חרמש טיכו

קצין המשטרה החוקר השנון וחריף הלשון חרמש טיכו יוצא לשיט תענוגות על אוניית פאר, אלא שהצרות, או ליתר דיוק התעלומות, רודפות אחריו גם לשם, והן תמיד באות בצרורות.
על הסיפון הוא מכיר שלל טיפוסים מוזרים: פאם פאטל מסתורית ואקזוטית המתחזה למישהי אחרת, ברמנית סקסית, נבונה ומעשית, זוג מבוגר ערמומי בעל חזות תמימה, קברניט מטיל אימה ועוד שלל טיפוסים מסתוריים.
העניינים מתחילים להסתבך אחרי שתאו של טיכו נפרץ והוא מחליט לעצור את האונייה בכל מחיר ולצאת למרדף בעקבות הפורץ. עד מהרה הוא מוצא את עצמו מעורב עמוק בפרשיית ריגול ושחיתות בין־לאומית, כאשר חלק מהנפשות הפועלות יושבות גבוה בצמרת השלטון.
מאחר ולא ברור עד להיכן מגיעה השחיתות, טיכו יוצא למסע מטלטל בעקבות האמת, כאשר בדרך הוא עתיד לגלות גם אמיתות משפחתיות הנוגעות לחייו שלו.

אחרי "אורות וצללים", "תן לאוהלינו שלום" ו"סרטן קטן שלי" שזכו כולם להצלחה מרובה, מציג בפנינו הסופר נסים נהר דעא את יצירתו החדשה: הבלש הציני חרמש טיכו, גיבור משעשע ואנטי ממסדי, שהולך תמיד נגד הזרם אך בכל זאת מגיע לחוף מבטחים. כשלראשו כובע ובידו מקל הליכה נצחי הוא מגייס כוחות בלתי נדלים, ועם הומור וגאוניות מצליח לפתור כל תעלומה.

ים ומעיין

עגמומי, הייתי מכנה את מצב רוחי.

הבטתי באנשים אשר בימים הקרובים, לא אוכל להימלט מהם וכבר הצטערתי על שהתפתיתי: שייט בים התיכון, לשבועיים, בהנחה ל"כוחות הביטחון".

הגשם לא הטריד אותי במיוחד, רק משבי הרוח, התיזו עליי טיפות אחדות. אבל אני לא מסוכר, כפי שהיה מי שאמר לי, מזמן.

רן אברוצקי, הציע לי "לצאת לחופש". כך הוא תיאר זאת. "לאור המצב", כך אמר, כדאי שאעלם ל"זמן מה". רן אברוצקי, הטוב והמיטיב. נשמה.

מה יכולתי לעשות? להישאר? רן אברוצקי אמר: "תצא, תעלם, עד שהעניין יירגע."

איזה יירגע ואיזה נעליים.

"תוריד פרופיל לזמן מה." הציע אברוצקי, חברי ורעי, כאח לי. דבר לא נעלם, חוץ ממני, רק למספר ימים.

'זוגות, זוגות, בני ארבעים, חמישים, שישים. תיבת נוח. שניים, שניים יעלו לתיבה,' אמרתי לעצמי, בניסיון שווא, להעלות בדל חיוך על שפתיי-ללא הצלחה.

התור, נע לאיטו. לא מיהרו לשום מקום. עלה בי זכר הבדיחה על שני הפרים, המבוגר והצעיר. אך גם בדיחה תפלה זו, לא העלתה חיוך על שפתיי.

"שמי אליקי." אמרה והציגה עצמה כאחראית על "הפנאי, התרבות וכול בעיה אחרת שתצוץ."

אליקי זו, בניגוד לאליקי, אשר כיכבה בסרטים היוונים בשנות ה - 60, והייתה דגם בלונדי של חתולת רחוב בעלת חוכמה עממית, נדמתה קירחת מרחוק ורק משהתקרבת הבחנת בניצני השיער השחור.

"ומי שלא יכול בלי ספר, יש לנו גם ספרייה."

היא אמרה זאת בנימה שהיה בה כדי להעיד, כי מי שזקוק לקריאת ספרים, סובל מהפרעת אישיות, זו או אחרת. מכול מקום, "נורמלי - הוא לא."

סביבי נשמעו מכול עבר פרצי צחוק. מה יש פה לצחוק?

עגמומי. כבר אמרתי.

גבר לבוש במכנסיים קצרים נדחף לעברי. הוא היה גבוה ורגליו ארוכות ושעירות. אליקי התייחסה אליו, מראה בכך שהיא מכירה את "הנוסעים הקבועים" ונותנת להם יחס אישי. היא הציגה אותו כ: "נוסע מתמיד". הוא ניסה להצטנע, והמשיך ללכת בלי לעצור, מבלי להסב את פניו אחור. קיבלתי רושם כי הוא אינו מרוצה מתשומת הלב שהורעפה עליו. מאוחר יותר, שמתי לב כי היה לו מבטא צרפתי בולט. גם לאשתו, או זו שהייתה עימו, היה מבטא צרפתי. גם היא, לא נראתה מאושרת מתשומת הלב אשר הופנתה כלפיהם.

מולי, היו שתי נשים שהסתודדו ופטפטו ביניהן, ודבריה של אליקי לא ממש עניינו אותן. הן היו לבושות באופן סולידי, בגוונים נעימים לעין.

מימינן, עמדה אישה ממושקפת, ידה הייתה מונחת על כתפי גבר שעמד מימינה, ולא הפסיק להעביר משקל גופו מרגל לרגל. לבסוף לא התאפק ושאל את אליקי, "איפה השירותים כאן?"

אליקי חייכה, והגיבה: "דונטה פישתה קונטרה ונטו".

"קודם כל צריך לזכור כי-אסור להשתין נגד הרוח."

הגבר רץ לשירותים, ואשתו, קצרת הרואי, נותרה במקומה, בוהה בחלל.

סקרתי בחוסר עניין את שאר הנוסעים, אשר, מרגע זה, נגזר עליי להיות במחיצתם שבועיים.

^^^

חזרתי לתא שלי. לקחתי את אחד מששת הספרים שהבאתי עימי ועליתי למועדון. מצאתי מקום באזור המבודד ביותר והרחק מהבר. בבר עמדו לשרותינו שני צעירים כבני שלושים.

פתחתי את הספר, לחצתי על הדף, כדי שיתאפשר לי לקרוא בנוחות. שקעתי לאחור והתחלתי לקרוא. קראתי בשקט וללא הפרעה כרבע שעה.

"מה תשתה אדוני?" שאלה הברמנית, שבגדי צוות הספינה הלמו אותה.

"ספרייט, בבקשה, עם קרח."

"בטח, אגיש לך בעוד רגע."

בעודי ממתין שיוגש לי הספרייט, הגיעה לאוזניי קטע שיחה משולחן בו ישבו שני זוגות.

"... מארג' עיון, ירו עלינו, ולפני שהבנו מה קרה, חטפנו אר. פי. ג'י. "הזלדה" התפוצצה והתהפכה ושנינו נזרקנו החוצה."

"די!" אמרה האישה שישבה לידו. "אנחנו בחופשה, רינה ואני שמענו את זה כבר אלף פעם ומנור היה שם אתך, לא?"

"טוב," השתכנע הגבר, "אז ספרי לנו את על נלי."

האישה נעה במבוכה ואמרה, "עזוב את זה, לא צריך לדון בזה עכשיו, נלי יכולה לחכות."

"אז מה? כבר אי אפשר לדבר כאן על כלום?" תמה בעלה.

"אני מציע שנשחק קלפים." אמר הגבר השני. מנור, כך מסתבר היה שמו.

הוא ניגש אל אחד הדיילים וביקש חפיסת קלפים. ומרגע זה, רק הקריאות שלהם נשמעו.

אך אני כבר יצאתי מהריכוז, והתקשיתי לחזור לקריאה, למרות ששיחתם נקטעה.

מה אני עושה על הספינה הזו. חוץ מלברוח? הספינה הייתה מרחב צר מאוד לבריחה.

"ספרייט עם קרח!" אמרה הברמנית והניחה כוס ובקבוק על השולחן, וחזרה לעמדה שלה בבר.

מזגתי את הספרייט ולגמתי לאיטי. מבטי סוקר את המתחם בפיזור דעת.

"אפשר?"

היא נראתה כבת שלושים, גופה מוצק, שרירי. שערה השחור פזור על כתפיה. יפה היא לא. אולי נחמדה.

היא הניחה את הכוס שלה על השולחן.

"מעיין." הציגה עצמה.

בדיוק זה מה שמרתיע אותי. הישירות.

"אני לא רואה שיש בעיה עם מציאת מקום ישיבה." אמרתי, והצבעתי על האולם הריק.

"אתה לא מדבר עם נשים?"

החלטתי לזרום-"חרמש". הסגרתי את השם, שניתן לי על ידי הוריי.

"חרמש, כן אני כבר יודעת, מאליקי."

"חרמש טיכו." הוספתי.

כמה בדיחות, כמה הערות, ספגתי בשל שם משפחתי -ד"ר טיכו,1 רופא עיניים, ד"ר מיקרוב – ובקישור אסוציאטיבי - השוטר אזולאי – ששייקה אופיר כיכב בסרט על שמו, והציג גם את המערכון הנהדר על ד"ר טיכו. והיה, מי שהעיר - "אני רואה שהאף שלך במקום.2"

"חרמש טיכו? אתה קרוב של אלברט ואנה?"

"אף אחד לא יודע מה מקור השם טיכו וחרמש, זה ראשי תיבות."

"ראשי תיבות?"

"כן, חכם, רחמן, מקסים - ששון, או שנון: עדיין לא החלטנו."

"מעיין, מבורך." אמרה והושיטה ידה. עיניה שחורות כפחם.

היא לקחה את הספר שהיה מונח על ברכי הפגועה, הדואבת. "זה מה שאתה קורא?"

"כן."

"אתה קרימינולוג?"

"לא! שוטר."

גופה נרתע, לאחור. היא נצמדה בגבה לכורסא, הניחה את הספר, הושיטה ידיה ואמרה, "תאסור אותי!"

"באיזו אשמה?" שיתפתי עצמי, להפתעתי, במשחק שלה.

"באשמת הפרעה לשוטר במילוי תפקידו ובטח תמצא עוד משהו עסיסי."

לקחתי את כפות ידיה, בידיי, סגרתי את אגודליי על שורשי כפות ידיה.

"הנה, את אסורה."

רב פקד טיכו, שועל הקרבות שלעולם אינו מסמיק. האדון חרמש, מסמיק תמיד. הסומק עלה בלחיי, הרגשתי כמו עכבר מעבדה, אשר חתול מביט בו בעניין.

היא השאירה את כפות ידיה בידיי. וכך ישבנו זמן מה מבלי להגיד מילה. לבסוף, גברה אי הנוחות שלי, על רצוני להמשיך ולאחוז בידיה, והנחתי להן.

"הידיים שלך חזקות מאוד."

"הכאבתי לך?"

"לא, אבל הידיים שלך חזקות."

"ומה אתה עושה?"

"אני עורכת דין."

"ובאיזה מחלקה אתה?" הוסיפה.

"יחב"ל." פלטתי, כדי למלא את החלל המאיים, המביך אשר נוצר.

"זו לא היחידה הכי, הכי, במשטרה?"

"כן, אחת מ... הכי, הכי."

"ואתה? מה אתה שם?"

"רב פקד, ואני בחופשה."

היא תפסה במרפקי והחלה להקים אותי.

"בוא, עוד מעט ארוחת צהריים."

קמתי, בזהירות. מנסה להסתיר, ממנה ומהעולם את מה שלא היה ניתן להסתיר.

הכנסתי את ידיי לכיסים, כדי למזער את הבולטות. ידה על מרפקי.

היה לה ריח נעים, למעיין. יכולתי להתרגל אליו, לריח ולעיניה השחורות. אפילו לישירות, אם הייתה נותנת לי זמן להתרגל. הלכנו, ידה על מרפקי.

"אם זה בסדר מצדך, ביקשתי מאליקי שתושיב אותנו באותו שולחן."

זה היה בסדר: "בסדר." פלטתי.

אליקי, כך התברר, הייתה בחורה יעילה, אפילו שהייתה לה קרחת.

מעיין אמרה כי אליקי הזיזה את הזוג בעל המבטא הצרפתי מהשולחן שלנו. הם "נוסעים מתמידים" והיא משתמשת בהם, כשצריך, בתור "פקק". היא מפצה אותם, כמובן, כי הם על הספינה בתכיפות של כל שתיים, שלוש הפלגות.

היינו שמונה זוגות סביב השולחן – אם נחשיב את מעיין ואותי כזוג.

מזגו יין. אני לא מכניס אלכוהול לפי. לעולם. אפילו לא במסיבות או חגים. אף לא טיפה. מספיק אלכוהוליסט אחד במשפחה.

מולי ישבו שתי הנשים, שראיתי בסיפון העליון. מבין שברי שיחתן, קלטתי שהן גיסות. הן היו נתונות בעולמן הסגור, האחת נשואה, לאח של השנייה, שנהרג בתאונה לפני שנה.

חשתי בנוכחותה של מעיין לצידי. מעיין אכלה בשקט, בריכוז, בתאוותנות, בחושניות.

הייתה לי תיאוריה: אם רואים כיצד מתנהל אדם בשתיים מתוך שלוש הפעולות הבאות: נהיגה, אכילה ומין. ניתן לשער כיצד ינהג האדם ברכיב השלישי, הנעלם.

מעיין אכלה בחושניות, בתאוותנות. רציתי לראות אותה נוהגת.

"אתה לא אוכל?" שאלה, תוך כדי הגשת המזלג העמוס פטריות לפיה.

"אני לא כל כך רעב." השבתי.

"מחלת ים?" שאלה מעיין. לא חשבתי על זה, אבל, זה יתכן.

"זו ההפלגה הראשונה שלך?"

"כן, ושלך?"

"אני מפליגה מפעם לפעם, הפלגתי לארה"ב, חצינו את האטלנטי, ואחר כך, אחרי שנתיים, למזרח הרחוק, ניו זילנד. ואוסטרליה."

שתקתי. מי זה "חצינו?" שאלתי את עצמי.

"אתה בסדר?" שאלה מעיין.

"בוודאי." אמרתי.

"אם סיימת לאכול, בוא נעלה למעלה."

הייתה הופעה, זמרת ולהקה, להטוטן וריקודים. היא לא החזיקה במרפקי. רציתי, אבל לא!

למעיין יש ריח נעים, אם לא הזכרתי.

מעיין ניסתה לשכנע אותי לרקוד. פעם, הייתי ספורטאי פעיל והייתה לי קואורדינציה מושלמת. אך במהלך ריקוד חשתי גמלוני. לא בגלל הצליעה. נוח לי יותר בעמדת הצופה. כדי להיות חוקר טוב לא צריך לדעת, או לאהוב לרקוד. צריך להיות צופה ומתעד טוב.

מעיין משכה אותי לרחבת הריקודים.

'עכשיו, אני אצטרך לחבק אותה.' חשבתי.

היא שמה את ידיה על כתפיי, חיבקה אותי, והחלה מניעה עצמה, גוררת אותי אחריה. מותניה, נעו קלות, מצד אל צד. אף פעם בחיי לא נעתי כך, אף פעם לא הרגשתי קלילות כזו בגופי... אהבתי את זה, פחדתי מזה. חום גופי עלה, אם משום שרקדתי, או מסיבה אחרת.

"תשתחרר." אמרה לי מעיין.

השתחררתי. הגוף שלי נע, באופן עצמאי. לא "עשיתי" כלום. גופי לקח את הפיקוד. נעניתי לו, ולמעיין.

"אתה רואה, זה לא קשה כל כך."

זה לא היה קשה. זה היה טוב. יותר מידי טוב והתחלתי לדאוג.

'רב פקד חרמש טיכו,' אמרתי לעצמי. 'קח את עצמך בידיים לפני שיהיה מאוחר.'

'מאוחר למה?' עלה בי קול אחר. 'זהירות, חרמשי, זהירות, אתה נופל.'

'נופל?'

'כן, חרמשי, נופל בפח בו גברים בודדים, אשר נשים מגלות כלפיהם חיבה, או התעניינות נופלים, היזהר חרמשי.'

'אל תבלבל את המוח.' אמרתי לקול הזה, אשר עלה מתוכי.

למעיין, יש ריח נעים מאוד, אם לא הזכרתי את זה. ראיתי איך היא אוכלת. היא לא יפה, כלומר, לא בובת ברבי. יש לה שתי עיניים (ספרתי), שחורות. שחורות מאוד. והשיער שלה, של מעיין, מגיע עד כתפיה. ויש לה חיוך ושיניים מושלמות, והיא ישירה, ויש לה ריח נעים.

הסתחררתי. מהריקוד.

היא לא הציעה ואני לא הייתי מעלה זאת על דעתי. לא ישנו יחד.

"בוקר טוב." אמרה.

"כן, הבוקר הזה – טוב." השבתי.

גם בבוקר היא אוכלת בחושניות.

עלינו לסיפון העליון. מעיין שכבה, מניחה לשמש לשזוף אותה. קראתי קצת.

בעלה של מיכל כפי שהסתבר לא היה איתה. לא ראיתי אותו גם בארוחת הבוקר, אשר במהלכה היא נתקלה בי עם המגש בידיה, ונפלה עליי מספר פעמים. לא יכולתי להתעלם ממנה.

"סלח לי, העיניים שלי, לא כול כך, וראובן, בעלי, לא מרגיש טוב ונשאר בתא שלנו."

היא הסתובבה כסומא בארובה, ונתקלה בכול מי וכול מה שנקרה בדרכה. במיוחד בי.

סיימנו את ארוחת הבוקר ועברנו למתחם הבריכה, המוקף כסאות נוח. בחרנו מקום מוצל והתמקמנו: אני עם הספר ומעיין מסתפקת בשכיבה נינוחה.

לא חלף זמן רב ומעיין נרדמה. נשימתה הייתה שקטה מאוד. פעמיים זזה קצת וזהו. אני קראתי. הפעם לא לקחתי את-"גאולה דרך הביבים" של שלמה גיורא שוהם (פרופסור לקרימינולוגיה חתן פרס ישראל). והעדפתי את: "אני קלאודיוס", של רוברט גרייבס. דמותו של קלאודיוס תמיד סיקרנה אותי. במידה מסוימת, יכולתי להזדהות עימה, בשל צליעתי, ובשל העובדה שאף על פי שהיה אינטליגנטי היה שונה, כמוני. תמיד סיקרן אותי מעמדן, יכולותיהן ותפקודן של הנשים בקיסרות היוליו- קלאודית. היכולת להפעיל מניפולציות. סימון המטרה והשגתה בכול מחיר. השאיפה לכוח, כוח בלתי מוגבל, אלא אם כן, הוגבל על ידי כוח אחר, סיקרנה אותי מאוד. זכרתי את הסדרה בטלוויזיה, וזו אחת הסדרות הטובות ביותר שנוצרה על ידי הבריטים, בעיניי.

החזקתי עיניי בכוח מרוכזות בספר. אף, שנטו ימינה לעבר מעיין. נכנעתי לבסוף.

היה לה ריח נעים גם בבוקר. שפתיה היו אדומות ללא שפתון, אפה היה חמוד. היו לה ריסים...

"על מה אתה מסתכל?"

"על כלום." גמגמתי. אם בשל שנתפסתי מביט בה בגניבה, והרי שוטרים לא אמורים לגנוב, ואם בשל סיבה אחרת.

"אתה מסתכל עליי כבר עשר דקות."

"נכון."

"תגיד לי חרמש, אתה תמיד כזה גולם? או שאתה משתדל במיוחד עבורי?"

"אני משתדל." אמרתי וניסיתי לחייך.

"טוב מ א ו ד." אמרה מעיין, "תמשיך ככה, בסוף אולי תצא ממך קצת לחלוחית. למה אתה צולע?"

אני לא זוכר, שאי פעם כה שמחתי על כך שמישהו מתעניין בצליעה שלי.

"זה כלום, חטפתי כדור, ירו עליי ופגעו ברגל. היום המצב טוב, אני צולע, זה לא חשוב, זה היה ונגמר."

"ירו כדי להרוג?"

"כן, עולם תחתון. הם התנגדו למעצר והתחילו לירות, ויש לי ברך שלפעמים לא יודעת לשאת את משקל גופי, אבל, חוץ מזה אני בסדר, בגלל הברך אני לא אוהב לרקוד."

שיקרתי.

הגברת המתקשה בראייה, נתקלה במשהו ונפלה. קמתי כדי לעזור לה.

"ראובן?" עיניה הסומות, נעוצות ארבעה סנטימטר מאפי.

"לא, לא ראובן, חרמש, את בסדר?"

"כן, רק שאני לא רואה כל כך טוב ונופלת לפעמים." אמרה.

אחר כך הציגה את עצמה: "מיכל." מושיטה ברפיון את ידה ללחיצת היכרות.

"נעים מאוד."

הגיע הזמן, כי תציג עצמה, לאחר ששפכה עליי צלחת בארוחת הבוקר, ונפלה עליי שש פעמים על הסיפון.

"חרמש." הצגתי עצמי. הייתי צריך לגשש אחר ידה.

"את רוצה לשבת? הנה שבי כאן."

סידרתי לה מושב לידנו.

ראובן בעלה הגיע, גרר לעצמו מושב והתיישב ליד אשתו.

"נפלתי שוב, והאדון הזה, עזר לי לקום והושיב אותי." אמרה לבעלה.

"אני מודה לך מאוד אדוני. ראובן." הוא הושיט את ידו.

"אמרתי לה לא לעלות לבד. אבל היא לא מוותרת אף פעם. מאיפה אתם בארץ, אנחנו מגדרה."

מעיין חייכה אליי, הניפה את ידה הימנית, נותנת לי זכות קדימה, להשיב.

"אני, מתל אביב."

השתררה שתיקה.

"אני מגני תקווה." אמרה מעיין לבסוף.

ראובן ומיכל, הביטו האחד בשני. אני לא יודע מה מיכל ראתה. ראובן היה מוטרד ממשהו.

"כלומר... אתם לא יחד?" שאל.

מיכל סובבה את פניה לכיווני, כאילו ראתה אותי לראשונה. לאחר מכן, פנתה לבעלה, "ראובן, ראובן, מתי תלמד לא לשאול שאלות כאלה. זה לא מעניינך. הם צעירים לא?"

"אני לא יודע, אני כבר לא מבין שום דבר, בעולם הזה. אם אתם לא ביחד, נפגשתם על הספינה? ואתם כבר..."

"ראובן!!" נזעקה מיכל, "תפסיק מיד. לפעמים הוא... הוא חושב שהעולם צריך להתנהל לפי הערכים שלו."

"מה לא בסדר בערכים שלי, או שלנו?" אמרה מעיין תוך שהיא מתיישבת, ונראית נכונה לקרב.

"די! קום ראובן, אני לא יודעת למה אתה עושה את זה, האדון הזה היה נחמד אליי ועזר לי," ואז פנתה אליי, "סלח לו, בבקשה, אני לא זוכרת, איך קוראים לך?"

"חרמש."

"סלח לו חרמש, בבקשה, הוא לפעמים חסר התחשבות, כמו פיל בחנות חרסינה."

מעיין ישבה זקופה ועיניה השחורות היו שחורות, מתמיד.

"קום," האיצה מיכל בראובן, "תן לאנשים האלה קצת פרטיות."

הם קמו, ידה של מיכל על כתפו.

"איזה טיפוס מגעיל." אמרה מעיין.

"הוא לא מגעיל, הוא עשה הצגה."

"מי עשה הצגה?"

"ראובן."

"אתה צוחק עליי? למה אתה חושב שהוא עשה הצגה?"

"לא רק הוא, גם היא. שניהם עושים הצגה."

"מאיפה בא לך הרעיון הזה, על סמך מה אתה אומר את זה?"

"העיניים שלה היו בדיוק ארבעה סנטימטר משלי. מה שיש לה על האף, זה לא משקפיים. זה דמה. והוא, עושה הצגה של אדם שהרגישות החברתית שלו לא משהו. וחוץ מזה יש לו פאה."

"מה זה אומר שיש לו פאה?"

"זה אומר, שהוא רוצה להסתיר משהו."

"בטח, את הקרחת."

"לא! אני לא חושב שיש לו קרחת. יכולתי לראות, שיער תחתיה."

"וכול זה, ראית תוך 40 שניות!"

"לא! ראיתי אותם גם אתמול ואותה גם בארוחת הבוקר. הם עדיין לא נזהרו."

"ממי? ממה?"

"ממני."

"לא נזהרו, ממך? למה שייזהרו? ממך?"

"היא לא צריכה עזרה. כשהיא רוצה זית, היא לוקחת זית בלי בעיה. זית! כשהיא רוצה לעשות רושם, שהיא לא רואה, שהיא עיוורת, היא צריכה אותו, והיא נתקלת ונופלת – הצגה."

"למה שיתנהגו ככה?"

"אין לי מושג. עדיין."

"עדיין? עכשיו אתה רב פקד חרמש טיכו, בלש?"

"פול טיים ג'וב." השבתי.

מרגע זה נעלמו ספקותיי, נעלמה מבוכתי, הפסקתי להסמיק. חזרתי.

וכמובן שטעיתי, בגדול. רב פקד חרמש טיכו, תותח, במקצוע שלו.

"מה אנחנו הולכים לעשות?" שאלה מעיין, שהיה לה ריח נעים, גם עכשיו.

"אנחנו? אין דבר כזה, את לא בעניין הזה. אני ואני בלבד. זה לא נתון לוויכוח ברור?"

"אני יכולה לעזור קצת. אתה יודע, אני לא טיפשה."

"זה לא קשור בכלל לשכל שלך. אני איש מקצוע. את לא - ובכך זה מסתכם."

"אני לא חושבת."

"מה את לא חושבת?"

"אני לא חושבת, שיש לך סמכות על המים האלה. אני מבטיחה להתנהג יפה ולעשות רק מה שתרצה."

"בסדר, אבל את לא עושה כלום על דעת עצמך, זה ברור?"

"לחשוב מותר לי?"

"בבקשה, לחשוב מותר לך." חייכתי.

"אם אתה צודק, והם עשו הצגה, בשבילך, וההצגה זה שהיא עיוורת ולא יכולה בלעדיו, מה היא עשתה, לבד על הסיפון?"

"שאלה טובה." עודדתי אותה, "מה את מסיקה מכך?"

"אני חושבת, שהיא שמה עליך עין, מקרוב, כדי להבטיח שיש לו חופש פעולה."

לקחתי את ידה, לא הסמקתי הפעם, ואמרתי-"מעיין? את גדולה, זה כנראה מה שהם עשו. ואני חושב שאני יודע מה הוא עשה למטה. בואי, נראה אם אני צודק. לדעתי הוא עשה חיפוש בתא שלי."

פתחתי את הארון. אי אפשר להחזיר דברים "בדיוק" למקום המדויק שלהם. המרחק בין הקולבים, נטייה קלה של החולצות המקופלות, זוג התחתונים שלמעלה היה מקופל כלפי פנים. זה הספיק לי בהחלט.

"יש לך רעיון למה הם עוקבים אחריך, למה הם עושים חיפוש בתא שלך?"

היה לי מושג.

"לא." אמרתי.

מעיין הביטה בי ואמרה, "אתה משקר."

שתקתי.

"איך קוראים לך?" שאלתי.

"עכשיו אנחנו בפרנויה?" שאלה מעיין.

"כן." אמרתי.

"ואני שואל שוב, מה שמך? מעיין מה?"

"מעיין מבורך."

השיבה. נזכרתי שזה מה שאמרה לי אתמול.

"בסדר, הולכים לקפטן."

^^^

נכנסתי לגשר הפיקוד. ביקשתי מהאיש, אשר היה ליד ההגה, להמתין בחוץ, והוריתי למעיין לשים עליו עין.

שמו של הקפטן היה דנקן, הוא היה "ויקינגי". עם לאום-דני, הולנדי, שוודי נורווגי. אחד מאלה: ענק, ודיבר אנגלית טובה ועברית משובשת.

כבר לא הייתי גולם סמוק.

הצגתי את עצמי. אמרתי שאני שוטר. וביקשתי ממנו שיאפשר לי לדבר עם תל אביב.

התקשרתי לרן אברוצקי. יידעתי אותו על החיפוש בתאי.

"אתה חושב שזה קשור?"

הוא לא אמר קשור למה, וגם לא היה צורך. חשבתי שאם זה "קשור", אז אנחנו, רן אברוצקי ואני, בצרות גדולות.

^^^

בעודי ממתין לתשובתו של אברוצקי, נזכרתי כי בחקירה עצמה, לא יכולנו לשים אצבע על גורם אחד, איש, אדם, אשר נושא באחריות למתן ההוראות ב-'איי. אס. פי.'

ראשי תיבות של אינטרנשיונל סיינטיפיק פרודקטס. מישהו שהוא "הראש."

מערך התפקידים שם, נוצר במתכוון ליצור ערפול. אין תיעוד, לא נמצא ולו מסמך אחד, הקושר את החברה לחשדות. הלכנו אחר הכסף, כמו "גרון עמוק", אשר אמר לבוב וודוורד וקארל ברנסטיין: "לכו בעקבות הכסף".

מה זה הלכנו? רצנו אחר הניירת! אך אחרי הכול הייתה עבודה רשלנית מאוד של אגף הכספים. מאחר ואת עבודת העברת הטכנולוגיה, הם עשו ביסודיות רבה, ולא השאירו שום חתימה.

עודף ביטחון של אחד היודע כי עבודתו נקייה, וללא עקבות. ואכן, לא היו עקבות שיכולנו לקשור אותם לאיש, מלבד אגף הכספים, שהתרשל. התרשלות זו סייעה לנו, בסופו של דבר, לעלות על ההברחות עצמן. איש כספים זה, היה עקב האכילס שלהם. הוא השאיר מספיק קצוות פרומים, אשר הלכנו בעקבותיהם, כלומר בעקבות הכסף.

זו הייתה הזדמנות, הזדמנות גדולה! אם נגלה מי הוא, מי האיש העומד בראש הארגון, נוכל, אולי, לעשות עמו עסקה, תמורת חשיפה מלאה.

הזדמנות.

דורון הררי, הגזבר, היה רק כסות. דורון, האיש המהוגן, אלוף משנה במי"ל. האיש שמעל לכול חשד. גם משרד רואה החשבון, פירמה נקייה ומהוגנת. פירמה נקייה, גדולה, מבוססת. לא יעלה על הדעת שהוא, הם, עשו את כול הדברים הבלתי חוקיים: העברת הטכנולוגיות, או העברות הכספים וקבלתם. אותם הזינו, במה שהיה צורך להזין, כדי לאפשר מראית עין נקייה. הצו שהוצא נגדם, לא היה נגדם. רצינו לקבל את הניירת הנקייה, המאוזנת שלהם, שאותה ניהלו, כדי לאמת ולעמת מול הממצאים שלנו.

ביקשנו מהשופט סלוצקי להוציא צו חיפוש במשרדיהם וביתם של דורון הררי, ורואה החשבון של איי.אס.פי. היה לנו מידע וחשדות כי מיליוני שקלים מצאו דרכם לגורמים פוליטיים.

מדרך הטבע, המערכת הפוליטית רגישה ביותר לחקירות כאלה. לחצים מסוגים שונים מופעלים, לעולם לא אמירה מפורשת של השר: "אל תמשיכו בחקירה". אך, יש אלף דרכים להבהיר למי שחוקר, או למפקדיו, שמוטב היה אילו החוקרים היו "מורידים פרופיל". איני זוכר ולו מקרה אחד בו "הורדנו פרופיל", בשל לחץ פוליטי. אבל הלחצים נמשכים.

"מה אתה צריך?" שאל אברוצקי.

"אני רוצה שתבדוק שלושה. שניים המציגים עצמם כזוג: מיכל וראובן, תושבי גדרה, לטענתם. אין לי שם משפחה, אברר איך נרשמו אצל הקפטן. השלישית היא מעיין מבורך, תושבת גני תקווה.

הייתה הפסקה ונשמעו רחשים. נותקנו. לאחר שתי דקות, רן היה על הקו: "לגבי השניים הראשונים: אין כאלה בגדרה. תמצא שם משפחה. מעיין מבורך גרה בגני תקוה, היא צריכה להיות בת 29, הגובה שלה מטר שבעים ושניים, עיניים שחורות ושיער שחור. זהו, תעדכן, ובזהירות."

סיימתי את השיחה. לפחות, לגבי מעיין, יכולתי להירגע – אולי.

"אם את מוכנה, לכי לאליקי, ותוציאי ממנה את שם המשפחה של מיכל וראובן."

"כן המפקד." והשאירה את שובל ריחה הנעים אחריה.

הלכתי למועדון. הברמנית שלי הייתה במשמרת יום והגישה לי ספרייט עם קרח.

"לימון?" שאלה.

"כן."

היא נעצה פלח לימון בדופן הכוס. רכנה אליי ושאלה בנימה ידידותית, "ואיך אתה מרגיש במסע עד עכשיו?"

"נהנה מכול רגע."

לא שיקרתי. חוץ מהכאב בברך, הרגשתי מצוין. הייתי סוס מרוץ על קו הזינוק, ובשיא הכושר. בבריחה, מישראל, אבל בשיא הכושר. נחיריי רטטו, מהתרגשות.

"ראיתי שאתה עם מעיין?"

"סליחה? יש לכם שירות ידיעות כאן?"

"לא! את מעיין אני מכירה מזמן, למדנו יחד משפטים באוניברסיטת תל אביב. מעיין ישנה בתא שלי בספינה. סידרתי לה כרטיס בהנחה."

"את עורכת דין?"

"כן, שתינו. אני עושה כאן חלטורה, יורדת מפעם לפעם בנמל אחר, רואה עולם, הנה היא באה."

מעיין ניגשה אלינו.

"אני רואה שדיברתם!" קבעה.

"סיפרתי לו על הלימודים, שאת ואני עורכות דין. שאני עושה כאן חלטורה."

ציינתי לעצמי, שהברמנית העבירה את כל המידע שהייתה צריכה להעביר, כדי שלא תהיינה סתירות ביניהן.

"ואיך קוראים לך?"

"מירב."

"ויש לך במקרה - גם שם משפחה?"

"שאלתיאל, מירב שאלתיאל."

"יופי, כמה נחמד."

"מה יש לך? מה אוכל אותך? אתה מסוגל להירגע כבר?"

מעיין, התיזה בי מבט, מעיניה השחורות, ועמדה במרחק זרוע ממני וריחה הנעים היה עליי, וסביבי, ונחיריי רטטו.

"נרגעתי, מה שם המשפחה, של הזוג הזה? רגע! בואי לכאן." גררתי אותה לקצה השני של האולם. העמדתי אותה עם הגב כלפי מירב.

"בנדור." אמרה מעיין, הם רשומים כמיכל וראובן בנדור, מגדרה."

"בסדר, אני הולך שוב, לחדר הקשר."

"לא צריך, יש לי טלפון."

"ואיפה, לעזאזל, הוא היה קו..." הפסקתי. מעיין חייכה אליי והניחה יד על זרועי. לא הסמקתי, לא רטטתי. הברך הציקה עד כדי כך, שלא הייתי רחוק מאותם רגעים שבהם העדפתי כריתה מעל לברך כדי להיפטר מהכאב.

"את יכולה לתת לי רגע לבד?"

צלצלתי ישירות לקו החסוי של אברוצקי.

"היי." אמרתי.

"חרמש?"

"כן, הזוג הזה מגדרה קורא לעצמו בנדור."

"טוב חכה," ולאחר דקה, "לא! אין מיכל וראובן בנדור בגדרה."

"ובארץ?"

"שתי משפחות, אחת בחיפה והשנייה ברעננה. בני כמה הם בערך?"

"היא בת חמישים וחמש הוא כבן שישים."

"לא! אין דבר כזה, הזוג מחיפה בני שבעים וחמש. ואלה מרעננה אח ואחות. מה אתה הולך לעשות?" שאל אברוצקי.

לא היה לי שום רעיון. כשאתה ביבשה, אתה יכול לפעול, אתה יכול להפעיל, אנשים, אמצעים, האזנות, מעקבים, השמיים הם הגבול וכאן, לכוד בספינה מבלי לדעת מי הוא מי, בלי יכולת לבטוח באיש – לא! גם לא במעיין, מצטער, אבל נחיריי, הרוטטים, בשל העבודה, גוברים על נחיריי הרוטטים בשל ריחה, עיניה השחורות ונוכחותה – היא באה אליי, לבד, בלי שהזמנתי אותה. ועכשיו, היא צמודה אליי, ואני מדבר בטלפון שלה. והיא יודעת הכול. לא היה לי שום רעיון. כלומר, חוץ מפראנויה.

"רן? בדוק בבקשה גם את השם מירב שאלתיאל, כבת שלושים. אם אתה יכול, תברר אם מירב שאלתיאל ומעיין מבורך, למדו משפטים באוניברסיטת תל אביב."

שוב נשמע רחשים בקו.

"לא יכול לדעת עכשיו לגבי האוניברסיטה. אבדוק. איך אתה מדבר אליי? תן לי את המספר שלך, זה מספר חסום."

סימנתי למעיין להתקרב והיא מסרה לו את המספר בלי הערות מיותרות.

"למה המספר שלך חסום?"

"כי, כך לא מטרידים אותי." אמרה.

ביקשתי ממעיין לצאת ולהמשיך לשמור על ההגאי. היא יצאה ולא נראתה מרוצה במיוחד.

"בדוק בבקשה על שם מי מספר הטלפון שממנו אנו מדברים."

"בסדר," אמר רן אברוצקי, "אני אחזור אליך."

"לא, אל תחזור, אני אתקשר."

סיימתי את השיחה.

מעיין התקרבה אליי.

"ועכשיו?" שאלה.

"אין לי מושג ירוק, אין פה מה לעשות. הם לא עשו שום דבר שאני יכול להוכיח."

"אתה רוצה שאני אעשה משהו?"

"לא! אני לא רואה מה את יכולה לעשות, לפחות לא עכשיו. מה השעה?"

"אחת עשרה."

"עכשיו שגרה. בשגרה, זה הזמן לקרוא."

ירדתי לתאי, שום דבר לא התרחש שם בהיעדרי, לקחתי ספר וחזרתי למועדון. לאחר עשר דקות, ניגשה אליי מירב ושאלה אם אני רוצה לשתות משהו. ביקשתי ספרייט, עם קרח.

"ולימון?"

"ולימון."

המשקה הובא.

מעיין נשארה ליד הבר.

אל המועדון נכנסו מספר אנשים. הרמתי עיניי וסקרתי אותם. שתי הגיסות שראיתי ביום הראשון, והקלפנים.

מיכל, נכנסה, נתקלה בכיסא, התגלגלה פנימה ונפלה. ראובן הקים אותה והושיב אותה בזהירות. ראובן חיפש משהו בכיסיו, קם, ויצא החוצה.

ניגשתי למיכל.

מעיין, כך ראיתי, עקבה אחריי מהבר.

"מה שלומך? ראיתי שנפלת, נפגעת? את בסדר?"

"הו, חרמש? נחמד מצדך. אני נופלת כל הזמן. ולא מתרגלים לזה. זה דבר ארור להיות כבד ראייה, אני מזהה אנשים על פי הקול, אני לא רואה פרטי פנים."

"אני מצטער, זה בטח קשה מאוד."

"מאוד."

הנחתי יד מנחמת על ידה. בדיוק כאשר ראובן הגיע. הוא החזיק בידו טלפון והשמיע קללה.

"זה לא עובד, הבטרייה המחורבנת הזו מקולקלת."

"רק רגע," ביקשתי ממעיין את הטלפון שלה -"אני רוצה לתת להם לדבר כדי שנוכל להעלות מעקב על השיחות שלהם." מעיין הושיטה לי את הטלפון, ואמרה, "אתה מאבד את הזהירות, חרמש, עכשיו דיברת ליד מירב, מה יהיה? תתאפס!"

התאפסתי.

ראובן לקח את הטלפון וחייג.

התרחקתי כדי שתהיה לו פרטיות. לאחר מספר שניות הוא החזיר לי את הטלפון.

"תודה, מיכל ואני רוצים להודות לכם מאוד, באמת תודה ואני מתנצל על ההערות שלי. גם אני הייתי פעם צעיר, לא להאמין איך שהזמן רץ. אז מה אתם אומרים? תאכלו איתנו?"

"בשמחה, שם המשפחה שלכם בנדור, נכון? במקרה, שמעתי את הדיילת קוראת לך, מר בנדור." שאלה מעיין.

"אהה, תאכלו איתנו?"

"בשמחה, נאכל אתכם, על חשבונך?"

ראובן צחק והשיב, "כן, בנדור, על חשבוני."

מאוחר יותר ישבנו אל אותו שולחן, ראובן ומיכל מולנו.

ראובן הושיב בזהירות את מיכל שהצליחה להפיל את המלחייה ואת המים הקרים שהיו על השולחן. המלצר ניגש וניגב את השלולית מעל למפה.

ביקשתי ממעיין את הטלפון, יצאתי לרגע מהמסעדה וצלצלתי לרן. רן ענה לי מייד. שאלתי אותו אם יש לו עדכונים.

"כן, הטלפון רשום על שם מעיין מבורך. ולגבי האוניברסיטה זה ייקח זמן."

"הטלפון הזה של מעיין, שים עליו מעקב ואחר כול מי שיצלצל אליו. בסדר?"

"אתה מבקש משהו לא פשוט. על סמך מה?"

"גש לשופט סלוצקי ודבר איתו. הוא מבין עניין. וברר למי צלצלו מהטלפון הזה לפני עשר דקות. זה חשוב."

חזרתי לשולחן בו ישבו גם ראובן ומיכל ותפסתי את מקומי, ליד מעיין. רכנתי אליה, היא הפנתה את ראשה כלפיי והדביקה שפתיה אל אוזני, "אני מבינה שהאיש שלך, רן, אישר שאני – אני?"

נחיריי רטטו. היא הניחה את ידה על ברכי, הכואבת, מתחת לשולחן. נרתעתי.

"סליחה, לא ידעתי."

"זה כלום." אמרתי, "את יכולה ללחוץ כמה שבא לך."

"אתה לא מסוגל לתאר לך כמה אני יכולה ללחוץ, עוד אעשה את זה, אבל בינתיים..."

היא שמה יד על גבי והעבירה אותה הלוך וחזור.

מעיין פנתה אל מיכל ושאלה:

"אתם גרים בגדרה הרבה שנים?"

"אנו לא ממש גרים בגדרה, יש לנו שם דירה שכורה, לפני כן היינו ברומניה מספר שנים, וכשהראייה של מיכל החלה להידרדר, החלטנו לחזור כדי לקבל טיפול יותר טוב."

"זה מרגש, הדאגה שלך למיכל והדרך בה אתה מטפל בה." אמרה מעיין.

"אנחנו כבר שלושים ושלוש שנים יחד." אמר ראובן.

"שלושים וארבע." תיקנה מיכל.

"יש לי בן דוד בגדרה, שמו יפתח טיכו." תרמתי את חלקי לשיחה סביב שולחן האוכל.

"טיכו? כמו הציירת והרופא?" הגיב ראובן, כאילו הוא שומע, לראשונה, את שם משפחתי.

"בדיוק, רק שאין לי קירבה משפחתית לרופא או לציירת."

איך אמרת שקוראים לבן הדוד שלך?"

"יפתח, יפתח טיכו, אבא שלו ואבא שלי אחים. אנחנו מאוד קרובים. הוא מנהל שם את סניף הדואר. זה שבמרכז."

"אהה..." השיב לי ראובן מבלי להתחייב.

"מתי שבתם מרומניה?" שאלתי, מתעניין.

"לפני שנתיים."

"עזוב אותו, הוא טרחן ותרח זקן, בקושי זוכר איך קוראים לו. אתם זוג צעיר ונחמד, מוטב שאתם תספרו לנו על עצמכם, בנו כבר אין שום דבר מעניין, עוד מעט אנו בסוף הדרך."

"אבל..." התחיל ראובן להגיד.

"אתה לא מדבר עכשיו." אמרה מיכל בקול שקט מאוד. הוא חייך במבוכה ושתק.

"זה מאוד רומנטי: ים, ספינה, פגישה ראשונה, להתאהב... אני לא אומרת... אבל יש עוד יותר מעשרה ימים, זה ממש אידיאלי להכיר לא?" מיכל הסבה בעדינות את נושא השיחה.

"כן, זה רומנטי, ים, יש זמן כמו שאמרת ואין לאן לברוח." אישרה מעיין.

"אני מאוד מקווה בשבילכם, שאם... זה יהיה, אז שזה יהיה, כמו שזה ביני ובין ראובן."

בשלב זה מעיין בחרה לא להגיב לנושא החדש והיא קמה, אמרה: "אני הולכת לנוח למטה." ביקשה סליחה, ויצאה.

"מה אתה עושה בחיים?" שאלה אותי מיכל.

"אני קצין משטרה." השבתי.

"באמת?" אמרה בעליזות, בסקרנות, "קצין משטרה? אתה חושב שיש פושעים על הספינה?"

"זאת שאלה לא הוגנת, את הרי לא מצפה..."

"בוודאי, אבל, אתה יודע... תגיד, הנסיעה שלך פרטית? זאת אומרת, אתה בתפקיד?"

"אילו הייתי בתפקיד, לך, לא יכולתי להגיד, מצטער."

"אני מקווה שתוכל ליהנות מהטיול."

"אני מודה לך, ואני נהנה מאוד מהטיול."

"מה מעיין עושה? זאת אומרת אם אתה יודע."

"אני חושב שהיא עורכת דין, או משהו כזה."

"אתה לא בטוח?"

"לא!"

"אתה יודע, צריך להיזהר, בימינו, אף פעם אי אפשר לדעת מה ומי האנשים שאתה פוגש."

הסכמתי איתה.

"אתה יודע עליה משהו?"

חשבתי על זה - יש לה ריח נעים, עיניים שחורות, שיער שחור, מפוזר על כתפיה והיא גורמת לנחיריי לרטוט. אבל לא היה בכוונתי להגיד למיכל משהו מכול זה.

"יש לה טלפון." אמרתי לבסוף.

"כן, את זה אפילו אני יודעת." היא נהנתה מהקטע.

^^^

ירדתי לתא שלי. הוא היה הפוך לגמרי. הפעם לא ניסו לטשטש כלום. הם עשו עבודה יסודית. לא השחיתו את בגדיי.

הלכתי לתא של מעיין. מירב פתחה את הדלת.

"מעיין פה?"

"היא במקלחת."

"מי זה?" שאלה מעיין בקול רם.

"חרמש!"

"טוב, אני יוצאת."

מגבת הייתה כרוכה סביב גופה. כתפיה ורגליה היו חשופות. הישרתי מבט לעיניה, עדיין שחורות.

"בואי איתי לרגע."

"מה קרה? קרה משהו?"

"כן, ואני רוצה שתראי את זה."

מעיין התלבשה תוך חמישים וחמש שניות. פתחתי את הדלת. מעיין נכנסה, העיפה מבט ונרתעה לאחור.

"זה ממש חולני, לא?"

"כן, זה חולני ועכשיו, צריך לדעת מי עשה את זה."

מעיין הביטה בי. סגרה את הדלת, הטילה שתי ידיה על כתפיי ואמרה: "אני יכולה לשמוע את התקתוק בראש שלך, אתה אומר לעצמך ככה... ישבנו עם מיכל וראובן, הם היו תחת עיניך כל הזמן. מי שיצאה החוצה מחדר האוכל הייתי אני, כך, שיכול להיות שאני עשיתי את הבלגאן."

שתקתי.

"לא עשיתי את זה. אם כי, עשיתי משהו דומה. אבל לא כאן."

"מה עשית?"

"חשבתי שבהזדמנות שאתה מעסיק את מיכל וראובן, אגש לבדוק את התא שלהם."

"את עורכת דין?"

"כן, הם לא ירגישו בכלום. לא הזזתי כלום, נכנסתי והסתכלתי."

"ומפתח?"

"לא אענה לך על זה, אבל אתה יכול להבין לבד."

הבנתי לבד – מירב, מירב שאלתיאל, השיגה מאסטר, או שיש לה מאסטר לכול התאים.

"מי עשה את זה? הם היו תחת העיניים שלך. יש להם שותף, או שותפים. וזה כבר משחק הרבה יותר מסוכן, תגיד לי חרמשי, במה אתה מעורב. למה שמישהו יתעניין בך... למה חשוב לעקוב אחריך בטיול פרטי, בספינה, שלא ניתן לברוח ממנה? במה אתה מעורב? מה אתה עושה, או עשית, שכדאי להם להפעיל שלושה אנשים – מיכל וראובן, ולפחות עוד מישהו."

שתקתי. הברך הציקה לי. הנחתי את מקל ההליכה על המיטה.

"אני מבינה שלא תגיד לי כלום. בסדר. מה אתה הולך לעשות?"

לא חשבתי על זה. מי שעשה את זה, יודע מה הוא השאיר כאן. אם לא אדווח, זה יראה מוזר.

"אני חושב שאין לי ברירה אלא לדווח."

"כן, חרמשי, גם אני חושבת ככה. לא מעניין אותך מה ראיתי בחדר שלהם?"

"מה ראית?" הואלתי לשאול.

הם לא זוג, הם לא בעל ואישה."

"איך את יודעת את זה?"

"כדי לדעת את זה, לא צריך להיות בלש, צריך להיות אישה. אני אישה, אתה בטח יודע."

"כן, כן" השבתי בחוסר סבלנות. הברך הציקה לי נשענתי על מקל ההליכה כדי להקל על הלחץ בברך.

"שאני אישה?" התמוגגה, "גבר ואישה, לא נשואים, שגרים, בגלל נסיבות כאלה ואחרות יחד, מתנהגים אחרת. אם למשל אתה ואני נגור באותו תא, חרמשי, ונהיה זוג, אתה חושב שנתלה וילון, או סדין, בין המיטה שלי לשלך?"

"אני מקווה שלא."

"מה אתה צוחק ומחייך כמו טמבל?! אני חשבתי, שתגיד, שאילו היינו זוג, לא היו לנו שתי מיטות."

לא הייתי רחוק מלהציע את זה, אבל, נזכרתי שאני חייב להגיש תלונה אצל הקפטן. וויתרתי.

הרשתי לעצמי ללטף אותה, אחרי ששאלתי אם מותר לי. ומעיין השיבה, "זו הפעם האחרונה, שאני מוכנה לעבור חקירות אצלך. ואם תשאל אותי עוד פעם שאלות טיפשיות, אני אדווח לבוס שלך שאתה סתום, ולא מבין רמזים, ואני מקווה, שאם אדווח עליך יפטרו אותך וזה יגיע לך..."

הפסקתי את שטף דיבורה, ורכנתי אליה, מוודא שזה בסדר, נחיריי – רטטו, רפרפתי נשיקה על הלחי שלה. עשיתי את זה נסוג.

לקחתי את הטלפון של מעיין ועליתי לקפטן, לדווח לו על הפריצה.

הוא לא שמח לראות אותי בגשר הפיקוד. שוטרים המסתובבים בטריטוריה שלו, אינם כנראה גורם ראשון במעלה לשמחה אצלו.

ניסיתי לצמצם עצמי, ככול האפשר, לא לתת לו פקודות, הוראות. היה לו עגיל באוזן, פייפ בפיו וכובע מצחייה על הראש.

העשן עלה מעלה, עיניו הצטמצמו, מה שהפך את הבעתו למאיימת יותר. וכך, בעיניים מצומצמות, כשהוא מסתתר מאחורי מסך עשן, דרש ממני לדעת מה אני רוצה.

החלטתי שהוא יהיה אלפא, כל עוד, זה מתאים לי. נתתי לו שפת גוף של זאב ביתא.

ואמרתי-"פרצו לתא שלי."

"מי?" רעם קולו. היה לו בס עמוק, כמו של פול רובסון. העישון וודאי עיבה את קולו עוד יותר, "פרצו?" חזר על המילה.

"כן." אישרתי, נשארתי מצומצם בתגובתי.

"מי?"

שתקתי. חשבתי כי אם אומר לו, שאילו ידעתי, הייתי אומר מי, ולא רק מדווח, - הוא עוד עשוי להתעצבן באמת. הוא נראה לי, כמי, שמסוגל לזרוק אותי מעבר לסיפון. וכך המשכתי לנענע בזנבי, גחנתי, וחשפתי צווארי. יכולתי באותו רגע להתקבל כחבר מן המניין בכול להקת זאבים.

לבסוף הבין לבד.

"טוב, מה אתה רוצה?"

המשכתי לנפנף בזנבי במרץ, מקפיד שמקל ההליכה שלי לא יופנה כלפיו. הוא עוד עלול לראות בכך איום. אני לא יודע, חשבתי שאני חייב לדווח. בטח יש איזה הוראות? או משהו? למקרים כאלה?"

זה היה רעיון טוב, לדבר על הוראות. הוראות, זה לא הוא, או אני, הוראות מחייבות אותו, זה ניטראלי.

"כן, יש הוראות, ונפעל בדיוק לפיהן. לקחו משהו? נגרם נזק?" היה כיווץ קל במיתרי קולו, משהו בקול שלו החל להיסדק.

"לא! לא גנבו כלום, ולא נגרם נזק."

רווח לו. בהוראות שלו, יש וודאי משהו על חיפוש בתאים. לא נעים.

"טוב, אם לא נגרם נזק, אפשר אולי להשאיר את זה..." התחיל להציע בקול מהוסס.

"אין בעיה, אבל, אני חושב, שצריך להגיד משהו לנוסעים. שייזהרו? שינעלו את הדלתות?"

שיערתי שציטטתי איזו הוראה למקרים כאלה.

"כן, אני אבקש ממך לספר לקצין הביטחון... הוא, יתלה מודעה באולם, ואני אישית, אבקש מכולם להתנהג בהתאם."

זה היה רעיון טוב. הסכמתי.

קצין הביטחון עימו שוחחתי, היה ילד בן עשרים ושלוש, משוחרר טרי מחיל הים, היה לו מדליון של עוגן על צווארו, וקעקוע של שלושה פרחים בצבץ מכתפו. הוא שאל אותי מספר שאלות.

שלושתנו היינו מרוצים.

^

טלפנתי לרן מהטלפון של מעיין, שמרתי מרחק ממנה בזמן השיחה.

"שמע, שתיהן סיימו משפטים בתל אביב, בהצטיינות יתרה. אגב, בדקתי לאן צלצלו מהטלפון, עשר דקות לפני שדיברנו בפעם האחרונה. אתה יושב? אם לא? שב!"

התיישבתי. ממילא הציקה לי הברך.

"הוא טלפן לאנחל איזידור מרקוביץ'. אנחל אתה שומע? אתה מבין מה זה אומר?"

"איך הוא קשור?"

"אף אחד לא יודע מי נגד מי ולמה, אנחל? זאת הפתעה. זה רק אומר שצריך להיזהר יותר. טוב שאתה שם ולא פה. אני אמדר את כל מי שאפשר. עוד משהו?"

"הוא צלצל לאנחל, אבל, עכשיו, יש להם את מספר הטלפון שלה, של מעיין, טלפון חסום זה שטויות עבורו. אם זה אנחל, זה כבר מתחיל להדאיג אותי."

"אני מבין." הגיב רן.

"גם אני מבין." אמרתי לו.

"מה אתה מבין?" הוא שאל.

שמעתי מתח בקולו, אני מכיר אותו, את אברוצקי, בדיוק כפי שהוא מכיר אותי – הוא ואני לא יכולים להטעות האחד את השני, אנו חשופים זה בפני זה.

"מעיין, אמרה את השם שלך, אתה מבין?"

הוא שתק, יכולתי לדמות אותו, זה ייקח לו עשר שניות... תשע... - "טוב, שתלתי אותה. רציתי שתהיה לך הגנה, לא רציתי שתדע. כך, היא יכלה לפעול באופן חופשי, אני מצטער, לא שעשיתי את זה, אלא שכך אתה מגלה את זה. הלאה?"

שמעתי תחינה בקולו.

"הלאה." אישרתי. גם אני הייתי נוהג כך, זה היה צעד נכון.

"בסדר, מי היא? באמת?"

"שמה מעיין מבורך, היא עורכת דין. גייסנו אותה לפני מספר שנים, והיא עשתה כמה דברים סמויים, שאני ו..."

לפתע השתתק.

"הוי, אנחל, יודעים עליהם. הסמויים ידועים לו רק בשם קוד. מפקד היחידה המרכזית למודיעין, קיבינימט, אולי הם מאזינים לנו עכשיו, לך תדע? אולי זה לא היה צעד חכם, לתת לראובן לדבר מהטלפון שלה?"

"ומירב שאלתיאל?" שאלתי. כדי לעסוק במשהו טריוויאלי.

"גם." אמר רן.

'טוב,' חשבתי לעצמי, 'אנו שלושה.'

"עוד מישהו או משהו סמוי, שאני צריך לדעת? לדעתי, לא לדעתך? יש עוד שפנים?"

"נגמרו." אמר בקול נכאים.

הברך הארורה. כשארד מהספינה ישר לחדר הניתוחים, והרגל – לפח. מי צריך אותה בכלל?

"אני המפקד?"

"ודאי, אתה המפקד."

ניתקתי.

^^^

מערכת הכריזה מסרה כי אנו נכנסים לנמל של רודוס בעוד כחצי שעה.

"להתכונן לירידה לחוף, יש לכם חמש שעות לא לאחר, בבקשה."

ירדתי לתא שלהן.

"תשתה משהו?" שאלה מירב, מתוך הרגל.

"לא!" אמרתי בקול סמכותי. "ישיבת צוות." הכרזתי.

מירב הביטה בי, המומה.

"מעיין... מעיין, בואי מיד, הוא כאן... והוא השתגע."

מעיין יצאה מהשירותים לאיטה, והואילה לבוא.

"מה קרה?" שאלה.

"אני לא יודעת בדיוק, אבל, הוא מתנהג משונה."

"אם הוא לא היה משונה, הוא לא היה חביב עליי." היא התקדמה לכיווני ופשטה את ידיה, ואפפה אותי בהן.

לא הגבתי.

ידיה, נפלו לצדי גופה.

"טוב, מה קורה?"

"ישיבת צוות." חזרתי על הכרזתי.

"הוא יודע, אני לא מבינה איך, אבל הוא יודע."

ואז פנתה אליי.

"איך נודע לך?"

"רן, הזכרת את השם שלו."

"הבנתי שפישלתי. אבל אתה לא הגבת, וחשבתי שלא קלטת."

"תודה על ההערכה הגבוהה."

"על לא דבר, מילאתי פקודות." אמרה בנימה מתנצלת.

"כן," אמרתי בקול קשה, "בפקודות שלך היה כתוב להתעסק איתי? לחבק אותי, לפתות אותי." לא רציתי להוסיף: כמעט לנשק. זה כאב מדי.

מעיין נראתה עצובה מאוד.

"לא, לא בדיוק ככה. הוא ביקש שאתקרב אליך והתקרבתי, לא עשינו מי יודע מה. ורציתי שזה יהיה טבעי ויזרום."

הבטתי בעיניה, השחורות, שחורות מדי לטעמי - עכשיו. לא רציתי להגיד שזה זרם טוב מדי.

'מרגע זה', אמרתי לעצמי, 'טיכו נכנס לפעולה, בועט בחרמש(י), הצידה. חרמש לא יעלה עוד לספינה הזאת.'

מרגע זה, לא עושים כלום, אבל כלום, שאינו פקודה ישירה ממני. ברור? אני רוצה, שההצגה תימשך, כלומר, את, תמשיכי למזוג. ואת..." פניתי למעיין, מקשה את ליבי, חוצב בו, במו ידי, בפגיון- "את תמשיכי את ההצגה, ואנחנו נמשיך להיות "זוג" אבל, את יודעת בדיוק איפה זה ייעצר. יד על הכתף וזהו. וגם זה – כשאין ברירה. כשההצגה מחייבת."

לא חשבתי כי זו הלחלוחית אשר מעיין ציפתה לה ממני.

"אני..." מלמלה מעיין.

"מספיק, אנחנו מתחילים לעבוד כצוות, עכשיו..." אמרתי, בטון מרוכך משהו, "נדמה לי שאנחנו נכנסים לנמל."

"אתה רוצה שנרד לחוף?" שאלו הבנות.

"הכול בשגרה, אם עכשיו יורדים לחוף, יורדים לחוף, את יורדת גם?" שאלתי את מירב.

"כן, יש קצת עבודה, סידורים וניקיון, אבל אני יכולה לבקש מיואב, הבחור שעובד איתי, שיכסה עליי, כך שאוכל להיות בתצפית עליכם, אם אתה רוצה."

"זה בדיוק מה שאני רוצה, הטלפון הזה שלי?"

"כן, זה של המבצע."

"יופי."

חשבתי על כך שרן, שומע אותי, מבקש ממנו לרשום את המספר של הטלפון, ואיך הוא משאיר אותי לפרפר, בחוסר ידיעה, לגבי זהותן של מעיין, מירב ולימודיהן.

שמתי לב, כי כאשר אני פונה למירב, אני מסתכל ישירות בעיניה. אך כשאני מדבר אל מעיין, אני מביט בנקודה מסוימת בחלל, ימינה, וכחמשה עשר סנטימטר ממנה.

'החיים בזבל', סיכמתי את המצב באופן מדויק.

"טוב אנחנו יורדים. כשנחזור, נמשיך, אולי, את הדיון המעניין הזה."

עלינו לסיפון העליון. קיבלנו הוראות אחרונות לגבי ההתנהגות בחוף, לא ממש הקשבתי.

הרגשתי שאני מתנהל כמו רובוט. הרגשתי כמו רובוט, רובוט שכואב לו. זה הפיתוח האחרון בעולם הרובוטיקה.

ירדנו לחוף. מעיין לצידי. או שהייתי לצידה, לא זה ולא זה שינה לי משהו. מירב הייתה בתצפית, או שלא הייתה בתצפית. לא זה ולא זה שינה לי משהו. לא החלפנו מילה. עצרנו פה ושם.

מעיין מדדה בגד. "איך זה נראה עליי?"

חייכתי, לא ראיתי אותה ולא את הבגד. סידרתי את הכובע כך שעיניי לא תהיינה חשופות.

'מספיק' אמרתי לעצמי, 'די, חרמש, די.'

הפסקתי, הפעם ממש! כלומר כמעט ממש. חוץ מזה שהרגשתי מעוך.

"את, מירב ואני לא נפגשים באופן גלוי עד שאני אומר שהגיע הזמן לכך."

מעיין שתקה.

"ברור?"

מעיין שתקה, כך שהיה ברור.

"יש לך מה להגיד? על ה ע ב ו ד ה – אני מתכוון?"

מעיין שתקה.

"יש לך להגיד משהו - לא על העבודה?"

מעיין שתקה.

"בהינף יד, אנחנו מביסים אותם, במצב הזה. הצוות שלנו, מושלם, אינטגרטיבי, מלוכד, כמו בספרים." תרמתי את התובנה שלי למצב שלנו, לאור שתיקתה העיקשת של מעיין.

"חרמש, אני באמת מצטערת, על כול זה ועל הנסיבות. לי לא הייתה ברירה. אתה מבין? אולי טעיתי באינטנסיביות שבה טיפלתי בך, אבל..."

"אינטנסיביות זה חשוב."

"בארץ, הייתי פורשת בנסיבות האלה מהצוות, אבל פה אנו תקועים יחד, אין דרך אחרת אלא להמשיך, ושוב, מצטערת אם פגעתי בך."

ההתנצלות שלה נתקלה בדממה רועמת מצידי. גם הבעת פניי לא הסגירה דבר. מעיין הייתה חופשיה לפרש, כאוות נפשה, את תגובתי להתנצלויותיה.

הנחתי לסיטואציה הפרטית וחזרתי לנתח בעין מקצועית את המצב על הספינה. מהרגע בו מעיין נכנסה לתמונה, הפסקתי לראות את שאר הנוסעים. חוץ... ממיכל, שנתקעה בי בכול הזדמנות, וראובן ושתי הגיסות שישבו בשולחן שלי, ולא התעניינו בי כלל.

הגיסות? הקלפנים? הם היו תמיד בסביבה...

נוכחתי שהעיסוק הזה חסר משמעות. הצלחתי לייחד כבני אדם, כעשרים איש. בדרך כלל, כשאני לבד, כלומר, ללא מעיין בסביבה, תוך יומיים יכולתי לאפיין את רוב הנוסעים ואת הקשרים ביניהם.

אך לא עכשיו. ממש לא!

הבטתי החוצה. היה נדמה לי כי אני רואה את מירב בחוץ, קונה חרוזים.

"מה קורה?" שאלה מעיין.

"מה קורה איפה?"

"מה קורה, בחקירה המרכזית, לאן הגעת? אתה קרוב לסיום? עד כמה גבוה הסירחון מגיע?"

"ואהוו, ואהוו, את מצפה שאענה על השאלות שלך? אין סיכוי. אבל, כיוון ששאלת, אני רוצה לדעת - מה את יודעת?"

מעיין התחילה להגיד משהו. אותתי לה שלא להגיד מילה.

"פרנויה." אמרתי, וסיימתי את השיחה.

הגיעה השעה לחזור לספינה.

בכול מקום, היו מודעות המבקשות את הנוסעים להקפיד ולנעול את חדריהם.

מעיין הלכה להתרענן בתא שלה.

^^^

מאוחר יותר התיישבתי במקום הקבוע שלי במועדון. ממתין, לראובן ומיכל, לגיסות, למעיין ולכול אלו שלא כל כך שמתי לב אליהם.

אליקי, הכריזה בגאווה בלתי מוסתרת - "רבותיי ו ג ב י ר ו ת י י י י - ה ה ה קפטן שלנו, רוצה לברך, קפטן, הבמה שלך!"

הקפטן לקח את המיקרופון, עשה פו, פו, אחת שתיים. הפייפ בפיו, גם בזמן הפו, פו וגם כשדיבר. הוא היה מרוצה כנראה. הוא פתח ואמר: "גבירותיי ורבותיי, אני מברך אתכם שבחרתם להפליג איתנו. החברה עושה מאמץ גדול להנעים את זמנכם ולהבטיח את שלומכם. אני, גבירותיי ורבותיי, משתדל למנוע מהספינה הזו, להתנגש בספינות אחרות."

הקהל תרם תרומתו, וצחק. מישהו הקיש עם כפית בכוס. במשך שתי דקות שמענו רק הלמות כפיות בכוסות זכוכית. זה הספיק לו. הוא הרים את ידיו.

"לצערי..." הוא עשה הפסקה של שלוש שניות, והעלה את המתח.

"... כפי שראיתם במודעות שתלינו היה ניסיון לפרוץ לאחד התאים. לשמחתנו, לא נגרם כל נזק, לא נגנב דבר. אנו עושים ככול שביכולתנו כדי להבטיח את שלום הנוסעים וחפציהם. עם כל הרצון הטוב, אנחנו לא יכולים להיות בכל מקום, ולכן, גבירותיי ורבותיי, אני מבקש לנעול את התאים שלכם, בבקשה."

הוא סיים בהדרת כבוד, מתעלם ממבול השאלות, וירד, משתחווה לכול עבר, תוך שהוא משאיר אחריו שובל עשן.

אחת הגיסות ישבה במקומה. גיסתה לא הייתה בקו הראיה שלי. מיכל וראובן החליטו להמשיך בהצגת העיוורון שלה, וחוסר הרגישות שלו. מיכל הייתה עם הטלפון, כנראה שהמצבר שלה תוקן, או חובר לתקע.

הוא התחיל לעשות את הקטע שלו, ופנה אליי.

"אני רוצה להגיד לך..."

"די, ראובן, לא צריך להעכיר את האווירה גם בארוחת ערב. עשית עבודה טובה בימים האחרונים, עדיף שתשתוק."

הוא התכווץ בכיסאו, והשתתק.

הגיסה השנייה באה והתיישבה.

החלטתי להשתעשע.

פניתי אל הגיסות.

"ערב טוב, תרשו לי להציג את עצמי, שמי חרמש... ואני שוטר, בחופשה..."

'טיכו, כל כך קליל הלוואי, שחרמש ילמד משהו ממנו, האלגנטיות.'

"... זה בהחלט פספוס שלי, אני חושב שראוי שאציג את עצמי, יש לנו עוד מספר ימים לבלות במקום הסגור הזה."

האלמנה התאוששה ראשונה. שלחה את ידה, חייכה "אתה צודק, נדמה לי כי שתינו, לא כל כך חברותיות, אני מתנצלת, סיגל, וזו גיסתי - שוש."

לחצנו ידיים.

החלטתי להפגיז.

"את התא שלי פרצו."

"סליחה?" אמרה סיגל.

"את התא שלי פרצו..." חזרתי בקול רם יותר... "למעשה פרצו פעמיים."

"פעמיים?" הגיבו במקהלה. הצלחתי למשוך את תשומת ליבם.

"פעמיים, בפעם הראשונה..." נעצתי עיניים במיכל וראובן, שישבו מולי, חייכתי אל הגיסות. "בפעם הראשונה, מישהו נכנס ולא עשה דבר, בפעם השנייה, מי שנכנס ..."

"איפה החברה שלך?" שאלה שוש.

"הח...? היא למטה, עוד מעט היא צריכה לעלות."

חגגתי. החלטתי להפציץ.

פניתי ישירות לראובן: "דיברתי עם בן דודי", מיכל העוותה את פניה, "הוא אמר, שהוא לא מכיר מיכל וראובן בנדור, בגדרה."

ראובן, קיבל פקודה לשתוק ושתק. הגיסות נעצו בי עיניים. מיכל המשיכה לאכול בשלווה בלתי מופרעת, ונמאס לה, כנראה, "בן דודך, אמר. אז אמר! נניח, שאנו לא גרים בגדרה, אלא בחדרה, או באשקלון, או בתל אביב – אז מה?"

הגיסות הפנו מבטן אליי. זה החל להראות כמו משחק טניס, ביני לבין מיכל. הגיסות כצופות.

החלטתי לרדת מזה, זה אינו המקום לעימות, ואיני יכול כרגע להרוויח ממנו דבר, מלבד זאת שאראה קטנוני.

"שטויות וחבל לבזבז על זה זמן." אמרה מיכל, היא אפילו לא הפסיקה ללעוס.

"רק רציתי להגיד, ראובן, שלא מכירים אתכם בגדרה, ואם תרצו עזרה בהתערות שלכם, בן דודי אמר שישמח לסייע. יש לו הרבה השפעה שם."

נחלצתי בשן ועין.

"כשנגיע לגדרה אפנה אליו, שיעזור לי להשתלב. איך אמרת קוראים לבן דודך?"

יפתח," השבתי, "טיכו."

"אם כבר מדברים על זה, גם לחדר שלנו פרצו ואני חושבת שאני יודעת מי עשה את זה, אבל, אני לא חושבת לעשות מזה סיפור. אתה מבין? מישהו, נכנס, ויצא. לא ביג דיל. אני חושבת, שבאותה הזדמנות מי שפרץ קיבל רושם מוטעה, כי תלינו סדין בין המיטות, כדי שיתייבש. אתה מבין? לפעמים לא מבינים מה רואים. פרשנות, זה עניין קשה לפעמים."

ראובן, נראה מחויך מאוד, כמעט עליז.

החלטתי למחוק את החיוך שלו.

"הפאה זזה לך." שיפדתי אותו במבטי.

הוא שלח את ידו לעבר ראשו באופן אינסטינקטיבי, ועד אשר הבין, כבר היה מאוחר מדי. הוא נשאר תקוע, ידו קפואה באמצע התנועה.

"תוריד את זה, אתה נראה מגוחך." אמרה מיכל.

הוא היסס לרגע. הושיט את ידו, והחל להסיר את הפאה. הוא נאבק בה קצת, הוריד אותה. מיכל חיטטה בתיק שלה, שלפה ממנו מסרק. הוא לקח את המסרק, והעביר אותו בשערו. היא המשיכה לאכול, ואמרה: "סדר את עצמך, ראובן. סדר את זה."

להעריך את היריב שלך זה דבר אחד: צריך להעריך, ואסור לזלזל. אבל, להעריץ?

כן, הערצתי את התגובה המושלמת של מיכל ואת השיער שנתגלה מתחת לפאה של ראובן: זה היה שיער שופע, טבעי לתפארת ובריא לחלוטין.

נהניתי מכול שנייה. הצטערתי שמעיין לא איתנו.

טעיתי.

היא עמדה ממש מאחוריי, שמה יד על כתפי ולחצה חזק. קיבלתי זאת כברכת עידוד ולא כמשהו אחר.

השתדלתי לפחות.

מעיין גחנה לעברי, והצמידה שפתיה אל אוזני ולחשה, "יש לך בן דוד בגדרה?"

"כמו שיש לך, עכשיו תראי." מעיין התיישבה בכיסא הריק, לידי.

כחכחתי בגרוני, והם הסבו מבטיהם אליי.

"לקחתי טביעת אצבעות של מי שפרץ לתא שלי. כשנחזור לישראל ניקח טביעת אצבע מכול הנוסעים..."

מעיין בעטה בי תחת השולחן. הפעם גנחתי.

"... אתה יודע שאני שוטר, משטח פורמייקה נחשב מצוין ללכידת טביעת אצבעות. לפעמים, עבודת המשטרה... קשה ומעצבנת. לפעמים, זה בא בקלי קלות. כמו למשל כאשר מישהו פורץ, ומשאיר את תעודת הזהות שלו על הפורמייקה. האיש, שנכנס לחדר שלי כבר בכלא, אבל הוא עוד לא יודע את זה. אתה מבין?"

ריחמתי עליו. זה היה גדול עליו בשני מספרים. הוא נראה כמי שעומד להישבר.

סוף, סוף, הצלחתי לזעזע אותם. את ראובן – לפחות, אם לא את מיכל.

לזעזע! אני טוב בזה. הצלחתי לזעזע אותם. ראובן הבין מדבריי שהוא הולך לכלא, הוא ייבהל, ויעשה משהו שיתחיל מפולת בצד שלו. מצד שני, מיכל, כנראה לא תתרגש, ותבין שאין לי שום יכולת לקחת טביעת אצבעות. אני בטיול פרטי, לא בתפקיד, ודבריי היו דברי סרק.

"עכשיו, מה שחשוב הוא, להמשיך בלחץ. ראית? הוא כמעט קרס." לחשתי למעיין.

מעיין לא התרשמה, במיוחד.

"ומה אם הוא היה נשבר?" לחשה, "מה זה נותן לך. לאן זה מקדם אותנו?"

אותנו? איזה אותנו? אין אותנו. רק אני, רב פקד טיכו, והפקודה באילוץ, מעיין, והפקודה באילוץ, מירב. אבל היא צודקת, זה לא ממש מקדם אותנו.

'מעיין, התעסקה עם חרמש. הנבך, את טיכו היא לא מכירה הגיע הזמן שתכיר.'

"הלילה אנו נכנסים לנמל, נכון?"

מעיין אישרה את דבריי.

"אני הולך לישון. בבוקר נחליט מה הלאה, לילה טוב."

"לילה טוב." השיבה מעיין.

נגררתי לתא מדדה עם מקל ההליכה ביד ימין. הכובע, בידי, טופח על ברכי הכואבת ביד שמאל.

^^^

הספינה עגנה כבר בנמל. את מעיין פגשתי למעלה. ברכתי אותה בבוקר טוב. והיא אותי.

הדדיות.

נהדר.

אין טוב מזה, מהדדיות.

קיבלנו הדרכה לגבי הירידה לחוף. ארבע שעות. יש אפשרות לקחת סירה לצד השני של האי, יש שם אתר היסטורי, אמפיתאטרון רומאי.

"לעמוד על המקח. המקומיים, ישדדו אתכם אם לא תעמדו על המקח."

מיכל וראובן בחרו לא להצטרף להפלגה לאתר הרומאי. ראיתי אותם שוכרים סירה בינונית בגודלה, הרבה מעל לצורך של שני אנשים ומתרחקים מהאי.

סיגל ושוש נצמדו אלינו, סיגל סיפרה שהוריה מיוון וכך בסיועה של סיגל הבנו את הסבריו של המדריך. האמפיתאטרון היה מתקן רומאי טיפוסי. ולידו חורבות שהכילו את החיות שנהגו לקטול בו. מרנין.

'אני מניח, שיבוא יום, ותקופתנו, תחשב לשיא הברבריות.' חשבתי.

חזרנו לספינה. הקפטן צפה בנו ואותת לי לגשת אליו.

"הכול בסדר?"

"מאה אחוז." לא אמרתי לו שהוא איבד שניים מנוסעיו.

התיישבתי במועדון, מצפה למהומה.

מעיין שיחקה עם הטלפון. לא החלפנו מילה. לא היה לי מה להגיד לה, וכנראה שגם למעיין לא היה מה להגיד לי. לו רק שתקנו שנינו קצת ביחד. יש שתיקות שמוטב היה לו לא התקיימו.

"מישהו ראה, או יודע איפה נמצאים הגברת מיכל ומר ראובן בנדור? שייגש לצוות וימסור על כך." כרז הקפטן.

מירב עברה לידינו ופלטה: "הם יורדים מהפסים."

'טוב, שיירדו מהפסים. גם הקפטן ירד מבס לטנור, לפחות הוא יפסיק להיות פול רובסון.'

האווירה מתחממת והולכת.

מעיין עקבה אחר השיחות ולא התערבה כלל. רק עיניה השחורות ליטפו, 'היזהר חרמש', לחשתי לעצמי, 'עקבו, אחריי, אחרי טיכו.'

"כול הנוסעים מתבקשים לעלות לסיפון."

לאליקי נגמרה הסבלנות, ראיתי אותה מתרוצצת. צוות הספינה כולו גויס, והוכנס לכוננות. הכריזה הוכנסה שוב לפעולה: "מיכל וראובן בנדור מתבקשים לגשת לגשר הפיקוד, כל הנוסעים מתבקשים לעלות לסיפון העליון בבקשה."

עלינו לסיפון. אליקי החזיקה מגה פון, ואמרה בקיצור: "קפטן, בבקשה."

ללא הדרה, ללא כבוד. איך נפלו גיבורים?

דנקן, לקח את המגה פון. כחכח בגרונו. לא היו מחיאות כפיים.

מאכזב.

רגע לפני שהחל לדבר, העביר את המגה פון לאליקי. זנב בין הרגליים – להבנתי.

"שניים מהנוסעים שלנו, הגברת מיכל ומר ראובן בנדור לא חזרו לספינה. אני מנצלת את ההזדמנות שכולכם כאן, כדי לשאול האם מישהו מכם ראה, שמע או יודע משהו על מקום הימצאם, או כל דבר אחר שיוכל לסייע לאתר אותם."

תשובה לשאלה שלה היא לא קיבלה. לאחר התייעצות קצרה עם הקפטן, מסרה אליקי, -"אנו לא מפליגים, לעת עתה. יישלח צוות לחוף, כדי לנסות לאתר אותם." אליקי, הציעה ש"בינתיים" נפנה לעיסוקינו.

יופי. יש התקדמות. אין תוצאות, אבל התקדמות יש. מיכל וראובן הרימו עוגן בלי דנקן.

עברה שעה, עברו שעתיים.

עלינו לגשר הפיקוד, ניגשנו לקפטן. שאלתי אם הוא צריך עזרה. הזכרתי לו שאני קצין משטרה, במקרה ששכח.

את הניבים, שבדקתי בבוקר, ומצאתי שהם במקומם, החלטתי לא לחשוף עדיין.

הוא עשה קולות שהבהירו, שבממלכה שלו, שוטר לא יתערב. הוא הבוס. הוא הוציא אותי, ללא גינונים, החוצה.

הפייפ בפיו.

אליקי התקשתה לבלום את הקהל. תחילה, אלו שרגילים לחולל מהומה, ונקרתה להם הזדמנות. משלחות שכללו, שניים, שלושה, ואחר כך מבול.

משלחת החוף לא מצאה דבר. אילו היו שואלים אותי, הייתי מייעץ להם. אבל לא שאלו אותי. החלטתי לא להתערב.

דנקן, עדיין עם העגיל, המצחייה הפייפ והבס, התקשר לחברה שלו בישראל. החברה הורתה לו לחכות, להתקשר ולהתייעץ עם המשטרה המקומית. בקיצור, לא רצו לקחת אחריות. האחריות נשארה לפתחו של דנקן.

דנקן היה לכוד.

שיערתי כי אם מיכל וראובן הרימו עוגן, הגיבוי שלהם ינסה להתקרב אליי. היו לי מועמדות לכך, אבל זה היה בגדר תחושה. אני לא מתעקש על תחושות לפני שיש לי הוכחות.

חיכינו.

דנקן, חיכה. אליקי חיכתה. הנוסעים חיכו.

עברה עוד שעה. לוח הזמנים השתבש לחלוטין. דנקן קיבל אישור ממשטרת האי והחליט להרים עוגן. הוא ניסה לעדכן את החברה בישראל. ללא הצלחה.

אליקי אמרה בכריזה- "לא ידוע מה קרה לגברת מיכל וראובן בנדור. אבל, החיים נמשכים, ואנו חייבים להמשיך."

הנוסעים לא התרעמו על כך. הם לא שילמו על שהייה בנמל, בספינה שאינה נעה.

החלטתי להתעמר בדנקן, לסדוק את קולו.

"הולכים לדנקן." אמרתי למעיין, כדי שתראה באיזו אלגנטיות 'טיכו' מפעיל את הניבים. נכנסנו לגשר הפיקוד. ביקשתי מכולם לצאת. התעקשתי שגם אליקי תצא. היא הייתה משאב התמיכה המשמעותי ביותר שלו. נוחה להתרשם, נכונה לשרת, ונכונה, כך שיערתי, לדברים אחרים. הוא התרעם על כך, ואמר שאף אחד לא נותן כאן פקודות חוץ ממנו.

אמרתי שאני כאן, כקצין משטרה, לא כנוסע. אף שהיה ברור לי שהוא ואני יודעים שאין לי כאן סמכות כשוטר.

"לא כדאי שנצא מהנמל, אתה לא רוצה לקחת על עצמך את האחריות לכול ההתפתחויות!"

הוא לא רצה לקחת אחריות על כלום, ואמר שאין לי סמכות לאסור את היציאה מהנמל. אמרתי שזה, אמנם, נכון אך, החברה שלו בישראל, תשמח לדעת שהוא לא שיתף פעולה עם קצין משטרה. הוספתי שאני אפיל עליו, ועל כל הספינות של החברה שלו, את משטרת הגבולות.

הוא הוציא את הפייפ, וגירד את המצח.

הבס שלו הצטרד, הוא נשמע כמו לואי ארמסטרונג, במיטבו.

הוא החליט להתקשר לחברה.

היה מיסוך. אילו היה בשריון, היה יודע, שהחברה שלו תעלם מרשת הקשר. לי, לא היה ספק בכך. ברגע שהעניינים הסתבכו, הוא היה לבד.

הוא ניסה שוב. גבעה 24 אינה עונה.

לואי ארמסטרונג סיים את ההופעה.

דנקן ויתר על היותו אלפא. המשכתי לנעוץ את הניבים.

הוא הרשים אותי במנעד הקולי שלו, קאלאס זה לא היה, אבל הוא התקרב. לא חשבתי לרגע להרפות. החלטתי להראות למעיין מי זה טיכו.

"אנשים, לא נעלמים סתם ככה, אולי קרה להם משהו איום? אולי הם נפגעו? אולי הם טבעו? אולי הם ברחו, נרצחו?" הסתפקתי בזאת.

הוא החוויר, התיישב, לפת את פניו. 'לא אלגנטי.' ציינתי לעצמי.

הוא ביקש לצאת לשירותים.

נתתי לו להתייעץ עם אליקי. שיתייעץ, מה אכפת לי?

כשדנקן יצא. מעיין אמרה לי בכעס, "זה היה מגעיל, מה שעשית לו, למה אתה עושה את זה?"

הרשמתי אותה - טיכו בפעולה. מרשים, לא?

"דנקן לא מעניין אותי. אני רוצה ליצור לחץ ולראות, מי מבין הנוסעים יתחיל להשתולל. לא יעבור זמן, מרגע שיתברר שהספינה תקועה בגללי. מישהו יעשה משהו כדי לשכנע אותי לאפשר את המשך ההפלגה ואני חושב שאני יודע מי."

מעיין לא הגיבה.

דנקן חזר. מאושש. כנראה שאליקי ליטפה לו את האגו.

"טוב, אם אתה עומד על כך שלא נפליג, אני דורש שתיתן לי את זה בכתב, כקצין משטרה, אני אמסור לנוסעים שזו דרישה שלך."

הבס שלו התאושש פלאים. מדהים, מה שנשים מסוגלות לעשות לקול של גבר.

"אתה לא מקבל שום דבר בכתב. אני לא מצווה עליך, אתה הקפטן, אתה הבוס, תחליט. אני רק מייעץ. תתקשר לחברה שלך בישראל..." נעצתי סיכה בבלון שלו, "... אני ממתין."

אליקי לא הייתה לידו, והוא נתקע. ראיתי אותו מביט לכיוון שבו הייתה אליקי, אך הוא היה כעת בבחינת - "עם לבדד ישכון".

לא היה אכפת לי שמעיין חושבת שאני מגעיל. העיקר שהרשמתי אותה. החלטתי להראות לה, שהיא לא ראתה עוד כלום. מטיכו.

מעיין החליטה, על דעת עצמה, לשחק את השוטר הטוב, "אולי אתה רוצה להתייעץ עם מישהו?"

הוא רצה מאוד, ורץ לאליקי.

לא אכפת לי שיתייעץ עד מחר, וכמה מגעיל אני יכול להיות, כבר הראיתי לה.

הוא חזר אחרי מספר דקות ונראה כמי שוויתר לגמרי על היותו אלפא. הוא הציע לנו שתייה. גרסה עדכנית של מקטרת השלום, להבנתי. אף פעם איני דוחה הצעות שלום, וביקשתי ספרייט עם קרח. מעיין ביקשה קפה עם חלב ושניים סוכר.

דנקן הזמין את השתייה. מירב הגיעה והמתינה להוראות נוספות.

"עוד משהו?" שאל דנקן. בתקווה, שיהיה דבר מה נוסף שבו יוכל לרצות אותי. לא רציתי דבר מה נוסף ומירב עזבה.

"נעלמו שני אנשים, לא סביר שנזוז מהמקום עד שנדע מה קרה להם, תגיד לנוסעים, שזו החלטתך, על פי המלצתי."

הניסוח עזר לו. המלצת קצין משטרה, די בה כדי להבהיר לכולם שאין לו חופש פעולה.

אליקי לקחה פיקוד ומסרה לנוסעים מה שסיכמנו.

^^^

הלכתי למועדון. עכשיו, זה המשרד שלי.

הם הסתערו עליי.

נתתי לכולם לצעוק, לא הגבתי. כעבור מספר דקות, משראו, שלא מצליחים לקבל ממני תגובה, התעייפו במקצת, הבלתי נמנע קרה: "נו, די, שקט, תנו לו ."

"שלום, שמי חרמש, ברשותכם, אציג את מעיין, שנינו קציני משטרה. בהפלגה הזאת שנינו נוסעים כמו כל אחד מכם. גם אנו רוצים לטייל. לאור המצב, אין לי ברירה אלא להיות שוב שוטר. שני נוסעים, מיכל וראובן בנדור, ירדו יחד איתנו מהספינה ונעלמו. מעבר לכך אין לנו מושג מה קרה. עד שלא נדע מה קרה, לא נוכל להפליג. אני אבקש מכולם לגשת באופן מסודר למעיין, עם תעודת זהות, או דרכון. זה עניין פרוצדוראלי."

"מה צריך לקרות כדי שנוכל לזוז?"

"שימצאו אותם חיים, פצועים, מתים. או שתתקבל מהם הודעה שניתן לאמת אותה."

היו מלמולים וריטונים, אך הם התפזרו בשקט.

לא נותר אלא לחכות, ולראות מי יבלע את הפיתיון.

ישבתי במועדון וחיכיתי. אין לי כלים אחרים מלבד לחרב להם את המשחק המתוכנן: 'טיכו, מחרב המשחקים.'

בניתי, על כך שהם חייבים להמשיך לנוע, ולהשיט את הספינה. מלבד מעיין לא ניגש אליי איש, היא נראתה שפופה, והתיישבה לידי.

היא לא יפה מעיין, אך כשמתרגלים אליה, רואים שיש לה סוג מיוחד, נדיר, אקזוטי, של יופי.

'שילך חרמש לחפש. אקזוטי - אידיוט! אני כאן בשליטה'.

"אני לא יודעת אם יש בזה משהו. אבל שמעתי במקרה שיחה, בין סיגל ושוש. הן לא יכלו לדעת שאני בטווח שמיעה. הן התלחשו ביניהן, והבנתי שהן מהססות, אם לספר על שיחה ששמעו בין ראובן ומיכל."

"שיחה שעשו בלחש, ולא יכלו לדעת שאת בטווח שמיעה?"

"מה אתה אומר?"

"אני אומר שסיגל ושוש הן הגיבוי שלהם, הן התעלמו ממני לחלוטין, עד עכשיו, כדי לא למשוך תשומת לב. הבנתי זאת מרגע שבו הן התחילו להתעניין בי. ואם את חושבת, ששמעת אותן במקרה, נו... יש בינינו אי הסכמה. אולי כדאי, שנשמע את סיגל ושוש. נגיד שאנו משוחחים עם כל הנוסעים, ומבקשים לדעת אם שמעו או ראו דבר מה, שיכול לסייע בתעלומת ההיעלמות של מיכל וראובן."

מעיין נתנה הסכמתה, כאילו נדרשתי לכך והלכה לקרוא לגיסות.

סיגל ושוש הגיעו, מתקרבות בחשש גדול.

"שלום." פניתי אליהן בנועם.

"למה ביקשת שנבוא?" שאלה האלמנה, שהייתה הרבה יותר אקטיבית.

רגע! רגע אחד! אלמנה? לבדוק.

העברתי למעיין פתק. מעיין יצאה.

"אנו משוחחים עם כל הנוסעים, בתקווה שמישהו ראה או שמע משהו, שיעזור לנו להבין מה קרה למיכל וראובן. ראיתן או שמעתן משהו שעשוי, לעזור לנו בבירור ההעלמות שלהם?"

הן הביטו האחת בשנייה, והחליטו לתת לי להטיל את הקלף הראשון.

הטלתי!

"אני מבין שאתן לא יודעות דבר, אני מודה לכן, נפנה לשאר הנוסעים, ממילא אני עסוק."

"תראה, זה לא נעים. זה מצב לא שגרתי, אתה מבין?"

היא חיכתה לתגובה ממני... לא הגבתי.

היא עצרה. מחכה לתגובה כלשהי ממני.

שתקתי.

מעיין חזרה, והגישה לי פתק.

מעיין כתבה כי: "על פי רישומי משרד הפנים, סיגל לב טוב, רווקה, לא אלמנה. שוש דרעי, רווקה. הן לא גיסות."

יופי. שקר אחד ברור ויפה. נקודה ארכימדית. מנוף לפיצוח. החלטתי לזרז את הקצב, לפרוע ולקעקע להן את הביטחון.

"מישהו שמע אתכן, משוחחות ביניכן על כך ש..."

לשבריר שנייה, הן העיפו מבט לכיוון של מעיין. די היה בכך, כדי לשכנע אותי כי מה שנראה בעיני מעיין כהאזנה מקרית, היה מארב שלהן. גם מעיין קלטה זאת, היא הרכינה את ראשה, כתפיה התכווצו.

צר היה לי על מעיין. לא לחרמש היה צר עליה, לטיכו. לא נעים לראות איש צוות במצב הזה.

"... שמעתן את מיכל וראובן משוחחים ביניהם ערב ההיעלמות, מה שמעתן?"

"לא בטוחה ששמעתי, רק נדמה לי שהם דיברו על כך שייקחו סירה, למחרת היום, יפליגו לאי השכן, ומשם במטוס, וימשיכו... אני חושבת, שהם אמרו משהו על פולין."

שתקתי.

"אני לא בטוחה אם זה היה פולין או צ'כיה. אולי צ'כיה. לא בטוחה."

שתקתי.

"הם אמרו, שיש בעיה שעלתה באופן פתאומי. היה להם ויכוח, נדמה לי, איזה עניין של כסף. זהו..." אמרה קצרת נשימה.

הגיסה השנייה נכנסה לפעולה-"אני הרגשתי... אני הרגשתי, שהם מבוהלים. שהם בורחים. אני לא יודעת ממה. עמדתי קרוב יותר אליהם ושמעתי בפירוש שמיכל אמרה גרמניה, היא אמרה פרנקפורט. אני בטוחה. שזה מה ששמעתי."

פולין, צ'כיה, גרמניה, פרנקפורט, מספיק כדי להשאיר אותי מבולבל לחלוטין. אמנות. כמעט.

אילו, לא היה להן עסק עם טיכו.

שקלתי אם לפוצץ את הבלון עכשיו, או לחכות לרגע מתאים יותר. מה יהיה רגע מתאים? אולי עדיף להכות עכשיו?

שמתי את הפתק על השולחן - "על פי רישומי משרד הפנים, סיגל לב טוב רווקה, לא אלמנה. שוש דרעי, רווקה. אתן לא גיסות."

האלמנה החווירה. גרדה את קרקפתה – סימן מסגיר לעצבנות יתרה. הגיסה השנייה האדימה.

הן זעו באי נחת, חששו להביט האחת בשנייה, לעשות צעד.

מעיין הושיטה לי עוד פתק: "מצטערת, תמשיך."

הנחתי את הפתק בכיס חולצתי, וחיכיתי.

יש עינוי סיני. מטפטפים טיפת מים על המצח של הנחקר. טיפה כול דקה, שתיים. לאחר שעה שעתיים, כול טיפה נוחתת כמו עשרה טון. אבל, הציפייה לטיפה הבאה היא זו שגורמת לקריסה.

לבסוף, החלטתי לשחק את השוטר הטוב.

"בסדר." אמרתי.

"אז אתן לא גיסות. ובטח יש לכן סיבה למה לעשות את ההצגה. למשל, אני יכול לחשוב על כך שיותר בטוח לצאת כגיסות, כך אתן לא צריכות להתמודד עם כול המניאקים."

גדול!

יכולתי לשמוע את האוויר שאפשרו לעצמן לנשום, שורק בדרך לריאותיהן.

רווח להן, לשנייה.

המתח ירד.

"אבל..." המשכתי, כשוטר הרע, "זה לא נכון, לא זאת הסיבה שבגללה הופעתן כגיסות. נכון?"

החלטתי להפריד ביניהן. ביקשתי ממעיין לקחת אחת מהן החוצה. מעיין הגיבה מיד, לפתה את ידה של סיגל, ומשכה אותה, אחריה החוצה. נשארתי עם שוש דרעי. שנראתה באותו רגע כגוש קרח.

"שוש, חביבתי, למה? למה ההצגה?"

לא הייתי רוצה לעמוד במקומה. היא היססה. היא פכרה אצבעותיה, ונראתה כארנב שניצוד בקרן אור. לעשות עסקה? יכולתי לראות במה היא מתלבטת.

"לא עשיתי כלום, אני לא יודעת כלום, לפני שבוע באו, והציעו לי לצאת לטיול, והפגישו אותי עם סיגל. אני לא מכירה אותה בכלל."

וכן הלאה.

החלטתי להעלות את הטמפרטורה. ולהפעיל את דילמת האסיר הקלאסית.

אמרתי לה כי ברגע זה ממש, סיגל, וודאי, מספרת למעיין הכול, כדי לצאת בעסקה ללא ענישה.

היא קרסה בבת אחת. קריסה מפוארת. גרנדיוזית.

להעלות טמפרטורה ליד גוש קרח - משיג תוצאה אחת, שלולית, מיבבת.

נתתי לה ליבב כחפצה. זה נתן לה זמן לחשוב. בעיקר בכיוון שהצבעתי עליו. כשסיימה לבכות, נתנה לי סיפור, קוהרנטי פחות או יותר. עמדתי לאמת אותו מול סיגל. סילקתי אותה, והזמנתי את סיגל, אמרתי לסיגל שהיא משוחררת ויכולה ללכת. הוספתי גם שיש לי כל המידע שאני צריך ואין לי צורך לחקור אותה. היא קפאה במקומה, ובהתה בי. נראה, שזה היה הדבר האחרון לו ציפתה.

אמרתי למעיין שסיימנו, והתחלתי ללכת.

"רגע, רגע מה זאת אומרת?"

המשכתי ללכת. הגברתי את מהירות הליכתי. סיגל החלה לרוץ אחריי.

"חכה, תעצור רגע!" קראה מתנשפת מהריצה ומהתרגשות.

"מה את רוצה?" שאלתי באדישות. 'מלך האדישים, טיכו.'

היא נתנה את הסיפור שלה. יכולתי לערוך השוואה בין סיפורה לזה של שוש. הייתה התאמה גבוהה בקווים הכלליים ושוני בפרטים, כפי שניתן לצפות כאשר שני בני אדם מתארים אותו אירוע ומהלך עניינים. כפי שמסרה שוש, המעורבות שלהן שולית. אמרו להן, שאם יהיה-"משהו לא רגיל." אם מישהו יתחיל לשאול שאלות, או לחקור צריך לבלבל אותו על פי שיקול דעתן. העיקר הוא לעשות את האפשר כדי להשיט את הספינה ולפזר ערפל.

הן עשו את המוטל עליהן וניסו להציף אותי במידע שיבלבל אותי. הן לא היו אמורות להיות במעקב אחריי. הפכתי למטרה עקב שאלותיי וחקירותיי.

הן לא הכירו את מיכל וראובן. הן לא היו אמורות לדווח לאיש. לא היה להן שום קשר לאחור. היה תדריך טלפוני. לא היו ענייני תשלום, הכול שולם להן מראש, במזומן והרבה.

הן לא פרצו לתאי.

אמרתי לשתיהן לאחר מכן, שאיני מתכוון לעשות דבר בעניינן.

חצי אירופה - פולין, צ'כיה, גרמניה – עלו כאפשרות מצד סיגל ושוש. רומניה הייתה המדינה עליה דיבר ראובן באופן טבעי לחלוטין, הרבה לפני שהם נעלמו, כאשר התוודענו בתחילת השייט.

החלטתי לצאת למרדף. חרמש לחש לי שאני בורח, ממעיין.

ביקשתי ממעיין לארגן את כרטיסי הנסיעה לרומניה.

מעיין לא הגיבה.

מירב קיבלה ממני הזמנה לספרייט על קרח, והודעה על כך שאני יורד, ששתיהן נשארות להשגיח עד כמה שאפשר על הגיסות.

נכנסתי לדנקן. אמרתי לו- "עוגן הרם, אני יורד בנמל הבא." הוא קם וחיבק אותי, הרים אותי באוויר. דנקן נראה במיטבו. הפייפ, המצחייה, הבס שלו היה צלול, נקי. הוא ליטף את הכתף של אליקי שחייכה אליו.

נפרדתי ממעיין ומירב, ירדתי לחוף.

ראיתי שהן מביטות בי מהסיפון.

נפנפתי אליהן בידי. 'טיכו מנומס. כשצריך.'

לא היה סיכוי בעולם שמישהו עוקב אחריי. למה שיעקבו? הם בלבלו אותי לגמרי, הורידו אותי מהספינה. אין לי ולו קצה חוט. אני בדרך לרומניה, במעקב אחר הרוח. אחר חולייה, בת שני אנשים, מיכל המקצוענית וראובן הפיל הרשלן. בכול מקרה, גם אם אמצא אותם, אין לי מושג מה ייצא מכך.

DEAD END

^

יוון, ומשם לרומניה. בוקרשט. הטיסה ללא אירועים מיוחדים, מה כבר אני יכול לעשות בטיסה? לקפוץ מהמטוס? לעקוב? לנהל חקירה? שבוי באוויר, זה מה שהייתי. שבוי בספינה וכעת במטוס.

לפחות, משבייה של מעיין, התרחקתי. כלומר אם חרמש יפסיק לבלבל לי את המוח. בינתיים, חרמש היה בתרדמת, או בהלם.

^^^

'אנחל איזידור מרקוביץ'. מה לעזאזל המשחק שלו. מה הוא עושה? למה ראובן מתקשר אליו?'

פרנויה.

פרנויה זה דבר טוב. ללא גבולות. המתכון הטוב ביותר להכניס לעצמך גול עצמי. הכול הולך. שום דבר לא עומד נכון ויציב. הכול וכולם חשודים.

מתי בפעם האחרונה - ידעתי משהו? בוודאות?

מאי שם הגיח חרמש ולחש לי, כשטועים, חוזרים לנקודה האחרונה, שיודעים, בבירור, שיש התאמה בינה לבין המפה. כאשר מעיין, חיבקה אותי וליטפה אותי, זה היה אמיתי. זה לא היה זיוף. אי אפשר לזייף.

נניח. אז מה?

חרמש התעקש.

לא חשוב אם היא שלוחה של מישהו אחר. מה שחשוב הוא מה שהיה, זה הדבר האמיתי האחרון שקרה לי, זו נקודת מוצא. כך אמר חרמש.

טיכו, זרק אותו מכול המדרגות.

כשטיכו מתעמת מול חרמש, בסוגיות מקצועיות, לחרמש אין סיכוי. לא על הלב שלו, בנה טיכו את מעמדו המקצועי. ומצד שני... חרמש לא סיפק אף פעם את הסחורה בכול הנוגע לעניינים של הלב.

אז למה להקשיב לו, לחרמש.

החלטתי להתעלם מעצתו של חרמש.

פרנויה זה דבר אחד. פיצול אישיות זה דבר אחר.

לסבול משתיהן, זה אסון.

^^^

ביקשתי מנהג המונית שייקח אותי למלון. יש, כנראה, נוהל קבוע: הוא הציע לי “good time”, אבל לי לא בא ללכת לזונה. זה לא גיל להתחיל במנהג הזה, ועוד ברומניה. הודיתי לו, וביקשתי שאת הראש, יפנה בבקשה לכביש. הוא לא וויתר, והמשיך לנסות למכור לי טיול, מכנסי ג'ינס, שתייה חריפה - לי? - והציע אפילו את אחותו.

^

לא הייתה לי תכנית, לא היה לי מה לעשות. החלטתי להיכנס לקזינו, אחת מהפעילויות החביבות על תיירים. נכנסתי לקזינו עם סכום אותו קבעתי מראש, כדי לקבוע גג להפסד.

ביליתי שם זמן מה, והפסדתי קצת כסף. בצהריים נכנסתי למסעדה ברובע העתיק. שווארמה נהדרת, בזול, כמות נדיבה. ערימת צ'יפס.

בשלושת הימים הבאים, נכנסתי שוב לקזינו ובתי הימורים אחרים, למסעדות, ובין לבין לכנסיות, לפארקים, טיילתי בשדרה הארוכה, אשר לצורך הקמתה הזיזו בתים וכנסיה. נכנסתי לכנסיה הקטנה שהוזזה לשם כך, וביקרתי בהריסות ארמונו של ולאד דרקולה. ביקרתי גם במוזיאון. בו מחקו כל זכר לצ'אושסקו.

בצהרי היום השלישי ראיתי אותם.

הסיכוי שאמצא אותם, ללא שום מידע, היה שווה לסיכוי ששני גרגרי אבק יתנגשו בחלל של אולם ענק.

ראובן, בשערו השופע, הטיל ז'יטונים. הוא נראה נלהב, והטיל סכומים קטנים מאוד. היא צפתה במעשיו, בעיניה החומות, ללא משקפים.

ניגשתי אליו ולחשתי: "שים על השחור."

הוא הביט בי המום.

מיכל התערבה.

אחזה ביד של ראובן, ואמרה לי בקול שליו לחלוטין:

"שלום חרמש, אני שמחה לראות אותך כאן, אמרתי לראובן שתגיע, רק צריך לשים לך פיתיון, רומניה, ואתה תרוץ כל הדרך לכאן, ותחפש אותנו בבתי קזינו. קצת בנאלי, אתה לא חושב כך? וצפוי? דיברתי עליך טובות עם ראובן, והייתי שמחה מאוד לשוחח איתך קצת, אבל, אנחנו בדיוק צריכים ללכת, ועכשיו..." היא השתהתה במקצת, החליטה לנעוץ את הפגיון, "להתראות בגדרה, ד"ש ליפתח. היה נחמד מאוד להכיר אותך."

היא נעה בזריזות, ראובן, בעקבותיה.

זה היה יכול להיות מצחיק, אילולי לא היה כל כך עצוב.

פיתיון?

^^^

טלפון לרן. מה עכשיו? אין לו רעיונות – אזלו. גם שלי אזלו.

לא ראיתי שיש משהו בר תועלת שאני יכול לעשות.

אני יכול לחזור לישראל. או לנסות לאתר את הספינה, ולעלות עליה, ולגרום שבץ מוחי לדנקן. החלטתי כי מוטב שאחזור לישראל. התחלתי לעשות את הסידורים.

רגע! למה הם ברחו? מה היה קורה אילו היו נשארים בספינה? הרי לא יכולתי לעצור אותם, אולי רצו להוריד אותי ממנה אם אני עושה בעיות? ממה להרחיק אותי?

נהדר. פלונטר.

הודעתי לרן שאני בדרך לישראל, אך עדיין לא בחרתי מסלול, וכנראה, אטייל קצת. ניתקתי, והתחלתי לעשות דרכי אל הספינה. איש לא יידע, שאני בדרך אליה.

זה היה שייט קצר מאוד. הספינה בדיוק הגיעה והנוסעים התכוונו לרדת לחוף.

מצאתי את מעיין. היא, לשם שינוי, עשתה רושם שאינה מתעבת אותי כמו דנקן. יותר מכך, לא העזתי לומר לעצמי על פי שפת הגוף שלה.

"שלום, חזרת." כך קבעה, ללא התרגשות, צהלה, או סלידה. קבעה עובדה – חזרת.

"כן חזרתי."

"לטייל?"

זאת שאלה טובה. ממילא אין לי תכנית עבודה. אז למה לא לטייל?

"כן, לטייל."

"נטייל יחד?"

"כן."

"יופי, חכה רגע, אני לוקחת מעיל ובאה."

תיארתי לעצמי שהיא מעדכנת את מירב ואולי את רן. עדיין לא איפשרתי לחרמש להגיד מילה על האותנטיות ביחסה כלפיי.

חרמש היה יכול והשתקתי אותו.

החלטתי להנות מהטיול על החוף. מעיין הייתה משעשעת. צחקנית, פלרטטנית. היא הלכה לצידי, אוחזת בי, הדם הלם ברקותיי. התמסרתי. לטיול, למעיין. שהכול ילך לעזאזל. הנה כאן הדבר האמיתי – מעיין. השתובבתי כנער בן שש עשרה, הרגשתי בן שש עשרה. אפילו את חוש ההומור הוצאתי מהבוידעם. הצלחתי לחלץ ממנה כמה צחוקים. פתאום, הדברים הסתדרו להם.

יש טובים, יש רעים.

רן, מעיין ומירב בצד הטובים. מיכל וראובן בצד השני. הגיסות? בצד הרעים, ברור! אנחל איזידור מרקוביץ? לא ברור.

כאשר מגיעים למסקנה הזו, החיים קלים יותר.

"אין יותר משימה?" שאלה מעיין.

"וודאי, אמרתי לך."

"לא, לא אמרת, אמרת שחזרת לטייל, לא אמרת שאין משימה, ושבכול רגע, הטיול עלול להיפסק ונמצא עצמנו בעבודה. אתה לא המפקד שלי? המשימה הסתיימה? אין יותר משימה?"

"הסתיימה בערך."

"כלומר?"

"יש לי תכניות לגבי דנקן, אני רוצה לבדוק מה יש בספינה הזו, שבגללו שמרו עליי, ובגללו התפתיתי לנסוע לרומניה."

"אני מבינה," אמרה מעיין, והתרחקה ממני, "כלומר, בעוד חמש דקות, אתה שוב תיתן לי פקודות?"

שתקתי. הבנתי שזה בדיוק מה שעשוי, או עלול להיות.

"אנחנו לא בטיול. אנחנו במבצע."

חרמש ניסה להגיד לי שהמילים האלו שלה היו הדבר הטוב ביותר ששמעתי מאז שעליתי על הספינה ופגשתי אותה. כשוטרת, כמוני – היא נותנת קדימות למבצע. אבל מי מקשיב לו?

המשכנו לטייל, אבל זה לא היה אותו הדבר. וחוש ההומור שלי חזר לבוידעם.

"אתה המפקד, ברגע שהמשימה תסתיים, תואיל להגיד לי. אני ארצה להגיד לך משהו, כשהמשימה תסתיים. טוב?"

שתקתי.

לא העזתי לדמות מה מעיין תגיד כשהמשימה תסתיים. חרמש שוב ניסה להציף כמה אופציות, אך מיהרתי לבעוט בו.

מירב כמעט התעלפה כשראתה אותי.

"ישיבת צוות." אמרתי, ממילא איבדתי את מעיין.

"מעכשיו, אין התקשרויות החוצה. מבחינתי, הספינה הזו היא מרכז העולם. ככול שנערב פחות גורמים - כול מיני גורמים מבחוץ, כך ייטב."

זו ספינת נוסעים. בבטנה יש מחסנים למזון, מכלי מים, דלק, וכול שאר הדברים הנחוצים לשייט מפנק של נוסעים. מטען, מטען מסחרי גדול, אין בה.

משהו חבוי כנראה בבטן הספינה הזאת, וצריך לבדוק זאת.

מה התפקיד של דנקן במערכת? הוא לא יודע כלום? עושה קצת כסף מהצד? שותף מלא? התחלתי לחבב את אליקי. אשת חייל. זה, הזכיר לי שיש אפשרות שהתפקיד שלה גדול ומרכזי, יותר מאשר לארח את הנוסעים, ולאזן את דנקן. אליקי? היא מושכת בחוטים?

^

הגיסות הרווקות התפצלו. אחת מהן עברה לתא אחר. האמון ביניהן לא קיים.

פיצול במחנה האויב הוא התקדמות. אפילו שאתה לא זז מילימטר.

חשבתי שטוב היה לדובב את הגיסות. ומעיין הייתה מושלמת לתפקיד.

היא התחילה עם סיגל, "האלמנה." לדברי מעיין, סיגל היא, באמת, אישה מדהימה ורבת יכולות. היא סיפרה למעיין איך גייסו אותה, ועכשיו, היא כועסת שהכניסו אותה למצב אשר מעולם לא חשבה שתהיה נתונה בו.

שקלנו איך אפשר ואם אפשר לגייס אותה. חשבתי שאפשר, להמיר אותה לטובתנו. אולי מישהו יתקשר אליה. ואם זה יקרה, מוטב שנדע על כך, ונדע מה הוא רוצה ומי הוא? מעיין לקחה על עצמה את גיוסה.

לאחר מכן, פנתה לשוש. זו, הייתה תרנגולת מבוהלת וערופת ראש. הייתה אחוזת תזזית מרוב פחד, ודימתה לראות סביבה עולם שלם של צללים מאיימים. לא חשבתי שהיא יציבה מספיק כדי לצרף אותה לצוות בספינה, וויתרתי עליה.

לאחר יומיים בהם מעיין דובבה את סיגל. הייתי די בטוח שהיא מוכנה לעבוד איתנו. וכך החלה סיגל לעשות את מה שהייתה מצוינת בו, כפי שהתברר. היא החלה לפלרטט עם הגברים שבצוות, שואבת מהם מידע. היא תמרנה כמה מהם להזמין אותה לחדר המכונות, למחסנים. היא בררה, בדרכה שלה, אם נוהגים לקחת ולהטעין, לפעמים, מטען אשר אינו שייך למסע עצמו. הם לא ידעו.

הקפטן, הכלכל הראשי, ורב החובל הבוס– היו אלה הבקיאים בפרטים הללו.

על הקפטן ויתרנו, אליקי השגיחה עליו, ולא נראה שהיה לו העוז, להשתובב תחת אפה.

סיגל החלה עם הבוס, ברנש קשוח, ורע לב. סיגל אמרה שהוא לא יודע מה תפקיד הנשים במחזור החיים. שאינו מושפע מנשים, מגינונים, מפלירטוט. הוא התעצבן על שהיא מבזבזת את זמנו. ופחות או יותר אמר לה ללכת לחפש במקום אחר.

היא התאוששה מהר. סיגל לב-טוב, הייתה אשת לפידות, ועברה לטפל בכלכל הראשי. נראה כי הוא היה בטוח שהוא אחד מאנשי הצוות ב"ספינת האהבה", וציפה, שנוסעת או שתיים בכול הפלגה, תתמסר לו. סיגל נפלה לו משמיים. היא הובילה אותו למקום חפצה, כלומר למחסנים. היא לא חדלה מלהשמיע קריאות התפעלות, אשר רוממו את רוחו. האיש היה כחומר בידיה. סיגל, שאלה אם הוא יודע, מה יש בכול מחסן, בכול מכולה. הוא ידע מה יש במחסנים, אך לא ידע מה יש במכולות. הוא סיפר כי דנקן עושה קופה מהצד. כולל בהפלגה הזו. ברישומיו סומנה מכולה אחת הטעונה בדיקה.

פעילותה של סיגל לא סיפקה לנו מידע באשר לתוכן המכולה. סיגל לא הצליחה לברר מה דנקן או אליקי יודעים. לא וויתרתי על אליקי כחשודה, ועל האפשרות כי היא מפעילה את דנקן.

אמרתי למעיין כי יתכן שיתברר בסוף שהם מבריחים טיטולים או משהו מעין זה. מעיין חייכה כמצופה. אבל לא קנתה את התיאוריה. אם הם טורחים כל כך, טיטולים, או שווה ערך, לא שווים את הסיכון. מבריחים לאירופה? ומשם כמה פשוט, לכול מקום בעולם. פשוט, נחמד וקלי קלות. וללא סיכונים כמעט.

מי מבריח מישראל? מה יש להבריח מישראל?

"אין ברירה, צריך להיכנס למכולה הזו." אמרה מירב.

מירב, התגלתה כשוטרת חכמה, נחושה ומעשית להפליא.

מירב ומעיין, שתיהן, עורכות דין. איני צריך להסביר להן מה משמעות פריצה למכולה בלב ים. ללא אישור משפטי.

"... ומי שיעשה את זה יהיה דנקן. נגיד לו שלא חשוב באיזה נמל הספינה תהיה, משטרת ישראל תוציא צווים שיאסרו הורדת המכולה ללא בדיקה, נערב את האינטרפול. נבהיר לו כי הדרך היחידה שהוא לא יסיים את חייו בכלא היא, שפריצת המכולה תעשה על ידו. הוא יהיה זה שיפרוץ, על פי סמכויותיו, כקפטן, מחשש שהמכולה מכילה סיכון ביטחוני לנוסעים, לנופשים. שיחשוב על משהו."

זה נשמע לי נהדר.

מעיין ניגשה לדנקן, ובמילים פשוטות אמרה כי היא יודעת על ההברחה. המשיכה והסבירה כי הדרך היחידה שלו לצאת מכך בלי לבקר שנים רבות בכלא, שבו הוא לא יהיה הקפטן, אלא אסיר, היא, לעשות כדבריה. הוא ביקש להתייעץ. אליקי תפסה את המצב תוך שנייה. והחלה לנהל את העניינים.

"בסדר, אבל הוא לא יודע מה יש בפנים. הוא הסכים להעלות מכולה מפעם לפעם ולא העלה על דעתו שזה משהו שפוגע בביטחון ישראל."

"טיטולים?" הציעה מעיין.

"טוב, לא טיטולים, אבל איזה סחורה, לא משהו ביטחוני." הואילה אליקי להסביר.

מעיין החליטה שברגע זה, העניין הזה שולי, מה שחשוב עכשיו הוא להיכנס למכולה.

אליקי ניהלה את ההצגה. בחוכמה. נתנה מה שצריך, ניסתה לטשטש מה שיכלה. גימדה את דנקן לחלוטין. הוא לא ידע, לא חשב, לא הבין. היא עצמה, אליקי, שומעת על כך בפעם הראשונה.

מעיין אמרה שדנקן נכנס למצב קטטוני.

הייתי רוצה את אליקי בצד שלי. התחלתי להיות "סיפוחיסט", אף שעם הצוות שלי בקושי הסתדרתי.

תיאמנו את פתיחת המכולה. החלטנו כי מוטב לעשות זאת ביום, תחת מסווה של תרגיל חירום, שירתק את כולם לתאים.

בינתיים, אליקי, לקחה את דנקן ועשתה לו מסז', והאיש הצליח לחזור לעצמו עד כד כך שלקח, בידיים רועדות, את הספיקר של מערכת הכריזה, והודיע כי: "עקב תרגיל חירום לבדיקת מערכות ההצלה בספינה, כול הנוסעים מתבקשים להישאר בתאים בין השעה אחת עשרה לשתיים עשרה."

זו הייתה טעות קשה מאוד. כפי שהתברר.

^^^

עד שהחיפוש התארגן, החלטתי להתאמן קצת. בתאי עשיתי 17 כפיפות עד הסנטר, גב ישר, עכוז ישר. כמו שצריך. אחר כך 18 כפיפות בהפסקה של רבע שעה, החלטתי לקבל התכווצות שרירים גם בבטן והצלחתי, לאחר חמש עשרה כפיפות הבנתי כי זמני עבר.

72 ק"ג על 176 ס"מ גובה, מתחלקים בגופי באופן סביר. בעירום, אני רואה תחילתה של בטן, קטנה. אבל זה לא נראה כלל, כאשר אני לבוש. כבר שנים, המשקל שלי אינו משתנה, גם הגובה. ספורט הפסקתי לעשות, לפני שנתיים. החלטתי שלא כדאי לי לבזבז את האנרגיה על משהו אשר אינו מביא לי תועלת כלשהי. לא יכולתי להתמיד בריצה ורכיבה על אופנים, לא בגלל רצוני, ויכולת התמדתי, או הברך, שאת הכאב שגרמה נשאתי. העבודה 'בלעה' אותי לגמרי, וכך הגעתי "לעשות כושר" לכול היותר פעם, פעמיים בחודש. זה אינו מתכון טוב לשרירים ולגוף. זה גורם נזק, יותר מאשר מביא תועלת. וכך, לפעמים, במיוחד בשבתות בבוקר, אני לוקח את הרכב, הפרטי, נוסע מחוץ לעיר ורוכב על אופניים במשך שלוש, ארבע שעות. אני נכנס לדרכים צדדיות, רוכב לאט בשבילי העפר. יש לי אופני שטח, ובעצם, אני עושה טיול, ולא "כושר". יש לי קסדה כחולה, הטובה ביותר שהשגתי. שתי נפילות והברך, שכנעו אותי שיש צורך בכך. כשאני נכנס לשבילי העפר, אני שם אוזניות, ומקשיב למוזיקה. קלאסית בעיקר.

מלבד מוזיקה קלאסית, אני אוהב מאוד את ז'ק ברל. משהו באנרגיות שלו.

מספר סרטים עליו ואותו בהופעה מוסרטת והוא תופעה מרתקת בעיניי.

המבצע האולטימטיבי. והמוזיקה שלו? איני מעז אפילו להתחיל לתארה, רק לחוש. למוזיקה אני מקשיב בכול רגע פנוי, ובמקביל אני קורא. הקריאה, והמוזיקה הן טעם חיי האמיתי. לשירותים אני הולך עם ספר. אהבת המוזיקה הקלאסית והקריאה, לא באו לי "בירושה מהבית". חצבתי אותן, לעצמי, בעצמי במשך הזמן. לבד, בלי הדרכה. ופיתחתי לי טעמים משלי במוזיקה ובספרות. איני מחשיב עצמי כמי ש"מבין מוזיקה". פעם, הלכתי לקונצרט עם זוג ידידים. ושמענו את השלישית והתשיעית של בטהובן. השלישית נוגנה תחילה. ישבתי ליד אשת חברי. בהפסקה היא התלוננה על הביצוע. וטענה שהתזמורת זייפה, והיא ניסתה להסביר לי מה היה הפגם בנגינת התזמורת. לא הבנתי דבר מתוכן תלונותיה: שהתזמורת, לא עשתה כך ועשתה כך וכו'. היא שאלה אותי: "אתה מבין?"

והשבתי לה: "אני לא מבין, אני נהנה."

לא מעניינות אותי תיאוריות הדבר היחידי אשר מעניין אותי הוא-האם המוזיקה "עושה" לי משהו.

לטעמי, המוזיקה חייבת "לעבור דרך הגוף". אני מקשיב לה דרך הגוף.

הגוף חייב להיות עם, וללוות את המוזיקה. לנוע עימה, בקצב שלה, הגוף חייב להביע, בעצמו, את התחושות הנובעות מהמוזיקה. יש מבצעים שפניהם אינם מביעות דבר בעת ביצוע השיר. קשה לי להתחבר אל השיר, ולא משנה כמה הם טובים טכנית ויש מבצעים ה"משחקים" את השיר, וההבעה שלהם תיאטרלית מדיי. יש מבצעים המדייקים מאוד בהבעה שלהם. לטעמי, הם קולעים בדיוק אל המקום שבו אני נמצא.

^^^

דנקן, אליקי, מעיין, מירב, שעובדת היותה שוטרת נחשפה כעת, הכלכל הראשי ואני ירדנו לבטן הספינה. הכלכל ודנקן החלו להתעסק במנעולים ובפלומבות של המכולה החשודה.

הצליל היה מוזר.

בפעם השנייה הבנתי שיורים עלינו.

"יורים!!" צעקתי.

נשק? לי אין.

למעיין? אין.

למירב? בחלום.

לדנקן? מה פתאום.

לאליקי? מאיפה?

לכלכל? הצחקתי את עצמי. איש מלבדי לא צחק.

דחפתי את מעיין בכוח ונשכבתי לצידה, חש את חום גופה.

מקל ההליכה שלי התעופף במעמקי הספינה.

הברך.

דנקן, אליקי, הכלכל ומירב, נשכבו על הרצפה, משתבללים כמיטב יכולתם. מנסים לצמצם את ממדי גופם.

מה עכשיו? מאיפה לעזאזל אני יודע, או צריך לדעת? שכבתי בשקט, מנסה לשלוט בנשימתי.

היריות פסקו, לרגע. והתחדשו בקצב אדיר. החלל התמלא שריקות, צלילי הנתז של פגיעת הכדורים במתכת הלמו באוזניי. השרירים שחיבלתי בהם בתאי כאשר ניסיתי להתאמן, החלו גובים מס על כל תנועה.

הברך.

מישהו טלטל את כתפי בפראות. סובבתי את הראש. אקדח היה מול שורש אפי, ברווח בין עיניי.

מה שעלה בראשי, היה מכתבו של אפיקורוס3, שבו כתב, המוות הוא כאין וכאפס, כיוון שהטוב והרע, נמצאים בתחושות. המוות, משמעו מניעת התחושה. על כן, המוות - הוא ולא כלום.

התכוננתי לחדלוני.

עדיין התקיימתי. הנה, טיכו, שבר כלי שוכב על רצפת מתכת, בספינה בלב ים, ואקדח מכוון אל בין עיניו. מצחיק, לא? הרמתי את הכובע כדי להטיב לראות את מי שיירה בי בעוד אלפית שניה.

צחקתי.

האקדח הוסט לשנייה ופלט שתי יריות.

"פק, פק".

"קח את האקדח, ואת המחסניות האלה."

הוא הטיל את האקדח והמחסניות בין רגליי.

לקחתי אותו, סידרתי את המחסניות בכיסיי, נפרד ממותי הוודאי ללא צער מיותר. ושלום לי ולאפיקורוס - בינתיים.

נכנסתי מיד לפעולה. כלומר, ניסיתי לקום ופלטתי זעקה. הברך, השרירים בזרועותיי, בבטני, מחו קשות. נשכתי שפתיי. התיישבתי.

"מה קורה?" שאלתי אותו.

האקדח שלו היה צמוד לרקתי. לא העזתי לעשות תנועות מהירות. כאילו שיכולתי.

"הם שניים, גבר ואישה, יש להם שני אקדחים. הם יורים."

'את זה, שהם יורים לא היה צורך להגיד לי.'

"אני הולך ימינה, אנחנו ארבעה, אתה יורה רק לכיוון שממנו יורים עליך, הבנת? תנוע שמאלה, נכניס אותם תחת אש צולבת."

הוא נעלם תוך אלפית שנייה.

אמרתי לחבורה שלי לא להרים את הראש.

מעיין תפסה לשנייה בחולצתי, והרפתה. התפקיד קודם. הפעם חרמש נשאר בבוידעם, עם חוש ההומור שלו.

ירייה.

לא יכולתי להבחין מי יורה, מאיזה כיוון, ולאיזה כיוון. באותה מידה, אני יכול לחסוך להם את העבודה ולתקוע לעצמי כדור בראש.

נעתי תוך כדי רכינה. הברך, השרירים אמרו הלל.

פעם אני צריך ללמוד ביתר יסודיות אנטומיה, לפחות שאבין - מה כואב לי.

נעתי במהירות שיא. כלומר סנטימטר כל עשר דקות. היריות נמשכו.

חושך.

הנתזים חוללו ניצוצות- "פק, פק".

נעתי שמאלה. היריות נמשכו. התרוממתי, מתעלם מגופי הזועק והתחלתי לרוץ, אם אפשר לקרוא לגרירת הרגליים שלי ריצה. זה קידם אותי לפחות מטר והפיק ניצוצות ונתזים. התעלמתי. המשכתי לרוץ. עברתי עוד מטר. לפחות.

כאב הוא דבר מוזר. כשאתה מודע לו, הוא משתק אותך. כשאתה מתעלם ממנו, הוא לא קיים. יש סף. כנראה, שהמוח משחרר לתוך הגוף אנדורפינים, והכאב נעלם. הכאב שם. קיים. חשתי בו ויחד עם זאת הוא לא היה קיים.

יופי. עד כמה שמשהו יכול להיות יופי, במצב הזה.

ייצבתי את האקדח. וואללה... יש לי אקדח. זהו, יש לי אקדח ביד. המשכתי לנוע. יריתי אוטומטית. פעמיים. רכנתי. שקט. עוד ירייה נורתה. שוב יריתי.

שקט.

החלפתי מחסנית.

שוב יריות.

ראיתי ניצוץ, יריתי לכיוונו פעמיים. שמעתי אקדח נופל. ולאחר מכן עוד שתי יריות שפגעו במדרגות שמעליי. לא התכופפתי.

יריתי. עוד, ועוד.

האיש שלי והצוות שלו, סגרו מרחק וירו גם הם.

המשכתי להתקדם.

קיבינימט. הברך. זה לא כאב.

צחקתי.

לא יודע מה הצחיק אותי. הייתי רטוב.

הזיעה, או מה שזה היה, ניגרה ממני ועליי.

יריתי.

ירו עליי.

ניסיתי לקום.

^^^

התעוררתי.

אני לא יודע איך ידעתי שהתעוררתי.

ידעתי.

שכבתי בשקט. מנסה להבין לאן נעלם האקדח. ולמה הכול לבן סביבי.

"הוא מתעורר." שמעתי מישהו אומר.

ראיתי דמות רוכנת עליי. מטושטשת.

מישהו אחז בזרועי, והרפה.

התעוררתי.

וידעתי שהתעוררתי.

"הוא מנסה לדבר." אמר מישהו בקצה השני של העולם.

חלוק לבן ניגש אליי. באצבעות קרות פקח לי את העיניים.

מה אכפת לי? שיעשה מה שהוא רוצה.

אחר כך הוא אחז בידי, ולחץ עליה.

מעת לעת הגיעו מילים בודדות לתודעתי.

"אובדן דם."

"השריר."

לא הבנתי מה הקשר בין הדם והשריר.

"הברך."

היה לי נעים.

כנראה שנרדמתי. כי מתישהו התעוררתי.

הסקתי שאני בבית חולים.

היריות. נזכרתי. מה קרה?

הבטתי סביבי. הדבר הראשון שראיתי היה שני שוטרים, חמושים, ליד הדלת.

אחות בלבוש לבן הביטה בי בסקרנות.

"מה שלומך?" שאלה.

"לא רע. גרוע!"

היא ביקשה ממני לעשות כל מיני דברים משונים. להזיז את היד, ואחר כך את השנייה. לפתוח ולסגור את העיניים. להזיז את הרגליים. בודקת מה נשאר ממני. עושה ספירת מלאי.

"ד"ר לבונטין, אני נוירולוגית." הציגה את עצמה, זו שחשבתי כי היא אחות, "אתה נמצא בתל השומר. נפצעת קשה, היה חשש לפגיעה חמורה מאוד. אבל נראה לי שתצא מזה. עבודה קשה וזמן. אנחנו נעביר אותך, תוך מספר ימים, לשיקום."

"איפה כולם?"

"מי?" שאלה הדוקטור.

"כולם." אמרתי שוב.

לא נתתי לדבר הזה, שבין שפתי להפריע לי.

"הם יגיעו בקרוב לבקר אותך."

^

לאחר מספר ימים, יוסף מזרחי, המפכ"ל, נכנס, מביט בחשש ימינה ושמאלה, מוכן לתפוס מחסה. הוא נעמד ליד מיטתי.

"כל הכבוד טיכו, כל הכבוד."

מישהו הרים את ראשי בזהירות, ושם כרית תחתיו. הסגן של מזרחי, אליהו אתגר, ניגש ונגע לי בכתף: "כל הכבוד, טיכו, כל הכבוד."

אנחל איזידור מרקוביץ' הוסיף לשורת המקהלה "כל הכבוד, טיכו, כל הכבוד."

ורן אברוצקי, חברי, ידידי ורעי, כאח לי, גם הריע לי בתורו.

המפכ"ל מצא לבסוף דבר מה להגיד: "הרופאה אומרת לי שתחזור לשרות!" הוא אמר זאת בקול סמכותי מאוד. לא ידעתי שיצאתי מהשרות. שתקתי. עם המפכ"ל לא מתווכחים.

הסגן שלו כאן. ואנחל? מה הוא עושה כאן. מה קורה? לרגע חזרה הצלילות למוחי ולראייתי.

הבטתי סביב. מעיין משמאלי. היא חייכה. עיניה אמרו : 'זה בסדר'.

לשם שינוי החלטתי להאמין לה. מה יש לי להפסיד.

ממילא אני על תקן של פגר. הרמתי את היד, וגררתי את האינפוזיה והצנרת. המוט נפל על המפכ"ל. הוא קפץ לאחור, כאילו נורה, וצחק צחוק מתוח.

"טוב..." אמר, כנראה שהספיק לו להיות כל כך סמוך לחדר המתים, "... כשתחזור, כנס אליי, נדבר על שיבוץ חדש שלך."

ובלי להתעכב, סב לאחור, ויצא החוצה. הסגן שלו, אליהו אתגר, אחריו.

יופי, אני כבר לא בתפקיד.

רן ואנחל עמדו בשקט, ולא ניסו להתחכם.

מעיין, עמדה ליד כתפי, שקטה גם היא.

שכבתי, חמוש באינפוזיה וצנרת ועם הדבר הזה בפי.

ד"ר לבונטין נכנסה. ואמרה, "מספיק."

אנחל ורן יצאו.

למעיין אמרה: "את יכולה לבוא מאוחר יותר. הוא צריך לנוח עכשיו."

מעיין יצאה בשקט.

שכבתי בשקט. נמנמתי. נרדמתי והתעוררתי לחלופין, נמנמתי.

האכילו אותי מרק.

ד"ר לבונטין נכנסה עם צוות אשר כלל רופא ושלושה סטז'רים, כדי ללמד אותם על גופתי. היא הסבירה את מהות הפגיעה בי, והם התבדחו.

לבסוף, כשגמרה את השיעור, פנתה הדוקטור אליי והסבירה לי מה יש לי. או, בעצם מה אין לי.

הברך השנייה חטפה כדור, חילצו אותו, אין לי תחושה ברגל. יתכן כי נגרם נזק. כרגע קשה להעריך. יד שמאל חטפה כדור, ולא ברור אם אוכל להזיזה. לא יקטעו. יש מחזור דם. המערכת העצבית לא מגיבה באופן תקין. אבל, אולי, עם פיזיותרפיה, היא תשוב לתחייה.

יש עתיד.

יכולתי להתנחם שהפגיעה בברך, לא הייתה בברכי הפגועה זה מכבר. כך, שהכאבים שסבלתי מברכי הפגועה, זה מכבר, לא ייחסכו ממני.

ולמה לא שתיים אם אפשר במחיר של אחד?

כשיצאתי למחסנים בבטן הספינה, שרירי היו מכווצים. עכשיו, לא יכולתי לכווצם גם אילו רציתי.

התחלתי לאכול. זה הדבר היחיד שיכולתי לעשות. כלומר, אם מתעלמים מכך שהעשייה שלי בעניין האוכל הסתכמה בכך, שמישהו אחר מחזיק כף מרק חם, ובדרך אל פי, שופך אותו עליי.

מה יש לי להתלונן? עברתי ממעצר מרצון בספינה, למעצר, בבית חולים בתנאים משופרים. אני אפילו לא צריך להתאמץ לאכול. מאכילים אותי.

נהדר.

יותר טוב מזה לא יכול להיות.

מעיין באה מספר פעמים. קיבלתי אותה כראוי.

כלומר, שתקתי, עד שנמאס לה ממני.

לחרמש נמאס ממני. חרמש אמר לי כל הזמן שאדבר איתה. שהיא לא אשמה במה שקרה לי. אין לי כוח לברבורים של הנפל הזה. אני צריך להחלים עכשיו. מצא לו זמן להיות רגיש ומבין. לא אותי הוא מבין, את מעיין הוא מבין. אילו יכולתי הייתי בועט בו, בחרמש, בתחת. וכרגיל, בזמן האחרון, הצטערתי שלא הקשבתי לו. אבל זה בא אחר כך. הרבה יותר מאוחר. ומי יכול לבעוט עכשיו?

ד"ר לבונטין אמרה לי כי בעוד שבועיים אצא לבית לוינשטיין.

שבועיים לאחר מכן, בבית לוינשטיין התחילו להתעלל בי.

לד"ר קירוב, מנהל המחלקה היה מוטו: בעיניו, כאב זה טוב. הוא והצוות התמקדו בכאבים שלי. אם לא כאבה לי אצבע, האצבע לא עניינה אותם. רק מה שכאב לי, תפס את תשומת לבם. ניסיתי להטעות אותם - ללא הצלחה. הם בדקו אותי לעומק. התמקדו בעיקר בתנועה. מה שלא זז - הזיזו. מה שלא זז בכוח, ניסו ביותר כוח. כמו בשריון.

אני יודע שכול זה לא נכון. אבל מה זה עוזר לי. הכאב הוא דבר מתעתע. מאוד. לא! לא התמכרתי לכאב.

כל הזמן הזה, לא חשבתי על החקירה. איש לא סיפר לי מה קרה בספינה.

זמן לחשוב היה לי, ויכולתי לומר לעצמי ביושר, שלהתאהב במעיין במצבי, או, לאפשר לה להתאהב בי, זה דבר שלא יעלה על הדעת. לא רציתי להתאהב בה. כאילו שזה היה משהו, שיכולתי לשלוט בו. למזלי, לחרמש נמאס ממני ולא שמעתי ממנו דבר.

עברו שבועיים, ביקשתי שיתקשרו למעיין, כדי שתבוא לספר לי מה קרה בבטן הספינה, בה חטפתי שני כדורים, ששלחו אותי לתל השומר ולבית לוינשטיין.

חרמש, למזלו, התעלם ממני.

מעיין הגיעה. העבירו אותי לכיסא גלגלים. למה לא חשבתי על זה קודם? לפני שהיא באה? ביציאה מהחדר ראיתי עוד שני שוטרים מחוץ לדלת. כול הפלוגה כאן.

מצאנו פינה שקטה, כלומר, אם מתעלמים מהארבעה ששמרו עליי.

עם ארבעת השוטרים סביבנו, הרגשתי כמו ראש הממשלה.

עיניה נעוצות בי, בגובה עיניי, עדיין שחורות.

היא נטלה את ידי. זו שהייתה ללא תחושה וליטפה אותה. לא! לא חשתי דבר. חשתי לא באופן פיזי. עכשיו אני מתחיל ליהנות - מהידיעה - שנוגעים בי, לא מהמגע.

גם זו התקדמות.

"אני מצטערת על מה שקרה. לא היה דבר שיכולנו לעשות."

האוזניים שלי בסדר גמור. ושמעתי את קולה.

שתקתי. הקול של מעיין היה ערב באופן מדהים. הייתה לו איכות שלא שמתי לב אליה קודם. ככה זה, כשיקטעו לי את הרגל, מרקם גב כף ידה יהיה מעורר השראה.

"אתה יכול, אם זה מה שאתה רוצה, להתעלל בעצמך, ובכול העולם ואשתו. זה בסדר. נפגעת. אתה בדיכאון."

אני בדיכאון? מאיפה היא מוציאה את השטות הזו?

"ואתה יכול, אם תרצה להחליט שאתה ממשיך."

'ממשיך לאן. עם מי? בשביל מה?'

"ואתה יכול להיות אומלל ולאמלל את כולם. ביקשת שאבוא. אני כאן. לא באתי על דעת עצמי. לא שלא רציתי. כשבאתי לתל השומר אתה שתקת. וכאן אתה לא נעים, ומתנהג כמו ילד. אני מתגעגעת לטיכו. אתה יכול לחזור?"

חשבתי על זה. לחזור? חשבתי על האפשרויות. להיות בדיכאון או לחזור?

לחזור!

התנהגתי כמו מטומטם. לא בפעם ראשונה בחיי. ולא פעם ראשונה עם מעיין. שקלתי: אם אני חוזר, לאלו דברים אני חוזר? להיות המפקד? להיות טיכו? חרמש? למעיין? למשימה? יש משימה לאחר מה שהמפכ"ל אמר? לעזוב את המשטרה ולהתעלם מהצעתו המרומזת של המפכ"ל?

החלטתי. קודם כול לחזור. כלומר להשקיע בעצם החזרה. להפסיק לקטר.

אני מקטר בלי להוציא מילה מהפה. מקטר בשקט, בכעס. כעסתי על העולם, על רן אברוצקי, על אנחל איזידור מרקוביץ', על המשטרה. על מעיין. ובעיקר על עצמי. החלטתי לחזור. להפסיק לכעוס, לרתום את אנרגיית הכעס לשיקום.

"בסדר, מה קרה שם?" שאלתי.

"כאשר ירדנו, דנקן, אליקי, הכלכל, מירב, אתה ואני לבטן הספינה, הכלכל התחיל להתעסק בפלומבות והמנעולים, החלו יריות, מישהו צץ ונתן לך אקדח. פעלת במהירות..."

זכרתי את הזחילה הכואבת שלי.

"... התפתח קרב יריות, ופעלת בגבורה ולמופת. ירית אל מקורות הירי. לאחר שהכול נגמר, התברר, שהיו רוצחים שנשכרו כדי להגן על המכולה. הם לא מוכרים בישראל. ייבוא מצרפת. והם, כנראה, היו על הספינה, כל פעם שהבריחו מכולה. מי שהצטרף לכוחותינו, היה גיבוי נוסף, שאנחל העלה לספינה, ללא ידיעתו של רן אברוצקי. אלו היו הקלפנים, שני גברים ושתי נשים. הם לא אכזבו. חטפת שני כדורים, ואיבדת את ההכרה. הקלפנים, היו אלה שפרצו לתא שלך בספינה. במכולה מצאו מאות פריטים עטופים בנייר שמנוני וגריז. הברחה בהיקף אדיר."

"אנחל?"

"כן, הוא פעל במקביל לאברוצקי. לא היה לו מושג מה אברוצקי עושה. מבחינתו, אתה היית מקרה, טעות, הוא לא ידע שאתה על הספינה. הטלפון של ראובן אליו, הבהיר לו שאתה מסכן את המבצע שלו. ראובן ומיכל הופעלו על ידו ועל ידי גורם נוסף, (עלום, בינתיים). אנחל רצה שתרד מהספינה כדי שהצוות שלו, הקלפנים, יוכל להמשיך במעקב.

מבחינתו, לא היה מה לעשות, עד הגעה לנמל ופריקה של המכולות. העיקר מבחינתו, היה המשך המעקב אחר מסלול ההברחה. זו הסיבה שמיכל וראובן גררו אותך מהספינה, וגם לגביי היו לו ספקו."

פרנויה.

כולם חושדים בכולם.

"מיכל וראובן? בצד שלנו?"

"כן, כך אומר אנחל."

נהדר.

"יש טקס אצל המפכ"ל, תקבל הודעה רשמית, בערך עוד שבועיים. הם החליטו להעניק לך צל"ש. יבואו לקחת אותך."

^

שבועיים לאחר מכן, בעשר, באו שני שוטרים ושתי שוטרות. מלבד הארבעה ששמרו עליי והוציאו אותי, על כיסא גלגלים, לרכב, עם הצנרת שהייתי מחובר אליה. המפכ"ל נתן הוראה להביא אותי בליווי סירנות.

וכך, ביללה גדולה וברעש גדול הוסעתי למשרדו של יוסף מזרחי, המפכ"ל. כול סגל הפיקוד הבכיר היה שם. סגני ניצבים וניצבים. והרב - ניצב, בעצמו, ניגש אליי. ואמר מספר מילים שלא שמעתי.

הוא לחץ את ידי הבריאה. ענד לי משהו על הבגד, והעלה אותי בדרגה, לסגן ניצב. הוא הכריז על סבב העלאת דרגות וחילופי תפקידים. הסבב כלל פרישתו של הסגן הנוכחי, אליהו אתגר, מינויו של אנחל איזידור מרקוביץ', לסגן המפכ"ל, מינויו של אברוצקי, לתפקידו של אנחל.

זו הפעם הראשונה בהיסטוריה שאדם מקבל צל"ש על כך שטעה לאורך כל הדרך, וקיבל בכול נקודת זמן החלטות שגויות. כול זאת בלי שהיה לו מושג, מי ומה עומד לפניו. אך יתכן וטעות בידי, ייתכן ועוד אנשים זכו, כמוני, בצל"ש מן ההפקר.

כשהכול נגמר, ניגשו אליי מיכל וראובן. שהיו, אכן, בעל ואישה. מיכל, הייתה קצינה בכוח אדם, במשטרה, וראובן היה בעל תפקיד בכיר בשירותים החשאיים.

זכרתי שרן אמר שהמוסד והשב"כ היו גם הם במבצע. ראובן, לחץ את ידי בכוח, הדחליל שהכרתי נעלם. הרגשתי עוד יותר גרוע, מכך שלא היה לי מושג מה קורה סביבי. זה החריף את תחושתי כי הצל"ש ניתן לי בלי שעשיתי משהו במצב של מודעות. מרגע שעליתי על הספינה הולכתי שולל, הובלתי, הסיחו דעתי. פיון.

'טיכו הגדול במלוא עוצמתו.'

כולם התפזרו, ואותי החזירו לחדרי בבית לוינשטיין. את השוטרים ששמרו עליי - פיזרו. כנראה שכבר לא הייתה סכנה לחיי. כלומר, לאחר שהמפכ"ל ערך את הטקס, אני יכול למות.

בעוד יומיים אני משוחרר. אבוא אחת לשבוע לבדיקות, פיזיותרפיה וטיפול משמר.

"אתה מתקדם יפה." אמר ד"ר קירוב.

מתקדם יפה, כבר יכולתי ללגום מרק לבד והוציאו את הדבר הזה מהפה שלי וניתקו את האינפוזיה. צעדתי מספר צעדים לשירותים.

^^^

"מה אתה הולך לעשות?" שאלה מעיין.

"בקשר לה." ענה לה טיכו.

חרמש, שצץ ברגע הבלתי צפוי ביותר הכניס לי בעיטה תחת הכיסוי, וזה כאב. בול בלב.

מעיין שתקה לרגע. נשמה עמוק, והמשיכה.

"אתה פצוע. היד שלך משותקת. שתי הברכיים שלך לא מתפקדות. אתה על כיסא גלגלים. בינתיים אתה מושבת. מה אתה הולך לעשות?"

נרגעתי. לרגע חשבתי שהיא שואלת מה אני הולך לעשות לגביה.

"אהה." אמרתי. וחשתי שזו התשובה הטובה ביותר שיש בידי לתת לאור הנתונים.

"כן?" אמרה מעיין. כשהיא רוצה משהו, היא לא מרפה.

"לא יודע, לא חשבתי על זה."

"לא חשבת על זה? חודשיים בתל השומר, ושלושה בבית לוינשטיין ולא חשבת על זה?"

"לא!" שיקרתי.

"אל תהיה אידיוט." אמרו מעיין וחרמש יחד.

התעצבנתי עליו, על חרמש, מה יש לו? שיישב בשקט! עד עכשיו לא שמעתי ממנו, מי צריך אותו בכלל?

בשלב זה של ההיכרות שלנו, ידעתי כי מעיין לא הולכת לשום מקום בלי תשובה.

"אני חושב שהצל"ש והעלאה בדרגה זה דבר נחמד, אבל אני לא רואה איך אני נשאר במשטרה בלי שתי רגליים, עם יד אחת. כנראה שאפרוש, כן, אני חושב אפרוש."

"אני מבינה."

חרמש שתק. בטח האידיוט הבין גם הוא, ושתק.

"וחוץ מזה?"

הופ, הופ. בדיוק מזה חששתי.

"חוץ ממה?" שיחקתי כהרגלי את הטמבל ליד נשים.

חרמש החליט כי נמאס לו ממני לגמרי, והחליט לפתוח את הפה. לתדהמתי, שמעתי את עצמי אומר משהו שבחיים, אני, טיכו, רב פקד, מזה ארבע שנים, סגן ניצב, מזה שעתיים, לא הייתי אומר, גם אם היו מאיימים לעקור לי את הלשון ולסרס אותי.

ועוד מפיו של חרמש? הנבך?

"אמשיך בטיפול. אולי המצב ישתפר."

'עד כאן, זה בסדר, הגיוני.' אמרתי לעצמי. ואז, חרמש שיצא מאיפוס המשיך:

"אני חושב על פרישה, רק שאם אפרוש, אולי לא אראה אותך יותר." שמעתי עצמי אומר.

לא האמנתי. זה אני? טיכו?

'לא!' ענה חרמש. 'זה אני עכשיו.'

'לך לעזאזל.' אמרתי לו. והוא הלך, והמשיך לסבך אותי.

"חשבתי, שאם לא אכפת לך, ואם יהיה לך זמן, ואם תרצי אז. אולי..."

מעיין שמה אצבע על פי ורמזה לי לשתוק.

"שאלתי את ד"ר קירוב, והוא אמר שהרגליים והיד, יחלימו, אולי לא יחזרו לתפקוד מלא. אבל במשך הזמן זה ישתפר, כל השאר, חוץ מהראש הדפוק שלך בסדר. וזה מספיק בינתיים. גם אני אתפטר. אעבור לגור איתך, כדי לטפל בך אם אין לך התנגדות, ואל תתחיל לדמיין כול מיני דברים. עוד יעברו חודשים עד שתהיה איתי באותה מיטה. זה יהיה פרס על השתדלות. עוד צל"ש.

"יש לי הצעה בשבילך," אמרה, "אני צריכה ללכת לרכב. זה ייקח כמה דקות."

היא הלכה . חזרה ובידיה היו מקל ההליכה שלי והכובע.

"לא תאמין," אמרה, "מירב וסיגל מצאו את זה בבטן הספינה."

שתקתי. כלומר, טיכו שתק. חרמש, החל לרטוט.

לאחר יומיים חזרתי לביתי. הודעתי שאני מתפטר.

מעיין עברה לגור איתי. אבל, היא טעתה. זה לא החזיק מעמד חודשיים... עכשיו, ציינתי לעצמי, אני עוד צריך לראות איך היא נוהגת.

מירב באה לבקר. מירב מקסימה, בדרכה הישירה, המעשית. אנחל איזידור מרקוביץ' הגיע פעם ונעלם.

אברוצקי, שהגיע בכל רגע פנוי, לא היה מוכן להגיד מילה. לבסוף הואיל גם הוא לספר משהו: דנקן חטף רסיס בגרונו, ואינו יכול לדבר. סידרו לו מתקן שבאמצעותו הוא מייצר קול מתכתי. הוא נעצר, הואשם, מסר את כל הידוע לו - בעיקר על היקף ההברחות, פוטר וחזר למולדתו. הוא הפסיק לעשן, הלך הפייפ.

אליקי, נשארה בתפקידה, מסייעת לקפטן אחר.

^^^

בישראל התחילו הצוותים לעבור על רשימות המטען, ולחפור, עמוק. יש תוצאות... אלא שרן אברוצקי, לא יכול להגיד לי. אני מחוץ למשטרה. אני לשעברניק. ככזה, אני לא ברשימת התפוצה.

כנראה שהאש המשותפת, שלי ושל הקלפנים חיסלה את מי שירה עלינו, גבר ואישה. השעיר וזאת שהייתה או התחזתה לאשתו, היו חוליה שתפקידה לוודא שלמטען - שלום. הם חטפו בין העיניים, בבדיקה בליסטית, כך אמר אברוצקי, זה היה מהאקדח שממנו יריתי.

אולי בגלל זה הצל"ש.

חזרתי לכושר לא רע, ויכולתי אפילו להגיע לכוח אדם, שם ראיתי את מיכל, שהצדיעה לי וטיפלה ביעילות בניירת שהגשתי. אין בעיות, הגדילו את אחוזי הנכות שלי. זכיתי בתו נכה ממשרד הרישוי.

המשכתי לעשות פיזיותרפיה. הכאב לא פחת. המשכתי לעשות פיזיותרפיה. הכאב לא פחת, מלבדו, התפתח גירוד בכתף. משהו עמום.

יד שמאל אולי ללא תקנה.

שתי רגליי החלו לתפקד. ראשית הרגל הראשונה, שסבלה הפעם רק טראומה, חזרה למצבה הרגיל. כלומר איפשרה לי לרכב על אופניים - בבית, כשאני מחובר למוניטור.

"אל תגזים." אמרה לי מעיין.

לאחר מספר חודשים, החלה הרגל השנייה לחזור אליי. התחלתי ללכת. צולע, גופי נע מצד לצד, כאילו משהו במרכז הכובד שלי השתבש. זה היה עלוב, ואילו זה לא היה אני, הייתי צוחק למראה הליכתי המגוחכת.

ברווז? או פינגווין? פינגווין!! מתנדנד מצד לצד. המשכתי, נושך בשפתיי. תחילה של ריצה, אם אפשר לכנות ארבעה צעדים ברצף כריצה. צולע, והולך. הולך וצולע. הלכתי ללא מכשירי עזר. וללא הליכון. זה היה תענוג גדול.

אחד הדברים הראשונים שהבנתי ביחסיי עם מעיין הוא, שטיכו צריך ללכת הביתה ולאפשר לחרמש לגדול, ללמוד איך להתחיל לתפקד ללא הפרעתו המתמדת של טיכו.

טיכו, כך חשבתי, כבר עשה לי נזק מספיק עם נשים.

פיטרתי אותו. בייסורים קשים, כדי לאפשר לחרמש לחיות.

בחודשים האלה חשבתי מה אני הולך לעשות?

המתנתי להזדמנות נאותה להעלות בפני מעיין רעיון שפיתחתי. אלא שמעיין הקדימה אותי: "אמרתי שאציע לך משהו."

בלמתי את הצעתי. ונתתי לה להציע קודם. ליבי הלם. נחירי רטטו. לשווא.

"הגיע הזמן שתצא מהבית. אתה שוטר, חוקר. אתה טוב בזה. יש לך רקורד. למה שלא תמשיך בזה מחוץ למשטרה?"

הצעתה חפפה את מה שחשבתי עליו. משרד חקירות. קיבלתי את דבריה בשמחה, אף שלאור הרטט בנחיריי, הייתי מוכן למשהו אחר.

אמרתי שזה דבר שחשבתי עליו בעצמי, לפתוח משרד משלי. להציע לה שותפות. לגייס את מירב.

"ואת מיכל, וסיגל." אמרה.

היא כבר שוחחה עם שלושתן. עוד לפני שידעתי שאני בעלים של משרד חקירות.

מעיין, שעדיין לא ידעתי כי היא שותפתי, כבר גייסה אותן.

זה יהיה צוות לעניין.

עבדנו קצת על הפרטים.

החלטנו להקים שותפות: 20% אחוז אני, 20% אחוז מעיין. ובשאר, בחלקים שווים יתחלקו מירב, מיכל וסיגל. כולנו נקבל משכורת והרווחים יחולקו ממה שנשאר. מעיין ואני בעלים של המשרד. מיכל, מירב, סיגל שותפות בחלקים שנקבעו בהכנסות.

הסוכנות: טיכו & מבורך, יצאה לדרך.

על הנייר.

^^^

---