פורתא מוצאים בני הקסטות הנמוכות בכך שיש להם סיכוי, שבגלגול הבא, נשמתם תכנס לגוף של אדם מהמעמד העליון.
כתבי הקודש של ההינדואיזם, בנוסף לוודות שהוזכרו, הם:
1. האפוס מהאבהארטה (Mahabharta) – מכיל כ-200 כרכים בנושאי פילוסופיה, תיאולוגיה, מוסר וממשל. בבסיס האפוס תיאור המלחמה הגדולה בין שתי שושלות של ממלכת קורו, הפאנדווים והקאוורווים, במה שהיה אז מחוז קורו (קורוקשתרה), כנראה בהראניה ודרום פנג'אב של היום.
2. האפוס ראמאינה (Ramayana) – אפוס פיוטי שבמרכזו המלך הצדיק ראמה, שיוצא לחלץ את אשתו סיטא מידיו של השד ראוונה שחטף אותה. האפוס מספר גם על מלחמתו של ראמה בצבא השדים והתגברותו עליהם. בשלב מסוים במיתולוגיה ההודית, הוכר המלך ראמה כאוואטר של וישנו, כלומר כהתגלמותו הארצית של האל וישנו.
3. ה"פוראנות" – מעין אנציקלופדיה של קוסמולוגיה, מיתולוגיה, מנהגים דתיים וגנאלוגיה של בתי השליטים.
4. ה'שאסטרות", הנתפסות ככתבים המכילים את כל הידע על נושא מסוים. ביניהן ישנן ה"דהרמשאסטרות" (Dharmasastra) המציגות את כלל הידע על הדהרמה: מוסר, דיני ממונות ודיני ונפשות. הדהרמשאסטרה המוכרת שבהן היא "חוקי מאנו", המציגים, בין השאר, את עקרונות הסדר החברתי הנדרש לשמירת עליונותם של הברהמינים, וכן היררכיה ברורה המשאירה את המעמדות הנמוכים חסרי הזכויות ויחד איתם את המין הנשי. יש לציין שבני המעמד הנמוך ביותר, "האסורים במגע", נשות הודו רבות ותומכים נוספים שורפים עד היום את חוקי מאנו בהפגנות. רבים מאותם "אסורים במגע" ובני מעמדות נמוכים אחרים ממירים את דתם לבודהיזם כדי לצאת מהמעמד הנחות שאליו נולדו ואשר מכתיב להם אורח חיים קשה, למרות הנחמה פורתא שציינו לפני כן.
כתבים הינדיים רבים מכילים עיונים במהותה של הנפש ובדרך השחרור שלה מכבלי העולם. לפיהם, חיי האדם נתונים במחזוריות אינסופית של לידה ומוות, הידועה בשם "סמסרה", כפי שציינו. מחזוריות זו מופעלת באמצעות חוק הקארמה, או חוק המעשה, או גורל מתמשך. קארמה היא הפעילות והעשייה של האדם במהלך המחזוריות של תקופות החיים הרבות שהוא עובר על פני האדמה. אם יש לנו כיום חיים מאושרים ונוחים, הדבר הוא תוצאה של קארמה טובה שלנו בחיים הנוכחים והקודמים, כלומר סימן שעשינו מעשים טובים, והמחמירים יאמרו שסימן שגם חשבנו מחשבות טובות. מנגד, אם אנחנו חווים קשיים בחיינו, הדבר הוא תוצאה של מעשים רעים שעשינו בתקופת החיים הנוכחית או בתקופות קודמות. כלומר, לפי ההינדואיזם, האדם גורר אתו את הפעולות והמעשים בחייו למחזור החיים הבא, שאותו עובר כל אדם, למעט בודדים שהשתחררו ממעגל החיים – שחרור המכונה "מוקשה". המוקשה מתאפשרת בעקבות אי-פעילות והתנתקות מהעשייה והפעילות הארציות. האדם המתנזר מכל פעילות ומכל סיפוק של תאווה ויצר, מצמצם את הקארמה שלו למידה אפסית ובכך משתחרר מהמעגל הקרמתי של חיים ומוות ואינו נולד לגלגול נוסף.
כל פעולה משאירה רישום ותיעוד בזיכרון הקולקטיבי והם שיקבעו אם האדם ייוולד כברהמין, כאסור במגע או כחתול. האמונה של המתנזרים היא שבעקבות אי-פעילות פיזית ומחשבתית לא תהיה קארמה, וכך לא יהיו שום רישום ותיעוד שיקבעו לידה נוספת. מכאן ככל הנראה צמחה בהינדואיזם המאוחר הרתיעה מנטילת חיים מכל חי, שנחשבת למעשה רע. הפר והפרה הם סמל לאדמה שמעניקה לנו את היכולת לחיות עליה ולהתקיים ממנה ולכן הם מקודשים ואסור להרוג אותם.
ישנן שלוש מטרות חשובות ליצירה ולפעילות ארציות וממשיות של האדם בעולם הזה:
דהרמה (Dharma) – למידת הכתובים, פולחן האלים וההתנהגות המוסרית כלפי האחרים.
ארטה (Artha) – כוח, עושר כלכלי ומעמד חברתי.
קאמה (Kama) – תשוקה. מכאן הגיעה "הקאמה סוטרה" המפורסמת – כתבים הטוענים שהם מכילים את כלל הידע על התשוקה והיצרים האנושיים. בקאמה סוטרה לא מדובר רק על מין כמו שנהוג לחשוב במערב, אלא על כלל תשוקותינו ועל הדרך בה נוכל להגיע לחיים שבהם הן מסופקות.
למאמינים בקרישנה, החשוב מכל כתבי הקודש הוא "בהגווד-גיטא" (Bhagavad-Gita) – טקסט קצר בן 700 פסוקים, שמשמעו שיר האל, הכלול במהאבהארטה. ספר זה הוא בעל השפעה גדולה על ההודים והוא נחשב לקדוש יחד עם "ברהמה-סוטרה" (Brahma-Sutra), שהוא סיכום תמציתי של תורת האופנישדות, המדגיש את החיפוש אחר הידע העליון והבנת העצמי העליון, האטמן, הנשמה. נציין שישנם חוקרים הסבורים שהבהגווד-גיטא מפורסם, מוכר ו"נחשב" יותר בהודו מאשר הברהמה-סוטרה". מתוך הכתבים האלה התפרסם המושג האופנישדי "אתה הוא זה", שמבטא בעיני רבים באופן תמציתי את העיקרון הרוחני העליון של המסורת ההודית כולה (בדומה לאמירה של האל למשה "אהיה אשר אהיה" ביהדות, אלא שבהינדואיזם ההתייחסות היא לאדם בכובעו האלוהי). מדובר כאן בתהליך של לימוד שמאפשר לאדם להגיע לגרעין הפנימי בתוכו שממנו הוא מגיע לרגע החשוב ביותר בחייו. זהו סוג של הארה שבה האדם מבין ומפנים את האמת העליונה של הקיום, המרפאת את האדם מן הנחיתות והעליבות של התודעה הארצית והחומרית. לפי האופנישדות, התשובה הנכונה לשאלה "מי אתה?" או "מי אני?" היא: "אני הוא המוחלט", כלומר האדם הוא ישות נצחית וקבועה, אטמן, שהיא פרספקטיבה פנימית של הישות האחת, ברהמן. כיום, חלק מהמאמינים בהינדואיזם אכן מאמינים בפרישות מהחברה, וחלקם לא. חלקם בוחרים לחגוג את החיים ומאמינים שהם חלק מהמשחק (lila) של וישנו ולאקשמי ושמחים להמשיך להשתתף בו, וחלקם מבקשים להשתחרר מהסמסרה – מעגל החיים והמוות.
הפילוסוף ארתור שופנהאואר, שהתעניין מאוד בתורות המזרח, כתב כי ההינדואיזם ובייחוד האופנישדות, המפרשות את כתבי הקודש, הוודות, הם: "הפסגה שאליה הגיעה התודעה האנושית [...] מפגש עם הכתבים הללו דומה למפגש עם הטבע וכוחות הטבע עצמם [...] האופנישדות הן נחמת חיי ונחמת מותי" (יוחנן גרינשפון, הינדואיזם, עמ' 43).
לסיכום, חשוב לציין כי הסבר כה קצר ותמציתי של המונח הסבוך "הינדואיזם" הוא כמעט בלתי אפשרי. כל אשר הצגנו הוא רק קצהו של חוט ארוך ומפותל של שם כולל לריבוי דתות. המונח אינו מתייחס רק לאל אחד, דת אחת ואמונה אחת, אלא למאות זרמים ולמאות אלים, שבסופו של דבר מתאחדים תחת שם אחד: וישנו, שיווה, לקשמי, יאמה, שני או קרישנה (שהוא גם וישנו, אבל רבים מאמינים בו כקרישנה בלי לעסוק בשאלה אם הוא וישנו או לא). המונח מתייחס, כפי שכבר ציינו, גם לכל ההתגלמויות, האווטרות, של האלים וליחס השונה שהם מקבלים בקרב המאמינים. בקצרה, ההינדואיזם הוא מיתולוגיה, דת ותרבות מדהימות ברב-גוניות שלהן, בצבעים, בקולות ובצלילים, בחושניות ובאלים השונים והמשונים; כל הללו יוצרים מצד אחד חברה ססגונית ומדהימה, אך מצד שני הם קשים להבנה מעמיקה עבור מי שמתבונן בה מבחוץ.
הבודהיזם16
הבודהיזם – או "תורת הבודהה" – הוא אמונה ותפיסת עולם שבמשך השנים נעשו לדת הכוללת טקסים, פולחנים וכתבים. הבודהיזם צמח בצפון מערב הודו (כיום דרום בהאר) במאה החמישית לפני הספירה. המבנה החברתי שבתוכו צמח הבודהיזם היה קשור למה שהיום אנו מכנים "הינדואיזם". החברה הייתה מחולקת ל"וארנות" שהן ארבעת המעמדות הראשונים שהוצגו כבר בוודות, כמקובל בחברה ההינדואיסטית. מספר המאמינים בבודהיזם נאמד בכ-500 מיליון בני אדם, הנמצאים בארצות רבות באסיה: הודו, טיבט, לאוס, תאילנד, סין, יפן, מונגוליה, מיאנמר, וייטנאם, קוריאה, קמבודיה, סרי לנקה וטיוואן. כיום, התורה הבודהיסטית פופולרית גם במערב, שנחשף לרעיונות הסבל, הלידה מחדש והמדיטציה, שהם מאבני היסוד של תורה זו.
שתי אמונות עיקריות היו קיימות עוד לפני התהוות הבודהיזם ואומצו על ידו בהמשך. הראשונה היא האמונה בלידה מחדש. לפי אמונה זו המוות אינו סוף המהות, ההוויה, אלא התחלה של קיום נוסף באמצעות לידה מחדש, או גלגולה של המהות הרוחנית לתוך יצור חי: אדם או חיה. בבודהיזם לא קיימת נשמה, היינו ישות מטאפיזית מוגדרת, כפי שקיימת בהינדואיזם. האמונה השנייה היא אמונה בקארמה, שעל טיבה עמדנו בסקירה על ההינדואיזם. לפי הבודהיזם, הקארמה פועלת לא רק בעת מעשה, אלא גם בזמן מחשבה. העובדה שאנו שוכחים את גלגולי העבר מאפשרת את השחרור, הנירוונה, מגלגל החיים והמוות. השכחה מלווה בחמלה ובשאיפה שכל היצורים יהיו חופשיים מהסבל ומהגורמים לו.
בודהה, שהוא המקור לתפיסת עולם זו, מטיף לחסידיו לגאול את עצמם ולא להסתמך על האל. הבודהיזם מדגיש את הדרך האישית שעושה האדם בחייו לעבר ההגשמה וההארה. אדם החפץ להתנתק ולהשתחרר מהסבל יפעל לפי ההנחיות המעשיות של בודהה. הוא אינו תלוי בחסדיו ובהנחיותיו של אל שמימי כלשהו או בכל כוח חיצוני אחר. המושג "בודהה" שמשמעו "זה שהתעורר" בשפה הסנסקריטית, מתייחס לכל מי שהגשים את הדרך הבודהיסטית והשתחרר מדפוסי חשיבה מעיקים וממאוויים ותשוקות הגורמים לסבל ולמכאוב. אדם שכזה זכה להארה והופך בעצמו לבודהה – למואר.
סידּהָארטְהַה גַאוּטַמָה, הוא שמו המקורי של הבודהה האחרון, שנחשב לדמות המרכזית בבודהיזם, בדומה לישו, מוחמד ומשה בנצרות, באסלאם וביהדות. לפי המסורת, עד גיל 29 הוא חי בארמון, ואביו דאג שלא ייחשף לסבל הקיים מחוצה לו. לאחר שנחשף לעוני, לדלות ולסבל הקיומי, החליט הבודהה לפרוש ממשפחתו ומחייו המהנים בארמון, והפך לסגפן ומתבודד, הנע ונד ברחבי הודו במטרה להבין את מקור הסבל הכרוך בקיום האנושי ולמצוא לו פתרון.
הבודהיזם מציג את בעיית הסבל במבנה בן ארבעה חלקים של אמיתות:
האחד: האמת בדבר הסבל עצמו, דוקהה (תרגום נוסף למילה דוקהה יהיה "אי-נחת", כלומר חוסר סיפוק של האדם מן החיים). הסבל האנושי נובע מתהליך הלידה, מן הזקנה, החולי, המוות, הצער, הפרידה והייאוש. אלא שהסבל בבודהיזם לא מסתכם רק בחוויות הקשות שהאדם עובר בחייו, אלא נובע גם מדברים שבאופן רגעי גורמים לנו לעונג, אך ההיאחזות בהם יוצרת אי-סיפוק וחוסר שביעות רצון בטווח הארוך. הסבל הוא מהות החיים והוא נובע מן הזמניות והארעיות של חיי האדם. על כן, בכל החוויות האנושיות יש מרכיב של סבל, ואין בנמצא דבר מה המשוחרר ממנו לחלוטין. כך למשל, רכישת בית גדול משלבת מערכות של סבל ושל עונג: לצד השמחה על רכישת הבית קיים בנו פחד שהוא יילקח מאיתנו. אנו גם מודעים לכך שבשלב מסוים נמות והבית לא יהיה עוד שלנו. זהו מעגל קסמים שאין בו הנאה קבועה, אלא מילוי תשוקה חומרית חסרת ערך. אנו סובלים כאשר אנו מסרבים לקבל את היות הדברים, כולל העצמי שלנו, בני חלוף. המסקנה המתבקשת היא שהסבל האנושי קיים והוא אוניברסלי.
השני: האמת בדבר מקורו של הסבל. לסבל קיימת סיבה: ההשתוקקות של האדם. הסבל נוצר כשיש פער בין מה שאנו חווים כעת לבין מה שהיינו רוצים לחוות באמת. אנו משתוקקים למשהו שאין לנו כרגע, למשל מכונית גדולה שיש לשכן שלנו ולנו אין. ההשתוקקות שלנו יכולה לנבוע מהרצון שהחיים יהיו שונים ממה שהם כיום. הסבל נובע גם מן הרצון לרכוש מכונית כמו זו של השכן וגם מהזמניות של החיים, המאיימת על הרצון להחזיק בה, או בכלי רכב אחר, לנצח. מנקודת מבט אחרת, בעולם המודרני המשתנה תדיר, האדם משתוקק למשהו קבוע ויציב, ולעיתים קרובות מדובר בהשתוקקות שווא. מאחר שהשינוי הוא משתנה קבוע בחיים המודרניים, אנו חשים סבל. אף שברור לכולנו שהכול זמני, מתכלה ונעלם, עולם השפע המודרני מקשה עלינו לקבל אמת פשוטה זו. אנו נאחזים בקיים ובשגרה, ונתקפים בחרדה בכל עת שהקיים משתנה או נעלם.
השלישי: האמת בדבר תהליך סילוקו של הסבל. המטרה, אם כן, היא להשתחרר מהתשוקות, היצרים והדחפים. הסבל אינו גזירת גורל וניתן להשתחרר ממנו ולהגיע לשלוות אמת ולהארה – "נירוונה". כך למשל, בעידן שלנו, אנשים רבים מתמכרים למשככי כאבים, שהם תרופות כימיות. הכאבים שמביאים לנטילת התרופות נובעים ממתח נפשי, מעומס בעבודה ומלחצים שונים. יש להבין כי הפתרון בסופו של דבר נמצא באדם ולא בתרופות הכימיות הממכרות והמזיקות. הבנה זו וההגעה לשלווה, תלויות בשינוי תפיסת העולם, בשינוי סדר העדיפויות, בהפסקת הרדיפה אחר ממון, כוח ושררה ועוד.
הרביעי: כיצד להשתחרר מהסבל? הדרך לכך היא "דרך האמצע", המובילה את האדם לעשייה נכונה, לשמירה על אורח חיים נכון, להבנה נכונה של מהות החיים, למודעות נכונה ולהתנהלות נכונה בעולם. מאחר שהעולם נמצא תמיד בחוסר יציבות ומשתנה כל הזמן, על האדם לשאוף למצוא את שיווי המשקל, קרי את האיזון הנכון בחיים. על האדם למצוא את דרך האמצע בין ניגודים שונים בחייו. מבחינה מסוימת, דרך האמצע שמציע הבודהיזם דומה לקו האמצע בעץ הספירות/החיים היהודי-קבלי, המשלב ומאזן בתוכו את הניגודים בין צד ימין וצד שמאל. צד ימין מייצג את הנתינה, האינטואיציה, ההוליזם, הדמיון, החשיבה המופשטת וההתפתחות הרוחנית, ואילו צד שמאל מייצג את הקבלה, המעשיות, הרציונליות, הדיוק, המדע והשמרנות. בנוסף, אפשר לראות דמיון בין קו האמצע בבודהיזם ובין "הדרך" (הדאו/הטאו) בדאואיזים שבתרבות הסינית, שהיא שילוב ואיזון בין ניגודים משלימים – היין והיאנג. לפי הדאואיזם, על האדם להחליט החלטות באופן עצמאי ולזרום עם המציאות המתפתחת בחייו מתוך אמונה וידיעה פנימית שכך צריכים להיות הדברים. ברור שלכל אחת מהתרבויות שהבאנו כדוגמה, ישנם דגשים שונים הייחודיים לה בלבד. מה שמייחד את הבודהיזם מיתר הדתות והאמונות הוא ההתייחסות המקיפה לשאלת הסבל האנושי ולפתרונה.
אם כן, כדי לחיות באיזון, בשלווה ובמנותק מהסבל האנושי, האדם הבודהיסטי מונחה על ידי חמישה עקרונות יסוד מעשיים:
הימנעות מפגיעה בכל יצור חי. זאת בדומה לציווי "לא תרצח" בעשרת הדיברות, המשמש כבסיס לחברה ולמוסר בדתות המונותאיסטיות ובחברות ובתרבויות שצמחו מהן.
הימנעות מלקיחת כל דבר ללא רשות. זאת בדומה לציווי "לא תגנוב" בעשרת הדיברות.
הימנעות מקיום יחסי מין לא הולמים. זאת בדומה לציווי "לא תנאף" בעשרת הדיברות.
הימנעות מדיבור קלוקל. זאת בדומה לציווי "כבד את אביך ואת אימך" בעשרת הדיברות.
הימנעות מנטילת סמים או משקאות חריפים המזיקים לגוף. זאת בדומה לציווי "וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם" (דברים ד, טו).
על האדם הבודהיסטי המקדיש עצמו לנזירות, אסור לצבור שום דבר – לא רכוש ואף לא מזון. בנוסף, חלות עליו מגבלות נוספות:
הימנעות מאוכל שלא בעיתו (אחר הצהריים).
הימנעות מריקוד, זמרה והצגות.
הימנעות מעיטור בזרי פרחים ומהתבשמות בבשמים.
הימנעות משינה במיטה גבוהה או רחבה.
הימנעות מקבלת זהב וכסף.
כללים אלה נועדו למקד את הנזיר בפשטות, בסגפנות ובצניעות מרבית ולהביאו למילוי מינימלי של צורכי הגוף, להתמקדות בחמלה כלפי כל יצור אחר, להימנעות מסיפוק התאוות, ולחיים של חשיבה ומודעות נכונות.
בודהה מעולם לא טען שהוא אל או שתורתו מובילה לגילוי האלוהות, כמו בדתות האחרות. הבודהיזם מתייחס ל"כאן ועכשיו", לחשיבות היצירה והעשייה בחיים הנוכחיים, ללא הבטחות לגן עדן או גיהינום. במהותו, הבודהיזם אינו מושתת על תורה אידיאולוגית כמו הדתות המונותאיסטיות, ואפילו לא כמו אחותו החורגת, ההינדואיזם. הבודהיזם מחולק לזרמים רבים וכל זרם מציע תפיסת עולם אחרת. הזרם המרכזי, שבנתיבו צועדים למעלה ממחצית הבודהיסטים, הוא זרם המהאיאנה, שפרוש שמו הוא "המרכבה הגדולה". זרם זה גורס שלכל אדם יש פוטנציאל להיות בודהה, והוא מציע תמונת עולם שאין בה דואליות, אלא הדגשה שהניתוק וההפרדה בין הדברים במציאות הפיזית לבין האדם, העצמי, הם תהליך מנטלי בלבד. הכול הוא אחד או לא כלום. (אפשר למצוא כאן דמיון לדתות המונותאיסטיות בהיבט של "הכול אחד", וכן דמיון לעקרון "השזירה" בתורה הקוונטית, כפי שנסביר בהמשך.)
הדרך להתמודד עם הכעס, הקנאה, הטינה ושאר הדחפים האנושיים המובילים לחמדנות ולשנאה ומזיקים לגוף ולנפש היא מדיטציה. באמצעות המדיטציה, שהיא תרגול מנטלי, האדם מתנתק מתודעת היומיום ונכנס למצב תודעתי של שלווה ושקט המוביל להפחתת הלחצים, החרדות והמתח הנפשי. שיטה זו נמצאה יעילה למדי בחיים המודרניים והיא נפוצה כיום במקומות רבים בעולם.
מעגלי החיים הנמשכים והולכים מתוך מחזוריות אינסופית של לידה ומוות נקראים, כפי שציינו, "סמסרה". שאלה כבדת משקל שנשאלת היא: מיהו זה אשר נולד? בדתות המונותיאיסטיות הגוף אכן מת אבל הרוח, הנשמה, עומדת למשפט ונידונה לשבט או לחסד, לפי מעשיה בעולם החומר. ההתייחסות למחזורי חיים מתמשכים התפתחה בקבלה היהודית ובסופיות באסלאם, אך לא כחלק מהזרם המרכזי בדת. בבודהיזם, גישה כזו של שכר ועונש לא קיימת. יתרה מכך, על-פי הבודהיזם אי אפשר למצוא עצמי מהותי כמו הנשמה, ולא ניתן לגלותו באמצעות ניתוח שכלי או במהלך מדיטציה. בבודהיזם האני או העצמי (האטמן), אינו קבוע, אלא משתנה באופן מתמיד. השינויים המתרחשים באני בכל תקופות החיים הם בעלי רציפות, והאדם יכול לזכור את הלידות הקודמות שלו. כלומר, ישנו "משהו" (סמסקרה) שהוא מעין זיכרון אך לא בדיוק, שעובר מתקופת חיים אחת לאחרת ויוצר רצף תודעתי מתמשך. רצף תודעתי זה מתקשר גם למושג הקארמה., כפי שכבר הסברנו.[3]
בהינדואיזם, האני (האטמן) הוא ישות קבועה ויציבה גם אם משתנה תמיד. זהו סוג של חשיבה קוונטית של גם וגם. האטמן הוא היבט או שלוחה של ברהמן שהוא "האלוהות האינסופית" או "השלם האחד הנצחי". האטמן משתנה מתקופת חיים אחת לאחרת, כפועל יוצא של ההבנות שרכש ושל ההתפתחות שעבר בחייו. הדבר דומה לשחקן תיאטרון ששמו, נאמר, מיכאל, שבהצגה אחת משחק את טוביה החולב, בהצגה אחרת את הפושע אל קאפונה ובהצגה נוספת את אותלו. כאשר מיכאל השחקן ניצב על הבמה, הוא בעצם הדמות שאותה הוא משחק. כאשר הוא יורד מהבמה, הוא חוזר להיות מיכאל. השחקן מיכאל עצמו משתנה ומתפתח בעקבות הדמויות שהוא משחק, והוא לא אותו מיכאל שהיה לפני שהתחיל בכלל לשחק בתיאטרון.
בבודהיזם, האני הוא פחות מוגדר מאשר בדוגמה שהבאנו, שמתאימה להינדואיזם. אומנם בבודהיזם יש רצף תודעתי בין תקופות החיים השונות, אבל אין עצם ממשי שנקרא "אני" כמו בהינדואיזם. בבודהיזם קיימת תחושה של אני – לא כממשות ודאית, אלא כסוג של תחפושת. האני הלא מוגדר הזה מורכב מחמישה חלקים: הגוף, ההרגשה, התפיסה, פעילות רצונית (סאנקהאריה) והתודעה. בכל תקופת חיים האני מקבל תודעה חדשה ומפתח גוף כחלק מהאורגניזם. באופן כזה, האני עובר מתקופת חיים אחת לאחרת, עד שמתבהרת לו האמת הגבוהה, כשהוא עדיין ברמת התודעה הארצית והוא עובר למצב עילאי של אושר ושלווה – של נירוונה. פירושה המילולי של המילה נירוונה הוא "כיבוי", כלומר סיום הפעילות הארצית. יש הטוענים שפעולת הכיבוי היא לא של הפעילות והעשייה אלא של השכל (mind) האנושי, מאחר שכל הקיום האנושי הוא אשליה אחת גדולה – "מאיה" בסנסקריט. גם בהינדואיזם ישנם כמה זרמים שמאמינים שהכול הוא אשליה.
כאמור, בבודהיזם אין דבר קבוע זולת הנירוונה. הכול זורם ומשתנה באופן תמידי. כל החומר והעצמים הקיימים בעולם, כמו עצים, חיות ואבנים, הם נטולי ממשות אמיתית, חרף העובדה שהם נתפסים על ידי החושים שלנו. העולם החומרי שאנו תופסים הוא במהותו השלכה של התודעה שלנו בלבד. לכן, כאשר מדברים על האמת וההבנה המוחלטות, ברמת התודעה הגבוהה, ניתן גם לכפור בקיומם של העצמים במציאות החומרית.
קיימת אסכולה בודהיסטית הטוענת שניתן לעקוב אחר העולם הפיזי בתהליך של "הליכה לאחור" עד שלבסוף מגיעים, ברמת ההבנה, למצב התחלתי שבו כל החלקיקים החומריים מתגבשים למה שידוע כ"חלקיקי חלל", כלומר משהו מופשט ולא קבוע. חלקיקי החלל הללו יכולים להתממש ולבוא לידי ביטוי, ויכולים שלא. אם נשתמש בטרמינולוגיה הרווחת היום, הרי שמדובר באטומים ובתת-אטומים. אם אפשר לעקוב אחר כל החלקיקים הפיזיים של היקום הפיזי עד למצב התחלתי כזה, נשאלת השאלה: כיצד החלקיקים הלו מתקשרים בשלב מאוחר יותר ויוצרים עולם פיזי שבו ישנן חוויות כגון הנאה, כאב וסבל, של יצורים מודעים כבני אדם? כיצד מהממד הקוונטי של חלקיקים אטומיים ותת-אטומיים, נוצרת המציאות הפיזית שאנו חיים בתוכה? הבודהיזם פותר את החידה באמצעות הגישה שכבר נזכרה: הקארמה, שהיא מנגנון הפעולה הבלתי נראה של מעשים ותוצאות בחיי האדם.[4]
במאה החמישית לספירה חלה התפתחות מחשבתית חשובה ביותר בבודהיזם, ונוצרה "אסכולת התודעה" (ויג'נאנאוואדה), שלפיה אין במציאות אלא תודעה בלבד והיא אשר מכילה את הרצון, את ההכרה העצמית, את התפיסה וההבנה ואת חוויית המודעות. התודעה היא הממשות האחת, והיא זו ש"צוברת ומשמרת", על פי האסכולה, את ההבנות והמסקנות מתקופות החיים השונות של האדם.
אם נתבונן בגישה הבודהיסטית ובגישה ההינדואיסטית מנקודת מבט של המכניקה הקוונטית, נראה שזו האחרונה מקבילה באופן מעניין לתורות אלה. בבסיס החומר והטבע, לפי תורת הקוונטים, ישנן ישויות אנרגטיות מופשטות של אטומים ותת-אטומים, שאין בהן כל ממשות חומרית ויחד עם זאת, נוצר מהן כל החומר בעולמנו, כולל אנו בני האדם, באופן שלא ממש ברור לנו. הבנה נוספת הנובעת מתורת הקוונטים היא שהתודעה היא גורם מרכזי ביצירת המציאות החומרית, שכן 'פונקציית הגל' ברמה הקוונטית מתממשת באופן חומרי אחד בלבד מתוך אפשרויות קוונטיות רבות. לכן, מנקודת מבט קוונטית, החומר והחפצים בעולמנו הם סוג של אשליה. להבנתנו, זו אשליה שנוצרה עבורנו בני האדם, כדי שנוכל לחוות את עולם החומר הפיזי. בפועל, אין חומר פיזי של ממש, אלא רק הכרה ותודעה אנושית המכוונות לתפוס את האנרגיה התיאורטית כחומר פיזי.(ראו פרק 4 "היקום כהולוגרמה" בחלקו השני של הספר)
דת ואמונה בסין
הדת העממית17
בסין קיימת דת עממית מזה למעלה מ-3000 שנים, הרבה לפני הופעת הקונפוציוניזם, הדאואיזם והבודהיזם וזו אינה דת רשמית כמו במערב ובארצות המוסלמיות. לדת עממית זו ישנם מאפיינים השונים מאלה של הדתות המונותאיסטיות – היהדות, הנצרות והאסלאם – אך יש לה דמיון מסוים להינדואיזם. לדת הסינית אין מייסד, אין שם פורמלי ולא אל מרכזי. אם נשאל סיני לגבי דתו, קרוב לוודאי שהוא יענה שהוא לא מחזיק בדת. הדת העממית הוצאה מחוץ לחוק בשנת 1949 בעקבות השלטון המהפכני שהנהיג מאו דזה דונג והיא הוחזרה בשנות ה-70 של המאה הקודמת.
הסיני, ללא תלות במעמדו, ישתתף בטקסים שונים, שהחשוב בהם הוא פולחן האבות. מדובר בהקרבת קורבנות (פרות, פרחים, בשמים וכדומה) לאבות שנפטרו, מתוך תקווה שהמחווה תמצא חן בעיניהם ותביא אותם לעזור לצאצאיהם במסע החיים. בנוסף, קיימת אמונה שאם הנשמה לא מרוצה, היא יכולה לחולל מהומות ואף לרדוף את החיים. חג מעניין בדת העממית הוא חג ניקיון הקברים שחל ב-4 באפריל, ובו דואגים ש"ביתם" של המתים יהיה נקי ונעים והם יהיו מרוצים ולא יחושו כי נשכחו מלב.
בסין של היום, שעברה תהליך מהיר של אורבניזציה, גם התושבים העירוניים וגם התושבים הכפריים נוטלים חלק בפעילות שניתן להגדירה כדתית. הם עולים לרגל למקדשים ועוסקים בפולחן של מגוון רחב של אלים, משתתפים בחגים ובטקסים ונועצים במגידי עתידות ואף במדיומים המתקשרים עם המתים. הגדת העתידות בדת העממית אינה מתבססת על ראיית עולם פטליסטית. הנועץ מצפה ממגיד העתידות שייתן לו רמזים שיאפשרו לו להחליט נכונה, בדומה לייעוץ שניתן בידי האורקל מדלפי ביוון.
כאמור, הדת העממית הסינית אינה ממוסדת ואין בה היררכיה, כזו שבדתות המונותאיסטיות. הדת היא חלק בלתי נפרד מרקמת החיים הסיניים, היינו מחיי התרבות והחברה, אך האדם אינו נדרש להצהיר על השתייכות אליה באמצעות טקס דתי כמו הטבילה בנצרות או ברית המילה ביהדות ובאסלאם. הבדל מובהק נוסף הוא היעדר מוחלט של חוקים וצווים דתיים. הפרקטיקה הדתית היא עניין אישי לענות בו, ולהערכת חוקרים המצב התפתח מאחר שהשלטון המרכזי חשש מקיומו של כוח דתי חזק העלול לצבור כוח ועוצמה ולהתחרות בו, כפי שקרה, ועודנו מתרחש, בשלוש הדתות המונותאיסטיות.
הדת העממית מלאה באלים שונים, אולם ישנו מרכיב מרכזי המייחד אותם: הרוב המכריע של האלים הסינים הם בני אדם שחיו בעבר והפכו לאלים לאחר מותם. כתוצאה מכך, קיימת קרבה גדולה בין המאמין לבין האל, משום שהאל יכול להיות הסבא-רבא של המאמין. הפחד מן האל העליון שקיים בדתות המונותאיסטית נעדר מדת זו. ביהדות המורא מתבטא למשל בפיוט "ונתנה תוקף", הנאמר בראש השנה וביום כיפור ובו המילים "וחיל ורעדה יאחזון" המשקפות את תחושת הקהילה. באסלאם, קיים המושג מעורר החלחלה "יום הדין" – יום שבו יעמוד האדם למשפט בידי האל.
הגמישות והפתיחות שמאפיינות את הדת העממית, שהיא אישית מאוד, מאפשרות למשל בניית מקדש שכונתי, פרי החלטה של התושבים. האדם ניגש למקדש בזמנו הפנוי ולפי ראות עיניו, כדי לשאת תפילה או להקריב קורבן מן החי או הצומח (כיום מובאים כמנחה לרוב פרחים ופירות) או להשתתף בטקס זה או אחר. בדת זו רווחת מאוד תופעת השמאנים, שבהיותם נתונים בטראנס משמשים כצינור המקשר בין בני האדם והאלים. קריאה בכף יד, אסטרולוגיה, קריאת תווי פנים ושיטות ניחוש שונות, גם הן חלק מהדת העממית.
אי אפשר להתייחס לדת העממית מבלי להזכיר את שלוש הדתות- פילוסופיות האחרות שהתפתחו בסין והן: הקונפוציוניזם, הדאואיזם והבודהיזם. הדת העממית יונקת משלושתם. היא אינה נפרדת מהם, אלא מתמזגת איתם וכך נוצר שילוב רעיוני ופולחני. בהיבט הדתי והתרבותי, נוצרה סינתזה מעניינת שמאופיינת בפתיחות ובחופשיות. ביטוי לסינתזה הזו מצוי בכך שמאמין סיני יכול להתפלל יום אחד במקדש דאואיסטי, למחרת במקדש בודהיסטי וכעבור יומיים במקדש עממי.
הפילוסופיה הסינית
קיים הבדל משמעותי בין המחשבה המערבית כפי שהתפתחה מהתקופה הפרה-סוקראטית ביוון לפני כ 2700-2600 שנה ועד לימינו ובין המחשבה וההגות הסיניות. הפילוסופיה המערבית עוסקת בחיפוש אחר האמת, בשאלת הגוף והנפש, באתיקה, בממשות, בידיעה, בהכרה וכדומה. הפילוסופיה הסינית לעומת זאת, מתרכזת בחיפוש אחר הדרך הנכונה לחיים על פני האדמה. למחשבה ולהגות הסיניות יש היסטוריה ארוכה של אלפי שנים, והן שזורות בשושלות השונות שעיצבו את החברה והתרבות הסיניות בתקופות השונות. הפילוסופיה הסינית עוסקת בחיים "כאן ועכשיו", בדגש על השאלה 'איך לחיות טוב יותר', לעומת הפילוסופיה המערבית המדגישה את השאלה 'איך לחשוב ולהבין טוב יותר'.
למרות כל זאת, אי אפשר להתעלם מזרמים סיניים מסוימים שעסקו גם הם בשאלה 'איך לחשוב' ולא רק בשאלה 'איך לחיות'. כבר במאה השישית לפני הספירה, במרכז תורתו של קונפוציוס, שנתייחס אליו בהמשך, ניצבת השאלה: 'איך להיות אדם טוב יותר?' קונפוציוס טוען שההליכה ב"דרך" – או הדאו/הטאו – שהיא השלמות, עושה את האדם טוב יותר ועם זאת, הדרך אינה נתונה מראש, אינה חיצונית לעולם ואינה קודמת לאדם. הדרך נסללת כאשר האדם הולך בה ויוצר את עצמו באופן דינמי ומתמשך. להערכתנו, בהיבט המטאפיזי, כפי שנפרט בחלקו השני של הספר, מימוש תסריט החיים של האדם הוא ה"דרך" של הפילוסופיה הסינית.
בספר הטאו המיוחס ללאו דזה, מייסד הדאואיזם, בתרגומו של ניסים אמון, נכתב בפסקה העוסקת ב"דרך":
לחיות ללא פחד
לחוש את העולם
לחוות את המכשולים
לדעת את העולם
גו'אנג דזה, פילוסוף מהמאה הרביעית לפנה"ס, שהיה ממשיך דרכו של לאו דזה, יצר דרכי חשיבה חדשות והדגיש שהחופש האמיתי הוא השחרור ממגבלות חברתיות ומסורתיות, כדי לאפשר לאדם לחוות את החיים ולהביע את עצמו כפי שהוא. גו'אנג דזה ידוע גם בשל "טיעון הפרפר" המושווה ל"טיעון החלום" של רנה דקארט. בחלומו, גו'אנג דזה מתעופף לו בשמחה ובהנאה והוא לא מודע לכך שהוא גו'אנג דזה. לפתע התעורר והוא היה ללא ספק גו'אנג דזה שחלם שהוא פרפר, או שמא פרפר שחולם שהוא גו'אנג דזה. במבט היסטורי, גישתו הפילוסופית של גו'אנג דזה דומה לזו של הפילוסוף פרידריך ניטשה בן המאה ה-19 שטען שעל האדם להשתחרר מהאידיאלים ומהמוסכמות של תקופתו, בעיקר בהקשר של הדת, ולממש את עצמו מתוך עוצמה אישית.
הפילוסוף הסיני בן המאה הרביעית והחמישית לפני הספירה, מו דזה, קרא תיגר על משנתו של קונפוציוס ודגל ב"אהבה אינסופית", היינו אהבה שאינה מבחינה בין האני לאחר, בין הקרוב לרחוק, בין הזר לבין המשפחה וכדומה. תפיסה זו נגדה את הקונפוציוניזם שדוגל במתן כבוד במסגרת חברתית ומשפחתית. במידה מסוימת, תפיסת העולם הסינית דומה לזו של היהדות המקראית, המדגישה את חשיבות החיים על פני האדמה, כאשר ביהדות השכר למעשים הטובים ולשמיעה בקול האלוהים הוא אריכות ימים, כלומר שכר ארצי ולא תגמול בעולם הבא – מושג שהתפתח בשלב מאוחר יותר במיסטיקה היהודית וממנה עבר לנוצרית ולמוסלמית.
כאמור, בסין התפתחו שלוש תפיסות עולם: הקונפוציוניזם, הדואואיזם והבודהיזם. תפיסות אלה מייצגות ערכים אנושיים עם דגשים שונים. אין המדובר בדתות, אף שבמהלך השנים צמחו מתוכן טקסים ומנהגים שמעניקים להן גוון דתי (בעיני המערב). הפילוסופיה הסינית כוללת המלצות לקיום אורח חיים ראוי ומחויבות לאתיקה ולמוסר אנושי. המשותף לשלוש התפיסות הללו הוא שהן לא מתבססות על בורא (אלוהים), כמו בתרבות המערבית המונותאיסטית. אין בהן מיתוס של בריאה, ואם יש משהו שמזכיר את אלוהים הרי שהוא נוצר בידי האדם ולא להיפך. לפי התפיסה הסינית, לאדם יש עוצמה הטבועה בו. הוא בעל חלק מעשי בבריאה וביכולתו להיות בהרמוניה עם הטבע באמצעות המוסר הנכון לו ולחברה.
הקונפוציוניזם
הקונפוציוניזם הוא תורה המדגישה את היותו של האדם טוב מטבעו ותומכת בהתנהגות מוסרית- הומניסטית כלפי הזולת. הוא עוסק בארגון החברתי הנדרש לקיומם של חיים תקינים, וכולל חוכמה פשוטה וידע מעשי. הקונפוציוניזם העניק לחברה הסינית תשתית חברתית ותרבותית של כללי חיים והתנהגות המאפיינים אותה עד היום. בכלליו הוא מתייחס לאדם כישות עצמית הנמצאת במערכת יחסים עם הזולת, אך גם עם השליט ומוסדות השלטון. הקונפוציוניזם השפיע גם על התרבות והחברה במדינות מזרח אסיה, כגון יפן וקוריאה. בפועל קונפוציוס ניסח מערכת משפטית חדשה המשפיעה על החברה והתרבות הסינית עד היום; אלה הם ארבעה סוגים של חובת ציות: 1. לקיסר (מכאן גם לשלטון) 2. לאב 3.לאח הבכור 4. לבעל.
עיקרון חשוב בקונפוציוניזם הוא ה"רן", המייצג אנושיות וגם צדק והגינות. זהו עיקרון המחייב התחשבות ונקיטת גישה הומנית כלפי כל בני האדם, ובעיקר במעגל הקרוב של המשפחה והקהילה. העיקרון דומה לפתגם היהודי המיוחס להלל הזקן: "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך". האדם אינו יצור הקיים כשלעצמו, אלא קיים תמיד ביחס לאחרים: להוריו, למשפחתו, לזולתו, לארצו ולעולם כולו. ההתנהגות הנדרשת מהאדם נובעת פחות מכוח החוק הפורמלי ויותר מתוך ההבנה והמצפון הפנימי של האדם. כלומר, נפש האדם, תחושותיו, מחשבותיו והאינטואיציה שלו, הם אלה שצריכים להנחותו בחייו בכלל ובתחום המוסר בפרט. דוגמאות לכך הן כיבוד הורים, שהוא ביטוי לאנושיות בתוך המערכת המשפחתית הבסיסית, ומידת האמון, שהיא מידה אנושית חשובה המתקיימת בדיאלוג שבין בני האדם.[5]
עיקרון מרכזי נוסף הוא ה"לי", והוא קשור לחשיבותן של פרקטיקות טקסיות מדוקדקות הקובעות את כללי ההתנהגות של הפרט בכל אשר יפנה, החל בפולחן וכלה בהתנהגותו בחצר המלכותית או אף בביתו שלו. הדבקות בטקסים הייתה למאפיין היסודי של העילית הסינית לדורותיה, ופשוטי העם חיקו אותה. בחברה הסינית, שהתפתחה והתבססה דרך הקיסרויות השונות, הטקסים מייצרים סוג של סדר היררכי המגדיר מי שולט ומי נשלט. בין הטקסים ישנם טקסי כיבוד הורים, וטקסי זיכרון לאבות, המייצגים את הבסיס ללגיטימיות של סמכות חברתית ופוליטית. המוסכמות החברתיות והטקסים המלווים אותן מדגישים את המהות האנושיות שבלעדיה אין לאדם ולמנהג שום ערך. ה"לי" הוא החולייה הטקסית הקושרת בין בני האדם, שבבסיסם הם טובים ומכתיבה את מערך ההתנהגות ביניהם בחיי היומיום. הפעילויות האנושיות – המנהג והטקס – שומרות על המסגרת התרבותית-חברתית הקיימת. לעומת זאת, מערכת של חוקים יוצקת קשר פורמלי וקר בין בני האדם כקולקטיב לבין הסמכות הציבורית- שלטונית. על כן, התפתחה בסין תפיסת עולם המניחה כי התנהגות מוסרית חייבת להתאים למסורת חברתית- אנושית המדגישה את עקרונות המוסר כפועל יוצא של עקרונות ה"רן" וה "לי", הרואים באדם יצור טוב וחיובי בבסיסו.
העקרונות שנמנו הם עקרונות מוסכמים ומקובלים בחברה הסינית, היוצרים עוצמה חברתית החזקה יותר מכול חוק פורמלי. הצדק, אם כן, אינו פוליטי וקשור בחוק או במוסדות מדינתיים, אלא נוצר מדי יום ביומו בידי כל אדם שפועל בנאמנות לדרך מתוך התמקדות בהיבט החיובי וההוליסטי שבחיים, ולא בהיבט האינדיבידואלי המבוסס על החוק הפורמלי והקר, המאפיין את המערב.[6]
הדאואיזים18
"דאו" או "טאו" היא מילה סינית שמשמעה, דרך, נתיב, מסלול ומייצגת תהליך מתמשך ואינסופי. על פי הדאואיזם, היקום הוא שלם אחד המורכב משני כוחות יצירתיים אדירים התלויים זה בזה והמהווים ניגודים משלימים: היין והיאנג. עיקר הדאו ומהותו הם דחייה של מוסר נלמד, ועליונות היסוד הטבעי והאינסטינקטיבי שבאדם על פני תרבות אנושית המוכתבת בידי אחרים. כפי שנאמר בספר הטאו: "עקור את הספרים, מעט בלימודים וייטב לעם מאה מונים. זנח את החוקים, הקל במשמעת ובצווים ויוסרו מהעם יגון וייסורים."19 זוהי גישה מעניינת שלפיה בלימוד יש מעין הפרעה למהלך התקין של הפעילות הספונטנית של האדם ועל כן חיים זורמים וטבעיים עדיפים עליו. על כל אדם להיות הוא עצמו ללא הכוונה, מטרה או ידיעה. עליו לזרום עם הנתיב שבו מתפתחים חייו, מתוך אמונה וידיעה פנימית שכך צריכים להיות פני הדברים. הידיעה, על-פי הדאו, היא למעשה חוסר ידיעה, בדומה לאמירה המיוחסת לקונפוציוס: "אינך יודע את החיים ואתה מבקש לדעת את המוות".
קיימים שני פרדוקסים בדאו: "ידיעה ללא ידיעה" ו"עשייה ללא מעשה". פרדוקסים אלה מופיעים בכתבים של לאו דזה וגו'אנג דזה. ישנן פרשנויות רבות בנוגע למהות הפרדוקסים הללו. לדברי נעמה אושרי מבית אימון בודהיסטי לרוח וללב, הידיעה ללא ידיעה, היא חוויית החיים עצמה. יש להאט, להתבונן, להקשיב ולראות את המציאות בעיניים סקרניות ובפליאה, בלי פרשנות ושיפוטיות, כמו תינוק המתבונן בעולם בפליאה. נציין שהיצירה האנושית מגיעה אף היא ממחשבה לא סדורה, כזו שלא כבולה לכללים, אלא נובעת מסקרנות, משובבות ומפתיחות. משם צומחים הרעיונות המפתחים והמניעים את הכול. לעיתים, דווקא הידיעה הקודמת על דבר מה היא זו שכובלת את המחשבה והיצירתיות, משום שהיא תוחמת את המחשבה וגורמת לאדם להיצמד למשהו שכבר קיים (בהמשך נבחן עמדה זו מול "נעשה ונשמע" ביהדות). גם במונח "עשייה ללא מעשה" אין הכוונה לנקוט פסיביות ולא לעשות דבר. הכוונה היא לפעולה ספונטנית של מעורבות בלא התערבות, היינו פעולה שלא מנסה להטות את הדברים מזרימתם הטבעית. זוהי עשייה הרמונית שתנועתה הולמת את טבע הדברים ואת השתנותם.
בדאו, המטאפיזיקה והאתיקה קשורות בקשר אמיץ. שלא כמו אצל קונפוציוס, שהגותו נשענת על ראיית עולמם של בני האדם וההיבט המטאפיזי רק נרמז בין השורות של המאמרות (ספר המכיל את האמירות והפתגמים שלו), אצל הפילוסוף לאו דזה, הדאו הוא חץ שמצביע על מה שאין לדבר עליו – הוויה שנולדת מן הריק ומהווה טבע עליון. כלומר, בדאו, ההיבט המטאפיזי והמופשט הוא דומיננטי וממנו נגזרת ההתנהגות האנושית הראויה.
תפיסת העולם הזו מדגישה שלכל הכוונות הטובות שלנו, למוסר, לרצון לעזור וכדומה, יש חיסרון משותף המתבטא בכך שאנחנו מתערבים בתהליכים אנושיים שצריכים לבוא לידי ביטוי ומימוש מתוך עצמם, כחלק מהשלמות של היקום ומתכוננו. למשל, אם קבצן מבקש ממני כסף ואני נותן לו צדקה ומרגיש טוב משום שאני עוזר לאחר, עליי לדעת שנתינה זו דווקא מזיקה לקבצן. הנתינה שלי גורמת לקבצן לא להתאמץ ולא לחולל את השינוי הנדרש בחייו כדי לצאת מהמציאות שבה הוא נתון. מאחר שהעולם מתנהל מעצמו באופן מתוכנן ובסדר מופתי, מן ההכרח שפעולות שיש בהן לימוד והכוונה מודעת מביאות יותר נזק מתועלת, משום שהן מעכבות את תנועתו ההרמונית והבלתי ידועה של היקום ושל אלה החיים בו. מכאן שישנה חשיבות רבה לזרימה עם החיים ועם האירועים שאנו פוגשים במהלכם. להבנתנו וכפי שנפרט בחלקו השני של הספר, אנחנו זורמים עם תסריט החיים הנשמתי שלנו המתממש בחיים הפיזיים. אנחנו לא יוצרים את האירועים יש מאין, אלא הם קיימים כבר בממד המטאפיזי ואנו רק מממשים אותם. לכן, עקרון ה"אין עשיה" בדאו, אין כוונתו לכפות עלינו עשייה מאולצת מתוך עצמנו, אלא לגרום לנו לזרום עם החיים עצמם, על שלל אירועיהם. עצם הזרימה הזו, שאינה נובעת ממקור מודע ושכלתני, היא-היא ה"אין עשייה".
הוויכוח המקורי בפילוסופיה הסינית על אודות הדאו לא התנהל סביב הגדרת הדאו, טבעו ומהותו, אלא עסק בשאלות היכן נמצא הדאו והיכן יש לחפש אותו. הדאו של לאו דזה, הוא כאמור מושג מטאפיזי-תיאורטי ולכן קשה להבנה, בעיקר לבן התרבות המערבית התר אחר הגדרות ותשובות מוחלטות ומוכחות. הרעיון של הדאו התקבל בשלב מאוחר יותר על ידי האסכולה הקונפוציאנית ועל ידי הבודהיזם הסיני. הרעיון קיים גם ברחבי מזרח אסיה: ביפן, מונגוליה, קוריאה וטיוואן.
קונפוציוס תרם תרומה משמעותית לדאו בחיי האדם בכך שחיבר אותו לעשייה ולהוויה האנושית ופחות להיבטים המטאפיזיים המקוריים. אפשר לראות כאן הקבלה מסוימת לדרך שבה התמודד אריסטו עם הפילוסופיה של אפלטון; האדם מגשים את עצמו בעצם ההליכה בדרך – בדאו, שהוא השלמות. עם זאת, הדרך אינה נפרשת לפני האדם, אלא הוא סולל אותה בעצם הליכתו בה, כאשר הוא יוצר את עצמו.20 בנוסף, "האדם יכול להרחיב את הדאו, אך הדאו לא יכול להרחיב את האדם".21
לפי גישת מנציוס, המבטא זרם ספציפי בקונפוציוניזם, האדם הוא טוב מיסודו. מנגד, קיים זרם אחר בקונפוציוניזם, שאותו הוביל שון דזה, בן המאה השנייה לפני הספירה, שכתב יצירה פילוסופית הקרויה על שמו. דזה טען שהאדם רע מטבעו ושערכי המוסר נרכשים באמצעות החינוך. הוא הדגיש את חשיבותם של החוקים החברתיים והמצוות המוסריות בחינוכו של האדם ובעיצוב התנהגותו בחברה. גישתו מנוגדת לתפיסת העולם הדאואיסטית, שמבכרת את ההתנהגות הטבעית של האדם ומתנגדת להכתבת כללי התנהגות עבורו בידי אחרים.
הדאו, אם כן, מסמל את המהות הראשונית או את הטבע הבסיסי של היקום והחיים. הוא מייצג את העיקרון הנצחי של הפעולה או היצירה, האחראיות על המהות הראשונית של האחדות שקיימת בטבע ובחיים מצד אחד, ושל הדואליות והקוטביות (של היין והיאנג) שבהם מצד שני. אם נשווה את הדאו לתפיסה המערבית, הרי שהדאו כולל בתוכו את מושגי ה"יש" וה"אין", או "להיות" ו"לא להיות" כמושגים שדרים בכפיפה אחת, וגישה הוליסטית-מעגלית זו מנוגדת לגישת הנפרדות הליניארית שבפילוסופיה המערבית. הדאו למעשה מצביע על עיקרון אימננטי המציין חשיבה וקיום לפי המהות הפנימית של העולם והאדם. כמו כן, בדאו יש גם עיקרון טרנסצנדנטי המניח את קיומו של דבר מה שנמצא מעבר לגשמיות ולחומר, ומשפיע עליהם. מכאן שבדאואיזם הדבר הנעלה ביותר הוא הרמה של ההכרה והמחשבה האנושיות ולא הכוח והעוצמה הפיזית.
הדאו הוא מקור כל הצורות, והוא האנרגיה שנותנת צורה לכל תהליך היצירה והבריאה. הוא הרוח היצירתית היוצרת והורסת, בוראת ומשמידה. מתוך הקוטביות הזו נוצר ומתפתח הקיום על פני האדמה. על כן, הקוטביות שקיימת בדאו בהיבטים אנושיים כמו טוב ורע, נעלה ושפל, נוכח ונעדר, כמעט שלא ניתנים לתיאור במונחים אינטלקטואליים מערביים. יש הטוענים שהדאו הוא הטבע המכיל בתוכו הכול: שפע, רב-גוניות והרמוניה. הדאו הוא מעין אנרגיה המחלחלת לתוך כל הכוחות הקיימים ויוצרת בהם תנועה, התפתחות וחיים. העולם הוא כמו צמח או ילד שגדלים ומתפתחים בכפוף לחוקים פנימיים נסתרים. כל יצור וכל דבר בעולם הם בעלי דאו משלהם, בעלי אנרגיית צ'י שהיא אנרגיית החיים הזורמת בעורקיהם ומפעילה אותם. הדאו, כמו הטבע, הוא אחד ושלם. הוא כל היש הקיים, ובתוכו יש לאדם נתיב חיים הייחודי לו, בדומה לעץ הספירות הקבלי-יהודי, המורכב מנתיבים גלויים ונסתרים המבטאים את מגוון מסלולי החיים האפשריים של האדם.
הדאו איננו ישות עליונה היודעת הכול כמו האלוהים בדתות המונותאיסטיות, אלא הוא מעין כלי אנרגטי שיוצר את החיים ומשפיע עליהם, בדומה לאנרגיית "הברק האלוהי" הפועלת על העולם דרך עץ הספירות. לכן, מטרת הקיום האנושי אינה חיפוש אחר משמעות ותכלית לקיום – חיפוש שהוא לב ליבה של הפילוסופיה המערבית – אלא זרימה עם החיים. מכאן שיש להמעיט ככל הניתן בפעולה שכלתנית ומודעת המתעלמת מהאינטואיציה האנושית, כמו זו הרווחת בתרבות המערבית. כלומר על פי הדאו, על האדם לזרום עם החיים באופן אינטואיטיבי, לפי תחושותיו הפנימיות. זרימה זו נעשית דרך הלב והרגש ופחות דרך השכל והלוגיקה, בדומה ל"נעשה ונשמע" ביהדות.
הדאואיזם והיהדות
כאמור, הדאו מדגיש את חשיבות העצמיות של האדם בניהול חייו; זרימה עם האירועים הנפרשים מולו, מתוך אמונה וידיעה פנימית שכך צריכים להיות פני הדברים. האדם מגשים את עצמו בעצם ההליכה בדאו, בדרך, שהיא השלמות. הדרך, שמתחילה במישור המטאפיזי, הופכת לדרך ממשית ומעשית שהאדם הולך בה. דומה הדבר לאומן החוצב פסל בסלע. הפסל נמצא כרעיון, כדמות מופשטת בדמיונו של האומן, עד לרגע שהוא מממש את הרעיון בחומר. הדוגמה ממחישה רעיון נוסף של הדאו: חשיבות ההכרה והמחשבה האנושיות על פני הכוח והעוצמה הפיזיים, כפי שציינו.
אם נביט במסורת היהודית, נמצא את תיאור מתן תורה שבו מצוטטים בני ישראל כאומרים "נעשה" בלבד: "וַיָּבֹא מֹשֶׁה וַיִּקְרָא לְזִקְנֵי הָעָם וַיָּשֶׂם לִפְנֵיהֶם אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר צִוָּהוּ ה'; וַיַּעֲנוּ כָל הָעָם יַחְדָּו וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה (שמות יט, ז-ח). הצירוף "נעשה ונשמע" מובא בהמשך, בפרשת משפטים: "וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ד' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע" (שמות כד, ז).
על פניו אמירת "נעשה ונשמע" נוגדת את ההיגיון האנושי הבסיסי. הרי לפני שאני מבצע דבר מה, אני שומע, מקשיב ומפנים את הדברים. כאן העם אומר הפוך, קודם כול נעשה ורק אחר כך נשמע. יש מי שיטען שהעם מסכים לבצע את הדברים מאחר שהם באים מפי הגבורה ואין לערער אחריה. עם זאת, העובדה שאני יכול לבצע פעולה מסוימת מתוך דחף ותחושה פנימית, גם אם יש בה סיכון, מתחברת ל"נעשה ונשמע", כפי שנפרט בהמשך.
אפשר להצביע כאן על הבדל משמעותי בין תפיסות חיים: הצירוף נשמע ונעשה מציג חיים לפי ההיגיון הארצי האנושי, המוגבל להוויה ולעשייה האנושיות. הכול נגזר מתוך עולם המעשה האנושי, כולל המחשבה המופשטת, הכפופה לחשיבה הארצית הרציונלית, המוגבלת והצרה. כדי לפרוץ את הגבולות המקובעים של החשיבה הארצית עלינו לשחרר את הדמיון שבנו ולהאמין בעשייה שלנו, גם אם תוצאותיה לא ברורות לנו. לעומת זאת, הצירוף נעשה ונשמע מצביע על כך שלא מונחים בפניי כל המידע והנתונים הנוגעים להחלטה שאני עומד לקבל. אני מאמין ובוטח בתוצאה הסופית שתתקיים כפי שאני חושב ומתכנן, גם אם אני פועל בערפל ובחוסר ודאות. האמונה בתהליך היא שיוצרת בתוכי את הידיעה, את ההבנה ואת שלוות הנפש שבסופו של דבר יביאו לתוצאה המיוחלת, למרות חוסר הוודאות שבתהליך.
כשאנו אומרים "נשמע ונעשה" אנו מתכוונים לכך שאנו רוצים לקבל את כל המידע והנתונים לפני קבלת ההחלטה. אנו לא סומכים על אף אחד; אנו פועלים באופן מתוכנן ורציונלי, בתוך מסגרת ברורה וידועה. אין הפתעות. לעיתים, אם נחכה עד שנראה את התמונה כולה, נחמיץ את ההזמנות. אנו חווים זאת לא פעם, כאשר מציעים לנו להצטרף לפרויקט, להשקעה, ליוזמה עסקית וכדומה ומגלים, שעד שקיבלנו את כל הנתונים ההצעה כבר לא רלוונטית. ההרשמה נסגרה והרכבת נסעה. לכן, עלינו לקחת סיכונים בחיים ולפעול גם בתנאי חוסר ודאות; להיות ערים לתחושות הפנימיות שבנו ולקפוץ למים.
מכאן שיש קשר בין המסרים של הדאואיזם, המדגיש את הדרך ואת הזרימה החופשית שביקום ובחיים, וכתוצאה מכך את עצמיות האדם, ובין התפיסה העומדת מאחורי ה"נעשה ונשמע" ביהדות; תפיסה שלפיה יש לזרום עם החיים על פי ההנחיה האלוהית ולהאמין בייעוד שעלינו למלא בחיינו הארציים. יש כאן חיבור מרתק בן תפיסת העולם הסינית ובין זו היהודית.
פריצות הדרך הגדולות בחיים מתרחשות רק באמצעות "נעשה ונשמע", באמצעות האמונה הפנימית שבנו ו"הדרך" שמגשימה את הרצונות ואת השאיפות שלנו, על אף הקושי והאתגר הנלווים לתהליך העשייה. תהליך זה שוזר את הממד המטאפיזי העליון שלנו, ביצירתנו האנושית, המעשית והממשית. אפשר לראות את הדבר מתממש בפריצות דרך מדעיות חשובות כמו אלה של ניוטון, גלילאו, נילס בוהר ואיינשטיין; בחידושים טכנולוגיים כמו אלה של אדיסון, ניקולה טסלה וסטיב ג'ובס; בדרכם של מגלי עולם כגון וסקו דה גמא וקולומבוס; ובהחלטות פוליטיות נועזות כגון הכרזתו של דוד בן-גוריון על הקמת מדינת ישראל, שנעשתה בתנאי אי-ודאות למול סכנות מוחשיות – הכרזה שהוכחה בדיעבד כנכונה וחכמה
חמשת האלמנטים, היין והיאנג
במזרח הרחוק, הסינים פיתחו שיטות משלהם להבנת הטבע והעולם. הם הגו את תורת חמשת היסודות (אלמנטים) שהם: עץ, אש, אדמה, מתכת ומים. על פי תורה זו, חמשת היסודות הללו משלימים זה את זה ומייצגים את מגוון האפשרויות השונות הקיימות בטבע וביקום. ביטוי לסמליות של חמשת היסודות נוכח גם באומנות ובארכיטקטורה הסיניות המסורתיות. העיר האסורה והארמון המלכותי הסיני, למשל, צבועים בגוונים עשירים של ירוק, צהוב ואדום, שלא נבחרו לשם הנאה אסתטית, אלא מכיוון שהם מייצגים את היסודות עץ, אדמה ואש בהתאמה. היסודות הללו הם חלק מתפיסת העולם הסינית של היין והיאנג.
"היין והיאנג" הם מושגים שצמחו מתוך ה"דאו", ובאים להסביר את הניגודיות הקיימת ביקום ובטבע. ניגודיות זו יוצרת את אנרגיית הצ'י, המפעילה את החיים על פני האדמה. כפי שאומר ספר הטאו: "ההרמוניה בין הניגודים היא נשמת החיים".23 לכן, כל דבר בטבע ובמופעי החיים ניתן לתיאור הן כיין והן כיאנג. שני אלה מתקיימים אומנם בנפרד, אך הם שלובים זה בזה, כפי שאפשר לראות באיור.
יין ויאנג הם הפכים המתקיימים זה לצד זה. הדבר מובן מתוך התבוננות פשוטה באופן שבו פועלים חוקי הטבע הבסיסיים, המיוצגים בשני חצאיו, השחור והלבן, של סמל היין והיאנג (ראו הקבלה לסעיף הקוטביות/הדואליות בפרק 5.1 בחלקו השני של הספר). הקו המעוקל, שצבעו שחור וגם לבן, הוא קו האיזון שבין שני החלקים המנוגדים. לכן, לכל דבר קיים גם צד הופכי באופן יחסי ושום דבר אינו מוחלט. אין דבר שהוא לחלוטין יין או לחלוטין יאנג. בכל דבר נכלל גם גרעין של הדבר ההפוך ממנו. דוגמאות לכך הן זריחת השמש ושקיעתה על שלל גווניהן, החורף שהופך לקיץ, והעובדה שמה שעולה חייב לרדת, ולהיפך. זוהי תפיסה מעגלית של הזמן והחיים, המנוגדת לתפיסה המערבית הרואה בזמן מעין קו הנמתח מהעבר המוכר ועובר דרך ההווה המתהווה אל העתיד הלא ידוע.
היין והיאנג תלויים זה בזה: היקום מורכב משני אלמנטים מנוגדים התלויים זה בזה ומשלימים זה את זה; האחד לא יכול להתקיים ללא האחר. לדוגמה: יום לא יכול להתקיים בלי לילה, ואור לא יכול להתקיים ללא חשכה; אין עמק ללא הר, ויצירת החיים תלויה בקיומם של זכר ונקבה. במשמעות הפשוטה, "יאנג" פירושו: "הצד המואר של ההר", והוא קשור ליום ולעשייה אקטיבית. לעומתו, "יין" פירושו: "הצד המוצל של ההר" והוא קשור ללילה ולפסיביות. שני האלמנטים מהווים זוג, וכאמור קיימים ביניהם יחסי תלות והשלמה. עודף יין יוצר חוסר יאנג, ולהיפך.
ליין וליאנג חלוקות משנה: השלם הוא סכום שני חלקיו, שבהם חלוקות משנה. כל היבט של יין או יאנג ניתן לחלוקה נוספת של יין ויאנג. היממה מורכבת משני חלקים, שהם היום והלילה; העובר נוצר מתא הזרע הזכרי ומתא הביצית הנקבי; הטמפרטורה יכולה להיות חמה או קרה, אולם את החום אפשר לחלק לחלוקת משנה של חמים ורותח, ואת הקור לקריר או צוֹנֵן. תחת כל ספקטרום ישנו ספקטרום צר יותר. לכל התחלה יש רגע בזמן, ולכל רגע יש התחלה וסוף, בדיוק כמו שכל שעה מתחילה ומסתיימת.
יין ויאנג יכולים לשנות צורה מאחד לשני: על חציו הלבן של סמל היין והיאנג קיימת נקודה שחורה, ועל חציו השחור נקודה לבנה. מכאן ניתן להסיק כי אין יין מוחלט וגם לא יאנג מוחלט. בחורף יש ימים חמימים, ובקיץ ישנם ימים קרירים. בשלב מסוים יין יכול להפוך ליאנג ולהיפך. לדוגמה: לילה הופך ליום, דבר חם מתקרר, בקץ החיים מגיע המוות, צד ההר המוצל עכשיו יהיה מואר אחר כך, והצד המואר עכשיו, יוצל בהמשך. אלא ששינויים אלה הם יחסיים בלבד. יום ולילה מתקיימים יחד בכדור הארץ בזמן שמתבוננים בו מן החלל.
הבודהיזם הסיני
מקורו של הבודהיזם הוא כאמור בהודו, כ-500 שנה לפני הספירה. באמצע המאה השנייה הוא התפשט לסין והתמזג עם הדאואיזם והקונפוציוניזם ונהיה לצלע השלישית במשולש תפיסות זה. אף שהבודהיזם הזה קיבל גוון סיני, הוא נשאר נאמן לערכיו הבסיסיים ומדגיש את דרכו האישית של האדם להגשמה. אומנם הכלים שהוא מציע לכך שונים מאלה שמציעים הדאואיזם והקונפוציוניזם, אך התשתית – האמונה שהאדם אחראי לגורלו ויש בו תבונה המאפשרת לו לנהל את חייו ללא תלות בגרמי השמיים – משותפת לשלוש האסכולות. בשונה משתי האסכולות האחרות, הבודהיזם מתייחס לבסיס הסבל האנושי. הוא טוען שההיצמדות וההשתוקקות לדברים גשמיים – כמו נכסים ורכוש – שהם מתכלים ובני חלוף, הן שיוצרות את הסבל. השאיפה היא להגיע להארה (באמצעות מדיטציה), כפי שהגיע אליה בודהה, המשמש כמודל לחיקוי.
ניתן לתמצת את הרעיונות של האסכולות השונות בכמה משפטים קצרים:
הקונפוציוניזם: טבע האדם הוא האיכות המוסרית שבאמצעותה ניתן לשפר את העצמי ואת החברה. האדם אחראי לגורלו, כשעבודה, משמעת ומסגרת חוקים מאפשרים לו להיטיב עם עצמו ועם החברה. הקונפוציוניזם מטיף לשמירה על יציבות חברתית, צייתנות וכבוד למבוגרים ולסמכות, ההורית והשלטונית.
הדאואיזם: היקום, הטבע והחיים מאופיינים בהשתנות ובזרימה חופשית. השלמות הנצחית בטבע היא תוצר של שינוי הרמוני תמידי. על האדם להשתלב בעולם שסביבו ולזרום עימו בצורה נעימה והרמונית, כדי לחיות בצורה אותנטית וטבעית, לבדו ועם הסביבה. ההרמוניה בין הניגודים היא נשמת החיים.
הבודהיזם: כל אשר קיים הוא ארעי ולמרות זאת אנו נאחזים בקיים, שברירי ככל שיהיה. המטרה היא להשתחרר מהיצמדות לחומר ולרכוש ולהבין, שישנו קיום רוחני המנותק מהזמן, מהגשמיות ומתפיסות עולם חומריות ומקובעות המביאות עימן סבל אנושי. השחרור מהסבל מוביל לשלווה ולהארה שהן "טבע הבודהה", כלומר זה שהתעורר, בדומה לאדם היוצא מהמערה כדי לגלות את המציאות האמיתית, כמוצג במשל המערה של אפלטון.
2.1 דת והגות – אמונה מול תבונה
אני חושב שדתות שונות הן דלתות שונות לאותו בית. לפעמים אני חושב שהבית קיים ולפעמים לא. זו החידה הגדולה (סטיב ג'ובס, יזם ומייסד חברת אפל)
מבוא קצר
תקופת ימי הביניים נמשכה כאלף שנה, בין המאה החמישית למאה ה-15 לערך. תחילתה של תקופה זו בהתמוטטות האימפריה הרומית במערב בשנת 476 וסופה עם עליית הרנסנס. הדעות באשר לאירוע שמגדיר את תחילת תקופת הרנסנס חלוקות: יש הרואים את תחילתה בגילוי אמריקה בידי קולומבוס בשנת 1492; יש הרואים אותה בהמצאת הדפוס בידי גוטנברג בשנת 1454; ויש הקושרים אותה לכיבוש קושטא (קונסטנטינופול, איסטנבול כיום) בידי הטורקים המוסלמים בשנת 1453. באופן כללי, ההיסטוריוגרפיה נוטה להתייחס לימי הביניים כאל תקופה חשוכה בהיסטוריה האנושית, עם זאת, הייתה בתקופה זו גם התפתחות בתחומים רבים, כולל הפילוסופיה והמדעים.
ההתייחסות לימי הביניים כאל תקופה חשוכה נובעת ככל הנראה מהעוצמה הגדולה של הכנסייה, שהשתמשה בכוחה והקימה את האינקוויזיציה, מוסד שהפירוש המילולי של שמו הוא "חקירה". הכנסייה לא הייתה מוכנה לסבול סטייה קלה שבקלות מהחשיבה האורתודוקסית המרכזית. כל חשיבה אחרת נחשבה לכפירה ויכלה להביא למות הכופר. כך למשל, רדפה הכנסייה את הקתרים, או בשמם האחר, האלביגנזים, שהייתה להם השקפה דואלית על מושג האל. הקתרים דגלו בתפיסה שישנו אל נשגב ונעלה הקיים מעבר להוויה החומרית-ארצית ואל נחות ורשע השולט במציאות החומרית, כלומר בעולם הנברא. הכנסייה רדפה גם את האריאנים, שהאמינו שישוע, האל הבן שהתגלם בבשר, נברא בידי האל האב ועל כן הוא פחות ממנו. אך הנרדפים העיקריים לאורך הדורות היו היהודים שסירבו להתנצר. הללו עונו ונרצחו בידי הכנסייה, אף שהנצרות צמחה מן היהדות.
בתקופת ימי הביניים התרחשו אירועים ותהליכים משמעותיים שהשפעתם ניכרת עד היום. החשוב בהם, לדעת רבים, הוא צמיחתה והתפשטותה של דת האסלאם מן המאה השביעית ואילך. כיום מונה הדת כמעט שני מיליארד וחצי מאמינים ברחבי העולם. בתקופה זו התחזקה מאוד הכנסייה הקתולית, ויש הרואים זאת כפועל יוצא של התמוטטות האימפריה הרומית, שהותירה חלל שאליו נכנסה הכנסייה. עם זאת, מאז תחילת הרנסנס באירופה הלכה השפעה זו והצטמצמה, עד לכדי ניתוק בין הדת למדינה, שאימצו מדינות רבות. אירוע מחולל נוסף הוא הולדת הכנסייה הפרוטסטנטית בידי הכומר מרטין לותר, שפרש עם מאמיניו מהכנסייה הקתולית הרומית ויצר זרם שבבסיסו מחאה (protest). תקופת ימי הביניים התאפיינה גם במסעי צלב גדולים ובמלחמות שפרצו על רקע האמונה הדתית בין האסלאם, כדת צומחת, לבין הכנסייה הנוצרית, בעיקר סביב השליטה בארץ הקודש ובירושלים. חשוב לציין שבתקופה זו החלה התפתחותם של האוניברסיטאות ושל הפרלמנט, וכן החלו להתגבש השפות האירופאיות, כפי שמוכרות לנו כיום.
דת האסלאם היא הדת הצעירה ביותר וגם זו שגדלה מספרית במהירות הגבוהה ביותר יחסית לשאר הדתות, ובעיקר ביחס הנצרות. האסלאם פרץ למרחבים עצומים והשליט את מרותו בתוך פרק זמן קצר. לאחר הכיבושים הגדולים מאמצע המאה השמינית ועד למאה ה13 לערך, ידע האסלאם פריחה אינטלקטואלית מרשימה. שנים אלה היו תור הזהב של האימפריה המוסלמית, שהתאפיינה בספרות ענפה בתחומי ההגות, הדת והפילוסופיה, בפיתוחם של מדעים שונים כגון האסטרונומיה והמתמטיקה, ובתרגום לערבית של כתבי הפילוסופים היוונים כדוגמת אפלטון ואריסטו.
במסגרת התפשטות האסלאם נכבש גם מרבית האי האיברי (ספרד של היום) בשנים 718-711. הכיבוש הוביל לתקופה של כמה מאות שנים שבהן כמעט כל האי האיברי היה נתון תחת ממלכת אל-אנדלוס, שמנהיגיה היו מוסלמים. לקראת סוף המאה ה-11 עלה בידי הנוצרים לשוב ולכבוש כמחצית מהאי האיברי. מאמצע המאה ה-13 נשארה למוסלמים ממלכת גרנדה וב-1492 נכבשה אף היא בידי הנוצרים. את הערים המוסלמיות טולדו, קורדובה וסביליה כבשו הנוצרים חזרה עוד קודם לכן. ערים אלה היו מרכזים חשובים של מסחר, תרבות וחיי רוח, שעלו בשעתן על הערים הגדולות של מערב אירופה הנוצרית.
הפילוסופיה היוונית והדתות המונותאיסטיות
בימי הביניים התפתחה גם המחשבה האנושית כתוצאה מהמפגש בין שלוש הדתות המונותאיסטיות ובינן לבין הפילוסופיה היוונית. עד למאה ה-12 לערך התקיים דיאלוג פתוח וחופשי בין ההוגים השונים של שלוש הדתות, אלא שברבות הימים, היחסים בין היהדות לנצרות התערערו קשות, משום שהנצרות שצמחה מן היהדות, ראתה את עצמה כמחליפתה.
ההשפעה של הפילוסופיה היוונית ובעיקר זו של אפלטון ואריסטו על שלוש הדתות המונותאיסטיות הייתה רבה ביותר. הפילוסופיה היוונית נכתבה בעיקר בצורה של דיאלוגים ותחומי העניין שלה היו אוניברסליים. במסגרת זו נותחו בצורה רציונלית התופעות בחיים. עמדת המוצא של הפילוסופיה היוונית היא, כי יש צורך בידיעה ובהבנה של המציאות כדי שאפשר יהיה להתגבר על הבורות ואי-הידיעה המלוות את האדם בחייו. גישה זו, הרואה בתבונה את הבסיס לידיעה ולניתוח התופעות בעולם, התנגשה עם גישת הדתות שבבסיסן האמונה באל בורא הפועל בעולם ומשגיח על ברואיו. התפיסה של אל בורא ומשגיח הייתה זרה לפילוסופיה היוונית, גם אם הוגיה הבינו, דרך הניתוח הרציונלי של התופעות, שישנו כוח הנמצא מעבר לטבע ומשפיע עליו.
כאמור, כתבי אריסטו היו בעלי השפעה רבה על ההוגים של שלוש הדתות. אריסטו הנחיל לעולם כמה מושגי יסוד חשובים, המצביעים על הדרך שבה הוא תפס את המציאות החומרית. מושגים מעין אלה הם: חומר וצורה. לתפיסתו, כל דבר בעולם הוא שילוב של השניים, כלומר של משהו פיזי עם דבר מה מופשט ותיאורטי. הצורה (הממד המופשט) מקנה לחומר (הממד הפיזי) את המתכונת שבה הוא פועל. כך למשל, לשולחן, לפי אריסטו, יש שני היבטים נפרדים: החומר שממנו הוא עשוי (עץ ודבק), והצורה, שהיא המבנה של השולחן והאופן בו הוא הורכב. הצורה נקבעת לפי השימוש המיועד לחומר, במקרה של השולחן: לוח עליון שטוח וארבע רגליים. יוצא מכאן, שהחומר קיים "בשביל הצורה" ולא להיפך. דוגמה נוספת תהיה שימוש בברזל להכנת גרזן המיועד לחטיבת עצים. הברזל יכול להתקיים גם בלי הגרזן, ומכאן שצורתו או ציון תפקידו של דבר מה מסבירים אותו טוב יותר מציון החומר שממנו הוא עשוי. הצורה מצביעה על החומר המתאים, אבל החומר אינו מצביע על הצורה. לשני מושגים אלה מתלווה גם מושג התכלית: לכל דבר בעולם יש מטרה ברורה. למשל, תכליתה של הסכין היא חיתוך, וכדי שהיא תיחשב לטובה עליה להיות חדה מספיק לבצע זאת.
למעשה, החומר והצורה לא יכולים להיות נפרדים במציאות, אלא רק בתודעה שלנו. כל חומר בא לידי ביטוי בצורה מסוימת וכל צורה היא צורה בחומר. הניתוק בין השניים יכול להתבצע, כאמור, רק במחשבתנו. מכאן נגזרת גם תפיסתו של אריסטו שאין בריאה של יש מאין. על נקודה זו התווכחו נציגי הדתות המונותאיסטיות, שדגלו בכך שהאל ברא יש מאין כמופיע בספר בראשית, עם פילוסופים ואנשי דת שהציגו את גישתו של אריסטו. לפי אריסטו, כל התהוות או הרס של עצם חומרי הם למעשה יצירה או פירוק של צורת החומר. למשל, על פי ההבנה המודרנית, לחומר יש מצבי צבירה שונים: כאשר מקפיאים מים, חלקיקי החומר משתנים והמים הופכים לקרח, ומנגד, חימום שלהם הופך אותם לאדים.
לפי אריסטו, ישנה צורה (משהו מופשט) שיכולה להתקיים ברמה הגבוהה בלי חומר, והיא התבונה העליונה, אלוהים. אלוהים הוא בעצם רק צורה, משהו רעיוני, תיאורטי ומופשט, ללא היבט פיזי. אפשר למצוא דמיון בתיאור זה של אריסטו את האלוהים לתיאורן של שלוש הדתות המונותאיסטיות, שלפיו אלוהים אינו גוף ואין לו דמות הגוף. היבט חשוב נוסף של הפילוסופיה של אריסטו הוא ההבחנה בין "בכוח" לבין "בפועל". המילה "בכוח" מציינת את הפוטנציאל הגלום בכל עצם, והמילה "בפועל" – את התממשות הפוטנציאל הזה. כך למשל, זרע מסוים הוא בכוח – בתיאוריה – עץ, אך רק כאשר הוא נזרע באדמה וצומח הוא יכול להיות עץ בפועל. במדע המודרני, האטומים והתת-אטומים, שאין בהם שום היבט חומרי והם חסרי מסה, נמצאים ברמה תיאורטית של "בכוח", ורק בסופו של תהליך, שלא ממש ברור עד הסוף, הם הופכים ל"בפועל", כלומר למשהו מוחשי – לחומר שממנו מורכב עולמנו.
הפיזיקה של אריסטו, שכללה את המושגים: זמן, מקום, שינוי, רציפות, אינסוף ועוד, הייתה הבסיס לחשיבה האירופית במשך אלפי שנים. בימי הביניים המאוחרים נחשב אריסטו באירופה לאורים ותומים כמעט בכל דבר ועניין; בתחומי ההגות, המדע והפילוסופיה. השפעה זו נמשכה כ-2000 שנה, עד למאה ה-17 לערך, אז פרצה המהפכה המדעית. בין המאה התשיעית למאה ה-11 עסקו אנשי הגות מוסלמים בתפיסות העולם של אפלטון, אריסטו, פיתגורס ואחרים. הכתבים של אריסטו ואפלטון תורגמו לערבית ומשם ללטינית, וכך הגיעו למערב אירופה במאה ה-12. כך החל לחלחל ידע רב מהעולם המוסלמי, שהיה פתוח לעולם, ספג לתוכו רעיונות חדשים ויצר כאלה בעצמו, לתוך העולם הנוצרי, שעדיין היה כלוא בתוך הדוגמה הדתית המתעצבת.
דוגמאות לפילוסופים יהודים, מוסלמים ונוצרים שהושפעו מתורת אריסטו הם: הרמב"ם, אבן רושד ותומס אקווינס. רעיונות רבים של אריסטו חדרו למחשבתם של הוגים אלה, וכך למשל דברים רבים של הרמב"ם המצוטטים כיום בחרדת קודש, אינם אלא דברי אריסטו, שהרמב"ם קרא בערבית.1 דוגמה לכך היא ההמלצה לאדם ללכת בדרך האמצע בין גישות קיצוניות; למשל לבחור בדרך הנדיבות במקום בפזרנות או בקמצנות, לבחור בשיקול הדעת במקום בעצבות או בשובבות, ולאכול במידה במקום להרבות באכילה או למעט בה. עיקרון זה של דרך האמצע כמידה הנכונה בחיים הוא עיקרון חשוב גם בקבלה היהודית, ואפשר לשער שגם בקבלה המקור הוא מחשבתו של אריסטו, כפי שבאה לידי ביטוי בספרו אתיקה (תורת ההתנהגות), שנכתב לפני כ-2400 שנה.
חשוב לציין שרעיון קיומו של אל הבורא עולם יש מאין, שולט בו ומכוון אותו כרצונו ובכוחו האינסופי, שקיים בדתות המונותאיסטיות, היה זר לאריסטו ולתרבות היוונית הפגאנית בכללה; בה במידה שרעיון האלים היושבים על האולימפוס זר ליהודים ולמוסלמים. עם זאת, אריסטו אפלטון, פיתגורס ואחרים האמינו, באמצעות תבונתם ולא באמצעות התגלות אלוהית, בקיומה של עוצמה תבונית הנמצאת מעבר לממשות החומרית. אריסטו שאף ליצור מדע מעשי, כלומר דרך להבנת העולם באמצעות השכל והתבונה האנושית. לפי אפלטון, מורהו של אריסטו, קיים עולם אידיאות ועולם חומרי הצומח ומתממש ממנו. אריסטו התנגד לגישתו זו של אפלטון וכפי שציינו, עבורו החומר קיים בשביל הצורה ולא להיפך. בהקשר המודרני, האטומים שבחומר, בסידורם הייחודי, נועדו בשביל הצורה שהחומר מתגבש אליה, כגון אבן, סלע, עץ, כיסא וגוף האדם. הגוף האנושי מורכב מטריליוני אטומים, אבל האטומים כשלעצמם (החומר), אינם רומזים על דבר, ובאופן מסתורי הם מתגבשים לכדי צורה ותבנית שהיא גוף חי, פועל ויוצר.
בהיבט התיאולוגי, אריסטו דיבר על "המניע הראשוני", כלומר: לפני כל שינוי ראשון שמתרחש, קיים משהו שמסוגל להשתנות ומישהו שמסוגל לחולל את השינוי. לכן, מבחינתו של אריסטו, עלינו להניח שקיימת ישות יציבה, מעבר לממד החומר, שאינה נעה ושהמהות שלה היא מחשבה טהורה, אלוהים, ואשר מסוגלת לגרום לתנועה נצחית, למשל לתנועת השמש והירח. אצל אריסטו, גם למילה psyche"", המתורגמת בדרך כלל ל"נפש", יש משמעות רחבה. לפיו, לצמחים, כמו לבעלי החיים יש פסיכה, מפני שגם הם חיים ואפשר לסדר את היצורים החיים על-פי מורכבות היכולת שלהם (כפי שכיום אנו יודעים שסידור שונה של אטומים מניב סוגי חומר וקיום שונים): לצמחים למשל, יש רק יכולת להזין את עצמם ולהתרבות. בעלי החיים הם גם בעלי תחושה, רצון ותנועה, ולבני האדם יש גם יכולת חשיבה ותבונה.
האדם, לפי אריסטו, הוא צירוף של גוף ונפש, שהיחס ביניהם הוא היחס שבין חומר לצורה, שמופיעים לפנינו כישות אחת. מהות האדם מורכבת יותר מזו של חומר דומם או של צמח. אצל האדם, טען אריסטו, הנפש היא המימוש בפועל של הגוף והיחס ביניהם הוא כמו היחס שבין הראייה לצורת העין. כאשר מסלקים את אקט הראייה, העין מפסיקה להיות פעילה והיא קיימת בשמה בלבד ודומה לעין דוממת של פסל. מאחר שאריסטו זיהה את הנפש עם צורת הגוף החי, הרי שהנפש בתפיסה זו בלתי נפרדת מן הגוף. הנפש היא אספקט או מצב של הגוף, כלומר היא מצב החיים המסביר את תנועותיהם, כגון צמיחת הגוף, ריצה והליכה וכן התפרצויות רגשיות כגון שמחה וכעס (ראו את פרק 4.1 "מי מסתכל על העולם?" בחלקו השני של הספר).
תפיסה נוספת שהשפיעה על ההגות של שלוש הדתות הייתה התפיסה הניאו-אפלטונית, שראתה עצמה כממשיכה את תפיסת עולמו של אפלטון, בעיקר בכל הקשור לעולם האידיאות שלו. לפי תפיסה זו, קיימת ממשות גבוהה יותר מהממשות הפיזית והמימוש הפיזי, למשל של שולחן וכיסא, נובע מהממשות העליונה הזו, שהיא עולם האידיאות. כלומר, האידיאה של אפלטון היא ישות ממשית אך לא מוחשית, בדומה לשולחן שמשתקף במראה. מכאן שבהיבט הלוגי, העולם הוא ביטוי או חיקוי של האידיאות. העובדה שיש עולם היא ההוכחה לקיום האידיאות. אם יש עולם צריך שיהיה לו מקור ראשוני וזה, עולם האידיאות התיאורטי והראשוני. (לגישה זו יש ממשק מענין עם תפיסת העולם כהולוגרמה. ראו פרק 4 בחלקו השני של הספר "היקום כהולוגרמה")
שלוש הדתות המונותאיסטיות מתבססות על התגלות אלוהית, שהיא תופעה על-טבעית הנמצאת מעבר ליכולת ההבנה האדם. העל-טבעי עומד מעבר לטבעי ולעולם החומר, ובהיבט זה יש התאמה לתפיסתו של אפלטון את עולם האידיאות ועולם החומר. האדם, לגישת הדתות, יכול לזכות בהצצה לאלוהי, העל-טבעי, בעזרת דבקותו בקודים שפיתחה הדת, כאשר כול דת ראתה בקודים ובדוקטרינה שלה את האמת. בשונה מן היהדות, האסלאם והנצרות ניסו לכפות על מאמיני הדתות האחרות את הדוקטרינה שלהם, שהיא לתפיסתם האמת האלוהית.
תפיסות העולם שכל אחת מהדתות פיתחה, האינטראקציה ביניהן ושילוב הפילוסופיה היוונית, יצרו סינתזה מעניינת ביותר בנוגע להבנה של מהות הרצון החופשי או הבחירה החופשית שבאדם. באופן כללי, ניתן לומר כי הטענה הדטרמיניסטית, לפיה לכל התרחשות יש סיבה מקדימה, הייתה משותפת לשלוש הדתות. כמוה, הייתה משותפת גם ההבנה שיש דברים הנמצאים בשליטת האדם, וכאלה המתרחשים באופן אקראי. העמדה הדטרמיניסטית, המחייבת יחסי סיבה-תוצאה, טוענת שכל החלטה של האדם נקבעת בהכרח מנסיבות חיצוניות לו. נסיבות כאלה יכולות להיות החינוך שקיבל, אופיו, הטבע שאיתו נולד והסביבה שבה חי וגדל. לכן, כל מקרה ואירוע, כולל אלה המיוחסים ל"מזל טוב" או ל"מזל רע", הם תולדה של סיבות הקודמות להתרחשותם.
שאלה מרכזית שנדונה במהלך ימי הביניים והעסיקה את כל ההוגים של שלוש הדתות, הייתה בנושא הרצון החופשי של האדם ומידת מעורבותו או אי-מעורבותו של האל בתהליכים האנושיים. בדיון הקודם ביהדות, הבאנו דוגמאות שמהן משתמע לכאורה שלאדם יש רצון חופשי ושמעורבותו של האל בהחלטותיו היא מוגבלת. עם זאת, ישנן גם דוגמאות הפוכות. נביט למשל בפסוק: "וַיֹּאמֶר [אלוהים] לְאַבְרָם יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה" (בראשית טו, יג). מכאן, כמו במקומות אחרים בתנ"ך, משתמע בבירור שהאל יודע את העתיד להתרחש, דבר שסותר לכאורה את עקרון הרצון החופשי וסותר גם מקרים אחרים בתנ"ך, שבהם האל לא מתערב בהחלטות האדם. הדואליות הזו של יחסי אדם-אלוהים בנוגע לרצון החופשי נשארה פתוחה, והתנ"ך לא מגדיר מהי הגישה הנכונה, אלא משאיר זאת לבחינה ולדיון עתידי של המחשבה האנושית.
בימי הביניים שררה, מהמאה התשיעית ועד לתחילת המאה ה-14, הסכמה כמעט מוחלטת הן על קיומו של רצון חופשי והן על הידיעה האלוהית את שעתיד להתרחש. כלומר, הדואליות המופיעה בתנ"ך נשארה כמו שהיא, ללא הגדרה ברורה מה גובר על מה. במאה ה-14 נבעו סדקים בהסכמה זו וצצו עמדות וגישות המבטלות את ההנחה שהאל יודע הכול וקובע את גורלו של האדם.2
נצרות ויהדות
נתייחס ליחסי נצרות-יהדות וגם ליחסי אסלאם-יהדות בהיבט של מימוש הרצון החופשי באדם, במקרה זה בעיקר האדם היהודי, שחי בתוך החברה והתרבות הנוצריות והמוסלמיות. יחסי נצרות- אסלאם, התנהלו בעיקר במישור המסחרי, הצבאי והמדיני והם מוכרים לכול: מסעי הצלב והמלחמות בין הערבים לנוצרים. נגד היהודים, לעומת זאת, לא ניהלו הנצרות והאסלאם מלחמה במובנה הקלאסי, מאחר שהיהודים התגוררו בחבלי הארץ שהיו בשליטתם. האסלאם, ועוד יותר הנצרות שצמחה ישירות מהיהדות, ניסו לכפות על היהודים בדרכים שונות להמיר את דתם. חשוב לזכור שבימי הביניים, הדת הייתה מאפיין מרכזי ודומיננטי בהגדרת זהותו של כל אדם. הנוצרים התייחסו ליהודים, שהיו מיעוט חלש ומפוחד, בברוטליות ובאלימות חסרת מעצורים, כדי שאלה ימירו את דתם לנצרות. היהדות הוגדרה בידי תיאולוגים נוצרים כ"ישראל שבבשר", שהפסיד את בכורתו ואת ירושתו האלוהית וניצב מסונוור ברשעת עצמו מול מאורה של הכנסייה, שהיא "ישראל שברוח", כיוון שאליה הועתקו ההמשכיות הדתית והבחירה האלוהית.3 ישנן עבודות רבות הבוחנות את הסיבות ליחסה המר של הנצרות ליהדות, אך אין זה המקום להיכנס לכך. להבנתנו, היה כאן סוג של מבחן אמונה ומבחן הרצון החופשי האישי והקולקטיבי; נבחנה יכולתו של האדם היהודי לשמור על זהותו המוּלדת. אומנם היו לא מעטים שנשברו והמירו את דתם לנצרות או לאסלאם, אולם רבים אחרים נשארו נאמנים לדתם, וההוכחה היא שהקולקטיב שנקרא "העם היהודי" לא נמחה ממפת ההיסטוריה.
הנצרות, שצמחה מהיהדות, היא כיום, על פלגיה השונים, הדת הגדולה ביותר בעולם ומהווה כ 31% מכלל בני האדם (האסלאם כ25%). בניגוד ליהדות, הנצרות התמקדה באמונה במקום בקיום מצוות. היא אימצה את התנ"ך כספר קדוש והעניקה לו את הכינוי "הברית הישנה", והוסיפה אליו את "הברית החדשה", הכוללת את ספרי הבשורה המתארים את חייו ופועלו של ישוע; את "מעשי השליחים", המתאר את פועלם של 12 השליחים, תלמידיו של ישוע; את איגרות פאולוס ואיגרות נוספות; ואת "חזון יוחנן" המתאר את אחרית הימים. יש לציין שישוע ו-12 השליחים היו במקורם יהודים, שחיו ופעלו לפי ההלכה היהודית של זמנם. בדרשת ההר אומר ישוע "אַל־תְּדַמּוּ כִּי בָאתִי לְהָפֵר אֶת־הַתּוֹרָה אוֹ אֶת־דִּבְרֵי הַנְּבִיאִים לֹא בָאתִי לְהָפֵר כִּי אִם־לְמַלּאת׃ כִּי אָמֵן אֹמֵר אֲנִי לָכֶם עַד כִּי־יַעַבְרוּ הַשָׁמַיִם וְהָאָרֶץ לֹא תַּעֲבֹר יוֹד אַחַת אוֹ־קוֹץ אֶחָד מִן־הַתּוֹרָה עַד אֲשֶׁר יְקֻיַּם הַכֹּל".4
יסוד מרכזי של הדת הנוצרית הוא האמונה באל אחד המתגלם בשלושה פנים שהם "השילוש הקדוש". פנים אלה זהים במהותם ובהווייתם, אך כל אחד הוא לכאורה בעל אישיות נבדלת העומדת בפני עצמה: האב, האל הבן שהתגשם בבשר של ישוע, ורוח הקודש. עיקרון זה קיים בכל הפלגים של הנצרות. כפי שציינו, הנצרות ראתה עצמה כיורשת היהדות, שלתפיסתה נענשה בידי האל בשל התנהגות מבישה לאורך הדורות, שכללה גם את האחריות לצליבתו של ישוע. גלותם של היהודים נתפסה גם היא כחלק מהעונש האלוהי. אוגוסטינוס (430-354), שהיה פילוסוף ותיאולוג ונחשב לאחד מאבות הכנסייה, תרם לגיבושו של יחס שיטתי של הנצרות כלפי היהודים והיהדות. אוגוסטינוס תמך בהגנה על היהודים ואסר לנצרם בכפייה. עם זאת, לתפיסתו מעמדם הוא נחות בהכרח עד אשר יקבלו את הנצרות ואת משיחו ישוע.
היהודים, שחזו בחורבן בית המקדש בשנת 70 לספירה וחוו את כישלון מרד בר כוכבא ברומאים בשנת 135, התפזרו לאיטם ברחבי הארצות שסביב אגן הים התיכון, ובשלב מאוחר יותר ברחבי הגלובוס כולו. כדי לשמור על הקיום הדתי-תרבותי היהודי, התפתחה ה"קהילה", שדאגה לחינוך, לדת, לרווחה, לגביית מיסים וכדומה. לקהילה היה מעמד משפטי אל מול השלטונות הנוצריים והמוסלמים וראשיה ייצגו את כלל הציבור מולם, בנושאים שונים.
בבסיס הוויכוח התיאולוגי הנוצרי-יהודי היה הניסיון של הנצרות להמיר את דתם של היהודים באמצעות שכנועם באמיתות הטיעון הנוצרי בדבר השילוש הקדוש והיותו של ישוע המשיח שהיהודים עדיין מצפים לו. הנוצרים סברו שביכולתם לסייע ליהודים להבין את טעותם ולחזור ל"דרך הישר האלוהית", שהיא האמונה הנוצרית. בתחילת הדרך רוב הוויכוחים לוו בכבוד הדדי ובפתיחות, והיהודים לא חששו לתקוף את עקרון השילוש שהוא הבסיס לאחדות האל לפי הנצרות. הם גם לא חששו לבקר את הטענות לגבי ישוע: שהוא נולד מהאב והוא התגשמותו בבשר, שהבתולה ילדה אותו, וכי הוא מת על הצלב וחזר לתחייה וקיים באופן נצחי.
כאמור, הנוצרים ראו בתנ"ך את מקור היהדות, אך הם לא הכירו בקיומה של הספרות הענפה שהתפתחה במהלך הדורות ומכונה "תורה שבעל פה", כדוגמת התלמוד. ספרות זו היא אשר עיצבה חיי היומיום של היהודים. הנוצרי התווכח עם היהודי על הפרשנות הנכונה לכתבי הקודש: לברית הישנה ולברית החדשה.5 לממסד הדתי הנוצרי היה נוח לתקוף את היהדות באמצעות התלמוד, משום שהוא אינו קשור להתגלות; הוא כולל פרשנות ודיון שאין בהם התייחסות להתגלות האלוהית כפי שהיא מופיעה בתנ"ך, שהוא קדוש לשתי הדתות. זו הייתה "הבטן הרכה" של היהודים בוויכוחים עם הנוצרים, שמינפו את הדבר להוקעה ולנידוי של כלל הציבור היהודי.
בתחילת המאה ה-13 חלה התפתחות בנושאי הוויכוח התיאולוגי, שנעשה בינתיים לאגרסיבי ומאיים מהצד הנוצרי, שהיה הריבון במדינות הנוצריות באירופה. ביוני 1240 התקיים ויכוח שהפך למשפט בארמון לואי התשיעי מלך צרפת. הנושא: אשמתם של היהודים בכתוב בתלמוד. ניקולס דונין, יהודי מומר, שלח איגרת לאפיפיור ובה האשמות על כך שהתלמוד כולל דברי כפירה ומתיר ליהודי לרמות את הנוצרי, לגזול את ממונו ואף להורגו. האיגרת כללה האשמות נוספות והייתה הרקע לוויכוח הנדון. בתום המשפט מצא חבר השופטים שהתלמוד אשם ודן אותו לשריפה. לשם ביצוע גזר הדין הוחרמו כתבי יד רבים של התלמוד ונשרפו בפריז. לפי עדויות שונות נשרפו בין 24 ל-40 קרונות עמוסים בספרי תלמוד. זו הייתה הפעם הראשונה שבה נוצרים נקטו צעד אלים וברוטלי כנגד האמונה היהודית.
בשנת 1263 התנהל ויכוח שיזם מלך קטלוניה בין הממלכה והכנסייה לבין נציגות היהודים ובראשה הרמב"ן (רבי משה בן נחמן). מטרת הוויכוח, הידוע בשם "ויכוח ברצלונה", הייתה להוכיח שגם לפי התלמוד ישוע הינו המשיח. נציין שבשנים שבין משפט פריז לוויכוח ברצלונה, תיאולוגים נוצרים הבינו את חשיבות התלמוד בחיי התרבות והדת היהודית, ואף החלו ללמוד אותו. הם קיוו שבאמצעות לימוד זה יוכלו לנצח את היהודים בוויכוח ולגרום להם להמיר את דתם. הדיונים נסבו סביב משיחיותו של ישוע, שהיא לתפיסת הנצרות תופעה אוניברסלית הנוגעת לכלל האנושות. כמו כן נדון נושא השילוש הקדוש, שלא היה מקובל על היהודים (וגם לא על המוסלמים). היהדות, כמו האסלאם, האמינה בקיומו של אל אחד – מהות אחת ללא כל מאפיינים נוספים. בדיונים השתתף מומר יהודי בשם פאבלו כריסטיאני, שניסה להביא הוכחות מן התנ"ך והתלמוד לאלוהותו של ישוע ולביטול מצוות התורה. הרמב"ן הצליח להפריך את כל הטיעונים, ובסוף הוויכוח זכה לברכה מהמלך. את הוויכוח סיכם הרמב"ן בספרו ספר הוויכוח, ובעקבות פרסומו, הוגשו כנגדו תלונות על ביזוי הנצרות והשמצתה. בסופו של דבר נאלץ הרמב"ן לברוח מספרד ועלה לארץ ישראל.
ויכוח נוסף, הידוע בשם "ויכוח טורטוסה", התנהל בשנים 1414-1413 בעיר טורטוסה שבקטלוניה. יוזם הוויכוח היה יהודי מומר בשם יהושע הלורקי, ששינה את שמו להירונימוס והשתמש בידע שלו כנגד היהודים. זה היה ויכוח שתוצאותיו היו ידועות מראש, ובסופו הכריזו הנוצרים על ניצחון גדול והחל תהליך המרת דתם של יהודים רבים. כתוצאה מהוויכוח הוטלו איסורים שונים על היהודים, למשל איסור לשאת במשרות ציבוריות. ספרי התלמוד נאספו או נשרפו וכל יהודי מגיל 12 חויב להשתתף לפחות בשלושה טקסים נוצריים מידי שנה.[7]
בימי הביניים סבלו היהודים גם מגירוש ממקומות מגוריהם. כך גורשו היהודים מצרפת, מאנגליה, ספרד, אוסטריה, בוואריה, שטרסבורג וממקומות נוספים. בכל המקומות האלה, לאורך מאות בשנים, עמדה בפני היהודי הבודד האפשרות להתנצר, להשתלב בחברה הנוצרית ולחיות חיים קלים ונוחים. הבחירה של הרוב המכריע של היהודים הייתה, כאמור, לדבוק בזהותם המוּלדת ולחיות כיהודים, עם כל הקושי העצום הכרוך בכך. החלטה זו של האדם היהודי נובעת מבחירתו האישית ומאמונה פנימית בצדקת דרכו. יש שיטענו שהקיום היהודי הוא סוג של גזירת גורל שלא ניתן לברוח ממנו, אך טענה זו לא עומדת במבחן העובדות, משום שיהודים לא מעטים כן המירו את דתם ובחרו לחיות חיי רווחה ולא להתמודד עם האתגרים שעמדו לפתחם של מי שכן החזיקו בדת אבותיהם. גם במבחן הזמן הטענה לא עומדת, מאחר שהיהודים עשו את הבלתי אפשרי: החיו את שפתם הישנה וחזרו למולדתם העתיקה.
אמונה מול תבונה באסלאם
הקוראן הוא הספר המרכזי בדת המוסלמית ונחשב לספר קדוש שקיבל מוחמד משמיים בשפה ערבית טהורה. הספר, שלפי האסלאם מכיל את דבר האל, נחשב להתגלות האחרונה של אללה לבני אדם. מאחר שספר זה הוא האחרון, הוא גם הנכון והמדויק יותר, לתפיסת האסלאם, משני הספרים של הדתות האחרות: התנ"ך של היהודים והברית החדשה של הנוצרים.
התפשטות האסלאם על פני טריטוריות עצומות הפגישה אותו עם תרבויות ותפיסות עולם חדשות, כגון התרבות הפרסית והפילוסופיה היוונית הקדומה. כתוצאה ממפגש זה ומהיות האסלאם פתוח וסובלני בתקופה זו, החלו לחלחל אליו השפעות זרות, בעיקר של הפילוסופיה היוונית (שחדרה גם לנצרות וליהדות). כתוצאה מכך, צמחו באסלאם תנועות תיאולוגיות שסברו שניתן להסביר באמצעות השכל והתבונה האנושית את עקרונות הדת המוסלמית. תנועות אלה הושפעו מהפילוסופיות של אפלטון, אריסטו, פיתגורס ואחרים. כזהו למשל זרם ה"כלאם" (שפירוש שמו "דיבור" או "שיחה"), שניסה להסביר באמצעים לוגיים את מצוות הדת ולשלול דעות המתנגדות לה, באמצעות התבונה.
התיאולוג אל אשערי (941-878) נחשב לאבי הכלאם. הוא ניסה למצוא את המכנה המשותף שבין האמונה הטוענת שההיגיון האנושי אינו הכלי הנאות להבנת האלוהים, שאינו ניתן לתיאור במילים ארציות, לבין הגישה שבעזרת התבונה וההיגיון אפשר להבין את אלוהים ומעשיו. אל אשערי סירב לצמצם את האלוהים לרעיון אנושי שאפשר לדון בו ולנתחו ככל רעיון אנושי אחר. הוא טען שכאשר הקוראן אומר שאלוהים "יושב על כיסאו", עלינו לקבל זאת כעובדה למרות שנשגב מבינתנו לדמיין רוח עצומה יושבת.6
התיאולוג הבא של הכלאם, לאחר אל אשערי, היה אבו בכר אל בקילני (מת 1013). בחיבורו האחדות (אל תווחיד) הוא הסכים שבני האדם יכולים להוכיח את קיומו של האל בעזרת שימוש בהיגיון ובטיעונים שכלתניים, אבל ציין שאנו לא יכולים להבדיל בין טוב לרע בלי ההתגלות האלוהית. הסיבה לכך היא שטוב ורע אינם קטגוריות טבעיות כמו עץ ומים למשל, כי אם דברים שנוצרו בפקודת האל. מכאן שאללה הוא מעבר לחוויה הארצית, ואינו מוגבל על ידי רעיונות אנושיים בדבר טוב ורע. נציין שעקרון התווחיד, האחדות, קובע שאלוהים הוא אחד ויחיד. ה"שהאדה" שהיא הצהרת המאמין המוסלמי, היא הכרזת אמונה באחדותו של האלוהים, וכל מכלול האמונה המוסלמית נשען על עיקרון זה. יש כאן דמיון מסוים לקריאת "שמע ישראל" ביהדות, שהיא קריאה לעם ישראל להכיר באלוהותו של אלוהים שהוא אחד ויחיד.
באשר לרצון החופשי של האדם, הרי שבכלאם היו גישות שונות. יש שטענו שלאדם היכולת להחליט כיצד לנהוג; אדם שביצע מעשה רע, עשה אותו מתוך כוונה ורצון חופשי והוא ייענש בידי אלוהים. אחרים סברו שאין כלל סיבתיות בטבע והכול נעשה מתוך רצונו של האל. זרם אחר, שיש הרואים אותו כחלק מאסכולת הכלאם, הוא "המועתזילה" ומשמעות שמו היא "התבדלות". זרם זה פעל במאות התשיעית והעשירית לספירה. המועתזלים ניסו למזג בין תפיסת עולמם המוסלמית לבין הרעיונות של הפילוסופים היווניים, ובעיקר של אפלטון ואריסטו, שלהם ייחסו אמת עליונה. לתפיסתם, האל פועל בדרך הטוב והחיובי וזהו טבעו הבסיסי. זאת בניגוד לאדם, שבפניו עומדת בחירה בין טוב לרע באמצעות שכלו ותבונתו. אם האדם בוחר בטוב, מובטח לו גמול חיובי בעולם שמעבר. מבחינת המועתזילה, האל מבטא אחדות ושלמות, ומיוחסים לו שלל תארים כגון חוכמה עילאית, הוד והדר, טוב לב ואצילות. המועתזילה קובעת שהכוחות הפועלים בעולמנו (למשל רוח וגשם) פועלים ברצון האל, בעוד שהבחירה האנושית היא עצמאית ותלויה באדם בלבד. מכאן שגישת המועתזילה תומכת בבחירה החופשית של האדם, וזאת בניגוד לעמדת ההלכה המוסלמית, השריעה, הדוגלת בדטרמיניזם קיצוני ויש שיטענו פטליסטי.
הניסיון של הכלאם ושל המועתזילה להשתמש בתבונה ובהיגיון להסברן של תופעות ואמיתות דתיות, נתקל בהתנגדות חריפה מצד חכמי ההלכה המוסלמית. אומנם זרם הכלאם היה קרוב יותר לתפיסת עולמם המחמירה בכל הנוגע לדטרמיניזם המתגלה בחיים, אך למרות זאת הוא לא התקבל אצל חכמי הדת והציבור. הגישה של המועתזילה, הדוגלת בבחירה החופשית, שלא קנתה אחיזה בלב ההמונים ובוודאי לא בקרב חכמי הדת, מדגישה את הנטייה ההולכת וגוברת של האסלאם לעבר הגישה הדטרמיניסטית ואף הפטליסטית לגבי מהות החיים. הטיעון של חכמי הדת היה שהמועתזילה הפכה את אלוהים לשכלתני מדי ודומה מדי לאדם. לתפיסתם, אלוהים אינו בעל התכונות המאפיינות את האדם, אלא הוא נעלה מכך. מי שטוען שהוא מבין את אלוהים מוריד מאלוהותו של האל, ומה שמתקבל הוא השלכה של האדם. חכמי הדת אימצו את תורת ה"גזירה משמיים", היוצרת כאמור עולם פטליסטי, כדי להדגיש, כי על פי האמונה הדתית בן אנוש אינו מסוגל להבין באופן רציונלי את אלוהים ומניעיו.7 במבחן הזמן, המועתזילה ורעיונותיה המתקדמים נעלמו מהמפה של התיאולוגיה וההלכה המוסלמיות.
בעקבות הגישה הדתית הרווחת, החל האסלאם, כתרבות, כחברה וכתפיסת עולם, להסתגר לאיטו לתוך עצמו. הקבלה והפתיחות שאפיינו את האסלאם מהמאה השמינית ועד למאה ה-13 לערך, החלו לסגת, והאסלאם נכנס באופן איטי לתוך קיפאון מחשבתי, חברתי ותרבותי. תהליך זה התחזק בגלל המבנה של האסלאם, שבו קיים חיבור פנימי ומהותי בין דת ושלטון, המתבסס על המודל של מוחמד, הפועל בחומר וברוח, כנביא וכמצביא כאחד. כך, החל מהמאה השביעית, לח'ליף הייתה סמכות פוליטית ורוחנית גם יחד, כאשר השריעה (ההלכה המוסלמית) התוותה את המדיניות בכל תחומי החיים – הן הגשמיים והן הרוחניים. השריעה מחברת בין הדת לשלטון באסלאם, והח'ליף, שהוא "היורש" (המחליף או ממלא המקום) של הנביא מוחמד, הוא המנהיג העליון, "ח'ליפת רסול אללה" (ממלא מקומו של שליח אלוהים). מוסד הח'ליפות בוטל בשנת 1924 בידי מוסטפה כאמל הטורקי, כחלק מהרפורמה שביצע לאחר התפרקותה של האימפריה העות'מאנית המוסלמית.
הוגים מוסלמים ושאלת האמונה מול התבונה
הרופא, המדען והפילוסוף אל פאראבי (950-872) נודע בכינוי "הפילוסוף השני" משום שנתפס כממשיכו של ראשון הפילוסופים אריסטו. הגותו השפיעה עמוקות על הוגים מוסלמים, יהודים ונוצרים. כתביו עוסקים בפיזיקה, במטאפיזיקה, בלוגיקה, באתיקה ובפוליטיקה. באמצעות עבודותיו הנרחבות הוא יצר שילוב ייחודי משלו בין מסורות ישנות וחדשות. תפיסת עולמו הושפעה מהפילוסופיה של אפלטון ואריסטו, ולדעת חוקרים, הפוליטיאה של אפלטון (חיבור שמחולק לעשרה ספרים, שהוא דיאלוג בנושא חברה, מדינה ואדם, הדן, בין השאר, בשאלות לגבי טיבו של הצדק ומהו משטר נכון, יעיל וצודק) מילאה תפקיד חשוב בעיצוב ראייתו את המדינה והחברה. אל פאראבי התווה סוג של מדינה ואמנה חברתית אידיאלית, כשהמטרה האולטימטיבית של הפילוסופיה הפוליטית שלו הייתה להבטיח את קיומם של התנאים להשגת האושר של האדם. בחיבורו "דעות על תושבי עיר הצדק" הוא מציג בין היתר את הדאגה החברתית והפוליטית שעמדה במרכז הרוחניות המוסלמית. הוא הביע בכתב את האמיתות הנצחיות בצורה יצירתית שגם פשוטי העם יכלו להבין, ומכאן התפתחה בקרב אנשי דת ורוח מוסלמים התובנה, שהאסלאם הוא האמונה המתאימה ליצירת החברה האידיאלית של אפלטון.
אל פאראבי ראה בהתגלות האלוהית תהליך טבעי לגמרי. אומנם הוא נשען על הפילוסופיה היוונית, אולם האל שלו שונה מהאל המוצג שם. בעוד שאלוהי הפילוסופים היוונים מרוחק ומנותק מענייני העולם ולא יכול לדבר אל בני האדם ולהתערב בענייניהם, הרי שאללה המוסלמי, כמו גם האלוהים של שאר הדתות המונותאיסטיות, מתגלה לבני האדם ומעורה באופן פעיל בנעשה בעולמם. יחד עם זאת, בהיבט של יצירת העולם, עמדתו של אל פאראבי עלתה בקנה אחד עם זו של אריסטו והוא האמין בעולם קדום ונצחי. לא היה סביר בעיניו שאלוהים החליט "פתאום" לברוא את העולם. דבר כזה היה מחייב שינוי לא סביר בהבנת האלוהים הנצחי וזאת על אף שהדתות המונותאיסטיות, והאסלאם בכללן, אוחזות בתפיסה שהעולם נוצר יש מאין על פי הכתוב בספר בראשית.8
באשר לבחירה החופשית של האדם, אל פאראבי מתייחס לשני מאפיינים של החשיבה שלנו, המשפיעה על הבחירה. ראשית, החשיבה האנושית מתאפיינת בהיגיון, כלומר חשיבתנו היא חשיבה עיונית, תיאורטית. שנית, החשיבה נובעת מהמהלך הנפשי שעובר האדם, המשתמש בשיקול דעת כדי לבחור.9 שלום צדיק, מחבר הספר מהות הבחירה בהגות היהודית בימי הביניים, מביא את עמדתו של אל פאראבי כאשר הוא דן בהגותו של ר' אברהם בר חייא (ראב"ח) שככל הנראה הושפע מהגותו של אל פאראבי, בדומה לרמב"ם בפרק השישי של שמונה פרקים לרמב"ם. לפי עמדה זו, לאדם יש רוח טובה ורוח רעה, ובחירותיו נעשות על-פי מצבו האישי. כשתגיע הגאולה, האל ישנה את המצב הזה בתכלית השינוי: הלב יהיה טוב מטבעו ולאדם לא תהיה אפשרות לחטוא; תהיה בו רק רוח טובה ולא רוח רעה.10
בשל רצונו של אל פאראבי שההמונים יוכלו להבין את כתביו הפילוסופיים, הוא ייחס חשיבות גדולה להיבט הבלשני-לשוני של הכתיבה ודאג לתרגם מונחים שונים מיוונית לערבית. הוא נעשה לבר-סמכא בעיני פילוסופים אחרים והשפיע על הפילוסוף אבן סינא בתחום המטפיזיקה. הפילוסוף אבן רושד ראה באל פאראבי סמכות בכל הקשור ללוגיקה, פסיכולוגיה ופילוסופיה פוליטית. השפעתו ניכרה גם על הרמב"ם, שאמר עליו: "כללו של דבר אומר לך, לא יכול אדם [לעיין] בדברי הגיון אלא דברי אבונצר אלפרבי. חייב אדם לעיין בהם ולהבינם כי הוא איש גדול".11
הפילוסוף והרופא אבן סינא (1037-980), שכתב רבות על רפואה, לוגיקה, מטפיזיקה, פילוסופיה ועוד, הושפע מהתורה הפילוסופית של אפלטון ועוד יותר מזו של אריסטו. הוא אפשר למוסלמים למזג אמונות ודעות מסורתיות עם המחשבה היוונית הקדומה והדבר בא לידי ביטוי בעבודתו הפילוסופית החשובה ביותר קנון הרפואה. בספר זה, בנוסף להיבטים רפואיים, אבן סינא מתייחס גם לתחומים כגון לוגיקה, מדעי הטבע ומטאפיזיקה. הוא מדבר על ההבחנה בין מהות למציאות, כלומר בין משמעות וערך בחיים לבין הממשות החומרית-פיזית, ומכאן בין הכרחי לאפשרי, כלומר בין החיוני והחייב להתקיים לבין מה שרק יכול להתקיים. לדבריו, בכל דבר פרט לאלוהים, קיימת כפילות של מהות ומציאות. כאשר אנחנו מסתכלים סביבנו, אנחנו רואים מכל עבר דברים רבים קיימים, אך עם זאת אנו יכולים להבין שהמציאות שלהם אינה מוכחת, כלומר הם יכלו גם שלא להתקיים. יתרה מכך, היה גם זמן שבו הם לא היו מצויים בפועל, אלא הייתה להם רק אפשרות פוטנציאלית להימצא. דוגמה לכך היא עולם החי שסביבנו: גם כאשר החיות עוד לא היו קיימות, המהות שלהן כבר הייתה קיימת. אם נתבונן על כך מנקודת מבטו של אפלטון, הרי שהחיות היו קיימות בעולם האידיאות כרעיון, אך עדיין לא התממשו בעולם החומר. אי לכך, אבן סינא מתייחס אל האידיאות כאל "אפשרי המציאות", במידה מסוימת בדומה ל "דבר כשלעצמו" של הפילוסוף הגרמני עמנואל קאנט, שמציין שיש משהו מופשט מעבר לחלל, לזמן ולהגדרות. קאנט חי ויצר כ 800 שנה אחרי אבן סינא.
כדי שאפשרי המציאות, שהם הפוטנציאלים, יתממשו, צריכה להתקיים סיבה שתוציא אותם מן הכוח אל הפועל, מהתיאוריה למעשה, מן האין אל היש. מכאן מגיע אבן סינא להגדרת האלוהים כמי שמציאותו היא מסוג אחר, שהרי אי אפשר שכל הנמצאים, הקיימים בעולם, יהיו מסוג של אפשרי המציאות, היינו מסוג של פוטנציאל, כי אז לא היה שום דבר שהופך את האפשרי לנמצא, למשהו ממשי בעולמנו. מכאן נובע שבהכרח, ישנו נמצא אחד שהוא מחויב המציאות והוא הסיבה להימצאותם של כל אפשרי המציאות. דבר זה הוא האלוהים, זה אשר קיים בפני עצמו והוא סיבתן של כל שאר הסיבות.12
אבן סינא דגל בשימוש בהיגיון כדי לזכך את תפיסת האלוהים ובאופן כזה לשחרר את הדת מאמונות טפלות ומהאנשתו (אנתרופורמיזם) של האל. כמו כל חסידי הפילוסופיה של אפלטון, הוא סבר שהסדר, הפשטות, ההרמוניה והתכליתיות שאנו רואים סביבנו מוכרחים להיות תלויים באחדות ובשלמות בסיסית עליונה. הוא גם יצא נגד הרעיון המקובל על חכמי הדת המוסלמים שאלוהים ברא את העולם יש מאין. כזכור, זו הייתה גם גישתו של אל פאראבי שהושפע מאריסטו. אבן סינא סבר שהעולם חסר התחלה והוא תוצאה ישירה של קיום האלוהים בתור "האחד", שמהותו היא ידיעה, רצון, תבונה, עוצמה וכוח. האלוהים הוא הבורא במובן זה שהוא הסיבה הראשונית הבלתי נגרמת.13
אריסטו הסביר שהאל הוא תבונה טהורה והיגיון צרוף, כלומר גם מחשבה וגם הנושא והנשוא של המחשבה. מכאן שרק אלוהים יכול לחשוב על עצמו ולא להכיר בשום מציאות הפחותה ממנו וכפופה לו. טיעון זה לא התאים לתיאור האלוהים בהתגלות, שנאמר עליו כי הוא יודע הכול וכי הוא נוכח ופעיל בעולם שנברא. אבן סינא ניסה לנסח פשרה: אלוהים נעלה מכדי לרדת לרמת הידע של יצורים נחותים כבני אדם ופועלם. כפי שאמר אריסטו: "יש דברים שמוטב לא לראותם מאשר לראותם".14
לתפיסתו של אבן סינא, האדם לא יודע את שצפוי לקרות בעתיד וגם אין לו ידיעה מספקת לגבי החוקיות שבעולם, ולכן הוא לא מודע לתוצאות של מעשיו. כלומר, אי ידיעת העתיד היא נגזרת של הבורות האנושית.15 אבן סינא, כמו אבן רושד, מתייחס לאקראיות בחיים, שלרצונו המודע של האדם אין כל שליטה עליה. האדם מבצע פעולה מקרית שלא תלויה בו, ולכן האקראיות בחיים חייבת לנבוע מכוח אחר, חיצוני לאדם. בעקיפין משתמע שאבן סינא קבע שהאל יודע את העתיד, דבר המחייב עולם דטרמיניסטי.16 חשוב לציין שהתפתחו גם גישות הטוענות, שאף שהאל יודע את העתיד, לאדם עדיין יש בחירה חופשית בניתוב חייו ואין זה ברור אם אבן סינא תמך בתפיסה זו.
אבן סינא האמין בהישארות הנפש לאחר המוות. הוא ראה בנפש מהות אינדיבידואלית השייכת לכל אדם. תפיסתו שונה מזו של אבן רושד, כפי שנראה בהמשך. היא גם שונה מעמדתו של הרמב"ם, שאומנם הושפע מאבן סינא, אך בנושא זה סבר, בדומה לאריסטו, כי רק השכל הפועל של האדם, שדרכו הוא רוכש את הדעת, מסוגל להתקיים אחר המוות (סברה המזכירה במידת מה את הבודהיזם).
אבן סינא לא הסתפק בתיאור מופשט של אלוהים. הוא רצה לקשר בינו לבין החוויה הדתית של המאמינים, כמו בסופיות – הזרם המיסטי של האסלאם – שמדברת על חוויה אקסטטית-סובייקטיבית של האדם. בערוב ימיו הוא נעשה ביקורתי כלפי הגישה הרציונלית לאלוהים, שגרמה לו מפח נפש. אבן סינא ניסה, ללא הצלחה, למזג בין הפילוסופיה לבין ההארה והרוחניות ולבסוף הפך למיסטיקן.17 לקריאה נוספת על אבן סינא ראו:
https://www.haaretz.co.il/literature/1.1276821
הפילוסוף והרופא אבן רושד (1198-1126) ניסה גם הוא, לשלב בין רעיונות הפילוסופיה היוונית לבין התיאולוגיה המוסלמית, בעיקר בכל הקשור להשפעת השכל והתבונה האנושית על המציאות הארצית. הוא ביקש להוכיח שההלכה המוסלמית, השריעה, והפילוסופיה, הפאלספה בערבית, מתיישבות זו עם זו. הוא טען כי האחת היא "חברתה ואחותה החורגת" של האחרת. לפי אבן רושד, האמת היא אחת ואינה ניתנת לחלוקה, אבל ניתן להסבירה בדרכים שונות. לאורך ימי הביניים נתפס אבן רושד בידי הנוצרים כפרשן המובהק של תורת אריסטו, והוא כינה את אריסטו "האדם השלם ביותר".18
בשונה מקודמיו, אל פאראבי ואבן סינא, אבן רושד היה קאדי (שופט על פי חוקי השריעה) ופילוסוף. הוא האמין שקבלת אמיתות מסוימות חיונית לגאולה, רעיון חדש בעולם המוסלמי. הפילוסופים נתפסו כסמכות העליונה של הידע, כפי שבא לידי ביטוי גם בקוראן, שם הם תוארו כ"אלה שידיעתם מקיפה ורחבה."19 על הציבור הרחב לקבל את הקוראן כלשונו ולקרוא אותו מילולית, ואילו הפילוסופים יכולים לנסות לתת פירוש סמלי (דבר המזכיר את מושג ה"פרדס" בקבלה היהודית). אבן רושד שילב את היותו איש דת ופילוסוף וציין את עיקרי האמונה באלוהים, המחייבת את כל המוסלמים והפילוסופים בכללם. כאשר נדון ברמב"ם, נבחן את עיקרי האמונה שלו למול אלה של אבן רושד, שהם:
1. קיומו של אלוהים כבורא העולם וכמקיימו.
2. אחדותו של אלוהים.
3. תכונות הידע, הכוח, הרצון, השמיעה, הראייה והדיבור הניתנות לאלוהים בכל הקוראן.
4. ייחודו של אלוהים, שאין דומה לו, כמצוין בבירור בקוראן 10, 42 : "אין ממי שידמה או מי שישווה לו".
5. תקפותה של הנבואה.
6. הצדק של אלוהים.
7. תחיית הגוף באחרית הימים.
דבקותו של אבן רושד בתורת נצחיות החומר ושלילתו את נצחיות הנפש הפרטית, לא תאמו את האסלאם האורתודוקסי. כמו אריסטו, גם אבן רושד האמין בנצחיות היקום. המחלוקת סביב נצחיות החומר נובעת מכך שהקוראן אומר חד-משמעית שאלוהים ברא את העולם, אבל הוא לא אומר איך האל ברא את העולם והאם העולם נברא ברגע מסוים. למרות גישתו הדתית-אמונתית, אבן רושד דבק בגישת הפילוסופיה היוונית של הבנת המציאות באמצעות השכל והתבונה ולא ראה בה ניגוד לגישתו. לתפיסתו, בעזרת התבונה האנושית שבה הוא ניחן, האדם מבין את אלוהים כמי שמניע את הגלגל הראשון, הסיבה הראשונה, וכן כתכלית שאליה שב הכול בסופו של דבר. אבן רושד היה דמות נערצת אך משנית באסלאם, והוא נעשה חשוב מאוד במערב האירופאי, שגילה דרכו את אריסטו ופיתח תפיסה רציונלית יותר של אלוהים.
בניגוד לאבן סינא, אבן רושד טען שהנשמה מורכבת משני חלקים: חלק אישי וחלק אלוהי. החלק האישי אינו נצחי, ואילו החלק השני כן נצחי ומשותף לכלל בני האדם. לאבן רושד הייתה השפעה גדולה על ההוגים היהודים בסוף ימי הביניים ועם זאת, הם לא תמכו בגישתו בנוגע לרצון החופשי. אבן רושד, כדוגמת רוב ההוגים המוסלמים ואבן סינא בכללם, סבר שהאל יודע את העתיד ולכן הגישה השלטת בתיאולוגיה המוסלמית הייתה ועודנה הגישה הדטרמיניסטית,20 ולהערכתנו גם הגישה הפטליסטית. נזכיר שהזרם הרעיוני של המועתזילה תמך בבחירה החופשית באדם והתנגד לדטרמיניזם. כאמור, זרם זה לא הותיר את חותמו בתיאולוגיה המוסלמית, אלא רק בהיסטוריה שלה.
ניתן להבין באופן עקיף את עמדתו של אבן רושד בנושא הבחירה החופשית בעזרת בחינת עמדתו של ההוגה היהודי ר' לוי בן גרשון (רבל"ג), המבקר במפורש את עמדתו של אבן רושד, שהיא דטרמיניסטית ולפיה היכולת האנושית להעלות השערות וכן המחשבות והמנהגים, נובעים כולם מסיבות קודמות. כלומר, לפעולות האנושיות יש סיבות ראשוניות שיוצרות אותן, ומכאן שקיים דטרמיניזם סיבתי.21
הקונפליקט הקיים בהגותו של אבן רושד, שמחד גיסא תומכת בהבנת המציאות באמצעות השכל והתבונה ומאידך גיסא מחזיקה בעיקרון הדטרמיניסטי, מוסבר בכך שבהחלט ייתכן, שמה שהוא אמת בעיני האמונה, יכול שלא להיות אמת בעיני התבונה. זהו סוג של אמת כפולה שניתן לחיות איתה.22 באופן כללי ניתן לומר שהאורתודוקסיה המוסלמית דחתה את תפיסת עולמו של אבו רושד בדבר המטרה המשותפת להלכה הדתית (השריעה) שבסיסה הוא אמונה לבין ההגות הפילוסופית, שבסיסה הוא ניתוח תבוני של התופעות. בסיכומו של דבר, ניתן לציין שלפי גישת ההלכה המוסלמית, ערכה של ידיעה נבואית המגיעה מהנביא גבוהה לאין שיעור מידיעה המגיעה מהתבונה האנושית.
הפילוסוף והתיאולוג אל גזאלי (1111-1058) הוא הוגה, שתפיסת עולמו לא נס לחה והיא בעלת ערך רב בהגות המוסלמית עד היום ומעמדו דומה למעמד הרמב"ם ביהדות. ספריו של אל גזאלי מוערכים בכ-500, וחלקם תורגמו לעברית וללטינית והיו מפורסמים בחוגי הכנסייה הנוצרית ואצל הוגים יהודים. רבי יהודה הלוי הושפע עמוקות מתפיסת עולמו. הוא פעל בתקופה סוערת שבה שלט בית עבאס ברוב שטחי האימפריה האסלאמית. בתקופה זו החל האסלאם להסתגר בתוך עצמו, לאחר תקופה ארוכה של סינתזה בינו לבין תרבויות שכנות, ובעיקר היוונית והפרסית.
בספרו הקטן והמפורסם הפודה מן התעייה והטעות והמוביל אל בעל העוז והמלכות23 מתאר אל גזאלי את הזרמים ששלטו באסלאם בתקופתו. הוא גם בדק בשיטתיות את הפילוסופיה ופסל מכול וכול את המטפיזיקה של הפילוסופים היוונים. הוא סירב לזהות את אלוהים עם "הסיבה הראשונה" בלבד וסבר להיפך, שהאל מתערב לפרטי פרטים בנעשה בעולם. הוא צידד ברעיון תחיית המתים הגופנית ולא רק הנפשית. כמו כן ראה בעולם דבר מה חדש שנוצר והתנגד לגישה הטוענת שהעולם קיים מאז ומעולם. אל גזאלי בדק את השיטה השיעית איסמאעלית, שהיא זרם בתוך האסלאם השיעי ושיטות תיאולוגיות אחרות. הוא הגיע למסקנה שהדרך הסופית, המיסטית, היא דרך האסלאם האמיתי. כמו הפילוסוף אבן סינא, בערוב ימיו הגיע למסקנה שהסופיות היא האמצעי הנכון לחיבור לאלוהות.[8]
בניסיונו ללכת בדרך האמצע, היו לאל גזאלי טענות כלפי הסופים והמיסטיקנים, והוא מתח ביקורת בעיקר על הקיצונים שבהם, שמתנתקים מהעשייה הארצית באמצעות החוויה המיסטית. זאת מתוך מחשבה שכל קיצוניות בחיים היא לא נכונה לאדם. כל מפעל חייו האדיר של אל גזאלי הוא בבחינת ניסיון ליצור פשרה בין האסלאם הסוני האורתודוקסי לבין הדרך המיסטית של הסופים. אפשר לומר שאל גזאלי ניסה לתת בידי ההמונים ובעיקר המשכילים שבהם, מעין מרשם שמסביר איך לחיות חיי אמונה ברמה גבוהה מאוד ועם זאת, להיות נטועים בחיי העשייה והיצירה האנושית. הוא רצה לחבר את דרך ההיגיון, השכל והמחשבה העצמית עם ממד הרגש והחוויה. באופן כזה האדם זוכה להצצה לממד האלוהי.
בימי הבינים כללה הפילוסופיה מקצועות מדעיים רבים ומגוונים, כגון מתמטיקה, אסטרונומיה, מדעי הטבע, מוזיקה ומטפיזיקה. אל גזאלי טען שלפילוסופים יש כושר ניתוח נכון ומדויק המתאים למקצועות המדויקים. לעומת זאת, בכל הקשור לאמונה, לאלוהים ולמה שמעבר לטבע, ההשערות של הפילוסופים טובות כמו ההשערות של כל אדם אחר. לגבי המחקר המדעי הוא אמר: "על כן חטא גדול חוטאים לדת אנשים החושבים כי האסלאם יתחזק על ידי דחיית המדעים. דבר אין לדת ולמדעים, לא לשלילה ולא לחיוב, ואין במדעים כל ניגוד לעניינים שבדת".24
אל גזאלי ביקר את חכמי הדת, שהיו עמיתיו למקצוע, על כך שהפכו את הדת לסוג של משטרה בעולם הזה. לדעתו, תכלית האמונה היא שנטהר את ליבנו מן התכונות השליליות כגון תאוות הבצע, תאוות הכוח והשלטון ודיכוי הזולת, ולכן ראוי לחכמי הדת שיעסקו במה שהוא כינה "מדעי העולם הבא", במקום בהלכה של העולם הזה ובכללה כל הדברים הטפלים וחסרי החשיבות כמו דיני שכירות ודיני גירושין שכל מטרתם היא שבני האדם יוכלו לחיות כאן בשקט בלא להרע זה לזה. חשוב להדגיש שחכמי הדת שרפו את ספריו בימיו וגם לאחר מותו. למרות זאת, ספריו שרדו, והרעיון של טיהור הלב התקבל לא רק בעולם הסופי אלא באסלאם כולו.
בהתייחס לרצון החופשי באדם, ניתן לומר באופן כללי ומבלי להיכנס לדקויות, שגישתו של אל גזאלי דומה לזו של אבן רושד (שנולד אחריו) ושל הוגים מוסלמים אחרים. משותפת להם התפיסה שהאל יודע את כל הפרטים ואת העתיד ומכאן נובעת הגישה הדטרמיניסטית לחיי האדם. נדגיש שוב את הקונפליקט שבין הבנת המציאות באמצעות התבונה והשכל, לבין חיים והתנהגות הנגזרים מהעיקרון הדטרמיניסטי. כתוצאה מכך התפתחה תיאוריית האמת הכפולה, שבאה לידי ביטוי במשפט של אבן רושד שכבר הזכרנו ועוד נזכיר: "מה שהוא אמת בעיני האמונה, יכול שלא להיות אמת בעיני התבונה".
אסלאם ויהדות
מוחמד הכיר את היהודים שהתגוררו במרחב שבו חי ופעל. הוא ציפה מהם שיכירו בו כמשיח או כנביא, דבר שהיהודים סירבו לעשות. הם ראו בו אדם פשוט ולא שליח האל. בשל כך התפתח יחס שלילי כלפי היהודים, אף שספר התנ"ך והברית החדשה של הנוצרים נחשבו לדברי אלוהים חיים. עם התפשטות האסלאם באו המוסלמים במגע עם קהילות נוצריות ויהודיות רבות וכאמור, סירוב היהודים להתאסלם היה הרבה יותר משמעותי מסירוב הנוצרים לעשות כן.25
העובדה שדווקא היהודים התעקשו ברובם המכריע לא להתאסלם מפתיעה, משום שהם נתפסו כחלשים מאחר שלא הייתה להם כל ישות מדינית-צבאית כמו לנוצרים. מלומדים מוסלמים הסבירו את התופעה בכך שגאוותם של היהודים מנעה בעדם מלהכיר בצדקת הדת המוסלמית, או שראשי העדה היהודית שידעו יפה שהאסלאם היא דת האמת, לא רצו לאבד את מנהיגותם. אף שהמוסלמים פיתחו שנאה ליהודים, הרי שלא ליבתה אותה אש האמונה הקנאית שהיהודים רצחו את המשיח – אמונה שמילאה תפקיד מרכזי ביחס השלילי והמשפיל של הנצרות כלפי היהדות.
האסלאם פיתח סדרה של טענות תיאולוגיות כנגד היהדות במטרה להצדיק את עליונותו עליה, אף שהיהדות נחשבה לדת הראשונה שהביאה את בשורת האל האחד. טענה אחת היא "הזיוף" (תחריף): לפי הטענה, בכתבי הברית הישנה והחדשה היו נבואות לגבי בואו הצפוי של מוחמד, אך הן נמחקו בזדון בידי היהודים והנוצרים. טענה נוספת היא "טענת הביטול" (נסח). לפי טענה זו, האל עשוי לבטל את דבריו ולהביא במקומם בשורה חדשה. רעיון זה נמצא בקוראן עצמו (ב, 100) "כל פסוק אשר נשמיט או נשכיח והבאנו טוב ממנו או כמוהו. האם לא תדע כי אלוהים כל יכול". מכאן שההתגלות האחרונה של הנביא מוחמד ודבר האל שהוא הביא, עולים על דבר האל שניתן לדתות הקדומות יותר, היהדות והנצרות.
טענה נוספת היא טענת הסימנים (אעלאם). לפי הטענה, בספרי הקודש הקודמים קיימים רמזים לבואו של מוחמד. המחקר טוען שהרמזים הללו נכתבו בידי יהודים שהתאסלמו והביאו עימם את הידע שלהם בתנ"ך. הפסוק "[...] דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב וְקָם שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל [...]" (במדבר, כד, יז) שונה ל"כוכב דרך מבית ישמעאל ושבט ערבים קם בעזרו" בידי סעיד בן חסן שהתאסלם בשנת 1298. מתאסלם אחר, עבד אלחק, שינה את הטקסט באופן מתוחכם יותר. הא לקח את המילים "וְהַמֶּלֶךְ הָיָה מָעֳמָד בַּמֶּרְכָּבָה" (מלכים א כב, לה), החליף את האות עי"ן באות חי"ת במילה "מעמד" ויצר את המילה "מחמד", נביא האסלאם. חכמי הדת המוסלמים הרגישו בסתירה שבין טענת הזיוף לבין טענת הסימנים, שהרי אם היהודים זייפו את כתבי הקודש שלהם, כיצד ניתן לסמוך על הכתוב שם ולהביא ראיות לנבואתו של מוחמד? ההסבר שניתן הוא שלא כל הטקסט זויף, ויש למצוא את הפסוקים הנאמנים למקור.26
באופן כללי אפשר לומר שהיהודים חיו ברחבי האימפריה המוסלמית כבני חסות ויכלו לשמור על דתם ועל מנהגיהם. היו התנכלויות וכן פרעות ורצח במקומות שונים, אך במידה פחותה מזו שהייתה במדינות הנוצריות, שם פעלו הנוצרים מתוך קנאות דתית קשה. תחת שלטון המוסלמים ידעו היהודים גם תקופות טובות, כמו למשל תור הזהב בספרד בין המאה העשירית למאה ה-12, שבמהלכו פרחה התרבות היהודית בכל תחומי החיים.
אמונה מול תבונה בנצרות
בפרק קצר זה נבחן את תפיסת העולם הנוצרית שהתגבשה לכדי דוקטרינה פרקטית. נבחן את היחסים שבין האמונה הדתית לבין התבונה מבית מדרשה של הפילוסופיה היוונית, כפי שהם באים לידי ביטוי בדיאלוג ובקונפליקט בעולם הנוצרי של ימי הביניים.
במשך כ-1000 שנים הייתה הכנסייה הקתולית מוקד הכוח החשוב ביותר באירופה, כשהיא משפיעה על כל תחומי החיים: על הכלכלה, החברה, הפוליטיקה, התרבות, ומעל לכול על האמונה הדתית. היא פיתחה את רעיון קיום המדינה כמסגרת שנועדה להבטיח את התנאים לגיבוש החוויה הנוצרית ומימושה ולקביעת הסדר החברתי הנכון. סדר זה היה בנוי על השתלבותם של שלושת מעמדות החברה: "המתפללים, הלוחמים והעובדים", כהגדרתו של אדאלברו, בישוף מראשית המאה ה-11. הנזיר הוגו מפלרי אמר בראשית המאה ה-12 כי "המלך דומה לאלוהים ואילו הבישוף, לבן".27
ראשית ההגות והפילוסופיה הנוצריות בימי הביניים מתוארכת לסוף המאה השמינית עד סוף המאה ה-11. תקופה זו התאפיינה בהתאוששות הדרגתית ומהוססת מן הברבריות של העידן שלאחר נפילת האימפריה הרומית במאה החמישית. בתחילה עוצבו ההגות והפילוסופיה בידי תיאולוגים נוצרים, שהחשוב שבהם בתקופה זו הוא אוגוסטינוס, שהשפעתו על עיצוב הכנסייה ניכרת עד היום. בגיל 20 עזב אוגוסטינוס את הנצרות לאחר שחש סלידה אינטלקטואלית מהסגנון ומהתוכן של כתבי הקודש. בהיותו בן 32 חזר אל הנצרות לאחר שהיה בקשר עם כיתות גנוסטיות בעלות השקפות מיסטיות שונות. מחשבתו של אוגוסטינוס היא בין היתר ביטוי לניסיונו האישי: התנתקות מן הנצרות, החזרה אליה והקדשת חייו להוראתה לאחר מכן. לתפיסתו, האמת היא אחת ובעלת אופי אלוהי וידיעתה מביאה את האדם לאושר. החוכמה היא שמביאה לידיעת האמת, כך שהחיפוש אחר האמת כמוהו כחיפוש אחר החוכמה. מכאן שעצם השאיפה לקנות חוכמה מצביעה גם על היעדר חוכמה וגם על הימצאותה: מעין כלי ריק שיש למלאו. ההתקדמות לעבר החוכמה היא תנועת הרוח פנימה אל עצמה, ולמעלה אל האלוהים הנמצא בפסגה ובמרכז.
אוגוסטינוס התמקד בשאלת הנפש והציג את השילוש הקדוש האלוהי – האב, הבן ורוח הקודש –כקיים בנפשנו אנו. לתפיסתו, לנפש יש שלוש תכונות: זיכרון, הבנה ורצון, התואמות לידע, הכרה עצמית ואהבה. כמו שלוש הישויות האלוהיות, התכונות הללו, שהן פעילויות של מוח האדם, חיוניות. אין המדובר בשלוש תכונות נפרדות, אלא כל אחת ממלאת את כל הנשמה וקיימת בשתי האחרות[9]. הוא כותב: "אני זוכר שיש לי זיכרון והבנה ורצון, כי אני מבין שאני מבין, רוצה וזוכר. אני רוצה את רצוני שלי ואת זכרוני ואת הבנתי". לכן, כמו השילוש הקדוש האלוהי, כל שלוש התכונות "מהוות נפש אחת, רצון אחד, מהות אחת". השילוש שאנו פוגשים בעצמנו אינו אלוהים עצמו, אלא רמז לאלוהים שברא אותנו.28
לצד השילוש הקדוש, דוקטרינת התגלמות האל בגוף בשר ודם היא דוקטרינה מרכזית בנצרות. להערכתנו, יש כאן ניסיון לתת ממשות חומרית לרעיון מופשט ובלתי נתפס של אלוהים לא חומרי. ישוע, שנולד לעולם, הוא הבן של האב, האל, הקיים מעבר לממשות החומרית. יתרה מכך, לפי אוגוסטינוס, דמותו של ישוע המשיח, בן האלוהים, היא זו המיישבת את הכפילות שמציבה תורת אפלטון, שבה יש עולם אידיאות מופשט ועולם פיזי-חומרי. ישוע מגשר בין שני העולמות הללו, וכך יש לאדם הנוצרי קשר מוחשי עם האלוהות הלא מוחשית. נזכיר כי הרעיון של אל בורא המנהל את העולם זר לפילוסופיה היוונית. נדגיש גם שהאסלאם דוחה את התפיסה הנוצרית לגבי התגלמות האל בבשר. בקוראן נאמר כך: "אמור הוא אלוהים אחד לא יילד ולא נולד". (ב' קמ"א) (יש המייחסים משפט זה ל"שהאדה", הצהרת האמונה האסלאמית). כמובן שהגישה הנוצרית לגבי בן האלוהים זרה גם ליהדות.
עבודותיו החשובות של אוגוסטינוס הן: וידויים ועיר האלוהים, השומרות על פופולריות גם היום. בעיניו, הפילוסופיה קשורה קשר בל ינתק לתיאולוגיה והנצרות היא הפילוסופיה האמיתית. אוגוסטינוס הושפע מאפלטון וגם מהגישה הניאו אפלטונית בכל הקשור לרעיון ההבחנה בין עולמנו החולף הבלתי מושלם, של הדברים החומריים, שאותו אנו חווים באמצעות החושים, לבין העולם הנצחי, המושלם והנגיש להבנה דרך התבונה האנושית.
לפי אוגוסטינוס, העולם והאדם נבראו טובים, אבל החטא הקדמון, שהוא תוצר הגאווה, הסית את האדם לחשוב שהוא האדון וכך החל להשתעבד לתאוותו. אין אפשרות לשנות את המצב הזה ועם זאת, לאדם יש בחירה בין טוב לרע ואלוהים רק צופה ברוח קודשו בבחירה הזו. צלם אלוהים המצוי באדם הושחת בחטאו של האדם. הדבר הפר את הסדר האלוהי והאמונה הדתית הנוצרית באה לתקן זאת.
לפי אוגוסטינוס, אלוהים הוא המציאות העליונה והתממשות בעולם הפיזי מתרחשת דרך רמות הולכות וגדלות של חומריות. החומר הממלא את העולם הוא כמו מים הממלאים לאיטם בקבוק ריק. לתפיסתו, אלוהים הוא שם נרדף להוויה, לטוב ולאמת. לאלוהים זה, בני האדם צריכים לפתוח את ליבם ואת מוחם כדי לזכות בחוכמה ובהארה. אוגוסטינוס טען שאלוהים נמצא בתוכנו וכאן הוא חוזר על הכתוב בספר שמות (כה, ח): "וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם". בהיבט של הרצון החופשי באדם, האלוהים, בהיותו נוכח ברוחו הקדושה, יודע מראש, כאמור, כיצד יפעל האדם ועם זאת לאדם ניתנת הבחירה כיצד לפעול. הדבר דומה לנאמר בהגות היהודית: "הכול צפוי והרשות נתונה". תפיסת העולם של אוגוסטינוס על אודות טבע האדם והחטא ושאלות החסד והבחירה החופשית ישפיעו על הכנסייה לאורך כל ימי הבינים.
הפילוסוף בואתיוס (524-480 בקירוב) לא היה איש כנסייה, בניגוד לאוגוסטינוס, ולא התעניין בגאולת נפשו ובחינוכו של הציבור. הוא היה אריסטוקרט רומי שחי בתקופה שלאחר קריסת האימפריה הרומית. הוא הוצא להורג באשמת בגידה בתיאודוריק מלך איטליה שחשד בו שהוא משתף פעולה עם אויביו. חשיבותו של בואתיוס בתולדות הפילוסופיה מוסברת גם בניסיונו לתרגם ולהעביר למערב אירופה הלטיני את מצבור החוכמה היוונית. הוא הצליח לתרגם רק את כתביו הלוגיים של אריסטו, והם היו במשך מאות בשנים תרגומי המקור היחידים לפילוסופיה של הַלָּה. בואתיוס סיפק מודל לשיטה התיאולוגית הנוצרית באמצעות תורת ההיגיון שאותה שאב מאריסטו. כמו כן, הוא תרם רבות להנחלת המתודולוגיה המדעית היוונית בתרגומיו ובסיווג שנתן לארבע התורות המתמטיות: אריתמטיקה, מוזיקה, גיאומטריה ואסטרונומיה. תורות אלה, יחד עם השלישיה: דקדוק, רטוריקה ודיאלקטיקה, היו חלק מגישה שיטתית להוראה ולחינוך באמצעות "שבעת המדעים החופשיים", שהם אלה שנמנו. גישה חינוכית זו התקבלה במהלך ימי הביניים בבתי הספר של הנזירים, ששימשו בין השאר כמרכזי הידע וההדרכה וגם בחצרות האצולה במערב, ונעשתה לבסוף לשיטה המקובלת באוניברסיטאות של ימי הביניים.
עבודתו המפורסמת נחמת הפילוסופיה נכתבה בעת ששהה כשנתיים במאסר והמתין להוצאתו להורג. היצירה כתובה בשירה ובפרוזה לסירוגין, ורעיונותיה מובעים באמצעות אלגוריה, חזון, דרמה אנושית, הומור עוקצני ואירוניה עצמית. ראו קישור למבוא ולתרגום היצירה לעברית מאת יהודה ליבט: https://liebes.huji.ac.il/files/consolatio.pdf
היצירה כתובה כדיאלוג בין בואתיוס היושב בבית האסורים לבין אישה דמיונית שהיא "מלכת המדעים". בנחמת הפילוסופיה הוא מתאר כיצד משיגה הנפש, באמצעות הפילוסופיה, את ידיעת האל. אמונתו הנוצרית של האדם היא זו שמעניקה לו כיוון חיובי, כי הטוב האמיתי מצוי בהתאחדות עם אלוהים. היצירה דנה גם בבעיית קיומו של הרוע בעולם הנשלט בידי השגחה אוהבת. הדיאלוג מתמקד גם בכך שהאמונה באל מקשה ליישב, בין קיום רצון חופשי באדם לבין העובדה שאלוהים יודע הכול, כולל את העתיד. מעניין לראות שכפי שעל הפילוסוף היווני סוקרטס נגזרה הוצאה להורג בידי השלטון באתונה (בפועל סוקרטס התאבד בכלאו), גם דינו של הפילוסוף בואתיוס היה מוות, במקרה זה בידי השלטון האיטלקי. בשני המקרים המורשת הרוחנית של הפילוסוף התקיימה הרבה מעבר לעוצמה הכוחנית הזמנית של השלטון.
התיאולוגיה הנוצרית ניסתה, בעזרת התבונה האנושית, להצדיק את האמונה בנצרות. כחלק מהדיאלוג המתמשך בין הוגי הדעות השונים, נדונה למשל שאלת הגזירה הקדומה, היינו קביעת מעשי הצדיק והרשע מראש בידי האל. אם כך מתרחש הדבר, הרי לנו גישה דטרמיניסטית לגבי החיים ונשאלת השאלה מה לגבי הרצון החופשי של האדם. כחלק מהניסיון לפתור את הדילמה, התפתח עקרון החסד האלוהי, שלפיו האל מעניק לברואיו חסד וטוב אלוהיים, שמתוכם הם שואבים אושר עילאי, והדבר בא על חשבון חופש הפעולה והבחירה של הברואים. במסגרת הדיון המתמשך ביחס שבין אמונה ותבונה נדונו נושאי אמונה בסיסיים נוספים, כגון הדרכים לידיעת האל, התגשמותו של האל בבשר האנושי, קיומם של גן עדן וגיהינום והשילוש הקדוש, ואפילו הייתה התייחסות ללחם וליין שניתנו למאמינים כביטוי סמלי לבשרו ודמו של ישוע.
הקונפליקט הבסיסי בין האמונה לתבונה התקיים בין התיאולוגים, כאשר בפועל הכנסייה, כממסד דתי, דחפה יותר לכיוון האמונה, במנותק מההסבר התבוני. להבנתנו, אין ספק שההתפתלויות הפילוסופיות במטרה להסביר את עיקרי האמונה הנוצרית וככל הנראה כל אמונה דתית, בכלים תבוניים-לוגיים-ארציים, נועדו לכישלון. תופעה דומה ראינו באסלאם, כאשר בסופו של דבר כאמור, נוצרה התיאוריה של האמת הכפולה, שלפיה מה שהוא אמת בעיני האמונה יכול שלא להיות אמת בעיני התבונה.
גישת האמונה של הכנסייה יצרה תגובת נגד שתמכה בתבונה, כאשר הנזיר ברנגר מטר (1088-1000) ציטט את תיאור בריאת האדם בצלם אלוהים מספר בראשית. המטרה הייתה לטעון שלאדם ישנה תבונה שנתן לו האל עצמו (שהרי האדם נוצר בצלם האל), ולכן לא ניתן לרמוס אותה. מסקנתו הייתה שניתוח המציאות והתופעות באמצעות התבונה והשכל האנושיים, הוא עצמו מעשה אמוני-דתי שלא ניתן להתעלם ממנו.29
אנסלם הקדוש מקנטרברי (1109-1033) היה ארכיבישוף והוגה דעות שהלך בדרכה של הפילוסופיה היוונית וניסה ללמוד על קיומו וטבעו של האל בעזרת התבונה והשכל ולא מתוך סמכותם של כתבי הקודש. ביטוי מפורסם שלו הוא "האמונה מחפשת בינה".30 ביצירתו מונולוגיון (Monologion) קבע אנסלם שעל מנת שיתאפשר לקרוא למשהו "טוב", חייבת להיות אמת מידה אובייקטיבית, איזשהו טוב מוחלט שלאורו אנחנו שופטים. לטוב מוחלט זה אנו קוראים "אלוהים". הטיעון הזה דומה לטיעון של אוגוסטינוס, שחי כ-700 שנה לפניו. אנסלם הולך צעד אחד נוסף ובפרוסלוגיון proslogion)), הוא מביא את הטיעון האונטולוגי (הסבר על המהות, על היש, על הקיים) המפורסם לקיומו של אלוהים. הוא טוען שכשאנו אומרים "אלוהים", אנחנו מתכוונים לישות עוצמתית שאי אפשר לחשוב על ישות אחרת הגדולה ממנה. מכאן נובע שאלוהים חייב להתקיים גם במציאות, משום שאחרת, כן היינו יכולים להעלות על הדעת ישות גדולה יותר. אנסלם ספג ביקורות לא מעטות, וכנגד הטיעון שלו נטען, שעל פי הנמקותיו אפשר לקבוע את "קיומו" של כל דבר אחר, למשל האי העצום והמושלם ביותר. אנסלם השיב לטענה זו ואמר שהטיעון שלו נכון רק למקרה המיוחד ויוצא הדופן של הנעלה מכול הישויות.31
אם נסתכל על ההקשר הפילוסופי הרחב להוכחת קיום האלוהים, הרי שתומס אקווינס שנתייחס אליו בהמשך, היה בין אלה שדחו את הטיעון של אנסלם והוא גם יצר הוכחה משלו לקיום האל. מאות שנים לאחר מכן, קיבל דקארט את הטיעון של אנסלם, מאחר והוא סבר שהאל הוא מהות (יש) מושלמת בתכלית, וכזו, הקיום שלה מהווה את אחד המאפיינים שלה. הפילוסוף לייבניץ, שהיה גם מתמטיקאי ומדען, ראה בעולם "הרמוניה קבועה מראש" אשר נוצרה על ידי "הישות המושלמת", שיש לה תכונות נעלות למשל: חוכמה, בעל ידיעה, טוב לב, עוצמה וכו'. אלה שמות תואר שניתן לייחסם לישות המושלמת, שמן ההכרח, הוא המקור הראשוני להן. מאחר והקיום עצמו הוא שלמות (הרמוניה קבועה מראש) הרי "הישות המושלמת" אינו מושג תיאורטי, אלא ממשות מוחשית. עמנואל קאנט, שתמך בגישת המטפיזיקה לחיים, דחה את הטיעון שקיום במחשבה ובמציאות גדול יותר מאשר קיום בתפישה בלבד הקיימת בשכלנו. להבנתנו, הטיעון של שפינוזה לקיום האלוהים, כפי שמופיע בספרו אתיקה, מקיף ובעל טענות חזקות יותר מהטיעונים של הפילוסופים השונים.
הדיאלקטיקה של אמונה מול התבונה התעצמה וקיבלה תפנית לטובת התבונה בהגותו של פייר אבלר (1142-1079). אבלר טיפל בשאלות תיאולוגיות ומוסריות בכלים פילוסופיים-תבוניים. הוא ניתח את האתיקה הנוצרית כחובת חיים עיונית וכתב את החיבור האתי דע את עצמך, ששמו לקוח מהמיתולוגיה היוונית. בספר זה הוא מדגיש את היסוד הסובייקטיבי בהתנהגות האנושית, כשהוא מתייחס לערך המוסרי של הפעילות האנושית, כאל פועל יוצא של הכוונה המודעת של האדם. אבלר מבקש מהקורא להיות אקטיבי ולשאול שאלות תאולוגיות. הוא הדגיש את האמירה: "דיברה תורה בלשון בני אדם."32 מכאן מובן שכתבי הקודש נמסרו בשפה מובנת דיה, שדרכה יכול האדם לתפוס מושגים מופשטים, אלוהיים. לטענתו, גם "הנביא יכול לטעות", ועל הקורא להפעיל תמיד שיקול דעת וביקורת. יתרה מכך, אף שחובה עלינו להיעזר בכתבי הקודש, הרי בשום אופן אל לנו להניח שהם נועדו למסור אמת שהתגלתה בעבר בשלמותה ושעלינו לקבלה כמות שהיא. היה זה "המאבק למען אמת מוכחת ומבוקרת, למען בכורתה של התבונה."33
מגמת התבונה הביקורתית שמאפיינת את גישתו של אבלר יצרה התנגדות עזה מצד אנשי הדת של התקופה. עבור הממסד הדתי, התיאולוגיה היא דרך חיים המיועדת לחזק את אמונת האדם, ולא עיסוק ספקולטיבי המאפשר ביקורת של הקוראים. אם כל אדם יבוא עם ביקורת משלו ואולי גם עם פרשנות שלו לכתבי הקודש, אנה אנו באים? נציין שגם ביהדות, קיום המצוות הוא לא עניין לפולמוס, אלא דרך חיים שיש לקבלה, כאמור בפסוק מספר קהלת (יב, יג): "סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע אֶת הָאֱלֹהִים יְרָא וְאֶת מִצְוֹתָיו שְׁמוֹר כִּי זֶה כָּל הָאָדָם".
פטרוס לומברדוס, שהיה מעמודי התווך של הממסד הנוצרי באותה עת, התייחס לגישתו של אבלר. הוא ראה בה סטייה מעיקרי האמונה המקובלים מבלי לפרוש מהדת, כמו סרטן האוכל את הגוף מבפנים. הוא טען שגישתו של אבלר ותומכיו היא אויב גדול יותר מאשר הכופרים בני הדתות האחרות. מיותר לציין שבשלב זה ידם של חסידי התיאולוגיה הנוצרית האורתודוקסית הייתה על העליונה. עם זאת, לדעת חוקרים, אבלר ותלמידיו הניחו את התשתית הרעיונית לביסוסה של גישה ביקורתית לתיאולוגיה הנוצרית ולחשיבה מדעית המנותקת מהדת, שיתחזקו בשלבים מתקדמים יותר.
ניסיון לשלב בין האמונה והתבונה התבצע בידי תומס אקווינס (1274-1225), שנחשב לתיאולוג השיטתי הקלאסי של הנצרות הקתולית. הוא פרסם פרשנות משלו לאריסטו, משום שהפרשנויות שהיו בנמצא היו של אבן סינא, אבן רושד ואחרים, ועוצבו בהתאם לתפיסתם התיאולוגית-מוסלמית. אקווינס הקדיש את חייו למציאת סינתזה בין התיאולוגיה הנוצרית לחשיבה הפילוסופית של אריסטו. בהגדרתו את אלוהים הוא שילב בין דברי האל למשה "אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה" (שמות ג, יד) לבין קביעתו של אריסטו שאלוהים הוא הוויה נחוצה. החיבור בין השניים יצר אלוהים שלו הוא קרא: "הוא אשר הוא".34
אקווינס התייחס לאמונה ולתבונה כאל שני דברים נפרדים אך משלימים: האחד כפוף לאחר בלי להיות משועבד לו. העולם מלא דברים ממשיים שאפשר לראות ולהכיר, אך מאחוריהם קיימת סיבה ראשונית. אפשר להוכיח את קיום האלוהים דרך התבונה האנושית, אולם דוקטרינות מסוימות, כגון השילוש הקדוש ותחיית ישוע, מתגלות ומובנות דרך האמונה. לתפיסתו, התבונה המשולבת באמונה היא "תבונה המוארת באור האמונה", כלומר האור האלוהי מבהיר באורח ישיר את בינתו של האדם.35 אקווינס כתב שני חיבורים עיקריים: מכלול נגד הגויים, שהא מעין מדריך עזר למיסיונרים דומניקנים ומכלול התיאולוגיה, שבו הוא פרש את עיקרי הפילוסופיה הנוצרית שלו. הידוע שבהם הוא "חמש הדרכים" – חמש ההוכחות שלו לקיום האלוהים. לצורך ההוכחות הוא נעזר במונחים ששאל מן המטאפיזיקה של אריסטו:36
הדרך האחת היא השינוי: אלוהים הוא "המנוע הבלתי מונע", שמחולל את השינוי אצל אחרים.
השנייה היא התלות: אלוהים הוא הסיבה הראשונית שגורמת לכל דבר אחר להתרחש.
השלישית היא המקריות: אלוהים הוא הישות ההכרחית, האחת והבלתי מקרית, שתומכת בקיומם של כל הדברים המקריים האחרים.
הרביעית היא שלמות מוגבלת: אלוהים הוא הישות הגדולה ביותר שממנה ישויות פחותות שואבות כל גדלות שיש להן.
החמישית היא התועלת: אלוהים הוא המתכנן האינטליגנטי שמכוון הוויות לא אינטליגנטיות לפעול לעבר מטרה. המורכבות של העולם ושל היקום שלנו מצביעה על כך שמישהו היה חייב לתכנן אותן. איך תוכנן הגוף האנושי? איך העולם שלנו מאפשר לנו לחיות ולגדול בו? אם העולם היה שונה מעט ממה שהוא (למשל השמש הייתה קרובה יותר אלינו), לא היינו יכולים להתקיים בו.
נוסף על חמש הדרכים שלו, הניח אקווינס חמש הנחות בדבר טבעו האלוהי של האל, שהן: פשטות, מושלמות, אינסופיות, אי-השתנות ואחדות. כמו כן, ארבע מעלות בסיסיות, שהן: זהירות, מתינות, צדק ועוז רוח; ושלוש מעלות תיאולוגיות, שהן: אמונה, תקווה וצדקה.
טענות נגד הדת
הוויכוח שבו ניצבו זו מול זו, אמונה ותבונה, עבר לפסים מאיימים יותר מצד הממסד הנוצרי. בשנת 1277 גינה ההגמון של פריז אטיין טאנפייה (Tempier) כמה אמירות והצהרות של חסידי התבונה והחשיבה הרציונלית שהוא קיבץ. אינטלקטואלים אחדים נאסרו בעקבות האמירות האלה. להלן כמה מהאמירות, שנחשבו לדרמטיות בתקופתן:
התיאולוגיה מיוסדת על סיפורי בדים.
אין כיבוש היצר כשלעצמו בגדר מידה טובה.
אין אדם צריך לתת דעתו על הקבורה (הפחד מהמוות מריץ את האנשים לדת).
ההתנזרות הגמורה מעבודת בשרים משחיתה את המידות הטובות ואת הגזע.
בתורת הנצרות יש סיפורי בדים ומשגים ממש כבשאר הדתות.
האושר מצוי בעולם הזה ולא בעולם הבא.
אין הפילוסופיה צריכה לקבל את התקומה מן המתים לעתיד לבוא, מאחר שאין אפשרות לבחון את הדבר על ידי השכל.37
ישנם חוקרים הטוענים שהגינויים מהממסד הנוצרי-כנסייתי לאמירות שנחשבו בעיניו ככפירה תרמו בעקיפין להתפתחות המדע הטהור, דווקא משום שלא היה אז מדע עצמאי ביחס לתיאולוגיה. באמירות נגד הדת ובפועל נגד הממסד הדתי העוצמתי נזרעו הזרעים הראשונים לניתוק המחשבה האנושית מהדוגמה הדתית הצרה והמגבילה.
באופן כללי ניתן לומר שבימי הביניים המדע באירופה הנוצרית קפא על שמריו. עיקר הגילויים המדעיים במהלך השנים, התחוללו באימפריה המוסלמית ובסין. האסלאם, ששאב השראה וידע מתרבויות רבות בעקבות כיבושיו הנרחבים, תרם להתפתחות תחומי ידע מגוונים: רפואה, מתמטיקה, אסטרונומיה, הנדסה, אדריכלות, פילוסופיה ועוד. המוסלמים גם הובילו את המסחר והכלכלה העולמית. במאה ה-12 נהרו מלומדים אירופאים לספרד, שם פגשו את החשיבה והלמדנות המוסלמיות. בעזרת משכילים יהודים ומוסלמים הם תרגמו ידע עצום שהעשיר את ההשכלה והתרבות הנוצריות. זה היה תור הזהב של האסלאם, שהחל במאה השמינית ונמשך עד המאה ה-13 לערך.
דוגמה לידע מדעי שהגיע מהאסלאם לאירופה הנוצרית מצויה בדמותו של האסטרונום והמתמטיקאי אבן מוסא אל ח'ואריזמי, שבמאה התשיעית פרסם את עבודתו חשבון ההשלמה וההקבלה או בערבית "חיסאב אל ג'אבר ואל מוקאבלה". זהו אחד מחיבורי המתמטיקה החשובים ביותר להתפתחותה של האלגברה. בתחילת המאה ה-12 תורגמה עבודתו ללטינית, והמילה "אל ג'אבר" הפכה ל"אלגברה". חיבור מדעי זה ורבים אחרים הגיעו לאירופה ושם הופצו ונלמדו הודות למהפכת הדפוס שפרצה באמצע המאה ה-15. המוסלמים, שהיו כבר בתקופת הקיפאון המחשבתי, דחו את הדפוס, מחשש שהפצה המונית של כתבי הקודש תוביל לחילול כבודם וכבוד אללה.
המאה ה-12 באירופה הייתה תקופה של תחייה מחשבתית, שבה התגלו מחדש כתבי אריסטו. אריסטו כתב אנציקלופדיות בתחומי ידע רבים ומגוונים: אתיקה, לוגיקה, ביולוגיה, אנטומיה, אסטרונומיה, פילוסופיה, נפש האדם ועוד. בתחום האסטרונומיה למשל, הוא קיבל את המודל הגיאוצנטרי שלפיו כוכבי הלכת, ובכללם השמש, נעים סביב כדור הארץ, ומודל זה משל בכיפה עד ל-1543, עת פורסם ספרו של קופרניקוס על תנועתם של גרמי שמיים, שרבים מייחסים לו את תחילת המהפכה המדעית. הפילוסוף ואיש הדת היהודי הרמב"ם, החשיב את אריסטו לאדם שממנו ניתן ללמוד הכי הרבה בנושאים גשמיים.
במהלך המאה ה-12 ובתחילת המאה ה-13 הופצו כתבי אריסטו בתרגום ללטינית, עד כי בשנת 1346 האפיפיור קלמנס השישי קרא למלומדי פריז לדבוק בתורתו של אריסטו.38 במהלך המאה ה-13 תפסו ספרי לימוד חדשים מקום יותר ויותר נכבד בתוכנית הלימודים של הפקולטה למדעים. יצירותיו המתורגמות של אריסטו, ובהן אלה שעסקו בלוגיקה, מטאפיזיקה ופיזיקה, נוספו לתוכנית הלימודים, וכך היה לאנשי האוניברסיטאות בסיס לימודי מסודר ומאורגן של כתבי אריסטו. חשוב לזכור שבימי הביניים היה אריסטו המקור העיקרי למה שאנחנו מכנים היום "מדע", ולמה שאנו מבינים כ"פילוסופיה".
הוויכוח, המר לעיתים, בין תפיסת האמונה הדתית לבין הגישה המתבססת על התבונה האנושית, לא פסק לרגע. הכומר האנגלי והפילוסוף ויליאם מאוקהם (1347-1285) נודע, בין השאר, בזכות חיבורו מכלול הלוגיקה. מאוקהם הציע דרך חדשה להבנת כתבי אריסטו. הוא זנח את כל תיאוריות ההפשטה או ההארה וניסח תורה של ידע אינטואיטיבי של פרטים חומריים הפועלים באופן ישיר וטבעי על הרוח ומשאירים עליה את חותמם המלא. כך למשל, אם קיבלתי מכה ברגל, (חומר), אחוש כאב (רוח). בנוסף הוא טען שאי אפשר לגלות באמצעות האינטואיציה כל הבחנה בין מהות לקיום, ומעל לכול לא ניתן לגלות באמצעותה שום יחסים, למשל בין השקיית העץ, לפרי שהוא מניב. יחס שכזה הוא מוחשי ואינו קשור לאינטואיציה, לרוח.
מאוקהם טען ש"לעולם אין להניח קיומו של ריבוי אם אין צורך בכך", או במילים אחרות, שמור על פשטות הדברים. עיקרון זה נודע לימים בשם "התער של אוקהם", המדגיש את הפשטות הדרושה לניתוח תופעות החיים. לתפיסתו, השינוי בטבע אינו אלא ארגון מחדש של הפרטים היחידניים, כאשר הסיבתיות של הסיבה הראשונית, שלרוב יוחסה לאל, נשארה מחוץ להם. ללא ספק יש כאן גישה המתעמתת עם עיקרי האמונה הנוצרית. לתפיסתו, לכל רצון אנושי יש אוטונומיה מוחלטת, בדומה לאלוהים עצמו, ובכך הוא התנתק מהגישה הדטרמיניסטית. מאוקהם טען שאין דרך להוכיח את קיום האלוהים, לא משנה עד כמה משכנעות ה"הוכחות" שהציגו מלומדים, תיאולוגים והוגי דעות למיניהם. הוא לא ראה צורך ליצור זיקה בין אמונה לתבונה. מבחינתו, האמונה היא עניין של התגלות צרופה.39
בימי הביניים הגו אנשי דת והגות נוצריים, בקונפליקט שנוצר בין היותם של הפילוסופים הנערצים עליהם בני התרבות היוונית-פגאנית, לבין התפתחות החברה, התרבות, המוסר והמדינה שנשענו על כתבי הקודש ועל התגלות אלוהית. כלומר, הם ראו כי יכולה להתפתח תרבות בעלת מסרים אוניברסליים, כדוגמת התרבות היוונית הפגאנית; תרבת בעלת תובנות פילוסופיות מרחיקות לכת, שבכוחה להשפיע גם על תרבות וחברה נוצריות שצמחו מתוך אמונה בנשגב, באלוהי ובהתגלות. כתוצאה מכך נוצק המסד לפלורליזם – לרב-גוניות מחשבתית – היוצר חברה פתוחה וסובלנית בעלת מגוון אנושי, המשלבת תרבויות, אמונות ותפיסות עולם שונות החיות בשלום ומכבדות זו את זו. אבן דרך נוספת בהתפתחות הפלורליזם קשורה להוגה הדעות האיטלקי פומפונאצי שחי בראשית המאה ה-16 וכתב ספר על הישרדות הנפש. הוא טען, בהתבסס על התבונה, המדע וההיגיון, שתופעה כזאת כלל לא קיימת וזאת למרות שעל פי ההשקפה הדתית שאחז בה, הנפש אינה נעלמת בתום החיים. פומפונאצי פיתח תיאוריה שבמסגרתה כרך יחדיו את שתי האמיתות הללו, אף שהן מנוגדות זו לזו. יש כאן דמיון לעיקרון האמת הכפולה שהתפתח באסלאם ועבר ככל הנראה גם לנצרות: "מה שהוא אמת בעיני האמונה יכול שלא להיות אמת בעיני התבונה".
על ראשית הפלורליזם אפשר ללמוד גם מבן דורו של פומפונאצי, מקיאוולי, שהמפורסם בספריו הוא הנסיך. מקיאוולי הציג תפיסת עולם חברתית ומדינית שהיא במהותה פלורליסטית. הוא טען שמתקיים מוסר אנושי נוצרי המאפשר לבני האדם לנהל חיים הוגנים, ומסר זה שונה ממוסר השליט. המוסר הרווח בקרב הציבור הוא ברור ומתבסס על עקרונות הדת והאמונה המופיעים למשל בעשרת הדיברות, שהם חלק מהאמונה הנוצרית. לעומת זאת, חוקי המוסר של השליט שונים, משום שכדי לשלוט ולקיים ביטחון, חוק וסדר יש לנקוט לעיתים צעדים המנוגדים למוסר האנושי. עם זאת, הוא טען שמנהיג מושחת משחית את העם. מקיאוולי ראה במשה רבנו את דמות המנהיג האידיאלי. יש לציין שמקיאוולי מתעלם על-פי רוב מהדת וכאשר הוא כן מזכיר אותה, הוא מתייחס אליה כאל אמצעי הניתן ביד השליט לביסוס שלטונו - בבחינת מטרה המצדיקה את האמצעים. הפילוסוף ישעיה ברלין (Berlin), במסה על מקיאוולי בספרו נגד הזרם טוען שהלה אינו מעמיד זה מול זה, מוסר ומדיניות, אלא שני סוגי מוסר. מוסר אחד הוא המוסר הרומי העתיק, של גברים תקיפים ובעלי אופי המסוגלים להילחם, עומדים על דעתם ויודעים להתמודד עם אתגרי החיים. וישנם חוקרים הטוענים שגברים אלה דומים ל"על אדם" של ניטשה, שחי כ-400 שנה אחרי מקיאוולי. לכן, חייהם של אנשי המוסר הרומי מקבלים משמעות וערך, כפועל יוצא של יכולתם לממש את חייהם המאתגרים לפי דרכם והבנתם. זוהי דוגמה ליכולת העצמאית של האדם לממש את ייעודו האמיתי בחיים. המוסר השני שמציג מקיאוולי לדעת ברלין הוא המוסר הנוצרי של שפלות הרוח, הענווה, והכנעת הרצון האנושי בפני כוחות חזקים. מקיאוולי אינו פוסל את המוסר הנוצרי, אלא טוען שעם מוסר כזה אי אפשר לנהל מדינה יעילה ומתפקדת. אם כן, גם כאן אנו יכולים לראות זרעים ראשונים לפלורליזם בנוגע לניהול חיי האדם והאזרח בהיבט החברתי, המוסרי והתרבותי ובהיבט הציבורי, הפוליטי והמדיני. בכך הפריד מקיאוולי בין מוסר לפוליטיקה.[10]
גישות פלורליסטיות אלה המבטאות מחשבה פתוחה וסובלנות הדדית, היו באותה עת רק סנוניות המבשרות על ההתפתחות החברתית והתרבותית שתתרחש באירופה בשלב מאוחר יותר ותגיע עד לכדי ניתוק הדת מהמדינה ומיסוד התהליכים הדמוקרטיים. עד אז, העוצמה של הממסד הדתי הנוצרי הלכה והתגברה במהלך השנים והיו לה גם היבטים כלכליים. בישופים ואפיפיורים היו בעלי קרקעות וסמכויות שיפוט, מה שהעצים עוד יותר את כוחו של הממסד הדתי, שהיה מעורב גם בחיים האישיים, התרבותיים והכלכליים. אפילו המדע, שהתבסס בימי הביניים על המדע של אריסטו, היה בפועל שלוחה של התיאולוגיה הנוצרית. גליליאו גלילי עתיד יהיה לחוות את עוצמת הממסד הכנסייתי לאחר יותר מ-300 שנה. נציין שלדעת חוקרים, הרעיון של הפרדת הדת מהמדינה הועלה לראשונה בידי הפילוסוף האנגלי ג'ון לוק במאה ה-17. מכאן שתהליך ההתנתקות של החברה והמדינה מהאחיזה הדתית הכופה והמעבר לפלורליזם ולרב-גוניות, היה תהליך ארוך ומייגע שנמשך מאות שנים.
הגות פילוסופית יהודית
הפילוסופיה היא תחום חשיבה וידע כללי שאינו שייך לתרבות לאומית או לדת, אלא פונה לכל אדם, באשר הוא אדם. היא אינה מדע אמפירי, אלא התבוננות בחיים מתוך סקרנות ורצון להבין את המציאות. המילה "פילוסופיה" היא מילה יוונית שפירושה "אהבת החוכמה". ואכן, היוונים היו הראשונים במערב אשר הציפו את השאלות הגדולות של החיים וניסו גם לענות עליהן באופן מעורר השתאות.
הקשר היהודי לעולם הפילוסופיה היווני החל בכיבושיו של אלכסנדר מוקדון היווני. העולם היהודי נפגש עם התרבות היוונית, שנתפסה בעיניו כפגאנית וכך נוצרו הקשר, החיבור וגם העימות בין שתי התרבויות. פילון האלכסנדרוני, ששמו היהודי היה ידידיה הכהן, חי בין שנת 20 לפני הספירה לשנת 50 אחרי הספירה לערך. פילון פעל באלכסנדריה בימי הקיסרות הרומית. הוא עסק בהסברת הדת היהודית ובהצגתה כתואמת את עקרונות הפילוסופיה היוונית. הוא הציג את משה כגדול הפילוסופים, המחוקקים והמדינאים ואת תורת משה כחוקה האידיאלית על-פי גישת אפלטון.40
פילון ראה את ייעודו ואת אושרו של האדם כתלויים בשחרורו מצרכים גופניים ובהעלאת נשמתו לחיי התבוננות, כדי שיגיע לידיעת האל. לתפיסתו, האהבה היא מתנת האל לאדם וכך גם התכונות: שלווה, יציבות ויופי של העולם החומרי. האדם מורכב מגוף ומנשמה, כאשר הגוף מחבר אותו לעולם החומר והנשמה אל האל. לאדם ניתנה בחירה חופשית לגבי האופן שבו יוציא לפועל את חייו. בהקשר זה הוא ממליץ על שליטה ביצר האנושי וריסונו בעזרת התבונה האנושית. משנתו של פילון נותרה כאפיזודה חולפת בתולדות התרבות היהודית, אם כי עבודותיו נשתמרו בידי הכנסייה, רובן במקור היווני ועוסקות בתורת ישראל.
יש הטוענים שהפילוסופיה היהודית, אף שלא הוגדרה ככזו, התחילה עוד בתקופת הנביאים. הפילוסופיה עוסקת בשאלות שבבסיס הקיום האנושי, ואם כך הדבר, קשה שלא לשייך אליה נבואות כגון "וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה" (ישעיהו ב, ד). חזון דומה מופיע בספר מיכה שבתנ"ך. הפסוק המטאפורי "וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ וְנָמֵר עִם גְּדִי יִרְבָּץ וְעֵגֶל וּכְפִיר וּמְרִיא יַחְדָּו וְנַעַר קָטֹן נֹהֵג בָּם" (ישעיהו יא, ו) מתאים אף הוא להגדרה זו, וטרם הזכרנו את מגילת קוהלת העוסקת בשאלות חוכמה והוגה במשמעות חיי האדם ודרכו לאושר, או את ספר משלי העוסק בשאלות של אמת, מוסר וחוכמה.
לפני כ-2500 שנה הופיע בודהה במזרח הרחוק, כשמטרתו להסביר להמוני העם את המקור לסבלם ולהורות להם את הדרך להשתחרר מסבל זה. באותה תקופה לערך, החלו היוונים הקדמונים לנסות ולהסביר את העולם ואת המציאות שבהם אנו חיים. באותו הזמן המשיכו היהודים את הדרך הארוכה והמייסרת של "תיקון עולם", שהחלה עוד בקבלת לוחות הברית, שמהווים עד היום את הבסיס למוסר ולחברה בעולם, וסופה מצוי בנבואות המדברות על עולם עתידי ונפלא. נבואות אלה כוללות פסוקים המתארים חזון יפהפה ואולי אוטופי, של עולם חדש ונהדר ללא מלחמות; עולם של שלום שמימי, שגם אם לא נגיע אליו לעולם, חובה להציגו כמודל שיש לשאוף אליו. האם אין זו פילוסופיה? מונח מדויק יותר יהיה אולי "פילוסופיה נבואית", המדגיש את האופי הייחודי של העם היהודי ואת תרומתו הגדולה לאנושות, שלא תמיד מוערכת, בלשון המעטה.
החל מהמאה העשירית לספירה התחולל מפגש מחודש של ההגות היהודית עם הפילוסופיה היוונית, הודות לתיווכם של פילוסופי דת מוסלמים ואחר כך גם נוצרים, אשר השפיעו על עיצובה של ההגות היהודית בימי הביניים. מחשבת התורה שבכתב והתורה שבעל פה פגשה את הספרות הפילוסופית היוונית והערבית.41 אסכולות מוסלמיות, כגון הכלאם והמועתזילה, השפיעו על הוגים יהודים כמו רבי סעדיה גאון ורבי יהודה הלוי. יצירתו של הרמב"ם, המכונה "הנשר הגדול", הושפעה אף היא מהוגים ערבים כדוגמת אבן רושד, שהתייחסנו אליה. אט אט עברה הספרות היהודית להיכתב בערבית, שנעשתה לשפת הדיבור והכתב של המוני יהודים.
הקהילה היהודית בספרד הייתה הקהילה הגדולה והמפוארת ביותר בימי הביניים. היא פעלה בקרב החברה המוסלמית והנוצרית והגיעה להישגים גדולים בתחומי ההגות, הספרות, המיסטיקה, המדע, הרפואה, ההלכה והפרשנות. ספר הזוהר, שהוא הספר המרכזי בחוכמת הקבלה ומיוחס לפי המסורת היהודית לרבי שמעון בר יוחאי בן המאה השנייה לספירה, הופיע לדעת חוקרים בשלהי המאה ה-13 בספרד והופץ ברבים ע"י שם טוב די ליאון.[11]
ההוגים היהודים בימי הביניים נחשפו לחשיבה הנוצרית-אירופאית דרך תרגומים, בעיקר בערבית, של הפילוסופיה היוונית, וגם באמצעות חיבורים ערביים מקוריים שהושפעו מהחשיבה היוונית. פילוסופים יהודים רבים כדוגמת הרמב"ם, כתבו את משנתם בערבית והשתמשו באותיות עבריות (בדומה לשפת היידיש שמקורה בגרמנית וכתובה באותיות עבריות). המתרגמים העיקריים של טקסטים פילוסופיים לעברית היו בני משפחת איבן תיבון – משפחה של מתרגמים יהודים שחיו בתור הזהב של יהודי ספרד. שמואל איבן תיבון תרגם את ספרו של הרמב"ם מורה נבוכים מערבית לעברית עוד בימיו של הרמב"ם.
הפתיחות התרבותית והמחשבתית בימי הביניים המוקדמים הביאה לעולם רעיונות חדשים. התרבויות השונות ניזונו זו מזו והרווח עבורן היה גדול. ההשפעות ההדדיות הללו העשירו את עולם המחשבה היהודי באותה תקופה, ובעקיפין גם סייעו לו לשמר את תפיסת עולמו העצמאית. מצד אחד נתמכו היהודים בממסד הרבני שראה בחיוב את השמירה על עצמאות תרבותית יהודית, ומצד שני הם נעזרו בטיעונים מן העולם הפילוסופי כדי להסביר את עיקרי אמונתם, לרבות בפולמוסים. נציין ששלוש הדתות המונותאיסטיות התמודדו, לא תמיד בהצלחה, עם ויכוחים ודיאלוגים בהקשר של אמונה מול תבונה.
נושא הבחירה של עם ישראל (כנאמר בברכה: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם אשר בחר בנו מכל העמים [...]") עורר תרעומת לא מעטה בקרב המוסלמים ובעיקר בקרב הנוצרים שראו עצמם כ"ישראל שברוח". היהודים, ברובם המכריע, דבקו בדתם וכך המשיכו לאחוז ברעיון שהם עם הבחירה של האל. הצידוק לכך נשען על היותם האומה הראשונה והמקור לאמונה המונותאיסטית, כאשר שתי הדתות האחיות מנסות לגזול ממנה את בכורתה.
רבי יהודה הלוי ראה סכנה בהתפשטות הפילוסופיה של אריסטו, המתיימרת ליצור אלטרנטיבה שלמה לתורה ולערער על המשמעות המקורית של כתבי הקודש, וביקש להגן על האמונה היהודית. מבחינתו, בחירת האל בישראל מקבלת משמעות מיסטית, לא רציונלית. לפי יהודה הלוי, עם ישראל הוא פסגת היצירה האלוהית, והוא עולה על שאר בני האנוש ב"סגולת הנבואה" שהיא ייחודית לו. לשם הסברת משנתו כתב את ספר הכוזרי המתאר את התגיירותו של מלך שאינו מישראל ואת קבלתו את אמונת האמת הישראלית, כדי לזכות אף הוא בסגולה העליונה השמורה לישראל.42 לתפיסתו, הסבל שחווים היהודים בגלות, הוא תוצאה של מרכזיות העם היהודי באנושות ובחירתו בידי האל. לדבריו, "ישראל באומות כלב באברים." כלומר, העמים משפיעים על ישראל, וישראל משפיע על העמים, בדומה ליחסי הגומלין שבין הלב לאיברי הגוף האחרים, כאשר ללב יש חשיבות מיוחדת.
כאילו כדי לסתור דעה זו, שעוררה כעס אצל שתי הדתות האחרות, העלה הרמב"ם השקפה שלפיה בחירת האומה היהודית נבעה מן הבחירה החופשית של אבותיה ובניה, באמונת האמת, שהיא הדת היהודית. אומה זו, בבסיסה, היא "אומה של גרים". אברהם אבינו הביא את רעיון ייחודו של האל ואת דת האמת אל בני האדם הלא מאמינים ובעט בעבודה הזרה, וכך כל מי שמתגייר ומבין את משמעות האל ככתוב בתורה הוא חלק מהקולקטיב שנקרא העם היהודי, עם הבחירה. יתרה מכך, הרמב"ם טוען שגם כאשר יצאו בני ישראל ממצרים רובם היו עובדי עבודה זרה, עד שהגיע משה, שליח האל, והכניס את כולם, כולל הגרים, תחת כנפי השכינה ויצר את האומה היהודית. מכאן, לפי הרמב"ם, אנו למדים שהיהדות מקבלת אליה כל אדם, ללא הבדל גזע, ובתנאי שיקבל את האל והתורה. הרמב"ם רואה במי שמקבלים את התורה מרצונם החופשי ומתוך הכרה, בעלי ערך רב יותר ממי שנולדו לאמונה זו. זוהי דוגמה טובה לעוצמת הבחירה החופשית של האדם, שהיא העיקר, היא זו שקובעת את מהלך חייו והיא גם זו שיצרה את העם היהודי.43
לפני שנרחיב על הפילוסופים היהודים, נסכם בקצרה את הסוגיות העיקריות שהעסיקו את התרבות והפילוסופיה היהודיות בימי הביניים:
סוגיה ראשונה: היחס שבין ניתוח התופעות דרך התבונה ובין האמונה הדתית, והתאמת הטקסט המקראי לאמת על פי עקרונות הפילוסופיה. סוגיה זו נבעה מהצורך לחבר בין האמונה הדתית שעליה הושתתו החברה והמדינה ובין הפילוסופיה היוונית, שנחשבה כבעלת ערך עליון.
סוגיה שנייה: מערכת היחסים בין היהדות לבין הנצרות והאסלאם, והגורל ההיסטורי המיוחד של עם ישראל. סוגיה זו התחדדה בוויכוחים בין הדתות ובעיקר כתוצאה מהלחץ שהפעילה הנצרות על היהדות. נלווה לכך הצורך של הממסד היהודי לאמץ שיטות פילוסופיות שונות, גם אם לא בהתלהבות יתרה. כתוצאה מכך, חדרו ליהדות השפעות של אסכולות שונות, כגון הכלאם, המועתזילה ותורת אפלטון ואריסטו, וכן השפעות של הוגים שונים, כמו אבן רושד ואבן סינה. בסופו של דבר היהדות לא התפרקה ונשארה נאמנה לתורת ישראל ולמצוות, תוך כדי התאמה של השקפות שונות לדפוסי החשיבה שלה. כך הצליחה היהדות לשרוד.
כעת נפנה לדון בתפיסתם של הוגים יהודים מרכזיים ונבחן את השקפותיהם באשר לבחירה החופשית של האדם.
הפילוסופים היהודים
ר' סעדיה גאון (רס"ג) (942-882). פעל במצרים, בארץ ישראל ובבבל. הושפע במידה רבה מאסכולת המועתזילה המוסלמית בנוגע למרבית השאלות הפילוסופיות והדתיות המרכזיות, ובתוכן הבחירה והגדרת כוחות הנפש.44 כמו ההוגים המוסלמים של הכלאם והמועתזילה, רס"ג לא התעניין במדעי הטבע לשמם. הוא האמין כי ההיגיון יכול להביא ידע והבנה בנוגע לאלוהים ולבחירת האדם. הפילוסופיה שלו נועדה בעיקרה לתמוך בעמדת הממסד הרבני ולחזק את סמכותו כלפי המתקיפים אותו. רס"ג פירש את החומש ותירגם אותו לערבית מתוך צורך יהודי פנימי, שכן ציבור גדול דבר ערבית. ספרו החשוב ביותר, ספר הגלוי, נועד להוכיח את הצורך בתורה שבעל פה. למשל, המקרא לא יורד לפרטים ואומר לנו מתי נכנסת ויוצאת השבת, או מהי בדיוק מידת התרומה שיש לתת, כדי לקיים את מצוות הצדקה. רס"ג מציג עוד חמש ראיות לנחיצות התורה שבעל פה, שלא נתייחס אליהן.45
בספרו האמונות והדעות, קובע רס"ג את האמיתות של הדת ואת הדרך לבסס אותן. כל פרק בספר מגדיר אמת דתית אחת, המוכחת מן הכתוב בתנ"ך. הוא גם מביא הוכחות פילוסופיות וסוקר את העמדות המנוגדות ואת כל אפשרויות הסתירה שלהן, כדי לסלק כל ספקנות ולהביא ודאות בוטחת ללב הקוראים.46 רס"ג גם בוחן כיצד האמונות והדעות מגיעות אלינו. לתפיסתו, ישנם שלושה מקורות לכך: החושים, השכל ודעה הכרחית, כלומר מדובר במסקנות בעלות בסיס הגיוני הנובעות מהחושים ומן השכל. לכן, הוא טוען, אם נקפיד שלא להפריע למידע המגיע מן החושים וכן לחשיבה ולמסקנות הנובעות ממנו, נוכל לחקור כל דבר ביסודיות ובמתינות ולהגיע לדעה מבוססת ואמינה שאפשר לסמוך עליה.47
רס"ג מתייחס גם לבחירה החופשית של האדם. הוא קובע שההבדל היחיד בין האדם לבין שאר בעלי החיים הוא שלאדם יש היגיון שכלי, הכולל גם את אפשרות הבחירה. רס"ג משתמש במונח "בחירה" כדי להצביע על הדרך שהאדם מעדיף ללכת בה מבין כל האפשרויות העומדות בפניו. לפי רס"ג, הבחירה הממשית של האדם לא נקבעת בידי האל. האל יכול להפעיל כוחות ולהתערב בנעשה, אבל הבחירה בין טוב ורע היא החלטה של האדם עצמו. נשאלת השאלה: מדוע העניק אלוהים לאדם את החופש לבחור ברע ולהיכשל? תשובת רס"ג היא שדווקא בכך מתבטאת מידת החסד המיוחדת שאלוהים מנהיג כלפי האדם. אלוהים מאפשר לו לזכות בגמול באמצעות ההתמודדות והאתגר. אין להשוות בין טובה שהאדם מקבל כחסד לבין טובה שהוא זוכה לה בעצמו.48 בהקשר זה מעניין לציין את המושג הקבלי "לחם ביזיון", המתאר מצב של קבלת דבר מה ללא מאמץ ותחושת ביזיון הנובעת מכך אצל המקבל. לפי רס"ג, כדי שהאדם יבין את מכלול האפשרויות העומדות בפניו ויבחר בטוב, עליו להיצמד לתורה ולמצוות ולשאוב מהן את התבונה לפעול באופן המיטבי.49 בהקשר של תבונה מול אמונה, רס"ג טוען שהיהודי לא צריך להפעיל את ההיגיון ואת התבונה בכל הקשור להתגלות האלוהית, שכן איננו יכולים להבין באמצעות התבונה כיצד עולם של חומר נוצר בידי אלוהים שכולו רוחניות. מבחינת רס"ג, המציאות של אלוהים בורא, היא כל כך ודאית וברורה עד כי האפשרות של הטלת ספק בה היא זו שדורשת הוכחה. לסיכום, ניתן לומר שכל פעילותו האינטלקטואלית של רס"ג נועדה לאפשר לאדם היהודי לחיות בהתאם למצוות התורה, למרות ההשפעות הפילוסופיות שבאו מכיוון החשיבה היוונית, הנוצרית והמוסלמית שאתגרו את היהדות.
ר' יצחק ישראלי חי בין אמצע המאה התשיעית לאמצע המאה העשירית ופעל בעיקר בצפון אפריקה. ישראלי תמך בתורת האצילות שנועדה להראות כיצד כל הקיים בעולם נובע ממקור אלוהי.[12] ישראלי תיאר את התהליך הזה כצמצום עצמי של האלוהות מתוך שאיפה לגלות את עצמה, בהסתר לברואים שלה. זהו תהליך דו-קוטבי שצידו האחד הוא חיובי ונמצא בו השפע האלוהי, וצידו השני הוא שלילי וכולל הגבלות לקבלת השפע הזה. כלומר, כדי לזכות בשפע האלוהי על האדם לבצע וליצור בתוך מגבלות העולם. המיוחד ביקום, לפי ישראלי, הוא שהחומר הפיזי שממנו בנויים העולם והטבע נמצא "בכוח", כלומר ברמה התיאורטית המופשטת, באלוהות עצמה. גישה זו יוצרת בעיה מבחינת הדת, משום שהיא סותרת את הפרדיגמה הדתית שלפיה העולם הגשמי נברא יש מאין ולא נאצל מתוך האלוהות עצמה.50 כיום, בהבנה המודרנית, אנחנו יודעים שהאטומים והתת-אטומים הם ישויות מופשטות ותיאורטיות שמהן נוצר החומר הפיזי. זוהי דרך נוספת להבין את ההתממשות של האלוהות הרוחנית בחומר.
בהיבט של הבחירה של האדם, לתפיסתו של ישראלי הגורמים העיקריים המבדילים את האדם משאר החיות הם השכל והתבונה, שבעזרתם יכול האדם לבחון מה טוב ומה רע, כלומר לאדם יש יכולת חקירה וניתוח. החיות, לעומת זאת, פועלות על בסיס התחושות הטבעיות (האינסטינקטים) שלהן ולכן אינן אחראיות למעשיהן. אצל החיות, הרצון הוא דטרמיניסטי מאחר שהוא תוצר של האינסטינקטים, בעוד שהאדם יכול לשלוט ברגשותיו ובתאוותיו. מכאן, לפי ישראלי, שהמחשבה והתבונה אחראיות לא רק על ניצול החוכמה לפעילות, אלא גם על ההבחנה המעשית בין טוב ורע ובין אמת ושקר. יכולת זו היא המבדילה בין האדם לחיה ונובע מכך שהבחירה היא בידי האדם, שנושא גם באחריות המתלווה אליה.
ר' בחיי אבן פקודה פעל בספרד באמצע המאה ה-11, ונפטר ב-1080 לערך. הוא טען שאלוהים ברא את העולם ברגע מסוים, בדומה לתפיסתו של ר' סעדיה גאון ובניגוד לדעתו של יצחק ישראלי, שטען שהחומר ליצירת העולם נאצל (הגיע) מהאלוהות עצמה. לפי אבן פקודה, הסדר והתכליתיות של העולם מצביעים על קיומו של בורא, כפי שתיארה זאת התורה.
לטענתו של אבן פקודה, ההיגיון האנושי יכול ללמדנו שאלוהים אכן קיים. בספרו חובות הלבבות, הוא השתמש בהיגיון כדי לסייע לבני האדם לטפח גישה נכונה לאלוהים. לתפיסתו, היחידים שידעו את האל כיאות היו הנביאים והפילוסופים. הנביא ידע את אלוהים באורח ישיר ואינטואיטיבי, והפילוסוף – באופן רציונלי. אף שאבן פקודה הושפע מהגישה הניאו-אפלטונית[13], הרי שכאשר גישה זו התנגשה עם תפיסתו היהודית הוא התנער ממנה. החוויה הדתית קדמה אצלו לכל שיטה רציונלית ופילוסופית.51
בהקשר לבחירה של האדם, אבן פקודה ראה בידיעה השכלית את השלב הראשון בדרך לבחירת הטוב. כלומר, לפני שאנו מחליטים דבר מה, עלינו לדאוג שיהיו בידינו כל הנתונים כדי להבין את לעומק את הסוגייה שבפנינו, ורק כאשר נבין, נבחר בטוב. חוסר ידיעה או הבנה של מצבים מסוימים מביא את האדם לבחור ברע. שני מסלולים מובילים למעשה הרע: האחד, חוסר ידיעה או הבנה של המציאות, ולא רוע או זדון. השני, מחשבה רעה, שכן היא המאיצה ומפעילה את האדם בהחלטותיו. הבחירה אינה האצלה והעצמה של נפש האדם באמצעות האל אלא תוצאה של תהליך פסיכולוגי הייחודי לאדם. ברי שגישה זו שוללת דטרמיניזם ומטילה את האחריות לבחירה על האדם עצמו. מעשה דתי, כמו צום או תפילה, מקבל תוקף רק בזכות הבחירה לבצעו, ועל פי הבחירה נקבע הגמול לה. במילים אחרות, הבחירה במעשה היא זו שנותנת לו את משמעותו הדתית ומכאן ניתן ללמוד על חשיבות היצירה והעשייה האנושיות.
ר' יהודה הלוי (ריה"ל) (1141-1085), נולד בספרד ובפעל בה במשך רוב שנותיו. ידוע בזכות השירים "ציון הלא תשאלי", "ליבי במזרח" ואחרים. יצירתו המפורסמת היא ספר הכוזרי. על פי הפילוסופיה של ריה"ל, נבצר מאיתנו להוכיח את קיומו של אלוהים באופן רציונלי, ועם זאת אין פירוש הדבר שאמונה באלוהים היא לא רציונלית. תפיסה זו דומה לתפיסת העולם של הפילוסוף המוסלמי אל גזאלי. ריה"ל האמין שהידע היחיד שלנו על אלוהים נובע מהחוויה הדתית, וכי ליהודים יש יתרון על עמים אחרים בשל היותם עם הבחירה של האל. לפי ריה"ל, עליונותו של העם היהודי היא תכונה העוברת בתורשה מאב לבן והוא ניסה להצדיק זאת בספרו.
באשר לרצון החופשי, ניתן ללמוד על עמדתו של ריה"ל מתוך דיון המתקיים בספר הכוזרי, שבו מבקש הכוזרי מן "החבר" (דמות שיש המזהים אותה עם ריה"ל עצמו), להסביר לו את עמדתו לגבי המתח הקיים בין הבחירה החופשית לבין גזירת הגורל. ריה"ל טוען, באמצעות החבר, שמי שמאמינים בגזירת גורל ובפטליזם הם צבועים, מכיוון שגם הם מכלכלים את צעדיהם כדי להשיג את רצונם. לתפיסתו, הבחירה של האדם היא סוג של רצון המייחד אותו משאר בעלי החיים. לבחירה מתלווה אחריות, מאחר שהיא פועל יוצא של התבונה והמחשבה האנושיות. ריה"ל קובע שיש קשר הכרחי בין שלושת המושגים: מחשבה, בחירה ואחריות. אדם שאינו מסוגל לחשוב על מעשיו אינו אחראי להם, בדומה לילד קטן.52
ר' משה בן מימון (הרמב"ם) (1204-1135), נולד בקורדובה שבספרד ובמשך הזמן משפחתו נאלצה לעזוב את המדינה בעקבות כיבושה בידי קנאים מוסלמים שנקראו "אלמווחידון" ("המייחדים"). הללו ניסו לכפות על היהודים להתאסלם ועל כן עברה המשפחה לפאס שבצפון אפריקה, אלא שגם שם לא פסקו הרדיפות, ובשל כך עבר הרמב"ם לארץ ישראל ומשם למצרים. לפרנסתו עסק ברפואה, ובשלב מסוים היה לרופא החצר של השליט צלאח א-דין. דעתו הייתה שלתלמידי חכמים אסור לעשות את התורה קרדום לחפור בו ועליהם ללמוד מקצוע לפרנסתם.53
הרמב"ם היה מגדולי פוסקי ההלכה היהודית בכל הדורות ומחשובי הפילוסופים בימי הביניים. הוא השפיע דרמטית על ההלכה היהודית וספג השפעות מהפילוסופיה היוונית – בעיקר מאפלטון ומאריסטו – וכן מפילוסופים מוסלמים – בעיקר מאבן רושד. כתביו השפיעו לא רק על הוגים יהודים מאמינים אלא גם על פילוסופים לא אורתודוקסים כגון שפינוזה ועל פילוסופים אורתודוקסים נוצרים כמו תומס אקווינס. שני החיבורים הגדולים והחשובים שלו הם הספר משנה תורה – חיבור הלכתי שנכתב בעברית ונועד לסכם את התפתחות התורה שבעל פה עד לזמנו – והספר מורה נבוכים – חיבור עיוני-פרשני שנכתב בערבית יהודית ומטרתו לספק הסברים והוכחות פילוסופיות לאמונה היהודית וסיבות הגיוניות למצוות הדת. כמו כן הוא נועד להראות את ההתאמה שבין האמונות והדעות שבתורה לבין הפילוסופיה של אריסטו.54
בספרו מורה נבוכים טוען הרמב"ם כי האמונה הדתית אינה מסכת שרירותית של דוקטרינות, אלא מושתתת על עקרונות רציונליים יציבים. כמו הפילוסוף המוסלמי אבן רושד, הרמב"ם האמין שהפילוסופיה היא צורה מתקדמת של ידע דתי ושהיא דרך המלך לאלוהים, שאין לגלותה להמונים אלא להשאירה, נחלתה של האליטה הפילוסופית. בשונה מאבן רושד, הרמב"ם סבר שניתן ללמד הדיוטות לפרש באופן סמלי את כתבי הקודש, כדי שלא יפלו למלכודת של האנשת האל, המרדדת את מהותו. הרמב"ם ואבן רושד חיו פחות או יותר באותה תקופה (הרמב"ם נפטר שש שנים לאחר אבן רושד). הרמב"ם פרסם את 13 עיקרי האמונה שהיו חידוש ביהדות ולא התקבלו על כולם היהודים. 13 העיקרים המוצגים כאן הם תמצית של 13 העיקרים שנכתבו במקור בידי הרמב"ם, שאת נוסחם המלא והמפורט אפשר למצוא בקישור הבא:
http://www.daat.ac.il/encyclopedia/value.asp?id1=2701
הנוסח המתומצת שלהלן מופיע אצל קארן ארמסטרונג בספרה ההיסטוריה של אלוהים (עמ' 207). מעניין להשוות אותם לשבעת העיקרים של אבן רושד, שהבאנו לעיל.
יש אלוהים.
אלוהים אחד ויחיד הוא.
אלוהים אינו גשמי ואינו מוחשי.
אלוהים הוא נצחי.
אסורה עבודת אלילים.
הנבואה תקפה.
משה היה הגדול בנביאים.
האמת מקורה באלוהים.
התורה נצחית.
אלוהים יודע מה עושים בני אדם.
אלוהים שופט את בני האדם על פי מעשיהם.
אלוהים ישלח את המשיח.
תהיה תחיית המתים.
בהשוואה בין הרמב"ם לאבן רושד, אנו רואים שאצל הרמב"ם מופיעה התייחסות ישירה לאלוהים שמונה פעמים מתוך 13, ואילו אצל אבן רושד חמש פעמים מתוך שבע, כלומר מדובר ביחס די דומה. שני ההוגים מתייחסים לתחיית המתים ולתקפות הנבואה. הרמב"ם מתייחס לאיסור עבודת אלילים, ואילו אצל אבן רושד אין התייחסות לכך. הרמב"ם גם מתייחס למשה כאל גדול הנביאים, בעוד שאבן רושד אינו מתייחס למוחמד, אם כי יש רמיזה אליו בעיקר המדבר על תקפות הנבואה, שכן מוחמד הוא זה שקיבלה מן האל. הרמב"ם מציג את התורה כנצחית ואילו אבן רושד לא מתייחס לקוראן, אלא ששוב, אפשר לראות רמיזה לו, בעיקר המדבר על תקפות הנבואה ובעיקר המדבר על אמונה באללה, שכן הקוראן הוא דבר האל.
עיקרי האמונה של אבן רושד ושל הרמב"ם מלמדים שגישה רציונלית ושכלתנית לדת מובילה בסופו של דבר להנחה שלא ניתן לערער עליה – ל"אמונה נכונה" ולא סתם "אמונה", כלומר להבנה של משהו שהוא מעבר לוויכוח ולדיון – אקסיומה.55 לסיכום, תפקידה העיקרי של הפילוסופיה של הרמב"ם הוא לבסס את אמיתות הדת היהודית באופן רציונלי ולשלול דוקטרינות שונות הסותרות את ההתגלות האלוהית לעם ישראל. נציין שהוגים יהודים נוספים עסקו בהגדרת העיקרים של היהדות. דוגמאות לכך הן עשרת העיקרים של ר' סעדיה גאון, ששת העיקרים של ר' אברהם אבן דאוד וארבעת העיקרים של רבנו חננאל.
בעיני הרמב"ם, חופש הבחירה הוא אחד מעקרונות היסוד של היהדות, והוא רואה בו "עמוד התורה והמצוות" (משנה תורה, הל' תשובה, ה, ג). הרמב"ם שולל עקרונית את תורת הגזירה הקדומה, שלהערכתנו התקבעה בסופו של דבר באסלאם. הוא סבור שתורה זו שוללת לחלוטין את תוקפן המוסרי של תורה ומצוות. אם ישנה גזירה קדומה "הגוזרת על האדם להיות צדיק או רשע" (שם), לא ייתכן למצוא הצדקה כלשהי לקיומה של מערכת שכר ועונש, התופסת מקום מרכזי ביהדות. דווקא הגישה הרואה באדם יצור החופשי להחליט אם לקיים את מצוות התורה ואם לנהוג באופן חיובי, מעניקה לאדם אחריות ובהתאם לכך הוא צפוי לשכר או לעונש מידי האל.56
הרמב"ם מתייחס לאמירתו של רבי עקיבא: "הכול צפוי והרשות נתונה". הוא מפרש את הביטוי "הכול צפוי" כך שהאל יודע הכול, כולל העתיד, ואת הביטוי "והרשות נתונה" כך שלמרות ידיעה זו של האל, לאדם יש בחירה חופשית ממשית. פתרון הפרדוקס שבין ידיעת האל לבין בחירת האדם טמון בכך שידיעת האל שונה מהידיעה וההבנה האנושיות. מדובר בשני מישורי ידיעה שונים ונפרדים. במורה נבוכים חלק ב פרק ז קובע הרמב"ם שלמלאכים יש בחירה אך היא תמיד בחירה טובה, בניגוד לבחירה האנושית בין טוב ורע.57
אצל הרמב"ם, כמו אצל הוגים יהודים אחרים כדוגמת ר' אבן פקודה בחיי, התבונה עומדת בלב הבחירה החופשית. ידוע שהאדם מושפע מדחפים, רגשות ותאוות המושכים אותו לכיוונים שונים ועם זאת, האדם ניחן בתבונה ובמחשבה אלוהיות הטבועות בו ומאפשרות לו לשלוט בהם.
ר' חסדאי קרשקש (רח"ק)58 שנת לידתו אינה ידועה, אך ידוע שנפטר בסרגוסה שבספרד בשנת 1412, כ-200 שנה לאחר תקופתו של הרמב"ם. לאחר הפרעות של שנת 1391 (קנ"א) התמנה רח"ק לדיין העליון של יהדות אראגוניה שבספרד והמלך הטיל עליו לשקם את הקהילות ולארגן אותן מחדש. נציין שמסוף המאה ה-13 הלכו וגברו הרדיפות והלחץ כלפי היהודים מצד הכנסייה. הוויכוחים התיאולוגיים בין נציגי הדתות, שבעבר התקיימו בפתיחות יחסית, קיבלו אופי של אינקוויזיציה (חקירה) והיהודים היו במעמד של נאשמים. הכנסייה עשתה כל אשר לאל ידה כדי לסלק את היהודים מחצי האי האיברי. זהו הרקע התקופתי לפעולה של חסדאי קרשקש.
ספרו העיקרי של הרח"ק הוא אור ה' נכתב בעברית. ספר זה שקול מבחינת מקוריות המחשבה והחידוש שבו למורה נבוכים של הרמב"ם. בהיבט הפילוסופי, הגותו של רח"ק עולה במקוריותה על זו של הרמב"ם והוא תוקף את התשתית הפילוסופית של אריסטו, שעליה נשען האחרון. הרמב"ם היה שמרן בתחום הפילוסופי ומהפכן נועז בתחום המחשבה הדתית. הוא התבלט כמנהיג גדול שבא לאחד את העם סביב מפעלו ההלכתי והעיוני ולהביאו לרמת התרבות של זמנו. הרח"ק לעומת זאת, היה שמרן בתחום המחשבה הדתית ומהפכן בתחום הפילוסופיה.
הרמב"ם פתח את תורת העיקרים שלו באמונה במציאות האל. אמונה זו מוגדרת כמצווה הראשונה, והיא הדיבר הראשון שהיה חקוק בלוחות הברית: "אנוכי ה' אלוהיך [...]". קרשקש טוען כנגד הרמב"ם, שדווקא מפני שהאמונה במציאות האל היא היסוד לכל המצוות, הרי שאין להציגה כמצווה. האדם אינו יכול להאמין שאלוהים מֶצווה דבר כלשהו, לפני שהוא יודע בוודאות, שאלוהים מצווה זה, אכן קיים.
הפרדת האמונה במציאות האל משאר מצוות התורה קובעת למעשה את יחסו של הרח"ק לחשיבה הפילוסופית. הרי אם מציאות האל היא ידיעה קודמת של האדם ולא מִצווה, ראוי לבחון ולאמת ידיעה זו בהיבט הפילוסופי. כאן נכנסת תבונת האדם, שיכולה להציף את השאלה: מדוע מֶצווה האל על אמונות ומעשים ואינו מאפשר לאדם שנברא בצלם אלוהים, להחליט בעצמו לגביהם?
גישתו של הרמב"ם היא חינוכית בבסיסה ותורת העיקרים שלו היא ניסוח סמכותי פשוט שנועד להיות מובן לכל אדם. פשטות ההסבר וההבנה מאפשרת לציבור כולו ולא רק למשכילים, להתחבר לידיעת מעשי האל. בהיבט ההלכתי, תורת העיקרים מאפשרת לאדם להימנע משאלות וספקות תיאולוגיים ומחזקת את אמונתו. לעומת הרמב"ם, חסדאי קרשקש סבור שכל אדם יכול להגיע באופן שכלי לידיעת האל, שהיא פועל יוצא של התגלותו במעמד הר סיני. כלומר, לפי רח"ק, אין צורך לפתח הלכה המבוססת גם על מוטיבים זרים כדוגמת הפילוסופיה היוונית כאשר הכול נמצא אצלנו בכתובים וניתן בהתגלות.
תורתו של אריסטו נחשבה באותה תקופה כאמת מוכחת ובלתי ניתנת לערעור. העולם של אריסטו מתנהג לפי חוקים טבעיים ונצחיים באופן דטרמיניסטי והאלוהים שלו הוא תבונה טהורה, שאינו מקיים השגחה פרטית שבוחנת את האדם לחסד או לשבט. לפי האמונה היהודית תכלית האדם היהודי היא קיום המצוות ולא ניתוח ופרשנות על העולם דרך ההכרה האינטלקטואלית בלבד. תורתו הפילוסופית של אריסטו מהווה בעיה אשר עלולה לערער את בסיס האמונה היהודית. רח"ק מעוניין לשמור ולהגן על המסורת והדת היהודית ועל הקיום היהודי, מבוסס ההתגלות האלוהית, מפני רעיונות הזרים לו.
רח"ק תוקף את הפיזיקה של אריסטו שהרמב"ם מסתמך עליה. זהו ניסיון דרמטי לערער את אבן היסוד של תורת האלוהות של הרמב"ם. כוונתו של רח"ק לא הייתה לבנות פיזיקה חדשה, אלא לחזק כאמור את הדת היהודית המקורית באמצעות הוצאת מרכיבים זרים שחדרו לתוכה. הוא טען שאין לעסוק בהכרת העולם ובהבנתו לפני שחוקרים, כיצד תופסת ומבינה ההכרה האנושית את המציאות. (הכרה, מתייחסת למידע, לתהליכים ולעיבודם; הכוללת תהליכי קשב, קליטה, תפיסה, חשיבה וזיכרון). זאת בדומה לגישתו של קאנט שחי כ300 שנה לאחר תקופתו של רח"ק. למשל, רח"ק מערער על ההנחה של אריסטו שהזמן מודד רק את התנועה וכי המנוחה איננה בזמן. לדעת רח"ק, להתרחשות וגם למנוחה יש היבט של זמן. אולם אם יש משך (זמן) למנוחה, הרי שהנושא המגדיר את הזמן הוא לא התנועה כשלעצמה ולא המנוחה כשלעצמה, אלא משהו שאינו תלוי בהן. במה הוא תלוי? תשובתו של רח"ק היא שהנפש היא הנושא של הזמן.
כל המאמץ האינטלקטואלי של רח"ק בנושא המקום והזמן מיועד למטרה תיאולוגית. לדעתו, האל הוא נושא הזמן וכבר ציינו שהביטוי שלו הוא בנפש, וככל הנראה מושג המקום מתייחס גם כן לאל. לאלוהים יש יחס, קשר, הן למקום והן לזמן, שמתבטא במציאות ומכאן משתמע שכל החומר וממד הזמן נמצאים באל עצמו, וכשם שהאל נצחי כך גם הם נצחיים. ישנם חוקרים הטוענים שתפיסת האלוהים של שפינוזה, כפי שמופיעה בספרו אתיקה, הושפעה מגישה זו של רח"ק.
לפי אריסטו, כשאנו מתארים עצם) זהות ומהות של דבר, כגון אדם, חיה, עץ) כ"נמצא" הכוונה היא שמהותו (טבעו הבסיסי, משמעות קיומו) טבועה בנוכחותו. מכאן, שהמציאות כלולה במהות ולכן התבונה היא לא חיצונית למציאות, אלא חלק ממנה. למשל אגוז האלון, הבלוט, מכיל בתוכו את כל המידע והיכולת הפוטנציאליים להיהפך לעץ אלון. תהליך המדגיש את המהות החומרית של החיים, כפי שסבר אריסטו. כזכור, אריסטו התנגד לגישתו של אפלטון בנוגע לעולם האידיאות, שסבר, שהמקור למציאות החומרית, הוא ממד של מחשבה ורעיון שמעבר למציאות החומרית, שהוא עולם האידיאות. ההנחה שלנו, למרות שהדברים לא נאמרו, גישתו של רח"ק, כמו גם מכלול האמונה המונותאיסטית, קרובה יותר לגישתו של אפלטון מאשר לזו של אריסטו.
מבחינתו של רח"ק, ההוכחה לקיום האלוהים היא פשוטה. כל אדם מודע לכך שהיקום החומרי קיים, מתהווה ומשתנה. המורכבות של הטבע והיקום מחייבת סיבה שהיא מחוץ להם והסיבה הראשונית הזו לכול, היא אלוהים. יש הטוענים שלולא התבסס הרמב"ם בעבודותיו על הפיזיקה של אריסטו כסוג של אמת, לא היה רח"ק נכנס כלל לעסוק בתחום.
בהיבט של הבחירה החופשית, תפיסת עולמו של רח"ק היא דטרמיניסטית, בניגוד לרוב ההוגים היהודים. הוא בוחן את האמירה המפורסמת של ר' עקיבא: "הכול צפוי והרשות נתונה", ומפרשה כך שהמילים "והרשות נתונה" משמעותן שבידי כל אחד נתונה רשות, כלומר לאדם יש חופש מבחינתו, בעוד המילים "הכול צפוי" מתייחסות לסדר העולמי בכללותו הנתון לדטרמיניזם סיבתי חמור. רח"ק החזיק בתפיסה דטרמיניסטית מתוך שכנוע מדעי עמוק. הוא פירש את התורה ואת דבריהם של חז"ל כתומכים בדטרמיניזם, בשונה מהוגים יהודים לפניו. לדעתו, הפילוסופים היהודים שקדמו לו, ובראשם הרמב"ם, לא השכילו להבין את מבנה הנפש האנושית משום שהלכו שולל אחר תחושת הבחירה. לכן, ניתן להוסיף לביקורתו המדעית של רח"ק כלפי הרמב"ם גם את הנושא הדטרמיניסטי. (ראו מודל: "הכל צפוי והרשות נתונה" בפרק 3.2 "תסריט החיים – היבטים שונים", בחלקו השני של הספר.)
שלום צדיק, מחבר הספר מהות הבחירה בהגות היהודית בימי הביניים, סבור שבהגותו של רח"ק אין רמז לכך שהרצון והשמחה עומדים מעל למערכת הדטרמיניסטית הקשוחה. לדעתו, רח"ק רואה ברצון, הסכמה בין הכוחות המנוגדים הקיימים באדם וגם בבעלי החיים – כוחות הנשלטים במידת מה בידי הכוכבים. לכן, בסופו של דבר, רצון האדם, שהוא המקור לשמחה, לאהבה ולחשק, נשלט בידי החלק הבהמי שבו וגם הוא חלק מן המערכת הדטרמיניסטית. מידת ההזדהות והשמחה של האדם בבחירתו – אף שהיא דטרמיניסטית – תשפיע על מידת הגמול, החיובי או השלילי, שהוא יקבל על בחירתו. רח"ק מעניק חשיבות לא לבחירה עצמה, אלא לחוויה ולהבנה שהאדם מפיק מממנה, למרות שהוכתבה מראש בידי האל. הרצון שמפעיל את האדם יכול להתבטא אצלו ברמות שונות. רח"ק מביא דוגמה מהעולם שסביבו: יהודי שהמיר את דתו כדי להציל את חייו רוצה עדיין להיות יהודי, אלא שהרצון לחיות גובר על כך. אותו יהודי יקבל גמול על רצונו להמשיך להיות יהודי, אף על פי שלמעשה הוא חי כנוצרי.
להלן רשימה קצרה של הוגים יהודים נוספים שתמכו בגישת הבחירה החופשית באדם:59
ר' יצחק אלבלג (סוף המאה ה-13) טען שלבעלי חיים יש בחירה כמו לאדם. העכבר, למשל, יכול לבחור אם ללכת לאכול את הגבינה או להישאר במחבואו ולהמשיך לישון. ההבדל בין האדם לבעל החיים הוא שלאדם יש שכל. זה אינו מגדיר את מהות הבחירה האנושית, אלא רק מרחיב את טווח האפשרויות העומדות בפני האדם. הבחירה אינה דטרמיניסטית והיא חלק מן הטבע של האדם ושל החיה, כאשר ההבדל נעוץ בתבונה.
ר' הלל מוורונה (בן המאה ה-13). לגישתו, האל נתן את הבחירה לאדם ולכן היא חופשית. הוא קובע שהבחירה אינה תלויה במקרה, באקראיות, מכיוון שהמקרה הוא בהגדרתו דבר מה בלתי יציב ואם הבחירה הייתה תלויה בו, גם היא הייתה לא יציבה. הוא טוען שהאל הוא כל יודע, אולם ידיעה זו לא משפיעה על חופש הבחירה האנושי. האל יודע מה יהיה בעתיד, אך העתיד אינו נובע מידיעת האל.
ר' יצחק פולקר (תחילת המאה ה-14) צידד בבחירה החופשית הנתונה לאדם ושלל את הגישה הדטרמיניסטית. המושג "רצון" מתייחס ליכולת לבחור בין אפשרויות שונות, שאינן נקבעות מראש בידי גורם כלשהו. המושג גם מבטא בחירה של האדם "השלם", כפי שפולקר מכנה זאת. אדם זה מודע למה שהוא בוחר ולהשלכות של בחירתו. האנשים האחרים, "עמי הארץ", אינם בוחרים באמת, אלא הולכים שולל אחר תאוותיהם ויצריהם. משתמע מכאן שהאדם השלם, שמגיע לדרגה רוחנית גבוהה (למשל משה), ברור לו מהו המעשה הנכון לעשותו. בכך הוא מוותר במידה לא קטנה על הבחירה החופשית, בשל המודעות הגבוהה שבה הוא חי. פולקר מפרש באופן שונה את האמרה "הכול צפוי והרשות נתונה". הצירוף "הכול צפוי" מתייחס למצב הקיים בזמן נתון, שאותו האל יודע, כי ברצונו נעשה הכול. הצירוף "הרשות נתונה" מתייחס למצב עתידי שבו האל נותן לאדם את האפשרות לקבוע את הדברים כרצונו.
ר' יוסף אלבו (המאה ה-15) סבר שלאדם יש שליטה מעשית על מעשיו. לשיטתו, לגבי חלק מהפעולות לאדם יש בחירה מוחלטת ובכל מקרה אין פעולה המתבצעת בניתוק גמור משליטתו. כדי שאדם יוכל לבחור בחירה ממשית ולקבל עליה גמול, יש צורך בשלושה תנאים מוקדמים: (1) על האדם לדעת מהו טוב ומהו רע ולהיות בעל יכולת ממשית לבצע את שתי הפעולות שביניהן הוא בוחר; (2) הרצון, ולא השכל, קובע את בחירתו של האדם. נציין שהפילוסוף שופנהאואר שחי כ 400 שנה מאוחר יותר, התייחס לשכל האנושי, ככלי בידי הרצון. (3) הבחירה צריכה להיות לא רק חופשית, אלא גם מודעת בכל המובנים, כדי שהאדם יוכל לקבל עליה גמול מהאל.
סיכום
בפרק קצר זה התייחסנו רק להוגים מעטים משלוש הדתות שפעלו בימי הביניים, ולא הזכרנו רבים אחרים. למעוניינים להרחיב, נמליץ על הספרים של שלום צדיק ואליעזר שביד שמופיעים במראי מקום בסוף הספר.
תקופת ימי הביניים היא התקופה שבה שלוש הדתות המונותאיסטיות נפגשו, דנו, התווכחו והתעמתו כדי להוכיח זו לזו את האמת, לפי תפיסתן. היהדות הייתה אז מוכה ומושפלת לאחר גלות היהודים מארצם. הללו חשו עצמם כאורחים בלתי רצויים בארצות השונות שבהן חיו. היהודים נאחזו בדת ובמסורת שלהם ככלי מרכזי לשימור זהותם. הנצרות, שצמחה מהיהדות, גיבשה דוקטרינה והייתה לדת ממוסדת במאה הרביעית לספירה, בעקבות הפיכתה לדת הרשמית של האימפריה הרומית. במאה השביעית נתקלה הנצרות בדת האסלאם החדשה, שפרצה למרחבים עצומים ואתגרה אותה ואת היהדות, שתי הדתות האחיות. מן המאה השמינית ועד למאה ה-13 הביא האסלאם לעולם חשיבה חדשה, פתוחה, רעננה וייחודית, שהתבססה במידה רבה על הרציונליות של התרבות היוונית, שאותה ספג אליו תוך אימוץ רבות מעמדותיה.
כל שלוש הדתות עסקו בשאלה אם האמונה גוברת על התבונה או להיפך, והאם התבונה והאמונה יכולות לחיות יחד, ללא הגעה לקונפליקט רעיוני, פילוסופי ודתי? שלוש הדתות אימצו במידה זו או אחרת את תורתו של אפלטון היווני לגבי מציאות וקיום מטאפיזי הנמצא מעבר לממד החומרי, והמשפיעות עליו באופן ישיר. כל הדברים החומריים נאצלים (מוענקים), מהממד שמעבר לחומר, כאשר המחשבה והתבונה האנושית הן הכלים לעיצוב המציאות החומרית.
המאה ה-12 הייתה תקופה שבה התגלו מחדש כתבי אריסטו. הצורך בחומר לימוד חדש ניכר אצל אנסלם הקדוש, אבי הטיעון האונטולוגי לקיומו של האל וכן בדרך חשיבתו פורצת הדרך של אלבר, וכמובן בהשפעה של כתבי אריסטו על ההוגים היהודים והמוסלמים, שחשיבתו עדיין נתפסה כייחודית ופורצת דרך. במהלך מאה זו ובתחילת המאה ה-13 הופצו כתבי אריסטו בתרגומם ללטינית. תומס אקווינס שילב בין הפילוסופיה של אריסטו לבין התיאולוגיה הנוצרית. לא תמיד אפשר היה לשלב את התבונה, המבארת את התופעות באופן לוגי, עם האמונה, המבוססת על ההתגלות האלוהית. הקונפליקט הזה בא לידי ביטוי באמירה של אנסלם: "האמונה המחפשת בינה".
שאלת הבחירה החופשית באדם הציפה שאלות משנה, כגון: האם בעולם בו האל יודע את העתיד להתרחש, יש לאדם בחירה חופשית? אם האדם בוחר לעשות את הרע והאדם הרי נברא בצלם אלוהים, מה אומר הדבר על אלוהים עצמו? לגבי השאלה השנייה, חלק מההוגים סברו שייתכן שהאדם הבוחר במעשה רע, עושה זאת מתוך חוסר ידיעה והבנה של המציאות. שאלה נוספת שנשאלת היא מהי מידת השליטה של החוכמה והתבונה על עולם הרגש והתאווה המציפים את האדם וכיצד עליו לשלוט ביצר בבחינת "אוי לי מיוצרי ואוי לי מיצרי". עוד שאלה היא מה ההבדל בין האדם לחיה, שהרי אנו רואים שגם לחיה יש רצון שבא לידי ביטוי בטבע. התשובה שניתנה לכך היא שהחיה פועלת מתוקף האינסטינקטים שבה ואילו האדם פועל מכוח החוכמה והתבונה האלוהיות שבו.
שלוש הדתות מאמינות שהאל משגיח על האדם, צופה במעשיו וגומל לו באמצעות מערכת של שכר ועונש, בעולם הבא וכדומה. לפיכך, על האדם לבצע את פעולותיו, לטוב או לרע, באופן חופשי, שכן אחרת לא ניתן לשפוט אותו עליהן. מכאן, לפי גישה זו, שכר ועונש הולכים יד ביד עם הבחירה החופשית של האדם. לנושא זה היבט ייחודי שקיים ביהדות ולא בשתי הדתות האחרות. ביהדות, מעבר לאחריות האישית של האדם, קיימת גם אחריות קולקטיבית, כפי שמשתמע מתוך אמרת חז"ל: "כל ישראל ערבים זה בזה".
אם כן, דווקא הבחירה החופשית היא זו המאפשרת את השכר והעונש מידי האל. הדתות המונותאיסטיות דוחות את הטענה ההפוכה שהצגנו לפני כן, לפיה אם האל מעניק לאדם בחירה חופשית הוא לא יכול לשפוט אותו על עשייתו. הקונפליקט בין שתי הגישות הללו מתחדד עוד יותר כאשר דנים בגישה הפטליסטית לחיים, כפי שקיימת בעיקר באסלאם.
למרות הדיונים בין הדתות ובינן לבין עצמן, בסופו של דבר רוב ההוגים היהודים והנוצרים האמינו שלאדם יש בחירה חופשית. היו יוצאים מן הכלל, כמו חסדאי קרשקש היהודי, שדגל בעקרון הסיבתיות הקיים מאחורי הפעולות השונות, כלומר בדטרמיניזם. היו גם הוגים נוצרים כדוגמת אלברטוס מגנוס, שהיה מורהו של תומס אקווינס, שסברו שלא השכל הוא היסוד הקובע בעניין הבחירה באדם, אלא יסוד אחר שמחוץ לתבונה האנושית.60
המעניין הוא, שאף שהאסלאם מאמין גם הוא בשכר ועונש אלוהיים והיה צפוי שיגבש עמדה דומה לזו של הנצרות והיהדות, הרי שכדוקטרינה דתית הוא אוחז בעקרון הסיבתיות, כלומר בעקרון הדטרמיניזם החמור. כפי שכבר ציינו, זרם המועתזילה, שכן דגל בבחירה החופשית באדם, לא שרד רעיונית באסלאם. בדיוננו באסלאם, הסברנו כיצד תפיסת עולם זו, הקיימת באסלאם עד היום ומשפיעה על התרבות והחברה המוסלמיות-ערביות, הביאה לאיטה לקיפאון מחשבתי ולאי-לקיחת אחריות אישית.
באיור המודל: התפתחות יחסי אדם – אלוהים, מוצגים בתמצית, שלבי ההתפתחות של ההבנה והתודעה האנושיות ושל היחסים בינן לבין כוחות הטבע השונים. בשלב ההתחלתי, נמצא האדם הראשון/הקדמון שהחל את דרכה של האנושות בעולמנו. זהו אדם שחי בטבע ומהטבע, ועם זאת היה שונה מהחיות שהיו בסביבתו ביכולתו השכלית, בסקרנות, בדמיון וביצירתיות שבו, שעוררו אותו גם לשאול שאלות לגבי מהות המציאות החומרית שסביבו. גם נוכחות הגלקסיה הקרובה אלינו – שביל החלב – שנראית במלוא עוצמתה בלילות חשוכים, הביאה עימה הוד, הדר, פליאה, ומעל לכול – שאלות פילוסופיות שונות וראשוניות. בשלב השני האדם יוצר לו אלילים בדמותו הוא ומייחס להם כוחות טבע שונים כמו ברקים ורעמים. האדם מתחיל לבנות פולחן הכולל הקרבת קורבנות ובתחילה גם קורבנות אדם, כדי לרצות את האלילים השונים. בשלב שלאחר מכן, מגיעה ההבנה לגבי קיומו של אל אחד העומד מאחורי המציאות, שאותו יש לעבוד ולהקריב לו קורבנות והפעם ללא קורבנות אדם. אט אט מתפתחים גם התפילה, הטקס, התענית והצום. השלב הסופי והאחרון הוא השלב שבו האדם מבין שהוא בעצם האל בתחפושת, שנולד לעולם כדי ללמוד ולהתפתח. אנו נמצאים כרגע בפתחה של תקופה זו, ונרחיב על כך בחלקו השני של הספר.
אתר ביבוקס הוקם בכדי לאפשר חווית רכישה נוחה ומהירה לקהל חובבי הספרים.
אנו מציעים מגוון ענק של ספרים בקריאה דיגיטלית באפליקציה או במשלוח עד הבית.
