הקדמה
השאיפה להגיע לירושלים אשר בציון היא חלום עתיק של יהודי אתיופיה, שהונחל והועבר מדור לדור. אבותינו האמינו שיום אחד יגיע המועד הנכון לעלות לירושלים. ואכן, בין השנים 1985-1970 כ-22 אלף איש ואישה מקרב הקהילה היהודית עזבו את בתיהם שבאתיופיה בחפזה ובסודיות מוחלטת והחלו לצעוד במסלול קשה ורצוף תלאות לעבר סוּדָן, ארץ זרה ועוינת לישראל. הם חצו ברגל אזורים לא מוכרים להם, ונעו באינספור מסלולים בתוואֵי קרקע קשים למעבר, חצו שרשרות הרים, צעדו במדבריות, התמודדו עם נהרות גועשים ויערות סבוכים, הותקפו על ידי שודדי דרכים, וסבלו מרעב ומצמא, ממחלות וממוות. המסע הרגלי ארך שישה עד שמונה שבועות, אך לפעמים נמשך שנה ואף יותר.
בקצה מסענו המפרך לא חיכו לנו מטוסים שייקחו אותנו לישראל. התקבצנו והמתנו בתנאים לא תנאים במחנות פליטים, כשנה עד שנתיים בממוצע. השהות במחנות הייתה קשה מנשוא מבחינת התנאים הפיזיים ובשל היחס שקיבלנו. רבים מבני הקהילה חלו ונספו. הקהילה איבדה כחמישית מבניה ובנותיה – כ-4,500 בני אדם מצאו את מותם במסע לירושלים.
זהו סיפור מסע התלאות האישי שלי מאתיופיה לסוּדָן, נער בן 14 וחצי בתוך קבוצה של כמה עשרות אנשים. יצאנו לדרך לא נודעת כדי להגשים חלום אחד קטן שביטאנו בשיר "אֶיְרוּסָלֵם ווֹסֵדֶנֶה גֵטָאוָה מָרֶנֶה" (באמהרית - "שאלוקים יחזיר אותנו לירושלים"), חלומה של קהילה שלמה לאורך כ-2,500 שנה. הכמיהה לירושלים נמשכה משנת 700 לפני הספירה עד שנת 1970, כש"אלוקי ישראל הגיענו בשלום לירושלים" אל המדינה היהודית היחידה בעולם.
מסעי היה מיוחד במינו בזכות מורה הדרך של הקבוצה שלנו דוֹדי מר טְלַהוּן מִהְרֶט, שאליו הצטרפו אחָיו. אף שנשדדנו כמה פעמים באופן משפיל, האיומים על הקבוצה לא פסקו לאורך כל הדרך, והסכנות והסבל היו נוראים וקשים לתיאור, הייתה לנו תחושת ביטחון וגאווה: אנו חוזרים לארץ אבות, הארץ המובטחת. כמורה דרך תרם דודי טְלַהוּן לביטחון האישי ולחוסן הפרטי של אנשי הקבוצה. הצלחנו להתמודד עם כל האיומים והסכנות, אף שבמסע קשה זה ואחר כך בסוּדָן רבים מאנשי קבוצתנו היו במצב קשה מאוד. כמעט כולנו הצלחנו לעלות לישראל ללא פגע, אך בקבוצותינו איבד דודי אָגֵרֶה את בתו הבכורה, וטָדֶסֵה סֵלֶמוֹן איבד את אשתו ואת בתו הבכורה. אנו חווינו מחלות קשות, רעב, צמא וסבל נורא מידי הסודנים המקומיים, אך גורלם של יהודים אתיופים רבים לא שפר עליהם כפי ששפר עלינו. איבדתי בני דודים וקרובי משפחה שנספו בסוּדָן, חברים רבים ובני קהילה – נשים, אימהות, אבות, זקנות, זקנים, ילדים וטף.
יהי זכרם ברוך לעד.
* * *
בבוקר 3 באוקטובר 1984 בשעה 9:30 עליתי על טיסת "סוויז אֵיר" מחָרְטוּם לאתונה, ומאתונה עברתי למטוס "אל על". בשעה 19:30 ב-4 באוקטובר 1984 נחַתִּי בשדה התעופה "בן גוריון", ועמי אחותי זִינָה (כיום חווה), בת דודתי גנֶט (כיום עדנה) ועוד 20 משפחות שעשו כמונו את הדרך לירושלים מגֶדַארִיף שבמדבריות סוּדָן הלוהטים. זה היה סיומו של מסע קשה, עגום ומפרך שראשיתו ב-6 ביוני 1983 בכפר מגוריי הקטן בֶּנְקֵר, הסמוך לעיר דָבַּאט שבאזור ווּגֵרַה בחבל גוֹנְדָר. ב-8 ביוני 1983 התחלנו במסע לסוּדָן מהכפר בַּרְמִיָה, כפר מגוריו של טְלַהוּן מִהְרֶט, הגענו לגבול סוּדָן ב-22 ביולי 1983, וכעבור שלושה ימים נוספים הגענו למחנה הפליטים אוּם רָאקוּבָּה. הנחיתה בשדה התעופה הישראלי והירידה מכבש המטוס אל אדמת הקודש מילאו אותנו אושר והתרגשות. כל אחד מאִתנו הרכין את ראשו אל אדמת הקודש וחווה רגעי אושר אדיר ובכי של שמחה.
כשכותבים על מסע דרמתי זה, קשה שלא לציין את האנשים שעברו אותו. שמות ופרצופים של גברים, זקנים, נשים וטף, שלכל אחד מהם סיפור משלו על בית שננטש, על משפחות שנפרדו מילדיהן, על ילדים שנפרדו מהוריהם ועל החלטות גורליות שלא הובאו בחשבון. רבים מבני הקהילה לא זכו להשלים את המסע, נותרו מאחור בדרכים הקשות וצרובות השמש בדרך לסוּדָן או במחנות הפליטים, או נכנעו לרעב, לצמא, למחלות או לסבל הנורא ולעינויים בכלא או במחנות הפליטים הסודניים.
בעת תכנון היציאה לסוּדָן הייתי תלמיד כיתה י"ב, נער בן 14 וחצי. בתקופה שקדמה ליציאתנו לסוּדָן אמרנו תמיד שיבוא יום ונעלה לירושלים. העיסוק בהגשמת החלום גבר והתעצם בתקופה ההיא, אך כיצד יוצאים ממדינה קומוניסטית ששעריה נעולים הרמטית בפני כל אזרחיה, ולא רק בפני יהודים? בראשית שנות השמונים של המאה הקודמת החלה להתגלגל שמועה שצעירים מכפרים שבהם היה ריכוז גדול של יהודים יצאו ברגל לכיוון סוּדָן כדי לעלות לישראל. יום אחד נודע לי שגם מהכפר שלי יצאו כמה צעירים לסוּדָן. כשנפתחה הדרך, לא חשבנו פעמיים והתחלנו לתכנן את העלייה לירושלים.
בשנים 1983-1982 התחלנו - קבוצת צעירים וצעירות - להתארגן לקראת יציאה לסוּדָן. ראשית היה עלינו למצוא מורה דרך. לא הייתה שום אפשרות לצאת למסע כזה ללא מורה דרך, שכן מדובר במסע רגלי שאורכו בין 1,000 ל-1,500 קילומטר מנקודת היציאה עד היעד בסוּדָן. בתכנון המסע הובא בחשבון מעבר דרך מחוזות שונים. מורה הדרך דוֹדי טְלַהוּן מִהְרֶט היה צריך להכיר את נקודות המים האפשריות במסלול. במידה שמתקרבים לסוּדָן, נושא המים קריטי יותר. בדרך ציפו לנו גם שודדים וסכנות לא צפויות שהיה צריך להתמודד עמם. מורה הדרך ידע כיצד לנהל משא ומתן עם שודדים. בכפרים הזרועים לאורך מסלול המסע שלט הכוח, ודי היה בהלשנה קטנה כדי להביא למצוד, ומי שנתפס כשהוא מתכנן לעבור את הגבול נענש בחומרה, ולעתים הושלך לכלא. לכן הייתה חשיבות רבה לימים הראשונים עד לצאתנו מהאזורים המאוכלסים בצפיפות. היינו צריכים לשמור על סודיות מלאה מכיוון שהיינו קבוצה גדולה יחסית.
לכל קבוצה היה מורה דרך משלה. מורי הדרך היו על פי רוב נוצרים המוכרים לקהילה, ורבים מהם ניצלו את המצב ושדדו את כולנו ללא רחמים. בני הקהילה נאלצו לנוע במהירות בדרך מפותלת, ללא הפסקה וכמעט ללא שינה. רבים נפלו ונפצעו קשות. צעירים תמכו במבוגרים שכוחם לא עמד להם, והמוות איים על כולנו. פחד מהול בצער עמוק ריחף על כולנו וטרף את תחושת האופטימיות, אך חלומנו וחלום אבותינו שהיה מהול בחולות של תקווה הפציר בנו להמשיך להתקדם לעבר ירושלים.
החמורים והסוסים היו עמוסים מזון, ציוד וחפצים, ולעתים הרכיבו עליהם ילדים וזקנים. הדרך הייתה ארוכה וקשה. אמרו לנו מראש שהדרך לא תהיה קלה, אבל סירבנו להפנים את האמירות האלה. רצוננו העז דחף אותנו להמשיך במסע למרות הסיכונים שארבו על כל שעל.
עם ישראל חוגג וזוכר את יציאת מצרים - חג החירות. לנו הייתה יציאת מצרים פרטית משלנו - יציאת אתיופיה דרך סוּדָן. יציאתם של אנשי קהילת ביתא-ישראל מאתיופיה לסוּדָן ומשם לירושלים הייתה כה מפתיעה וחפוזה, והזכירה בכך את יציאת מצרים. פצעי המסע ההוא עדיין מסרבים להגליד.
קיבלנו את ההודעה כי בלילה אמורה לצאת טיסה ונאמר לנו להגיע לוואדי באזור גֶדַארִיף. כשהגענו לשם, ראינו הרבה אנשים ממתינים במקום. רעש רב וחריג סיכן את הקבוצה. היו שם שתי משאיות בלבד. התאמצתי מאוד לעלות למשאית, אך עקב כמות האנשים הגדולה נזרקתי מהמשאית, ולא הצלחתי לעלות עליה. צערי היה רב ועמוק. נראה שהיו שתי משאיות, ושתיהן היו דחוסות מעל ומעבר. המשאית השנייה, שנשאה כמות עצומה של אנשים, כבר נסעה, והמשאית הראשונה התפרקה דקות אחדות לאחר צאתה.
בשנת 1990, לפני "מבצע שלמה", הצלחתי לארגן את הבאתם של הוריי מאתיופיה לארץ לאחר נתק ממושך בן שבע שנים. דרך החתחתים שעברתי מאתיופיה לסוּדָן, החיים בסוּדָן והחיים בארץ ללא הוריי משפיעים רבות על חיי היומיום שלי גם כיום.
לאחר סיום לימודי התואר הראשון בטכניון בתוך ארבע שנים כמתוכנן יצאתי למבדקי קצונה. בשנת 1992 התגייסתי לצה"ל. התקבלתי לבה"ד 1, סיימתי את קורס הקצינים בהצלחה, ולאחר מכן המשכתי להשלמה חיילית בחיל האוויר בבית הספר הטכני בח"א 21. הגעתי לבסיס חיל האוויר ברמת דוד, ושם התחלתי לשרת בתפקיד מהנדס מכונות בטייסת תחזוקה. הייתי קצין מקצועי בחיל האוויר, ושירתי תשע שנות שירות במגוון תפקידים. בשנת 1999 השתחררתי מצה"ל בדרגן סרן.
