השותפים 1 - שותף לדירה

בפעם האחרונה שראיתי את קאנון רות' הוא היה חנון עם גשר על השיניים, אבל היום הוא רופא גבוה ורחב כתפיים, גברי וסקסי כל־כך עד שאני רוצה לטפס עליו כמו שהיינו עושים במשחקייה בילדותנו. העיניים שלו מכשפות, הוא מסתיר שרירים מפותחים מתחת לחלוק הרופאים שלו, והקול הסקסי והעמוק שלו עושה לי דברים שמן הראוי שיוצאו מחוץ לחוק.

אבל קאנון הוא הגבר האחרון שאיתו אני צריכה להתעסק. אין לו כל כוונה להתאהב והוא לא מחפש קשר רציני לאחר שעבר פרידה קשה מאקסית מטורפת. והזכרתי כבר שהוא גם אחיה הקטן של החברה הכי טובה שלי?

בלילה של שכרות קאנון מספר לי שהחליט להתנזר מסקס; הוא חושב שהוא מקולל, שבחורות מתאהבות בו אחרי לילה אחד ומשתגעות. הוא לא יכול להרשות לעצמו את זה יותר עד לסיום ההתמחות. אני מכריזה שאלה שטויות במיץ ונחושה להוכיח לו שהוא טועה, יודעת שאין שום סיכוי שאתאהב בו, אבל ברגע שאנחנו מתחילים... אני מבינה שזו הייתה טעות חיי.

שותף לדירה מאת סופרת רבי המכר של 'ניו יורק טיימס' קנדל ריאן הוא רומן רומנטי עכשווי ומקסים על חברי ילדות שלא נפגשו תקופה ארוכה, המחדשים את הקשר ולאט־לאט מתאהבים.

זה הספר הראשון בסדרת השותפים. הספר השני, שותף למשחק, גם יצא בהוצאת אדל. ספרים נוספים של ריאן שראו אור בהוצאת אדל: סדרת יופי מלוכלך: אהבה, לנצח, שקרים, תשוקה.

1
קאנון
הלב הוא שריר מוזר ומדהים. אי אפשר לחיות או לאהוב בלעדיו, אבל רוב האנשים לא חושבים על זה לעיתים קרובות. הם לא חושבים על האיבר היציב והנאמן שפועם מאה אלף פעמים ביום. סביר להניח שרוב האנשים לא יודעים שדופק הלב של אישה מהיר יותר משל גבר בכשמונה פעימות בדקה, או שארבעת חדריו מזרימים דם לכל תא בגוף, למעט קרניות העיניים.

אך הלב יכול להיות מטרד לא קטן לפעמים. הוא יכול לגרום לנו להרגיש דברים שאנחנו לא רוצים להרגיש, לומר ולעשות דברים שמעולם לא תכננו לעשות. ולאחרונה, הלב היה המקור לכל הבעיות שלי. אבל באותו רגע ממש, דווקא לא הייתי מרוכז בלב, אלא באיבר אחר, שנמצא דרומה ממנו. הרבה יותר דרומה.

אני אוהב ואגינות. באמת. אבל לבהות בוואגינה של מישהי שמבוגרת דיה להיות הסבתא שלי לא היה הרעיון שלי לערב מרגש. לא, תודה. "הכול נראה מצוין, גברת ת'ורסטון." הסרתי את כפפות הלטקס, קמתי על רגליי והשלכתי אותן לפח ואז עזרתי לה להתיישב על שולחן הבדיקה. היא יישרה את משקפיה וחייכה אליי חיוך מבויש.

"תודה שדאגת שזה יהיה לי נוח. צריך להוציא חוק חדש שכל רופאי הנשים חייבים להיראות כמוך."

צחקתי. "תודה, אבל אני לא רופא נשים. אני סטודנט לרפואה בסבב מיילדות וגינקולוגיה."

וזה עמד להסתיים למחרת, תודה לאל. בארבעת השבועות האחרונים הידיים שלי היו בתוך יותר ואגינות מכפי שהיו בכל ארבע שנות לימודיי לתואר הראשון גם יחד, וזה אומר הכול.

נראה שהסבב הזה יהיה הכי קרוב שאגיע לוואגינה כלשהי במשך זמן רב. לפני שלושה ימים, אחרי שהרומן הקצר האחרון שלי נגמר רע, נשבעתי להתנזרות למשך פרק זמן לא מוגבל.

העבר הפרוע שלה במיטה הפך אותה ליזיזה מצוינת, אבל התברר שמנת הטירוף הנוספת הייתה עמוקה יותר מכפי שחשבתי. היא נשבעה שאנחנו נפשות תאומות, אפילו שלא ידעתי מה שם המשפחה שלה או אילו קבוצות ספורט היא אוהדת. אמרתי לה שהיה לנו כיף יחד בשבועות האחרונים, אבל שזה נגמר.

יומיים אחר כך דירתי נפרצה וכל מה שהיה בבעלותי הושמד. אקונומיקה נשפכה על הספה, על המיטה ועל הבגדים שלי, והטלוויזיה הייתה מנופצת.

עכשיו היא הייתה במעצר ואני עברתי לישון על ספה של חבר בזמן שניסיתי לחשוב מה יהיה הצעד הבא שלי. בעל הדירה שלי החליט שאני בעייתי והגיש לי הודעת פינוי. עבודה במשמרות של שתים־עשרה שעות לא בדיוק אפשרה לי זמן לחפש דירות.

זין, זין טוב וראוי, הוציא נשים מדעתן. הוא הכניס את הלב שלהן לבלגן מטורף, גרם להם להינעל עליו ולהכריז על אהבתן הנצחית כלפיו. לא יכולתי להמשיך לתת לכאוס כזה להתחולל. הייתי מוכרח לשנס מותניים ולהתמקד בלימודים ובעתיד שלי. הייתי צריך לבחור התמחות ולהגיש בקשה למגורי סטודנטים לשנה הבאה, וכבר כמעט הגיע המועד האחרון לעשות את זה. אימי ואחותי הגדולה סמכו עליי והן היו החשובות באמת, לא הרדיפה אחר נשים. זה היה מובן מאליו. נגמרו הלילות שלי בתוך השלמות החמימה והמשיית, במקום הכי רך באישה. עד שאסיים את הלימודים ואתחיל לעבוד, בכל מקרה.

אימא ואלי הקריבו יותר מדי. עבדתי קשה מאוד, זכיתי במלגות ושמרתי על ציונים גבוהים. אני לא יכול לאבד את כל זה עכשיו, והייתה לי תחושה שזה בדיוק מה שעלול לקרות. האף שלי היה שקוע עמוק מדי בעניינים עם בחורות במקום בספרים.

נכון, לחשוב בעזרת איברי היה כיף לתקופה, אבל לא שווה להפסיד הכול בגלל זה. עכשיו אני מוכרח לשנס מותניים, לנצל את ההשכלה היוקרתית שלי למטרה טובה ולקוות שזה לא מאוחר מדי.

כן, קאנון רות' החדש הולך להיות מפוכח, שקול, בשליטה ובעיקר מתנזר. אצטרך להסתפק בלקיחת דגימות בעזרת מקלוני צמר גפן מנשים בנות שבעים כמו גברת ת'ורסטון. הרבה פחות מספק, אבל כך עומדים להיראות חיי מעתה.

התיישבתי על הכיסא מול המטופלת שלי והקלדתי כמה הערות במחשב הנייד. "לו רק כל החולות היו קלות כמוך, גברת ת'ורסטון."

"האם קראת לי קלה?" היא קרצה לי.

"היד שלי באמת הייתה בתוך החצאית שלך רק אחרי ברכת שלום קצרה," השבתי בחיוך. עיניו של הרופא המטפל התרחבו, אך גברת ת'ורסטון רק צחקה, צליל עמוק וגרוני שמשך חיוך על פניי.

"תודה לך." היא השיטה לעברי יד מקומטת. כשהנחתי את ידי בידה, היא לחצה עליה. "לא היה לי רופא שהקדיש את הזמן להתייחס אליי כמו אל אדם רגיל כבר הרבה זמן. אתה תהיה רופא נהדר יום אחד."

קיבלתי את המחמאה בחיוך. זו לא הפעם הראשונה שהיחס שלי למטופלות נתן להן להרגיש בנוח, ואם לא אוכל ליהנות עם המטופלות שלי, לא היה שום סיכוי שאשרוד את המשמרות בנות שתים־עשרה השעות ואת חוסר השינה. הדברים האלה יכולים להיות אכזריים לפעמים.

כשנכנסתי לחדר ההמתנה אחרי ד"ר האסלט, הוא אמר משהו על לקחת תרביות כדי לבצע סינון מניעתי, והנהנתי. ואז אחות חמודה קרצה אליי ומבטה נדד על חזית המדים שלי לעבר מכנסיי. הייתי בטוח שהבליטה שבמכנסיי גרמה לה לרייר. הייתי במרחק של שתי שניות מלמשוך אותה לאחד מחדרי האחסון לזיון מהיר כשמוחי נכנס לפעולה.

שיט. נדרתי נדר פרישות רק לפני חמש דקות וכבר התפתיתי להפר אותו. מה חשבתי לעצמי? ברור שזה רעיון שנידון לכישלון, משמע שאני צריך להחליף תוכנית. חייכתי וחלפתי על פני האחות, מתחיל לרקוח תוכנית חדשה במוחי.

יהיו שלושה כללים פשוטים שאצטרך לפעול לפיהם אם ארצה זיון. מערכת היחסים תוכל להימשך לילה אחד בלבד, לא יוחלפו שמות וגם לא מספרי טלפון. כללים אלה יבטיחו שזה יהיה חד־פעמי ושהאישה לא תתאהב בי לאחר מעשה. פירוש הדבר הוא שלא אוכל לזיין את האחיות היפות בבית החולים שבו עבדתי.

עכשיו הרגשתי קצת בשליטה. הנעתי את כתפיי ובדקתי מה השעה. עוד שעתיים לתום המשמרת הארוכה. בדיוק אז הטלפון שלי רטט. הושטתי יד לכיס והסתכלתי על המסך בזמן שהמשכתי לעקוב אחר ד"ר האסלט למטופלת הבאה שלנו. זו הייתה הודעה מאלי, שכתבה לי שהיא מצאה עבורי מקום לגור בו. חייכתי בהקלה. תודה לאל, לפחות אחת הבעיות שלי נפתרה.

ואז סיימתי לקרוא את ההודעה והחיוך שלי התרסק על הרצפה. אלי רצתה שאגור בביתה של פייג', החברה הכי טובה שלה. החברה הלוהטת והשווה שלה, שהייתה לגמרי מחוץ לתחום, ושבה חשקתי מהרגע שהגעתי לגיל בגרות.

אלוהים צחק על התוכנית שלי וטרף את כל הקלפים. דבר מה אמר לי שאני עומד להיות חבר טוב מאוד של היד שלי.

2
פייג'
הגעתי לגיל המופלג עשרים ושמונה והתחלתי להטיל ספק בכול. בדברים גדולים ומורכבים כמו מזל, גורל, ומה שהייתי אמורה לעשות בחיי. הייתי בטוחה שתכלית חיי לא כללה עבודה בהיקף של חמישים שעות בשבוע ולעולם לא לחוות שום דבר מרגש יותר ממשלוח של אוכל תאילנדי חריף בכל יום שישי בערב. הייתי בטוחה שחייב להיות יותר מזה בחיים.

אבל לאחרונה החיים שלי היו כמו תחתונים זולים, מתגנבים אליי מאחור, מפתיעים אותי בחוסר נוחותם ברגעים הגרועים ביותר. לא ידעתי שהגורל עומד להכות אותי בפנים.

הטלפון שלי צלצל והרמתי אותו מהדלפק. "הלו?"

"אני זקוקה לעזרתך, פייג'," אמרה חברתי הטובה ביותר ברגע שעניתי. נטשתי את ערמת דואר הזבל שעברתי עליה ונשענתי על השולחן. אנצ'ילדה נחר מתחת לשולחן, חולם על כל מה שכלבים זעירים חולמים עליו.

"אין בעיה, אלי. מה קורה?"

היא היססה, מה שגרם לי לתהות על איזו סוג של טובה היא חושבת. אלי הייתה כמו אחות בשבילי, היא הייתה צריכה כבר לדעת שלא היה דבר שלא אעשה עבורה.

"קאנון צריך מקום להתארח בו," היא אמרה.

הכול מלבד זה. כבשתי עווית פתאומית שעלתה בלסתי, הסרתי בבעיטה את נעלי העקב ולגמתי לגימה מבקבוק המים שלי. קאנון? לחלוק את הדירה הזעירה שלי עם אחיה הקטן והחנון של אלי, שאותו לא ראיתי שנים, ובטח שלא דיברתי איתו שנים? קצת־הרבה מביך?

הייתי אדם פרטי והערכתי את הזמן שלי לבד. זו הסיבה לכך שבחרתי לגור בלי שותפים ובלי דרמות. אלה לא היו החדשות שרציתי לשמוע ביום חמישי בערב אחרי יום מטורף בעבודה. אלי, קאנון ואני היינו בלתי נפרדים כשגדלנו, אבל אחרי שעברנו משם ועזבתי לקולג', לא שמרתי איתו על קשר. "אני לא יודעת, אלי. הדירה שלי גם ככה צפופה."

גרתי בדופלקס של חמישים וחמישה מטרים רבועים, ובעוד טכנית היה לי חדר פנוי, הריהוט היחיד בחדר היו מיטת פוטון גבשושית ושולחן כתיבה. עצם המחשבה על מגורים בקופסת הסרדינים הזאת עם אדם אחר גרמה לי מחנק, אז הלכתי אל הסלון ופתחתי את החלון. "למה הוא לא יכול לגור איתך ועם ג'יימס?" אלי היססה לרגע, וידעתי שלא אוהב את התשובה שלה.

"ג'יימס חושב שזה לא רעיון טוב. רק לאחרונה עברנו לגור יחד. זה צעד רציני, את יודעת?"

מצחיק איך שההחלטות שלהם כזוג תאמו לרצונות שלו לעיתים קרובות יותר מאשר לרצונות שלה. זו הייתה סיבה נוספת ברשימה הולכת וגדלה למה לא אהבתי את ארוסה, אבל לא רציתי לחזור שוב לשיח החרשים הזה, לכן רק השמעתי נהמה לא מחייבת.

בזמן שהיא ניסתה לשכנע אותי, התבוננתי בגבר שפסע לאורך המדרכה המובילה לביתי. גרתי בבית ויקטוריאני ישן במרחק של כמה רחובות מקמפוס אוניברסיטת מישיגן, כך שהייתי בטוחה שביתי איננו היעד שלו, אבל בחורה תמיד יכולה לחלום.

הוא היה לבוש בסוודר בעל צווארון 'וי' ומכנסי ג'ינס כהים, נעל מגפיים והיה גבוה ושרירי. שערו הסתור היה קצוץ בקפידה בצדדים, אך ארוך דיו מלמעלה כדי שאפשר יהיה לתפוס בו במהלך סקס מחוספס ולהיאחז בו במה שבטוח יהיה חווית הסקס המטורפת של החיים שלי.

הנדתי בראשי, המומה מהראש המלוכלך שלי פתאום. מה, לעזאזל? מהיכן הגיעה המחשבה הזאת? היעדר סקס ועומס בעבודה, ככל הנראה. הדפתי את המחשבה וניסיתי להקשיב.

"הדירה שלו הרוסה והוא חסר בית," הסבירה אלי בטון מתחנן.

"אחשוב על זה," אמרתי, מנסה לעמוד על שלי.

הבחור שבחוץ עצר מול ביתי ובחן את מספר הבית. במקומי מול החלון הקדמי שבקומה השנייה הייתי מוסתרת ברובי מאחורי הווילונות הכבדים והצצתי החוצה.

עכשיו, כשהיה קרוב יותר, יכולתי לראות את עיניו הירוקות ואת ריסיו השחורים הארוכים, ואת צל הזיפים שהכתים את לסתו. הוא היה מושלם. פיו היה משוך לקו נחוש והבעת פניו הייתה מאופקת. כדי לקרוא את הגבר הזה, כדי להבין מה מסתתר מתחת לאיפוק הקפוא שלו, הייתי צריכה לעבוד קשה.

"הוא בשנה האחרונה ללימודי הרפואה, ובעוד מעט יותר מחודשיים יעזוב להתמחות. זה יהיה טיפשי בשבילו לחתום על חוזה שכירות חדש. בבקשה, פייג'?"

אוף. הייתי בטוחה שאם היא הייתה עומדת מולי עכשיו, היא הייתה מביטה בי בעיני כלבלב. לא הייתי צריכה לראות אותה כדי לדעת את זה. "בסדר. לחודשיים."

אלי צווחה את תודותיה, אבל כבר לא הקשבתי. הרגליים הארוכות האלה התחילו לשאת את הגבר שוב קדימה, והפעם ממש אל המדרגות הקדמיות של ביתי. שיט! הוא פנה לכיוון הדלת שלי. ליבי הלם ופי התייבש. "אני חייבת ללכת, אלי."

"תודה, פייג'י! אני חייבת לך," היא אמרה באושר.

השלכתי את הטלפון על השולחן ומיהרתי אל הדלת. תוך כדי הליכה העפתי מבט חטוף אל המראה שליד הכניסה וחשתי הקלה על שנראיתי בסדר בבגדי העבודה שלי. הייתי לבושה בחצאית עיפרון שחורה ובחולצת משי לבנה, ושערי הבלונדיני היה אסוף לקוקו ארוך.

סדרת הדפיקות חדורת הביטחון על דלת הכניסה שלחו פרפרים בבטני. אצבעותיי התעקלו סביב הידית וכשמשכתי בה, נשימתי נעתקה. אם חשבתי קודם שהוא היה מושך, שום דבר לא היה יכול להכין אותי לזה. הוא התנשא מעליי בגובהו, לפחות מטר ותשעים סנטימטרים להערכתי, והיה לו מבנה שרירי שהעיד על בילוי של שעות במכון הכושר. הניחוח שלו היה משגע. אלה לא היה מי קולון. הריח היה עדין יותר מזה, אולי סבון תינוקות, אבל בכל זאת מרענן, גברי ומפתה.

"פייג'?" הוא שאל.

שיט, אפילו הקול שלו היה לוהט, עמוק ועשיר. חשוב מזה, מר סקס מהלך ידע את שמי. צמצמתי את עיניי והפה שלי נפער, ואז נסגר בלי להשמיע צליל. ההבנה צללה לפתע במוחי. "קאנון?" פלטתי, קולי מתנשם ועבה.

פיו נמשך לחיוך והוא הושיט את ידו. "אלוהים, עברו שנים."

"לפחות חמש," אמרתי והנחתי את כף ידי בידו. היא הייתה חמימה ומוצקה ומגעו שלח עקצוצים בגופי. הפטמות שלי התקשו מתחת לחזייה והשחלות שלי רקדו בשמחה. חלפו חודשים מאז היה גבר בביתי וגופי היה דרוך ומוכן.

"את נראית טוב," הוא אמר, עדיין מחייך, עדיין אוחז בידי.

"התבגרת," היה כל מה שהצלחתי להגיד. לכל הרוחות, הוא ממש התבגר.

הוא עזב ל'ייל', שם סיים את לימודיו הרבה לפני חבריו ללימודים, ועבר לפנסילבניה, לבית ספר לרפואה. הוא עבר ל'מישיגן' בשלב כלשהו בשנה שעברה, אם כי לא ברור לי למה.

אלי שלחה לי מדי פעם עדכונים על חייו, אבל הוא ואני כבר לא היינו קרובים, לא כפי שהיינו בילדות. הוא היה אחיה הקטן, לא הייתה לי שום סיבה לדעת פרטים אינטימיים עליו, אבל כשעמדתי מולו על סף ביתי הקטן, הרגשתי אינטימיות מפתיעה מאוד.

"גם את."

מבטו התחקה לאורכי, עוצר לרגע על שדיי, שמעולם לא היו דואבים ומלאים יותר. כבשתי הבזק של אכזבה כשהוא עזב את ידי.

לעזאזל, זה היה קאנון, והרגע הוא בהה בשדיי. מוחי נאבק להשלים עם המתרחש.

הוא תמיד היה רציני במקצת. בתיכון הוא העדיף את לימודי המדעים על פני מסיבות טבע, והיה לו נוח יותר כקפטן של צוותי דיון מאשר קפטן של קבוצת הכדורגל. הוא היה אינטליגנטי וסקרן ולא התנצל על תחומי העניין שלו. לא שהעובדה שהיה קצת שונה פגמה בפופולריות שלו. הוא היה הטיפוס שעבר בקלות בין מעגלים חברתיים שונים, והסתובב עם החנונים ועם הספורטאים גם יחד.

ברור שהוא גדל והפך לגבר משגע מאז הפעם האחרונה שראיתי אותו. אולי הוא היה צעיר יותר ממני, בן עשרים וארבע לעומת עשרים ושמונה שנותיי, אבל עיניו העידו על חוכמה ועל בגרות. קאנון החדש הזה היה אדם תרבותי וחריף, איש שיחה ונאה להפליא. לא ממש הצלחתי לשים את האצבע על מה השתנה, אם כי לנוכחותו הפיזית היה חלק גדול מזה.

הלב שלי הגביר את קצבו רק מלעמוד לידו. קצות אצבעותיי עקצצו מהרצון להושיט יד ולגעת בו. ברצינות? מה, לעזאזל, קרה לי? זה היה קאנון רות', שבקרוב יהיה ד"ר קאנון רות'.

היה לזה צליל מגרה בטירוף.

הנדתי בראשי נגד פרץ התשוקה שעורר בי הרצון לשחק איתו ברופא וחולה, וגערתי בעצמי. הוא היה אחיה של אלי, ממש בן משפחה, ואלי תבעט לי בישבן אם יקרה בינינו משהו. היא תמיד הייתה אימא אווזה, ואף שהגנה בחירוף נפש על כל מי שהיה יקר לליבה, אחיה הקטן חטף את רוב הפגיעות.

"אני יודע שדיברת עם אלי, אבל רציתי לבוא בעצמי ולוודא שזה מתאים לך."

עצם העמידה לידו גרמה למוחי לנדוד אל מחשבות על סקס פראי, ריח של לטקס, החרטה של הבוקר שאחרי.

האח הקטן של החברה הכי טובה שלי כבר לא היה קטן, ועכשיו הוא צעד אל תוך חיי והפך את חלקי גופי הנשיים לעיסה חמה ומגורה.

פאק!

"כמובן," שיקרתי.