יופי מלוכלך: לנצח (4)

זה סיפור על הבטחה אחת, תמימה לכאורה, ועל בחורה אחת שקולינס דרייק לעולם לא יצליח לשכוח.

קולינס דרייק שולט שליטה מלאה בכל אספקט בחייו. על פיו יישק דבר, החל בעסקים שאותם הוא מנהל וכלה בכל המתרחש מאחורי דלתיים סגורות בחדר המיטות שלו. קולינס בן השלושים נמצא בזוגיות עם טטיאנה דוגמנית העל, ובשיא ההצלחה של חייו, אך משהו חסר.

יום אחד, מיה מופיעה על סף דלתו ומזכירה לו הבטחה שהם הבטיחו זה לזה כשהיו רק בני עשר, ועתה אין לו ברירה אלא להתמודד איתה.

להבטחה זו לא צריך להיות הכוח לערער את כל יסודות עולמו כפי שהוא מכיר אותו, אבל זה בדיוק מה שקורה.

יופי מלוכלך: נצח מאת קנדל ריאן, סופרת רבי המכר של ה’ניו יורק טיימס’, ‘וול סטריט ג’ורנל‘ ו’יו־אס־איי טודיי’, הוא ספר רומנטי ממכר שבו אהבת אמת מתגלה כאהבה חזקה שלא נשכחת ומלבלבת גם בחלוף הזמן ועל פני המרחק. הספר יכול להיקרא כרומן יחיד. קדם לו הדואט יופי מלוכלך: שקרים ויופי מלוכלך: אהבה, סיפורם של קולטון וסופי, וכן יופי מלוכלך: תשוקה, סיפורם של פייס וקיילי.

סדרת יופי מלוכלך כיכבה ברשימות רבי המכר בארץ ובעולם וכבשה את לב הקוראים.

פרק 1

קולינס

בזמן האחרון אני לא מסוגל לגמור. זה לא שאני לא מנסה ואני לא אחד שמוותר, אבל למרות שאני כבר שעה מזיין את החברה הדוגמנית שלי בכל תנוחה שאפשר לדמיין, כולל כמה שהמצאתי בעצמי, אני אפילו לא קרוב לגמור.

פאק.

טיפות זיעה נוטפות מהבטן ומהחזה שלי על חזהּ ואני ממלמל איזושהי התנצלות ונכנס חזק יותר, מתנגש בעוצמה רבה בגוף שלה שוב ושוב בניסיון להגיע ליעד. היא כבר גמרה ארבע פעמים ותוך כדי שתי האורגזמות האחרונות שלה, שאלה אותי אם אני קרוב. שיקרתי ואמרתי שכן.

עם התנשפות זועפת אחרונה, היא הודפת אותי מעליה. "מה נסגר איתך, קולינס?" היא קמה מהמיטה, זורקת כרית לעבר פניי ולוקחת לידיה את חלוק המשי שלה.

אני מתיישב על עקביי, עירום כביום היוולדי, ותוהה מה, לעזאזל, קורה לי. טטיאנה גבוהה ורזה, יש לה שיער ארוך ורך כמשי ותמונתה חקוקה בראשי גברים בכל העולם כשהם מאוננים. אין לקושי שלי לגמור שום קשר אליה. אוי, שיט, אולי כן. אני לא יודע.

"תקשיבי, מותק, אני פשוט עייף, או־קיי?" הבוקר רצתי שמונה קילומטרים ולאחר מכן קרעתי את עצמי באימון קיק־בוקסינג קטלני עם אחי, פייס. יכול להיות שחלק מהשיחה שניהלנו בזמן שהטחנו אגרופים זה בזה עדיין מהדהד בראשי. כשהוא שאל על מצב היחסים שלי ושל טטיאנה, הודיתי בפניו שאני די בטוח שהיא רק רואה אותי בתור הכספומט שלה, והיא בסך הכול גוף חם שאני יכול לאבד את עצמי בתוכו.

רק שגם זה לא כל־כך עובד לי בזמן האחרון.

ממקומי על המיטה, אני מביט בטטיאנה מתלבשת, בוחרת בגדי מעצבים בחדר הארונות העצום שדאגתי לבנות עבורה. היא זורקת פרטי ביגוד על הרצפה עד שלבסוף היא בוחרת בשמלה שחורה וקצרה ובנעלי עקב. "אני יוצאת," היא אומרת.

אני יודע שהיא כועסת עליי, אבל אולי כדאי שנדבר על זה? זה לא מה שזוגות אמורים לעשות?

אני מהנהן בקושי.

אני בטוח שהיא יוצאת לשופינג, הבילוי המועדף שלה בימי שישי אחר הצהריים.

אחרי שהיא יוצאת, אני מתקלח, מתלבש ואז יושב לבד בספרייה ונהנה מוויסקי בן מאה. אני שוקל אם לצלצל לאחים שלי, אבל הם בוודאי עסוקים עם המשפחות שלהם. אני נשען לאחור בכורסת העור ועוצם עיניים.

אני שולט בכל היבט בחיי – בחברה שלי, במערכות היחסים שלי ובאופן שבו אני מנהל את ענייני העסקיים – רק הזין שלי כנראה לא מעודכן. הבן־זונה הזה חושב רק על עצמו.

אני מניח שאני יכול לקבוע תור לבדיקה גופנית, אבל בטוח שהרופא יגיד שהבעיה נמצאת אצלי בראש, לא בין הרגליים. אני מצליח לגמור בלי בעיה כשאני עושה ביד, ואני לא רוצה לשמוע ממנו למה הוא חושב שזה ככה. לא ממש משהו שבא לי לבדוק כרגע, תודה, דוקטור.  

בתור האח הבכור במשפחה נטולת אימא ועם אבא שעבד יותר מדי, הייתי צריך לשאת הרבה על כתפיי. ניהלתי צוות מלוכד ביד רמה ודאגתי שאף אחד מאחיי לא יסטה מהשורה. עכשיו, בתור מנכ"ל החברה, אני עושה את אותו הדבר. אין לי זמן לשטויות, כמו לעשות כיף למשל. אולי עכשיו אני משלם את המחיר.

שכחתי איך גומרים. אלוהים אדירים.

אני יושב לבד, נהנה מהכוסית בזמן שהשמש שוקעת לאיטה בשמיים, ופתאום מישהו מצלצל בפעמון הדלת. אף אחד לא מצלצל בפעמון בדרך כלל. האחים שלי פשוט נכנסים בחופשיות והעוזרת תמיד נכנסת דרך דלת החנייה. אני דוחף את עצמי מהכיסא ומתקדם לכיוון הכניסה, תוהה מי, לעזאזל, זה יכול להיות.

אני פותח את הדלת ומוצא בחורה צעירה עומדת בכניסה. יש משהו מסקרן ומעט מוכר בעיניה הירוקות כזית, המקושטות בריסים כהים. הזין שלי מגלה עניין. ברצינות? עכשיו? בגלל הבחורה הזאת עם השיער החום שנראית חצי מפוחדת וחצי מקווה?

שנינו עומדים ובוחנים זה את זה. אולי הרכב שלה נתקע? לא סביר שהיא הלכה ברגל קילומטר וחצי על כביש הגישה הפרטי שלי. אני בדיוק מתכוון להציע לה להתקשר מהטלפון הנייד שלי כשהיא פוצה את פיה לראשונה.

"קולינס?" היא מעפעפת וממקדת את מבטה כאילו היא לא מסתכלת עליי אלא לתוכי, ככל שזה אולי נשמע מוזר. יש בקולה משהו מוכר. רך ועם זאת מחוספס מעט. אני מאמץ את הזיכרון בניסיון להיזכר, על אף ערפל הוויסקי המטשטש.

"גרמלין? זו את?" עכשיו תורי למצמץ, בעודי מנסה להבין איך בחורה שהכרתי פעם ושכיניתי בשם החיבה הזה נעשתה היצור היפהפה העומד לפניי.

"קוראים לי מיה עכשיו," היא מתקנת ומכווצת את שפתיה.  

"מיה, פאק!" אני מושך אותה אליי ומצמיד אותה חזק לחזה שלי. היא עדיין באותו הגובה שהייתה כשהיינו נערים – בקושי מטר וחמישים. אני גבהתי מאז ועתה אני מטר ותשעים. הגוף שלה משתחרר ברגע שהיא בין זרועותיי והיא משחררת צחקוק קטן. "בהתחלה חשבתי שלא תזהה אותי."

"הייתי טרוד בכל־כך הרבה דברים היום. חוץ מזה, את נראית מעט שונה מהפעם האחרונה שראיתי אותך."

אני משחרר אותה מחיבוקי ומביט בה, ולפי מבטה מבין ששנינו נזכרים בפעם האחרונה שהיינו יחד. היינו בני חמש עשרה וישבנו בבטן הסירה של אבא שלי, שהתנדנדה קלות ליד המזח. היא סיפרה לי שהיא עוברת לגור במקום אחר, ואז התחננה בפניי שאקח את בתוליה. כך עשיתי. הזיכרון האחרון שלי ממנה הוא דם מרוח על ירכיה ועיניה הירוקות רוויות בדמעות. אני עדיין מרגיש חרא בנוגע ללילה ההוא. בושה בוערת בתוכי ומכריחה אותי לחזור אל ההווה.

אני מכחכח בגרוני ומיה ממצמצת, בבירור מדחיקה את הזיכרונות שמפריעים לה לראות בבירור. אם היא כאן, על סף הדלת שלי בלוס אנג'לס, אולי זה אומר שהיא הצליחה לסלוח לי על אותו הלילה. גדלנו יחד מאז היינו בני חמש והיינו בלתי נפרדים, עד שהיא עברה לגור במקום אחר. לא ראיתי אותה או שמעתי ממנה כבר חמש עשרה שנה. אני גומע לתוכי את המראה שלפניי ומבין שיש דברים שלא השתנו – עיניה הירוקות שמנצנצות כשנתפס בהן האור ושערה החום המבולגן עם התלתלים הפזורים לכל עבר. יש כמה דברים חדשים לחלוטין. השדיים שלה, למשל. הייתי זוכר כאלה שדיים. המותניים שלה צרים אך ירכיה מעוגלות ובלי שהיא תסתובב אני יכול לדעת בבירור שישבנה עגול ועסיסי. הבחורה שופעת, ומנוגדת לחלוטין לנערה הגרמית עם הברכיים הבולטות והמשופשפות שאיתה שיחקתי בימי ילדותי.

"מה את עושה בלוס אנג'לס?" אני שואל.

"אני..." היא נושמת עמוק. "זה סיפור ארוך. אני יכולה להיכנס?"

"ברור."

עד לאותו הרגע, עמדתי ושמרתי על הדלת כמו אידיוט. אני צועד הצידה ומזמין אותה להיכנס. היא נושאת איתה מזוודה גדולה ואני מציע לקחת אותה, מושך אותה פנימה ומשאיר אותה ליד הדלת כי אין לי מושג מה משמעות הביקור שלה כאן.

"יש לך בית מדהים," היא אומרת, עיניה נשלחות במעלה מדרגות הספירלה המתנשאות לגובה.

"תודה," אני ממלמל. אני לא רוצה לדבר על הבית שלי, אני רוצה להבין למה היא כאן. הניצוץ השובב בעיניה מתעמעם, ועל אף שלא ראיתי אותה חמש עשרה שנים, אני שונא את המחשבה שמשהו רע קרה לה. האישה הזאת הייתה פעם הכול בשבילי.

אני עורך לה סיור קצר בקומה הראשונה ומוביל אותה אל הספרייה. המשקה שלי עדיין עומד על השולחן בצד, תזכורת לצהריים המחורבנים שהיו לי. "למזוג גם לך?" אני שואל.

"בטח," היא אומרת. "אבל רק אם יש לך משהו מעט פחות גברי ממה שזה לא יהיה."

היא מנופפת בידה בכיוון בקבוק משקה בצבע ענבר.

"אני חושב שיש לי משהו." אני צועד לכיוון הבר הקטן בפינת החדר ומוזג קצת וודקה אל תוך כוס ולאחר מכן מוציא פחית סודה בטעם לימון־ליים ומיץ חמוציות ממקרר הקטן. "זה יתאים לך?" אני שואל, מחזיק אותם באוויר בהמתנה לאישור.

היא מהנהנת בחיוך. תמיד היה קל לשמח אותה.

אני מגיש לה את המשקה הוורוד והיא מצטרפת אליי ומתיישבת בכורסת העור הניצבת מול הכורסה שלי.

כשאני רואה אותה יושבת מולי בשילוב רגליים ומקרבת בעדינות את כוס המשקה לשפתיה כל מיני זיכרונות מתעוררים בי.

היחסים בינינו מעולם לא היו רומנטיים. היינו חברים, החברים הכי טובים. כשאיבדתי את אימא שלי בתאונת דרכים כשהייתי בן ארבע עשרה, מיה הייתה שם בשבילי. מיה הייתה זו שרציתי. במשך ימים שלמים לא הייתי מסוגל לאכול ולא הייתי מעוניין לדבר עם אף אחד, אפילו לא עם האחים שלי. אני זוכר את מיה מחבקת אותי, מצמידה את הראש שלי לחזה שלה. הקשבתי לפעימות ליבה בזמן שליטפה את ראשי וסיפרה לי סיפורים מטופשים כדי להסיח את דעתי. הכאב היה כל־כך עמוק ומוחלט, שלא ידעתי איך לבטא אותו במילים. מיה לא הייתה זקוקה למילים. היא פשוט ידעה.

לאחר אחת הפגישות האלה, חלקנו את הנשיקה הראשונה שלנו. זה היה המהלך הטבעי ביותר עבורנו, בלי הגישושים הנבוכים ודחיפות הלשון המוגזמות שחוויתי עם כמה מהפרטנריות הקודמות שלי. הגוף שלי הגיב באופן מיידי לידידתי משכבר הימים וזה בלבל אותי כהוגן. אף פעם לא חשבתי עליה במובן הרומנטי עד לאותו הרגע, אבל משהו משמעותי השתנה בינינו באותו הלילה, ומאותו לילה ואילך, התחלתי לראות אותה בתור האישה שהיא גדלה להיות. תפסתי אותה בוהה בי כמה פעמים ועיניה עקבו אחריי כשהיינו יחד באותו החדר, ניצוץ של סקרנות זהר בעומקיהן הירוקים.

בערך שנה לאחר מותה של אימי היא אמרה שיש לה משהו חשוב לספר לי וסיכמנו להיפגש מאוחר בלילה בסירה של אבי. הסירה הייתה קשורה למזח במקומה הקבוע ובזמן שחיכיתי למיה ירדתי אל מתחת לסיפון וגיליתי אותה שם, מחכה לי על המיטה הנפתחת. זחלתי לעברה, כאשר קרני הירח שהסתננו מבעד לפתח העליון היו האור היחיד שהאיר אותנו. בהבעת פנים עגמומית, היא סיפרה לי שהוריה החליטו לעבור לגור במקום אחר במדינה, ושהם כבר לא יכולים להרשות לעצמם לשלוח אותה לבית ספר פרטי. אני זוכר איך הרגשתי את בטני מתעוותת בקשרים כשמשכתי אותה אליי לחיבוק. לא יכולתי לשאת את הרעיון שהיא כבר לא תהיה איתי מדי יום. חשתי צורך לתקן את המצב, להעלים את דמעותיה של מיה, ולכן התקשרתי לטלפון הנייד של אבי מייד. ביקשתי ממנו שיממן את לימודיה כדי שתוכל להישאר באקדמיית לינדן, אבל הוא נפנף אותי. הוא אמר שיהיו נערות אחרות עבורי ושאני לא צריך לתת את ליבי למישהי כבר בגיל חמש עשרה, אבל הוא לא ידע שכבר הענקתי לה את ליבי ביום שבו נפגשנו. היינו בני חמש אז ואני עדיין זוכר את הפעם הראשונה שראיתי אותה. היא הייתה כזאת קטנה, קטנה בהרבה מיתר הילדים בגן והיו שני ילדים גדולים יותר שנהגו להתעמר בה בשל כך. לא יכולתי לשאת את המחשבה שמישהי כל־כך תמימה וחסרת הגנה כמוה תיפגע ולכן מיהרתי לעמוד לצידה. העיניים הגדולות והירוקות האלה נצמדו אל עיניי והביטו ישר לתוכי, וחיוך טיפשי עיקל את שפתיה וגמר אותי. היא לכדה פיסה ממני והפכה אותה לשלה באותו היום.

כשניתקתי את השיחה עם אבי, המבט בעיניה של מיה אמר לי שהיא כבר ידעה מה הייתה תשובתו, אבל המילים הבאות שאמרה זעזעו אותי כהוגן. היא אמרה לי שהיא בתולה, דבר שכבר הנחתי בעצמי, והוסיפה שהיא רוצה שאהיה הראשון שלה.

אלוהים, עצם המחשבה על השיחה ההיא מעבירה אותי מיידית אל אותו יום חם ולח ביולי. הבטן שלי געשה מרוב לחץ ולמרות שידעתי שקרוב לוודאי שכדאי מאוד שלא אעשה את זה, רציתי לשכב איתה וגופי היה מגורה בטירוף. רציתי להיות הראשון שלה.

קיוויתי שהיא לא תשפיל את עיניה ותבחין בזקפה העצומה שהסתתרה בתוך מכנסיי הקצרים ואמרתי לה שאנחנו לא יכולים לעשות את זה. אפילו לא היינו זוג והיא עמדה לעזוב ביום שלמחרת. חששתי שהיא תתחרט על זה ולא רציתי שהיא תרגיש רע לאחר מעשה. היא אמרה שהיא לא רוצה שזה יהיה אף אחד אחר מלבדי ושהיא רוצה שיישאר לה זיכרון נפלא ממני, כזה שילווה אותה תמיד, ומה יהיה חזק יותר מזה שנחווה את הפעם הראשונה שלנו יחד? זה היה טיעון משכנע ביותר, אבל למען האמת, לא הייתי זקוק ליותר מדי שכנוע.

הסכמתי לזה רק לאחר שגרמתי לה להבטיח לי שהיא תהיה בסדר עם זה למחרת, כשתעזוב. היא הבטיחה לי שהיא תמשיך הלאה בחייה וגם תצא עם בחורים אחרים בבית ספרה החדש. האמנתי לה.

נישקתי אותה לאט, הצמדתי את שפתיי אל שפתיה ונתתי לה הזדמנות נוספת להתחרט ולסגת. היא לא עשתה את זה. לשונה נגעה בשפתי התחתונה וכשפישקתי את שפתיי, היא החליקה לתוך פי וליטפה את לשוני.

מיה הייתה מופתעת מכך שלא היה לי קונדום איתי. היא הניחה שכבר שכבתי עם כמה בחורות מבית הספר, בחורות שנהגתי לצאת איתן. כשהודיתי בפניה שהיא תהיה הראשונה שלי, היא הביטה בי במבט שאמר שהיא מבינה ששנינו נעניק חלק מעצמנו זה לזה. רצתי אל ביתי כדי להביא קונדום וחזרתי לסירה תוך דקות. חשבתי שעד שאחזור היא בטח תשנה את דעתה, אבל זה לא קרה. למעשה, מצאתי אותה ממתינה לי מתחת לשמיכה, עירומה, עיניה הירוקות רחבות ומצפות.

אני עדיין זוכר כמה הדוקה היא הייתה כשחדרתי אליה ואיך הרגשתי כשגמרתי בתוך קונדום בפעם הראשונה. אני זוכר שניגבתי אותה לאחר מכן ודאגתי מכך שלא ידעתי אם גם היא גמרה. החזה שלי מתהדק בתחושת תאווה מעורבת בבושה. חרבנתי את העניינים כמו שצריך באותו לילה.

"קולינס?" היא שואלת, מושכת אותי מתוך מחשבותיי העמוקות.

אני מכחכח בגרוני. "אני מצטער. זו פשוט חוויה סוריאליסטית, לראות אותך פה. ספרי לי מה הביא אותך ללוס אנג'לס. את עדיין מתגוררת בקונטיקט?" אני שונא את זה שהשאלות שלי כאלה רשמיות, אבל יש לנו הרבה פערים להשלים והמבט המבוהל שראיתי בפניה כשפתחתי את הדלת עדיין מרחף במחשבותיי.

היא לוגמת לגימה גדולה מהמשקה שלה. "זה הולך להישמע ממש מטורף..." היא מצחקקת בעצבנות.

"מיה, אני מכיר אותה מאז היינו בני חמש. פעם נהגנו לספר זה לזה הכול."

לא היה לי מושג אם מישהו פגע בה, או שהיא ברחה ממשהו, אבל חיכיתי בסבלנות עד שהיא אזרה את האומץ וגמעה עוד כמה לגימות גדולות מהמשקה שלה.

"זוכר את ההבטחה שהבטחנו זה לזה?" היא שואלת.

היא מביט בה בדממה. היא תצטרך להיות יותר מדויקת בדבריה. שיט, הייתי אז בן חמש עשרה. "איזו הבטחה?" אני שואל.

"לגבינו. הבטחנו זה לזה שכשנהיה בני שלושים..." היא בולעת את רוקה בעצבנות.

אני נושם נשימה עמוקה ומנסה להבין לאן היא הולכת עם כל זה. "מיה?"

"כשהיינו בני עשר. הבטחנו זה לזה שאם אף אחד מאיתנו לא יהיה נשוי כשנהיה בני שלושים, נתחתן זה עם זה."

הזיכרון מתעורר בראשי. עיניה הירוקות ומלאות הנשמה מביטות בי כאילו הייתי המושיע בעצמו והזרתות שלנו משולבות זו בזו בסולידריות. אלוהים, באמת הבטחנו זה לזה את ההבטחה הזאת, נכון? המזוודה הניצבת ליד הדלת, העובדה שחגגתי שלושים רק לפני כמה חודשים. כל זה מוטח בפניי בבת אחת ופאניקה מתחילה להתבשל עמוק בתוך החזה שלי.

נעלי עקב הנוקשות במורד המסדרון מושכות את תשומת ליבנו. "הנה אתה." טטיאנה נכנסת אל הספרייה. "הבית הזה גדול מדי." היא מבחינה בנוכחותה של מיה ונעמדת על מקומה. "אוי, סליחה, הנחתי שאתה לבדך. היי, אני טטיאנה." היא שולחת את ידה ללחיצה ומיה מתרוממת ולוחצת אותה.

"אני מיה. נעים להכיר אותך. אני מצטערת, עליי ללכת." היא מניחה את המשקה שלה על השולחן.

אני מתרומם על רגליי ומניח את ידי על כתפה. "את לא חייבת ללכת לשום מקום. אני בטוח שעבר עלייך יום ארוך עם כל הנסיעות האלה. בבקשה, שבי."

היא בולעת את הרוק ומביטה בי בחוסר נוחות. "אתה בטוח?"

אני מהנהן. "בטוח מאוד. ונשמע כאילו אנחנו חייבים להשלים פערים רציניים." אחרי הפצצה הענקית שהיא הפילה עליי, אין מצב שאתן לה פשוט ללכת. היא מהנהנת בחיוך רעוע.

"טטיאנה, תרצי להצטרף אלינו למשקה?" אני שואל, פונה לעבר הבר.

"בטח," היא אומרת בקול שטוח. אני מכין לה וודקה עם סודה ופירות יער כמו שהיא אוהבת ומגיש לה את הכוס. טטיאנה מתיישבת רחוק מאיתנו ומשלבת את רגליה, יציבתה זקופה כמו קרש ועיניה בוהות ישר קדימה. היא עדיין כועסת בגלל מה שהתרחש קודם לכן.

אני מספר למיה קצת ממה שעבר עליי בחמש עשרה השנים האחרונות, מספר לה שאחיי גם מתגוררים באזור לוס אנג'לס רבתי ושאני מנהל חברת השקעות מצליחה ביותר בעיר. פי אומר את המילים, אבל מוחי עדיין מנסה להבין את העובדה שהיא הופיעה על סף דלתי אחרי כל השנים האלה.

שתי הנשים מביטות בי ומקשיבות, מיה מתערבת מדי פעם ושואלת שאלות ואז מצחקקת באושר כשאני מספר לה ששני אחיי הצעירים ממני מצאו את אהבות חייהם והתיישבו – לפייס יש בן צעיר וקולטון התחתן לפני חודש.

מיה לא מספרת לי כלום על אודותיה או מה הניע אותה לבוא לפה, אבל אני מניחה שנוכחותה של טטיאנה טלטלה אותה מעט. יש עדיין הרבה דברים שאני לא יודע.

"אני מתנצלת," מתערבת טטיאנה, "מי אמרת שאת, בדיוק?"

"מיה הייתה החברה הכי טובה שלי כשהייתי נער," אני עונה במקומה, לא אוהב את טון קולה של טטיאנה.

"נכון. אי אפשר היה להפריד בינינו עד גיל חמש עשרה."

"ומה קרה כשהגעתם לגיל חמש עשרה?" שואלת טטיאנה, לא יודעת לאיזה שדה מוקשים היא נכנסת.

עיניי ננעלות על עיניה של מיה ולחייה מתלהטות. אני רואה שהיא זוכרת את המפגש המיני הראשון והיחיד שלנו, ואני עדיין מודאג מכך שאולי נהגתי בה בגסות יתר. אני זוכר איך גופה רעד בין זרועותיי לאחר שסיימנו וראיתי את הדם שהיה בין רגליה. יש לי בחילה מעצם המחשבה על כך. אם הייתה לי הזדמנות לעשות הכול מחדש, הייתי עושה איתה אהבה באופן כזה שהיא לעולם לא הייתה רוצה לעזוב לאחר מכן. לעזאזל, האם גם המוח שלי יצא לחופשה היום? אני צריך להכניס אותו להסגר. מיה לא פה כדי להזדיין איתי, אני אומר לעצמי שוב ושוב.

"המשפחה שלי עברה דירה," אומרת מיה, ממצמצת ומסירה את מבטה מעיניי. "ומי את?" היא שואלת ולוגמת מהמשקה שלה.

טטיאנה מזעיפה את פניה, בבירור לא מרוצה מהעובדה שלא נידבתי את המידע בעצמי. "אני החברה שלו."

פרק 2

מיה

 "אני החברה שלו," אומרת טטיאנה. היא עונה לשאלה שלי, אבל המבט שלה מופנה אל קולינס. אני באמצע הלגימה וההצהרה שלה גורמת לי לבלוע אוויר ולהשתנק. אני פוצחת בהתקף שיעול."סלחי לי," אני מגמגמת בין שיעול לשיעול. "אני מצטערת. מובן שאת החברה שלו." אני מצליחה להסדיר את הנשימה, אבל יודעת שפניי סמוקות. מבוכה זו לא מילה חזקה מספיק כדי לתאר את הרגשתי. יש לו חברה?! אני רוצה למות.אני נזכרת בסיור שהוא ערך לי ברחבי ביתו. המקום מדהים ומעוצב, אבל לא ראיתי תמונות שלו עם מישהי, לא היו פרחים או נגיעות נשיות בשום מקום. אפילו לא הייתה פינה נעימה שבה מישהי הייתה מתיישבת כדי לקרוא ספר או מגזין אופנה. כשטטיאנה הופיעה, כן היה נראה שהם מכירים זה את זה, אבל בשום אופן לא ראיתי משהו שרמז על רומנטיקה. עיניהם לא נפגשו במבט עורג ולפי המרחק שבו ישבו זה מזה, הנחתי שהיא פשוט אחת העובדות שלו. הבית הזה כה גדול עד שהוא יכול לאכלס כמה וכמה עובדים בקלות. נוסף על כך, הייתי כה שקועה בשיחה עם קולינס ובקושי שמתי לב ליופייה הרב. עכשיו, שאני מסתכלת עליה באמת בפעם הראשונה, ברור לי שהיא בהחלט מסוג הנשים שהוא עשוי לצאת איתן. היא גבוהה, רזה ומהממת. היא נראית מוכרת. אני מזהה אותה; זו טטיאנה מרקוב, האישה שמקשטת את שערי מגזין 'ווג' שראיתי על גבי הדוכנים בשדה התעופה. הבטן שלי שוקעת כשאני רואה את שניהם יחד – דבר שמעט קשה לתפוס במבט אחד מפני שהם יושבים בשני צידי החדר. בעוד המבט שלי נודד בין שניהם אני מזהה כמה תנועות משותפות לשניהם. לשניהם יציבה מושלמת. רק מלהביט בהם אני מוצאת את עצמי זוקפת את גבי ואת כתפיי. פניהם נוקשות וריקות ומבטיהם אדישים ואינם מסגירים דבר. זה מבט שאינני רגילה לראות בפניו של קולינס. הוא מעולם לא נראה קר כל־כך. אני מנסה לחשוב על התקופה שבה היינו ילדים. הוא תמיד היה בחור רציני, אבל היה קל להעלות חיוך בפניו, אחד הדברים שתמיד אהבתי לעשות. מבטו היום נוקשה וחסר תנועה. אני שמחה שזעפו לא מופנה אליי, אבל עצוב לי לראות אותו ככה. טטיאנה מנערת את שערה לאחור ופונה אליי. "אז מה מביא אותך ללוס אנג'לס?"עיניי מזנקות אל קולינס, אבל הוא מצליח לשמור על מבט קר, כאילו השאלה שלה לא נוגעת לו כלל.מתוך חוסר נוחות, אני מנסה ללגום לגימה מהמשקה שלי, אבל הכוס ריקה. קולינס קם. "אכין עבורך משקה נוסף." הוא צועד אל הבר, מוציא שלוש כוסות נקיות ומוזג לכולנו סיבוב נוסף.אני נושמת נשימה עמוקה כדי להרוויח זמן. אני לא אוהבת לשקר, אבל אין סיכוי שאומר לאישה הזאת שבאתי לכאן בתקווה להתחתן עם החבר שלה. זה היה טיפשי מצידי לבוא לפה. הלוואי שהייתי משקיעה עוד מחשבה בנוגע לצעדיי העתידיים ולא רצה וקונה את כרטיס הטיסה הזול ביותר. אפילו לא עלה בדעתי שייתכן שהוא לא פנוי. תמיד היה לי קשה לשלוט בעצמי בכל מה שקשור לקולינס, אז למה שהפעם הזאת תהיה שונה?אין לי שום כוונה לחלוק את המידע הזה עם טטיאנה. אם אעשה את זה, היא פשוט תצחק עליי ותעיף אותי מהבית. היא מביטה בי, ממתינה שאשיב. "אני..." אני מחפשת מילים, כל דבר שלא יסגיר את הסיבה האמיתית שלשמה הגעתי. "כרגע ללא עבודה." אני שוקעת אל תוך הכורסה, לא מאמינה שאני עומדת להתוודות בפני קולינס והחברה שלו שאני כישלון בתור רואת חשבון. "למעשה, פוטרתי." שמישהו ישתיק אותי, בבקשה.קולינס מגיש לי את המשקה שהכין עבורי ואני לוגמת כמה לגימות."מה עשית?" הוא שואל. הוא נראה מבולבל בזמן שהוא מתיישב מולי. אני בטוחה שהילדה שהוא זוכר לעולם לא הייתה גורמת למישהו לרצות לפטר אותה. כנראה יש דברים שכן משתנים. "הייתי רואת חשבון." אני משפילה מבט אל המשקה ומערבבת אותו בקשית. "הבוס שלי לשעבר הפליל אותי במעילה בכספים. לא הייתה לי דרך להוכיח שלא אני שלחתי את ידי בכסף."קולינס מניף את ידיו באוויר כאילו מנסה לעצור אותי. "תמיד יש דרך. אני מכיר כמה עורכי דין פליליים מעולים. אני יכול לעזור לך עם זה." הוא נשען קדימה על הכורסה. הדאגה שאני רואה בעיניו אומרת לי שהוא באמת יעזור לי, אם ארצה. הוא תמיד גונן עליי ואני אוהבת לראות את הצד הזה שלו שוב. אני נושכת את השפה, שוקלת את זה בזריזות, אבל נבוכה מדי מכל הסיפור. חוץ מזה, זה לא שווה את הטרחה. היה מדובר בסכום כה קטן שהם לא תבעו. אני מבטלת את ההצעה שלו. "זה לא שווה את זה. הוא הצליח לגנוב רק כמה אלפים לפני שהוא... או נכון יותר – אני, נתפסתי."טטיאנה צוחקת. "כנראה הבחור ממש גרוע במה שהוא עושה אם הוא הצליח לגנוב רק כמה אלפים."אני מכריחה את עצמי לחייך, אבל כמה אלפים זה הרבה מבחינתי. הם לא שילמו לי את משכורתי האחרונה ואת הפיצויים שהגיעו לי כדי לפצות על ההפסד שלהם. הכסף שהייתי אמורה לקבל, היה אמור לכסות את שכר הדירה שלי לכמה חודשים. "בכל אופן, אני כאן כי הייתי רוצה להתחיל מחדש במקום אחר." אני בוחשת את המשקה שלי בזמן שאני מנסה לחשוב על נושא אחר לשיחה מלבד הקריירה הכושלת שלי בתור רואת חשבון. טטיאנה מפהקת ומתמתחת באופן שנראה מלאכותי מאוד. היא ממש לא שחקנית טובה.אני מבינה את זה בתור רמיזה לא ממש עדינה לכך שהיא חושבת שהגיע הזמן שאלך. מושפלת, אני נעמדת, "כדאי שאזוז," אני אומרת, מסיימת את המשקה בלגימה ומניחה את הכוס על השולחן הקרוב ביותר אליי. אני יוצאת אל המסדרון בתקווה שזה הכיוון שיוביל אותי אל המזוודה שלי ואל היציאה. אולי אין לי מספיק כסף ליותר מלילה אחד במלון, אבל אני לא יכולה להישאר כאן. "רגע, גרמלין... מיה. חכי שנייה, לאן את הולכת?" קולינס יוצא אחריי אל המסדרון ותופס בזרועי, עוצר אותי. מגע ידו הגדולה, הכרוכה סביב זרועי, שולח צמרמורת בכל גופי. עבר הרבה זמן מאז שהוא נגע בי בכזו אינטימיות, ואיכשהו הגוף שלי עדיין זוכר את הלילה ההוא בבהירות מוחלטת. "לא הייתי צריכה לבוא. יש לך..." אני מנופפת בידי בסתמיות, לא בטוחה למה בדיוק אני מתכוונת. אולי זה הבית המדהים, החברה המהממת או החיים המושלמים שלו. כל אחד מהדברים האלה גורם לי להרגיש חסרת חשיבות, אבל השילוב ביניהם גורם לי לרצות לבכות. אני בולעת את הגוש הגדול שהתנפח בגרוני ומכריחה את עצמי להביט בו.הוא מחייך, וזה גורם לי להשיב חיוך."שטויות. באת כל הדרך לכאן. אני רוצה שתישארי. לפחות לכמה ימים. יש לנו פער של חמש עשרה שנה להשלים." מבטו מחזיק במבטי, מבט אדיב ועם זאת עקשן. זה מחמם אותי. עדיין יש לו את המבט הזה שגורם לי לחשוב שאני האדם הכי חשוב בעולם. איך הוא עושה לי את זה גם כשהוא יוצא עם האישה המהממת שיושבת בחדר הסמוך? אין לי מושג, אבל אני לא יכולה לומר לו 'לא'. לא כשהוא מביט בי ככה. חוץ מזה, הבית כל־כך גדול, אני בטוחה שיש לו לפחות עשרה חדרי שינה פנויים, זה לא כאילו אכביד עליו או משהו. אני נאנחת. "או־קיי." רק המחשבה על מיטה גורמת לי לחוש את עייפותי. זה היה יום ארוך ועברתי טיסה ארוכה. פיהוק חומק מפי. הוא נשען על משקוף דלת חדר הספרייה. "אני הולך לתת לגרמלין את החדר הסגול."למי?" שואלת טטיאנה בטון משועמם. "טוב, שיהיה." הוא מחליק את ידו סביב ידי כמו שהיה עושה כשהיינו ילדים, רק שעכשיו ידו גדולה בהרבה וכף ידי נבלעת באחיזתו החזקה. אחיזתו בידי כל־כך טבעית, ואני הולכת אחריו אל המסדרון לעבר קדמת הבית. הוא מרים את המזוודה שלי בקלילות ונושא אותה במעלה המדרגות. אנחנו הולכים במורד מסדרון ארוך עד שלבסוף הוא עוצר מול דלת, פותח אותה ומניח את המזוודה שלי בחדר. "גרמ... מיה, אני שמח שאת כאן." הוא מחייך אליי בשובבות, כאילו הוא חושב שזה מצחיק שהוא לא מצליח לכנות אותי בשמי. בפעם הראשונה שנפגשנו, לבשתי חולצה עם הדפס של 'הגרמלינס'. החולצה המיושנת ההיא שקנו לי מחנות יד שנייה הייתה הסיבה לכך שהוא היה צריך להציל אותי ביום הראשון בגן. כמה ילדים הקניטו אותי על כך שלבשתי חולצה ישנה מאוד והוא בא להצלתי. אחרי שהוא נזף בילדים האחרים, הוא הפך את כל החוויה לטובה יותר בכך שהתבדח על זה שהגרמלינס מגניבים ולאחר מכן התחיל לקרוא לי גרמלין, לא בלעג אלא בצורה חברית. הייתי אסירת תודה על ההצלה ההיא עד כדי כך שהוא היה יכול לקרוא לי בכל שם שהיה ממציא עבורי באותו היום וזה עדיין היה גורם לי לצחוק. הכינוי שהוא המציא עבורי דבק בי, למרבה הצער. אני מחייכת. זה די משעשע. אני גם מסמיקה כי אנחנו שוב לבד, רק שנינו, והוא מביט בי שוב כמו שהוא הביט בי כשהוא הבין מי עומדת מולו בפתח הדלת. אין לי שום דרך לדעת בוודאות, אבל העיניים שלו בערו כאילו נזכר בפעם הראשונה והיחידה שלנו יחד, לפני חמש עשרה שנה, על הסירה. אני זוכרת את הלילה ההוא כאילו זה קרה אתמול. הייתי כל־כך לחוצה, אבל בטוחה שזה הדבר הנכון לעשות והדרך הראויה להיפרד ממנו. זו הייתה הדרך שלי לתת לו חלק ממני, שיהיה שלו לנצח. הוא ניסה לשכנע אותי שלא לעשות את זה על אף שיכולתי לראות איך עיניו סרקו את גופי ואיך הוא רצה לטרוף אותי. כל־כך הוקל לי כשהוא סוף־סוף הסכים, והוא גם הודה שזו הייתה גם הפעם הראשונה שלו. המשמעות הייתה שגם הוא רצה לתת לי חלק ממנו. חלק שבו נאחזתי כל השנים האלה. הוא היה עדין וזהיר איתי. אני לא יכולה לומר שהוא ידע בדיוק מה הוא עושה, אבל גם אני לא. בכל זאת, הנשיקות שלו היו חמימות וידיו אחזו בי קרוב בזמן ששנינו התקשינו למצוא את הדרך הטובה ביותר לעשות את מה שאף אחד מאיתנו לא באמת ידע איך עושים. הוא תפס פיקוד, השכיב אותי והתמקם מעליי. הוא היה עדין וקשוב, נכנס באיטיות ווידא שהוא לא מכאיב לי, וידא שאני בסדר. זה אכן כאב, אבל רק קצת, ורק לרגע. אחרי זה, ההרגשה הייתה מדהימה. התחושה שלו בתוכי, ממלא אותי. זיכרון הרגע ההוא עדיין גורם לי להסמיק. הוא היה מוטרד מזה שהוא הכאיב לי, אבל הרגשתי שלמה. הוא נתן לי להרגיש שאכפת לו ממני. עכשיו אני בת שלושים, רווקה ומובטלת. ואולי אני משוגעת, אבל אני רוצה להשיב לעצמי חלק מנעוריי, והחלק הכי טוב בהם היה הוא. למרות שהדחקתי את העניין מראשי בחלוף השנים, כמהתי לחלוק את חיי עם מישהו. לא סתם מישהו. איתו. עם קולינס, האהבה הראשונה שלי. הראשון שלי בכול. עמוק בפנים, הלב שלי ידע את מה שהגוף שלי הרגיש כבר לפני שנים – נועדנו זה לזה. לא ידעתי איך ולמה, אבל ידעתי שיום אחד הוא יחזור לחיי, בזמן הנכון. לא יכולתי שלא לתהות אם בכוונה נמנעתי מלהיכנס למערכות יחסים רציניות וממחויבות כדי למלא את ההבטחה שלנו זה לזה. כל גבר שאיתו יצאתי בעשור האחרון השוויתי אליו ואף אחד לא הגיע לקרסוליו. ככל שהייתי נבוכה לצוץ ככה בפתח דלתו, הנער שאליו התגעגעתי כל השנים הוא עכשיו גבר והגוף שלי מבחין בזה. הלב שלי הולם בחוזקה בזמן שהוא מביט בי. קולינס גבוה יותר משזכרתי ועל אף שהוא עדיין רזה, כתפיו רחבות כמו של שחיין אולימפי. עצמות לחייו והלסת שלו התבגרו והתחדדו ושפתיו, שפעם היו דקות ורכות, התמלאו ונעשו כאלה שהייתי מתה לנשק. קולינס תמיד עמד זקוף ומלא ביטחון. חולצתו המכופתרת והכחולה צמודה מספיק כדי לא להשאיר לי הרבה מקום לדמיון, והדמיון שלי משתולל כשאני חושבת על שרירי הבטן המעוצבים שלו. הוא מכחכח בגרונו.עיניי נודדות במעלה חולצתו הכחולה שמבליטה את הניצוץ שבעיניו הכחולות. "אני לא רוצה שתדאגי לגבי טטיאנה. אין לה שום בעיה עם זה שתתארחי כאן."אני מהנהנת. "בטח." אני בספק, אבל לא אתווכח."יש מגבות נקיות בחדר הרחצה שלך. אם תצטרכי אותי, חדר השינה שלי נמצא בקצה המסדרון." הוא עוצר ואז מחייך באופן שגורם לעיניו לנצנץ. "טוב לראות אותך שוב."הוא רוכן לעברי ומרים אותי בחיבוק שמזכיר לי הרבה דברים. את הילדות שלנו, את החברות החזקה שלנו ואת הפרידה הרומנטית שלנו. אני יודעת שלא כדאי שאתן לעצמי להיקשר אליו אחרי שעה בלבד, אבל המחשבה עליו בזרועותיה של נטשה או טטיאנה או איך שלא קוראים לה, גורמת לי לרצות לשלוף את העגילים שלי מאוזניי ולהתכונן לקרב בנות אכזרי.כעבור כמה רגעים שבהם אני מרגישה את הלב שלו פועם מול ליבי, הוא מוריד אותי וסוגר את הדלת, משאיר אותי לבד.אני משעינה את גבי על הדלת ובוהה בחדר האורחים, תוהה מה באמת אני עושה כאן.